גנת ביתן· רבי תנחום גרשון בילצקי
השמטות
בסי' א' דף ה עמוד
ומצאתי שבפמ"ג או"ח הל' יו"ט בפתיחה למד מדברי המהרש"א ביצה שם דה"ה אם שחט האם בערב יו"ט ורוצה לשחוט הבת ביו"ט דאסור ג"כ משום מוקצה דבביה"ש היה אסור אותו ואת בנו ולפמש"כ יש לדון דלא דמי דהכא כיון שבוודאי יסתלק איסור או"ב ביו"ט ואלא שאסור בביה"ש משום ספק יום שעבר כה"ג לא אמרינן כלל מיגו דאיתקצאי בביה"ש דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן וספק נפל שאני וכמש"כ:
לסי' ב' דף ב עמוד
ומשכחת שפיר פירות שביעית של אחר זמן הביעור שנתערב בפירות של קודם זמן הביעור היינו כדתנן שביעית (פ"ט מ"ב) שלש ארצות לביעור:
בסוף הסימן הנ"ל דף י עמוד ב
ובדו"פ או"ח סי' תב הקשה אהא דפסק הטור שם דחרם שבין שני תחומי שבת צריך לעשות מחיצה תלויה להפסיקו מהא דפסק בסי' שצז דאם אחד מבני העיר עירב לצפון ואחד לדרום דאמרינן יש ברירה וכ"א ממלא מחלקו וא"כ אמאי בעי בחרם מחיצה תלויה נימא ג"כ יש ברירה בממלא מתחומו ולא מתחום השני יעו"ש. ונראה עפ"י דה"ת תמורה (דף ל ד"ה ואידך) שכתבו כלל גדול בדין זה דכל דבר שהוברר האיסור ואח"כ נתערב לא סמכינן אברירה והיכי שהאיסור לא הי' מבורר קודם התערובות סמכינן אברירה וכן כתב התוי"ט (דמאי פ"ו מ"ז) בשם הר"ש. ולפי"ז י"ל דבבור של שני שותפין ואחד עירב לדרוש דמעולם לא הוברר האיסור ונולד האיסור בתערובות דבתחלתו מעורב שני החלקים משו"ה סמכינן אברירה. משא"כ בחרם שהמים שמחוץ לתחום כבר הוכר והוברר לאיסור לענין תוך תחום זה. וא"כ אח"כ שנתערב אותן המים בתוך המים שבתוך התחום אין לסמוך אברירה כלל ומשו"ה בעי תיקון מחיצה וא"ש וז"ב.
לסי' ג' דף יא עמוד ב
אח"כ מצאתי בחכ"א ונ"א שכתב דיש לסמוך על שי' הרז"ה דס"ל דהיכי שיש לו מאותו המין בתוך הסעודה אף שאינו צריך ברכה ראשונה מ"מ א"צ לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ושתה קודם הסעודה דכיון שיש לו מאותו המין לא עקר נפשי' מאכילה ושתי' שקודם הסעודה ובהמ"ז פוטרתו יעו"ש ולפי"ז עדיין אינו נכון מה שרבים מקילים בכל ענין מלברך על מיני תרגימא שקודם הסעודה אף שאינו אוכל ושותה מאותו המין בתוך הסעודה וזה אינו נכון:
והנה נתישבתי דבהא שכתב הטור מובא במג"א סי' רצ"ט דכוס של קידוש כיון שאין קידוש אלא במקום סעודה משו"ה הוי צורך סעודה ובהמ"ז פוטרתו מברכה אחרונה יש לדון לפמש"כ האחרונים (או"ח סי' רעג) בדעת הגאונים דכוס של קידוש אם שתה שיעור שחייב ברכה אחרונה הוי מקום סעודה ולא בעינן שתי' אחרת א"כ בכוס של קידוש היכי שדנין לברך ברכה אחרונה דהיינו ששתה שיעור רביעית לאו צורך סעודה הוא כלל ומוכח מזה כדעת האומרים בשי' הגאונים דבעינן שישתה עוד רביעית לבד הקידוש אף שמלשון הב"ח משמע דאם שתה בקידוש רביעית הוי מקום סעודה יעו"ש וצ"ע. ויש עוד לדון בזה בראית המה"ש (סי' קע"ד) לשי' הרז"ה דס"ל כיון שיש לו מאותו המין בתוך הסעודה לעולם א"צ לברך ב"א מהא דכתב בשי' הרי"ף אם יש לו יין בסעודה אי"צ לברך גם על כוס קידוש יעו"ש והא י"ל דכוס קידוש שאני ואכמ"ל:
לסי' ה' דף יג עמוד ג
שוב ראיתי דתירוץ זה יש לדחות מהא דאיתא בערכין (דף כ"א) דחטאת ואשם בעי דעת בשעת הפרשה ובשעת כפרה ובעולה ושלמים פליגי שמואל ועולא אם בעינן דעת בשעת הפרשה או בשעת כפרה וא"כ כשאחד הפריש נקבה לאשמו של חבירו מדעת דמי שפיר לתמורה ולא משכחת מפריש נקבה לאשם דהמתכפר לא עשה שום עבירה כלל:
ולכאורה רציתי ליישב דמשכחת באשם מצורע דהוא ממחוסרי כפרה דלא בעינן דעת כלל וכדאמרינן בנדרים (דף לה) הכל צריכים דעת חוץ ממחוסרי כפרה. אך אם נימא הכי בל"ה לק"מ כל עיקר דאשם מצורע דמי לעולה ושלמים דלאו מכפר הוא אלא מכשיר הוא וכדאיתא בכמה דוכתי וכבר כתבו התוס' דמחוסרי כפרה דקאמר לאו דווקא הוא דלא בני כפרה נינהו וא"כ לא שייך כלל אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכמש"כ רש"י תמורה שם דדווקא באשם שבא לכפרה אמרינן הכי יעו"ש אלא שדוחק לומר דהגמ' מיירי רק באשם מצורע ומסתמא מיירי בכל אשם וא"כ בעינן דעת המתכפר ודמי לתמורה וא"כ אין ליישב הכי וצ"ע.
לסי' ו דף טו עמוד ג
ואף הא דאיתא בקדושין (דף סג) דבהוכר עוברה מקודשת אינו אלא למ"ד אדם מקנה דשלב"ל כפרש"י ותוס' שם אבל המח"א ה' דשלב"ל כתב להוכיח דהקדש וקנין לא דמי לקדושין דבזה חשוב עובר כדבר שבא לעולם יעו"ש וכן כתב הרי"ט אלגזי בכורות (דף יא) להוכיח דלענין הקדש וקנין חל כשהיא מעוברת אף לדידן דא"א מקנה דשלב"ל יעו"ש:
לסי' יא דף כו עמוד א
וכן ראיתי במהרש"א בדה"ת חולין שם שכתב בהא שדקדק התוס' לרב הונא דס"ל למפרע הוא קדוש שבאימרא איכא למיחש מכי חזי לאזני' בפנים שכבר יצא רוב הראש וחזר ולא קאמרי שיצא מיעוט הראש משום דלר"ה דס"ל למפרע הוא קדוש ואסור להטיל בו מום היינו דווקא במה שיצא אבל מה שנשאר בפנים לא תקדש למפרע ומותר להטיל בו מום הרי דס"ל להדי' כמש"כ. איברא מדברי המהר"ם שם שכתב לישב קו' המהרש"א באופן אחר משמע דלא ס"ל הכי אלא דגם מה שבפנים אמרינן למפרע הוא קדוש. ונ"ל להוכיח כמש"כ מלשון רש"י שם שכתב דלמ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש אם מכר השליש לעכו"ם אינו קדוש משום דיד עכו"ם באמצע ואמאי לא מפרש דיצא שליש ומכר כל הולד דלמ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש נתפס המכירה בכל הולד א"ו דמה שבפנים לא אמרינן למפרע הוא קדוש וא"כ גם לר"ה אינו קדוש כה"ג אם מכר כל הולד דנתפס הזבינא על מה שבפנים והוי יד עכו"ם באמצע ומשו"ה פי' רש"י במכר רק השליש שיצא לחוץ לחוד וא"ש. אולם דיקשה לפי"ז הא דהקשו בתוס' חולין שם אהא דאיבעי' בתמורה (דף כה) האומר על הבכור לאחר יציאת רובו יהי' עולה מהו ומשמע דאחר יציאת מיעוטו וודאי הוי עולה ול"א דלמפרע הוא קדוש והא י"ל דאם אמר אחר יציאת מיעוטו היינו שאמר שיהי' כל הולד עולה ונתפס קדושת העולה על מה שבפנים דלא אמרינן למפרע הוא קדוש ואפשר דס"ל לתוס' חולין שם דלא חל הקדש וקנין קודם שתצא לאויר העולם משום דהוי דשלב"ל ולא כמש"כ המח"א והרי"ט אלגזי דכתבו דדוקא בקידושי אשה הוי עובר דשלב"ל ולא בקנין והקדש יעו"ש וצ"ע. וברי"ט אלגזי בכורות (דף י') נסתפק כשיצא רובו של ולד אם קדוש גם מה שבפנים ולפמש"כ נראה מוכח מהא דמשני הכא במבכרת עסקינן דברחם הוא קדוש דצ"ל דמיירי שיצא דרך ראשו ומיד שיצא הראש באו שני האיסורים איסור גיד ואיסור קדשים כהדדי הרי דגם מה שבפנים קדוש ביציאת הראש וזה פשוט גם מסברא דיצא ראשו הרי הוא כילוד משמע דהוא כילוד לגמרי:
לסי' יח דף לט עמוד ד
כמש"כ תוס' ב"ב (דף נ"ב תד"ה דברים) דאף דקיי"ל אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן אבל אם אינו אומר פלוני גנבם אלא שהם גנובים מהימן שפיר דכמה גנבים איכא בעולם יעו"ש:
לסימן כג דף מו עמוד ב
וראיתי בספר אחד שהקשה על הש"כ חו"מ (סי' פ"ז ס"ו) דכתב דאפי' בתרי ותרי המכחישים זא"ז אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא ואי הי' מתחייב ש"ד בלא עדותן השתא נמי מישתבע וקשה הא בב"ק (דף עג) דאתי תרי ואמרו שהפיל האדון את שן עבדו וסימא את עינו ואתו תרי והכחישו דתחלה עינו ואח"כ שינו והוזמו חייבין והא כיון שלדברי שני כתי עדים חייב האדון בדמי השן והעבד תובע דמי עין ומשום דר"ח דהעדאת עדים מחייב שבועה צריך האדון לישבע על המותר מדמי השן דאף שאיכא תרי ותרי מחויב שבועה להש"כ וא"כ כשהוזמו אמאי חייבין הא י"ל דלא הוי ברי הזיקא דמי יאמר דמישתבע האדון ולק"מ דהא כתבי תוס' ב"ק (דף מו) דבקנס לא אמרינן דמחויב שבועה דכיון דאי מודה מיפטר ליכא שבועה וכמש"כ הש"כ סי' ת' דה"ה דליכא שבועת התורה דר"ח. ועוד נ"ל דבשאר קנסות לבד פלגא נזקא לא משכחת שבועה מדר"ח בהעדת עדים מלבד הטעם שכתבו בתוס' ב"ק שם עפ"י שהקשה הר"ן ב"מ (ד"ד) וז"ל וא"ת למה הוא נשבע הא קיי"ל שעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ גובה מן הלקוחות ד"ת וא"כ חמשים שמעידים העדים הוא שעבוד קרקעות והו"ל כמודה בקרקעות וכפר בכלים דפטור ותי' די"ל דעסקינן שלא אמרו העדים שהלווהו ולא פרעו אלא שהלווהו לבד ולגבי לקוחות טענינן דילמא פרעו ומדידי' גבי משום דכיון שאמר אין לך בידי דמי לאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי הוא יעו"ש ולפי"ז י"ל דהש"כ סי' ת' דפליג על הה"מ ונחת לסברת תוס' ב"ק (דף מו). הוא משום דבפלגא נזקא ליכא שעבוד קרקעות דמשתלם מגופו אבל בשאר קנסות דאיכא שעבוד קרקעות א"כ בל"ה לא משכחת שבועת התורה דר"ח דאינו אלא באמרו העדים שמחויב ולא העידו שלא פרעו וכמש"כ הר"ן. וזה דווקא שייך בממון דמהני הודאה י"ל דלגבי דידי' דמי לאומר לא לויתי משא"כ בקנס כיון דמודה בקנס פטור ה"ה בהודאה הבאה מחמת כפירה וכמש"כ הריטב"א שבועות מובא בשו"ת רעק"א בהשמטות וכן מוכח מהא דב"ק (דף ק"ז) גבי טט"ג בפקדון דשלח בו יד פטור ול"א דלענין שליחת יד הוי הודאה מחמת כפירה יעו"ש ולפי"ז לא משכחת הא דר"ח בשאר קנסות כלל וז"ב:
לפי' לד דף נה עמוד א
והנה בט"ז חו"מ סי' רס"ז ס"י הקשה בהא דאיתא בלשון הראש והטור סימנים וסימנים ועד אחד אפי' העיד על הנפילה משמע שאם העיד שהי' שלו מעולם יוכל לאמר שקניתי ממנו והא מבואר התם בשו"ע סעיף ט' דבשנים המעידים שהי' שלו מחזירין לו וא"כ בע"א הוא משואי"מ ותירץ דכיון שאפי' הי' שנים ניצרך לצרף עוד חזקה דמסתמא ממנו נפל ולא אמרו משואי"מ אלא כשמוצאין ממון עפ"י עדים עצמן בלי צירוף חזקה ודמי למש"כ הראשונים בשנים מחייבים אלא ע"י שבועת התובע לא אמרינן משואי"מ יעו"ש. ולפמש"כ אי אפשר לומר הכי דאם יכחיש את העד המעיד שהי' שלו בטענה שלא הי' שלו מעולם א"כ כה"ג בשנים אי"צ צירוף חזקה כלל דכיון שלא הי' שלו מעולם א"כ ממילא לא לקח ממנו ודמי לאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי הוא וז"ב:
ועפ"י חידושו של הט"ז שמדמה צירוף חזקה לצירוף שבועה ולא אמרינן כה"ג משואי"מ הי' נ"ל ליישב קו' האו"ת בכ"מ עפ"י דהעלה אות פ"ג בשם מהר"ש דהמשנה לא מצי למיתני אופן דסגי ע"א דזה אינו דומיא דרישא דעדי הינומא שצריך דווקא שני עדים והקשה דלפי"ז אין מקום לקו' תוס' כתובות (דף יח) שהקשו דלוקמי באומר אל תפרעני אלא בפני פו"פ דא"כ בחד נמי סגי משום דהוי משואי"מ ולא הוי דומיא דרישא ולפמש"כ בשם הט"ז ניחא דכיון דבשני עדים אינו חייב אלא משום חזקה כיון שהתנה שלא יפרע אלא בפני פו"פ מסתמא לא פרעו בינו לבין עצמו וכה"ג לא הוי משואי"מ והכא לא דמי לאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי הוא דגם שמכחיש דברי העד שהתנה כן אבל י"ל דפרעו באמת א"כ שפיר י"ל דכיון בשנים צריך צירוף חזקה משו"ה בע"א לא הוי משואי"מ וא"ש. וניחא בזה ליישב קו' הר"ן כתובות שהקשה על הסוברים דהגוזל מחבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים א"כ יש לאוקמי המתני' כתובות שם באומר גזלתי כו' ואם יש עדים שגזלו אינו נאמן ע' בר"ן ולפמ"ש ניחא דבגזלן כיון שאינו מהימן לומר החזרתי א"כ גם בע"א המעיד שגזל ואומר החזרתי אינו נאמן משום דהוי משואי"מ דבהא ליכא למימר דלא הוי משואי"מ משום סברת הט"ז דגם בשנים המעידים שגזל צריך צרוף חזקה דבגזל אינו מחזיר שלא בעדים דזה אינו דלית לי' מיגו דאם יכחיש העד ויטעון שלא גזל לא צריך צירוף חזקה כלל דכיון שלא גזל בוודאי לא החזיר ודמי לאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי הוא וא"כ דלית לי' מיגו דאם יטעון שלא גזל יצטרך לישבע ולהכחיש נגד העד והוי משואי"מ וניחא דלא מצי למיתני המתני כה"ג דסגי בע"א ולא דמי לרישא דבעי שני עדים וכמ"ש האו"ת. אולם עיקר חידושו של הט"ז חו"מ שם תמוה דהא בנסכא דר"א נמי צריך לצרף בשנים המעידים שחטף חזקה מה שתח"י אדם הוא שלו כמ"ש הרשב"ם ב"ב (דף לד) ובעכ"ר צ"ל דבצירוף חזקה לא דמי להא דכתבו הראשונים ששנים מחייבים אלא ע"י שבועת התובע וכה"ג הוי שפיר משואי"מ וז"ב. ועל קו' הט"ז שם נ"ל דיש לדון ממש"כ הסמ"ע סי' ע"ה ס"ק ל"א ובקצה"ח שם במכחיש לדברי העד שאינו תוך זמנו יעו"ש ואכמ"ל:
לסימן מ דף נח עמוד ג
שוב ראיתי בס' למטה יהודה שמביא בשם גדול אחד דהא דאיתא ויקרא כ"ב פסיק כד וידבר משה אל כל בני ישראל דהיינו שהוזהרו בני ישראל זרים במום לענין במה דמותר בזרים יעו"ש ולפי"ז יש בבמה אזהרה לזרים שלא יעבדו בבמה במום אבל בפרש"י שפי' שם וידבר משה אל בני ישראל דהיינו להזהיר ב"ד על הכהנים הרי דלא ס"ל הכי וצ"ע:
לפתח הגן דף ג עמוד א בהערה
וע' חגיגה די"א תד"ה בגזבר שכתבו דהכא לא שייך שימעול בשביל שליחות יד דכל היכי דאיתא בי גזא דמלכא קאי יעו"ש הרי מבואר בהדי' דמשום שליחות יד מה שחיברו בבנין לא מעל ובעינן דוקא שיהי' שינוי גמור החשוב קנין מהדיוט להדיוט וכמש"כ:
לסימן יא דף כו עמוד ג
וכן כתבו תוס' יומא דל"ו ד"ה לאו די"ל דלאו בטרפה הוי לאו שבכללות משום שכולל בו הלאו של עובר שהוציא ידו קודם השחיטה יעו"ש:
לסימן כח דף ג עמוד א
אלא שבגוף סברת הקצה"ח דשליח לא חשוב שומר דהוי כמו בבעלים לבד דז"א אלא לשי' הרמ"ה יש לדון בו טובאי ואכ"מ.
לסי' כז
שוב הערני רב אחד. דעיקר הסברא מש"כ שלהסוברים דבדבר שא"ב אם בא לרשותו חל המכר למפרע וכן לר"מ דס"ל א"מ דשלב"ל ולאביי דלמפרע גובה אם פרע הלוה להמלוה לא שייך סברת הש"כ חו"מ (סי' ס"ו דאין מחילה גדולה מזו די"ל דכיון שחל מכירת השטר למפרע מה"ת א"כ לא מהני מה שקדם ופרע דלא מצי המלוה למחול. יש לדחות דז"א ולעולם אינו חל המכר לענין שצריך לפרוע שנית. אלא שלדידהו חל המכר למפרע מה"ת רק לענין שיכול הלוקח לתבוע החוב מהמלוה אחרי שבא לידו:
לסי' כה דף מז עמוד ג
ובס' שעהמ"ש סי' קכ"ט ראיתי שכתב ליישב דברי הרשב"ם ב"ב שם שכתב וזה דינו דממי שירצה המלוה יפרע תחילה אף היכי שנשא ונתן ביד קיי"ל דאין המלוה על הלוה כלום משום דמלוה בשטר שאני אף שהקבלן נו"נ ביד מ"מ הרי נתחייב ג"כ הלוה להמלוה דהרי אדם מתחייב עצמו בשטר אף בדבר שאינו חייב כדאיתא חו"מ סי' מ' ומשו"ה נשתעבד ג"כ להמלוה אף שהקבלן נו"נ ביד יעו"ש:
ובזה ניחא מה שדקדק הרשב"ם לפרש דיאמר לו ואני אתן לך בינונית דלוה ולא פי' כפשוטו דנוגע בעדות שיהי' ביד הלוה בינונית כדי שמסתמא ילך המלוה לטרוף מהלוה די"ל דהמלוה לעולם אינו יכול לטרוף מהלוה בינונית דכיון דאינו גובה ממנו אלא בשביל שנתחייב עצמו בהשטר והוי כשאר חוב דעלמא כגון נדוניא דמבואר באעה"ז סי' ק' דאינו גובה אלא מזיבורית וכן כתב השעהמ"ש סי' ק"ב. ומשו"ה כתב הרשב"ם דהוי נוגע בעדות דרוצה שיהי' ביד הלוה בינונית דמסתמא יבוא המלוה לגבות מהקבלן משום שמהלוה אינו גובה אלא מזיבורית וכמש"כ דלא שייך נעילת דלת ויאמר לו אני אתן לך בינונית דלוה דהיינו שיגבה הקבלן מהלוה הבינונית ויתן להמלוה וא"ש אולם בגוף חידושו של השעהמ"ש דבמלוה בשטר אף שהקבלן נו"נ ביד יכול לגבות מהלוה בשביל חיוב השטר יש לדון בו טובא ויותר נכון כמש"כ לפרש וליישב דברי הרשב"ם: