דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל צג
רבית:
א אחד תבע את חברו שישלם לו דמי המקח או שכירות וכדומה שלא בא ליד הנתבע בתורת הלואה וסירב הנתבע לילך לד"ת וזכה התובע בערכאות את התביעה עם ששה פראצענט כנהוג בנימוסם לפסוק ששה פריצענט. אם אסור ליקח משום איסור רבית. עי' בסמ"ע סי' רצ"ב ס"ק כ' כ"א ובנתיבות ס"ק י"ג. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' קכ"ג דאין בזה משום רבית כיון דאינו בא מכח הלואה ועי' בש"ך סי' פ"א ס"ק כ"א ובדיני גרמא כלל ט"ו סי' ה' ובפ"ת ליו"ד סימן קס"א ס"ק א':
לוה שלא היה לו מעות לשלם להמלוה והתפשר חותנו עם המלוה שמקצת מהחוב מחל. ועל המותר נתן לו חותנו שטר חוב בשעבוד על ביתו שהוא מחויב לשלם לו לאחדים עד כלות שתי שנים עם פראצענט בעד ההמתנה ובלי היתר עיסקא ופטרו המלוה להלוה לגמרי מן החוב. ובא השאלה אם מותר למלוה ליקח הפראצענט ורצה השואל לדמותו לדון שכ' ביו"ד סי' קע"ו וסי' קע"ז בנדוניית חתנים ולנותן מתנה לחבירו והבטיח לו רבית דמותר לקבל מטעם שכ' שם הט"ז דכיון שלא היה חייב לו כלל הוי גם הרבית בכלל המתנה ובכלל הנדוני' א"כ ה"נ בנ"ד. עי' בתשובת שאילת שלום מהד"ת ססי' רנ"א שדחה אותו דל"ד לשם דשם לא בא החוב ע"י הלואה כלל. משא"כ בכ"ד דעיקר החוב בא ע"י הלואה אלא שחותנו נתערב עבור חתנו וא"כ ממונו של מלוה עכ"פ מתרבה אצל הערב ואסור כמו בערב דעלמא עי' בש"ך יו"ד סי' קע"ג סק"ג. ומ"ש השואל לחלק דבערב לא נפטר הלוה מהמלוה. וכאן פטרו המלוה לגמרי. לפענ"ד גם זה אינו דלפי"ז בערב דעלמא שפטר המלוה את הלוה לגמרי על פיו דמשתעבד אף לאחר מתן מעות כמבואר בחו"מ סי' קכ"ט האם יהא מותר לקבל רבית מהערב כיון דהלוה נפטר לגמרי דבר זה לא שמענו. אע"כ כיון דתחלת החוב בא ע"י הלואה וממונו של המלוה מתרבה אצל הערב אסור וה"נ בנ"ד אסור:
אף לדעת רש"י שהביא הרמ"א בהלכות רבית סי' ק"ס סעיף ט"ז דרבית ע"י שליח מותר וע"ש בש"ך היינו דוקא שהלוה מותר לתת הרבית ע"י שליח אם רוצה ליתן מרצונו אבל אם אינו רוצה ליתן אין מחייבין אותו. כ"כ בתשובת בית שלמה חחו"מ סי' כ"ח בסופו וסיים וזה ברור בלי ספק וע"ש בהגהות בנו:
הודאה אי מהני להפקיע איסור רבית כגון הפוסק על הפירות ולא יצא השער והמוכר אין לו עתה הפירות שאסור משום אבק רבית כמ"ש בחו"מ סימן ר"ט אי מהני שיכתוב המוכר בשטר שיש לו הפירות בעין וכן בנדון הט"ז ביו"ד סי' קס"ט ס"ק י"ד שהשליח מודה על המשכון שלו שהוא של עכ"ם ולוה מישראל מעות על המשכון הזה אי מהני הודאתו שהמשכון הוא של עכו"ם להפקיע איסור רבית עי' בדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז סימן מ"ד מ"ש בשם הבית שלמה:
