גליוני השס על בבא קמא· רבי יוסף ענגיל
דף צ:
א"ל לזו אני נותן כו' א"ל כו' החובל בעצמו כו' פטור, נ"ב ק"ק דל"ל האי טעמא תיפוק לי' דמאי דזילזלה בעצמה ולאו בת בושת היא יש לנו לומר דהשתא הוא דאיתרעה ומעיקרא שפיר בת בושת הויא וכבר נתחייב ע' יו"ד סי' א' בט"ז וש"ך דאין אדם נעשה חשוב למפרע וע' מהרי"ק שורש קכ"ט דדן בב' ביאות אחת באונס והשני' ברצון אי מיפטר אבושת דביאה ראשונה דנימא דהובררה זו למפרע שאינה בת בושת מדנבעלה לו שנית לרצון ע"ש שהביא משנה דכאן וצ"ע ג"כ דת"ל דאין נעשה חשודה למפרע וע' תוס' שבועות י"ז ב' ד"ה אי בת"ח דמוכח דאדם נעשה חשוד למפרע ובחידושי הארכתי ואכ"מ:
שם אף כל שהוא מסור לעדים כו', נ"ב אפי' לר"ע רק עדים המעידים על ההריגה מהימני אאומדנא אבל שנים מעידים שהכהו מכה כדי להמית ונפל למשכב ומת ומעידים שנים אחרים מאומד על המיתה שלא הית' מאותה ההכאה לא מהימני האחרים דרק העדים המעידים שהרגו דסמכינן אעדותם להמית הרוצח זריזים הם ודייקי שפיר וכדאמרי' בפ"ק דפסחים (י"ב ב' ע"ש ברש"י) עדות מסורה לזריזים חמץ לכל מסור ועוד אפשר דאפי' ר"ע מודה דעדי הרציחה גופיהו נמי לא מהימני אלא לעניין אם הי' בכלי כדי להמית או לא אבל היכא דהי' בכלי כדי להמית לא מהימני אאומדנא לומר לא מת מאותה ההכאה, שו"ת מהרי"ו סי' פ"ז ע"ש: