דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
שאלה ק
אשר השבתי בימי חורפי אחורפא דשדר לון אחי שהוא כעס הרב הגדול כו' מוהרר צבי הירש תאומים ני אבד"ק חראסקוב.
מכתבך הנעים לנכון השגתי והנני להשתעשע מעט בדבריך אשר המצאת סברא א' בענין מה"ב דלא שייך רק היכא דהעבירה מצד עצמה היא עבירה בלא המצוה כגון גזל ואשירה וכדומה אבל היכא דאין העבירה באה רק מצד המצוה ולולא קיום המצוה לא היה שום עבירה בכה"ג לא חשיב מה"ב דהאיך אפשר לתפוס החבל בתרין ראשין לומר דהוי מה"ב ולא יצא דהרי אי אמרת דצא יצא ממילא דאין כאן עבירה כלל דהא העבירה בקיום המצוה תלי' ואם אתה מחשבו למה"ב בע"כ אתה אומר שיצא המצוה זהו חו"ד והנה עלה ברעיוני כי עפ"י דבריך יתבאר היטב הסוגי' בגיטין דף ל"ח כל המשחרר עבדו עובר בעשה ופריך ממעשה דר"א ששיחרר עבדו והשלימו לעשרה ומשני מצוה שאני וכבר עמדו האחרונים על שינוי הסוגיא דבברכות דף מ"ז מייתי שם ג"כ הש"ס מעשה דר"א ומקשה עלה והא מה"ב הי' ומשני מצוה דרבים שאני והכא בגיטין לא פריך מידי על האי תי' מצוה שאני והא מה"ב היא ולדבריך י"ל עפ"מ דמבואר בש"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ע' בעבד שהניח לו רבו תפילין בראשו או שצוה לו האדון לקרות בס"ת בציבור וכיו"ב מהדברים שאינו חייב בהן אלא ב"ח יצא לפירות עיי"ש וא"כ י"ל דגם כאן הוי השיחרור במה שלירפו לעשרה או דא"ל בפירוש שישוחרר בשעת יציאת המצוה וא"כ הוי מצי לאוקמי דהשיחרור היה בכה"ג וממילא דלא הוי מה"ב בזה דהרי אי נימא דהוי מה"ב ולא יצא ממילא בטל השחרור וליכא עבירה וכיון דאין העבירה באה רק מצד המצוה לא חשיב מה"ב כנ"ל ואמנם התם בברכות לא מלי לאוקמי בהכי דהרי שם אזיל הסוגיא למ"ד ט' ועבד מצטרפין ומסקינן דר"א שיחרר פד ונפיק בחד וא"כ מצד הצירוף לחוד הרי אכתי לא ידעינן מי משניהם שיחרר דנפיק ביה וע"כ שיחרר מתחלה את האחד ואז היה רשאי לצרף את השני אח"כ דלא שייך צירוף אא"כ היה מתחילה ע' ב"ח ושפיר פריך התם מה"ב היא אבל הכא בגיטין לפי המסקנא דקיי"ל ט' ועבד אין מצטרפין וא"כ שפיר יש לאוקמי דהשיחרור היה רק לאחד ע"י שצירפו לעשרה וממילא דלא שייך מה"ב וכנ"ל וא"ש שינוי הסוגיות ודוק:
ועלה בלבי לתרץ עוד ע"פ דבריך קושי' התוס' בסוכה ר"פ לולב הגזול אהא דפ' כ"ש אין יוצאין ידי מצה בטבל ודריש ליה מקרא תיפוק ליה משום מה"ב דקאכיל איסורא ונפיק ידי מצה עיי"ש ולדבריך א"ש דהנה כבר התעוררו האחרונים דלכאורה אין מקום לקושי' התוס' לפ"מ שהעלה המשנה למלך בה' יסוה"ת דבמ"ע יוצאין שלכד"א ומכ"ש באכילת מצה פשיטא דלא בעי כד"א כמ"ש הח"ח בחולין דף ק"ח דהרי קיי"ל בלע מצה יצא וא"כ שפיר יכול לצאת בטבל שלכד"א דאין כאן עבירה כלל דכל איסורים אין לוקין עליהן אלא כד"א וידי מצוה שפיר יצא ותירצו דנהי דבכל איסורין לא חשיב אכילה שלכד"א מ"מ בזה דיוצא ידי חובת המצוה באכילה זו והואיל וחשיב אכילה לענין מצוה ממילא עבר עליו משום טבל דוגמא לזה כ' הרשב"א לענין ג"ה של נבילה דהואיל וחשיב אכילה לענין גיד חייב גם משום נבילה יעו"ש ומעתה לפי הכלל הנ"ל דהיכא דהעבירה באה ע"י קיום המצוה לא חשיב מה"ב ממילא דאזדא קושית התוס' דהרי הכא האיסור טבל בא רק ע"י דחשיב אכילה למצוה אבל אי נימא דהוי מה"ב ולא יצא ידי מצוה ממילא אזלא גם איסור טבל דהוי שלכד"א וא"כ לא שייך בזה ענין מה"ב ולזה בעינן קרא לרבוי דאיי"ת בטבל דאי לאו קרא לא שייך בזה ענין מה"ב וא"ש קושית התוס' והבן ויש להאריך עפ"ז הרבה בסוגיא שם ואכ"מ:
ואם כנים דבריך בהוצעה זו הסכת ושמע מה שנ"ל לישב בדרך הפלפול עפ"ז קושי' ש"ב הגאון בעפ"י ז"ל בש"ס דביצה דף י"ב בהאי דשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה וקא' ה"מ ב"ש הי' דל"ל מתוך כו' דאי ב"ה אמרי' מתוך שהותרה שחיטה לצורך כו' והקשה בס' הפנ"י ז"ל לשיטת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק ובשוחט אינו חייב רק משום נטילת נשמה ולא מחייב ליה משום מפרק לפי שא"צ לדם שיוצא בשעת שחיטה והוי לענין איסור מפרק מקלקל ומשאצ"ל משא"כ בשחיטת קדשים ודאי צריך הוא לדם לזרקו ע"ג המזבח וממילא דחייב משום מפרק ובזה לא שייך מתוך דבחולין לא שייך מלאכה זו כיון שא"צ לגופי' ולא הותר כלל לצורך או"נ עד דנימא בזה מתוך וכבר עניתי ואמרתי בישוב קושי' זו דרך נאות במק"א וכעת נ"ל עפ"מ שהתעוררו האחרונים ומכללם נדו"ז הגאון בעל כסא דהרסנא סי' ס"ח לשיטת הריב"א ז"ל המובא בתוס' חולין דף קמ"א דסובר דאע"ג דאין עשה דוחה לל"ת ועשה דיו"ט מ"מ אין בדבר חיוב מלקות דל"ת כבר נדחית מפני העשה ולא נשאר בדבר רק איסור עשה ואינו לוקה יעו"ש וא"כ בשופט עו"נ דעכ"פ איכא מצוה בהקרבת קרבן ונהי דעשה זו לא דחי יו"ט מ"מ אמאי לוקה נימא דעשה דשפיטת קרבן דוחה ללאו בי"ט ולא נשאר רק עשה ואינו לוקה יעו"ש דפח"ח והנ"ל בזה דהנה כבר עמד ש"ב הגאון בשו"ת נו"ב על שיטת הריב"א דהאיך יכולה העשה לדחות הל"ת במקום שיש לאו ועשה כנגדה דהא הוי ליה מה"ב בשלמא בכל עשה דוחה ל"ת לא קשה דכיון דהלאו נדחה א"כ אין כאן עבירה כלל אבל הכא דהעשה נשאר עכ"פ הוי ליה מה"ב ולא עשה מצוה כלל וא"כ ממילא אף על הלאו עבר יעו"ש וצ"ל דהריב"א קאי בשיטת הרשב"א ז"ל בסוכה שתי' לקושי' התוס' דלמה ליה קרא דלך למעוטי גזולה וכן במצה של טבל הא בלא"ה הוי מה"ב ותי' דמה"ב לא שייך רק בקרבן דשונא ה' עול בעולה וכן בלולב דבא לרצות עיי"ש ולזה שפיר קאמר הריב"א דאינו לוקה דמה"ב לא שייך בכל המצוה ומעתה הכא בשוחט עולת נדבה ביו"ט שפיר לוקה מטעם דהוי מה"ב וליכא מצוה כלל בשחיטת הקרבן וא"ש ומעתה כ"ז ניחא לענין לאו דנטילת נשמה ובזה שפיר לוקה דלא שייך לומר דהלאו נדחה מפני המצוה דהוי מה"ב כנ"ל אבל בלאו דמפרק נהי דבקדשים איכא משום מפרק כנ"ל ע"מ לענין לאו דמפרק אינו לוקה מטעם דהמצוה דקרבן דוחה ללאו דיו"ט ולא נשאר רק העשה כסברת הריב"א הנ"ל ולענין זה לא שייך לומר דהוי מה"ב דהרי העבירה באה רק מכח המצוה דהרי אי נימא דהוי מה"ב והקרבן פסול ממילא דליתי' ללאו דמפרק דהוי משאצ"ל כיון דא"צ לדם זריקה דהקרבן פסול ורק אם נימא דיוצא בקרבנו איכא לאו דמפרק ובכה"ג לא שייך ענין מה"ב כנ"ל ומעתה קא' הש"ס שפיר ה"מ ב"ש הוא דל"ל מתוך ואיכא לאו דנטילת נשמה ובזה שפיר לוקה דלא שייך לומר דמ"ע דקרבן דוחה ללאו דיו"ט דהוי מה"ב כנ"ל דאי ב"ה האמרו מתוך לענין לאו דנטילת נשמה ונהי דבקדשים איכא משום מפרק דלא שייך ביה מתוך כנ"ל מ"מ לענין לאו דמפרק אין ללקות עליו מטעם סברת ריב"א הנ"ל ומה"ב לא שייך בזה כיון דהעבירה היא רק מכח קיום המצוה וא"ש ודוק היטב ויש להמשיך עפ"ז כמה פרפראות בסוגי' שם הן לחכם וגו':
כ"ז העליתי לעייל בדבריך אמנם לקושטא דמלתא אין סברתך מכוונת דבודאי גם היכא דהעבירה בקיום המצוה תלוי' ג"כ שייך ענין מה"ב וראיה מדברי הירושלמי שבת פ' האורג בהך דקורע על מתו בשבת חייב ויצא ידי קריעה ופריך עלה בירושלמי ומה בין זה למצה גזולה דא"י בה יד"ח בפסח דהוי מה"ב עיי"ש ולדבריך אין כאן תיובתא כלל דהא בש"ס דילן דף ק"ה פריך אמתניתן דקתני הקורע על מתו פטור מברייתא דקתני חייב ומשני הא במת דידיה הא במת דעלמא ועיין תוס' ד"ה ר"י דאף לר"י דסובר משאצ"ל חייב מ"מ פטור במת דעלמא משום דהוי מקלקל ובמת דידיה חייב כיון דיצא ידי קריעה ומעתה אי נימא דהוי מה"ב ואינו יוצא ידי קריעה לאו מידי עביד והוי כמו מת דעלמא דאינו רק מקלקל והעבירה בקיום המצוה תלוי דעיקר הטעם דחייב משום דהקריעה היה לצורך מצוה ולדבריך הא בכה"ג לא שייך מה"ב ומה פריך מה בין זה למצה גזולה וע"כ דגם היכא דהעבירה באה ע"י המצוה ג"כ שייך מה"ב ובחידושי לש"ע יו"ד סי' ש"מ הארכתי בזה ואעתיק הדברים להלן בסוף התשובה ואחוי לך עוד סתירת דבריך מדברי הרמב"ם פ"ה מהא"מ ה"ט אין מביאין מנחות ונסכים לא מהערלה וכלאי כרם ואם הביא לא יצא מפני שהוא מה"ב הרי אף דהעבירה היא לפי שהם מאיסורי הנאה ולהכי אין להביא מנחות מהם לפי שנהנה בהבאתם והוי מה"ב ועיקר עבירה שנהנה שהביא מהם קרבן ואי נימא דלא יצא ידי הבאת הקרבן אין כאן עבירה ואפ"ה הוי מה"ב. ועוד מבואר היפך דבריך מדברי המרדכי ר"פ לולב הגזול שהקשה בהך דענביו מרובי' מעליו ואין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר ואמאי כשר בדיעבד והא הוי לי' מה"ב עיי"ש והרי גם התם עיקר הטעם דאסור ללקטן ביו"ט הי' משום שבות דמחזי כמתקן מנא כיון דצריך לצאת בו והיכא דאית לי' הושענא א' לא הוי מתקן כיון דליכא תיקון מצוה דלא צריך להאי עיי"ש וא"כ גם בזה תלוי העבירה בקיום המצוה דאי נימא דהוי מה"ב ואינו יוצא בו ממילא אין כאן תיקון מנא ואין מקום לקושי' המרדכי לסברתך דבכה"ג לא שייך ענין מה"ב מכל הלין דוכתי מבואר דאין מקום לדבריך ואמנם באמת איפכא מסתברא דאפי' במקום דלית לן בי' משום מה"ב מ"מ בכה"ג דהעבירה בקיום המצוה תלוי ואי נימא דהוי מה"ב יתוקן הלאו אז בודאי אמרינן דהוי מה"ב ולא יצא כי היכי דלא ליתעבד איסורא וכן מפורש יוצא מדברי הרשב"א ז"ל ביבמות ד' ק"ג ומובא בשעה"מ פ"ח מה' לולב שכ' בההי' דר"ה דכ"ח בשופר שלמי' לא יתקע ואם תקע לא יצא ואנהיר לן הרשב"א ז"ל בטעם הענין דאע"ג דבמצה של טבל בעינן קרא לרבות דלא יצא ואי לאו קרא ה"א דיוצא בה דמה"ב לא שייך רק גבי קרבן ולולב דבא לרצות מ"מ זה דוקא היכא שאין האיסור בא ע"י המצוה ואין תלוי זה בזה ואפילו אי נימא דלא יצא לא יתוקן האיסור אבל בההי' דשופר של שלמים האיסור הי' שנהנה מההקדש ע"י קיום המצוה ואי נימא דלא יצא אין כאן איסור הנאה ולהכי אמרי' דלא יצא יד"ח כדי שלא יעבור על איסור הנאה מהקדש עי"ש וכיון לדבריו ג"כ הגאון בטורי אבן עיי"ש ודברי הרשב"א הללו המה למאורות בכמה דוכתי בש"ס בענין מה"ב ופלא בעיני הלא ידעתיך אחי מחמדי כי כל עקבות וסברות אשר שערום אבותינו הראשוני' והמה מפתם וכלל גדול בתורה להתבונן ולהוליד על ידיהם חדשות ופרפראות לחכמה המה תמיד לטוטפות בין עיניך ושחורים אצלך לזכרון והאיך לא ידעת או שכחת מדברי הרשב"א הללו אשר מורגל בפי כל רב וצורב וגם אנכי הרביתי חזון בדבריו בשמעתתא דשופר של עולה ובדוכתי' סגיאין בש"ס וכעת לקצר אני צריך ואומר שלם כנפשך ונפש אחיך הדבוק באהבתך משה תאומים:
והנני מעתיק לך גרגיר א' מענין הנ"ל מהרשום אצלי בחידושי לש"ע יו"ד סי' ש"מ סעי' ך"ט הקורע בחלוק הגזול לא יצא ידי קריעה ד"ז מקורו מדברי הרמב"ן בס' תה"א שהוציא כן מהירושלמי פ' האורג דקאמ' שם אהך דקורע על מתו בשבת דחייב ואעפ"י שחילל שבת יצא ידי קריעה מה בין זה למצה גזולה דא"י בה יד"ח בפסח. ומשני תמן היא גופא עבירה ברם הכא איהו דקעבר עבירה כך אנו אומרי' הוציא מצה מרה"י לר"ה יוצא בה יד"ח בפסח עיי"ש ומזה הוציא הרמב"ן שאם קרע בחלוק הגזול דהי' גופא עבירה באמת אינו יוצא ידי קריעה ולפע"ד יש לדון בזה והיא דלכאורה קשה דהא ס"ל להירושלמי דאפי' לולב הגזול כשר בשאר ימות החג שהן דרבנן כדאי' בהדי' פ' לולב הגזול כל הפסולי' אינם פסולים רק ביו"ט א' וכן בגמרא דילן ס"ל שמואל הכי מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול דבמצוה דרבנן ל"ל בה משום מה"ב והרי הא דחייב לקרוע הי' ג"כ רק מדרבנן כמ"ש בב"י בשם הקדמוני' ובש"ך סק"ב ופשיטא דלא שייך בזה מה"ב וא"כ האיך קאמר הירושלמי דהקריעה הוי מה"ב אי לאו דהכא אין בגוף הדבר עבירה והיא הערה הגדולה ואמנם מה שנ"ל בזה דכבר נודע מה דאנהיר לן הרשב"א ומובא בשעה"מ פ"ח מה' לולב והיא דאף במקום דלית לן בי' משום מה"ב ה"מ היכא שהעבירה כבר נעשית כגון בנוטל למצוה דבר של גזל דאפילו תימא דאינו יוצא בגזל ידי חובת המצוה אפ"ה אין העבירה מתוקן בלל עי"ז דבין אם יצא או לא מ"מ לא נתרבה ולא נתמעט האיסור ע"י המצוה אבל במקום דהאיסור בקיום המצוה תלוי והמצוה וקיומה הי' הגורמת להאיסור ואי נימא דאינו יוצא שוב ניתקן הלאו בודאי אמרינן דהוי מה"ב ולא יצא כי היכי דלא ליתעבד איסור יעוש"ה והנה בש"ס דילן ר"פ האורג פריך אמתני' דקתני הקורע על מתו פטור מברייתא דקתני הקורע על מתו חייב ומשני הא במת דידיה הא במת דעלמא ועיין בתוס' שם ד"ה ר"י דאף לר"י דסובר משאצ"ל חייב מ"מ פטור במת דעלמא משום דהוי מקלקל דאף ר"י מודה דפטור ובמת דידיה חייב כיון דיצא ידי קריעה והוי תיקון מצוה יעו"ש ומעתה כיון דכל עיקר הלאו הוא רק משום דהקריעה הוי לצורך מצוה אבל אי נימא דהוי מה"ב ואינו יוצא ידי קריעה א"כ לאו מידי עביד והוי כמו מת דעלמא דאינו רק מקלקל ואין כאן איסור תורה וא"כ בודאי אמרינן דהוי מה"ב ולא יצא חובת הקריעה כיון דעי"ז ניתקן האיסור ופריך הירושלמי שפיר מה בין זה למצה גזולה דהוי מה"ב ואע"ג דאינו רק מצוה דרבנן מ"מ היכא דהמצוה גורמת לחיוב הלאו אמרינן דהוי מה"ב כי היכא דניתקן להלאו וא"ש וכ"ז ניסא במה דמיירי הירושלמי בקורע בשבת אבל בקורע בחלוק הגזול דבזה אפי' אי נימא דלא יצא ידי קריעה העבירה כבר נעשית א"כ בכה"ג בודאי דלית לן במצוה דרבנן כמו קריעה משום מה"ב ואין זה ענין למצה גזולה דלא נפיק בה משום דהתם הוי מצוה דאורייתא אבל קריעה אינו רק דרבנן ודמי' ללולב הגזול ביו"ט ב' דל"ל בי' משום מה"ב ואפשר דהרמב"ן לשיטתו דהוא פוסק גם בלולב הגזול שם כר"י דאפי' ביו"ט ב' אינו יוצא דהוי מה"ב אבל על הש"ע קשה דבאו"ח סי' תרמ"ט סעיף ה' סתם הב"י כדעת הרמב"ם ודעימי' דביו"ט ב' יוצאים אף בגזול וכאן פ' דאינו יוצא ידי קריעה בחלוק הגזול וצ"ע כעת:
והנה משמעתין דשבת הנ"ל יצא לי לפשוט מה שנסתפקתי בשו"ת א' בענין מה דקי"ל במלאכת שבת דאינו חייב רק כשתיקן במעשיו איזו תיקון או תיקון כלי או תיקון מצוה וגם אי אהני מעשיו למישרי איסור הקדום שפיר חשיב מתקן כמבואר בכמה דוכתי' בש"ס ונסתפקתי אי איתרמי מלאכה כזו אשר מה"ת לא תיקן כלום ולא הועילו מעשיו ורק ע"י תקנתא דרבנן הוי מתקן במלאכתו אם יש עליו חיוב חטאת מה"ת ע"י תקנתא דרבנן או נימא כיון דמ"מ מדאורייתא לא אהני מעשיו לא תיקן כלום. ולא נתחייב חטאת בזה. וכן יש לדון להיפך אם תיקן במעשיו לתקן לענין דאורייתא ורק ע"י תחז"ל לא הועיל במעשיו אם מיחשב תיקון לחייב על מלאכה זו מה"ת או דילמא כיון דסוף סוף לא הועילו מעשיו מחמת תחז"ל שוב לא חשיב מתקן גם מה"ת ובאמת צד ספק זה מצאתי מבואר להדי' ממ"ש התוס' בפסחי' ד' ע"ג ד"ה תיקן להוציא מידי אמה"ח משמע דהקרובות ע"א מטמאה מדאורייתא מדלא קאי תיקן להוציא מידי נבילה ולא מחייב אהך טומאה אם נכנס למקדש ועי' שם א"ז מוהרש"ל ומוהר"ם לובלין מה שדקדקו התוס' לומר דאיכא נ"מ לענין חיוב כניסה למקדש דאי לא"ה לא מחייב מה"ת במה שתיקן להוציא מידי טומאה דאורייתא מאחר שסוף סוף מטמאה גם השתא מדרבנן לא נחשב תיקון. גם מה"ת יעו"ש וכבר חקר בכיו"ב המש"ל פ"ז מה' תרומות ועוד בכמה מקומות אי ע"פ דרבנן נעשה כדאורייתא ועיין שו"ת אא"ז ח"צ ז"ל והארכתי בזה במק"א והנה משמעתתא דשבת הנ"ל נפשוט ספיקא דידן והיא ממה דפריך הש"ס רומי' דמתני' ודברייתא דבמתני' קתני הקורע על מתו פטור ובברייתא תניא הקורע על מתו חייב. ומשני הא במת דידי' הא במת דעלמא ובקורע על מתו חייב משום דהוי תיקון מצוה דיצא ידי קריעה והרי מצות קריעה היא רק מדבריהם אבל מדאוריית' אינו חייב כלל לקרוע כנ"ל וא"כ אמאי חייב בקורע על מתו דהא לענין דאורייתא מתו ומת דעלמא שוין לענין קריעה ולא תיקן מה"ת מידי וע"כ כיון דהשתא ע"י תחז"ל מחויב לקרוע שוב הוי מתקן במלאכה זו לחייב עלה גם מה"ת ודוק היטב:
תושלב"ע