ב המלוה על המשכון בריוח. וכדי לצאת מידי חשש רבית מכר הלוה המשכון למלוה במכירה גמורה וחלוטה בעד המעות שקיבל ממנו ואח"כ הבטיחו המלוה שמצד טובו אם ירצה ימכור לו המשכון בחזרה לזמן פלוני אם יתן לו ריוח. וכשהגיע הזמן אינו רוצה המלוה להחזיר ולמכור לו המשכון ואם יש בזה חשש רבית עי' בדיני משכון כלל כ"ד סי' כ"ב. ועי' בשו"ת לב שלמה בסדר האלפא ביתא שלו סוף אות ה"א שכתב שאין לפקפק כלל על מה שנוהגים שקונה מחבירו חפצי זהב בסתם. ואח"ז מוכר ולוקחם מהלוקח ביותר מדמיו דמותר. ועי' במהרשד"ם חו"מ סימן רס"ד שהביא ראיות הרבה לנדון זה. ועיין להרב פ"מ ח"ב סי' מ"ט. ע"כ:
ג הנותן לחבירו סך כך וכך במתנה גמורה בתנאי שיתן לו המקבל כך וכך לשנה וליורשיו אחריו עד עולם. או שהתנו לשנים קצובות. אם יש בזה משום רבית. עי' בפתחי תשובה ליו"ד סימן ק"ס ס"ק ה'. ועדיין לא ראה כל צורכו שבשו"ת כהונת עולם סי' י"ט כתב להתיר מטעם שכ"כ הכנה"ג בסי' ק"ס בהגה"ט אות נ"ד ונ"ו. וגם הרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' ק"ח. ומהרי"ט ומהר"ש פרימו באורך וכן פשטה הוראה בישראל. והובא כל הנז' בעיקרי הד"ט סי' כ' אות ה'. ועי' בס' זכור לאברהם חיו"ד ערך רבית אות ר"ל שהביא דבריו. וגם הביא בשם הרב קדשי דוד חסאין סי' ב' שכתב דאין כאן אגר נטר ומותר. וע"ש בעיקרי הד"ט אות י"ב שהביא בשם השאילות יעב"ץ שגמגם בהוראה זו ושוב הביא עוד כמה פוסקים דמצדדין להקל יעו"ש:
ד ראובן הלוה לשמעון מנה. ושעבד לו שמעון המקום בביה"כ. אבל לא התנה עמו שישב עליה בחנם או בשכר מעותיו. וראובן ישב על המקום זמן מה בחיי שמעון. ואח"כ מת שמעון וישב עליו גם אחר מותו. ועתה בא יורש שמעון לסלק את ראובן מן המקום ורוצה לנכות לו מן קרנו השכירות שישב על המקום. וראובן טוען כי מותר להלוות ברבית על מקומות ביהכנ"ס דהוי לדבר מצוה כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קע"ב ס"א. עי' זה בדיני מקומות ביהכנ"ס כלל נ"ו סי' י"ח:
ה הא דמבואר בט"ז יו"ד סימן קע"ו ס"ק ט' דהא דמותר להוסיף בנדונית חתנים ואין בו חשש רבית. הוא דוקא בשעת התנאים שאז התחייב עצמו בנדוניא יכול להתנות שאם לא יסלק הנדוניא לזמן הקצוב אזי יתן כל משך הזמן שלא יסלק כו"כ לחודש והוי רק כמוסיף בנדוניא. אבל אם קודם הנישואין הגיע זמן הסילוק ואין בידו לסלק ורוצה להוסיף הוי רבית כיון דכבר נתחייב משעת התנאים הוי כחוב דעלמא. ובהגהות הגאון מהב"פ שם ציין על הט"ז שהלבוש חולק בזה. ועי' בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ אמצע סי' ל"ה שכתב שדן בזה לפני מו"ז הנתיבות דאף קודם הנישואין הואיל ולא סילק לזמן שהתחייב בטלו השידוכין ויש ביד החתן לומר שאינו רוצה. א"כ כשמתרצה החתן בפעם הזאת להמתין הנדוניא בריוח רשאי להוסיף דהוי כחיוב חדש לגמרי. וכן מבואר להדיא בריב"ש שממנו מקור דין זה. ולא עיין הט"ז במקור הדין ומו"ז נענע לו ראשו עכת"ד:
ו ראובן הוציא על שמעון שט"ח מקוים בנאמנות וטוען שמעון שראובן מכר לו סחורה בהמתנה ביותר משוי'. ומזה הוא החוב הנז'. ואינון רוצה לשלם רק כמו שהיתה שוה הסחורה באותו זמן משום חשש רבית. עי' ברדב"ז ח"ג סי' תנ"א שפסק שהדין עם ראובן כיון דדעת הרבה פוסקים שמותר אף לכתחילה למכיר ביותר משווי' דבר שאין שומתו ידוע (מבואר ביו"ד סי' קע"ג ס"א) ואף לדעת האוסרים. אם הוקרה הסחורה קודם הפרעון ומכר שמעון הסחורה כמו שקנאה מראובן ודאי דחייב לשלם לראובן כמו שמכרה. ואם ראובן מכחיש כל טענת שמעון. פסק דחייב לשלם ואף אחר הפרעון אינו מחויב ראובן לשבע (עי' בחו"מ סי' פ"ב ססעי' יו"ד ובאחרונים) חדא דלדעת הרבה פוסקים מותר אף לכתחילה כאמור לעיל. ותו דכן המנהג בין כל הסוחרים. ותו כיון דכבר גבה ראובן המעות בשטרו ואבק רבית אינה יוצאה בדיינים א"כ גם שבועה אין לחייבו עכ"ד. ונפלאתי שסותר ד"ע שבססי' תפ"ה כתב שיש חילוק בין אם הלוה נתן מעצמו אבק רבית דכבר מחל לכך אינה יוצאה בדיינים. אבל היכא דאנן מחייבים אותו ליתן מכח השטר שוב אחר הפרעון מחויב המלוה לשבע. ואם לא ירצה לשבע יוצאה בדיינים. ואפשר לא כתב בנדון דלעיל הטעם הזה כ"א לסניף בעלמא ודוחק מאוד.
ולדינא נראה כמ"ש הרדב"ז באחרונה לחלק בין כשנתן מעצמו וכן נראה להדיא מדברי הש"ך בסי' קס"א ס"ק וא"ו ביו"ד שוב ראיתי בשער משפט סי' פ"ב ס"ק ה' שרימז להרדב"ז והביא ראיה הנ"ל אבל לא ראה גוף דברי הרדב"ז רק מה שציין הכנה"ג יעו"ש ודו"ק. וכן פסק בשו"ת מהריא"ז ענזיל אמצע סי' כ"ח וכן פסק בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' כ"ו בטוען על השטר שיש בו אבק רבית אף שאינו נאמן מ"מ כיון שאינו נותן מדעתו מחויב המלוה לישבע אחר הפרעון:
ז וע"ש בשער משפט ס"ק וא"ו שכתב דהא דמבואר ביו"ד סי' קס"ט סעיף כ"ה בהג"ה דאם המלוה מודה שיש רבית בשטר רק שטוען שנעשה בהיתר דהמלוה מחויב לשבע משום דמגרע לשטרי' בהודאתו. היינו דוקא אם אין בו נאמנות וגם הוא לאחר זמן פרעון. אבל אם כתוב בו נאמנות או שהוא בתוך זמנו המלוה נוטל בלא שבועה. יעו"ש הדברים בטעמם:
ח כתב בשו"ת לב שלמה באלפא ביתא שיש ללמוד מדברי הריב"ש סי' תק"ב תק"ג דאם העסק היה באופן דלית בי' רבית. והסופר שינה וכתב באופן שיש בו איסור רבית דדיינינין ליה כמו שהיה העסק ולא כמ"ש בשטר יעו"ש.
ועיין בתשובה ע"ד. ועי' מהר"ם אלשקר סי' י"ג דאם נכתב בשטר התנאי באיסור לא נפסל השטר רק התנאי בטל והשטר קיים. ועי' בתשובת הב"י הביאו המבי"ט ח"א סי' קנ"ט וסי' רע"ג בשניהם מבואר דתנאי הנעשה באיסור בטל והמשכנתא קיימת. ועמ"ש בדיני עיסקא כלל ע"ט סי' ה' בשם הח"צ ושעמ"ש:
מי שהלוה לחבירו מעות על שלשה שנים ברבית קציצה שלא ידעו שהוא איסור. ואח"כ כשנתוודע להמלוה שאסור ליקח רבית תובע מהלוה שיחזיר לו מעותיו בתוך הזמן באמרו שאדעתא דהכי שימתין בחנם לא הלוהו. והלוה טוען שיעשה עמו עפ"י הית"ע עד כלות הג' שנים עי' בחוו"ד סי' קס"א בביאורים סק"ה בשם המשל"מ דהדין עם המלוה שצריך להחזיר לו מעותיו ועי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת בחחו"מ סי' וא"ו שפסק ג"כ כן ועל הטענה שטען הלוה לעשות מעתה עפ"י הית"ע גם זה אינו טענה כיון דאין שום היתר רק באופן תיקון מור"ם ז"ל ובזה אין הריוח בטוח דשמא יפסיד ויכול המלוה לומר לא הלויתי רק באופן שסברתי שאקח ריוח בטוח אף אם יפסיד:
ועי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' מ"ה באחד שהלוה מעות לחבירו במשכנתא על ביתו שידור בו בחנם בלא נכייתא מן החוב כלל ואח"כ נשרף הבית. ועתה תובע המלוה מעותיו קודם זמן הפרעון ופסק מטעם הנ"ל דכיון שההלואה נעשה באיסור לדור בחנם בלא נכייתא. ועתה שנודע לו שמחויב לשלם לו שכר דירה בעד הזמן שדר בו (כמו שפסק שם לפ"ז וכן פסק במהד"ק חחו"מ סי' נ"א הבאתי דבריו בכלל ע"ט סי' ח' וע"ש מ"ש בשם השו"מ) הוי מקח טעות וצריך להחזיר לו מעותיו כמ"ש החו"ד בשם המשל"מ הנ"ל: אמנם אם היה משכנתא בנכייתא באופן שלא היה צריך המלוה לשלם לו שכר דירה.
היטב אשר פסק החוו"ד (בסי' קע"ב בביאורים סק"ה) דאינו יכול לתבוע מעותיו קודם הזמן פרעון בטענה שלא הלוה לו מעותיו רק שיהיה בטוח על המשכנתא כי אין זה טענה לחייב את הלוה תוך זמנו בשביל שאינו בטוח כמקדם. ומה שנשרף הבית נסתחפה שדהו במה שאינו בטוח כ"כ במעותיו ולא אמרינן בזה אומדנא לבטל ההלואה כמו שאין כופין את הלוה לשלם ת"ז כשהיה עשיר ועתה נכסיו הולכים לטמיון כשאין הוא מבזבז נכסיו כמ"ש בסי' ע"ג וע"ש בש"ך ושום מקח אינו בטל ע"י אונס וקלקול שנעשה אחר המקח ועי' תוס' כתובות דף מ"ז ע"ב בד"ה שלא כתב לה. ובפירש"י גיטין ד"ה גובה מן הבינונית ועיין במחנ"א ה' שכירות סי' ד':
ט ראובן ושמעון נשתתפו במו"מ. וראובן הניח לשותפות סך מעות יותר משמעון. והתנה שיקח קדימה שמנה למאה בעד היתרון. ואח"כ הנשאר יחלקו ביניהם בשוה. פסק הרדב"ז ח"א סי' רמ"א ומהרשד"ם חיו"ד סי' ס"א דהוי רבית קציצה. וע"ל בדיני שותפים כלל צ"ח סי' ל"ח. ועיי"ש עוד דינים מענין רבית ע"י שותפות וע"ש בסימן מ"א אם שותף אחד לוה בשביל השותפות או מנהיגי הקהל בשביל הקהל מעכו"ם ברבית כיצד ינהגו:
י אם המלוה מוחזק בספק רבית שהוא ספיקא דדינא אם הוא רבית אם יכול לומר קי"ל כיון שהוא ספק איסור. עי' בדיני קי"ל כלל צ"א סי' י"ב: יא הא דרבית קציצה יוצאה בדיינים אם הוא גם בלא תביעה או דוקא בתביעה. עי' בסמ"ע ובטו"ז סי' טו' ובטו"ז יו"ד סי' קס"א ס"ק ג' ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ב סי' י"ז ובשו"ת חסל"א חיו"ד סי' מ"ו: