דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
שאלה לז
שלומי אמוני ישראל נאדרים בקודש וביחוד כבוד ידיד לידידים חבו ממתקים כלו מחמדים הרב הגדול בתורה משנתו סדורה משיב מלחמה שערה אשכול הכופר נותן אמרי שפר כש"ת מוה' שמואל העלליר נ"י המגביהי לשבת בעיר הצדק קרי' נאמנה צפת יכוננה עליון ירבה ויגדל שלומם ישליו אוהביך יהי שלום בחילם שלוה בארמנותם:
הן הגיעני נעימות ימינו תעוז לקנא קנאות ה' צבאות וכפי' פרושות לערוך מלחמה מלחמתה של תורה ושלימות המעולה תעיד על שלימות הפועל ושמחתי בפעלו לאשר ראיתי כי כביר מצאה ידו לסלסל ולפלפל בענין שאלתו ופי שנים ברוחו ונתקיים בו מחז"ל חד מינן דסליק להתם כו' והיום פניתי לראות את המעשה ושאלתו שאלת חכם בדבר אשר בעיר הקודש צפת ת"ו התנדבו קצת יחידים לפאר ולרומם בית ד' מקדש מעט בבהכ"נ האר"י זיע"א לתקן ארון הקודש בציונים נאים וכונתם לשמים והבע"מ עשה בה כמה מיני צורות בולטות צורת ארי' וצורת נשר וצבי ואיל ושאר צורת משונים יש מהם צורת שלימות הראש עם כל הגוף ויש מהם הפרצוף עם מקצת הגוף ורבים מהת"ח ויראי ה' קמו לערער בדבר ויש מקצת ת"ח מורים להיתר ומעכ"ת ערער ומיחה בהם ולא עלה בידו ועתה אחר שנקבעו בבהכ"נ להסיר הצורת יש כמה המקטרגים וממאנים ולזאת הכין וחיקר בזה פסק ארוך לאיסור ושם נאמר כי גם מעלת חכמי ורבני הספרדים אשר מאתם תצא תורה ודבר ה' כתבו וחתמו לקיים פסקו ואותי ידרושון ונפשו בשאלתו לדעת דעתי הקלושה ואני איני כדאי ששלח אלי ומה ראה להנות ממני עצה ותושי' לתהות על קנקני קנקן חדש ולתת פאר וכבוד לשמי והדבר אין בי ולא נכחד עצמי ממני ומכיר אני את מקומי ושעל מצבי ומי אנכי זעירא דמן חבריא לשאת דעי למרחוק ולהעלות דברי אל ארץ הצבי הר מקום מאוינו צפת עיר אלקינו תבנה ותכונן במהרה בימינו ואנכי לא באתי ליטול את השם להיות משיב כהלכה והלואי אזכה להיות שואל כענין ואולם אחר כי מאם ה' היתה זאת כי אגלגל מילתא ובאו דברי אל הקודש פנימה עלה א' מספרי שו"ת דבר משה אשר הוא כעת תחת מכבש הדפוס בענין העופות אשר חדשים מקרוב באו למדינתינו ונו"נ כ"ת בדברי ופלפל בהם בסכמה וגם הי' לי שעשועין דאוריתא עמו בדבר גידול ההדסים באה"ק ומעכת"ה העמידני על האמת אמת מארץ תצמח ונתקרבו הלבבות מרחוק ובעבור זה שם פניו אלי לזאת נדרשתי לאשר שאלוני אני אהבי אהב ומשחרי ימצאונני ואת אשר ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר:
תשובה
הן כל יקר ראתה עינו בראשונים ואחרונים המדברים מזה לענין אי מותר לצור מיני צורות ולהשהותן ומקורם בים התלמוד ר"ה ד' כ"ד ומס' ע"א ד' מ"ג ובענין לציירם בבהכ"נ ראשן המדברים מזה הוא המרדכי פ' כל הצלמים ובהג"א שם הובאו ביתה יוסף יו"ד סי' קמ"א מחלוקת רבינו אפרי' ורבינו אליקים בענין הצורת שציירו בבהכ"נ ורבינו אליקי' צוה להסיר צורת אריות ונחשים שצייר בבהכ"נ בקלוניא יעוש"ה ובאמת כי ראיות רבינו אליקי' הם מעורבבי' ותמוהין כאשר עמד עליו הב"י שם ואולם מעכ"ת היטב לראות כי הם סתומין במקום זה ומבוארין יותר בפסק אא"ז מוהר"ם פאדוואה ז"ל המובא בשו"ת אבקת רוכל סי' ס"ה שמעתיק לשון המרדכי והר"א מה שהי' אצלו בכת"י ושם נראה כי עיקר דעת ר"א לאסור כל הצורות יען כי מצא לו סמך מהמכילתא דאפילו פרצוף בהמה וצפורים וחגבים ודגים אסור לעשות מה"ת שנ' תבנית כל בהמה אשר בארץ יעו"ש ועפ"ז האריך כ"ת בעסקו לבאר כל חמירא בדברי ר"א והעלה דס"ל דעשי' ושהי' חדא מילתא היא ומה דאסור בעשי' אסור בשהי' ושקיל וטרי טובא בדברי חכמי הספרדים הלא בספרתם אשר אינם מצוים אצלינו ולזאת לא אוכל לטייל עמו בזה ודרכו של רבינו הרמב"ם ז"ל בזה נסתרה ממני ופלא בעיני כי סותר א"ע כי הוא פוסק בפ"ג מה' ע"ז צורת הבהמות ושאר נפש חי' חוץ מן האדם וצורת האילנות ודשאי' וכי"ב מותר לצור אותם ואפילו הי' הצורה בולטת ע"כ ובחיבורו ס' המצות מנין הל"ת מצוה ד' כ' שהזהירנו מעשות צורת בעלי חיים מהעצים והאבנים והמתכות וזולתם ואעפ"י שלא יעשו להעבד כו' והוא אמרו יתעלה לא תעשון אתי וגו' והעובר על לאו זה חייב מלקות ע"כ מבואר שגם על צורת שאר ב"ח נאמר וכפי הנראה בחיבורו יד החזקה חזר בו כנ"ל וצ"ע:
ובאמת כי קשה מאד להקל בענין עשיות צורת ולהשהותן דאיכא בהו משום חשדא דע"ז ומעכת"ה בפסקו מביא בשם שו"ת ראנ"ח שכתב דחשד היא דאוריתא ושו"ת הראנ"ח אינו ת"י ואולם קיימתי' מסברא דנפשאי ואעתיק מהרשום אצלי מכבר בחידושי לגפ"ת מס' ע"א ד' מ"ג וז"ל שם אהא דקא' הש"ס התם בחותמו בולט ומשום חשדא דתני' טבעת שחותמה בולט כו' חותמה שוקע כו' וכ' בס' לחם סתרים הא דאיצטריך לאתוי סיפא משום דמכח סיפא ידעינן פירושא דרישא דמאי דנקיט חותמה בולט אסור להניח משום לתא דע"ז היא הא לא"ה ה"א דבריתא דטבעת לאו משום לתא דע"ז רק משום שיחשדוהו שעבר על לא תעשון ומחשד זה אסור להניחה כיון שמניחה באצבעו כל שעה הזו לי' אבל לחתום שרי דברגע זו לא חיישינן שיראוהו ובאיסור עשי' אין חילוק בין בולט לשוקע והאי דנקיט טבעת שחותמה בולט משום כחא דהיתרא דמותר לחתום להכי אייתי סיפא דקתני חותמה שוקע מותר להניח ואי משום חשד דעשי' אפילו שוקע ליתסר וע"כ דמחשד דע"ז היא עכ"ד ולדעתי אין תירוצו מספיק דבחשש דרבנן לא שייך למינקט רבותא בכדי לאשמועינן כחא דהיתרא להך כללא דכייל לן יחזקאל והוא ש"ב הגאון מוהר"י ז"ל בצל"ח למס' ביצה ריש פירקא דהא דכחא דהתירא עדיף היינו בשל תורה דאז נחוץ להשמיענו ההיתר שאם לא ישמיענו ההיתר היינו מחמירין מספיקא בדאוריתא אבל בשל סופרים נהפוך היא דסד"ר לקולא וא"כ כחא דאיסורא עדיף שאם לא הודיענו שהוא אסור היינו מקילין בספק זהו תו"ד וכ"כ הרב באר יעקב בכללי הסוגיות כלל י"ד והוציא זה מדברי התוס' בשבועות ד"מ ד"ה להודיעך כחו דר"ג שכתבו שם דלענין ממון כחא דחיובא עדיף ועיי' רשב"ם פסחים ד' ק"ב ד"ה להודיעך כחו ובחי' אא"ז מוהרש"ל ומוהרש"א שם ובצל"ח ברכות ד"ס ע"א ד"ה כח דהתירא עדיף והדברים עתיקים ולפ"ז ליתניהו לדברי הלחם סתרים דהא דנקיט הבריתא חותמה בולט משום כחא דסתירא דמותר לחתום דהא כיון דאחרים עשו לו והאי דאסור להשהותה משום חשדא זה אינו רק מדרבנן כמ"ש הר"ן בשמעתין להדי' דחכמים אסרו משום חשדא ובדרבנן לא צריך להשמיענו כחא דהיתרא כנ"ל ולולא דברי הר"ן הייתי אומר דחששא דחשד דאוריתא היא ומנא אמינא לה מהא דתני' בתוספתא דפאה פ"א ומובא בתלמודן שבת דכ"ג אר"ש בשביל מה אמרה תורה להניח פיאה בסיף שדה מפני החשד שלא יהיה עוברי' ושנים אומרי' שלא הניח פאה בשדהו יעו"ש הרי דחששא דחשד מן התורה וכן מבואר בפ' המקבל דס"ל לר"ט אלמנה בין עני' בין עשירה אין ממשכנין אותם דדריש טעמא דקרא משום דמשכים ומעריב בביתה ואיכא חשדא יעוש"ה ומוכח דחשדא היא חשש דאוריתא עכ"ד בחידושי וכעת זכינו לאור ס' קהלת יעקב מגאון ספרדי מוהר"י אלגאזי ז"ל שנדפס זה לא כביר במדינתינו וראיתי שמביא בתוספת דרבנן אות ח' בשם הראנ"ח והרד"ך דחשדא דאוריתא מראיות הנ"ל ונתתי שמחת בלבי שכונתי לדעתם הגדולה:
ומידי עיוני בזה כעת נלפע"ד להביא ראי' דהאי דאסור להשהותן משום חשדא היא חשש דאוריתא מדברי התוס' בשמעתן דע"א ד"ה שאני ר"ג דאחרים עשו לו והקשו מהא דקיי"ל דאמירה לנכרי שבות היא בכל האיסורין ותירצו דבמקום מצוה לא חיישינן לשבות דרבנן יעוש"ה וכבר עמדו המפורשים דא"כ מנ"ל להש"ס להקשות אר"ג דלא חייש לחשד מהך דר"י דחיישינן לחשד ואמאי לא נימא דמשום מצוה מתירין (ובפשיטות יש ליישב למה שהעליתי במקום א' דשני שבותין העמידו חכמים דבריהם גם במקום מצוה דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה עיי' ר"ן ר"ה ד' ל"ג בההי' דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו הגל והוי דוגמת ב' לאוין של תורה דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין וכה"ג כ' הרע"ב בעירובין ד' ל"ד לענין הא דקיי"ל ל"ג על שבות בה"ש במקום מצוה דהיינו דוקא נגד שבות א' ולא בשני שבותין ועיי' ס' אבן העוזר בחידושיו למס' עירובין שם שחידש כן גם לענין אין שבות במקדש דהיא רק שבות א' לא גזרו אבל על ב' שבותין גזרו יעו"ש ולהכי פריך שפיר ואמאי לא חייש ר"ג לחשדא בצירוף שבות אמירה לעכו"ם דגזרו אף במקום מצוה וא"ש) ואמנם לפי מה שנתבאר דחשדא היא חשש דאוריתא ממילא דפריך שפיר אמאי לא חייש ר"ג לחשדא דהיא מה"ת וא"ש ונכון הוא:
ובעיקר קושית התוס' הנ"ל שהקשו אהא דר"ג דאחרים עשו לו מההי' דפ' הפועלים דאמירה לנכרי הוי שבות בכל הלאוין עלה בדעתי לתרץ עפ"מ שהעליתי במק"א דאף אי נימא דהא דאמירה לנכרי שבות היא לאו דוקא בשבת דהי' בסקילה רק בכל הלאוין הוי שבות מ"מ זה רק בלאוי' שלוקין עלי' אבל כל היכא דאין לוקין עליו אע"ג דהוא איסור תורה אין בו משום שבות דאמירה לנכרי ואח"כ מצאתי בשו"ת בשמים ראש המיוחסת להרא"ש ז"ל סי' שע"ח שכ"כ ויעו"ש שהעמיס זה בדעת הרמב"ם ז"ל שפ' בריש ה' כלאים דמותר לומר לגוי לזרוע לו כלאים דכונתו בשדהו של נכרי דמיירי בי' מקודם דאע"ג דאסור לישראל לזרוע כלאים לנכרי גם בשדה נכרי מ"מ לא לקי וכיון דאפילו ע"י ישראל עצמו לא לקי להכי מותר לומר לנכרי שיזרע לו כלאים בשדהו של נכרי יעוש"ה ועיי' בכ"מ שם ומעתה אמינא לפי דעת הרא"ה ז"ל בס' החינוך פ' יחתכו סי' ל"ט דאין לוקין על לאו זה דלא תעשון מפני שהלאו כולל ענינים אחרים והוי לאו שבכללות יעו"ש שכ' דהעושה צורת אדם אפילו לנוי עבר על מצות המלך שנ' ל"ת אתי ואין בה חיוב מלקות (והרמב"ם ז"ל בס' המצות במנין הל"ת מצוה ד' כ' שהזהירנו מעשות צורות בע"ח כו' והוא אומרו יתעלה ל"ת אתי כו' והעובר על לאו זה חייב מלקות וכן פ' בפ"ג מס' עכו"ם הלכה י' דאם עבר ועשה צורת אדם לוקה מ"מ נראה דגם לדעת רבינו יש חילוק בזה בין צורת אדם לבין דמות שמשין שבמרום דרק בעשה דמות אדם לוקה עליו משום דעיקר הלאו מורה ע"ז כמ"ש בסה"מ שם וז"ל והתבאר בסנהדרין שלאו זה ג"כ רוצה לומר אמרו לא תעשון כולל עניני' מכונת מצוה זו אבל פשיטא דקרא מדבר במה שזכרנו יעו"ש וכ"כ בס' החינוך שם וסובר רבינו כמ"ש התוס' בכמה דוכתי' לחלק דהיכא דעיקר הלאו מורה אדבר א' דלוקה ע"ז אף דכולל דברים רבים עיי' להרב פרי מגדים ז"ל בספרו ש"ה כלל י"ח ובס' ג"ו כלל ק"ד שבירר הענין הלז ולהכי סובר רבינו דבצורת אדם דעיקר הלאו בי' מיירי ואפשר לעשות כמותו לקי משא"כ לעשות בדמות שמשין שבמרום כמו חמה ולבנה וכי"ב נראה דגם להרמב"ם אינו לוקה ולהכי כ' סתם בפ"ג מה' עכו"ם שם דאסור לצור דמות חמה ולבנה כו' ומשמע דאיסורא איכא אבל מלקות ליכא דהוי לאו שבכללות ועיין תוס' ע"ז בשמעתין בד"ה לא אסרה תורה שכ' דהכל ילפינן מלא תעשון בין שמשין שאפשר לעשות כמותן ושמשי' שבמדור העליון והתחתון ומה"ט הוי לי' לאו שבכללות ומעתה משני שפיר שאני ר"ג דאחרים עשו לו דכיון דאפילו אם עבר הישראל ועשה בעצמו דמות לבנה אינו לוקה ממילא דע"י נכרי' אין בו אפילו משום שבות וא"ש ומיושב קושי' התוס' ודו"ק:
ותבט עיני בשורי בתוס' ר"ה ד' כ"ד ששם הקשו ג"כ קושיא הנ"ל בהרחבת הדיבור וז"ל שם בד"ה שאני ר"ג דאחרים עשו לו ואע"ג דבכ"מ אמירה לנכרי שבות כדמוכח בפ"ב דמ"ק ואפילו בדרבנן איכא שבות ובפ' הפועלים יש בעי' אי איכא שבות בלאו או לא כו' ולכאורה דבריהם סתומין ותמוהין דלמה הוצרכו הכא להאי דאפילו בדרבנן איכא שבות דהרי הכא באיסור עשיית דמות שמשין מיירי דיש איסור תורה מלאו דלא תעשון ולאיזו ענין הביאו דאסור בדרבנן ובראשית השקפה עלה ברעיוני לבאר דבריהם עפ"י הוצעותינו הנ"ל וי"ל דרצונם בזה לחזק קושיתם דלא תידחה לומר דאע"ג דאיכא שבות בשאר לאוין מ"מ בלאו דלא תעשון דאין בו מלקות לית בי' שבות דאמירה לנכרי כנ"ל ולזה הביאו ראי' מהאי דאסור בשבת אפילו שבות דשבות דגם בדרבנן איכא שבות כמו בלאו גמור דהוא בסקילה וה"ה למאי דקיי"ל דאמירה לנכרי שבות גם בשאר לאוין ומה לי איסור לאו או איסור סקילה וממילא דגם בשאר איסורין אין חילוק ואסור ג"כ משום שבות אפילו בדרבנן ומכ"ש באיסור תורה שאין בו מלקות כן אמרתי לפום רהיטא ואמנם אחרי שובי נחמתי דעדיין דברי התוס' אינם מתוקנים דמה ראי' היא משבות דשבת לשאר איסורי דרבנן דבשלמא בשבת אסור אפילו שבות דשבות משום דשם עכ"פ סייג ומשמרת שלו הוא לאיסור סקילה וכולה פדא גזירה הו' משא"כ בשבות דרבנן של שאר איסורין וגם מה ראי' מייתי מהך דמו"ק לענין חוה"מ דשאני חוה"מ דהוי חד מילתא עם איסור מלאכת שבת דמה"ט לא פשיט הש"ס בב"מ שם האיבעי' דחסימה מהך דמו"ק כמבואר בתוס' שם ד"ה אבל ועיי' בנימוק"י שם וצריכין אנו לדחוק בכונתם דנ"ל כיון דבשבת ויו"ט אפילו בדרבנן אסור א"כ עכ"פ בשאר איסורין דאיסור לאו יש לאסור דלא גרע מאיסור שבת וחוה"מ דרבנן אבל אין להעמיס בכונת התוס' ולומר דדעתם דג"כ בשאר איסורין יאסור בדרבנן שלהם שבות דאמירה לנכרי ושפיר י"ל כתירוצנו לעיל דאפי' באיסור תורה שאין לוקין עליו לית בי' משום שבות דאמירה לנכרי כנ"ל ודו"ק:
ובעיקר הענין אם איסורי' שאינו מאיסורי שבת והוא איסור דרבנן אם שייך בי' שבות דאמירה לנכרי וניילתי בזה טובא בתשובה אחרת והבאתי כי בדין זה נמצא פלוגתא דקמאי והיא מבואר בש"ע או"ח סי' תס"ח לענין עשיית מלאכה בע"פ ע"י נכרי ומביא המחבר שם שני דיעות יש עי שאוסר אפי' ע"י נכרי והוא דעת המרדכי ויש מי שמתיר ע"י נכרי והוא דעת הרוקח וכ' הפר"ח שם דטעם הרוקח דמתיר אף דאמירה לנכרי הו שבות בכל האיסורין אבל איסור מלאכה בע"פ דלא הוי אלא מדרבנן מותר ע"י גוי דלא הוי אלא שבות דשבות זולתי מלאכת חוה"מ אף למ"ד דהיא רק מדרבנן מ"מ אינו אומר לנכרי ועושה משום דדמי' ליו"ט ושבת ויו"ט חדא מילתא היא אבל מלאכה בע"פ לא חמור משאר איסורין דרבנן דמותרי' לעשות ע"י אמירה לנכרי יעוש"ה והיום בפתחי ספרים מצאתי לסרב פרי מגדים חאו"ח סי' ש"ז במ"ז סק"ד דפשיטא לי' שם דבשאר איסורין שבות דשבות יש להתיר ונסתפק בשאר איסורי' באיסור עשה דקיל מלאו דאין לוקין עליו אי אסור בי' אמירה לעכו"ם יעו"ש ולמה שביארנו נתבררו הדברים לאשורן ופלא בעיני כי מהרב פרמ"ג שם נעלם כל מה שהבאנו בזה מדברי התוס' ופוסקים הראשונים ז"ל:
ולא אכחד תחת לשוני מה שיש לישא וליתן עוד בדברי התוס' הנ"ל שתרצו אהא דצוה ר"ג לאחרים לעשות והא אמירה לנכרי שבות ותירצו דמצוה שאני וראיתי בס' לחם סתרים למוהר"ש אלגאזי זצ"ל שדקדק דכיון דאיכא מצוה בדבר אפילו אין אחרים עשו לו אלא הוא עשה שרי דאתי עשה ודחי לל"ת והאי עשה הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' קידוש החדש מ"ע מה"ת לקדש החדש ותי' דדוקא לענין איסור שבות אהני האי טעמא דמצוה שאני אבל לעבור על לאו דלא תעשון לא דהא בעינן בעידנא דמעיקר לאו מקיים עשה אבל הכא בשעה שצייר לבנה הא עבר על לאו והעשה בא אח"כ עכ"ד וקשה לי לפמ"ש התוס' בפסחים ד' נ"ט דעשה החמור דוחה לל"ת הקל אע"ג דלא הוי בעידנא יעו"ש ואסברת דבריהם דהא דאין עשה דוחה לל"ת אא"כ הוי בעידנא היא משום דדחית עשה לל"ת לא אתי אלא מכלאי' בציצית אבל מסברא החיצונה היינו אומרים כיון דלאו חמור מעשה אינה נדחית מפני עשה ומש"ה בעינן דומי' דכלאים בציצית אבל בקל נגד חמור ל"צ למילף מכלאים בציצית דמסברא ידעינן דחמור דוחה הקל ואמרינן חטא כדי שתזכה עיי' מנחות ד' מ"ח ולכך לא בעי' בעידנא ומזה המציאו האחרונים דלאו שאין בו מלקות עשה דחי לי' אע"ג דלא הוי בעידנא דהרי הא דלאו חמור מעשה פרש"י ז"ל ביבמות ד"ז משום דלוקין עליו וא"כ בלאוי' שאין לוקין עליהם אין להם עדיפות מעשה ולא בעינן בי' דומי' דכלאי' בציצית ולהכי נדחה מפני עשה אע"ג דלא הוי בעידנא והנה כבר הבאתי דברי הרא"ה בס' החינוך דאין חיוב מלקות בלאו זה דלא תעשון אתי דהוי לי' לאו שבכללות וא"כ הדק"ל כקו' הל"ס הנ"ל דנימא דלהכי אין איסור בדמות לבנה שהי' לר"ג דהוי במקום מצוה דקידוש החדש ודוחה ללאו דלא תעשון ואע"ג דלא הוי בעידנא הא בלאו שאין לוקין עליו לא בעינן בעידנא כנ"ל ויש לפלפל עפ"ז הרבה תן לחכם וגו'.
איברא דדברי התוס' הנ"ל תמוה אצלי במה דדייקו בהא דקא' שאני ר"ג דאחרים עשו לו דלכאורה משמע שצוה ר"ג לעכו"ם לעשות והא אמירה לעכו"ם שבות ופי' מוהרש"א ז"ל בס' לחם סתרים כונתם במשמעותם משום שבבר אפשר לדחוי כמו שפירש הרא"ש שאני ר"ג דאחרים עשו לו כלומר קנאם מן הנכרים עשוי אלא דדייקו לישנא דאחרי' עשו לו ולא קאמר עשו סתם משמע דבציויו הי' וק"ל דא"כ מה מתרצים מצוה שאני והא עדיין תיקשה בהאי דפריך הש"ס והא ר"י דאחרים עשו לו וא"ל שמואל סמי עינא דדין וכיון דנקיט לישנא דאחרי' עשו לו משמע ג"כ דבציויו הי' והדק"ל והא אמירה לנכרי שבות והתם ליכא לתירוצי דמצוה שאני וצ"ע:
אמנם גם על דברי הרא"ש הנ"ל קשה לי במה שפירש דאחרי עשו לו היינו שגמר הנכרי לצורכו וקנאו ממנו וקשה נהי דאין בו לאו דלא תעשון כיון דנכרי עשה לצורכו מ"מ הא תנן המוצא צורת חמה צורת לבנה כו' דאסור בהנאה דמסתמא פלחו לי' עכו"ם א"כ היכא שרי לקנות מנכרים כה"ג דהא אף מי שמצאה אסור לשהותה דחיישינן שמא עבדוה קודם שמצאה עיי' טור וב"י יו"ד סי' קמ"א והקונה ע"ז מנכרי עובר אלאו דלא תביא תועבה וגו' ובשלמא למ"ד דס"ל דמכירה הוי ביטול א"ש דיכול לקנות ע"ז מנכרי אבל לדעת הפוסקים דלא ס"ל במכירה דבטלה א"כ ודאי דאסור לקנות מהנכרי דמסתמא כבר עבדה וקשי' כנ"ל. ואמנם להמעיין בסוגי' היטב יראה דלק"מ למה שפי' רש"י והרע"ב והרמב"ם בפי' המשנה בההוא דהמוצא כלי' ועליהם צורת חמה ולבנה היינו מזל חמה ולבנה אבל עיגול חמה או לבנה אין דרך לעבדם יעו"ש ופשיטא דר"ג לא הי' לו אלא דמות עיגולי לבנה שהי' צריך לחקור בהם את העדים ואין דרך לעבוד לצורה כזו רק לענין להשהות דאסור משום חשדא שייך גם בזה כמ"ש הש"ך סי' קמ"א סק"ח דמ"מ איכא חשדא שהוא עצמו קיבלן לאליל ועבדן אח"כ אבל אם מצאן מותרי' יעוש"ה ולהכי משני שפיר שאני ר"ג דאחרים עשו לו שעשאן הנכרי' לעצמן וקנאו מהן ואין בו משום איסור דלא תעשון ולא משום ע"א וא"ש ודוק:
ואמנם לפ"ז קשיא אדברי בה"ג המובא בתו' בשמעתין ד"ה שאני וברא"ש שמעמיד אותה דרב יהודה בצורת דרקון ושם שייך חשדא טפי יעו"ש ולפ"ז קשה דהאיך הי' רשאי לקנות אף דאחרים עשו לו דהא תנן מצא כלים ועליהם צורת דרקון יוליכם לים המלח דמסתמא פלחו להו וא"כ בלא טעם חשדא אסור להשהותן כנ"ל וצ"ע:
והלום ראיתי בס' יד דוד במס' ר"ה ד' כ"ד שם שהקשה על תי' התוס' בההי' דאחרים עשו לו ועמדו ע"ז מההיא דאמירה לנכרי שבות גם בשאר לאוין ותי' דהכא לא גזור משום מצוה והקשה בס' הנ"ל דדבריהם סותרין למ"ש בפ"ק דגיטין ד"ח ע"ב ד"ה אע"ג דמשום מצוה לא היינו מתירין אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא ודוקא משום מילה דהיא גופא דחי' שבת התירו יעו"ש שנדחק בזה ולפע"ד לא ירד לכונת דברי התוס' ודבריהם מבוארין דבאמת בשבת לא הותר אמירה לנכרי גם במקום מצוה רק דאמירה לנכרי בשאר לאוין היא אבעי' דלא איפשטא בפ' הפועלים בההי' דחוסם פרה כו' ונהי דמחמירין גם בשאר לאוין אבל לא גזרו בזה במקום מצוה וז"פ:
ברם דאכתי איכא לעיוני דהרי בענין אמירה לנכרי בשבת בדבר שאסור לישראל לעשות יש שני ענינים האחד מצד שבות דאמירה דהאמירה גופא אסרו חז"ל ואסמכוהו על מה שנאמר ודבר דבר דגם על האמירה מוזהר הישראל שלא יאמר לנכרי לעשות דבר שאסור לישראל שהאמירה בעסק מלאכה אסורה בשבת (עיי' רש"י ע"ז דט"ו בההי' דאין מוכרין בהמה גסה לעכו"ם ובשו"ת חו"י סי' נ"ג ובס' מנחת כהן למוהר"א אפמונטיל ז"ל בחלק משמרת השבת יעוש"ה) והשנית מצד שליחות כיון שהמעשה היא עבור ישראל ובשליחותו וקיי"ל בכל התורה שלוחו ש"א כמותו ועשיית השליח נחשב כאילו עשה המשלח בעצמו וכבר העיר באמת הגאון מג"ש ז"ל בשו"ת פני יהושע חיו"ד סי' ג' אהא דאמירה לנכרי שבות תיפוק לי' דאסור מדין שליחות דהיכא דשליח לאו ב"ח יש שליח לד"ע ואף דאין שליחות לנכרי הא קיי"ל דיש שליחות לגוי לחומרא וכיון דהנכרי לאו ב"ח והוא שליח לחומרא פשיטא דאסור מדרבנן מתורת שליחות ולמה הוצרכו חז"ל לאסור משום שבות דאמירה ואמנם היטב אשר דיבר בזה הרב בית מאיר אהע"ז סי' ה' דלענין שביתת שבת שהמצוה שינוח הגוף והאזהר' שלא יעשו ידינו מלאכ' אבל אין הקפדה שלא יתעביד המעש' שהרי בהתחיל קודם השבת מותר שיגמור אפילו בשבת וכיון דעיקר איסורא על גוף העושה רמי' אין בזה ענין לשליחות כמ"ש התוס' רי"ד רפ"ב דקדושין דבדבר שתלוי בגוף לא שייך שליחות ולהכי מצד שליחות לא נחשב כאילו עשה הישראל בעצמו והוצרכו חז"ל לגזור על אמירה לנכרי משום שבות זהו תו"ד ואנכי מצאתי סמוכין לזה מדברי אא"ז המוהרש"ל ז"ל בחידושיו לפ' הפועלים ד"צ לענין אמירה לכותי בשביעית וז"ל כי בודאי אסור אמירה לכותי בשביעית אפילו אם תאמר שמותר בשבת לפי שהשביעית תלה הש"י קדושה בארץ דכתיב שבת שבתון יהי' לארץ והבן עכ"ל התבונן בדבריו שגם הוא רומז לזה דשבות דאמירה לנכרי בשבת היא משום דגזרו על האוויר' אבל אין האיסור מצד המלאכ' דכיון שעיקר כונת התורה למען ינוח האדם וגופו ישבות וכיון שהוא שובת ממלאכה הרי נתקיים רצון המקום והדברים עתיקין אפס דעדיין לא נתישב בזה מה שהקשה עוד בשו"ת פ"י שם אהא דאיבעי' בפ' הפועלי' מהו שיא' אדם לנכרי חסום פרתי כו' אמירה לנכרי שבות בשאר לאוין כמו בשבת או לא ואמאי לא נימא דאסור בלא"ה מטעם שליחות ובזה אזדא תי' הנ"ל דהרי בכל איסורין שהקפיד' התור' שלא יתעביד המעש' שפיר שייך דין שליחות וא"כ אף אי נימא דבאיסור לאו לית בי' משום שבות דאמיר' הרי בלא"ה אסור מדין שליחות דהא בכל התור' שלוחו ש"א כמותו ואמנם בשו"ת פנ"י הנ"ל תי' שם דמאיבעי' דחסימה לק"מ די"ל דאיבעי' דחסימה אזלא למ"ד אשלד"ע אפילו היכא דשליח לאו ב"ח יעו"ש ומעתה לדידן דקיי"ל דהיכא דשליח לאו ב"ח יש שלד"ע ממילא דאסור מדרבנן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ולפ"ז יש מקום עיון דלמה להו להתוס' להקשות בשמעתן מטעם דאמירה לנכרי שבות בשאר לאוין דהיא איבעי' דלא איפשטא תיפוק לי' מטעם שליחות מדרבנן וממילא דליכא לתרוצי דל"ג במקום מצוה דהרי לדידן דברירא לן דאסור מדרבנן ומדין שליחות מעילא דאמירה לנכרי בשאר לאוין לא גרע מאמירה לנכרי בשבת דלא התירו האי שבות אפי' במקום מצוה וכנ"ל וצ"ע ויש לפלפל עפ"ז בתוס' פ' הוציאו לו ד' נ"ד ד"ה כרובים דצורתא במ"ש דשמשין שבמדור עליון אסור מה"ת ואפילו כשאחרי' עושין דל"ת לכם משמע לא ימצא לכם יעו"ש ומה שעמד ע"ד בשו"ת מוהרי"ט ח"ב סי' ל"ה מהאי דאשלד"ע ועיין רמב"ם פ"ג מה' ע"א הלכה ט' ובלח"מ שם ובספ' החינוך להרא"ה ז"ל פ' יתרו סי' ז"ך ובשו"ת בשמים ראש סי' ש"פ ועפ"מ שהעליתי יש לישא וליתן הרבה בדבריהם ויבואר במק"א ברצות ה' ולא עת הסיף פה:
עוד ראיתי להעיר בדבר אחד אשר אנכי אחזה בישוב קושי' התוס' הנ"ל אהא דר"ג אחרים עשו לו והקשו מהא דאמירה לנכרי שבות בכל הלאוין והנלפע"ד לתרץ דהנה כבר הבאתי דברי הפוסקים דהא דאמירה לנכרי בשבת שבות לאו מדין שליחות היא ואין האיסור מצד המלאכ' רק דעל האמיר' גופי' בענין מלאכה בשבת גזרו חז"ל ואסמוכהו אקרא דודבר דבר וכן מבואר להדי' ברש"י ע"ז דט"ו ע"א ד"ה כיון שכ' דמה שישראל אסור לומר לעכו"ם עשה לי כך זהו משום מצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור ע"כ למדנו מדבריו דאמיר' לנכרי לעשות מלאכה אסרו חז"ל כמו שאסרו לחשוב חשבונות אף שאינו מלאכה מ"מ אסור למצוא חפציו בשבת וה"ה כשאומר לנכרי לעשות מלאכה הרי ע"י דיבורו הוא מוצא חפציו בשבת ואסור ולפ"ז קשה מהא דאיבעי' בתלמודא לענין חסימה אי שייך אמירה לנכרי וכן קיי"ל דאסור בכל הלאוין והרי בכל איסורין לא שייך טעמא דמצוא חפצך ואמאי יאסור ואמנם אנכי למדתי מדברי הרא"ש ז"ל בפ' הפועלים שם דאמיר' לנכרי בשאר איסורין מדין גרמא קאתינן עלה ודמי' למה דאמרינן בבכורות ד' ל"ד דילפינן מכל מום לא יהיה בו דאסור לגרום מום בבכור וה"ה דאסור לומר לנכרי להטיל בו מום מטעם גרמא כמבואר בבכורות רזה הכלל כל שהוא מדעתו אסור לאתוי גרמא וכן נפסק הדין בטוש"ע יו"ד סי' שי"ג דאסור להטיל מום בבכור אפילו לגרום לו מום כגון ליתן דבילה ע"ג אזנו כו' וכי"ב או שאומר לעכו"ם להטיל בו מום משמע ותה דאמירה לעכו"ם בבכור מדין גרמא נגעו בי' ולהכי אמירה לנכרי שבות בכל האיסורין דכיון שנעשה העבירה ודבר המתועב בעיני המקום מדעתו ובציוויו ע"י נכרי אסרו חז"ל גרמא בכל הלאוין והמעיין בהרא"ש שם ימלא הדבר מבואר וז"ל דהך איבעי' דחסימה לא איפשטא ואע"ג דמסקינן במטיל מום בקדשים ע"י עכו"ם נמי אסור ואפילו בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן כדאי' בבכורות כו' התם משום חומרא דקדשים ולא גמרינן מינה עכ"ל מפורש יוצא בדבריו דהאומר לנכרי חסום פרתי כו' דומה לאומר לנכרי שיטיל מום בבכור דמדין גרמא נגעו בי' וכנ"ל (ובתשובה א' הארכנו במה שנראה לכאורה מדברי הרא"ש דגם באיסור דרבנן שייך שבות דאמירה לנכרי דלא כמ"ש לעיל ועיין ר"ן שבת פ' תולין בההי' דכשותא בכרמא יהיב פרוטה לגוי וזרע לי' יעו"ש והבן) רק לענין מלאכה בשבת דגרם מלאכה אינו נאסר דא' רחמנא לא תעשו כל מלאכה וילפינן מזה בשבת ד' ק"ך דעשי' הוא דאסור הא גרמא שרי וכן פסקינן לענין גרם כיבוי דשרי ואפ"ה אסרו חז"ל האמירה לנכרי משום שבות ומטעם דהדיבור אסור משום ממצוא חפציך כנ"ל:
ומעתה אמינא לפי מה דמבואר בש"ס דשבת ד' ק"ך שם בההי' דהרי שהי' שם כתוב על בשרו כו' נזדמנה לפניו טביל' של מצוה כורך עליו גמי וטובל ר"י אומר יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף וא' התם דרבנן ור"י תרויהו מודו דגרמא שרי וטעמא משום דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם עשי' היא דאסור הא גרמא שרי רק טעמיהו דרבנן משום דאסור לעמוד לפני השם ערום יעו"ש ולפ"ז גם לענין עשיית דוגמת שמשין שבמרום כמו צורת חמה ולבנה דעובר בלאו דלא תעשון אתי ממילא דע"י גרמא שרי דכל היכא דכתיב לא תעשון עשי' הי' דאסור הא גרמא שרי וכיון דעשי' ע"י גרמא שרי לית בי' ג"כ משום אמירה לנכרי שבות לפ"מ שביארנו דאמירה לנכרי בשאר לאוין חוץ משבת רק מתורת גרמא קאתינן עלי' כנ"ל ומעתה ניחא מה דמשני הש"ס אהא דפריך אדמות צורת לבנה שהי' לר"ג ומי שרי והכתיב לא תעשון אתי ומשני שאני ר"ג דאחרים עשו לו ואין בזה משום אמירה לנכרי שבות דכיון דשרי גרמא בזה גם משום אמירה לנכרי אין לאסור ומיושב קושי' התו' נכון מאוד ודו"ק בזה:
הנה משכא לי שמעתא קצת כדרכה של תורה וא"א לבהמ"ד בלא חידוש והדרן למילתא קמייתא כי קשה מאד להקל בענין עשיות צורה של מיני בע"ח ואפילו לקיימן דאיכא בהו משום חשדא דע"ז ואזלינן להחמיר באיסור ע"ז דאורייתא וכבר ביארנו דחשדא היא חשש דאוריתא ולפע"ד להביא עוד ראי' לזה מדברי הרשב"א מובא בטוי"ד סי' קמ"ט בההיא דעיר שיש בה ע"ז אסור' לילך לשם מטעם חשדא שיחשדוהו שהולך לשם לע"ז וכ' הרשב"א דאפילו במקום פקוח נפש אסור ליכנס לשם כדאמרינן גם מעין המושך לפני ע"ז שלא ישתה אפילו אי מיית אי לא שתי עכ"ד הרי מבואר דעת הרשב"א דס"ל דלא הותר דבר האסור משום חשדא דע"ז אפילו במקום סכנה דבע"ז קיי"ל דיהרוג ואל יעבור א"כ מוכח דחשד הי' חשש דאוריתא דהרי באותן ג' עבירות דאמרינן בהו יהרוג ואל יעבור היינו רק באיסור תורה אבל לא בדרבנן דידהו כמבואר בש"ע יו"ד סי' קנ"ה וסי' קנ"ז בש"ך ס"ק י' ועיי' בי' וד"מ סוס"י קנ"ה מה שמביאים שם בשם הרשב"א והאמת כי הר"ן ומובא דעתו בהגהות רמ"א יו"ד סי' ק"ן סעי' ג' חולק על הרשב"א הנ"ל וסובר דכל היכא דאינו אסור אלא משום מר"ע וחשדא דע"ז אין בו משום יהרוג ואל יעבור והא דאמרינן גבי מעיין או לא שתה מיית היינו דיש לחוש שמא לא ימצא מים ויבוא לידי סכנה אבל היכא דאיכא ודאי סכנה י"ל דשרי לשחות ולא העמידו דבריהם לאסור משום מראית עין במקום סכנה וע"יי ש"ך סי' קמ"ט סק"ב ונראה דהר"ן אזיל לטעמו דסובר דחשדא אינו רק דרבנן כמ"ש להדי' בפ' כל הצלמים והביאותיו לעיל אבל דעת הרשב"א נראה דחשדא דאוריתא ולהכי אפילו במקום סכנה חייש לחשדא דע"ז.
ומעתה גם בנ"ד להחמיר שומעין באיסור ע"ז לחוש לדעת רבינו אליקי' ז"ל שצוה להסיר צורת אריות ונחשים שציורו בבהכ"ר בקלוני' ואם כי הב"י הרבה להשיב על דבריו ודחאו מהלכה וכ' שדעת ר"א הוא דעת יחיד וכן ערך הדין בשלחנו הטהור סי' קמ"א דכל הצורות אפילו בולטת חוץ מצורת אדם מותר לצור אותם וכ"ש לקיימן ואולם גדול האחרוני' המהורי"ט ז"ל בתשובותיו ח"ב סי' ל"ה השיב נדחו של הרב"י והחזיק בדעתו ר"א וכ' שאינו דעת יחיד ומצא לו חברים מקשיבים לקולו לאסור וכ' שדברי רבינו אליקים הולכים על לשון א' שהביא הר"ן והכריע כן דבשאר צורות יש לאסור העשי' בבולטות וגם לקיימן אסור משום חשדא יעו"ש ובאמת כשנבא למנין רבו האוסרין בזה כאשר האריך כ"ת בפסקו והרחיב הדיבור בשיטת הפוסקי' והוכיח בראיות דאפילו בצורת שאינ' בעבדות איבא משום חשדא ואינו בדין שיניף המקצר על המאריך וגם הלא הב"י בעצמו בשו"ת אבקת רוכל סי' ס"ג כתב דדברי ר"א עיקר שעשה מעשה וצוה להסיר הצורות בקלוני' ובעבור זה החזיק ביד מוהר"א קפסאלי ז"ל שאסר לשום על ההיכל אבן שמצויר בו צורת ארי' וכ' דבצורת ארי' גם לדעת ר' אפרי' יש לאסו' כיון שמצירי' אותו לא' מד' חיות שבמרכב' ע' נחה ביו"ד סי' קמ"א בט"ז ס"ק י"ג ובש"ך ס"ק ל' יעוש"ה) ובסס"ה הועתק שם שו"ת אא"ז המוהר"ם פדווא ז"ל ומפיו לפידי' יהלוכו לעמוד לימין האוסר בזה (ופלא בעיני כי דברי מאור עינינו הב"י ז"ל בשו"ת שם סתורין מסי' ס"ד למ"ש בסי' ס"ו משם אזיל בתר איפכא יעוש"ה) וגם בשו"ת המביט ז"ל ח"א סי' ל' גם הוא השיב אמריו למוהר"א קפסאלי ז"ל על הנידון המובא בשו"ת אבקת רוכל והשיב דברים נכוחים לאסור:
ובענין פרצופים לבדם בלא הגוף שנוגע ג"כ לנידון שלנו ומעכת"ה הרחיב הדיבור בזה בלשונות הפוסקים אימא בי' מילתא הנה נפסק הדין בש"ע יו"ד סי' קמ"א סעי' ז' ומקורו מדברי הרא"ש פ' הצלמים דאין איסור לעשותן ולקיים הצורות חק בגולם שלם אבל צורת הראש בלא הגוף או גוף שלם בלא הראש מותר בעושה וגם ליכא בשהי' משום חשדא כל שאין הדמות שלם ובט"ז וש"ך שם מביאים דעת הסמ"ג דנוטה לאיסור אפילו בפרצוף לבד ואמנם ראה זה מצאתי לאחד קדוש מדבר המוהר"ם אלשיך ז"ל בתשובותיו סי' ע"ז שהעמיק בביאור בסוגי' דדמות צורת לבנות הי' לו לר"ג ומתורת מש"ה שם למדתי דכל מה דנפקא לן מלאו דלא תעשון אתי כדמות שמשי כנ"ל אין חילוק בין חצי צורה לצורה שלימה דכמו דנפקא מלאו דלא תעשון שמשין שבמדור עליון כגון אופנים ושרפים ומה"ש והרי א"א לצייר מהותן כמו שהם במרום דמות שלם בשום אופן דאטו מי ידעינן צורת אופנים ומלאכים בשלימות וה"ה שמשין שבמדור התחתון שנכלל ג"כ בלאו זה כמו חמה ולבנה כוכבי' ומזלות השוו זה לזה וכמו ששל מרור העליון אין ציורם שלם ואסור כן שבמדור התחתון אסורי' לעשות אעפ"י שאין ציורם שלם ומחמת זה העלה דאסור לצייר הלבנה הן לעשות כל העיגול ובין קצת מעיגול והיינו כמו שנראה לעינים בתחלת חידושה ואף שבמרום גם בזמן חידושה שלימה היא למעלה אלא שלמראה עינינו אינה מתגלה אלא פגומה מ"מ אסור לציירה מלאו דלא תעשון אע"ג דאינה בשלימות כמו שהיא במרום ולהכי פריך שפיר אדמות צורת לבנות של ר"ג שבהם מראה להדיוטות כזה ראיתם ומי שרי והכתיב לא תעשון אתי וגו' אע"ג דלענין לבדוק את העדים די בחצי לבנה דהרי הבדיקה לענין ראיות החדש ביום מולד הלבנה די בחסרות כחצי עגולה כאשר הי' בזמן חידושה להראות לעדים כזה ראיתם וע"כ דגם אותן שבמדור התחתון השוו לשבמדור עליון דגם בחסרון אסור לצייר דמותן יעוש"ה כי דבריו טובים ונכוחים (ומשארי הגאון בעע"י ז"ל בחידושיו לר"ה שם נעלמו דברי מוהרמ"א הנ"ל ובאמת כי במח"כ הד"ג רוב דבריו בסוגי' ההי' הם תמהון לבב וכאשר השיג עליו כ"ת בפסקו) ואמנם עדיין קשה לדבריו דא"כ מאי פריך לבתר הכי והא ר"ג דיחיד הוי ואמאי לא ניחוש לחשדא דע"ז והרי כל שאין הדמות כלו שלם ליכא משום חשדא ובשלמא מעיקרא דהוי ס"ד דהאיסור היא משום לא תעשון אתי שפיר וי"ל דאיסור עשי' היא אפילו בחצי לבנה כנ"ל אבל למה דמסיק דאחרים עשו לו וליכא למיחש אלא לקיימן משום חשדא דע"ז ובכה"ג דאין הדמות שלם ליכא איסור שהי' משום חשדא כנ"ל ובע"כ צריכין לומר דהש"ס דייק מלשון המשנה דמות צורת לבנה דמשמע שהי' לו דמות צורת לבנה שלימה כמות שהיא נראית לעינינו ביום י"ד אחר המולד ולהכי אסור גם לענין שהי' משום חשדא וא"ש ונכון:
ועפ"ז אמינא לתרץ קושי' המפורשים שהבאתי לעיל על מ"ש התוס' בהא דמוקי לההי' דר"ג באחרי' עשו לו והקשו דהא אמירה לנכרי אסור משום שבות גם בשאר לאוין ותירצו דבמקום מצוה לא חיישינן לשבות דרבנן ותמהו המפורשי' על דבריהם דא"כ מנ"ל להש"ס להקשות אר"ג דלא חייש לחשד מהך דר"י דחיישינן לחשד ואמאי לא נימא דמשום מצוה מתירין חשדא דהיא רק דרבנן (ובאמת דלפמ"ש לעיל בביאור כונת התוס' דדוקא לענין אמירה לנכרי שבות בשאר לאוין דהיא אבעי' דלא איפשטא משמע להו לחלק דמצוה שאני משא"כ שבות אחר לא הותר גם במקום מצוה וממילא די"ל גם לענין חשדא דרבנן דלא הותר במקום מצוה ולק"מ) ולדברינו הנ"ל יש ליישב דהנה לכאורה יש להתבונן בהא שתירצו התוס' דצורך מצוה שאני וע"כ דא"א באופן אחר ומההכרח לצורך המצוה לעבור אשבות דאמירה לנכרי והרי אפשר לעשות בעצמו דמות חצי עיגול לבנה ולבדוק העדים דאז אין איסור כיון שאין הדמות שלם ולמה לן לעבור אשבות דהא לא הוי מקום מצוה כלל כיון שיכול לבדוק ע"י חצי לבנה ואמנם להנ"ל דברי התוס' נכונים דלענין לאו דלא תעשון אין חילוק וגם בחצי לבנה יש איסור עשי' כנ"ל וכיון דא"א בענין אחר אם צריך לצורך מצוה יכול לעשות ע"י אחרים וא"ש:
ולפ"ז למה דמסיק תלמודא דגם ע"י אחרים איכא איסור לקיימן משום חשדא דע"ז שפיר פריך מדר"ג אמאי לא חייש לחשדא ולענין זה לא שייך לתרץ דמשום מצוה מתירין דהא לצורך מצוה סגי לבדוק העדים ע"י דמות חצי צורת לבנה דלית בי' משום חשדא וכיון דלית בי' צורך מצוה מהיכי תיתי לעבור על איסור דרבנן דחשדא כנ"ל וא"ש פירכת הש"ס ודוק בזה:
ובדרך זה יתבאר כמין חומר המשך סוגיות הש"ס התמוה מאד כמו שעמדו המפורשים מעיקרא פריך אהא דמוקי לדר"י דא"ל שמואל סמי עינא דדין דהיא משום חשדא ופריך ומי חיישינן לחשדא והא ההי' בי כנשתא דאוקומו בי' אנדרטא כו' ולא חיישו לחשדא ומשני רבים שאני והדר מותיב והא ר"ג יחיד הוי ומה ענין קושי' זו לכאן דמעיקרא דמוקי התם משום חשדא ומביא מברייתא דטבעת הי' לו להקשות והרי ר"ג אמאי לא חייש לחשדא ולהוצעה הנ"ל יש ליישב והיא לפ"מ שלמדתי מדברי הראשונים בפי' הסוגי' דמעיקרא הוי ס"ד בהא דמוקי להא דר"י משום חשדא כדתני' בההי' דטבעת דחותמה בולט אסור להניחה כו' היינו חשדא דעשי' דיחשדוהו שעשה ועבר על לא תעשון ולסברת התרצן עכשיו כולהו חשדא בין דשמואל ור"י ובין ההי' דטבעת לא איירי משום חשדא דע"ז אלא משום חשדא דעשי' וגם בכל הנך דאסורין בעשי' אין האיסור רק בבולטין אבל לא בשוקעין והיא כדעת הפוסקי' דפליגי עם הרמב"ן ז"ל ופסק הש"ע כדבריהם בסי' קמ"א סעי' ד' דגם לענין עשי' יש חילוק בין בולט לשוקע ועיי' תוס' ר"ה ד' כ"ד ד"ה חוץ מפרצוף אדם ובע"ז דמ"ב ד"ה ל"ת אתי והבן וכיון דלא אסיק אדעתי' השתא חשד דע"ז וממילא דליכא למיפרך אדר"ג אמאי לא חייש לחשדא דעשי' דשפיר י"ל דלהכי לא חייש בדר"ג לחשדא משום דהוי צורך מצוה כנ"ל ואין לומר דלא הוי צורך מצוה כיון שהי' יכול לבדוק ע"י חצי לבנה ז"א דלענין עשי' אין חילוק בין חצי צורה לשלימה כנ"ל אבל לבתר דמותיב ומי חיישינן לחשדא והא ההי' בי כנשתא דאוקומו בי' אנדרטא ומצלו התם ול"ח לחשדא ומוכרח לתרץ דרבים שאני והרי התם ליכא חשדא דעשי' דשם ברור הי' הדבר דהאי אנדרטא באונס אוקומו שם ע"י גוים וליכא חשדא דלא תעשון והרא"ש גורס כן בהדי' בגמ' דאוקומו עכו"ם וכן בחידושי הרמב"ן בע"א בשם הגאונים וכן מבואר בערוך דאנוסים הי' בדבר עיין ערך אדריטאל שגזר המלך והעמידוה על כרחן של ישראל והאיך אפשר שם לומר חשדא דעשי' וגם בבי כנישתא השייך לרבים בלא"ה לא שייך כלל חשדא דעשי' כיון שאין שם בעלים עליו לחוש שעשאו ובודאי בי כנישתא דרבים נעשית ע"י אחרים וע"כ דהיא רק משום חשדא דע"ז דחשד דע"ז שפיר שייך שם ג"כ דלמה הניחו שם כמ"ש הפוסקים ועיי' בס' לחם סתרים בשמעתין ולהכי פריך השתא שפיר לבתר דמותיב מבי כנשתא דאוקומו בי' אנדרטא ומסיק דרבים שאני וע"ז פריך והא ר"ג יחיד הוי אמאי לא חייש לחשדא דע"ז דלענין זה ליכא לתירוצי דלהכי לא חיישינן לחשדא משום דהוי צורך מצוה דהרי אפשר לצורך המצוה לבדוק בחצי לבנה דלית בי' משום חשדא דע"ז כנ"ל וא"ש המשך סוגיות הש"ס ע"נ ודוק היטב בזה:
הנה טיילתי קצת בהלכה וקוב"ה חדי בפלפולא אבל לענין הדין הרי כבר העלה גדול האחרונים המוהרי"ט ז"ל בח"ב מתשבותיו סי' ל"ה דלא כדעת הרא"ש הנ"ל והביא מדברי התוס' בפ' הוציאו לו שהן דברי מוהר"ם מרוטנבורג ז"ל רבו של הרא"ש והר"ן ז"ל שחולקים עליו בד"ז ואוסרים אעפ"י שאין הדמות שלם וסיים דבאיסור ע"ז דאורייתא אזלינן לחומרא וגם נושאי כלי הש"ע בסי' קמ"א מביאים דעת הסמ"ג לאיסור אפי' בפרצוף לבד והש"ך ס"ק ל"ב שם סיים והמחמיר בכ"ז תע"ב ולזאת כל החושש להחמיר בכגון זה מברכות פי הכהן הגדול יתברך: