גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
רות פרק ג · פסוק ג
ורחצת. במדרש, ורחצת - מגלולי עכו"ם שלך, וסכת - אלו מצות וצדקות.
ויתכן דדריש כן, משום דבכלל מיותר כל הוראה זו, כי הן הנשים יודעות מעצמן הלכות קשוט. ומפרש ורחצת מגלולי עכו"ם, ויתכן דמכוין ללשון הפסוק בישעיה (ד') אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, וכן בתהלים (כ"ו) ארחץ בנקיון כפי, שהכונה - אנקה מפשע. ומדהוציאו מלה זו לדרשה דרשו מענין זה גם המלה וסכת:
ושמת שמלותיך עליך. דרשו בירושלמי פאה (פ"ה ה"ז) אלו בגדי שבת, וכהאי גונא דרשו בספרי ר"פ תצא, והסירה את שמלת שביה מעליה, מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים, שכן דרך הכנענים שבנותיהם מתקשטות במלחמה.
ויתבאר עפ"י מ"ש בב"מ (כ"ז ב') על הפסוק בפ' תצא לענין השבת אבידה, וכן תעשה לחמורו ושמלתו, אף השמלה בכלל היתה (כלומר, בכלל כל מיני אבידה), ולמה יצאה (להזכר ביחוד) לומר לך, מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לה תובעים, אף כל וכו', ולא נתבאר במה שמלה מיוחדת לסימנים ולתובעים, ולפי מש"כ, שהשמלה הוא בגד יקר ונאה, ומדרך בגד חשוב כזה להדגיש בה סימנים, כלומר, שלבעליה יש סימנים עליה, וממילא יש לה תובעים:
ואמנם על דרך הפשט יש לומר בכונת נעמי כאן בשימת שמלה, דכפי דמשמע בכ"מ היתה השמלה מין בגד רחב שהיו מתעטפים בו, ובזה יתבאר הלשון בפ' משפטים, היא שמלתו לעורו במה ישכב, ודרך השוכב להתעטף, וכאן רצתה נעמי להבטיח שלא יכירנה איש, כמו שאמרה בסמוך לזה אל תודעי לאיש, הקדימה לומר שתתעטף בשמלתה למען לא יכירוה זרים שם: