גליוני השס על נזיר· רבי יוסף ענגיל
דף ג:
לאסור יין מצוה כיין רשות, נ"ב ע' גליון הגרע"א ז"ל ציין לעיין בתוס' שבועות כ"ה א' ד"ה חומר ועש"ה בתוס' וע"ע שו"ת הרשב"א ח"ד סי' ק"ט דכ' דטעמא דנדרים חלין ע"ד מצוה ולא שבועות משום דנדר אסר חפצא אנפשי' אעפ"י שהוא משועבד למצוה מ"מ אין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכדאמרי' גבי הנאת תשמישך עלי אע"ג דמשועבד לה חל נדרא עלי' לפי שאין מאכילין כו' וזהו ההפרש שיש בין נדר לשבועה שהשבועה הוא שאוסר נפשו על המצוה ואינו בדין שתחול שבועתו דהא מה"ת משועבד לה וכדאמרי' גבי קונם שאני משמשך כו' וכ' שם עוד דהטעם בנדרים ובנזירות אחד מה שהם חלים על המצוה דכאן וכאן אוסר החפץ על עצמו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו כו' וכ' עוד ומ"מ יש לו עוד גמגום כו' שא"כ למה הוצרך לרבותינו מיין ושכר והלא כבר הקישן לנדרים דכתי' נדר נזיר להזיר ויש לי לומר שאילו לא ריבה אותו הכתוב בפירוש הייתי אומר שאינו מוקש לדבר זה לפי שהנזיר באוסר (אולי צ"ל כאוסר וכן להלן בדבריו) עצמו על החפץ ולא באוסר החפץ על עצמו שהריני נזיר אמר ולא אמר יין עלי ולפיכך הוצרך הכתוב לרבות בפירוש ולעשות יין מצוה כיין רשות ומ"מ כאן גלה לך הכתוב דאף בנזירות אומרין שהוא חל ע"ד מצוה כנדרים ואף הוא באוסר היין על עצמו עכ"ל וכוונתו דלפי האמת דגילה לן קרא דנזירות חל ע"ד מצוה אית לן למימר דגם איסור נזירות חלותו על החפץ לאסור החפץ על האדם והיינו טעמא דקרא דחל ע"ד מצוה ועש"ה עוד בשאר דברי התשובה: