דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
שאלה סז
ובמאי דשדר לן חורפא בהקשותו על דברי המשנה למלך פ"ג מה' ביאת מקדש שהוציא מדברי התוס' שבועות ונזיר די"ז כלל מחודש במה דקיי"ל לשאב"מ אין לוקין עליו דכל שתחילת הדבר הוי ע"י מעשה אף שהי' בהיתר חשיב כמעשה אם נעשה האיסור אח"כ בלתי מעשה ומש"ה נזיר שנכנס לבה"ק בשידה וכו' ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה או מי שנכנס לבה"ק ונדר שם בנזיר לוקה על השהוי אעפ"י שאין מעשה בשהי' לפי שתחילת ביאתו לבה"ק ע"י מעשה הי' ואף שהי' בהיתר מצטרפת עם סופה להחשיבה כמעשה עיי"ש והעירות ע"ז מש"ס דסנהדרין ד' ס"ה דפריך שם אמה דקחשיב במתני' בעל אוב וידועני דאילו בסקילה מ"ש גבי כריתות דשיירי' לידעוני ומשני ידעוני לפי שאין בו מעשה ופרש"י חטאת אינה באה אלא על המעשה וגבי בעל אוב הקשת זרועותיו חשיב המעשה אבל הכנסת עצם ידעוני אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו יעו"ש הרי מבואר דאף שתחילת הדבר הי' ע"י מעשה כיון דאז עדיין לא עבר על הלאו אינו מצטרף עם סופה להחשיבה כמעשה עכ"ד.
תשובה
אחי חביבי אחר ההתבונות אינני רואה בזה שום מקום קושי' דודאי היכא דעבירת הלאו נעשה אח"כ ממילא בלתי מעשה כההי' דידעוני לא איכפת לו במעשה ההיתר שהי' בתחילה רק דהכא אם התרו בו שלא לעמוד והוא עומד בבית שהטומאה בתוכה ושוהה שם בכדי שהי' א"כ השהי' גופי' נחשב כמעשה ונהי דע"ז גופא אין לחייבו מלקות כיון שאינו עושה מעשה בה שאינו יוצא מ"מ כיון שהביאה מתחילתו הי' ע"י מעשה אף מה ששוהה שם ואינו יוצא חשיב כמעשה אבל כל היכא דעובר האיסור בלא מעשה כלל בודאי לא מהני מה שבא לו ע"י מעשה היתר וכד דייקת אשכחת מבואר כן להדי' בתוס' שבועות שם במ"ש דלהכי מחייב ר"א בהי' לבוש בגד כלאים אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש וז"ל שם ור"א חשיב שהי' במעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה משמע כיון דתחילה עשה מעשה בידים בלבישתו גם מה ששוהה אח"כ ואינו פושט מיקרי מעשה וכ"כ הכ"מ סוף ה' כלאים בשם הריטב"א דלהכי חייב על השהי' כיון שבידו להסיר האיסור הוי כאילו לובש בכל פעם שמתרין בו דשהי' חשיב מעשה וכן מבואר בש"ס דברכות דיך בההי' דמוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דאין כ"ה דוחה ל"ת רק בשוא"ת אבל הלובש כלאים הוי קום ועשה מה שלובש בו ואינו פושטו בכדי שיעור לפשוט וה"ה בעומד בבית שהטומאה בתוכה ושוהה סם בכדי שיעור חייב על מעשה השהי' כיון דתחילת הכניסה הי' ע"י מעשה והשהי' נמשך מביאתו גם זה מיקרי מעשה ועפ"ז יתבאר היטב דברי התוס' בשבועות שם ע"ש באמצע הדיבור והכא אפילו אי לא בעינן שהי' כדי השתחואה מ"מ בעינן כדי יציאה וכניסה אבל בפחות מכן לא כי היכא דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה ולכאורה היא מילתא באפי נפשי' ואין שייכות כלל לדבריהם שם ועיי' בחי' אא"ז מוהרש"ל ומוהרש"א ומשנה למלך שם שהרגישו בזה ולהנ"ל דבריהם משולבים למ"ש מקודם דלהכי חשיב ר"א בכלאים השהי' כמעשה כיון דתחילת הלבישה הי' עי' מעשה ולפ"ז קשה הא דבעי ר"א הכא נזיר בקבר בעי שהי' למלקות או לא והיינו בנכנס לבה"ק בהיתר ובטמא שם באונס כפרש"י וקשה לצד מה דמבעי' אם צריך שהי' כלל תיקשה הכא האיך שייך לחייבו כלל מלקות לר"א דהוי לשא ב"מ דכיון דא"צ שהי' ולא מיחשב מעשה מה שאינו יוצא משם שוב אין לחייבו בכה"ג על מעשה הכניסה בתחילה שהי' בהיתר וכנ"ל ולזה ביארו דהאבעי' היא רק אם בעינן כדי שיעור השתחוי' אבל שהי' בכדי שיעור יציאה וכניסה ודאי בעינן וממילא דמיחשב שפיר השהי' למעשה כמו גבי כלאים וא"ש ודו"ק
ועפ"י דברינו אזדא עם שהעירני הגאון המובהק מוה"רם מאבוש ז"ל אבד"ק יאס בתשובה א' לסתור דעת המשנה למלך מפסק הרמב"ם פ"ה מה' מלכים ה"ח מותר לחזור לאמ"צ כו' ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה ע"כ הרי מבואר דאם נכנס בהיתר הוי לאו שאב"מ חק דפטור משום דהוי התראת ספק דלעולם י"ל שדעתו שלא להשתקע כיון שאין בו מעשה ואמנם עקבות רבינו ז"ל בענין הת"ס לא נודעו ולמה שנראה פוסק בפט"ז מה' סנהדרין כר"י דהתי"ס שמי' התראה (גם כבר כ' התוס' בפסחים ד' ס"ג דהת"ס לא הוי רק כשיש ס' להמותרה אבל לא ביש ס' להמתרה יעוש"ה) וכן יש לתמוה על המש"ל ממה שפסק הרמב"ם פ"א מ"ה חגיגה דאם נכנס לעזרה ביום א' של חג ולא הביא קרבן עובר בלאו דל"י פני ריקם ואינו לוקה שהרי לא עשה מעשה מכ"ז מבואר דאם נכנס בהיתר לא מצרפינן הכניסה למעשה ובאמת יש להפליא על הגאון מש"ל נאמן ביתו של הרמב"ם ז"ל שיהי' נעלם ממנו הלכות אלו מדלא הזכירם ואמנם למה שביאר נו אין זה ענין כלל לדברי התוס' ומש"ל דהם לא אמרו רק היכא דעשה מעשה בכניסתו אף שהי' בהיתר נחשב אח"כ השהיה למעשה כיון דע"י כניסתו בא וכיון דבא ע"י מעשה אף השהי' חשיב כמעשה משא"כ במה דאיירי רבינו בה' מלכים דשם אין האיסור תלוי בשהיתו ובישיבת רק דעובר בלאו על מה דיהיב דעתו להשתקע ומחש בתו להשתקע אין בו מעשה ולא מצרפנין סוף מחשבה במעשה תחילה וכן בה' חגיגה לענין ראי' דלא הוי מעשה כלל לא מהני מה שבא לו ע"י מעשה ולכך פטור וז"ב ועוד יש ברעיוני מקום לחלק ולהשוות הענינים באיזו מקום מצרפינן מעשה ההיתר שבתחילה לבסוף ובאיזו מקום לא אמרינן כן ועדיין לא נתחוור אצלי וגם מעודי לא בחרתי בסברות וחילוקים דקים מה שיש בהם לנטות לכאן ולכא' ומ"ש היא הנכון ועיי' רמב"ם פ"ג מה' מלוה הלכה ה' ובהה"מ שם ובשער המלך פ"א מה' חמץ מ"ש בזה והבן ועיי' בס' שושנת העמקים כלל ו' מה שהעיר על המש"ל מדברי התוס' ביבמות גבי סדין בציצית שחילקו בהדי' לענין לבוש בכלאים שאם הי' לבוש באיסור ואפילו בשוגג נחשב גם מה ששוהה בתוכו ואינו פושטו לקום יעשה משא"כ בציצית העיטוף ל"ה באיסור ואשתומם כי גם מש"כ הגאון בעל נו"ב חאו"ח סי' לה' נעלמו ממנו דברי התוס' האלו כי בזה נדחה יסוד פלפולו שם בדין הרמ"א יו"ד סי' שע"ב בכהן ששוכב ערום כו' ורצוני לקצר.
ובעיקר דעת רבינו ז"ל בענין זה אי לוקין על השהי' בנכנס לבה"ק בהיתר ונטמא שם באונס יש לי דרך ישר מאד ויען כי מצאתי אח"כ בס' אורח מישור בחידושיו על הרמב"ם הנז' כי ברוב הדברים כוונתי לדעתו לזאת לא העליתי על הגליון ושמחתי כי דרכתי באורח מישור.
עוד מעט אדבר אשר לא זכיתי להבין דברי קדשו של רש"י ז"ל במ"ש דלהכי אינו חייב חטאת בידעוני משום דחטאת אינו בא אלא על המעשה ובהכנסת עצם ידעוני אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאיליו דא"כ תיקשה מכל חיובי שבת האופה והמבשל דבשעה שההוא מדביק בתנור אכתי לא עביד מידי עד שית בשל כמאב"ד ואז הא ממילא הוי ולא עביד מעשה אע"כ דכל שסופו נגמר מאליו חייב על תחלת מעשהו ועיי' בסוגי' דהדביק פת בתנור אם התירו לו לרדותה קודם שבא לידי חיוב סקילה מבואר דקודם שנגמר אפיתו לא קעביד מידי וכן כמה מלאכת שבת אין נגמרי' לשעתן רק אח"כ נגמרין מאיליהן כמו נתינת אונין של פשתן לתוך התנור וטעינת קורת בית הבד וכן משקין מים לזרעים שאינו גדל רק אחר זמן ועיי' עוד בסוגי' דשבת גבי טומן לפת וצנונית תחת הקרקע דאם רוצה בהשרשתן חייב משום זורע אף דהשרשה צריך זמן רב וע"כ עיקר חיובא כיון דבה תחלתו לעשות אופן מלאכתו הוא מכוין וחייב בגמר המלאכה על תחלת מעשיהו וה"ה הכא כיון דא"א לעשות מעשה הכישוף רק ע"י הכנסת עצם בפיו ואז הוא מדבר וכונתו מתחילת בהכנשת עצם ידעוני לעשות הכישוף עי"ז ומהראוי לחייבו בגמר הכישוף כשהוא מדבר על תחלת מעשהו וצ"ע:
הנה טיילתי עמו מענין לענין להראותו כי ערבים עלי דבריו וה' יודע כי רבו טרדותי וחטפתי מעט זמן להעלות על הכתב כהולך ע"ג גחלים והוא יעיין שפיר בעין שכלו וה' ירום קרנו וכסאו הגבה למעלה כנפשו ונפש אחיו מתגעגע להקשיב בכ"ע מבשורת שלומו אוהבו אהבה עזה ונפלאה משה תאומים