אור ברסלב
דברי דוד מועד קטן פרק א - משקין בית השלחין › דף ב:

דברי דוד מועד קטן· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק א - משקין בית השלחין · דף ב:

דף ב.

והאר"כ זומר וצריך לעצים חייב שתים. עי' תוס' שכתבו דקשיא לרבה דאזיל בתר הדמיון כו' וקשיא לרב יוסף כו'. ודבריהם דחוקים בפי' הקושיא לר' יוסף וכמש"כ רש"א. אמנם גם דברי רש"א שכתב לפרש לולא דברי התוס' גם המה דחוקים ביותר. דוודאי אי אזלינן בתר המעשה לא דמי כלל זומר לנוטע וכמש"כ התוס' דהא המעשה הוא ממש בהיפוך מנוטע. ויותר יש לומר לפי דרכם דהגמ' לא מייתי הא דר"כ לאקשויי מיני' לרבה ור"י כמו שרצו התוס' לפרש עד שמחמת זה הוצרוכו לדחוק דאיך יהי' הקושיא לר"י. רק דעיקר הוכחת הגמ' הוא מדר"כ דהיכי דאית בי' תרתי מחייב שתים וממילא גם כאן יש לנו לחייבו שתים מסברא כיון דבאמת אית בי' תרתי ובהכי הוי ניחא לן הא דמייתי מדר"כ ולא מייתי ברייתא מפורשת שם בפ' כלל גדול דזומר חייב משום נוטע וקשיא בפשיטות לרבה. ואף שיש לדחוק ולומר דלהכי מייתי מדר"כ כדי להקשות לתרווייהו ומברייתא לחוד לא קשיא רק לרבה. מ"מ אין זה מספיק. דאכתי תיקשי לפי האמת אמאי לא אותבי' הש"ס או ר"י לרבה מהך ברייתא דזומר ולא הוי מצי לשנויי כדמשני אהך ברייתא דהמנכש לכלאים. אבל לדברינו אתי שפיר דהא וודאי מודו תרווייהו דהיכא דליכא לחיובי רק משום חדא דהיינו היכא דהמעשה אינו כלום כגון זומר ואין צריך לעצים דליכא לחיובי משום המעשה כיון דלא דמי לקוצר שהקוצר הוא צריך לדבר הנקצר בהא וודאי מודה רבה דאזלינן בתר מחשבה וחייב משום נוטע כדתנינן להדיא בברייתא דזומר וכן נמי בהיפוך אי ליכא לחיובי משום מחשבה מודה ר"י דאזלינן בתר מעשה כי פליגי היכי דאיכא לחיובינהו משום תרווייהו ובהאי ס"ל לרבה ור"י דלא מחייב אלא חדא ודלא כר"כ. וכיון שכן דעל כרחך צריכינן לדחות אחד מהן בזה נחלקו רבה ור"י דמ"ס דהמעשה עיקר והמחשבה נדחית מפני' ומ"ס בהיפוך ומעתה ל"ק כלל מברייתא דזומר לרבה. רק דאביי מקשה מדר"כ דבאמת אית לן לחיובי שתים כל היכא שניקבצו ב' מלאכות במעשה אחד ולא אמרינן כלל דהאחד נדחה מפני השני דהא חזינן בדר"כ דחייב שתים ואם איתא להך סברא דהאחד נידחה וודאי דהוי לן למידחי נוטע מפני קוצר דהקוצר איכא תרתי מחשבה ומעשה ובנוטע ליכא אלא מחשבה לחוד וא"כ בין לרבה בין לר"י הוה לן למדחי נוטע ואפ"ה קמחייב ר"כ שתים שמע מינה דליתא להך סברא דצריכינן למדחי האחד מפני האחד רק דבאמת חייב שתים וכיון שכן גם כאן הו"ל לחיובי שתים. כן היה נראה לפרש ע"פ דרכם של התוס' שפירשו דפלוגתייהו דרבה ור"י הוא אי אזלינן בתר הדמיון אי בתר המחשבה. אלא דלפ"ז נצטרך לומר דהא דלא חשו רבה ור"י לקושית אביי היינו משום דלית להו הא דר"כ. והא דמקשה ר"י לרבה מהמנכש לכלאים אף דשם איכא לחיובי משום מעשה דהיינו חרישה דחרישה בכלאים שרי וא"כ גם רבה מודה דאזלינן בתר מחשבתו. יש לחלק ולומר דעד כאן לא קאמרינן דמודה רבה דכל היכי דליכא לחיובי משום מעשה דמחייב משום מחשבה אלא היכי שהמעשה אינו כלום ולא מקרי מעשה כלל כגון זומר וא"צ לעצים דלא הוי קצירה כלל בזה הוא דאמרינן דמודה רבה דאזלינן בתר מחשבתו אבל במנכש כלאים דמעשה החרישה הוי מעשה גמור רק דרחמנא שרי' בזה שפיר אית לן למיזל לרבה בתר המעשה ולא ילקה. ובזה היה מתיישבא כולה סוגיא דידן שפיר:

אלא שלפי האמת כל זה אינו דהא חזינן לר"י בפ' כלל גדול דאית לי' להדיא הך דינא דר"כ כדאמרי' התם אמר רב יוסף האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים ומעתה ע"כ ליכא לפרושי דלא חשו רבה ור"י לקושית אביי משום דלית להו דר"כ. וא"כ צריכינן לפרש בטעמייהו דכל אחד סבר דבמנכש לית בי' רק משום חדא והשני ליתא בי' כלל וכיון שכן הדק"ל לרבה מברייתא דהזומר. הן אמת דהריטב"א כתב הא דלא חשו להך קושיא היינו משום דס"ל דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט. אך דבריו אינם מובנים לע"ד דלפי הנראה פלוגתייהו הוא לענין שבת וכן הוא להדיא ברמב"ם:

ע"כ נלפע"ד לפרושי לסוגיא דידן דלא כהתוס' ד"ה קא מרפויי דקא מפרשי לפלוגתייהו דפליגי אי אזלינן בתר הדמיון או בתר המחשבה. רק דתרווייהו ס"ל דהמחשבה היא עיקר דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ובהדיא ס"ל כן במס' ב"ק (דף כו:) עיי"ש אלא דפלוגתייהו הוא במחשבה עצמה למאי קמכוון. דבאמת איתא נמי לחרישה גם בתר זריעה כדאמרי' התם תנא בא"י קאי דזרעי והדר כרבי וקמפלגי בהך סברא דמ"ס עיקר מחשבתו לרפויי ארעא ולית בי' משום זורע כלל. ומ"ס עיקר מחשבתו לצמוחי פירי ואביי דקמותיב ס"ל דמחשבתו לתרוייהו ולחייב שתים. וכ"ת כיון דאית בי' תרתי יתפרש כדלעיל לפי מה שרצינו לפרש להתוס'. ואינהו דלא חשו לקושיא דאביי לאו משום דלא ס"ל הא דר"כ וכמו שרצינו לפרש להתוס' דהא ר"י ס"ל להדיא כר"כ. רק דס"ל דלית במנכש כלל רק משום חדא לכל מר כדאית לי' ומעתה אתיא קושית ר"י שפיר. ולא נצטרך לשום חילוק. ומעתה ל"ק כלל מברייתא דזומר לרבה כנלענ"ד ברור ודו"ק:

שם ת"ל כלאים שדך לא. רש"י פי' בכאן דגורעין ודורשין ור"ל דגורעין תיבת תזרע וכאילו נכתב בשדך לא כלאים. והוא תמוה דלא מצינו בשום דוכתא גורעין ודורשין בכה"ג רק גורעין ומוסיפין ודורשין אבל גורעין לחודי' לא מצינו בשום דוכתא ועוד דא"כ הו"ל למימר לא כלאים והיכי קאמר שדך כלאים לא. ובאמת כן הוא הגי' בע"ז ת"ל לא כלאים. ואפשר שכן היתה הגי' לפני רש"י גם כאן ומש"ה פי' כן. אבל עיקר הפירוש הוא כמו שפי' רש"י במס' מכות ובמס' ע"ז דכלאים דהרבעה קדריש וכן הוא להדיא הגי' במס' מכות ת"ל בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כו'. ואף דברש"א במס' מכות מחק שם הגי' היינו משום דאין מדרך הש"ס להביא המקרא בשלימות אבל לענין הפירוש וודאי דליכא לפרושי בגוונא אחרינא וגם במס' ע"ז צריך למגרס כן כמו שהוא הגי' בסוגיין ת"ל כלאים שדך לא וכ"ז פשוט:

תוכן העניינים

דברי דוד מועד קטן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה