גליוני השס על מכות· רבי יוסף ענגיל
דף ה.
משלשין בממון כו', נ"ב ע' לעיל ג' א' רש"י ד"ה משלשין בממון וי"ל דהתנא קאי אמשנה דב"ב נ"ו ב' משלשין ביניהם ושם איירי בג' כיתי עדים ושייך שפיר ל' משלשין בפשיטות וע"ז אמר התנא כאן דמאי דאמי דאמינא לך התם דמשלשין דין זה הוא רק בממון אבל במכות כה"ג איו משלשין ודו"ק:
שם ממון מצטרף מלקות לא מצטרף. נ"ב י"ל הסברא עפ"י תוס' ב"ק מ' א' ד"ה כופר דכ' ועוד חטאת דלגבוה אין להקפיד אי מביאין ב' חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים עכ"ל. וה"נ מלקות דאינו דבר הניתן לחבירו רק עונש בעלמא לכפרת חטאם אין להקפיד אם נלקין כל אחד מלקות שלימה משא"כ ממון דלחבירו למה יקח יותר ממה שרצו להפסידו.
ודע דגוף הך דממון של הזמה ניתן למי שהעידו עליו, עמד ע"ז בס' יריאים פי' רמ"ג וז"ל, ולא ידעתי מאין שהממון ניתן למי שהעידו עליו מאחר שהוא קנס יתנהו ב"ד למי שירצו כדתנן בחומש דזר האוכל תרומה דנותן קרן לבעלים וחומש למי שירצה וספק בידי עד יורו לי צדק, עכ"ל. ולכאורה הי' ראוי שיותן לעניים ע' ב"ק ל"ט א' וניתבי' לעניים כו'. ושוב מצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' אלף מ"ט הביא דברי הר"א ממיץ וע"ש מה שכ' ז"ל, בטעם הדבר ולפי דבריו עדים זוממין קנסא ובממון היכא דנעשה הדין עפ"י פיהם הוא ממש כקנס של תשלומי כפל עש"ה ואולם מש"ש עוד דתיבת לאחיו מיותר ודרשי' מיני' שהעשי' תהי' לאחיו צ"ע דאיצטריך לדרשא דלאחיו ולא לאחותו ולהלן במשנה והרי אחיו קיים והוא ג"כ דרשא מתיבת לאחיו וע"ש עוד חידוש ברדב"ז דעדים זוממין ששילמו וכן כל חייבי לאוין שלקו אין נכשרים בכך לעדות עד שיחזרו חזרה גמורה כל חד כדיני' ע"ש. וע' שו"ת משפטים ישרים סי' ק"יא עש"ה והנה לפי סברא דעדים זוממין קנסא לכאורה יש ליישב בפשיטות קושית היראים הנ"ל דלא דמי לקרן וחומש דתרומה דהוא לכפרה וע"כ לכל מי שנותן מתכפר משא"כ קנס ראוי להנתן למי שהקנס עבורו וגם בקנס דדבריהם הוא כן ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך אחרי סי' תתרכ"ב ד"ה חרס תקנת הקהלות כו' שכ' עוד תקן ר"ת כו' למכה חבירו כו' לקנסו כו' וקנס זה למוכה ולא לעניים כו' ע"ש וע' ירושלמי תרומות פ"ז ה"א כמה דתימר קרן קנס ודכוותה חומש קנס ע"ש דיש שם מקום עיון אם גם חומש דתרומה לאו משום קנס הוא ע"ש במפרשים ומצאתי דהך דשו"ת מהר"ם בר ברוך דהקנס שייך למוכה לכאורה יש לו סתיר' בדברי עצמו בסי' שפ"ד דכ' על מי שטען שהכהו חבירו ואין עדים דאין לחייב את הנתבע שבועה כיון דאפי' הי' מודה לא הי' מתחייב דאין דנין דיני קנסות בבבל ואפי' אם הי' קנס בעיר מי שמכה את חבירו זה הקנס אינו חייב למוכה כו' ע"ש ויש לומר דכאן הרי לא דיבר מדינא רק מתקנה וסתם תקנות עיר הי' ידוע לו ז"ל אז דהם שיהי' הקנס לעניים וכן נ' ממה דסיים שם אבל נראה שאם תקנו שיהא הקנס למוכה יכול להיות שיחייבהו שביעה עכ"ל ובאתי רק להעיר וע"ע שו"ת מהרי"ו סי' כ"ח באחד שהכה חבירו וקנסו בזקוק כסף וכ' דאם המוכה עני יתן לו המכה זקוק כסף ואם הוא עשיר אז יתן הזקוק כסף לעמילי תורה ע"ש ולעניין השבועה דכ' המהר"ם הנ"ל דאין להשביע על טענת בושת ע' נ"כ בשו"ת מהרי"ו שם דכ' דאין בזה דין שבועה משום דלא הוי גופו ממון כמו שטרות וגם שבועת היסת לא נתקנה רק אממון עש"ה וע"ע כזה בשו"ת מהרי"ו סי' ס"א עש"ה וע"ע שו"ת משפטים ישרים סי' דע"ר:
שם דבעידנא דקא מסהדי כו', נ"ב ע' בנימוקי מהרמ"מ שבסוף המהרי"ו דס"ו ע"ב כ' דין דגואלי הדם רדפוהו עד חובה והשיגוהו כדין עשו שנקמו נקמת אביהם דגברא קטלא קטלו ואין לו דמים מצינו בפנחס שהרג זימרי על שבעל ארמית וכ"ש זה ואין להוציא לעז עליהם עכ"ל הנה מ"ש דגברא קטילא קטלו אף דרק אחר גמר דין חשבינן לי' גברא קטילא ועתה אין סנהדרין צ"ל דלשונו רק דרך אגדה דגודל החטא והעונש אשר עליו מחשבי לי' כגברא קטילא: