דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל עה
עד מסייע:
א נתבע שנתחייב שבועת היסת לפטור עצמו ויש לו עד המסייעו שהוא קרוב אם הוא פוטר אותו מהשבועה. הוא מחלוקת בין גדולי האחרונים. דהנה הרב מחנה אפרים בה' עדות סי' ט"ו כתב דקרוב ונתרחק פוטר משבה"ס דלענין דרבנן לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. מבואר דעתו דקרוב ממש אינו פוטר רק בנתרחק (ועיין במראה יחזקאל סי' ק"ז הראשון מ"ש על המח"א) ועיין בשו"ת קול אליהו חחו"מ סי' כ"ז שתמה על המחנה אפרים דמכשיר בקרוב ונתרחק משום דדמי לקטנים שמעידין בגדלן מה שראו בקטנן. דמה ראה לדמויי לקטנים ולא לעבד ועכו"ם שנשתחרר ושנתגייר דפסולים להעיד מה שראו בפסולם וקושטא דמילתא דלא דמי רק לעבד ועכו"ם בין אם נאמר דטעמא דעבד ועכו"ם הוא משום דכשרותן תלוי ביד אחרים בב"ד ובאדון בין אם נאמר דטעמא משום דבשעת פסולם אינו מוכרח שיהיו לאחר זמן כשרים. גם בקרוב ונתרחק שייך טעמים הנ"ל לאפוקי קטן דעומד מצד טבעו להיות גדול עכ"ד. שוב נדפס מחדש ספר זכור לאברהם. וראיתי בחח"מ ח"ב ערך שבועה שהביא בשם כת"י מר רב"י שכתב וז"ל על נדון הנ"ל עיין דב"מ ח"ג חחו"מ סי' י"ג דמצדד הכי והכי ומדברי המחנה אפרים וכו' נראה דקרוב אינו פוטר דדוקא קרוב ונתרחק עכ"ל. שו"ר בספר כסא אליהו על החו"מ סימן ל"ג אות ג' שכתב דאף אם העד הוא קרוב של התובע מ"מ לא מהני לפטרו מן השבועה. אולם הרב שער משפט על החו"מ סי' ע"ה ס"ק ט"ו הוכיח בטוב טעם דעד מסייע קרוב פוטר משבה"ס. וסיים ולא ראיתי לאחד מהמחברים שנתעורר בזה שו"ר בבית אפרים חחו"מ שדעתו שאינו פיטר וכ"כ בשו"מ מהד"ק ח"ב סי' קמ"ד בד"ה ובזה יש ליישב ועי' בזה בפ"ת סי' פ"ז סק"ה:
ב מי שנתחייב שהי"ס ונפטר ע"י עד מסייע ואחר איזה ימים נתחייב עוד שבועה מתביעה אחרת נגד התובע הנ"ל. אם יכול לגלגל עליו גם שבועה הקודמת ע"י גלגול. או נימא דעד המסייע פוטרו גם מגלגול. עי' בדיני גלגול שבועה כלל כ"א סימן ד' יעו"ש:
ג מי שנפטר משבועה ע"י עד מסייע. ואח"כ תפס התובע מהנתבע שלא בעדים ורוצה לשבע נגד העד המסייע. עי' בדיני תפיסה כלל קי"ב סי' י"ז: ד בדין נשבע ונוטל אם עד המסייע פוטרו משבועה. הנה ברמ"א סי' פ"ז סעיף וא"ו כתב דעת י"א דנוטל בלא שבועה והוא דעת מהר"ם ותשובות מיימוני כמבואר שם בש"ך ס"ק י"ח. וע' בשו"ת הב"ח סי' ס"ד שבנה דיק לסתור דברי מהר"ם הנ"ל ויצא לחלק דדוקא אותם הנשבעים ונוטלים שדינן ליטול בלא שבועה רק שחז"ל הטילו עליהם שבועה כגון פוגם שטרו או עד אחד מעיד שהשטר פרוע. אז עד המסייע פוטרו משבועה. אבל אותם שמן הדין לא היה להם ליטול אף בשבועה אלא שחז"ל הקילו עליהם ליטול בשבועה כגון שכיר ונגזל וכדומה אין עד המסייע פוטרו משבועה וכן פסק בשו"ת חוט השני סי' ו' וסי' ז'. וכן הסכים בתומים שם והרב מקום שמואל בתשובה סי' וא"ו דחה כל דברי הב"ח וכתב עליו ששגג שגגה גדולה והאריך להוכיח לדינא כדברי מהר"ם דלא פלוג שבכל נשבע ונוטל עד המסייע פוטרו משבועה יעו"ש ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סימן צ"ט שתירץ דעת המהר"ם ועי' בשער משפט סי' פ"ז ס"ק וא"ו שהביא דברי הב"ח וכתב עליו שדבריו נכונים בחילוק הנ"ל. והכי מסתבר. ועפי"ז כתב שמה שהביא הש"ך בשם מהרי"ו בס"ק י"ח דאף במוציא הוצאות ברשות מהני לי' עד המסייע ליטול ההוצאות בלא שבועה. שצ"ע לדינא די"ל דמהרי"ו ס"ל כשיטת הר"ן דמוציא הוצאות ברשות מדינא נוטל בלא שבועה אלא שחז"ל החמירו עליו לישבע. אבל לפמ"ש בסי' צ"א ס"ק ד'. דמדברי הטומ"ח באה"ע סי' פ"ח סי"א משמע דס"ל דמוציא הוצאות ברשות מדינא אף בשבועה לא היה לו ליטול אלא דתקנת חז"ל הוא לשבע וליטול א"כ בכה"ג אין עד מסייע פוטר עכת"ד ועי' בפ"ת סי' פ"ז ס"ק ז' וס"ק ח':
ה היכא דאיכא תרי ותרי דלא מפקינין ממונא אם מחויב הנתבע לשבע. או נאמר דפטור משום דאיכא תרי סהדי דמסייע לי'. עי' בדיני שבועה כלל ק"ג סימן ל"ו:
ו שנים שחולקים על חפץ או ממון ושניהם טוענים בספק ואין אחד מהם מוחזק ויש לאחד מהם עד המסייע לו אם מהני לי' להחזיקו בהממון. ע' בדיני טענות ספק כלל מ"ג סימן וא"ו:
ז אם חייבו הב"ד שביעה להנתבע נגד עד אחד ואח"כ הביא הנתבע עד המסייע אם פוטרו משבועת עי' בכלל שאח"ז סי' ס"ב:
ח אם הנתבע טוען א"י אם נתחייבתי לך ויש לו עד המסייעו שמעיד שאינו חייב אם פוטרו משבועת א"י. עי' משל"מ פ"ה מהלכות שאלה הלכה וא"ו בד"ה ועוד נראה שרוצה לחדש שם בדברי:
הרשב"א דאין עד מסייע פוטר משבועה רק אם כוון דבריו לדברי הנתבע אבל בנדון זה שהנתבע אומר א"י והעד אומר בברי לא הוי מסייע ואינו פוטרו משבועה ועי' בשער משפט סי' קל"ח ס"ק ד' שהביא ראיה לסברתו מדברי הרא"ש רפ"ק דמציעא. ולפע"ד צ"ע לפי מה שמבואר בש"ך סי' פ"ז ס"ק ט"ו בשם הרא"ש והמרדכי ושאר פוסקים דטעמא דעד מסייע פוטר הוא משום ק"ו דאם ע"א מחייב את הנתבע המוחזק לשבע כ"ש דמועיל לנתבע לפוטרו משבועה יעו"ש. א"כ גם בנדון א"י אם נתחייבתי יש ק"ו זה אם בטענו בספק עפ"י העד מועיל לחייב את הנתבע המוחזק שבועה אף שהעד לא כוון דבריו להתובע כמבואר בסי' ע"ה סעיף כ"ג. מכ"ש דמועיל להנתבע לפוטרו משבועה אף שטוען ספק ע"כ צ"ע לדינא. כעת יצא לאור תשובות בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא וראיתי בחחו"מ סי' ט' בהגהות בנו נ"י שהביא ראיה מתה"ד בסי' של"ד שרמז עליו הש"ך בסימן ע"ב ס"ק ס"א דאין עד מסייע פוטר במחשואי"ל משום שאינו יכול לפטור ממון אבל בלא טעם זה היה פוטרו אף שהנתבע טען ספק יעו"ש בתה"ד וכ"כ בפ"ת סי' פ"ז סק"ו בשם תשו' ושב הכהן בטוען איני יודע אם נתחייבתי לך שעד מסייע פוטרו משבועה:
ט אם הלוה טוען א"י אם פרעתיך. וע"א מעיד שפרעו. עי' מ"ש בדיני א"י אם נתחייבתי כלל ט' סי' ט"ו ובדיני יתומים כלל מ"ה סי' ה': ועי' בשו"ת ברית אברהם חחו"מ סימן ה' שנשאל באחד ששלח וצוה לפני הרב במצוה מחמת מיתה איך שהמטלטלים שלקח בנו ממנו המה נתונים לו במתנה עבור בתו שהיא נכדו ובא השאלה אם הרב נאמן נגד היורשים כיון דהוא רק עד אחד וגם בא בהשאלה שצוה לפני הרב שכל מה שחייבים לו בניו ובנותיו הוא מוחל להם במחילה גמורה אם מהני עדות הרב. והשואל הורה שהמוחזק זוכה אף שבא בטענת שמא רק מחמת עדות הרב הלא גם היורשים התובעים טוענים שמא עיין בסמ"ע סימן ע"ה ס"ק נ"ב ובש"ך ס"ק פ"ב דע"י העד הוה כמו טענת ברי וכאן הרב הוא עד מסייע להנתבע והוה טענת ברי. והגאון המחבר השיב לו דהנה לענין נאמנות הא קיי"ל דאין ע"א קם לממון לחייב את הנתבע אפילו היכא דהנתבע טוען שמא אם לא מטעם משויל"מ כדאיתא בסי' ע"ה סעיף י"ב וכ"ז לא שייך גבי יורשים דגבי יורשים לא אמרינן מחשויל"מ עיין בש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א ועי' סימן רנ"ה סעיף ח' ולפי דמיונו של השואל מדברי הסמ"ע הנ"ל דהיכא דיורש בא להוציא לא טענינין לי' והוי רק טענת שמא א"כ הדבר תמי' דבטלו כל תביעות שבע"פ שהיורש תובע שיוכל הלוה לטעון אולי האב צוה מחמת מיתה בינו לבין עצמו שמחל לי החוב וגם היורש אינו יודע מזה עיין בסמ"ע סי' רנ"ג סק"א. ע"כ נ"ל לחלק דהא דבשניהם אינם יודעים אם פרע דפטור היינו משום דכל א"י אם פרעתיך חייב משום חזקה חיוב דמעיקרא לכך אם גם המלוה טוען א"י אתרע חזקת חיוב אם כן גבי יורש דלא אתרע חזקת (ר"ל משום דלא הו"ל למידע) וחייב. וראיה לסברא זאת מש"ך סימן ע"ח ס"ק א'. שוב ראיתי שהדבר מפורש בש"ך סימן צ"א ס"ק יו"ד. ועיין בש"ך סימן קכ"א ס"ק כ"ח וחזינן מפורש דכל היכא דליכא ברי של הלוה לפרעון צריך לשלם ליורשי המלוה. וכיון דצריך לשלם בלא דברי העד א"כ גם עדותו של ע"א לא מהני לפטרו יעו"ש שהוכיח זה בראיות מטעם דאין עד אחד קם לממון אף לפטור היכא דחייב בלא העד. שוב מפלפל בנ"ד אם היורש המוחזק בהמטלטלים הוי מוחזק כלל כיון דנתן בשביל בתו. אך לדינא נ"ל גם אי הוי מוחזק לא מהני עפ"י ע"א להחזיק כאמור ועיין בש"ך סי' פ"ז ס"ק ט"ז דע"א אינו פוטר אחשוי"ל. שוב כתב דיש לדון דנהי דלא מהני בתורת עדות מ"מ מועיל על כל פנים העד לעשות טענת שמא של הנתבע כמו טענת ברי שפרע או שמחל לו או נתן לו במתנה. ונהירנא שסברא זאת מוזכר בהפלאה פ' הכותב דף פ"ה ע"א בסוגיא דאבימי דאף דקיי"ל א"י א"פ חייב מ"מ כשיש ע"א שפרע מצטרפין ברי דהעד לחזקת ממון ופטור מלשלם. וצ"ע בדברי הש"ך סי' קכ"א ס"ק נ"ד דזה. ואמנם יש לדון בזה דלפי"ז הה"ד בא"י אם פרעתיך והתובע טוען ג"כ שמא וע"א מסייע להתובע ראוי לומר כן שיתחייב הנתבע כמו כל טוען א"י אם פרעתיך נגד טענת ברי (יש לעיין בהפלאה כי לפי העתקת דבריו י"ל דלא כ"כ רק לפטור דיש חזקת ממון ולא להוציא) ועיין בש"ך סימן ע"ה ס"ק ל"ה בא"י אם פרעתיך וע"א מעיד שלא פרע דחייב משום מחשויל"מ והקשה הש"ך דגם בלא העד חייב משום א"י אם פרעתיך ותירץ דמיירי שגם המלוה א"י וטענו בספק עפ"י העד. ולפי הנ"ל סוף סוף יקשה ל"ל טעמא דמחשויל"ו תיפוק לי' דנעשה טענת התובע טענת ברי עפ"י העד והו"ל הנתבע ככל א"י אם פרעתיך דחייב. ועיי"ש בנתיבות ס"ק ח' ובקצוה"ח ועי' בשו"ת שב יעקב חחו"מ רסי' ה' מפורש דלא מהני ברי של העד בא"י אם פרעתיך יעו"ש. שוב כתב אך דהגם אם נתפוס להלכה כדברי ההפלאה. כ"ז בא"י אם פרעתיך אבל בנ"ד שטוען היורש א"י אם אחל לי או נתן לי במתנה לא מהני העד. דהא טענת מחילה הוה טענה גרוע ולא מהני רק אם יש לו מגו וכתב ברמ"א סי' פ"ז סעיף וא"ו דאין עד מסייע מועיל רק היכא שאפשר להאמינו בלא מגו ואף להחולקים שם הטעם משום דע"א מועיל לשבועה כמו שני עדים לממון. אבל בנ"ד דאין ע"א קם לממון רק שמועיל דלהוי טענת הנתבע טענת ברי דמחל או נתן במתנה והא גם בברי לא מהימן רק במגו דלהד"ם וכה"ג לא שייך מגו דלטענת המגו לא היה מסייע לו העד. וגם הנתבע שטוען שמא אפשר אינו רוצה לשקר כלל וכו' א"כ בנ"ד אינו נאמן כלל. וסיים וז"ל וא"כ תליא בזה אם הוא תקנת הצבור וכו' שהרב נאמן לבדו על הצוואה י"ל דמנהג מבטל הלכה כנלפע"ד וכל דברי אלה שלא להלכה ולמעשה כי עדיין יש לי לדון ולחקור עוד בכמה חקירות בדבר השאלה עכ"ל. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סימן קמ"ז בנדון כיוצא בזה בין היורשים עפ"י עד אחד: