דברי אמת· רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ
דברי אמת על התורה
בראשית
זה הוא החידוש השלישי ע"כ גם שבכאן לפעמים הוא בקיצור מפני שכבר איתא מעין זה בספרים הקודמים שעזרני ית':
לפסוק ויאמר אלקים יהי אור וכו'. יש לדקדק הי' לכתוב ויהי כן כמי בשאר אמירות הגם שכאן הוא בדיבור אחד הלא גם אות אחד אין מיותר [בתורה] כן הוא ב' אותיות לבד [אבל אור הוא ג' אותיו'] פירשנו בעזרת אל כי תורה אור וידוע אמת יש לו רגלים פי' מוליד פרה ורבה כי ברא כרעא דאבוה וזה לשון רגלים ושקר אין לו רגלים ע"כ סירס את הזכר וכדאיתא בסבא פרשת משפטים ע"כ לא תקום פעמים צרה והקדושה תמיד מאיר ומתנוצץ ויש תורה שבע"פ ג"כ נקרא אור וזה יהי אור רמז לתורה שבכתב ויהי אור עוד תורה שבע"פ:
עוד פירשנו. דכתיב יוצר אור ובורא חושך. לכאורה קשה הלא בריאה הוא יותר במעלה מיצירה שע"כ וייצר מרומז שני יצרים משא"כ בבריאה אך דהנה א"א תיקן תפלת שחרית ויצחק תיקן תפלת מנחה. והנה ודאי יצחק אבינו אוהב אותנו רק שמן השמים הי' שקודם לא הרגיש במעלת יעקב וטעה עצמו להחזיק את עשו כמו שנראה כדי לברך את יעקב אבינו בברכת עוה"ז וכמו שאמר גם ברוך יהיה וכן אח"כ ברך אותו ולעתיד יהיה מליץ טוב עלינו. הנה א"א המשיך בתפלת שחרית חסד על ישראל ויצחק הוסיף חסד יותר גדול להמשיך גם דין על שונאי ישראל כמשל שמי שאוהב את א' נותן לו כל טוב אך לנקום משונאיו בפרט מי שהוא רחמן זה לא אך מי שאוהב את בנו החביב לו מי שרוצה לעשות לו רע מכ"ש מי שעשה לו רע מגודל רחמנות האב [הוא] נוקם ובעל חימה לשונאי הבן ע"כ הוא זה יותר חסד. וכן פירשנו על מעיו עשת שן לשון רחמיו כמו המו מעי לו מעולפת ספירים הקשים כספירים ע"כ איתא זקן מלא רחמים ואמרו סבא בביתא כו' כי מהזקן מלא רחמים בא דינין קשין על שונאי ישראל (וע"כ אמרו צלותא דאברהם מני משחרא כותלא כיון שגם מנחה הוא לחסד לישראל כנ"ל) וזה יוצר אור לישראל ובורא שהוא מקום גבוה [יותר] חושך אפילו על שונאינו דהיינו לטובת ישראל כנ"ל וזה יהי אור ויהי לשון ויעל שונאינו אור לישראל כנ"ל:
וירא אלקים כו'. נראה שכן פירשנו דכתיב וזכרתי את בריתי יעקב כו' פירשנו ע"י ברית מילה וכן תורה נקרא ברית ע"י זה אזכור מדת יעקב לרחם וכמו שנקרא רחמן שבאבות ואף כי צריך ג"כ אף על שונאי ישראל את בריתי יצחק אזכור מדתו פחד להפיל פחד על שונאי ישראל ואף שלא תמשוך דין ח"ו על בנו עמינו שאינו כ"כ טוב כ"א שמסכים בטוב את בריתי אברהם אזכור הוא חסד להיות גם על מי שאינו כ"כ [טוב] ואם תאמר האיך תהי' הגאולה אם תהיה לכם כ"כ טוב גם על שאינם כ"כ [טוב] וזה אומר והארץ אזכור להקימה וזה וירא אלקים את האור כי טוב רק להצדיק לבד ויבדל כו' להיות החושך רק לרשעים:
במדרש בתחלת בריאת עולם צפה הקב"ה מעשיהם של רשעים ומעשיהם של צדיקים והארץ היתה תוהו זו מעשיהם של רשעים ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים אבל איני יודע איזה טוב בעיניו כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים כו' והוא תמוה מאד. מה ה"א לחפוץ במעשיהם של רשעים. ונראה בעזרתו ית' דהנה פירשנו על פסוק הודיעני נא את דרכיך כו' ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וחנותי כו' ורחמתי כו' ופירשנו בעזרת ית' כי הנה נח לא התפלל על דורו כי הי' נראה לו בשביל כבודו ית' שעברו על רצונו ראוים לזה וזה כבודו ית' ורצונו וכן אפשר גם משה רבינו ע"ה [היה נראה לו כן] עד שרמז לו ית' הניח' לי כידוע וזה שאל להודיע [לו] דרכו ית' מה רצונו אם בעבודתו ית' או בטובת ישראל גם אם אינם כדאי וזה עונהו ית' וחנותי כו' אע"פ שאינו כדאי כו' וכן ורחמתי והלשון כפול אשר אחון אשר ארחם לפי פשוטו דהנה השי"ת רוצה בקיום עולם הגם שחפץ חסד הוא [אעפ"כ] אינו נותן חסד לרשעים שרוצים לאבד את העולם כי זה לא הוה חנינה ולא רחמנות ליתן חסד או רחמים חלילה לאשר עומד נגד רבים מבני ישראל או נגד צדיקים המגינים על ישראל או על המתפללים עליהם. כ"א עושה חסד לאשר נקרא חסד הוא וזה וחנותי את אשר אחון שתקרא חנינה וכן ורחמתי כו' וזה י"ל כאן דהנה פירשו רז"ל על פסוק (ירמיהו ד' כ"ג) ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו שקאי על החורבן כן נמי י"ל כאן מעשיהם של רשעים הם שונאי ישראל המצירים ורוצים לגמור ולהעניש. והגם שודאי אין יסורין בלא עון ומעשיהם [של צדיקים] הוא יהי אור הוא חסד להיות רק טוב לישראל ואיגי יודע במה חפץ. פי' איזה רצונו ית' יותר אם להעניש את החוטאים הוא כבודו ואם במעשיהם של צדיקים שרוצים לבטל הגזרות ומעשיהם של רשעים. וכשאלות משה רבינו ע"ה כנ"ל כשהוא אומר וירא כו' כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ יותר כנ"ל שהשיב וחנותי כו' גם זה בתחלת בריאת עולם הי' כן:
שם ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים קודם קראם שני. שניהם שוים ואח"כ את המאור הקטן פירוש רז"ל ידוע אך כפשוטו צריך לפרש דהנה יש שני מדרגות בעבודת שמים יש שעובד מיראה ויש מאהבה והנה השניהם נקראים מאורות הגדולים כ"א יש זמנים לכל א' כי במדרגה עליונה הוא אהבה וכשאין הזמן גרמא לאדם יעבוד אז ביראה וכל א' בזמנו נקרא גדול וזה את המאור הגדול הוא האהבה לשון גדולה לממשלת היום כו' ואת המאור הקטן כי בלילה הוא בזמן הפחות א"א במדרגה עליונה נק' אז היראה גדול לפי זמנה אז ואת הכוכבים כי כוכב איתא הוא כ"ב כ"ו לחשוב ולצייר לפניו שם הוי"ה ב"ה גי' כ"ו וללמוד תורה מרומז בכ"ב אותיות:
ויתן אותם אלקים ברקיע השמים לשון כפול פירוש בהצדיק החושק ומתאוה ומתאמץ להיות להבורא ב"ה חשיבות גם בעוה"ז והשמים פי' הקב"ה כמו ואתה תשמע השמים וכמו שמים בינו וביני ורקיע לשון חשיבות כמו מאן חשוב מאן ספון ומאן רקיע במועד קטן. להאיר על הארץ ע"י יראה והאהבה לה' יש להאיר על הארץ ולהמשיכם למטה ג"כ ולמשול ביום הוא בזמן הבית ובלילה אף בזמן הגלות שדומה ללילה ולהבדיל כו' ע"י זה ישיג אור הגדול לידע העתידות וליעץ לטובת ישראל:
ויכולו השמים כו' לפשוטו בהמשך שלמעלה כי אמרו רז"ל הששי תנאי התנה על מתן תורה כידוע עי"ז ויכולו תשוקת השמים והארץ וכל צבאם להעוסקים בתורה ויעשו רצונו כמו שגוזר בענינים ולשון ויכולו כמו כלתה לתשועתך נפשי. ותכל דוד:
עוד פרשנו כי יש בני אדם שמתאוי' לומר כתר להבורא ב"ה ופי' כמשל מלך מי שמכיר אותו יודע שהו' המלך ומי שאינו מכיר אותו אינו יודע משא"כ כשהולך בכתר יודעים הכל [שהוא המלך] וזה אנו אומרים כתר יתנו לך ה' אלקינו כו' פי' שמצינו בים רמז הקב"ה לגבריאל כו' והנה רמז הוא בחכמה כמו לחכימא ברמיזא וזה אנו מבקשים כתר יתנו ה' כו' מלאכים שתרמז להם האיך ימליצו על הדבר שלא תהי' קטרוג על ידינו כי ודאי שיתגלה מלכותו עלינו להראות שאנתנו עמו ואין לזר שליטה עלינו. עם עמך ישראל כו' פי' הצדיקים שבדור ג"כ ישכילם ה' האיך לפסול זה. וזה ויכולו אותם שרוצים להכתירו ית' וכמו שאיתא במ"ר על ותכלנה שבע שני שבע כו' יצאו מכוללות וכמו שפרשנו שבא השפע מעולם העליון וכמו שפרשנו על ותעש הארץ לקמצים שהי' עולה המ"ן אז בעת רצון שהי' עד הכתר שהנקודות קמצים כידוע ליודעי ח"ן וזה ויכולו לשון כתר מי שרוצה כן עי"ד זה השמים והארץ וכל הם צבאם עושים רצונם:
ונח מצא חן כו' דאיתא לזכור בכל יום שבת קודש וזה ונח לשון מנוחה גם בויו הוא ששה ימים עי"ד זה מצא חן גם בעיני ה' המשוטטות בכל הארץ שלא יקטרגו עליו. ויש לומר [עוד] בעיני ה' להמשיך השפעות רחמים כמו ואבוא אל העין:
טעם לסיום התורה ופתיחתה כי אמרו רז"ל רחמנא ליבא בעי ע"כ לב כולל כל התורה:
נח
מה שדרשו רז"ל לגנאי מלת בדורותיו י"ל רצונם שבאמת הי' לשבח כ"א שנח הי' בדעתו כן מה שקרא אותו ית' צדיק בדור הזה הוא דוקא בדור הזה משא"כ אם הי' בדורו של אברהם ונמצא הגנאי הוא לשבח שהי' שפל בעיניו:
צהר תעשה לתיבה כו'. בקיצור כי טוב להתישב בהתחלת לימוד תורה ותפלה ושבחיו ית' מפני אהבתו ית' רוצה לעשות רצונו ית' בזה והאהבה מרומז באור ע"כ ביום ראשון שהוא בחסד (כי עולם חסד יבנה ע"כ ביום ראשון נבראו כולם בכח כי את השמים ואת הארץ לרבות צבאיהם וזה בהבראם באברהם) ויצא בפועל בריאת האור וזה תורה אור בחסד ואהבה וכן תפלה הוא באותיות התורה מכ"ש שבחיו ית' וזה צהר תעשה לתיבה לשון דיבור לשון צהרים כמו שפירשו רז"ל ואל אמה תכלנה לשון זרוע כמו אמתה דבת פרעה כי יש דבורים ענינם חסד ויש של דין יעורר כן אם חסד עלינו משורש החסד ואם דין על שונאי ישראל כרצונו ית' משורש הגבורה. (והם נקראים זרועות עולם הקיום של העולם) וזה ואל אמה תכלנה מלמעל' י"ל לשון כתר כמו הלילה (וי"ל לשון מדה) וזה מלמעלה תמשיך ע"כ לא כתיב למעלה ופתח התיבה הוא המשכה הנ"ל בצדה תשים להיות כמו מן הצד פי' טפל כלאחר יד שלא תהי' זה עיקר כוונתך כ"א לרצונו ית' בעבודה זאת. תחתים לשון הכנעה שתחפש חסרונותך שנים הוא תשובה לשנות מעשיך ושלשים לשון מן המובחר כידוע תעשי':
ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלקים כו' ואח"כ כתיב ויעש נח ככל אשר צוהו ה' השינוי לשון שקודם הי' לו צוה לעצמו שינצל עי"ד התיבה אעפ"כ לא היה כוונתו לעצמו רק לקיים מצות ה' כאלו לא הי' זה לרחמים עליו כ"א לדין ודאי שהי' כוונתו רק לשמו אם לא הי' לו הנאה מזה כן הי' כוונתו עתה רק לש"ש הגם שהי' לטובתו וזה ויעש כאשר צוה אותו אלקים לשון דין. ואח"כ בא לו הצווי ליקח מכל מין ולהכין להם מאכלם הגם שבאו מאליהם האור החיים ז"ל פי' השבעה הוכרח להטריח עצמו דהיינו יותר מהשנים לקיום המין אעפ"כ עשה בשמחה לקיים רצונו ית' כאלו הי' רחמים ולא שום טורח כלל:
גול אל ה' יפלטהו יצילהו כי חפץ בו דהנה כתיב בא אתה וכל ביתך אל התיבה שמעתי בשם הרב איש אלקים מ' דוב בער מאזריטשר ז"ל בא אתה וכל גופך אל התיבה הדיבור והנה כשאין הזמן כ"כ צריך להתנהג כן וכשהזמן טוב מוטב שלא להתנהג בצמצום כ"א בריוח ולא לכנוס בתיבה שהוא צמצום אדרבה להעלות הדיבור למעלה. והנה הדיבור כולל כל המחשבות ורצונו ונקרא היכל לכל והיכל גי' אדני לשון אדון עולם היראה וכשהזמן טוב הוא בהוי' להעלות היראה להאהבה ע"כ אחר אותו זמן כתיב צא מן התיבה להיות בהדביקות לה' ית' וזה גול אל ה' פי' את הדיבור להוי' יפלטהו כו' פי' את הדיבור וכן יצילהו. ולולא כן אין פי' כי מתחיל בנוכח ומסיים בנסתר:
וי"ל עוד. דהנה פרשנו על פסו' למען שמך ה' וסלחת לעוני כי רב הוא והוא כולו מוקשה לשון וסלחת אין לו שחר הי' לו לומר סלח וכן לשון כי רב הוא מה טעם הוא זה ופרשנו למען שמך שאנו דבוקים בו' ה'. ראוי להיות רחמים עלינו וזה ה'. ונמי וסלחת לעוני פי' לא לבד שלא [להיות כמ]עשינו כ"א להיות רחמים. נוסף ע"ז וסלחת [נמי] לעיני. ומה שאני מבקש הרבה ע"ז אמר כי רב הוא שמך ע"כ בשביל כבוד שמך שיש לנו חלק בו וצער או פגם ניכר למעלה ראוי להיות כל טוב הן להיות ה' [רחמים] גם לסלוח לעוני. וי"ל כן כאן גול אל ה' פי' כל תפלה שאתה [מתפלל] צריך להיות בשביל ה' שהוא חלקנו כי בכל צרתם לו צר שלא להיות צער למעלה יפלטהו פי' את ה' יצילהו כי חפץ בו ית' בשמו הגדול שיש לנו חלק בו חלק ה' עמו:
ויעש נח ככל אשר צוהו ה' לשון ככל אינו מובן הוה לי' למיכתב כל אשר צוהו כמו כמה פסוקים ופרשנו בעזרת אל ב"ה הכל דהנה פרשנו כמה פעמים על שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש בקיצור פי' דאיתא המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וכן איתא המתפלל ואומר ויכולו שני מה"ש המלוים לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים וסר עונך וחטאתך תכופר ובזה יתורץ הדקדוק אבדה נפש הוה לי' למימר נאבדה נפש וכן דקדק בזוהר כיוצא בזה ולפי דברינו ניחא ו' אבדה נפש פי' הנפש אבדה את הוי כי אין וי לנפש שנמחלה עונותי'. וזה הוא גם כאן כי ידוע ע"ז שקול כבל התורה והכופר בה כאלו מודה ומקיים כל התורה וזה ויעש נח הוא השבת המנוחה לכל אשר צוהו ה' פי' כף הדמיון כאלו עשה כל אשר צוהו ה':
במדרש ויזכור אלקים את נח כו' זה שאמר הכתוב צדקתך כהררי אל מדבר בנח אמר הקב"ה צדקה שעשיתי עם נח בתיבה לא עשיתי עשו אלא עם הררי אל שנאמר ותנח התיבה בחודש השביעי בי"ז לחודש על הרי אררט. והוא תמוה. ונחזור לראש הפרשה אלה תולדות נח כו' והנה לפי פשוטו אין לו פירוש מה שכתיב נח איש צדיק כו' כי מה שפירשו הואיל והזכירו סיפר בשבחו וכן עיקר תולדותיהן של צדיקים הוא מע"ט הוא דרך דרש ונראה דהנה ידוע שאנו נקראים בנים למקום וידוע הוא שנשמותיהן של ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד וא"כ כביכול הכסא כבוד נקרא אם שלנו והקב"ה ע"י כסא הכבוד ברא נשמותיהן של ישראל והנה לכל מדותיו שהקב"ה מתנהג עמנו יש לו ית' שם כי הנה הקב"ה נקרא במדותיו ובשמותיו רק לצורך ישראל שהאציל שמותיו עבורינו כי הוא ית' הוא פשטות דלית לי' תפיסא בשום אות וקוצי כלל וכלל הגם שהוא ושמו א' הוא בהעלם. אך הנה בענין שהוליד נשמות של ישראל וכמו שכתיב ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך שקאי נמי על כלל ישראל נקרא הקב"ה צדיק (שעיקר הי' כדי להטיב לברואיו הוא ישראל עיקר יברואיו שברא לכבודו והוא לעשות צדקה ע"כ נקרא צדיק בזה) ע"כ פרעה כשראה מה שעשה ית' עמנו נסים והפליא לעשות עבורינו והכה אותו אמר ה' הצדיק פי' הוא כביכול הוליד את נשמותיהן של ישראל במדת צדיק ע"כ כאב את בן ירצה ונוקם נקמת בניו מיד הקמים עליהם והנה מי שנקרא צדיק הוא משורש זה ע"כ נקרא נמי אב ע"כ יש לו רחמנות גדול על ישראל ומתפלל עליהם ורוצה מאוד בטובתם כי מצד שורשו הוא כמו אב להם וכרחם אב כו' וזה י"ל אלה פי' כל שאתה רואה הם תולדות נח ומפרש הטעם מפני נח איש צדיק תמים (הצדיק העיקר) וקאמר הי' בדורותיו פי' אז הי' לו הוי' ממש משא"כ בדורות אחרים אינו לו הוי' ממש אבל שכיח לעילא אלא שאין לו ממש ומפרש האיך על זה קאמר את האלקים התהלך נח כי אלהים גי' הכסא והילוך לשון הולדה בדרך משל כמו שאמרו רז"ל דרוסת איש את וזה את האלקים התהלך נח. והנה התיבה הי' לו כמו דרך משל בשינה יש הסתלקות למעלה כ"א הנפש יש בתוך הגוף בלב והוא לצורך התחדשות כמו שכתיב חדשים לבקרים כן הי' התיבה התחדשות לו וכמו שכתיב לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך שפירשו על התשובה כן גם כאן ויש לומר חדריך על יראה שנקרא דרתא וסגור דלתיך הוא התורה תרעא לדרתא. ושמעתי סעד על זה נמי ממדרש שמפרש על קנים תעשה את התיבה כמו קנים שמטהרים את מי שצריך כן תטהר אותך. והנה יוסף הצדיק נקרא צפנת פענח ודאי הוא אליב' דאמת שמו שאם לא כן לא הי' כותב התורה מה שקרא לו פרעה. אלא משום שהצדיק ממשיך שפע לכנס' ישראל וממשיך שפע מהמקור בדרך משל מהמות שמכוסה ומגלה אותם עושה מחסדים מכוסים מגולים וע"כ קודם בן דוד יבוא משיח בן יוסף שהוא יוסף בעצמו לפעול להתגלות כבוד מלכותו עלינו מהרה מה שעתה בהעלם מלכותו בכל משלה והנה יוסף הוא המשביר לכל עם הארץ הוא בפועל ובכח שהמשיך בתפלתו ובזכותו ומחשבתו שפע לישראל וכן כל מי שנקרא צדיק ושרוצה להיות צדיק ושחוזר בתשובה על מה שצריך לו כמו שאמרו רז"ל על על מנת שאני צדיק גמור וכן נח איש צדיק וידוע אין טיפה יורדת מלמעלה עד שטיפיים עולות מלמטה וכן נמי בענין שפע לכנסת ישראל וכן פרשנו על מה שאמר ר' עקיבא לתלמדיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני הוא המ"נ שהוא טיפיים בעולות מלמטה למעלה שהוא אהבה ויראה לה' יתברך (ובושה שהמקבל בהית לאסתכולי' בי') ומעין זה שמעתי בשם רבי שיחי' ועוד נכתוב מזה. ממשיך הצדיק מלמעלה שפע לכנ"י ומרומז באבני שיח כמו שכתוב להנחיל אוהבי יש הוא ש"י עולמות והטיפיים הוא שי יש והוא העלאת מ"נ של שלהובין דרחימו ותבערה של כנ"י לה' ית' והגם שאנו קוראים מ"ן הוא באמת אינם מיין כ"א העלאה הוא בחינת אש שטבעו לעלות למעלה משא"כ מ"ד נקרא מיין שיורד למטה כטבע מים והנה מ"ן הוא של תפלת ישראל וחשוקתינו לו ית' ומ"ט ותורה וזה אבני הוא אותיות כדאיתא בספר יצירה שי יש טהור הוא לטהר אשה לבעלה כי כנ"י נקראת אשה יראת ה' ועיקר הוא בתפלה וזה אל מאמרו מים מים כי הוא דובר שקרים כו'. והנה כנ"י נקרא בשורשה אל לשון חוזק שמתחזקה בעבודת שמים נגד אומות העולם וכן פירשו בזוהר על פסוק אל תחרש ואל תשקוט אל על שורש עם ישראל שהוא נקרא כנ"י והעלאת מ"ן נקרא הררי אל כמו שאמרו רז"ל הר כמה קשה והר לשון חוזק והתגברות לה' ואותיות הר מרומז כן כידוע וצדקה מרומז יסוד מ"ן במ"ד (כמו שנותנים לעני מה שצריך) והנה נח איש צדיק תמים פעל יחוד קב"ה וכנ"י והמשיך מ"ד למ"ן והמתיק הדינין והנה הטיפיים י"ל שצריך לכנ"י שני דברים לכבוד שמים נקמה בשונאינו ולהפיל פחד עליהם ולארר אותם וטובותיו ית' לנו והכל מאהבת ה' לכבודו ונחזור לעיל בתיבה הי' לנח התחדשות כמו ע"י שינה עליית רוח אדם ע"י זה נתחדש חדשים לבקרים כן נמי נח בתיבה וזה ויזכור אלקים את נח הוא עליית מ"ן מהכ"כ שגי' אלקים וזה אומרו צדקתך כהררי אל צדקה שעשיתי עם נח לא עשיתי עמו אלא עם הררי אל הוא המ"נ כנ"ל שנאמר ותנח התיבה בחודש השביעי בשביל התחדשות השביעי הוא כנ"י המקבלת מששה קצות ע"כ נקרא חודש השביעי וזה בשבעה עשר יום לחודש כי נקרא שבעה וכן עשר על הרי אררט כנ"ל ארר על שונאי ישראל וט' הוא טוב כדאיתא בזוהר פי' בשביל המ"ן הוא הטיפיים שימשיך להמ"ן המ"ד ולהמתיק כל הדינין להיות כבוד שמים:
וידבר אלקים אל נח לאמר בקיצור דהנה כל העבירות והעונשים הם בעולם [הזה] כי העבירות הם בעולם הזה גם העונשים כן הנם שבעוה"ב [יש ג"כ עונשים] אך שורשם הוא מעבירות עוה"ז ע"כ שבת שהוא מעין עוה"ב אפשר לבטל הדינין והעונשים וזה וידבר אלקים הוא דין אל נח הוא שבת לאמר לעשות ממנה אמירה וחטיבה כמו האמרת היום. וכן פרשנו על פסוק פ' בראשית ויאמר אלקים יהי אור כמו במדרש עלובה העיסה שנחתומה מעיד עלי' כן כאן אלקים הוא מדת הדין בעצמו אמר יהי אור הוא חסד ויהי אור פי' הוי יהי אור ד"ל:
עוד שם זאת אות הברית אשר הקימותי כו'. והנה רש"י ז"ל פירש הראה לו הקשת. צריך איזה משמעות בכתוב גופא דקאמר זאת ואיני רואה מהיאך הנה איתא מי זאת עולה מן המדבר על דור המדבר והנה אמרו רז"ל אין לגבי משה מילתא זוטרתא היראה שמעתי מקשים אעפ"כ אם לנו היא רברבי האיך אמר כ"א ליראה ומתרצים לגבי משה פי' הדור שדיבר עמם הי' מילתא זוטרתא. והפי' דהנה נקרא דור דיעה ומשם בא ענוה ע"כ הי' דורו של משה עניו מאד כו'. ומה שעשתה ענוה עקב כו' עשתה היראה עטרה כו' ע"כ היראה לגביהם מילתא זוטרתא והנה כתיב אדם אין צדיק בארץ כו' אך מי שמתנהג [נמחק תיבה אחת. ונראה שהי' כתוב [בענוות] אפשר שיעשה טוב ולא יחטא כ"א [מה שאי אפשר] בלא חטא הוא רק במדריגת חסידות שלו נשאר עכ"פ מדריגת צדקות וכמו שפי' הגאון מוהר"מ אלשיך ז"ל על אין למען תלך בדרך טובים במשלי יעו"ש מי שירצה ע"כ דור המדבר ודאי היראה הי' אצלה תמיד אם חטאו הי' במדרגה גדולה שלהם לבד והם נקראים זאת עולה מן המדבר וזה זאת היא היראה אות הברית כו':
את קשתי נתתי בענן כו'. דהנה יש צדיקים שיש להם תשוקה להיות תמיד יחוד קב"ה ושכינתי' הוא כנ"י שהשי"ת ישכון ביניהם הן בבחי כנסיות ובתי מדרשות וכל בי עשרה שכינתא שריא וכן אין לו ית' בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה והנה כשהיחוד גמור באהבה רבה בא השפעה גדולה בשמחה כמשל כל שאינו יורה כחץ אינו מוליד והנה הצדיק ההולך באמת בעבודת שמים הסימן הוא שאין בא לו גאוה ח"ו מעבודתו ית' זה סימן שהוא באמת וכמו שפרשנו על וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בפשיטות וזה שאני מבקש אותך לילך בשליחותי יותר מכל ישראל ואתה אומר מי אנכי ודעתך שפלה עליך לך האות כי אנכי שלחתיך שאתה הולך באמת גמור ואיתא הוה קבל וקים לשון הכנעה. וכן פרשנו על ומשה עלה בענן וירד בענן וזכות אבות עולה ויורדות עמו במדרש. פי' בהכנעה כן פי' על ומשה עלה כו' וירד משה פירש על מעלה שלו עניו ולא מבעי' עלי' אפי' הירידה למטה הי' בהכנעה ואי משום הדיבור עמו. אמר שהוא בזכות אבות. וזה את קשתי פי' לעשות יחוד להמשיך השפעה יורה כחץ. וזה קשתי נחתי בענן בהצדיק הנכנע והיתה לאות ברית כו':
עי"ל את קשתי נתתי בענן כו'. דהנה אית' מאי דרש אות הוא בצבא דלי' וכן שאר דרשות. קשה על אלישע למה לא דרש כן. אך הוא הי' לו גאות מפני שיסוד שלו הי' מגאות כדאיתא בתוס' שאביו נתן אותו לתורה בשביל זה לא היתה סברתו להיות אות בצבא דלי' מי יוכל לדמות אל המלך ואין זה כבודו. והאמת אינו כן כי במקום גדולתו כו' אדרבה עובר על פשע והיא תהלתו. והנה עיקר הצדיק הוא הנכנע בדעתו המכיר חסרונו יש שהוא מפני רוממותו ית' ויש מפני שיודע ערכו וזה יותר טוב ממי שהוא גדול ממנו ויש לו גבהות כי היודע האמת דבוק באלקים האמת ועוד שדעתו שפלה עליו כאלו הקריב כל הקרבנות כולם. ובזה מעור' למעל' הענו' והאין כביכול לעבו' על פשע. ע"כ ר' עקיבא שאמרו רז"ל עליו שהי' מעביר על מדותיו השיג זה כי זה הוא שבח לעבור על פשע להתנהג בענוה ע"כ דרש אות הוא בצבא דלי' וזה את קשתי נתתי בענן כו' דהנה הקשת הוא מראה דמות כבוד ה' והוא ענוה גדולה ואם יש צדיק כן כנ"ל אין צריך לקשת כי הוא מעורר במה שהוא שפל בדעתו עולם האין לקיום העולם יש מאין כמו התחלה שהי' יש מאין ולהעביר על פשע וזה את קשתי הוא הצדיק לשון מוקש לי כי יכול לגזור להיו' מקיום וגם מתנהג במדותיו. וכן לשון גבורה וקשה איזה גבור הכובש את יצרו וזה את קשתי הצדיק נתתי להיות בענן הוא הכנעה שפל בדעתו כמו הוה קבל וקים והיתה לאות כמו אות בצבא דלי' ברית ביני ובין הארץ לקיום העולם יש מאין:
ויחי תרח כו' ויולד את אברם כו' ואלה תולדות תרח כו' לכאורה הוא מיותר וי"ל דהנה המתגייר הוא כקטן שנולד ע"כ חוזר ואומר אלה תולדות תרח ע"י זה נולד תרח כי עשה תשובה ע"י אברהם והוי כמו קטן שנולד:
לך לך
לפסוק לך לך בקיצור לך לשורשך להתדבק בשורשך. מארצך העולם עשי'. וממולדתך הוא עולם המלאכים ע"ש כי עיקר תולדותיהן של צדיקים הם מעשים טובים ומכל מצוה נברא מלאך פרקליט א' ע"כ נקרא מולדתך. ומבית אביך הוא עולם המחשב' (כי הרצון הוא קודם למחשב' אביך ל' רצון ל' אבה) ופשוט תחלת המחשבה נקרא אב והניחשבה בית אב וכן אל"ף בי"ת אל"ף בינה נמצא בי"ת הוא בינה נקרא אימא על שמשם הוא תשובה כמו ובלבנו יבין ושב ותשובה נקרא אימא שמוליד את האדם כמו ברי' חדשה כקטן שנולד וידוע אימא מקננא בכרסיא ע"כ עולם הכסא נקר' מבית אביך וזה ומבית וי"ו מוסיף על המ"ם מארצך כו' אל הארץ אשר אראך הוא עולם אצילות כי תחלה היה נקרא רק צר צדק וכמו שפירשנו על שב לימיני שאמר לו ית' המתן להשיג הימין הוא חסד לאברהם עד אשית אויביך הדום לרגליך כי הי' צריך עדיין לאחוז במדת מלכות להרוג שונאיו. כ"א הוא בעצמו הלוך ונסוע הנגבה כי ממילא נתקרב לשורשו הידוע (וזה הלוך לשון ממילא הנגב' הידוע פי' לשרשו) ואעשך כו' הוא הפירוש כמו שכתבתי אח"כ בד"ה במדרש ואעשך. ואברכה מברכך כו' דהנה כתיב יומם יצוה ה' חסדו וכו' וכתיב עולם חסד כי יש חסד עולם ויש שורש זה מקור הנדיבות של ית' שע"כ האציל להתנהג העולם בחסד. וזה חסדו מקור הנדיבות והוא נוצר חסד ששומר ומצפה לעשות חסד והוא המזל העליון שתלויים בו בני חיי ומזוני וע"ז אמרו רז"ל אפי' ס"ת שבהיכל כידוע וזה יומם יצוה ה' חסדו שורש כל הימים נקרא יומם הוא חסד ראשון לימי בראשית ע"כ ביום ראשון נברא שורש הכל ואח"כ רק תוצא הארץ. והנה פירשנו על ישם מדבר לאגם מים כו' הוא המזל על שהוא כמו מדבר הפקר כי בני כו' לא בזכותא תליא כ"א במזלא ודאי זכות מועיל כמו זכות א"י לבנים וכן זכות הנחשדת בחנם כדכתיב ונקתה ונזרעה זרע וכן זכות צדקה וגמילת חסדים כמו אלישע וכיוצא בזה כ"א הכוונה גם אם אינו כדאי ואין לו זכות יכול להמשיך היודע ממזל בני חיי ומזוני אם בעיניו הוא כאין או באחדות ואהבה לישראל וזה בא מאהבת ה' ואהבה גי' אחד הוא י"ג מדות שכוללם המזל שנוצר חסד ונקה לשבים ע"כ הוא ית' רחום וחנון כו' גם נושא עין ופשע וחטאה וכן בשבת הן בתפלה הן בסעודות שבת וכיוצא בזה וזה ישם מדבר לאגם מים להתפשט חסדים בני חיי ומזוני משם. וארץ צי' היא דלא אתידע ע"כ נקרא צי' למוצאי מים אל המזל. וזה ואברכה מברכיך הוא המזל כו' ותרגום יונתן ואברך ית כהניא כו' וית בלעם אליט. לכאורה למה מפרש כן למה לא פשוט. י"ל משום דמברכיך הוא לשון רבים ביו"ד ומקללך לשון יחיד בלא יו"ד ע"כ מפרש כן:
וי"ל עוד דאיתא ביצחק שבירך כתיב ארריך ארור ומברכיך ברוך ובבלעם להיפך מברכיך קודם ואח"כ כתיב ארריך אמרו רז"ל דהצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה וברשעים להיפך ע"כ בירך כל א' לפי ענינו. וקשה מכאן מדוע כתיב [כאן] כמו בבלעם ע"כ פירש יונתן כן דאיתא בברכת בלעם כולם חזרו לקללה לבד ממה טובו אהליך יעקב. ואפשר משום דאין לעשו שליטה על קול יעקב ושמעתי שכיון הרשע כן בברכות שיהפכו לקללה ע"כ חזרו. וגם בזה י"ל כאן שע"כ כתיב להיפך להיות קאי ומקללך גם על מברכיך פי' מקללך בברכה הוא בלעם כנ"ל. ע"כ פירש על בלעם. וכתב כתוב על זאת:
במדרש ואעשך לגוי גדול כו'. אני קובע לך ברכה בשמונה עשרה ואין אתה יודע אם שלי קודמ' ואם שלך קודמ' אמר ר' אחבוהו אמר ר' יודן שלך קודמת דתחילה מגן אברהם ואח"כ מחיה המתים והוא תמוה. ופירשנו בעזרתו ית' דהנה מצינו אחר המלחמה אמר לו הקב"ה אל תירא כו' אנכי מגן לך כו' י"ל דאיתא שהי' החיל שוה עם אשר הי' אצל חזקי' מלך יהודא ולעתיד עם גוג ומגוג וא"כ י"ל שהי' רמז לו על מלחמת גוג ומגוג. דהנ' פירשנו על הראני נא את כבודך ואמר ית' אני אעבי' כל טובי על פניך כו' דמשה רבינו ע"ה הבין שרצונו ית' להטיב גם לחוטאים כמו שאיתא ארך אפים אף לרשעים וכן ברמז הניחה לי ושאל להראות לו כבודו מה כבודו ית' אם טוב יותר להמשיך חסדים או החזרת למוטב הוא יותר כבודו והשיב לו ית' אני אעביר כו' וחנותי את אשר אחון אפי' שאינו כדאי כו' פי' זה הוא כבודי יותר. ולפי זה י"ל כאן אני קובע לך ברכה פי' להמשיך מדתו חסד ואין אתה יודע איזה קודם הנם שידע שרצונו להטיב ולהשפיע חסדו דילמא אעפ"כ יותר קודם להחזיר למוטב וממה שקודם הוא מגן אברהם פי' הוא המגן עלינו בחסד אברהם ואח"כ מחי' כו' יש בו רמז מחזיר למוטב הרשעים שהם בחייהם כמתים ומחי' אותם וא"כ רצונו ית' להטיב ולהגדיל חסדו זה הוא קודם:
שם וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. לכאורה הוא ללא צורך ודאי ילך אברם ועוד כאשר דבר אליו וודאי מיותר מסתמא לא הלך מארצו כו' כ"א מפני דבר ה'. ואח"כ כתיב ההליכה גופא בפירוש ועתה רק ברמז. פירשנו בעזרתו ית' דהנה כתבתי בפ' וירא על פסוק נסה את אברהם בשם הרב מניקל שפורג מורי ורבי ז"ל. וכן כאן י"ל מענין זה. דלכאורה למה הבטיח לו ית' כ"כ שכר הליכה ואעשך לגוי גדול כו' אך אמרו רז"ל על מארצך וממולדתך כו' לחבבה בעיניו פי' ארץ מולדתו וליתן לו שכר על כל דיבור כו' י"ל גם זה כן שהבטיח לו ית' שכר הרבה בעד זה וזה הי' נסיון גדול אם ישמח בסיום מצותו ית' או מפני השכ'. וידוע כי דבר ל' קש' ואמיר' [ל'] רכה וזה וילך אברם כאשר דבר אליו ה' פי' שלא הי' הליכה כ"א לה' לבד לקיים מצוותו כאלו דיבר אליו ה' לשון קשה ולא שכר כן לא הי' חושב כלל לאהבת ההבטחת שכר. ובזה נמי מתורץ מה שקודם כתיב ויאמר ה' אל אברם ואח"כ כאשר דבר ולא כאשר אמר:
וי"ל עוד דהנה פירשנו על ויעש כאשר צוה ה' את משה בפ' אחרי בסוף פ' של יוה"כ פירש"י ז"ל להגי' שבחו של אהרן שלא לבשן לגדולתו אלא לקיים גזיר' מלך. והוא תמוה מאד וכי ה"א אהרן קדוש ה' תהי' לו פני' בלבישת בגדי כהונה גדולה של יוה"כ בשביל גדלות וי"ל דהנה כתיב באלישע הנביא ועתה קחה לי מנגן כו' כי נסתלק ממנו שכינה בכעסו והוצרך למנגן. לכאורה מה מועיל מנגן למה שכעס. אך האמת נרא' דע"י כעס נסתלקה קדושתו ממנו והרגיש זה והי' לו עצבות בהרגשתו מיעוט קדושה ואח"כ הגם שהי' ראוי הקדושה לבא אליו אח"כ בישוב דעתו כי הי' כעס לש"ש ולא חטא בכעסו כי גם עבירה לשמה הוא טוב מכ"ש שבא לו ממילא מאהבת הבורא ב"ה הי' חרד ושנא אותו ע"כ כעס. ע"כ הי' ראוי לשוב אליו קדושתו כ"א מפני שנעצב על הסתלק קדושה ואין שכינה שורה מתוך עצבות [ע"כ] הוצרך למנגן. והנה במשה רבינו ע"ה לא מצינו זה קודם ויקצוף וכיוצא ואח"כ וידבר ה' אל משה לאמר. התירוץ הוא שמשה רבינו ע"ה הי' בעיניו שפל כמה [שכתוב] לא הי' נעצב על הסתלקות קדושה כי גם קודם לא הי' בעיניו לכלום ושמחתו הי' רק לכבוד שמים כי היה בכל ביתו ית' נאמן ע"כ לא הוצרך למנגן. וידוע משה ואהרן שקולים הן ע"כ אמר ונחנו מה ואהרן מה הוא נראה שגם אהרן הי' בדעתו כן. וכמו ששמעתי על למה אתה בוש לכך נבחרת בשביל הבושה והכנעה. והנה פירשנו על והי' עקב תשמעון כו' כי והי' לשון שמחה שיש לאדם לזכור דבר שיש לו בה שמחה בשביל שתהי' לו השגה והבנה בתורה כדאיתא בשם האר"י ז"ל שעצבות מבטל השגה. ובגמרא גופא איתא בשמחה של מצוה וכן להלכה טוב. וכן פירשנו על ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כו' לשון מותר כי אמר רק אל תעצבו ממילא אל יחר בעיניכם כי תשיגו שמן השם הי' זה כי למחי' שלחני כו' וכן כאן והיה לשון שמחה תהיה לכם עקב תשמעון לשון הבנה ושמרתם ועשיתם כו' כי ע"י שמחה תהי' לכם השראת שכינה ותהיו יכולים לקיים כי תהי' לכם סיוע מלמעלה משא"כ אהרן מפני שהי' שקול כמשה לא הי' לו עצבות ולא תצטרך לעורר לו שמחה וזה שלא לבשם לגדולתו לבא עי"ז לגדלות בעבודת שמים למנוע מעצבות כו' כי לא הי' צריך וזה שבחו של אהרן ולא של אדם אחר חוץ משה רבינו ע"ה והנה שאמר ית' למשה רבינו וארא אל אברהם כו' באל שדי כו' וכן כאן ויאמר ה' אל אברם ולא וידבר הי'. וידוע כי דיבור הוא מעלה יותר כמו אלי הי' הדיבור. אעפ"כ הי' א"א עליו בשמחה ודביקות כאלו הי' המעלה עליונה של הדיבור כי הי' לו אהבה אמיתית וכמו שכתיב וזה וילך אברם כאשר דבר אליו ה' כאילו נתייחד הדיבור אליו ולא באמירה בעלמא כן הלך בשמחה וע"כ אח"כ כשנגלה אליו ה' לא מבעיא שלא בא ע"י זה לשמחה בשביל מדרגתו אדרבה התיישב שלא תבא לו שום גאוה ע"י זה וזה ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו לשון זבוח יצרו ופי' על בשורות הזרע כו' כי זה הוא רצונו ית' בבשורה טובה להתגלות ולהראות שם הרחמים וזה על בשורות הזרע כו':
וכשנדקדק מדוע לפי הפשוטה לא שאל קודם אות כשאמר לו ית' לזרעך אתן את הארץ הזאת. ואח"כ שאל במה אדע פירשנו בעזרתו ית'. אחר הדקדוק קודם כתיב לזרעך ואח"כ לתת לך. ובסוף ברית בין הבתרים לזרעך נתתי כו' ומהו לאמר י"ל שהוא כאן הבטחה לו על תחיית המתים וכמו שאמרו רז"ל על לתת להם ועל זה שאל אות כי לא החזיק עצמו לצדיק ולא האמין בעצמו לזה. אך זה אינו מגולה בתורה כ"א ברמז לזה אומר לאמר לזרעך נתתי פי' זה לגלות לכל משא"כ העיקר הוא ברמז:
ועי"ל אחר הדקדוק קודם כתיב לזרעך נתתי לשון מתנה וכאן כתיב לרשתה כי הנה יש ארץ עליונה שורש ארץ ישראל הוא היראה שלא פסק מישראל לעולם בשום פעם ויראה נקרא ארץ הזאת גם ארץ כנען שע"י מעלה עבודת שמים ומ"ש ותורה לנחת רוח לפניו ית' וממשיך אורו וטובו הגדול והוא לשון כנען וסותר ומכ"ש ארץ ישראל נקרא גם ארץ הזאת כי אהבה גדולה יותר מיראה אך אם יש לאדם יראה בא לו אהבתו ית' בלבו וזה הוא עיקר רצונו ית' כדאיתא בזוהר לית פולחנא קמי' קב"ה אלא רחימו וכן איתא כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לקילוסו וקילוסו ית' א"א בלא אהבה לו ית' וא"כ יראה נקראת ארץ הזאת לשון נוקבא מקבל אהבה. ועל זה אנו אומרים בבהמ"ז על שהנחלת לאבותינו ארץ כו'. ולכאורה מה אנו משבחים על זה. אך כי קאי על הקדושה שאינו מסתלק מאתנו בשום פעם וזה לשון נחלה כי ירושה אין לה הפסק משא"כ מתנה [כי מתנה] ע"מ להחזיר נמי שמה מתנה. וזה י"ל שע"כ לעיל כתיב לשון מתנה קאי על ארץ התחתון גם אם על העליון לא שאל אות משא"כ אח"כ כתיב לשון ירושה משמע שאין לה הפסק הגם אם קאי רק על ארץ עליונה ביקש אות ע"ז שלא תסתלק השכינה מישראל גם אם חטאו עד שגלו מאץ דלמטה וזה מרומז במה אדע כי אירשנה שני הפירושים מרומזים דאל"כ יכתוב סתם במה אדע כי עלה קאי:
[עוד י"ל] מה שהבטיח ית' את א"א קודם לזרעך אתן את הארץ הזאת. וגם אח"כ שא נא עיניך וראה כך ולא שאל אות כ"א אח"כ כשאמר לו ית' אשר הוצאתיך מאור כו' לתת לך את הארץ הזאת לרשתה שאל אות. נראה דהנה אנו אומרים בבהמ"ז על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה כו'. וקשה מה לנו בזה ופשוט הוא שנזכה בה לעתיד. אך הי' לומר על שתתן לנו ארץ כו'. אך האמת שיש ארץ למטה ארץ ישראל. ויש ארץ עליונה שורש א"י למעלה הוא עולם יראה הנקרא כנ"י שהוא שורש ישראל וכולל כל ישראל והוא השער לה' כי מיראה באים לאהבה שהיא העיקר כי האהבה גי' אחד כביכול עם ה'. וזה העיקר הבטחה הגדולה לא"א להיות השכינה עמנו ולא תזוז מאחנו וזה מרומז בעולם היראה שע"י היראה שוכן יה עמנו. כי לכל ישראל יש יראה לזה עליונה ולזה תחתונה כידוע שע"כ אין מתרחקים מה' ית' עוד. וזה נק' נחלה וירושה לנו שאין לה הפסק. וע"ז אנו מברכים בבהמ"ז על שהנחלת לאבותינו כו' כי ישנה לנו ג"כ ומה שהבטיח ית' לזרעך נתתי וכן לך נתתי וכיוצא לשון מתנה י"ל שקאי על ארץ החחתונה וע"כ יש בה הפסק לולא שהבטיחנו ית' להשיב לנו ע"י נביאיו וע"כ במקום שהבטחה הי' לארץ תחתונה ולשון מתנה ודאי לא שאל אות כ"א ע"ז שהיה חשוב הרבה בעיניו הקדושה ומה גם בגלות כשפסק המתנה הנ"ל ולא תפסוק הירושה הוא הקדושה שאל אות וכריתות ברית ולא יהי' עוד שום קטרוג. וזה במה אדע כי ארשנה. ואח"כ שכתיב ביום ההוא כו' לאמר לזרעך נתתי י"ל לאמר מה שראוי לאמר לזרעך נתתי כו' כי הקדושה אין ראוי לאמר ולגלות כי כתיב כבשים ללבושך:
ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. הנה לפי הדקדוק נראה הי' להיות בקמץ הא' ולא בסגול. וי"ל דהנה הקדושה המתפשט למטה נקרא ארץ לפי מדרגות עליונות והנה הקב"ה נראה אל אברהם אבינו ואמר לזרעך אתן את הארץ הזאת פי' הקדושה הזאת להיות נראה להם וזה ויבן מזבח לה' הנראה פי' שאנו כל קוראים בתורה נראה אותו ית' אליו אותו הודעה והבטחה שהי' אליו על שנראה אותו ית' ודוק:
וכרות עמו הברית כו'. לשון הברית הידוע פירשנו בעזרתו ית' דהנה נראה לי שאיתא בשם הרמב"ם ז"ל טעם על כריתת הערלה שהוא שורש וגודלות התאוה להכניע ולהיות הולדה טובה לשמו ית' וי"ל א"כ גם בא"א הי"ל טעם זה ולא משמע כן כמו שנאמר לקמן ונראה דהנה כתיב ויהי ריב כו' והכנעני והפריזי אז יושב בארץ. הפריזי הוא מיותר גם לפירש"י ז"ל כי בכנעני מרומז גם פריזי כי כולם יצאו מכנעני. ופירשנו בעזרת אל ית' דהנה שמעתי בשם הרב ר' ישראל בעל שם ז"ל כי שבעה עממים הם נוכחים לשבע ספירות הבנין. והנה לפי זה כנעני היפך חסד הוא תאות אחרות ע"כ נקרא כנעני לשון סותר שמקלקל ומפסיד מנשמתו חלילה בשביל חיי שעה רעה. וחתי. לשון אל תחת היפך פחדו ית'. אמורי. לשון התפארות כמו את ה' האמרת היום היפך ישראל אשר בך אתפאר. וכן פריזי. לעומת נצח כי מי שיש לו אהבתו ית' עושה השתדלות להיות כן לעולם ולנצח ומנצח המונעים ממנו ית' וכן מנצח לפניו בנגינות והיפך הוא המריב ורוצה לנצח את חבירו. ופריזי י"ל לשון מפריז על מדותיו וי"ל לשון ערי הפרזי בשביל גבורים יכולים לעשות מלחמה כידוע ברש"י פ' שלח. וזה אומרו ויהי ריב כו' ע"י זה והפריזי אז יושב בארץ כי ע"י ריב לילה נותן כח לקליפת פריזי לעומת נצח הקדוש ומה שאמר הכנעני [הוא] כי כמו שעיקר מדות כולם הוא האהבה שלא תהי' רק לו ית'. וע"כ כתיב אחד הי' אברהם [כי] עיקר הוא האהבה לו ית' [כמו] שהיה אברהם כן נמי להיפך כנעני הוא נואף שורש כל מדות רעות שעי"ז בא לקטטות ולכל עדות רעות שע"כ הוא כלל השונא צדיקים העובדים מאהבה הוא נואף ואם הוא יותר נואף מדבר על צדיקים ומתקוטט ר"ל. ע"כ שורש השבע עממין הי' כנעני. והנה א"א ע"ה לא הי' בו שום סיג מכל מקום ניתן לו המילה הגם שלא הי' לו תאוה אחרת כי לא ידע שאשתו יפת תואר עד הנה אלא ע"י מעשה אלא כדי בשכר זה ינתן לו להכניע תחתיו ותחת בניו השבעה קליפות וע"כ עי"ז יכלו להמית כל שבע עממין. וזה ומצאת את לבבו נאמן לפניך פי' שני הלבבות גם היצה"ר. אעפ"כ וכרות עמו הברית הידוע. לתת את ארץ הכנעני כו':
בפסוק נאום ה' לאדוני שב לימיני כו'. דהנה ידוע חסד לאברהם וכאן מצינו [שצוה לו] הבורא ב"ה ליסע לארץ ישראל ויעבור אברהם בארץ ולא אמר לו ענין מדרגתו חסד כ"א מעצמו הלוך ונסוע הנגבה. לדרום. אך הש"י המתין בזה כדי להחזיק עדיין במדה [ר"ל במדת היראה כן אמר המחבר ז"ל בע"פ] להרוג את המלאכים שהיו סימן על ד' מלכיות. וזה הפי' כי אברהם נקרא בדורו אדוני כן ראיתי בספר וע"כ אמרו לו שמענו אדוני הי' לומר או שמענו [לבד] או [ שמענו] אדונינו. והתירוץ הוא שהי' נקרא אדוני שהחזיקו אותו כל העולם בדורו לאדון וזה הי' שמו אדוני. וזה נאום ה' לאדוני הוא אברהם כנ"ל. או שהשיג [דוד הע"ה] ברוח קדשו מאמר אליעזר לשם ענין זה. כדאיתא [בסנהדרין דף ק"ח ע"ב] וזה שב לימיני פי' המתן למדרגת ימין שהוא חסד עד אשית אויביך הדום לרגליך. כי אתה צריך להדין על שונאיך. וידוע כי שב לשון המתנה כמו וישבו בקדש. ואשב בהר. שבו לנו בזה. וכמה וכמה:
במדרש רבות הובא בילקוט הראובני על פסוק אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כו'. כשבקש הקב"ה לירד להציל את א"א ע"ה מכבשן האש אמרו מיכאל וגבריאל אנו נרד להצילו אמר להם ית' אם בשביל א' מכם הי' יורד אתם הייתם מצילים אותו. הוא לא ירד אלא בשבילי אני אציל אותו ונתן בשביל זה להציל בני בניו' והוא תמוה מאד. הלא אם הי' יורד בשביל מלאך אין לך ע"ז גדולה מזו למסור נפשו בשביל מלאך. והנה אמרו עוד רז"ל לבית יעקב. אשר פדה את אברהם בזכות יעקב ניצל אברהם. ג"כ לכאורה כמוה הגם שזה יש ליישב. והנראה בעזרתו ית' הכל דהנה א"א זכה לעבוד אותו ית' באהבה גדולה ומפני אהבתו. גדולה קרב את העולם לו ית' ופרסם אלהותו וכבודו וכוחו בעולם. ויצחק אבינו מפני פסדו הגדולה עשם רצונו ולא עבר על רצונו והיא גדולה מיראה. ויעקב אבינו הי' כל מגמתו להיות לו ית' נחת רוח ויתפאר בו כמו מה שמתפאר בו מסתמא יש לו נחת רוח ע"כ עבד את הקב"ה באהבה ופחד פעם בזה פעם בזה פעם בשניהם כדי להיות לו ית' [נחת רוח]. והנה אהבה אפשר בה גם אהבה גשמיות גם פחד כן. [אבל זה] להיות לו ית' נ"ר הוא דבוק בו ית' לבד. ע"כ זכה לנחלה בלי מצרים שהוא דבוק באין סוף ולא הי' בו אחוזה שום רשע והי' מטתו שלימה. והנה ודאי א"א הי' לו כל המדרגות כי הי' בו גם שורש יעקב כ"א זה הי' עיקר שלו אהבה וחסד. והנה בירידתו לכבשן האש אילו ירד ומסר נפשו בשביל אהבתו ית' הי'. ראוי להיות המלאך להצילו משורש חסד הוא מיכאל. וכן אם מפני פחד [הי' ראוי להיות] גבריאל [להצילו] שהוא משורש גבורה. אך א"א ע"ה כשעשה זה הי' כוונתו כדי להיות לו ית' נחת רוח שיתפאר בדבר וזה הוא זכות יעקב. וזה אילו לשם א' מכם פי' שם של כל א' הוא שורשו בו ית'. דוק. ובזה מתורץ הכל בעזרת אל:
במדרש וגם את הגוי כו' דן אנכי כו'. בשני אותיות הללו ד"ן הקב"ה גואל את ישראל. וכשיעשו תשובה גואל בע"ב אותיות כי הפסוק לבא לקחת לו גוי כו' יש בו ע"ב אותיות כו'. בשם של ע"ב. ומה בעי בזה כשעושים תשובה מאן דכר שמי' הכא נראה דיש דקדוק לשון ואחרי כן כי אחר סמוך ואחרי מופלג ע"כ נראה מרומז בה גאולה אחרונה. וידוע כי יהי' ע"י תשובה כמו שכתוב והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלו באחרית הימים ושבת כו' ושב ה' אלקיך כו' ושב וקבצך אם יהי' נדחך כו' וזה יהיה בגאולה אחרונה. וכדאיתא ברמב"ם ז"ל. וזה ואחרי כן פי' בגאולה אחרונה. כן. לשון כן בנות צלפחד דוברות. כי יתוקן ויהי' נכון ע"י תשובה. ויצאו ברכוש גדול בחסדו כי חסד גי' ע"ב. וכן נמי י"ל ודור רביעי על גאולה אחרונ' הדור הרביעי ממלכו' הרביעי מד' מלכיו' כי לא שלם עון האמורי י"ל יצ"ה כי עיקר הכל הוא התפארות ותפארת כי מי שאין אצלו תפארת כ"א לעשות רצונו ית' ממילא הוא טוב. וידוע כי האמרת היום [הוא] לשון תפארת. וזה לעומת זה אמורי נק' תפארת רע ר"ל. וזה כי לא שלם עון האמורי עד הנה שיתוקן אז הכל ויושלם:
ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר כו'. לכאורה אינו מובן מנהר מצרי' עד הנהר הגדול. זה אינם מצריו של ארץ ישראל. ועוד דקני כו' יהי' לעתיד למה מתחיל מהם. ולפי הפי' שקאי על עמון כו' ניחא שהם לקחו קודם. (ונראה דהנה כתיב כימי צאתך מארץ מצרים כו' דזה אמרנו כמה וכמה פעמים דהקדושה והטובה לישראל שהי' פעם אחת נקל לבא עוד כל פעם משא"כ צער לא תקום פעמים צרה. גם המן ויועציו ידעו זה דוק. שע"כ לא רצו בשאר חדשים. והנה יציאת מצרים הי' גאולה כוללת כל ארבע גאולות של ד' מלכיות שהכל הי' במצרים וגם שם הי' גאולה שלימה שלא נשאר שם שום ניצוץ וזה וינצלו את מצרים וזה הי' שורש לגאולה אחרונה כ"א שזה הי' במצרים ואז תהי' מכל העולם. וידוע שהגלות הי' להוסיף גרים הם נצוצות. וזה י"ל מנהר מצרים לשון תופע עליו נהרה. הוא אור של מצרים הוא הגאולה ובירור כל הנצוצות דשם והקיבוץ וזה ג"כ לשון נהר כמו ונהרו אליו כל הגוים. עד הנהר הגדול נהר פרת. פי' האור והקיבוץ הגדול הנקרא בשם פרת לשון הוספה כנ"ל:
[עוד]
ביום ההוא כו' לאמר לזרעך נתתי. פי' לאמר ולגלות הוא נתתי כו' אפשר לפרש על ארץ דלמטה דהי' הפסק בנתיים עד ביאת משיח דעל ארץ עליונה דהוא ירושה הוא סוד ואין לומר ולגלות בכריתות בריח על זה:
וירא
כתוב בספרים הקודמים והנה במדרש פתח האהל פתח טוב פתחת לעוברים ושבים פתח טוב פתחת לגרים האהל שמים וארץ בזכותך חמה ולבנה בזכותך י"ל שקשה למדרש יכתוב בפתח האהל ע"כ פירש פתח פתחת כו' ולפי מה שבארתי בספר השני על מדרש ילמדנו רבינו קטן לכמה ימים הוא נימול כו' יעו"ש כי גם התשובה נקרא מילה כמו ומלתם את ערלת לבבכם כו' יעו"ש וזה פתח פתחת לעוברים ושבים כו' כי מי שהי' טוב ונתקלקל מקרי עובר ושב שעבר מדרך הטוב ושב בתשובה ומי שלא הי' טוב ושב לה' ונעשה טוב זה מקרי גר וק"ל וזה פתח פתחת כו':
וה' פקד את שרה כו'. במדרש ר"ש בר נחמני פתח לא איש אל ויכזב כו' והוא תמוה משמע שמפרש בזה הפסוק. ונראה שקשה לו כפול ושנוי לשון ע"כ רצונו לומר כי פקד לשון פקדון שקיים הבטחתו כאשר אמר אמירה רכה אם הי' הבטחתו לטובה אבל ויעש ה' הוא רחמים לשרה כאשר דבר אם הי' גזירה קשה כמו לשון דבר לא קיים כ"א התנהג ברחמים בשם הויה ב"ה:
ותשלח את הילד תחת אחד השיחים לכאורה מה בעי בזה. אך איתא אין חבוש מתיר עצמו כו' שמעתי מפני שהוא בגשמיות בתפלה. ומי שיש לו שכל גומר בדעתו שלא יחשוב בגשמיות כי יקבל רצונו ית' אך מפני שנראה לו שזה רצונו להתפלל או מפני רחמנות שמעורר כן למעלה כי גם יחיד שמצטער שכינה מה אומרת כו' או מפני כבוד שמים. יכול לפעול גם לעצמו תמיד כי לפעמים גם פשוט מושיע כי העונה בעת צרה ר"ל. וזה י"ל ותשלך את הילד פי' מן מחשבתה ואהבתה לו תחת אחד השיחים אחד מיוחד השיחים הוא התפלות ודוק:
מה ששמעתי מקשים והאלהים נסה את יצחק מבעי' לי'. פשוט נראה לפי מה שפרשו רז"ל על אחר הדברים שדיבר יצחק אל ישמעאל שיקריב כל גופו לפניו ית'. ניחא שנסיון זה כבר אמר בעצמו. כ"א את אברהם נסה:
וי"ל עוד כי שמעתי בשם הרב הקדוש אב"ד דק"ק ניקל שפורג על יען אשר עשית את הדבר הזה כו'. וקודם ולא חשכת כו' ממני. ועתה כתיב ולא חשכת בלא ממני. דהנה העקידה היה נסיון א' ועשה א"א ע"ה לכבודו ית' וכבש רחמיו באהבה. אח"כ כשמונעו ית' לכאורה הי' לו ללוקחו מן המזבח בשמחה כיון שיצא ידי שמים. וא"א לא עשה כן לשמוח במה שמנעו מהקרבה בשביל אהבת בנו אדרבה מאוד הי' שמח לשוחטו כ"א כמו ששמח לשוחטו למענו ית' כן כשצוהו ית' אל תשלח ידך שמח בעשית רצונו ית' להחיותו לא הי' כלל ענין בנו בלבו רק מפני שהוא רצונו ית' להורידו מעל המזבח וזה מדרגת אהבה יותר וכן שמעתי אומרים ממנו ז"ל נקל לאדם לסבול אם יחרפוהו משאם ישבחוהו שלא תהי' לו הנאה מזה. וזה הי' כאן שלא הי' לו שמחה מהחזרה שחשבו כ"א למען השי"ת שצוהו כן ולא למען שהוא בנו יחידו וזה יען אשר עשית את הדבר הזה כו' שלא תשך את בנו יחידו כ"א שעשה רצונו כנ"ל וזה הי' נסיון אברהם ולא של יצחק:
לפ' עקידה בי נשבעתי כו' כי ברך אברכך כו'. והנה ארבה את זרעך ניחא מדה כנגד מדה שלא [מנע] את בנו יחידו ממנו ית'. משא"כ ברך אברכך מה שייך הכא. והאמת דהנה כתיב חסד לאברהם. ודאי הוא מפני שאהב את הבורא ב"ה בכל לבבו כמו שכתיב אברהם אוהבי לבבו נאמן לפניך שורש אהבה הוא מחסד כמו שכתיב אהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד והנה יש אהבת עולם ואהבה רבה. וגם כתיב חסדי מאתך לא ימיש וכתיב עולם חסד יבנה כי יש חסד עולם ויש לזה שורש מקום הנדיבות למשל מלך שהוא נדיב מאוד מעמיד ממונה על האוצרות שלו להטיב להצריכים וזה בא משורש הנדיבות שלו והנה א"א ע"ה באהבת הבורא ב"ה נתדבק במדת חסד של הבורא ב"ה. ועתה בנסיון זה שלא חשך בנו אשר אהב לאהבת הבורא ב"ה וקודם לא הי' ניכר כ"כ האהבה כמו שכתיב עתה ידעתי כי ירא אלקים אחה ולא חשכת כו' כי רק זה נודע שעכ"פ מיראת אלקים לא עבר על רצונו משא"כ אח"כ שהקריב איל תחת בנו והתפלל על כל מעשה להיות לרצון לפניו ית' כמו בנו זה בא מאהבה הגדולה ומכ"ש למה שכתבנו לעיל בשם הרב מניקל שפורג על ולא חשכת את בנך את יחידך. שהמניעה לא הי' כלל להיות שמח מחמת שהוא בנו יחידו כי מצד בנו הי' רוצה להקריבו כ"א מצד שצוה לו ית' למנוע אותו שמח לעשות רצונו ע"י [זה] התעורר מקור הנדיבות עליו שורש החסד והוא נוצר חסד שהשי"ת מצד טובו וחסדו הגדול נוצר ומצפה לעשות חסד שע"כ עולם יבנה. כי רצונו ית' להטיב. ועורר זה עליו במה שהתנהג בחסד ואהבת הלב להבורא ב"ה ומשם בא בני חיי ומזוני שלא תלה הבורא ב"ה בזכותא גם אם אינם כדאי כ"א במזלא הוא מקור הנדיבות הנ"ל (וכן שמעתי בשם רבי הרב המגיד מראוונא ז"ל כי מקור הנדיבות הוא מזל כנ"ל) וזה יען אשר עשית כו' כי ברך אברכך כו' פי' ברך משם דבר מקור הברכות שמשם מזוני אברכך זה לו בעצמו והרבה ארבה את זרעך. ומה שלו הוא קודם וחיי מרומז כחול כפי' הבעל הטורים. ופשוט נמי י"ל דזה כבר פרשנו הכלל אם ממתקין הדינים בא דין על שונאי ישראל גם לנו פרנסה ובשביל שכבר כתבתי ע"כ קצרתי הטעם. וידוע שאיתא בעקידה שעקד א"א ע"ה את יצחק בנו אותו שעה עקד מיכאל את גבריאל וכל השרים תחת ישראל וגרם מתוק הדין ובא פרנסה וזה שלחן בצפון מצפון זהב יאתה וזה מ"ן ממנצפ"ך. וזה יען אשר עשית את הדבר הוא קשה הזה הוא פרנסה ר"ת זיי"ן ה"א לזון העולם הנברא בה"א ע"כ ברך אברכך כו'. וכנגד שלא חשך את בנו יחידו הרבה ארבה את זרעך כו'. ונמצא הוה מדה כנגד מדה:
[עוד]
כי ברך אברכך כו'. כי המזל הוא מקור הנדיבות שרצונו ית' להטיב וזה נוצר חסד על שנוצר ומצפה לעשות חסד וזה הוא שורש הנדיבות ובו תלוים בני חיי ומזוני. וזה לשון ברך אברכך ולשון ברך הוא מקור הברכה ע"כ הוא שם דבר וכן הרבה ארבה. ג"כ לשון שם דבר כו'. והתברכו כו' עקב אשר שמעת כו'. כי הנה פי' רש"י ז"ל על תחת בנו שאמר על כל עבודה שיהי' חשוב כאלו הקריב את בנו ע"כ בא גם אל הפועל לטובת גשמי. כיון שהי' גם בגשמי משא"כ בל"ז לא הוה כ"א במחשבה העיקר הגמר וע"כ כתיב הרבה ארבה כו'. ככוכבי השמים וכחול כו'. כי יש בנים רוחניים וגשמיים כי תלמידים נקראים בנים גם תולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים וזה ככוכבי השמים קאי על רוחניים כמו שכתיב כן ומצדיקי הרבים ככוכבים כו'. וכחול כו'. על גשמיים. וזה עקב אשר שמעת פי' הסוף ששמעת בקולי גם בגשמיות בענין האיל כנ"ל:
וישב אברהם אל נעריו כו'. י"ל ודאי ששב אליהם ולשון ויקומו וילכו יחדיו ודאי כן. ואח"כ וישב אברהם בבאר שבע והם היכן הי'. נראה בעזרתו ית' דהנה כתיב קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. פרשנו בעזרתו ית'. דהנה כתיב רצון יראיו יעשה שהצדיק המחזיק עצמו גרוע מבני אדם הגם אם אין כן כיון שה' ית' אתו כדאיתא אני את דכא עובר קדושתו ית' דרך בני אדם שמחזיק עצמו לגרוע מהם לפי מחשבתו של הצדיק ע"י זה חוזרים בתשובה וזה קרוב ה' כו'. ע"י זה ואת דכאי רוח יושיע. פירוש הנדכאים מרוח הקדוש יושיע כנ"ל. והנה אברהם אבינו ע"ה לא בא לו שום גבהות ע"י נסיון זה אדרבה הי' שפל בעניו יותר וכמו שפרשנו על וזה לך האות כי אנכי שלחתיך פי' בקיציר מה שאתה שפל בעיניך שאמרת מי אנכי כו'. ולא בא לך גיאות מדיבורי עמך הוא אות שאתה הולך בדרך אמת ולא בא לך גאוה אדרבה מוסיף הכנעה ובושה מלפניו ית' וזה וישב אברהם אל נעריו. הגם שהיו מנוערים מן המצות שב אליהם והחזיק עצמו כהם עי"ז ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע הוא הקדושה העליונה כי העלה אותם במה שהחזיק עצמו כהם כנ"ל אעפ"כ וישב אברהם בבאר שבע כי הוא לבד נתיישב שם ולא הם כ"א לפי שעה הוליך אותם עמו לשם:
חיי שרה
לפסוק ויהיו חיי שרה כו'. דאיתא בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכרע במודים. דפרשנו לטובה ולברכה דטוב מקרי משפיע ע"כ יוסף הצדיק שהי' כי לכל וכן נח בתיבה צדיק נקרא טוב. וטובה נקרא מה שאנו מעוררין מ"ן ומעוררים תענוג לפניו ית' נקרא טובה. ולברכה כי טוב וראוי תיכף שאנו עובדים את הבורא ב"ה בתורה ותפלה וקילוסו לעורר למעלה מ"ן לבוא תכף מ"ד יחידו יתברך והשפעת אורו רב וזה ולברכה. ומי שמתנהג כן תכף באמרו. המחזיר שכינתו לציון מעורר מ"ן למעלה עכ"פ מה שהוא למעלה שורש ציון שאנו מעוררים גם עתה למעלה ברוחניות. וכמו ששמעתי מפה קדוש הרב מניקל שפורג ז"ל בק"ק שינאווי על מוסף יום שבת זה ור"ח כו'. נעשה ונקריב כו'. הלא עבר יום בטל קרבנו. אמר הוא דקאי על השורש שמעוררים למעלה גם עתה. וזה כשפועלים בעזרת אל ב"ה למעלה בהמחזיר שכינתו לציון בא אור גדול למטה מעין מורא גדול זו גילוי שכינה מוכרח הראש לכפוף מפני פחדו ית' וזה טיבותא לרישא כשהוא כן. וזה ויהיו חיי שרה כי ויהיו גם למפרע הוא ויהיו כי עיקר חיות הוא הדביקות בו ית' שהוא חי החיים חיי שרה הי' להם הוי' שחזר תכף למטה מ"ד במ"ן שלה. וזה ויהיו ע"י זה פעלה גם המשכת בני חיי ומזוני תמיד וזה מאה שנה מאה ברכות ע"י שנה [שהוא] לשון כפול כמו השנות החלום עבר ושנה. שפעלה יחוד והשפעה מתתא לעילא ומעילא לתתא. וכמו שפירשנו על או יחזיק במעוזי יעשה שלום כו' פי' מתתא לעילא מעשי' למעלה ומעילא לתתא לעשי' ע"כ קודם יעשה שלום ואח"כ שלום יעשה כו'. וזה שנה ועשרים שנה הוא חיי כי חכמה ובינה נקרא שכל וכל דבר שבקדושה כלול מעשרה נקרא עשרים כי חכמה תחי' ובינה נקרא עץ חיים הוא. ושבע שנים הוא בני כי דעת הוא בנים ודעת כולל חסד וגבורה כי דעת לשון ידעתיו ולשון פחד ודין כמו ויודע בהם כו'. וזה שורש וראשון לשבע מדות אשר כתיב לך ה' הגדולה והגבורה כו' וע"פ רוב מוצאים חסרונות בהמדות ע"כ נקרא שנים כמו אם יהיו חטאיכם כשנים כו'. שני חיי שרה כפשוטו שני למעלה ולמטה רוחניות וגשמיות כי יש בני חיי ומזוני רוחניות תולדותיהם של צדיקים מע"ט ותלמידים הנקראים בנים וחיים לנפש ומזוני לנפש הוא תורה ודביקות: ושרה הוא כפשוטו. וכן יש לפרש על בעל תשובה ד"ל:
ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ כו'. לשון ויקם הלא [לא] כתיב שישב. ולמה לי אם ישב קודם. פשוט י"ל דהתורה אשמעינן כבודו הגם שהוצרך להם הכריחו ליישב אותו בכבוד וכמי ותמנע היתה פלגש:
וי"ל עוד. דהנה פרשנו. על ויקם משה וילך אל דתן ואבירם כו'. משמע שכבר הי' אצלם ומה וילכו אחריו זקני ישראל הלא היה כבר אצלם וכמו שהקשו על וילך חרנה. ופרשנו. דהנה משרע"ה לכאורה זלזל בכבוד תורתו מה שהלך אל הרשעים הללו והוא כמו חלול השם ח"ו. והאמת הוא אינו כן אדרבה זה הוא קידוש ה' שהי' עניו ולא החזיק במחלוקת ובאמת הי רק רבי ונביא וכמו שאמרו רז"ל בקש משה מלכות ולא נתן לו. והגם שבתיפ ויהי נישורון מלך זה בהתאסף יחד כו' כי אז אין צריך להתנהג בגדלות כי מלך שמחל על כבודו כך. וכן פרשנו על המדרש כל מי שמתיירא מהשם ית' נעשה [מלך] כן מצינו בא"א וכן ביוסף. ואף משה שנתיירא נעשה מלך שנאמר ויהי בישורון מלך. לכאורה תמוה מה גם ומה בצירותי'. ולפי הנ"ל ניחא שהי' עניו מאוד ומלך צריך לו גאוה. והאמת הי' מלך בהתאסף כו'. אין צריך גאוה. וזה ויקם משה פי' אין נקרא ירידה ההכנעה שלו שהלך עליהם אלא קימה. וזה וילכו אחריו זקני ישראל להתנהג כן בענוה ושלא להחזיק במחלוק' וזה ויקם אברהם כו' מה שהשתחוה לעם הארץ הגם לבני חת בשביל שהי' עם ארץ ישראל כנ"ל שהוא פי' אלשיך ז"ל. זה היה תקומה לו ולא ירידה:
למה שאמר והיה הנערה כו'. אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. לא הבנתי בשום פעם הסימן שהוא ליצחק. תינח חסד עם אביו. עד שבת העבר [ובשבת העבר הבנתי] שידוע כשנמתקין הדינין בא הדין על שונאי ישראל. ולא זו אף זו שבא משורש זה לנו פרנסה ועושר וזה שלחן בצפון מצפון זהב יאתה. וגם הקרבנו זה אל השכל כי ידוע שעיקר בריאת העולמות לכבודו ית' וקילוסו (ולזה השפיע אורו הגדול בגין דישתמודעין לי') ומפק שלא הי' אפשר לקבל אורו הגדול אם הי' משפיע כסדר וגם לא הי' אפשר להיות בחירה היפך רצונו. היה הצמצום נמצא הצמצום הי' לתועלת השפעה. שכל מגמתו ית' הי' להשפיע שכר טוב ע"י שיעשו רצונו כי הלא [הוא] אין צריך לכלום כ"א להשפיע וזה פי' להשיב לברואיו. ופעם אמרו רז"ל שלא להיות נהמא דכסופא. ובאמת הכל א' להשפיע שכר טוב שלא תהי' נהמא דכסופא בהנאה מזיו השכינה ותהי' הנאה גמורה בלא כסופא. וזה פרשנו על ושמרו דרך ה' כו'. למען הביא ה' על אברהם אשר דבר עליו. כאלו כוונת אברהם ע"מ לקבל פרס. וכן אצל משרע"ה בגמרא וכי יאכול מפרי' הי' צריך כו'. אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל פרס כו'. אינו מובן כלל לכאורה. וכנ"ל מתורץ שזה הוא רצונו ית'. ורוצה שיושלם רצונו ית' מכח אל הפועל. והנה שורש הדין הוא הצמצום והצמצום הי' לצורך החסד להטיב והחסד הוא עיקר כמו ימין אצל האדם והגבורות הוא לצורך העיקר. וכן העיקר עשות רצונו ית' ופרנסה תועלת לזה בא משורש זה והנה בהעקידה נמחק שורש יצחק עי"ז כידוע ע"כ אח"כ בא ממנו ית' ברכות ברך כו'. הכל ע"י זה והנה אשתו עזר לו ודאי רצונה גם כן לפרנס הכל. וזה הוא הסימן אם תאמר שתה וגם לגמלך כו'. אותה הוכחת לעבדך ליצחק. וגם חסד כו':
ויצחק בא כו'. דהנה יצחק הי' לו פחד מה' ית' כי פחד על הקרובים שהיה מקורב מאד לה' ית' מהיכן בא אדם לזה אם לומד גמרא בדחילו ורחימו. וזה ויצחק בא. פי' מדרגת יצחק [בא] מבא באר הוא תורה שבע"פ הפי' לתורה שבכתב. כמו באר את התורה הזאת. לחי רואי שרואה לה' יתברך ואל יתיירא אם הוא בפחד מפניו ית' שלא לעורר דין על עצמו ח"ו אדרבה אם יש דין למטה אין דין למעלה עליו. וזה יושב בארץ הנגב הוא דרום חסד:
ויצא יצחק. דהנה מדרגת צדיק הוא בדביקות ית' וביחודים וזה נקרא יציאה שמתפלל עבור העולה. וזה ויצא יצחק לשוח בשדה נקרא העולם לפנות ערב. פי' לפנות ולסלק הערב הוא הדין וישא עיניו כפשוטו וי"ל שהעלה עיני ה' המשוטטות בכל הארץ. וירא והנה גמלים באים מוחין כי גמל גו' חכמה. ובפשוט. כי כל מה שבא מעולם עליון יותר בא למטה יותר. כידוע. ע"כ שלמה המלך ע"ה שחבר שיר השירים קודש קדשים בא במשל עניני גשמיים. וזה והנה גמלים לשון בוסר גומל. באים כי מכח קרבתו לו ית' המשיך השפעת עליונות מאד:
ויוסף אברהם ויקח אשה כו'. דהנה אברהם אבינו הי' איש חסד וכל מה שהוסיף מדרגה המשיך חסד יותר ויקח אשה מקבל ממנו ושמה קטורה לשון קטור הארץ. שגם הגבורות הגדולות המתיק אותם בחסד הגדול ע"י זה. ותלד לו את זמרן כו' גם אנשים עבים היו חוזרים בתשובה כמו ברי' חדשה וכקטן שנולד:
תולדות
נראה שכתבתי כבר. ועוד זה ויעתר לו כו'. כי איתא באלישע [על] שאמר לנוקבא [עי"ז לא הי' הבן של קיימא] והוצרך להחיותו [אח"כ]. וכאן התפלל יצחק לנוכח אשתו אעפ"כ השיבו ית' כהוגן ויעתר לו כדי להיות של קיימא. כדאית' בכנ"י שואלת שלא כהוגן והקב"ה משיבה כהוגן:
גור בארץ הזאת כו'. בקיצור [גור] הוא יראה ולשון אסיפה כי ביראת שמים פועלים לאסף את ישראל כי דבוק בשורש כנ"י הוא שם של אדני כי מדת מלכות ואדנות כולל כל ישראל כי כולם יש להם יראה כי אינם מורדים בו ח"ו כל א' לפי יראתו. ואחר כך בהבארות כמו שפירשנו נ"ל שכתבתי בספרים הקודמים עד ויעל משם באר שבע והוא היראה בחיות גדולה:
וירא אליו ה' בלילה ההוא. זה לכאורה תמוה [למה לו להודיענו] שהי' בלילה. אך שקאי על יראת הרוממות הנקרא באר שבע. ויאמר אל תירא. אין צריך לך עוד היראה כי אתך אנכי כו'. וברכתיך כו'. בעבור אברהם עבדי להיות עובר השפע דרך אברהם (ולמעל' כתיב עקב אשר שמע אברה' בקולי ולא בעבור דוק):
במדרש על ויגידו לו על אודות הבאר כו'. אין אנו יודעים אם מצאו אם לא מצאו. מן מה דכתיב וימצאו שם באר מים חיים הוי שמצאו מים חיים והוא תמוה מאד. [הלא] כתיב ויאמרו לו מצאנו מים. נ"ל שכבר כתוב הפי' על הבארות שהוא על מעשים ודיבורים ומחשבות יעו"ש. ואח"כ ויעל משם באר שבע היא היראה הקרובה לה והיכל ה' היא וזה וירא כו' ויאמר אל תירא כו' פי' שלא יתנהג ביראה כי אתך אנכי מדרגה עליונה. ויבן שם מזבח פי' הבין שם הכנעה זבוח יצרו שאמר לו ית' כשביל אברהם עבדי משמע שהוא איני כדאי. ובאמת שלא לנכות זכיותיו. ושתהי' מצד החסד כפי' ר"מ אלשיך ז"ל. ויקרא בשם ה'. ע"י שהשיג הכנעה יותר המשיך ממזל בני חיי ומזוני יש מאין. כי אין מזל לישראל כנ"ל. ויט שם אהלו. הוא אורו המשיך (במה שהשפיע להעולם): ויכרו שם עבדי יצחק באר. והיא הבאר שאח"כ ויגידו לו כו'. והנה איתא שלשה דברים אינם באים כ"א בהיסח הדעת משיח מציאה ועקרב. פירשנו הוא שלא יחזיק עצמו לגדול ויודע [רק] שיהי' שפל בעיניו. משיח. כי כשנהי' שפל בעינינו יהי' שלום בארץ לאפוקי משנאת חנם שעדיין מרקד כו'. ומציאה. הוא חכמה שמאין תמצא. ועקרב. הוא שתי מלות עק לשון צרה על רב הוא הרב שיעבוד צעיר. (ופשוט נמי שצריך לאדם שלא יתייאש מן הפורעניות ממילא לא תבא אליו). ולפי מה שפירשנו בבארות הנ"ל שכתבתי שאמר לו ית' אתך אנכי ויט אורו כנ"ל. ויכרו שם להמשיך להיות נובע חכמה המחי' את בעליה וזה מים חיים חסדים משכל הנקרא חיים וזה אינו יודע אם מצאו הוא חכמה מציאה הנ"ל. כי רק כתיב מצאנו מים ולא כתיב חיים כ"א מגזירה שוה כדרך המדרש:
הקול קול כו'. י"ל לשון ידים ידי שפעל הגם שאין לאדם לא קול תורם ותפלה. יועיל ממון ושוחד שנותן לעשו. וזה ידי עשו. כי אם לא כן. הלא עיקר הוא. ר"ל שגוזר בפיו:
ויצא
הנה למעלה בפ' תולדות בפ' הנ"ל (בראשית כ"ו ל"ג) ויקרא אותה שבעה ע"כ שם העיר באר שבע עד היום הזה. לכאורה תמוה מאד הלא גם בפ' וירא כתיב (בראשית כ"א ל"א) ע"כ קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם. והאיך שם ע"כ וכאן ע"כ. אם מזה אין מזה. ונראה בעזרת אל ב"ה. דהנה איתא שהי' קטרוג על כריתות [ברית] עם אבימלך כדאיתא נ"ל בתנא דבי אלי' ובמדרש. וע"כ נסע יעקב משם כדאיתא במדרש. לכאורה וכי נעלם זה מיצחק. אך הוא עשה מצות כבוד אב בזה. וידוע שבהדרת פני זקן מעוררים עולם זקן מלא רחמים ממה שכתיב ועתיק יומין יתיב לבושי' כתלג חיור כו'. נ"ל ששמעתי כן מהרב המגי' ר"מ מזלאטשוב ז"ל כן בכבוד אב מעוררים חכמתו ית' שורש כל מדותיו ית'. ע"כ א"א קרא באר שבע. אבל לא הי' ראוי להיות קיום לשם הזה כיון שלא הי' כ"כ כראוי וכאן ויקרא אותה שבע' לשון דכור' השפע לשבע מדות מחכמה הנקרא אב כי כולם בחכמה עשית כדאיתא בשכי הפרדס. וזה ע"כ שם העיר באר שבע עד היום הזה כיון שעשה טוב בזה. משא"כ הראשון לא הוה עד היום הזה. נמצא ב"ש הוא מרומז בקדושה עליונה. וזה ויצא יעקב מבאר שבע וילך לחרן לעיין שלא תהיה חרון אף על ישראל. ויפגע. פי' התפלל. במקום. פי' בשביל המקום ית' כי בכל צרתם לו צר ח"ו כן יחיד המצטער שכינה מה אומרת כו'. ע"י זה וילן שם פי' כמו מחושך לאור שפעל ישועה ואור. כי בא השמש הקדושה. כמו כי שמש ומגן ה' כו': וי"ל עוד וילן שם לשון וילונו. פי' הטיח דברים אפי' לא תמיד כ"א בשעת שבא לו דביקות לה' וזה וילן שם כי בא השמש. ויקח כו' מאבני הם אותיות כו'. ע"י [זה] ויחלום חלום טוב וקדוש ע"ז נמי והנה סולם מוצב כו'. י"ל על התפלה. וי"ל עליו גופ'. וזה והנה מלאכי. פי' שלוחי הדין מעלה לשורש ונמתקין ונעשו יורדים חסד כמים הנגרים ע"י [זה] והנה ה' נצב עליו:
[עוד] לפ' ויצא דהנה הצדיק צריך להיות תמיד בדביקו' גדול ובתורה ויחודים ואהבה ויראה ולפעמים צריך הצדיק לעיין עניני העולם אם הוא כרצונו ית' להטיב. וזה ויצא יעקב מבאר שבע הוא הקדושה. וילך חרנה לעיין שלא יהי' חרון אף ר"ל. ואפשר שמעתי זה בשם רבי ז"ל. ויפגע במקום פי' התפלל בשביל מקום ב"ה כי אם יש צער למשה גם למעלה יש. כמו שאמרו רז"ל אפילו יחיד שמצטער שכינה מה לשון אומרת כו'. וילן שם פי' נענה בתפלתו. כמו אדם שיוצא מחושך לאור. כי בא השמש הוא הקדושה והרחמים כמו שמש ומגן ה' אלקים:
ויחלום כו'. הנה במדרש יש פתרון על החלום. ע"כ י"ל עוד פי' התפלה הוא סולם מוצב ארצה. וראשו מגיע כו'. כי עיקר תפלה המעולה יותר אם אדם שפל בדעתו וכמו שאמרנו על שכן ארץ ורעה אמונה כמו שאמרו רז"ל מי שנעשה שכן לעפר בחייו פי' במחשבתו כי האמת הוא כן כמו שראיתי כתוב בשם גדול שיחשוב האדם שהוא ותולעת וצרור חבירים. וכן שום מין עשב. פי' אם האדם הוא טוב מן המובחר הוא כן כי וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב. וזה נעשה שכן לעפר. והנה אין מזל לישראל. כתבתי בשם הרב רבי מראוונא ז"ל מי שהוא בדעתו אין יכול להמשיך מהמזל לישראל שתלוים בו בני חיי ומזוני שהוא יש מאין שהוא קיום עולם. וזה שכן ארץ ורעה אמונה כי יפעיל נסים להגדיל אמונה כמו שמרעה בהמה להגדילה ולהחזיקה. וזה סולם מוצב ארצה כו'. וכן איתא אמרו עליו על סנדלפון כו' שהוא מעלה התפלות עושה מהם עטרה לחי כו'. וזה והנה אופן א' בארץ אצל החיות. ע"כ ר' יוחנן הסנדלר אומר כל כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים כו'. הסנדלר דייקא. כמו שם המלאך הנ"ל. כי מארי צלותא נקראים מארי דרגלין ודוק. וסופה פירשנו כמו שאיתא ברעי' מהימנא על סופה לקיימה מעושר פי' הסופה ה' משם הוי' ב"ה יתמלא מהמקור להתעשר וכן כאן להתקיים כמו שצריך לכך או להפיל פחד על הרוצים להפריד הכנסי' או להעשיר בעלי כנסי':
והנה מלאכי אלקים. פי' שלוחי הדין עולים פי' כי מעלה את הדין לשורשו ע"י זה נמתק הדין כי בשורש הדין נאצל רק לצורך חסד שתהי' אפשר לקבלו כן הסוף יבא רק על שונאי ישראל להיות תועלת לישראל וזה עולים ויורדים בו. כי טבע האש לעלות ומים לירד וכשנמתק הדין נעשו יורדים. והנה ה' נצב עליו. כי אז נראה שם הוי' ב"ה דוק:
עוד יש דקדוק ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. אין מובן בפשיטות לשון ואולם. הוה למכתב אשר לוז הי' שם העיר בראשונה. וגם לשון לראשונה [אינו מובן]. והנה יש פירוש מהאר"י ז"ל. וג"כ צריך ביאור. דהנה פירשנו על וללבן שתי בנות כו'. פי' הלובן עליון הקדושה והבהירות שתי ענינים מקבלים משם כי ע"י תרין ענינים יכולים לבא להקדושה ולובן עליון. שם הגדולה לאה. הוא ענוה כי המנו ושפל הוא כמו עיף לשון מלאה חלאה. וע"י ענוה ה' את האדם ממילא מתגדל וזה שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל היא היראה. כי יראה כולל כל ישראל כא'. לזה יש לו יראה עליונה ולזה ירא' [תחתונה]. ע"כ היראה נקרא כנסת ישראל הכולל כל ישראל בשרשם בו ית'. והנה ישראל נקראים צאן קדשים נקרא יראה שרשם בו ית'. רחל מולדת הצאן כי נשמת ישראל מתחת כסא הכבוד שמשם יראה. והנה מפני יראתו מתצמצם האדם כי בוש מלפניו ית' הרואה כל עניניו ומחשבותיו ועיני לאה רכות. יש בו ב' פירושים לשון עינים ממש כי השפל בעיניו נוח לו לבכות. ואפשר עוד לפרש לשון עין המים כי אפשר לו להמשיך כל השפעות יש מאין מפני שפלותו בעיניו כנ"ל. וזה ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר כו'. כי ע"י היראה אינו חוטא וממילא הוא שלם בנפשו וגופו:
וישא יעקב רגליו כו'. כי פירשנו על נר לרגלי דבריך כו' כי צריך האדם לפשפש במעשיו תמיד כדאיתא בגמרא עכשיו שנברא כו' וגם לעיין ברוממותו ית' כדאיתא בחו"ה כדכתיב שאו מרום עיניכם וראו כו' וכן ואת פועל ה' לא הביטו וכן כי אראה שמיך כו'. והכל ע"י התורה אפשר להשיג כראוי והנה פשפוש במעשים הוא תיפוש בנרות ונר. וזה נר לרגלי לשון רגילות הם העבירות שאדם דש בעקביו ורגיל בהם כיון שעבר ושנה נעשה לו כהיתר ע"כ צריך חיפוש כמו בנר וזה נר לרגלי. ואור לנתיבתי הוא לעיין ברוממות הוא חכמה ול"ב נתיבות חכמה יש וזה אור לנתיבתי. ואם האדם עושה כן קודם דביקות לפשפש במעשיו הדביקות הוא טוב שלא יהי' כאדם שחוזה בכוכבים ולא ראה תחתיו ונפל באחת הפחתים או נוגף באבן ח"ו וזה על כפים ישאונך לשון כף והכנעה מפשפוש במעשיו אחר כן ישאונך ע"י השגות רוממותו שמתרומם האדם בדביקותו ית' פן תגוף באבן רגליך לשון רגילות כנ"ל. והנה איתא בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן. בהן הוא מיותר לכאורה אך רמז בשלש עשרה מדות של רחמים שמאיר ית' אלינו ע"י זה התורה נדרשת כי על ידיהם מוחל הקב"ה עונותינו כי יש בהם נושא עון כו'. ונקה לשבים וכנגדם מי אל כמוך נושא עון כו' כ"א שבתורה לבר והם מלגאו בהעלם והכל א' וידוע עבירה גוררת עבירה משא"כ אם מושל ית' וגם משפיע רחמים ע"י זה נדרשת התורה כי אין עצבות לבטל השגה ואין חטא. וגם יש קמח להתורה כי כולל הי"ג מדות הם נוצר ונקה כי נוצר כולל הרחמים אל רחום כו' ונקה הנושא עון כו' ע"י המדות של רחמים שכולל אותם התרין מזלין שנוזל מהם כל טוב מנוצר חסד שנוצר ושומר ומצפה לעשות חסד וגם מנקה לשבים כי נושא עון כו' ע"כ בא משם כל שפע גם בני חיי ומזוני שאינם תלוים בזכותא הגם שאינו כדאי. וזה וישא יעקב רגליו לשון רגילות שלו העבירות שאדם דש בעקביו שפשפש בהם והעלה אותם וילך ארצה בני קדם כי כנגד ונקה הוא מימי קדם כ"א זה מלגאו וזה מלבר כי ונקה מימי קדם לשון מים של קדם הקודם הרבה לעולם ע"כ נקרא עתיק. וכן נמי פשוט לשון ימים ימי קדם מנקה מאור הקדום כי אור יום וזה וילך ארצה בני קדם כי בתשובתו הי' מעורר המזל ונקה לשבים מימי קדם. וירא והנה באר בשדה הוא חקל תפותין קדישין (וזה בשדה בפתח פי' הידוע הוא שדה אשר ברכו ה' דכתיב למעלה) והנה שם שלשה עדרי לאן כו' פי' הצריכים בנים וכן הצריכים חיי וכן מזוני כו' והאבן גדולה כו' כי הנה שמעתי מרבי הרב המגיד מראוונא ר' בער ז"ל על אין מזל לישראל מי שהחזיק עצמו אין יכול להמשיך ממזל בני חיי ומזוני והיפוך הוא מי שיש לו גאוה וגדול בעיניו. וידוע היצה"ר נקרא אבן וזה והאבן גדולה פי' של גדלות על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים כו' כי ע"י אחדות מעוררים השלש עשרה מדות ששם המזלין כי אחד גי' י"ג. וכן בשבת כי הוא מעין עוה"ב אין שייך שם פירוד כי כל פירוד הוא מצד עוה"ז. מכ"ש בשעת סעודות כידוע שכתיב אז תתענג על ה'. ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם. פי' יכולים [אתם] להמשיך יש מאין ויאמרו מחרן אנחנו פי' הלא יש להם חרון אף. ויאמר הידעתם את לבן בן נחור פי' מי שיכול ללבן עונותיכם להעלות תפלותיכם ומעשיכם להיות לו נחת רוח פי' של ריח ניחוח וזה לשון לבן בן נחור לשון נחירים כמו שאיתא לבעל החוטם אני מתפלל כו' וכן עוד יש לפרש גם כל הפרשה:
[עוד י"ל] וישא יעקב רגליו כו'. דאיתא בזוהר הקדוש על [מה] שדוד ע"ה אמר ארדוף אויבי כו' ואסא אמר רק לרדוף ויהושפט אמר רק שיקלת כו' הוא מפני דוד הי' מפשפש במעשיו מאד מעבירות שאדם דש בעקביו מכ"ש קודם שעשה מלחמה ג"כ לא נתיירא כלל ואסא לא הי' נזהר כ"כ ויהושפט לא הי' נזהר כמו אסא אפי'. ע"כ נתייראו הם. ובזה מובן שאמר שמואל בהא מלתא אנא חלא בר חמרא לגבי אבא שהוא הי' סייר נכסי תרי זמנא ביומא ואנא חד זימנא. והוא תמוה בשביל ענין עוה"ז שלא בטל מתורתו ע"ז נקרא חלא אלא הפירוש לפשפש במעשיו. וכן כל הענין. ומפני שאפשר כתבתי מזה ע"כ קצרתי בזה. והנה יעקב אבינו ע"ה שהלך לחרן מקום בני קדם שהיו בקיאים בשמות הטומאה כמו לבן וכן איתא בזוהר וכן במדרש שאמר אאע"ה הלואי לא יהי' לו חלק באותה ארץ שהיו ריקים ופוחזים. ע"כ דקדק יותר ופשפש במעשיו בעבירות שאדם דש בעקב זה לשון רגילות וזה וישא יעקב רגליו וילך כו':
וי"ל עוד דהנה איתא שנדר יעקב אבינו הנדר על בניו בגלות לשוב לשלום. וקאמר שפעל בנדרו ובקשתו דהנה כמה פעמים נזכר עקבות משיחא ובזוהר עד דמטו רגלין ברגלין שיעלו ניצוצות מאדם בליעל להקדושה גם מהרגלין וזה בסוף וזה לשון עקבות וזה וישא יעקב רגליו:
[עוד י"ל] וישא יעקב רגליו כו' דהנה עיק' פעולת יעקב בשביל בני ישראל וכדאיתא בזוהר דכל הברכות הניח וסילק אותם עד סוף הגלות כידוע והנה עקבות משיחא נקרא סוף הגלות וזה וישא יעקב רגליו וילך למדריגה זו ארצה פי' לארץ בני קדם החסדים של א"ק כי נקרא בנים כי עולם חסד יבנה:
ויאמר יעקב אעבדך שבע שנים. פי' לתקן המדות שהם שבע כידוע ושרשם בפסוק לך ה' הגדולה כו'. ברחל בתך הקטנה כו' כי הצדיק מתקן מדותיו שישיג היראה הראוי. והנה כשגמר עבודתיו וסבר להשיג היראה התמידה והנה היא לאה השיג שהוא אינו כראוי השיג שפלותו ואחר שהשיג ענוה כראוי השיג היראה כראוי וזה אימא אוזיפת לברתא מנהא כי היראה העיקרת מלבשת בעניני ענוה כי אינה עיקרית אם ע"י היראה מבייש בני אדם ואינו מכבד לאדם שאינו צדיק וכן נמי רחל מסרה סימני' ללאה כי הענוה אם אינו מתנהג ביראתו ית' אינה ענוה כי אם בשביל גאוה להחזיק אותו לעניו. וזה ויקרא שם המקום ההוא בית אל הוא היראה על רצונו להשיג היראה כראוי וע"כ ויאהב את רחל ששרשה היראה כנ"ל כי השם [של האדם] הבורא ב"ה מזמין בפי האב כדאיתא בזוהר. ואולם לוז שם העיר לשון התמוררות כן ראיתי כתוב מהרב המגיד הנ"ל לראשונה כי לוז מרומז על מקום קשר של ד' ע"כ העצם הוא קשה מאוד וממנו התחי' כמו הוה קבל וקים וזה לשון קשר של דלת לשון דל עני ושפל והיפוך מגאוה שאיתא המתגאה אין עפרו ננער. ובית פירושו היראה כדאיתא חבל על דלית לי' דרתא היא היראה בית והיכל גי' אדני שם שורש יראה מאדון הכל כמו ואם אדונים אני איה מוראי. וזה לוז כו' לראשונה פי' הראשונה היא ענוה:
ויזכור אלקים את רחל כו'. במדרש זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל. חסדו זה אברהם חסד לאברהם ואמונתו זה יעקב ע"ש תתן אמת ליעקב לבית ישראל סבא היא רחל כו'. וצריך ביאור מה בעי בזה אך צרה בשרה אמנו כתיב וה' פקד וכאן זכירה זה מתרץ ברמז דהנה שורש יצחק אבינו ע"ה הוא לעבוד את הקב"ה בפחד הנה טבע הפחד להחביא עצמו מפני פחדו יתברך (וכן כתיב ובאו במערות צירים כו' מפני פחד ה' כו') והנה מדריגת יוסף צדיק הי' להשפיע כמו שכתיב ויוסף כו' הוא המשביר כו' וכן בנו יהושע הנחיל את הארץ לאבותינו וכן משיח בן אפרים לקבץ את ישראל לא"י כי נראה שלא יהרג כי הי' מקיום בר' שמשון אוסטרפאלי' זה (ולא תקים פעמים צרה) (ע"כ נקרא יוסף להוסיף) ע"כ כתיב זכירה והוא משורש אאע"ה ויעקב אבינו ע"ה כי חסד ורחמים הוא השפעה ע"כ גמר הפסוק ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו בימי משיח בן יוסף בפרט שאמרו רז"ל שהוא יוסף בעצמו. ע"כ אמר אסף על קיבוץ גליות וכן אסף את חרפתי היפך הערלה שנקראת חרפה ואמרה יוסף ה' לי בן אחר על משיח בן דוד שיבא במהרה בימינו ברחמיו וחסדו:
מה שכתיב אחר הפסוק על נחשתי ויאמר אתה ידעת כו'. לכאורה דברים מוסר הי' לומר ומתי אעשה גם אנכי לביתי. נראה כדאיתא ברב קטינא שאמרו רז"ל (ברכות דף נ"ט עמוד א') ולא הי' גועה גועה כו'. כ"א שלא ימשכו אבתרי' כן גם כאן לא הסכים עם לבן שלא יאמר יש ממש בנחשים שלו ע"כ אמר לו אתה ידעת בחוש כי מעט כו' ויפרוץ לרוב ודאי הוא שויברך ה' אותך לרגלי ולא מהניחוש אתה יודע כנ"ל ברב קטינא:
ויקח לו יעקב כו' י"ל לפי פי' הזוהר על סוד תפילין וזה מקל הוא התפשטות. לבנה הוא בינה שמשם התשובה שמלבין עוונות. לוז הוא חכמה שורש התורה שנקרא מים כי נובלות חכמה שלמעלה תורה. ולח הוא שורש המים. ולוז הוא קשר של דלת ענוה ע"כ יש לעצם הזה קיום כמו הוה קבל וקים. וערמון. הוא דעת ערמומיות. ויפצל בהן פצלות לבנות בהמוחין הללו להתפשט מהם גם חסד וזה ויפצל בהן פצלות לבנות. מחשוף הלבן אשר על המקלות להתגלות הלבן החסד לפני בני עוה"ז שמסתכלים אם טוב לעובדי השם והגם שעיקר הוא לעוה"ב השי"ת אשר ימינו פשוטה לקבל שבים נותן גם עוה"ז לצדיקים לקרב את העולם אליו ע"י זה ומתוך שלא לשמה תבא לשמה. והיה בכל עת יחם כו' ישים את המקלות ברהטים (הוא המוח) וי"ל במקום שמצוה לרוץ דהיינו לתפלה ולתורה וזה בשקתות המים במקום שאומרים תורה להעולם. ליחמנה פי' את הצאן כמקלו' המוחין הנ"ל. ובהעטיף הם אשר מלוכלכי' בתאוו' לא ישים והי' העטופים ללבן להמשיך עניהם הרהורי תשבה ללבן עונותיהם. והקשורים פי' בה'. ליעקב:
בפסוק הייתי ביום אכלנו חורב כו'. דהנה הצדיק צריך תמיד לבקש רחמים על ישראל וגם על כל העולם הנוגע לקיום כי הוא לרצון הבורא ב"ה והנה לקיום העולם טוב להיות האויר כראוי לפי הזמן דהיינו בקיץ חם ובחורף כפור וקרח כידוע והנה אם אדם פועל בעבודתו או בתפלתו בא גם אורו ית' ונעימותו וכמו שאמר יחזקאל הנביא נמצאו כו' ואוכלם וכן איתא בספר חסידים שבא לאדם שמחה בלבו אם נתקבל [תפלתו] וכן פרשנו מכלכל חיים בחסד פי' בחסד שאתה משפיע אתה מכלכל חיים ג"כ כי בא אורו ית' ע"י רצונו ית' שבא לעולם וזה הייתי ביום הוא קיץ שרוב המעת לעת הוא יום אכלני פי' בא לי אכילה הוא נעימותו ית' וכמו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו וזה אכלני חורב שהמשכתי לעולם. וקרח בלילה פי' בחורף שהעיקר והרוב שבמעל"ע היא לילה בא לי מתיקותו ית' ע"י שהמשכתי קרח להיות בריאות הגוף לעולם ואז ותדד שנתי מעיני כי בחורף לא איברי לילה אלא לגירסא: