דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל מג
טענת ספק של התובע:
א אם הלוה טוען על שט"ח פרעתי והמלוה אומר א"י אם פרעתני שהדין מבואר בסי' נ"ט שאינו גובה בו. עיין בס' ערך השלחן על חו"מ סימן הנ"ל אות א' שכתב דמסתברא לי' שאף אם השטר הוא בתוך זמן הפרעון דאיכא חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו. מ"מ מצטרף הברי דלוה עם חזקת ממון שלא להוציא ממנו. וחילי' מהא דמשארסתני נאנסתי יעו"ש: ב מלוה על המשכון שהלוה טוען פרעתיך והמלוה אומר א"י אם פרעתני. או ששניהם מסופקים בפרעון. עיין זה בדיני משכון כלל ד"ן סי' ט"ז: ג היכא שהלוה טוען א"י אם פרעתיך. וגם המלוה מסופק אם פרעו. או שהיתומים תובעים מאחד חוב אביהם והלוה טוען א"י אם פרעתיך. עיין חילוקי דינים בזה בדיני א"י אם נתחייבתי כלל ט' סי' ט"ו ט"ז. ובדיני יתומים התובעים כלל מ"ה סי' ה' וסי' ט':
ד ראובן שלח מעות ללוי ע"י שמעון לקנות לו מטלטלים ואח"כ בא ראובן לעיר לוי וביקש מלוי המטלטלים והשיב לו לוי בפני שמעון שלא נתן לו שמעון כלום. ושמעון מכחישו שנתן לו המעות אם יכול לוי לומר לראובן לאו בע"ד דידי את. או מחויב לוי לשבע נגד ראובן. עיין בדיני שליח כלל צ"ה סי' כ"ג:
ה ראובן נתחייב לשמעון בשטר ובחיוב גמור סך אלף זהובים לשלם לו לר"ח ניסן הבע"ל. ואחר זה כתוב בשטר שאם יפרע לוי הדר בקונשטאנטינא סך אלף זהובים לבע"ח של שמעון עד ר"ח שבט הבע"ל. אז יפטור ראובן משמעון מחוב הנ"ל. ואם לא יפרע לוי לזמן הנזכר. מעתה ומעכשיו נתחייב ראובן לפרוע לשמעון הסך הנ"ל. וקנינא על כל הנ"ל. ועתה הגיע ר"ח ניסן זמן הפרעון ושניהם אינם יודעים אם פרע שם לוי הסך הנ"ל. ושמעון תו ע מראובן שיפרע לו:
עי' מהרשד"ם סי' תכ"ג שפסק דראובן חייב לשלם לשמעון דהוי א"י אם פרעתיך ואף שגם שמעון טוען ספק. מ"מ כיון שכתוב בשטר שאם יפרע שם לוי יפטור ראובן מחיובו נמצא שכבר זכה שמעון בחיובו. וראובן בא לפטור מחמת התנאי. עליו להביא ראיה לפטור עצמו וראיה לזה ממה שכתב הרשב"א בתשובה והובא בב"י על טור אהע"ז סי' קי"ח בראובן שנשא אשה וכתב שטר חזרה ליורשיה על נדוניתה שאם לא ישאר לו ממנה ולד של קיימא שמחויב להחזיר הנדוניא ליורשיה ומתה האשה ואח"כ מת הולד בתוך שלשים יום. וכתב הרשב"א דאם היה נכתב התנאי כל שישאר ממנה ולד של קיימא לא יחזיר כלום אז על הבעל להביא ראיה שהולד היה של קיימא. לפי שלא זכה בנדוניתה אלא א"כ ישאר ממנה ולד של קיימא ועליו הראיה. אבל בנדון זה הבעל כבר זכה בנדוניתה. אלא שהתנה שאם לא ישאר זש"ק שיחזיר הנדוניא. א"כ מי שאמר שלא היה זש"ק עליו הראיה ע"כ. הרי נדון זה דומה לנדון דידן שגם שם לשניהם ספק אם היה זש"ק מ"מ אם היה נכתב התנאי שאם ישאר זש"ק יפטור אז על הבעל להביא ראיה לפטור עצמו. ואף שבנ"ד כתוב אח"כ שאם לא יפרע לוי נתחייב ראובן לפרוע. וקיי"ל תפוס לשון אחרון. הרי כתב מהרי"ק בתשובה דהיינו דוקא היכא שא"א לקיים העליון והתחתון. אבל אם אנו יכולים לפרש תחתון כעליון אף שהוא קצת דוחק העליון עיקר. וה"נ יש לפרש ואם לא יפרע לוי היינו ואם לא יתברר שפרע לוי חייב ראובן לפרוע. ע"כ תורף דברי מהרשד"ם. שוב מצאתי בבני חיי סי' ע"ה בהגה"ט אות ג' שהשיג עליו מהא דכתב הר"ן בפ' מי שאחזו גבי הא דאומר לחבירו אני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה וכתב הר"ן דהיינו דוקא כשהתנאי תלוי ביד המקבל. אבל כשהתנאי תלוי ביד אחרים או ביד הנותן לא ע"כ. א"כ ה"נ שהתנאי תלוי ביד לוי נימא שעל המלוה להביא ראיה שלא פרע לוי לבעל חובו. ולא דמי לא"י אם פרעתיך דהכא הספק תלוי באחר וגם זאת שגם המלוה אינו יודע. וכן משמע בתשובת לחם רב סימן קמ"ט ע"כ דבריו. ולפע"ד המעיין בש"ך סי' פ"ב ובסי' מ"ו גבי תנאי היה דברינו ושם בנתיבות בביאורים יראה שהדין עם המהרשד"ם ודו"ק:
ו שנים שחלוקים על חפץ או ממון. ושניהם טוענים בספק.
ואין שום אחד מהם מוחזק אם מהני עד אחד להחזיק את אחד מהם בהממון עיין שער משפט סי' ל"ג אמצע ס"ק א' שהניח הדבר בצ"ע:
ז אם תובע לחבירו בספק ע"פ עד אחד בדברים שאין נשבעים עליהם שבועת התורה כגון קרקעות והקדשות ושאר דברים המבוארים בסי' צ"ה יש לעיין אם חייב הנתבע בשבועת היסת כיון שהעד אינו פועל כלום מן התורה וגוף התביעה הוא טענת ספק שאין נשבעין עליו עיי"ש בשער משפט ס"ק א' שהוכיח דלדעת הש"ך הנתבע פטור אף משבהיס"ת בנדון הנ"ל:
ח ראובן תבע את שמעון שנתחייב לו להעמיד לו על המים למקום פלוני שפי אלפים שקים תבואה משקל כל שק ושק סך כך ועתה חסר ממשקלם עד שעולה ההפסד ע' שקים ושמעון השיב שהוא שלח התבואות למקום שנתחייב וספר ושקל כל השקים כפי משקל הראוי. ומסר להספנים במשקל כדי שימסרו שם לראובן או ב"כ במשקל ואח"כ באו ב"כ של ראובן למקום פלוני ליקח התבואות לקחו קצת מן התבואה ע"י יהודי ומסרו לעכו"ם שהיה לו לקבל התבואה. וקצת לקחו ע"י העכו"ם בעצמו ולקחו בלא מדה ומשקל רק במנין השקים. ואותו עכו"ם שבא אח"כ ואומר שנחסר מן השקים מן המשקל לא מפיו אנו חיין. וקרוב לודאי שאותו עכו"ם גנב מן השקים. וראובן טוען אפשר שנחסר ממשקלם בשעה שמסר שמעון השקים לספנים ואינו מאמין לשמעון ששקל בצדק ואף אם מסר להספנים משקל הראוי אפשר הספנים גנבו בדרך בעוד שהתבואה ברשות שמעון עיין בשו"ת שב יעקב חח"מ סי' וי"ו. שפסק שהדין עם שמעון ואין לראובן עליו אלא חרם שמסר להספנים משקל הראוי. כיון שראובן אינו יודע בבירור אם נחסר מהמשקל רק מפי העכו"ם והספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה שנחסר ברשות שמעון ואין נשבעים על טענת ספק. ועוד מטעם אחר יש לזכות לשמעון. כי אף לו יהא שנחסר התבואה בעודה ביד הספנים. יש לחייב לראובן משום דהוא או ב"כ פשע במה שלקחו התבואה מן הספנים שלא במשקל דלכך מסר שמעון להספנים במדה ובמשקל כדי לחזור ולמסור ליד ראובן במשקל. ואז אם היה נחסר בהם והמשקל היו מחויבים הספנים למלאות או לשלם והשתא שראובן או ב"כ האמין להספנים ולקחו השקים בלא משקל איהו דאפסיד אנפשי'. והוי הדין כמו בחנוני עם פועלים סי' צ"א ובש"ך ס"ק י"א ואפילו ליטול היה שמעון נאמן שמסר כ"כ במשקל. מכ"ש שבא לפטור א"ע וראובן תובע בטענת ספק דשמא גנבו הספנים. ואף ששמעון ג"כ אינו יודע אם לא גנבו הוי טענת שניהם ספק דפטור כמבואר בסי' ע"ה סעי' י"ז:
ט ראובן קנה משמעון יי"ש שזופים להעמיד לו לזמן שלשה חדשים. ועשו ביניהם קנין המועיל למטלטלים ובהגיע תור נתינת היי"ש טוען שמעון שאין לו יי"ש וגם לא היה לו ומכר לו דבר שאינו ברשותו. וראובן אינו רוצה להאמינו שלא היה לו יי"ש עיין בשו"ת השיב משה סי' פ"א שמבואר שם דטענת ראובן לא הוי טענת ספק לענין זה שלא יצטרך שמעון לישבע עליה כיון שתביעת ראובן הוא בברי שמכר לו יי"ש רק שמעון רוצה לפטור עצמו בטענה אחרת שאינו ידוע לראובן מחויב שמעון לשבע על טענתו. והדבר מבואר בש"ך סי' ע"ה ס"ק פ"ב וסי' רל"ב ס"ק י"ג ועיין בסמוך סי' י':
י בסי' הקודם הבאתי בשם הש"ך דהא דקי"ל דאין נשבעין על טענת ספק הוא דוקא היכא שטענת התובע בלי תשובת הנתבע הוא טענת ספק אבל אם התובע טוען טענת ברי. והנתבע משיב טענה אחרת שאינו ידוע להתובע. לא הוי מחמת זה טענת ספק וחייב הנתבע לשבע. עיין בשו"ת השיב משה סי' פ"ד שביאר דבריו דלכאור' הש"ך בסימן קכ"א ס"ק מ"ו תברא לגזיזי שכתב שם בשלח לו חובו ע"י שליח דאין הלוה צריך לשבע רק בצירוף דברי המלוה. ובסי' ע"ה ס"ק פ"ב כתב כנ"ל דהיכא שבא ממונו ליד חבירו וחבירו טוען שנאבד או נתקלקל או טענה אחרת שרוצה לפטור עצמו ואין התובע יודע להכחישו מ"מ מחויב לשבע. וכתב הרב המחבר לחלק דהיכא שהדבר עומד לכך כגון בסי' קכ"א שהמלוה עומד פרעון בזה בעי הש"ך לטעמא דצירוף דבלא צירוף אינו מחויב לשבע על טענת ספק אבל היכא שבא לפטור עצמו בטענה שאין הדבר עומד לכך רק שאירע לו מקרה שהדבר נאבד או נתקלקל. בזה צריך לשבע אף שאין התובע מכחישו בברי ע"כ יע"ש ועיין בדין הש"ך הנ"ל בשו"ת השיב משה סי' מ"ח דף ל"א ע"ב:
יא איש אחד נתאכסן אצל בעה"ב. ונגנב מן הבעה"ב מרגליות וכסף וזהב. וחשד להמתאכסן שהוא גנבם. ובדקו אחריו ומשמשו את כליו ומצאו קצת מרגליות והודה שהם של בעל הבית שגנבם ואומר שלא גנב יותר. אם יכול בעה"ב להשביעו על שאר הגניבות שהוא חושד אותו. עיין בדיני גניבה כלל י"ז סי' י"ב י"ג ועיין בדיני שבועה כלל ק"ג סי' ח' מ"ש בנידון מי שטוען על אשתו שפתחה תיבתו וגנבה מעותיו. והוא מודית במקצת אם יכול להשביעה על השאר:
יב קהל שעשו גאבעלא על איזה דבר כגון מקניית בשר שישלמו אנשי הקהל מכל ליטרא סך קצוב. וחכר ראובן הגאבעלא מן הקהל על שנה כנהוג. ועתה רוצה ראובן להשביע לאיזה איש מהקהל אם לא העלים ממנו מהתשלומין שקצבו הקהל לשלם. עיין בס' זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שבועה שהביא מכת"י מר רבו בשם חזה התנופה דאין יכול להשביע לשום אדם בטענת שמא. ואין זה דומה לשותפות כלל שנאמר בו דין שבועת השותפות:
יג הרבה אנשים האוזגים יי"ש שכרו בשותפות את הפראפאנאציע וכתבו בשטר שותפות שביניהם זיך שבחרו שני שותפים מאתם שהם ישאו ויתנו בכל העסק. וגם כתבו שאין רשות לשום אחד מהשותפים לקרב להנאמן בטענה שירא' לו החשבון מעסק הנ"ל רק השני אנשים הנ"ל שנבחרו המה יקחו חשבון מהנאמן. והנה כפי החשבון היה הפסד רב בהעסק. ועתה אחד מהמוזגים שאינו מהשני נבחרים הנ"ל חייב סך ממון להנאמן ואינו רוצה לשלם עד שישבע אם לא העלים כלום מהעסק. והנאמן טוען דכיון שנכתב בהשטר דאין רשות לשום אחד מהמוזגים לבקש מהנאמן שיראה לו חשבון רק השנים שנבחרו הוי כמו שפטרו אותו משבועה. עיין בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' קי"ג שהעלה דאף אם היה כתוב בשטר שאינו צריך ליתן חשבון לשום אדם מ"מ יכול להשביעו כמבואר בחו"מ סי' ר"צ סעי' ט"ז ובפרט בנ"ד שבאמת צריך ליתן חשבון לפני השני נבחרים רק שאין רשות לשום אחר מהמוזגים לתבעו להראות לו חשבון נראה הכוונה בזה כי יש לפעמים חשבונות בעסק שאין לגלות לכל אחד כמ"ש הש"ך כיוצא בזה ביו"ד סי' רנ"ז סק"ג ע"כ כל מי שחשדו יכול להשביעו אעפ"י שכולם זולתו אינם חושדים אותו. אמנם מטעם אחר אינם יכולים להשביעו כיון דהנאמן נוטל מהשותפים שכר קצוב עבור טרחתו אף שהוא ג"כ שותף בהעסק מ"מ כיון שנוטל שכר קצוב עבור טרחתו שוב תלוי בפלוגתא דרבוותא אם יכול להשביעו בטענת ספק כמ"ש ברמ"א סי' צ"ג:
סעיף ד' וכיון שהוא פלוגתא אף שהתובע מוחזק בהמעות שחייב להנאמן אעפי"כ אינו יכול להשביעו בספק פלוגתא כמ"ש מהרי"ט בח"א סי' קנ"א ועיין בס' ש"ש ש"ד פכ"ג ע"כ אין לחייב שבועה להנאמן מספק. ואצ"ל אם כבר נסתלק הנאמן מהתמנותו ולא תבעו אז דבלא"ה א"י להשביעו בטענת ספק כמבואר בחו"מ סי' צ"ג סעי' וא"ו אבל מחויב לקבל בח' שלא העלים כלום עכת"ד ומ"ש הגאון הנ"ל בנוטל שכר טרחתו אם יכול להשביעו עי' בנוב"י מהד"ק סוס"י למ"ד שכתב שסוגיא דעלמא כדעת הרמב"ם שיכול להשביעו אף בנוטל שכר וע"ש בסי' וסעי' הנ"ל בנתיבות. שו"ר שהובא בפ"ת שם ס"ק ז':
יד טענת עכו"ם אי הוי טענת ברי להשביע עליה. עיין בדיני עכו"ם כלל ע"ז סי' ה' ו':