דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל יב
דיני בכור לנחלה:
א בכור ופשוטים ירשו מאביהם כפר ושדותי' וזכות מזיגת היי"ש של הכפר שקורין רענדיע וגם זכות שמשלם הקיר"ה מהקאססע סכום ממון בכל שנה אם מג"ע להבכור פי שנים בהרענד"ע והממון מהקאססע עי' בשו"ת ברכת יוסף חו"מ סי' כ"א ולקמן בכלל זה סי' ט"ו בחזקת אוראנדע:
ב אשה אחת נתנה בלי ידיעת בעלה מתנות לחתנם שאם היה יודע היה מקפיד (עיין ביו"ד סי' רמ"ח סעיף ד') בימי משך המזונות או שנתנה לאיש אחר או שאחד גנב מחבירו ממון או חפצים ואח"כ מת הנגנב ובא חתנה או הגנב להחזיר להיורשים מת שקיבל ויש ביניהם בכור אם יטול בזה פי שנים עי' בשו"ת הרד"ם חו"מ סי' י"ב שהעלה שאותם הגניבות שאינם בעין רק משלם דמיהם הוי כמלוה שהוא ראוי כמ"ש בחו"מ סי' ער"ח סעיף ז' ואותן הגניבות שהם בעין ודוקא שלא ידע המוריש מהם הוי ג"כ ראוי עי' באה"ע סי' ק' סכ"ב ברמ"א ובחמח"ק ס"ק י"ח וב"ש ס"ק ט"ז:
ג בעיסקות שלנו שהם פלגא מלוה ופלגא פקדון אם הוי ראוי. או הוי מוחזק ונוטל הבכור פי שנים בהעיסקא. הוא פלוגתא בין גדולי האחרונים. דהמהריק"ש בהגהותיו על חו"מ סי' רע"ח כתב דהוי מוחזק. והוא מדברי מהרי"ק שורש קמ"ה. וכן נראה מהתוספת ב"ק דף ע' ע"א וכ"כ בשו"ת גינת ורדים חאה"ע כלל ד' סי' י"ט. אמנם מהר"י אדרבי בתשובת דברי ריבות סי' ע"ח פסק דעיסקא לא הוי מוחזק ועיין להגאון חיד"א בספרו חיים שאל סי' ע"ד אות ח' שהביא דעתם וכתב וז"ל והיה אפשר לשום שלום ביניהם דמר מיירי בפלגא מלוה דהוי ראוי. ומר מיירי בפלגא פקדון. אבל מסתימת דבריהם לא מוכח הכי. והיה נ"ל דבעסקות דנהיגי האידנא דנותנים עם המתעסק על שמירה בקרקע וכיוצא בזה. ואם יעבור על התנאי אזי האחריות כולו על המתעסק.
ותיכף המתעסק עובר על התנאי ומתחייב תיכף בכל האחריות דבזה אליבא דכ"ע חשיבא ראוי כמו מלוה. וע' ברדב"ז ז"ל כת"י ושבו"י ח"א סי' קע"ב ויד אהרן חאה"ע סי' ק' בהגהב"י אות ח"י. ובשו"ת דת ודין סי' י"ד עכ"ל החיד"א והובא כל הנ"ל בס' זכור לאברהם חו"מ ערך ראוי ומוחזק. והנה עדיין לא יצא המאסף הנ"ל כל ידי חובתו ולא ראה כל התשובות המדברים בזה. דהנה בשו"ת חוט השני סי' א' פסק דאין הבכור נוטל פי שנים בעיסקא. והרב שבו"י הנ"ל הביאו החיד"א השיג עליו והוכיח דאף בפלגא מלוה נוטל פי שנים עיי"ש אולם הרב עטרת צבי על החו"מ סי' רע"ח ס"ק ז' ובשו"ת שלו שבסוף הספר הנ"ל סי' הנ"ל דחה ראיות השבו"י ופסק כדברי מהר"י אדרבי הנ"ל וחוט השני. ומדבריו נראה דלענין פלגא פקדון גם הוא מודה דהוי מוחזק. וכן נראה מדברי המהר"י אדרבי כפי שהביא שם לשונו. ועיין בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' ק"ד שפסק כן בפירוש דנוטל הבכור פי שנים רק בחלק הפקדון ועיין בשו"ת בית יהודה להגאון מו"ה יהודא עייא"ש בסוף הספר במנהגי עיסקות סעיף ב' כתב שמורו פסק שהבכור נוטל פי שנים אף בפלגא מלוה.
וכן פסק בשער משפט על החו"מ סי' רע"ח ס"ק ב' והכריח כן בראיות עיי"ש. וע' סי' הנ"ל בנתיבות ס"ק ד' שהביא רק תשוב' הדברי ריבות הנ"ל כאלו אין שום חולק בדבר ולא זכר שר כל דברי הפוסקים הנ"ל ועי' בשו"מ מהד"ב ח"ב סי' פ"ד דעיסקות שלנו הוי ראוי ועכ"פ מבואר מכל הנ"ל דהוא ספיקא דדינא ועיין מה שכתבתי לקמן סי' ו' בענין ספיקא דדינא לגבי בכור ופשוט מי נקרא מוחזק:
ד בכור עם אחים פשוטים שנשאר להם מעזבון אביהם נכסים מוחזק וראוי. וגם אביהם חייב לאחרים. וטוען הבכור לשלם חובות אביהם מן הראוי כדי שיקח פי שנים מן המוחזק. והפשוטים רצונם לשלם החובות מהמוחזק כדי שאח"כ יחלקו בראוי חלק כחלק. עיין בט"ז אהע"ז סי' קי"ג ס"ק יו"ד. שכתב שבא לפניו עובדא דא והיה חלוקי דיעות בין הלומדים ע"ש. וע' בשו"ת גבעת שאול סי' ק' שפסק דהדין עם הבכור כיון דכל האחים הוו מוחזקים בחלק ירושתם ומיד שמת אביהם זכה הבכור בחלק בכורתו דקיי"ל דיש לבכור קודם חלוקה. ולכך הדין דבכור שמכר חלק בכורתו קודם החלוקה מכירתו קיימת כמבואר בחו"מ סי' רע"ח סעיף ח' ועיי"ש בסמ"ע ס"ק כ"ד. נמצא דודאי אין כח להפשוטים לגרע חלק בכורתו כיון דהוא מוחזק בחלק בכורתו. שוב מצאתי תנא דמסייע לי' הרב פרח שושן חחו"מ סי' א' בכלל ג' שהביא דברי הרב מהרש"ך בח"א סי' כ"ב שכתב וז"ל בקיצור ראיתי לחקור ולדעת מה לעשות כאשר יפול ספק בחלוקת בכור ופשוט וטוען הפשוט רצוני לחלוק כפי החלוקה שאין לך פי שנים רק שנים שוים. והבכור טוען רצוני לחלוק בחלוקה שבה אזכה פי שנים. והנה שורת הדין גוזרת ופסקת כי יש לנו להשתדל ולבקש כל צדדי האפשר ליפות כח הבכור כאשר התורה יפה כחו ויש לנו ראיה גמורה ועצומה לדבר הזה בגמ' פ' השותפים בכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה וכו' ע"ש. סוף דבר מסיק לדינא דהדין עם הבכור כיון דבשעה שמת מורישם חל פרעון החובות על נכסים הראוים שהוא זיבורית שבנכסים כמבואר בחו"מ סי' ק"ח סעיף י"ח והמעות המוחזקים נוטל הבכור פי שנים. וע"ש בכלל הנ"ל סי' ב' שיצא לבאר היכא דיש ספיקא דדינא בין הבכור והפשוט. או שהוא ספק בנכסים אם הם ראוים או מוחזקים. מי נקרא מוחזק כיון דשניהם בחזקת יורשים ע"ש שהביא בזה דברי הרב עדות ביעקב ומהר"א די בוטוין בסי' ע"א ע"ב שהשיג על דברי מהרי"ט בח"א סי' רפ"ד שכתב בנידון דידי' שהיה הספק בנכסים שאפילו הפשוט הוא מוחזק אינו יכול לומר קי"ל. והרב הנ"ל חיזק את דברי המהרי"ט מדברי מהרש"ך הנ"ל. והסכים עמו לדינא. וזאת תורת העולה משם דהיכא שהספק הוא בנכסים אם הם ראוים או מוחזקים כמו בספינה וכדומה לזה. אז אם הממון אינו ביד הבכור חולקים ביניהם חלק הבכורה. אמנם אם הבכור תפוס לא מפקינן מיני' כלל כמ"ש הרב עדות ביעקב ולא דמי למלוה שביד הבכור (המבואר בחו"מ סי' רע"ח סעיף ז'). אמנם בענין שאלתינו נלפע"ד דכ"ע מודו שישלמו החובות מן הראוי ויטול הבכור פי שנים במוחזק והוא הנלפע"ד להלכה עכ"ל יעו"ש כי קצרתי באומר. שוב ראיתי בשו"ת פני יהושע ח"א מחו"מ סימן א' שפסק בנדון הנ"ל דהדין עם הפשוט לשלם החוב מהמוחזק. אולם הגאון בנוב"י מהדר"ק סי' ל"ד ובתנינא סי' כ"ג. ואחריו החזיק הגאון רמ"ס בשו"ת חת"ס חחו"מ סי' קמ"ט דחו דבריו ומסקנתם להלכה דמשלמים החוב לפי ערך הנכסים מהראוי וממוחזק. ועי' באמרי אש אה"ע סי' כ' ובשו"מ מהדורא חמישאה סי' ע"ג:
ה בענין ספיקא דדינא בין הבכור והפשוט מי הוא המוחזק. ע' מה שהבאתי בסי' ד' בשם הרב פרח שושן. וע' בזה בשו"ת ברכת יוסף חו"מ סי' כ"א ובשו"מ מהד"ה סי' ע"ג ובתומים סי' ס"ז לענין שמטה ועפ"י הדין שכתוב בסי' רמ"ו סעיף ה' ושם בסמ"ע סק"ט ובב"י סוסי' רמ"ג בשם הנמק"י ושם בהגהות הח"צ להט"ז שתירץ בזה קושית הש"ך על המחבר ושם בקצוה"ח ס"ק י"ב מ"ש עליו. ועי' בשער משפט סי' רע"ח ס"ק א' שנסתפק בזה אם נאמר דדמי למי שנסתפק לנו אם הוא בכור דאינו נוטל פי שנים. או דלמא שאני הכא דידוע לנו שהוא בכור והספק הוא בנכסים נימא דיחלוקו הבכור והפשוט בחלק הבכורה כמבואר בסס"י קל"ט דהיכא שהפוסקים חולקים ולא תפס חד מנייהו אם הוא דבר ששייך בו חלוקה חולקים. ועיי"ש במחבר סעיף ז' מ"ש לענין מלוה ביד הבכור. ומסיק בצ"ע לדינא ולא ראה דברי הרב פר"ש הנ"ל ועיין בתשו' מהר"ם שיק חחו"מ סי' מ"ב שנשאל ביורשים שעת קודם אביהם ונשאר העזבון רק כדי כתובתה ולא נשבע על כתובתה ואח"כ מתה האלמנה איך דין הבכור אם נוטל פי שנים כיון דבנכסי האם אינו נוטל פ"ש ע' בחו"מ סי' רע"ח סעיף ב' ובב"ש רסי' צ"ו והעלה דבנכסי מלוג בודאי אינו נוטל פי שנים. ובגדיה שהביא לבעלה דינם כנכסי מלוג כמבואר באהע"ז סימן ע"ז. אבל בנכסי צאן ברזל עדיין צ"ע וי"ל יחלוקו כדאיתא בחו"מ סי' רע"ח סעיף ז' וע' בב"ש סי' ק"ה סק"ח ובהפלאה שם. ועי"ל בדיני נחלות כלל ע' סי' נ"ז:
ו בכור שמחל חלק בכורתו להיורשים שלא יטול רק כחלק הפשוטים אי מהני וכן אם מחל יורש פשוט את חלקו עי' בקצוה"ח סי' רע"ח ס"ק י"ג ובשו"ע מהד"ג ח"א סי' ע"ח ובמהד"ק ח"ב סי' קי"ד ושם בסמ"ע ס"ק כ"ז: ז ראובן ושמעון שותפים קנו סחורה להוליכה למקום רחוק. ומיד כשיצא שמעון עם הסחורה מת ראובן. ואחר רבע שנה בא שמעון משם עם סחורה אחרת והיה ריוח. ועתה הפשוטים אינם רוצים ליתן להבכור פי שנים בריוח באמרם דריוח הוי ראוי ולא מוחזק עיין בשו"ת שבסוף עטרת צבי סי' רע"ח שפסק דהדין עם הבכור משום דהוי כאילו הרויחו תיכף בשעת שקנו הסחורה הראשונה כיון דהריוח אתא מחמתי'. ורווחא לקרנא משתעבד והוי מוחזק. כמו באם יש לו שותפות ביד אחרים דהוי מוחזק:
ח בדין אם הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים עי' בשו"ת ברכת יוסף חו"מ סימן כ"א ועי"ל בכלל זה סי' י"א:
ט אחד מכר חמצו לעכו"ם קודם פסח כד"ת ובשטר מכירה ככתב קבלתי ערבון על המקח סך כך והמותר זקפתי עליו במלוה לשלם אחר עשרה ימים. ובתוך ימי הפסח מת המוכר והניח בן בכור ופשוט. והבכור רוצה ליקח פי שנים מהחמץ הנ"ל והפשוט טוען כיון שהחמץ נמכר והדמים זקף עליו במלוה אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. ע' שו"ת שואל ומשיב ח"א סי' רי"א שפסק דהוי מוחזק ולא ראוי והדין עם הבכור עיי"ש בטעמו. וכן פסק בשו"ת תפארת יוסף או"ח סימן למ"ד. ועי' בספר ארחות חיים סימן תמ"ח אות י"ד שהביא מתשו' בר ליוואי סי' כ"א ומס' דבר הלכה סי' ע"ט שכ' דהוי ראוי ולא מוחזק והדין עם בן הפשוט:
י אביהם קנה סחורה בכסף בלא משיכה ומת ולא משך כיון דהי' יכול לחזור בו ולקבל מש"פ הוי הסחורה ראוי ולא מוחזק כ"כ בשו"מ מהדורא חמישאה סי' ע"ו:
יא בהא דכתב הרמב"ם בפי"ג מהלכות נחלות והביאו הב"י בטחו"מ סי' רע"ח. שאין הבכור נוטל פי שנים בספינה שהיתה לאביו בים משום דהוי ראוי. פליגי גדולי האחרונים בפירושו. המהרשד"ם חח"מ סי' ש"א כתב שאין כוונתו על הסחורה שבתוך הספינה רק על הספינה ממש. ועיין משפטי שמואל סי' צ"ה צ"ו. אבל הרב המבי"ט ח"א סי' רפ"ד וסי' רפ"ה. ובדברי ריבית סי' ע"ו ע"ז ע"ח חולקים וסוברים שכוונתו גם על הנכסים שבתוך הספינה. ורמז קצתם הש"ך בסי' רע"ח סק"ב ע"ש:
רב אחד נפטר וחל"ש והניח בכור ועוד שלשה בנים וציה אותם שידפיסו את החיבור כת"י שכתב על התורה והבכור מיחה בהם באמרו שאין לו מעות להדפסה והתפשרו ביניהם שהשלשה בנים ידפיסו את החיבור והבכור התנה שאחר שיוגמר ההדפסה יקוב הדין ביניהם אם מגיע לו פי שנים בריוח הספרים. עי' בתשו' מהרי"א הלוי אבד"ק לבוב בח"ב סי' קי"ב שהביא דברי הרמ"א בסי' רמ"ח סעיף ד' בפרה מוחכרת או מושכרת ביד איש אחר ובסמ"ע שם ס"ק וא"ו. והגאון הנ"ל הוכיח דלענין הפרה גופא אין מחלוקת דהבכור נוטל פי שנים דמקרי מוחזק ומחלוקתם הוא רק לענין השכירות וגם המהרשד"ם הנ"ל לא נסתפק בכוונת הרמב"ם רק בדין הספינה. ודעת הגה"א על גוף הפרה הוא דעה יחידית. ומסיק לדינא בנדון הנ"ל דמה שהיה שוה החיבור כת"י למכור בעת פטירת אביהם זה מקרי מוחזק אבל מה שהשביח ועלה ריוח מחמת ההדפסה זה מקרי ראוי עכת"ד:
אהמ"ח ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה שזה שנים רבות אשר נשאלתי בעובדא דא וחפשתי באמתחת כתבי תשובותי ומצאתי שנשאלתי ע"ז מהרב החריף וכו' אבד"ק וועלדזיטץ בשנת תרל"ז וגם אנכי העליתי לדינא כאשר פסק הגאון מהרי"א הנ"ל ולאשר כי בתשובתי העירותי בטעמים לברר הדין הנ"ל אשר לא העיר בהם הגאון הנ"ל ע"כ אעתיק בקצירת אומר תוכן הדברים והוא עפ"י הגמרא ב"ב קכ"ג ע"ב וקכ"ד ע"א ואפסיק הלכתא בחו"מ סי' רע"ח סעיף וא"ו דאם השביחו היתומים מחמת הוצאה אינו נוטל פי שנים לכ"ע ובנ"ד לא הוי שבחא דממילא כיון שהאחים טרחו הרבה בהעתקה והוצאת הדפוס מכיסם וע"ש בסמ"ע סק"ו ולולא טירחתם והוצאותם אין כאן שום שבח. וע"ש בנתיבות סוס"ק א' שכתב הטעם לדעת הרא"ש והטור שסוברים שאף בפרה שנתפטמה ע"י רועה באפר אחר מיתת אביהם אין הבכור נוטל פ"ש כיון דיש קצת טורח להיתומים להוליכה לאפר או למסרה לרועה לשמרה לכן חשוב ראוי ולא מוחזק וע"ש מ"ש דו"ז בקצוה"ח ס"ק ג' ובנתיבות סק"א על הא דפסק הרמב"ם בפרה שילדה אחר מיתת אביהם שנוטל הבכור פ"ש בפרה ובולדה הוא דוקא אם הניח פרה מעוברת אבל אם נתעברה אחר אות אביהם אין הבכור נוטל פ"ש בולד משום דחשוב שינוי והוי ראוי. ולא שייך בנ"ד הדין שמבואר שם בסעי' וא"ו שמעלין אותו השבח בדמים כגון כרמל ונעשו שבלים דהתם השבח הוא מחמת עצמן כמו שחילק שם המחבר אבל בנ"ד כל השבח הוא מחמת הוצאות דמיהם מכיסם על ההדפסה והספרים הם גוף אחר וגוף הכת"י הלא הוא בעין כאשר נשאר מאביהם ואין עליו שום שבח. רק מה שמחמת הדפסה שוה עכשיו פחות ממה שהיה שוה למכיר בשעת פטירת אביהם כנודע בזה הדין עם הבכור לשום הכת"י כפי מה שהיה שוה אז ובזה יטול הבכור פ"ש. אבל לא בהספרים הנדפסים כי בהם יפה כח היורשים מפרה שנתעברה אחר מות אביהם כי שם עכ"פ הולד נולד מגוף הפרה ועובר ירך אמו ומ"מ הוי ראוי מכ"ש בנ"ד שהספרים הנדפסים לא באו מגוף הכת"י רק מה שהעתיק המדפיס ע"י השגחתו בהכת"י ומעולם הם שני גופים. ומלבד כ"ז יש לדון בזה עפ"י מה שהביא הסמ"ע בסי' רצ"ב ס"ק מ"ה דברי המרדכי על מה שכ' הרמ"א שם במפקיד ספר אצל ת"ח שמותר לקרות ולהעתיק הספר ובש"ך שם ס"ק ל"ה האריך בביאור דברי המרדכי והעלה לדינא שמותר להעתיק אף דודאי קפיד המפקיד ואף על גב שמקלקל על ידי ההעתקה וסיים שם וז"ל וזה דעת הרמ"א (בפירוש המרדכי) שמתחלה כתב שמותר לקרות ולהעתיק ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקיד אצלו אף על פי שמקלקלו. ואחר כך כתב הרמ"א (דין דתשו' הרא"ש) שיכולים ב"ד לכוף להשאיל ספריו ובכלל זה ג"כ שמותר להעתיק אפילו חבירו מקפיד על ההעתקה מטעם (שכתוב במדרש משלי) אל יבוזו לגנב כי יגנוב שאין לבזות למי שגונב דברי תורה ומעתיקו וכמ"ש הע"ש ומר כ"ל עיקר עכ"ל השיך וכן פסק בעט"ז באו"ח ססי' י"ד דאפילו מיחה בו מותר וכ"פ בחת"ס או"ח סי' ב' וע"ש בעט"ז ומג"א ס"ק יו"ד. והנה כל הדברים הנ"ל נאמרים במפקיד ספר שהנפקד אין לו שום חלק בהספר אמנם בנ"ד שהבנים הפשוטים יש להם הרוב חלקים אף נגד פ"ש של הבכור אין אנו צריכים לבא למדה זאת דפשיטא שיש בידם להעתיקו עי' בחו"מ סי' קע"ג סעיף א' בכתבי קודש ונרשם בהג"ה לסי' קע"א סעיף י"ג ולפי המבואר שם אין בכתבים הללו שהם על ה' חומשי תורה דין חלוקה ולא דין גא"א כי כל אחד צריך לכולם דבר ולא חצי דבר. והלוא אם אין ברצונם להדפיס כלל פשוט אצלי שיכולים לומר להבכור אנו נותנים לך כל הכת"י כולו לחלקך ואנחנו בעד כל החלקים שלנו נעתיק ממנו רק כת"י אחד לכולנו ופשיטא שאין יכול למחות בידם. וממילא כן עתה שהעתיקו מקודם הכת"י כולו דכת"י הישן הם מניחים להבכור באיזה זכות ימחה בידם להדפיסו לקיים ציווי אביהם הקדוש להוציא לאור חידושי תורתו הק' ואיזה חלק יש להבכור בהעתקתם ובהדפסתם. ואם מפני שהכת"י הישן שוה עכשיו פחות כבר כתבתי למעלה שמחויבים ליתן לו פ"ש עפ"י שומא כמה היה שוה בעת פטירת מורישם. ומלבד כ"ז הלא מבואר ברמ"א סי' רע"ח סעיף וא"ו דאף אם מוחה בהם שלא ישביחו מ"מ אם עשו שינוי כגון ענבים ודרכום ונעשה יין אין להבכור פ"ש בהשבח רק במה שהיו שוים הענבים ובנ"ד אין לך שינוי גדול מזה שהכתיי נשאר כמו שהיה והשבח הוא הספרים הנדפסים. וגם מעיקרא דדינא פירכא דהלא הרשב"ם פירש בב"ב דף קכ"ו ע"א אהא דאמר רב הונא בכור שמיחה מיחה דאם מיחה ואמר אל תשביחו חלקי אלא נחלוק מיד ואשביח אני שני חלקים שלי ואטול כל שבחן והן לא רצו לחלוק והשביחו הנכסים הרי מיחה בהם ויטול פ"ש וכו' עכ"ל ובנ"ד אין שום דבר מזה שהרי לא ביקש לחלוק ולא להשביח כי לא רצה שידפיסו כלל מחמת חסרון כיס שלו וגם א"א לחלוק כמ"ש ואיזה שבח היה לו. אם לא היו מדפיסים. מכל הלין טעמי נלפע"ד שהדין עם הבנים הפשוטים בענין שבח ההדפסה:
יב אחד הניח בן בכור ופשוט וגם בנות והיה לו שפחה ואמר שהשפחה תהיה משועבדת לבנותיו הפניות ותשרת להן עד זמן היותן נשואות. ואחרי נישואיהן תהיה השפחה משועבדת לשני בניו. ועתה בן הבכור רוצה שיהיה לו פי שנים בהשפחה. עיין תשובת מהרשד"ם חחו"מ סי' שע"ה שכתב דהשפחה הוי ראוי ולא מוחזק. שאין הבכור נוטל פי שנים אלא במוחזק עתה ויכולים לחלוק מיד אבל בדבר שיבוא לאחר זמן ואינם זוכים בו מיד לאחר מיתת מורישם הוי ראוי דהרי מלוה בשטר שמעתה זוכין בה ויש לה זמן קצוב ואפ"ה הו"ל ראוי מכ"ש שפחה זו שאין לה זמן קצוב שמי יודע מתי ינשאו הבנות שיוכלו הבנים להשתעבד בה ושמא תמות השפחה קודם. בודאי הוי ראוי ועי' בשו"ת ברכת יוסף סי' כ"א מ"ש על המהרשד"ם. וע' שו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' רי"ד שדחה דברי מהרשד"ם הנ"ל וכל ראיותיו והביא דברי הב"י סי' רע"א שכ' וז"ל ודע שלא חלקו בין ראוי למוחזק אלא למוריש מה שהוא ראוי למוריש בשעת מיתתו אין בנו בכורו נוטל פי שנים ואין אנו מקפידים ביורש. שהרי כשמת הבכור בחיי אביו בניו יורשים חלק בכורתו בנכסי הזקן עיי"ש. וכ"נ מתשובת הגאונים שהביא שם. מעתה מבואר הדין שכל שמוחזק למוריש בשעת מיתתו אין נ"מ אם יכולים היורשים לחלק תיכף אם לאו. ומלוה בשטר שאני דהוה ראוי להמוריש בשעת מיתתו: יג בכור שמת בחיי אביו.
ואח"כ מת האב והנה בני הבכור רוצים ליטול חלק בכורה של אביהם. וטען הפשוט שאביהם צוה שיהיה חלק כחלק. עיין במהרי"ט חחו"מ סי' ע"א שכתב דלא מהני צוואתו דבירושה אינו יכול להוריש וע' במ"ש דו"ז בקצוה"ח סי' רפ"א. ועיין שו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' קכ"ג מה שפלפל בזה בדברי הרמב"ן על התורה:
יד ראובן עשה צוואה קודם מותו וכתב בצוואה שיעשו חלוקה ביניהם במזומנים ובמטלטלים. והבית לא יומכר לעולם רק יקרא על שם בניו בכלל ובפרט הן אותם שבחיים והן בניהם של בניו שמתו כולם שוים לטובה.
ויחזיקו בבית לעולם. ועתה נפל מחלוקת בין היורשים כי אחד מן היורשים הוא בן בנו של ראובן ולו משפט הבכורה כי אביו הבכור מת בחיי ראובן. וטוען שרוצה להשתמש פי שנים בבית הנ"ל. ושאר היורשים טוענים שאביהם השוה אותם בענין תשמיש הבית. באמרו בצוואה כול"ם שוי"ם לטוב"ה. ע' שו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"א דאף שמלשון הנ"ל לא היה במשמע שכוונתו להשוות אותם. אולם במה שהוסיף לישנא יתירה ויחזיק"ו בבי"ת לעול"ם שהיה די במה שאמר והבי"ת ל"א יומכר לעולם. ודאי לטפויי קאתי שיחזיקו הוא לשון מתנה כמבואר בגמרא ובפוסקים. וכוונת המצוה היתה להשוות הבכור עם הפשוטים בדרך מתנה להוציאו מתורת ירושה. ע"כ נראה שהדין עם הפשוטים ואין הבכור נוטל פי שנים בבית. ועי' בדברי חיים ח"א חו"מ סימן ל"ח וע"ל בכלל ע' סי' ט"ז ועי' בטו"ז או"ח סי' ש"פ ס"ק א' וסי' תקפ"ב סק"ג וביד אפרים על הט"ז הנ"ל דמלת כל או כולן או כולכם משמע נמי על רובו ודו"ק ועי' בשו"מ מהד"ד ח"א סי' ל"ט בד"ה והנה בהא דקאמר שהביא ראיה להטו"ז מהריטב"א דכתב דמלת כולו מורה על הרוב. ועי' בזה בשו"ת ר"י אסאד או"ח סי' צ"ה ועי' במסכת ב"ב דף סמ"ך ע"ב ברש"י ד"ה הגוי כולו שכ' רובו ככולו. וכן מבואר בהוריות דף ג' ע"ב ובמס' ע"א דף ל"ו ע"א ושם בריטב"א על העין יעקב בב"ב דף הנ"ל ובע"ז מבואר כרש"י הנ"ל:
טו אם ירשו חזקת אוראנדע אם הוי כקרקע ונקרא מוחזק או ראוי עי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' נ"ד דהוי ראוי. ועי' בכלל מ"ח סי' י"ז וסי' י"ח:
טז אחד שהניח בן בכור ובת. וכתב לה שטר ח"ז בן פשוט. אם שייך בכורה לגבי הבת כיון דאין מגיע לה ירושה כלל רק להבן ורק במתנה הוא לה למה יקבל הוא חלק בכורה נגדה. עיין שו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' קכ"ג בפיסקא המתחלת עו"ד הקשית"י שהביא בשם שו"ת תפארת צבי סימן ב' שהגאונים ה"ה מהר"ד אופינהיים ומהר"י בעל או"ת והשב יעקב כולם לא מצאו מענה לשאלה הזאת. ע' בסי' שאח"ז. וע' בשו"מ מהד"ג ח"א ססי' ע"ט שאלה זאת ועוד יותר מזה שילדה אחר מותי עוד זכר רק שמת תיכף ופסק דהבת נוטלת שליש והבכור ב' שלישים ועיין בתועפת ראם סי' למ"ד:
יז וע"ש אח"ז בפיסקא המתחלת והנ"ה בה"א דאמר"ו שנסתפק הגאון המחבר הנ"ל. באחד שכתב לאשתו שתטול כאחד מן הבנים. שמבואר באהע"ז סי' ק"ח.
איך הדין בזה אם הבכור נוטל חלק בכורה במה שנוטלת האשה כיון דהוא מתנה ולא שייך גבה חלק בכורה. וגם יש להסתפק בפשיטות אם יש בכור ופשוט איך תטול האשה אם כבכור או כפשוט ודעת הגאון נוטה בכל הספיקות הנ"ל שאין לנו להפקיע חלק בכורה ע"ש:
שוב אח"ז מצאתי שכיונה דעתו הגדולה לדעת הגאון בשו"ת ס' יהושע סי' קי"ב שפסק כן בפשיטות בענין שנשאל באחד שאמר שתטול אשתו חלק בעזבונו כאחד הבנים הפשוטים ויש שם בכור וחמשה בנים. אם האשה ממעטת בחלק הבכורה. ופסק דהדין פשוט דאינה ממעטת. והבכור נוטל מתחלה חלק בכורתו דהיינו שמחלקין בתחלה לששה חלקים ונוטל הבכור חלק בכורתו חלק שישית. ואח"כ חולקים לשבעה חלקים ונוטלים כל אחד חלק בשוה. וחילי' מהא דפסקינין בסימן רפ"א סעיף ז' בהג"ה דהאומר שתטול בתו חצי חלק זכר דינו כירושה דעלמא. ועיי"ש במרדכי דעיקר הטעם משום דנעשה כיורש. ופסקינן בחו"מ סי' רע"ז בטומטום שנקרע ונמצא זכר דאינו ממעט בחלק הבכורה מטעם דוילדה לו בנים עד שיהא בן משעת לידה. וא"כ ה"נ כיון דהיא אינה יורשת משעת לידה אינה ממעטת בבכורה: