גלות עליות· רבי דב בער ליפשיץ
י · משנה ח
אבל אוכלים טמאים, ושתה משקים טמאים, טבל והקיאן, טמאים, מפני שאינן טהורים בגוף. שתה מים טמאים, טבל והקיאן, טהורים, מפני שהם טהורים בגוף. בלע טבעת טהורה, נכנם לאהל המת, הזה ושנה וטבל והקיאה, הרי היא במות שהיתה, בלע טבעת טמאה, טובל ואוכל בתרומה. הקיאה, טמאה וטמאתו. חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה, חוצץ, ואם אינו נראה, טובל ואוכל בתרומה:
סליק מסכת מקואות פירוש הקצר:
מ"א בל ידות הכלים כו', כגון יד הקרדום או ידות הכלים התחובות תוך קנה חלול היוצא בולט מן הכלי ונעשו כגוף אחד עם הכלי ולכן לא חייצי אם הכניסן כדרכן, אבל בהכניסן שלא כדרכן או שלא מרקן שלא גמר הכנסתן וצריך לתקן, או שנשברו וצריך להוציא השברים חוצצין:
כלי שהטבילו דרך פיו, שהכניסו במים פיו למטה ובעבור האויר שבתוך הכלי לא יניח המים לבא לתוך הכלי ולכן כאילו לא טבל עד שיבאו המים בכל תוכו:
הטבילו כדרכו, היינו שהכניסו דרך שוליו, ובלא זבורית, היינו שלא הטביל את הבית יד של הכלי שגבוה קצת יותר מגוף הכלי ורוצה אח"כ להוציא הכלי ולהטביל הבית יד לא מהני דבעינן טבילה כאחת, ולכן בעינן שיטנו על צדו:
כלי שהוא צר כו' אינו טהור עד שיטנו כו', גם בזה הטעם הוא שיבאו המים תוך כל חלל הכלי:
צלוחית שפיה שוקע, ותחת פה השוקע לא יבאו המים בלתי נקב מצדה, וכן קלמרין הוא כלי העשוי לדיו ומכניס ואינו מוציא הדיו הנתון לתוכו ולא יבאו תוכו המים בכל חללו עד שינקבנו:
מ"ב הכר והכסת, כר הוא קטן וכסת הוא גדול ועשויין לשכב עליהן וממלאין אותן מוכין:
הרי אלו צריכין שיבאו בהם המים, ורבותא קאמר דאף שהם של עור ואינן צריכים כבוס אפ"ה צריך לפותחן בעת טבילה מפני שדרכן לפותתן ולהחליף המוכין שבתוכן או להוסיף עליהן ומכ"ש כר וכסת של בגד שצריכין כבוס ומצוי לפותחן להוציא מלויין בעת כבוס:
כסת עגולה, נראה לפרש שהיא מלאה אויר ואין שם מוכין:
והכדור, שעשוי לשחוק:
והאמום, דפוס למנעל עשוי מעור ומלא מוכין:
והקמיע, תפור הכתב שבתוכה:
ותפלה של יד או של ראש אינן צריכין שיבאו בהן מים, שאינן עשויין לפותחן כי גם התפלין אין דרכן לפותחן רק לעתים רחוקות:
מ"ג קשרי העני, בגדי העני שנקרעו וקשר קצות הקרע ואינו עשוי להתיר:
והנימין, פתילין שתולין על שפת הסדין ובהן קשרים ואינן עשויין להתיר:
וחבט של סנדל, הרצועות שנעשין באזני הסנדל וקושרן כפי מדת רגלו ואין דרכן להתיר:
ותפלה של ראש כו', הקשר כעין דלי"ת הנעשה ברצועה שבתפלין שעל הראש: בזמן שהקשר חוצה, מהודק היטב ואינו עשוי לשנותו:
ושל זרוע כו', הקשר הנעשה בתפלין של יד ומהודק מקום מעבר הרצועה ואינו מהדקו בכל יום ואין הרצועה עולה ויורדת בתוך הקשר ואינו עשוי להתיר:
ואזני החמת, אזנים של נאד ויש שה קשרים עשויין בלי להתירן: ואזני התרטיל, אזנים של כיס הרועים ויש שם קשרים וכל אלו הקשרים אין דרכן להתירן רק לעתים רחוקות כשתתקלקל הרצועה:
מ"ד הקשר שבפקרסים. בגד שלובשים על החזה ובעת שפושטו מתיר הקשרים: ושפה של סדין כו', אם הסדין ארוך כופלין את שפתו וקושרין כפליו ובעת כבוס דרכן להתירן וצריך למתת הכפלים בעת טבילה:
ותפלה של ראש, אם הקשר אינה חוצה שאינו מהודק היטב ועתיד לשנותו לפרקים:
ושל זרוע, תפלה של יד:
בזמן שהיא כו', שהרצועה עולה ויורד בתוך הקשר כעין קשרים שלנו וצריך לפתוח היטב שיבאו המים בתוך מעבר הרצועה:
ושנצין של סנדל, רצועות שיש לסנדל שקושרו בכל יום על רגלו וכל אלו דרכן להתיר הקשרים וצריכין שיבאו בהן מים:
בגדים שהטבילן, ולא גרסינן ובגדים דמלתא אחריתי היא ולא איירי בענין קשרים ואמר בגדים כגון סדין שהטבילו לח ממים שנתכבס עד שיבעבעו, אף שהמים עדן מבעבעים תחת הסדין שזה אות שלא בצבצו המים בכל גשוש עובי הסדין די מאחר שהוא לח ופשטו כולו על פני המים הרי המים שהן מובלעין תוך הסדין נתחברו למי המקוה וכאילו באו כל מי המקוה תוך עובי הסדין: הטבילן נגובים, ואין לחיות של המים בסדין בעינן שימתין עד שינוחו המים מבעבוען שזה אות שפשטו חלקי המים בכל גשוש עובי הסדין: (מ"ה) כל ידות הכלים שהן ארוכין ועתיד לקוצצן, ובעת שנטמא הכלי נטמא גם היד:
מטבילן עד מקום המדה, שעתיד לקוצצן, דכל העומד לחתוך כחתוך דמי, ואף שבעובי היד מקום ביקצצנו. לא באו שם מים, אין קפידא, דכל מקום שאי אפשר לבא שם מים מיקרי בלוע ולא בעינן שם ראוי לב"מ:
רי"א עד שיטביל את כולו, דס"ל דהעומד לחתוך לאו כחתוך דמי, והלכה כת"ק:
שלשלת דלי גדול, שעור השלשלת לטומאה שנטמא בטומאת הדלי:
ד' טפחים, דמפני שהדלי גדול אי אפשר לאוחזו בשלשלת ארוכה:
ושל דלי קטן, שעור השלשלת שנטמא בטומאת הדלי י' טפחים, ויותר משעור זה לא נעמא השלשלת בין בדלי גדול ובין בדלי קטן כדלעיל במשנה דכלים פי"ד מ"ג ולכן אין צריך להטביל רק עד מקום שנטמא ומקום החתוך לא בעינן ראוי לב"מ דבלוע הוי:
ור' טרפון פליג ואומר עד שיטביל את כל הטבעת, דאינו עשוי לקוצצו באמצע הטבעת של השלשלת וגם לענין טומאה נטמא כל הטבעת וצריך טבילה: ות"ק סובר דאפשר שיקצץ הטבעת לחצאין ויתיכנו באש לחבר פתחו: החבל שהוא קשור בקופה כו', לענין טומאה איירי דחבל שהוא קשור בקופה לא נטמא בטומאת הקופה דאינו חבור אליו אא"כ תפרו שם, ומפני דאיירי בשלשלת לענין טומאה תנא נמי הך דחבל, והך דשלשלת דתנא הכא להשמיענו דמקום החתך לא בעינן ראוי לביאת מים כמו בידות שעתיד לקוצצן: (מ"ו) ב"ש אומרים אין מטבילין כו', קבלו חז"ל דאוכלים ומשקין אין להם טהרה במקוה רק מים שנטמאו יש להן טהרה להשיקן בתוך כלי במקוה כשרה ונחשבו המים הטמאים שבכלי כאלו נזרעו בתוך המקוה דמים במים נחשבו כגוף אחד ונטהרו מטומאתן. וסברי ב"ש דאין מטבילין תמים מים שהן תמין מעיקרן כמו חמי טבריא:
בתוך מקוה של מים צוננים ולא צוננים בחמין של מעין חם. לא יפים ברעים, מים שהן יפין מעיקרן אין משיקין במים שהם רעים מעיקרן כמו מי הים. ולא רעים ביפים, שלא נעשו בגוף אחד דשני מינים, הם ואין כאן זריעה וחבור לגוף אחד. וב"ה מתירין מאחר דכולן מין מים הם סלקא להו השקה:
כלי שהוא מלא משקין והטבילו, כגון יין ושמן שאין להם טבילה במקוה והטבילו את הכלי מטומאתה כאילו לא טבל, דלא סלקא לה טבילה להכלי שהמשקין חוצצין, ואם רבו מים תוך הכלי אם היה יין אדום בעינן שיתבטל מראה אדמומית בתוך המים ואז סלקא השקה גם ליין הטמא, ואם היה יין לבן או חלב פליגי תנאי בתוספתא אם מהני רבו מים:
מלא מי רגלים רואין אותם כאילו הם מים, ואינן חוצצין בפני הכלי, ואפשר דגם המ"ר נטהרו אם היו טמאים כב"ה דרעים ביפים סלקא להו השקה: מלא מי חטאת, מים שהן מוכנים להזות על טמאי מתים והם אב הטומאה: עד שירבו המים, ואז עולה טבילה להכלי אבל המי חטאת נראה דלא נטהרו בהשקה:
ר' יוסי אומר אפי' כלי כו', פליג על מי חטאת, וכן על משקין תוך הכלי דאף אם היה שם רביעית חוצצין מפני שהמים מכונסין תוך הכלי ולא באו לתוך המקוה ממש לא בעלי, ואין הלכה כר"י:
מ"ז כל האוכלים כו', מנזירת י"ת דבר דאוכל אוכלים טמאים שעור חצי פרס הוא רובע ככר של עירוב נטמא האוכל, ולר"י בפ"ב דטהרות האוכל אוכל ראשון או שני נעשה שני ופוסל את התרומה במגע. ומה שאמר לפסול את הגויה בא להשמיענו דאף באוכל אוכל שלישי שאינו פוסל את התרומה במגע אפ"ה נפסל גופו מלאכול בתרומה. ואמר במשנתנו דכל מיני אוכלים טמאים מצטרפים לשעור חצי פרס לטמאות את האוכל או לפסול גופו. ושעור חצי פרס נחלקו תנאי בעירובין פ"ב לר"ש הוא שעור שני ביצים ולריב"ב הוא ביצה ומחצה:
כל המשקים מצטרפים כו', שגזרו בי"ת דבר דשותה משקים טמאים שיעור רביעית הלוג שנטמא גופו ואם שתה משקה שלישי נפסל גופו מלאכול בתרומה. ואמר הכא דכל המשקים מצטרפים לטמאות השותה או לפסול גופו: זה חומר כו' מבמקוה, דבמקוה לא גזרו על ג' לוגים משקים שיפסלו את המקוה אף. שמקבלים טומאה כמים אינן פוסלין את המקוה כדלעיל פ"ז ולענין פסול גויה מצטרפים כל המשקין המקבלים טומאה לפסול:
מ"ח אכל אוכלים טמאים או שתה משקים טמאים, בין שאכל ושתה שיעור הפוסלו או שאכל ושתה פחות משעור המטמאו ופוסלו:
טבל והקיאן טמאים. דכל שלא נתעכלו במעיו לא פקע טומאתן. וזהו שסיים מפני שאינן טהורים בגוף שלא נפקע טומאתן בגופו:
שתה מים טמאים, בין ששתה שעור רביעית או פחות, וטבל והקיאן טהורים, דע"י טבילת האדם נטהרו המים שבתוך בטנו ופירשו רבותינו ז"ל דמטעם השקה הוא דחשבינן המים שבבטנו כאלו הושקו למי המקוה ופקע טומאתן. ואפשר לפרש דכל הטמאים אם טבלו נטהרו המים העצורים תוך גופו כגון רוקו או מימי רגליו אף שאם היה פולטן קודם טבילה היו טמאים, ע"י טבילה טהרו, ולכן גם מים ששתה נטהרו בטבילתו:
בלע טבעת טהורה כו', הרי היא כמות שהיתה טהורה גם עתה טהורה דלא נטמאה באהל המת, ובתולין ילפינן לה מקרא דטהרה בלועה תוך גוף בעלי חיים לא מיטמאין:
בלע טבעת טמאה, והיתה אב הטומאה שנגעה באדם שנגע במת ומטמאה את הבולע טומאת ערב טובל ואוכל בתרומה, לערב דתוך בטנו לא תטמא את האדם דטומאה בלועה לא מטמאה, ואם הקיאה טמאתו במגע פיו:
חץ שהוא תחוב, והחץ היה טמא אב הטומאה וטמאה את האדם, בזמן שהיא נראה מבחוץ חוצץ ולא יטהר בטבילה, ואם אינו נראה נחשב כבלוע ולא חייץ וגם לא תטמא שוב במגע ולכן טובל עבור נגיעתו בחץ בעת שנתחבה ואוכל בתרומה לערב שנטהר בטבילתו:
פירוש הארוך:
מ"א כל ידות הכלים כו', מבואר הוא דאם הכניסן כדרכן לא חייצי וכמבואר בתוספתא ולעיל רפ"ט כתבתי דלהתוס' דסברי בחולין ט"ב דביה"ס דכלי בעינן ראוי לב"מ ע"כ הא דהכניסן כדרכן לא חייץ הוא מפני דנקרא בלוע, ודוקא בידות הכלים שעתיד לקוצצן דמטמאים במגע אם כחתוך דמי נחשב לביה"ס שהרי יש שם טומאת מנע אבל היכא דאין שם טומאת מגע ואי אפשר לבא שם מים נחשב כבלוע ולא בעינן ראוי כו', או אפשר דאם הכניסן כדרכן נחשבו ככלי אחד מאחר שאינו עתיד לפורקן, ולענין הזאה שנינו פי"ב דפרה מ"ת דכל ידות הכלים הקדוחות חבור ולפי' הר"ש והרא"ש שם אין הפרש בין יד ליד לעולם הוי חבור להזאה א"כ מוכת שזה מטעם דנחשבו כגוף אחד, אכן לפי' הרמב"ם שם לגבי הזאה לא הוי חבור כ"א היכא שיד הכלי הוא חלול וקתא של הכלי נכנס לתוך היד אבל אם מן הכלי יוצא קנה חלול כמו שהוא בידות כלי מתכות ונחשת שיוצא מהם קנה חלול ומכניסין את היד לתוכה לא הוי תבור להזאה, וכן פסק בחבורו ספי"ב מה' פרה דאם העץ נכנס בברזל לא הוי תבור להזאה, וא"כ הכא לענין טבילה דלא חילקו בין אם העץ נכנס לברזל דאז לא הוי ככלי אחד ואפ"ה לענין טבילה לא חייץ ע"כ הוא מטעם דנחשב כבלוע איברא שמדברי הרמב"ם בפי' המשנה וכן בחבורו פ"ג מה"מ נראה שפי' גם למשנתנו בידות חלולים שקצה הכלי נכנס לחוך היד שהוא פי' או שהכניסן כדרכן ולא מרקן היינו שלא הדיח את חלל היד, ונראה כונתו שלא הדיח את הנשאר מהיד חלול שאין קצה הכלי הנכנס לתוכה סותמו כגון שאין הבליטה מהכלי מגיע עד כל חלל מהיד ונשאר מן היד מעט ריקם ובעינן שיכנס לשם מים, ולכן בעינן לשם הדחה מכל לכלוך ולמרוק לשם מי המקוה. ומה שאמר או שמרקן ונשברו היינו שנכפף ונתמעך הקצה מן היד הנשאר חלול כדרך ידות כלי מתכת חלולים שנכפפים והכפיפה מונע את ביאת המים מהחלל שלהלאה מן הכפיפה כן נראה מפירושו במשנה, וכ"כ בחבורו בהי"א כל ידות הכלים שהן תלולים שהכניסן כו', וא"כ נראה לפי"ז דאם היה היד נכנס בתוך קנה החלול מן הכלי לא מהני טבילה להיד אם לא שיפרק היד מן הכלי ודוקא בידות החלולים שנחשבו לכלי אחד עם גוף הכלי לא חייצי דגם לענין הזאה נחשבו ככלי אחד אבל ביד הנכנס להקנה היוצא מהכלי חלול דלענין הזאה לא נחשבו כאחד כן גם לענין טבילה חייצי, וא"כ טעם דבלוע הוא ע"כ לא יהלם לפירושו. אבל באמת נראה דגם הרמב"ם מודה דהכא לענין טבילה לא נ"מ מידי, ואף אם העץ נכנס לברזל לא חייץ דאין סברא כלל לומר דאם היה היד נכנס לתוך קצה הכלי שיצטרכו לפורקו בעת טבילה, וגם למה סתמו כאן במשנה והו"ל להביא ג"כ הכא פלוגתת ריב"נ ות"ק דהתם דלפי' הרמב"ם שם ריב"נ סובר בפי"ב דפרה דגם אם העץ נכנס לברזל הוי ככלי אחד לענין הזאה ומדסתמו הכא מוכח דכאן גבי טבילה אין חילוק בזה וגם הרמב"ם בחבורו לא כתב לחלק בזה לענין טבילה, ולכן נראה לדעתי דודאי כאן גם אם היד נכנס לתוך חלל הבליטה היוצא מהכלי לא חייץ. ומה שפי' הרמב"ם משנתנו דאיירי בידות חלולים הוא מפני שהוא פי' הך ולא מירקן היינו שלא שטפן מבפנים, ואם היה הכונה במשנה באם קנה היוצא מהכלי הוא חלול א"כ גם אם היד לא מלא את כל החלל אכתי הרי הנשאר ריקן איננו פתות לשים צד דצד השני הרי הוא סמוך לדופן הכלי ולמה יצטרך שם שטיפה ולא בעינן לשם הגעת מים כלל אחרי שלעולם ישאר סתום ובלוע הוא ולכן פירשה דאיירי באם בליטה היוצא מהכלי נכנס לתוך יד תלולה והיד:
הוא כולו חלול היינו שגם מחוץ הוא פחות לחוץ ואם בליטת הכלי איננה ממלאה את כל חלל היד אז בעינן שטיפה תוך פנים היד מפני שקצחו ריקן ופתוח ובעינן בים שטיפה מפני שחללו גלוי לחוץ, ולכן בנשברה היינו שנתמעך ונכפף באמצע הרי אין כאן ביאת מים לכל חלל היד עד מקום סתימת הבליטה היוצא מהכלי, אבל אם יד החלול הוא סתום בחוץ כמו שהוא דרך רוב הידות אז גם אם בליטת הכלי איננה ממלאה את כל חלל היד לא איכפת לן בזה דלא בעינן הגעת מים לשם כלל, ומכ"ש אם יד הכלי אינו חלול רק בליטת הכלי הוא חלול והיד אינו ממלא את כל חלל הבליטה פשיטא דלא בעינן לשם מריקה ושטיפה דלא בעינן הגעת מים לשם כלל, כך נראה הסבר הדברים לדעת הרמב"ם ז"ל. וא"כ לדעתו מוכח ודאי דאם קצה הכלי הוא חלול והיד נכנס לשם שלדעתו לא נחשבה ככלי אחד לענין הזאה ואפ"ה לענין טבילה לא חייץ מוכח ודאי שזה מפני דבלוע הוא. וכן מה שאמרתי דלא בעינן מריקה באם היד אינו ממלא את כל חלל של בליטת הכלי מוכת ג"כ שזה מפני דבלוע הוא, אך להבנת הר"ש והרא"ש דגם לענין הזאה בכ"ע נחשב היד כגוף אחד עם הכלי אין ראיה מכאן דהוי בלוע רק מפני דנחשבו ככלי אחד, וגם לדעתם הך דולא מרקן פירושו באופן אחר שלא גמר את הכנסת הכלי כמבואר בדבריהם ז"ל, וגם הך דנשברו לפירושם לא איירי שחוצצים תוך חלל היד רק דשברים של יד חוצצים תוך הכלי וצריך לומר דאיירי באופן שא"א להכניס יד אחר עד שיוציא השברים משם ולכן חוצצים, אבל אם היו השברים נתונים בעומק והיה אפשר לו להכניס יד אחר והשברים ישארו שם נראה דלא חייצי דהוי כבלוע מקום טמון הזה. והא דהביא הר"ש דברי התוספתא במגל שנשברה ידו מן הסיטה ולפנים דאינה חוצצת נראה דאיירי ג"כ באופן שיוכל לתקן את יד המגל להכניס יד אחר בלתי שיוציא את השברים שהן בפנים ולכן מיקרי ביה"ס, [ולפמש"ל לאו ביה"ס הוא רק בלוע הוא ולקמן הביאו הר"ש והרא"ש ראיה מזה דביה"ס דכלי לא בעינן ראוי לב"מ, ובאמת אינה ראיה כ"כ דזה נחשב בלוע וגם התוס' לא נחלקו לומר דבעינן ראוי כו' רק היכא שיש שם טומאת מגע כמש"ל]. אבל אם לא יוכל לתק יד אחר בלתי שיוציא את השברים נראה דחוצצים וזה שאמרו מן הסיטה ולחוץ כו':
שם שהטבילו דרך פיו כו'. כתב הר"ש אין לפרש מפני שהמים נשאבים לתוכו דהא תינח במקוה שאין בו כ"א מ"ס מכוונות כו', ואין כוונת הר"ש דבמ"ס מכוונות לעולם המים שבתוכן שאובים, דז"א דהרי מבואר לעיל פ"ז מ"ו גבי כר וכסת ויורה דאף במקוה מצומצמת ונתקבצו המים לתוך היורה אפ"ה כל שלא נפסק קלות מי המקוה מן היורה לא נחשבו עדיין כשאובים דמחוברים המים שביורה למי המקוה ורק כונת הר"ש דבמקום מצומצמת היה אפשר לפרש דאיירי כאן באופן שנפסק הקלוח מן מי המקוה לתוך היורה דאז הוי כאילו לא טבל, וכמבואר לעיל פ"ז:
מ"ב הכר והכסת של עור כו', נראה מדברי הר"ש והרא"ש שדוקא של עור עשוי להכניס ולהוציא מה שבתוכן אבל של בגד אינו עשוי להכניס כו' וטובלים כמו שהוא, אבל מדברי מהר"מ המובא בתוי"ט נראה לפרש דלרבותא נקט של עור אף שאינו צריך כבוס דע"י הדחת מים הוא מתכבס היטב וכיון שאינו עשוי להחכבס הייתי אומר דאינו עשוי להכניס ולהוציא מה שבתוכו ואפ"ה אמר שדרכו לפעמים לכבסו וכן להחליף מה שבתוכו ולהוסיף עליו ולכן צריך שיבאו בהן מים, ומכ"ש כר וכסת של בגד שדרכו להתכבס ועשוי להוציא מה שבתוכו בעת הכבוס א"כ פשיטא דבעינן שיבאו בהן מים, והא דתנינן לעיל פ"ז מ"ו דכר וכסת של עור כיון שהגביה שפחותיהן כו' לאו דשל בגד א"צ לפותחו ואין שם בית כנוס מים רק דשל בגד אין המים שבתוכו שאובים דאינו מחזיק מים כדתנן לעיל פ"ו מ"ה ושם נתבאר: והא דתנן והתפלה כו'. היינו גוף התפלה בלתי הרצועות אינו עשוי להכניס ולהוציא כלל דפרשיות שבהן א"צ לבודקן רק לעתים רחוקות עתוי"ט. ולמהר"מ הטעם הוא מפני דאינן צריכין כבוס ואף אם פותחן לבודקן מ"מ אינו עשוי להחליף ולהוסיף עליהן ולכן מטבילן כמות שהן, ובד' מהר"ם צ"ע דגבי תפלין כתב הטעם דאין הפתיחה בשביל החיצון, משמע דכל שאין הפתיחה בשביל הנרתק טובלים כמות שהוא, וגבי כרים וכסחות כתב וגם להוסיף עליהן, הרי דאף שהפתיחה בשביל הפנימי צריך פתיחם לטבילה וגם אין טעם לחלק בזה אידי ואידי עשוי להכניס ולהוציא הוא, ולכן נראה להסביר דבתפלין אין שם דבר חידוש בהפתיחה משא"כ בכר וכסת עשוי להחליף ולהוסיף, והעיקר נראה דבתפלין הפחיחה לעתים רחוקות ולכן לא מיקרי עשוי לפחות:
מ"ג ותפלה של ראש בזמן שהיא חוצה. לפי' הר"ש והרא"ש איירי כאן לענין הקשרים שברצועות, דבשל ראש בעינן שיהא הקשר מהודק בטוב ואז א"צ ביאת מים ושל זרוע בעינן ג"כ שתהא הרצועה שנקשרה ובה סובב הולך אורך רצועה של יד שתהא הרצועה אינה עולה ויורדת דרך הקשר והיינו שנקשר הקשר סביב הרצועה, והרע"ב כתב דמהדק הקשר הרבה (וצ"ע דאיך יניח תפלין של זרוע אם הרצועה מהודקת איך תעלה דרך עובי הזרוע עד הקיבורת] ומזה הוכיחו התוס' במנחות ל"ו ע"א דהקשר של ראש לא בעינן קשירה בכל יום, וכן תפלה של יד לא בעינן הדוק בכל יום, אבל הרמב"ם בפי' המשנה וכן בחבורו פ"ג מה"מ הכ"א לא פירשה לענין הקשרים רק לענין התפלה עצמה במקום מעבר הרצועה בתוך הקציצה שהוא הנקרא מעברתא, דאם הרצועה שבתוך של ראש ושל זרוע מתנענעים והולכים ושבים ממקום למקום אז הרצועה חוצצת בתוך המעברתא ובעינן להסירה בעת טבילה, אבל בזמן שהיא חוצה היינו שהמעברתא דבוקה עם הרצועה שבתוכה ע"י עור שנתפר על שניהם וכן ברצועה של זרוע אם היא מהודקת בתוך המעברתא שאינה עולה ויורדת בתוך המעברתא אז אין צורך להסירן וא"כ אין מכאן ראיה כלל לדין הקשרים, אבל עכ"ז נראה דהפי' במשנה מיושרת יותר לפי' הר"ש והרא"ש, חדא דלהרמב"ם למה נקט במתניתין בשל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת למה שינה מלשון חוצה האמור בשל ראש הרי אידי ואידי דבר אחד הוא שהמעברתא דבוקה עם הרצועה, ולפי' הר"ש והרא"ש ניחא שדרך רצועה של יד להיות עולה ויורדת תוך הקשר כאמור, ועוד דבמשנתנו זו ובמשנה ד' בדין קשרים איירינן ודבר הלמד בענינו הוא דגם כאן בדין קשר ש"ר וש"י דיינינן וצדקו דברי התוס' מנחות הנ"ל. אבל צ"ע לפי' הר"ש והרא"ש מה התנה בזמן שהיא חוצה דהיינו שהקשר מהודק בחוזק והרי אם אינו מהודק בחוזק יותר טוב שיבאו המים בתוך כפלי הקשר, וצ"ל דה"ק דאם הוא דבוק בחוזק לא יתירנו לעולם אבל אם אינו דבוק בחוזק עתיד הוא להתירנו והמים לא יבאו בתוכו וכ"נ מדברי הרא"ש, אבל הר"ש והרע"ב פירשו דלאו טעמא הוא הא דחוצה רק רבותא קאמר דאף שהוא חוצה ומהודקים כפלי הקשר אפ"ה לא חייץ מפני שאינו עתיד להתירו, אבל לא יהלם לפי"ז מה דתנא במ"ד דצריך שיבא מים בזמן שאינה חוצה למה יגרע מה דאינה חוצה אם אינו עתיד להתיר הקשר, ולכן נראה עיקר כפי' הרא"ש: מה דתנא במתני' קשרי העני, היינו מה שהעני קושר בבגדו במקום קרעיו, ביאר הרמב"ם בהכ"א דאם מקפיד עליו חוצץ ובקשרי בגדי בע"ב סתמן חוצצים ואם אינו מקפיד עליהן אינן חוצצים, והוא מדברי התוספתא המובא בר"ש לקמן מ"ד ומזה מוכת כמש"ל דכללי המשנה על ההוה דברו אבל העיקר תליא בקפידא דידיה ואין להביט על מה שרובא:
דעלמא מקפידים או לא רק בבעל הבגד תלי מלתא ודלא כנראה מדברי הרשב"א ז"ל וכבר כתבתי דגם באדם העיקר הוא דהכל חלי בקפידא דנטבל בין איש בין אשה וכמש"ל בזה באורך:
מ"ד ובגדים שהטבילן מכובסים עד שיבעבעו. לפירוש הרמב"ם ענין הבעבוע הוא שהבגד מתנשא בשטחו על פני המים כמו שהוא טבע סדין המתפשט ע"פ המים נעשה במקומות ממנו כמו בעבועות שמתנשא בחלקיו למעלה מן המים והרי לא נטבל כולו במים, וא"כ לא אבחין פירושו איך בבגדים הלחים המכובסים די בבעבוע לחוד ולמה לא נצריך שיטבל כולו במים ומדוע בנגובים בעינן עד שינוחו מבעבוען היינו שנטבל כולו במים ולא יגבה חלקיו למעלה מן המים ואיך בבגד לח תיהני ליה טבילה גם אם לא נטבל כולו במים, ואם נימא עבור שחלק ממנו נתקרב למים והושק למי המקוה ולכן חשבינן כל חלקי הסדין שיש בתוכו כולן מחוברים למי המקוה ע"י טפיחה שיש בכל הסדין חשבינן כאילו כולו נתחבר למי המקוה, א"כ לפי"ז גם אם יטביל רק קצתו יהיה די בזה מפני שכל מים שבכל הבגד נחשבו כמחוברים ע"י טבילת קצתו וזה מן התימה שיהיה די בטבילת קצתו, וגם למה הוזכר פאן בעבוע והול"ל בגדים המכובסים עד שיטבול קצתן, ואף ר' יהודה שהתיר לעיל פ"ז מ"ו בחבור טופח להטפיח היינו לצרף את המים ולא שיוטבל קצתו דזה ודאי לא מהני לכ"ע, ואם לומר דבעינן שתחובר כל קצות הבגד למים ושוב לא איכפת לן גם אם באמצע הבגד יהיה מוגבה מן המים שזה ענין הבעבוע באמצעית הבגד, אבל גם זה לא ידענא למה יהיה קיל אמצע הבגד מחלק ממנו וגם בחבורו סתם כדברי המשנה בפ"ג הכ"ד, ודרכו נסתרה מני וגם דברי הר"ש והרא"ש לא נתבארו בטוב, אבל העיקר במשנה נראה דבגד לח די אם נתפשט ע"פ המים כולו אף שלא עברו המיר בכל חלקיו ועדיין המים מבעבעין ואין הכונה על בעבוע הבגד דהבגד נתפשט כולו ע"פ המים רק שהמים מבעבעין שזה אות שלא נכנסו המים בכל חלקי הבגד אפ"ה כיון שכל שטחו מתפשט ע"פ המים הרי המים שבתוכו נתחברו והושקו למי המקוה, ואפשר שגם אם כל עובי הבגד לא נטבל במים רק חלק הפרוס ע"פ המים נתחבר למי המקוה חשבינן כאילו כל חלקי המים שבתוך הבגד כאילו הם ממי מקוה דהושקו למי המקוה ודי בזה והוי כאילו נטבל כל עובי הבגד בתוך מי מקוה משא"כ בגד נגוב. בעינן עד שינוחו מבעבועו שזה אות שנתפשטו המים בכל חלקי הבגד, וכ"נ מפי' הרע"ב רק שקיצר בזה וכ"נ מד' התפ"י, ועיין לעיל ספ"ה:
מ"ה כל ידות הכלים כו'. התוס' בחולין ע"ג וכן הר"ש והרא"ש במתניתין הקשו דמקום חתך להוי חציצה וכתבו התוס' דאיירי כאן בשל חוליות, והר"ש דחה זה מדר"ט במשנה דבעי כל הטבעת מכלל דת"ק לא בעי כל הטבעת והתוס' נדחקו ליישב זה יע"ש, והר"ש והרא"ש אמרו דביה"ס דכלים לא בעינן ראוי לב"מ, אכן ראיתם מתוספתא דלעיל אינה מכרעת כמש"ל דשם איירי בשברים שאינו עתיד ללקחן ולהסירן משם ונחשבו כבלוע דאף באדם לא בעינן בבלוע ראוי לב"מ משא"כ הכא שעתיד לקוצצן נחשב כביה"ס להתוס' מפני שמטמאין במגע לת"ק דכחתוך דמי כמבואר בחולין שם, ואפ"ה יש להצדיק דברי הר"ש והרא"ש כמש"ל דכל היכא שאין באפשרי לבא שם מים מיחשב כבלוע לענין טבילה וכמו שבארתי באורך ספ"ח ורפ"ט גבי קלקי, ולדידי צ"ע בעיקר קושיתם דמאן לימא לן דמקום החתך נטמא בטומאת הכלי הרי היד עצמו אין לו טומאה רק ע"י טומאת הכלי וכל אורך היד שאינו צריך להכלי לא נטמא בטומאת הכלי כלל כמבואר ברמב"ם פ"כ וכ"א מה' כלים א"כ אין כאן הפקעת טומאה כלל ואף מקום החתך אפשר דלא נטמא כלל, ואף אם נימא דכל יד שנטמא מן הכלי גם עובי שטח היד יש בו טומאה הוא מפני דגם הוא שייך לתשמיש הכלי שאפשר דגם עובי שטח היד בקצהו יהיה ממנו תשמיש להכלי לדחוף ולהזיז את הכלי ע"י עובי קצה היד, אבל מקום החתך שאינו גלוי לחוץ ואין על ידו תשמיש להכלי מאין יבא לו טומאה הרי שם נחשב כשברי כלי מתכות דלית בהן דררא דטומאה כלל ולכן לא בעינן ליה טהרה כלל, אך לפי"ז לא א"ש ד' ר' יהודה שאמר מטביל את כולו ואם היד לא נטמא למה לן להטבילנו, ואם נאמר דר"י חייש עבור עובי שטח היד המחובר למקום העומד להקצץ שהוא בכלל טומאה, דא"כ לא מהני מה שיטבילנו כולו דאכתי מקום העומד להקצץ שא"צ טבילה יחוץ על שטח העובי, הגם שיש לדחוק בזה דמאחר דבלוע הוא לא חייש ר"י רק באם נראה לעין שלא הטביל את העובי מן היד, לא מסתברא לפרש כן, ועוד דבש"ס דתולין מוכח דר"י טעמו דסובר דכל העומד לחתוך לאו כחתוך דמי, אך יש לומר דבהא פליגי דלת"ק דכל העומד לחתוך כחתוך דמי לא נטמא כל היד ולכן א"צ טבילה וכמ"ש דגם טובי העומד להגלות אחר הקציצה לא נטמא, ולר"י נטמא כולו, אכן מדלא נחנו לזה שיעור כמה יהיה אורך היד ובכל ידות היתר מכדי שיעורן נתנו שיעור בכלים פכ"ט וכאן סלו הדבר בדעת בעל הכלי שעומד לקצצו מוכח כפי' הר"ש והרא"ש שמתחלה נטמא כל היד שלא היה דעתו לקוצצו או אף בדעתו לקוצצו כל שאינו ארוך יותר משיעור שנתנו חכמים נטמא, ולענין טבילה הקיל הת"ק דכחתוך דמי וכמ"ש דמקום החתך בלוע הוא ור"י סובר דלאו כחתוך דמי, ופלוגתת ת"ק ור"ט בהך דשלשלת דלי כו' לא פירשו רבותינו מאומה, ונראה מדעתם דר"ט בשיטת ר"י אמרה אבל לא הודה לר"י בהך דידות דגם ר"ט סובר דכחתוך דמי רק בטבעת אחת ודאי לא יחלקנה לשנים כי יתפרק תחתים חלק הטבעת ותתקצר מדת השלשלת, ות"ק סובר דאפ"ה כיון שאינו צריך לו כחתוך דמי ויחתוך חצי הטבעת ויקטין את חני הנשאר באש פחם. ולפמ"ש נראה לומר דפלוגתת ת"ק ור"ט מלתא אחריתא היא דהרי נתנו כאן מדה ולא תלו בדעת בעל הכלי. ונראה לפרש דמדה זו בשלשלת דלי נשנית בכלים פי"ד מ"ג לענין טומאה דיתר ממדה האמור במשנתנו לא נטמאת בטומאת הכלי, וכן הוא ברמב"ם פ"ט מה"כ הט"ז וסובר ת"ק דאף בכלה המדה בחצי טבעת אין שם טומאה להלאה ור"ט סובר דמדות חכמים לא נאמרו כ"א בכלה בקצה הטבעת אבל טבעת אחת אין לחלקה לשנים ונטמאת כולם ומטבילה כולה, ומפני שענינה בדומה לפלוגתת ר"י ות"ק סמכן יחד במשנתנו, אבל טעמי פלוגתתן מלתא אחריתא דר"י ות"ק פליגי אם עומד לחתוך כחתוך כו', ור"ט ות"ק נחלקו במדות חכמים לענין טומאה אם כלה המדה בחצי טבעה אם נטמא כל הטבעת, ולכן סמך ענין לו במתניתין התבל שהוא קשור בקופה דאינו חבור ולענין טומאה איירי, וגם הרמב"ם העתיק הך דחבל כו' בה' כלים פ"כ הט"ז ובעין משפט לא רשמו שלא מצאו בה"מ אבל הוא שייך לענין טומאת כלים וטהרתן: (מ"ו) בש"א אין מטבילין חמין בצונן כו', פי' הר"ש דגזרי ב"ש דלמא חייס עלייהו כו', ואף רעים ביפים חיישינן דלמא חייס על מי המקוה היפים שלא יתקלקלו ע"י הנטבלים הרעים, או דגזרי ב"ש רעים ביפים אטו יפים ברעים, ובזה מתורץ קושית הרא"ש בפירושו יע"ש. והנה בביצה י"ז ע"ב איתא במשנה שם ושוין שמשיקין את המים כו' [היינו דשוין ב"ש וב"ה יע"ש]. ופירש"י מי שיש לו מים יפין לשתות כו' ונותנם במקוה מים מלוחין כו' וכ"כ הרע"ב שם, וזה לא יתכן לדעת ב"ש דאין מטבילים יפים ברעים, וגם הרמב"ם כתב שם בפי' המשנה שהמים הטמאים הם מתוקים ומי מקוה אינן ראויה לשתיה. ואפשר לדחוק להרמב"ם דמי מקוה לאו רעים הם רק שאינן מתוקים וטובים דעכורים הם ולא חיישי ב"ש לדלמא חייס עלייהו:
רק ביפים ברעים, אבל לרש"י והרע"ב שהמים מלוחים והרי הם רעים ודאי אסור לב"ש וגם להרמב"ם דחוק לחלק בין עכורים למלוחים ורעים, ובאמת לא ידענא למה הוצרכו לזה לפרש כן דמטביל יפים ברעים אם עבור דלמה לו להטביל את אלו הרי די לו במי מקוה, הרי שנינו כאן רעים ביפים א"כ צריך הוא לרעים לכביסה וכדומה וחס על מי מקוה היפים לרחיצה וכביסה, א"כ מכ"ש דנוכל לומר דשם איירי במטביל יפים ביפים וחס הוא על מימיו מי מקוה שנצרכים לו ורוצה להשתמש באלו השאובים ומטבילן והרי אמרו רז"ל לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו א"כ מכ"ש שיחוס האדם על מי בורו אם נצרכים לו לכל דבר וירצה להשתמש באלו השאובים ולמה הוצרכו רש"י ורמב"ם ורע"ב לחדש זה דאיירי שם ביפים ברעים, והר"ש ודאי יפרש כן דאיירי שם ביפים ביפים, ומה שאמרו בש"ס שם י"ח אי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה אלא דלית ליה כו', אין הכונה שמי הבור הם רעים רק שדחוק לו למים דלכן מטביל את השאובים ואין לו מעין או נהר, או דאיירי שמי הבור היפים הם של איש אחר ולא יתן לו מהם אבל כולם יפים הם, אך מפי' הרמב"ם והרא"ש מבואר דטעם ב"ש בהא לאו עבור גזירה דלמא חייס עלייהו רק שדין השקת מים לאו מדין טבילה סוא רק מדין זריעה שנזרעו במים של מקוה ונעשו גוף אחד וכמ"ש רש"י בביצה שם וסברי ב"ש דאין הזרעה אלא במין במינו וכל דלא הוי מינו אין בהם השקה כלל. ומה שאמרו חמין בצונן וצונן בחמין היינו מים צוננין בטבען ומים חמין בטבען כמו חמי טבריא וכן מים יפים ברעים היינו ברעים מעיקרן שמרים ומלוחים מברייתן דלא יהיו כגוף אחד אחר השקה. ונראה לפי"ז דב"ש לא יתירו לטהר שלג במים ע"י השקה שלא יהיו גוף אחד וברייתא השנויה בנדה י"ז אתיא דלא כב"ש, וא"כ מים שעיקרן טוב רק שנתקלקלו אח"כ כמו מי גשמים הנקוים שנסרחו ונתקלקלו מטבילים בהם אף לב"ש, וא"כ א"ש בפשיטות דברי הש"ס דביצה דאיירינן שם בנתקלקלו אח"כ והכא איירינן ברעים מעיקרן. אבל דברי רש"י ורע"ב במים מלוחים והם מים שעיקרן כך א"א להולמן לב"ש רק דברי הרמב"ם שכתב שם דהמים אינם מתוקנים לשתיה א"ש דאיירי שנתקלקלו אח"כ, אבל לפי' הר"ש דחייש דלמא חייס עלייהו בודאי גם נתקלקלו אח"כ אסור לב"ש ויפרש שם הך דביצה ביפים ביפים, ודברי התוי"ט כאן שהעתיק דברי הר"ש על ד' הרע"ב שהם כפי' הרמב"ם ז"ל אינם מתוקנים:
ב עוד שם, כלי שהוא מלא משקין כו', הטעם הוא מפני חציצה ולכן לא נטהרה הכלי כמ"ש הר"ש ועיין תוס' זבחים ע"ח ע"ב ד"ה דלי כו' שכתבו דלא תקשי מכאן על דברי התוספתא דלעיל פ"ט דדיו וחלב לחים אינן חוצצים דעל גוף האדם שאני, וזה דלא כדברי המרדכי המובא ברמ"א סימן קצ"ח דדיו לח חוצץ, וכבר הכרעתי לעיל בזה מדין הלגים השנוי בתוספתא דלעיל ומובא ברמב"ם פ"ג ה"כ דגם טיט לח אינו חוצץ אף בכולו וע"כ שאין זה מטעם דאינו מקפיד רק דאין בזה חציצה כלל וכמש"ל באורך: (פסקא ב) (א) דתניא בתוספת' המובא בר"ש במלא יין וחלב אם רבו עליו טהור. יש לעיין מפני מה נבטלו ברוב הרי מין באינו מינו הוא וכל היכא שיש בהנמצא תוך הכלי טעם יין או טעם חלב אכתי שם משקה עליהן ולא נטהרו בהשקה למי המקוה וחוצצין גם בפני הכלי, ובתוס' זבחים הנ"ל כתבו דאיירי ביין מזוג ורפי וכשרבו עליו המים נתבטל בהמים, ואיברא כן הוא ביין במים דנתבטל טעמו בששה חלקים כמבואר ביו"ד סימן קל"ד סעיף ה' וכיון דיין מזוג הוא נתבטל בששה כנגדו, אבל בחלב לא ידענא טעמא איך נתבטל החלב ברובו, וגם ביין צ"ע למה סתמו לומר שנתבטל ברוב, ואולי מפני שכל היין והחלב נתערב במי המקוה ומי המקוה מחוברים הם כחן עדיף לבטל ברוב את היין וחלב לענין טהרת מים וכמו ששנינו לעיל פ"ז מ"ב דנתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו במי פירות ואף שיהיה בהן טעם מי פירות אפ"ה לענין מקוה לא איכפת לן דכח מים מחוברים עדיף לבטל את המי פירות ברוב, ובתוס' זבחים צדדו לומר דגם בנתן סאה ונטל סאה במי פירות איירי באופן שלא נשתנה טעם המים עבור היין, אבל כל הפוסקים פסקו דבכל מ"פ מהני נתן סאה ונטל סאה עד רובו ולא חלקו בזה וכמבואר בש"ע סימן ר"א סעיף כ"ד. ואף שבכ"מ פ"ד מה"מ רוצה לפרש דלהרמב"ם לא הותר רק בסאה אחת, אין זה מוכרע וכמש"ל פ"ז דגם להרמב"ם הותר במ"פ עד רובו וע"כ הטעם הוא דמ"ס מי מקוה כחן יפה לבטל מעט יין ומ"פ אף שנשתנה טעם המים ולא תפסל כ"א בשנוי מראה או ברביית מ"פ אבל עד רובו כשר, וכן הכא אם הטביל הדלי עם יין וחלב ורבו בו מים אף שטעמו טעם יין מ"מ כיון שמחובר למי מקוה כשרה כחה יפה לטהר ולבטל המעט יין וחלב ונטהר הכלי ולא הוי חציצה. אך זה צ"ע דנראה מדברי התוספתא דלא הותר ברבו מים כ"א לטהר את הכלי [וגם בזה ביין אדום בעינן שיתבטל מראיתו] דלא הוי חציצה אבל אם היה היין או החלב טמאים לא נטהרו בהשקה אף ברבו שם מים, והרי בבכורות כ"ב אמרינן בלוקח ציר מע"ה דנטהר בהשקה ממ"נ אם רבו מים סלקא להו השקה וכתבו שם התוס' דאף שיש בו טעם ציר בטומאה לא אמרינן טעם כעיקר וכ"כ לעיל פ"ז דנראה דאף מים שנשתנו מראיתן ע"י מ"פ מהני להו השקה, וא"כ הכא ברבו מים על יין וחלב היה לן לטהר אף היין וחלב, והתוספות בזבחים ע"ח ע"ט סוף ד"ה דלי כו' נתעוררו קצת בזה מפני מה לא אמרינן רואין גבי ציר של ע"ה וכתבו וא"א לברר הטעם אלא היכא דאתמר כו' וקושייתם מה דלא אמרינן רואין לאו קושיא היא כל כך דהרי רואין לא החמיר רק ר"י לומר דרואין אותו כאילו הוא אדום ורבנן לא סברי הכי, וא"ש מימרא דר"ל בבכורות אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו אבל מה שהקשיתי קשה יותר דכאן משמע דהיין וחלב לא נטהרו ע"י השקה אף ברבו מים, ואפשר שהתוס' סברי דברבו מים גם היין וחלב נטהרו, ולכאורה מוכרח לומר כן דהרי אם הכלי היתה טמאה נטמאו גם היין וחלב שבתוכה ואם נימא דברבו מים היין וחלב נשארו בטומאתן א"כ חוזרים ומטמאים את הכלי מגזירת י"ח דבר דמשקין מטמאים כלי וע"כ דגם היין וחלב נטהרו, ומ"מ נראה דאף אם נימא דהיין וחלב עצמן לא נטהרו בהשקה ברבו מים ואפ"ה לא גזרו שיטמאו את הכלי מפני דטומאת משקין לטמא כלי קילא לא קשה מהך דציר של ע"ה דשם ציר לאו בר קבולי טומאה הוא כלל ולכן ברבו מים סלקא ליה השקה משא"כ הכא בטומאת יין וחלב אף ברבו מים לא נטהרו המשקים שטעמן טעם יין וחלב, ובזה תתיישב גם קושית התוס' שהקשו למה לא אמרינן רואין גבי ציר דאפי' לר' יהודה דאמר הכא גבי חלב רואין אותו כאילו הוא יין אדום לא יאמר כן גבי ציר, וכן גבי שליא שהביאו התוס' שם דציר וכן שליא שנמוחה לאו בני קבולי טומאה הן ולכן לא החמירו בהן לומר רואין כו' משא"כ הכא גבי יין וחלב הטמאים אמרינן רואין לר' יהודה, אבל קרוב יותר לומר כדמשמע מדברי התוס' דגם כאן היין וחלב עצמן נטהרו בהשקה דכח מקוה של מ"ס יפה לבטל את מעט היין וחלב, אבל הרמב"ם ז"ל העתיק דברי התוספתא הזו פ"ג מה"מ הי"ט לענין כלי שתוכו טהור וגבו טמא אבל בכלי שכולו טמא לא נטהרה הכלי אף ברבו מים, ומובן לדעתו דיין וחלב עצמן לעולם לא יטהרו מטומאתן אף ברבו מים מפני שטעמן טעם יין וחלב, ולדבריו ודאי צריך לחלק מהך דציר דברבו מים סלקא להו השקה מפני דציר לאו בר קבולי טומאה הוא דהרי גם הוא העתיק להלכה הך דציר בפט"ז מהט"א, ומה: דבנתן סאה ונטל סאה הותר אף בכל המשקים עד רובן, התם שאני שבאו המשקים לתוך המקוה עצמה כחן יפה לבטל את כל הבאים לשם אם לא רבו על המי מקוה משא"כ בהיו יין וחלב תוך הכלי לא נטהרו אף ברבו מים עד שיתבטל טעם החלב והיין לגמרי, ולא הקילו הכא ברבו מים רק בכלי שתוכו טהור דאז מעיקר הדין לא בעי תוכו טבילה כלל כמ"ש רש"י בזבחים ע"ט ומפני שפתו שצריך טבילה הקילו ברבו מים אבל לא לטהר היין והחלב עצמן, וע"כ צריך לחלק כן לר' יוסי דפליג במתניתין ואמר אפי' כלי מחזיק כור ואין בו אלא רביעית כאילו לא טבל, [ובמשנה היה אפשר לפרש דר"י קאי על מי חטאת וכן פי' הרמב"ם אבל בתוספתא מבואר דגם על יין וחלב פליג ר"י וכן פי' הרא"ש במתני'] והרי בהך דנתן סאה ונטל כו' לא פליג ר"י וע"כ דהתם שאני שבאו המשקין תוך המקוה עצמן משא"כ הכא שהם בכלי ולכן גם לרבנן לא מהני לטהר היין והחלב וכן בכלי שתוכו טמא אף ברבו המים עד שיתבטל טעם החלב לגמרי:
ב ומה שפי' הרמב"ם התוספתא על כלי שתוכו טהור וגבו טמא היא אוקימתא דרבא בזבחים ע"ט והראב"ד השיג עליו דאוקימתא דרבא נאמרה רק לר"י, איברא שכן פירש"י ותוס' אבל הרמב"ם נראה שפי' דרבא בא להשיב על מה שאמרו תנאי היא ורצו לומר דמה שאמרו במשנה שם נתערב ביין או בדם בהמה רואין אותן כאילו הוא מים, שזה נאמר רק לר"י דס"ל הכא גבי מקוה רואין אותו כאילו הוא יין אדום, אבל לרבנן דמקוה דסברי הכא ביין וחלב דבטל ברוב יסברו גם בדם שנתערב ביין דבטל ברוב ולא אמרינן רואין כו', וע"ז בא רבא להשיג לומר דכ"ע מודים גבי דם דאמרינן רואין וגם גבי מקוה לכ"ע אמרינן רואין ומה שהקילו הכא ביין וחלב דבטל ברוב הוא מפני דאיירי בכלי שתוכו טהור כו', ויתיישב בזה גם קושית הש"ס שם שהקשו מאן שמעת ליה דאית ליה רואין ר"י וקתני דסגי ליה ברובא יע"ש. ולרבא לק"מ דלאו ר"י לחוד סובר רואין דגם רבנן סברי רואין כו', ובאמת שזה פי' המחוור בש"ס שם דאם נניח שנשאר תירוץ הש"ס שם דתנאי היא יקשה טובא דאנן קיי"ל כסתם משנה שם גבי דם שנתערב ביין דרואין אותו כאילו הוא מים וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' פסולי המוקדשין הכ"ב והכא קיי"ל כרבנן דר"י דאם היה בכלי יין וחלב דבטל ברוב אבל לאוקימתא דרבא א"ש בטוב [ודברי הכ"מ בזה צע"ג דבין בדם שנתערב ביין ובין במקוה שהטביל שם יין וחלב אמרינן רואין ולא נתבטל עד שכיוצא בו במים לא היה שום מראה מהיין או החלב אם היה אדום וכן בדם הקדשים, אך לפי"ז ישאר קושית הש"ס שם שהקשו לר"י גבי פגול ונותר למה בטל ברוב נשער במין במינו כאינו מינו שתירצו ע"ז דתנאי היא ולמה שפירשנו לרבא אין כאן תנאי ולכ"ע אמרינן רואין, וצריך לומר דרבא לא חש לתרצה דצריך לחלק בין קדשים ומקוה דאמרינן רואין דגבי חזותא החמירו לומר כאילו היה גוון אחר משא"כ באיסורים לענין טעמא לא אמרינן רואין דמינו יחשב כאינו מינו, ולפי"ז להרמב"ם בכלי שכולו טמא גם תוכו לא מהני רבו מים עד שאם יראה כיין אדום ידהה מראיתו וגם לא יהיה בו טעם יין וחלב ואז גם היין וחלב נטהרו, וצ"ע למה לא בארה הרמב"ם ועכ"מ שהקשה כעין זה ביין אדום, ומכל זה אין סתירה למש"ל פ"ז דמים שנשתנו מראיתן ע"י מ"פ נטהרו בהשקה דהכא שאני שעיקרו היה יין וחלב משא"כ התם עיקרו מים ודוק:
ויתר דברי המשנה בשנוי הגרסאות בהא דמי רגלים גירסת הרמב"ם כגירסת רש"י דרואין כאילו הוא מים ואין כאן מה לבאר:
מ"ז כל האוכלים מצטרפים לפסול את הגויה בכחצי פרס. לשון פסול גויה מורה שגופו נפסל מלאכול בתרומה אבל אינו פוסל במגע, ובמשנה דסוף זבים תנינא אלו פוסלים את התרומה האוכל כו' מוכח דפוסל במגע, ולכן פר"ת בתוס' שבת י"ד וביומא פ' ובשאר דוכתי דפסול גויה היתה גזירה קדמונית ולא גזרו רק בכחצי פרס שהוא שיעור ביצה ומחצה או שתי ביצים ופלוגתא דתנאי היא בעירובין פ"ב] ולפסול הגוף ולא לפסול במגע ואח"כ בי"ח דבר הוסיפו לגזור לפסול במגע ובשיעור כביצה וטעמו מבואר בתוס' שם ומשנתנו זו היא נשנית קודם י"ח דבר, וצ"ע טובא לדעתו דבמשנה דזבים חשיב שם גם שותה משקים טמאים ולדעתו בשותה משקים טמאים לא הוסיפו בי"ת דבר על גזרה קדמונית האמור במשנתנו לפחות משיעור רביעית, וא"כ מה דחשבן התנא בי"ח דבר הוא עבור שהוסיפו טומאת מגע ומקודם לא היה בשותה רביעית רק פסול גויה כמבואר במשנתנו, וא"כ מאחר דבשותה משקים טמאים לא היה חידוש בי"ח דבר רק בחומרת פסול מגע לא בשיעור רביעית מנא ליה לר"ת דבאוכל אוכלים טמאים הוסיפו לגזור לפחות משיעור חצי פרס להעמידו על כביצה אולי לא היה ההוספה כ"א על פסול מגע, וצריך לומר דטעמו דהרי בשבת י"ד אמרו הטעם דזמנין דאכיל אוכלים טמאים ושקל משקין דתרומה ושדי לתוך פיו ושיעור אוכלים טמאים לטמא אחרים הוא כביצה, אבל א"כ היה להם לגזור בשותה על פחות מרביעית מהאי טעמא שאמרו שם בשבת זמנין דשותה משקין טמאים ושקיל אוכלים דתרומה כו' ומשקין מטמאים אחרים בכ"ש, וצריך לומר דר"ת לשיטתיה שסובר בפסחים י"ד בתוס' שם ושאר דוכתי דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא בעינן רביעית ומדרבנן מטמאים בכ"ש ולכן לא חשו לגזור על פחות מרביעית שאין טומאתן רק דרבנן. וא"כ לדעת הרמב"ם רפ"ד מה' ט"א דמשקין מטמאים אחרים מדאורייתא בכ"ש לא יהלם פר"ת דאם גזרו על אוכלים כביצה שזה שיעור טומאתו היה להם לגזור על משקין בכ"ש שזה שיעור טומאתן, וא"כ צ"ע על הר"י בתוס' שבפסחים שם כתבו שהר"י סובר דמשקים מטמאים אחרים דאורייתא בכ"ש וביומא פ' כתבו התוס' שהר"י הסכים לפר"ת בהך דאוכלים טמאים, ורש"י פי' בשבת דהך די"ח דבר היינו הך דמתניתין פסול גויה וגזרו שיפסול במגע ודוקא באוכל שיעור חצי פרס וכ"כ הרמב"ם פ"ח מהאה"ט, וא"כ צ"ע לדעתם למה קראו זה בשם פסול גויה. ונראה שרש"י בשבת כוון ליישב זה והביא בשם הערוך דטומאה זו אם טבל לא בעי הערב שמש ומותר לאכול בתרומה, ואפשר שמטעם זה קראו זה בשם פסול גויה שהגוף נפסל ואם נטהר גופו לא בעי הערב שמש ככל הטמאים, והרמב"ם כתב בפ"ט מה' אה"ט דגם הבא ראשו ורובו במים שאובים לא בעי הערב שמש, וכן מוכח בפי"א דפרה מ"ה עיין תוי"ט שם והרי לא קראו זה בשם פסול גויה ולמה ציינו דוקא לקרות אוכל אוכלים טמאים בשם פסול גויה. ונראה לומר דבכלל הגזרה היה דבאוכל אוכל שלישי שאינו מטמא במגע דגופו נעשה שלישי ופסול מלאכול תרומה כמבואר בסוגיא דחולין ל"ד ל"ה דבין לר"א ובין לר"י באוכל אוכל שלישי נפסל גופו לאכול בתרומה ואינו מטמא במגע, וכ"כ הרמב"ם פי"א מה' אה"ט הי"א ולכן קראו זה בשם פסול גוים לומר דלא לבד שגזרו על אוכל אוכל ראשון שיטמא במגע אך גם כללו באוכל אוכל שלישי שא"א לו לטמאות במגע אפ"ה נפסל גופו לאכול בתרומה וזה נכון, ובתוספתא המובא בר"ש והובא בעירובין פ"ג דנו שם ר' יהודא ור' יוסי בשיעור חצי פרס שהוא שני ביצים [ומה שנדפס בר"ש וכמה הוא פרס ט"ס הוא וצ"ל כמה שיעור חצי פרס] איך משערינן שיעור שתי ביצים ומוכח שדנו לענין פסול גויה דאל"כ הו"ל לדון בשיעור פרס שבכל הש"ס והרי ר"י ור"י סיו הרבה אחר י"ח דבר ומה היה להם לדון בענין שכבר בטל ומוכח להדיא דגם בגזרת י"ח דבר לא גזרו כ"א באוכל חצי פרס וזו היא גזרת פסול גויה:
בתוספתא הובא בר"ש התירו לה למעוברת שתהא טועמת דבר מועט מפני סכנת נפשות ובש"ס דכריתות י"ג ע"א הגרסא התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ואוקמוה בש"ס דה"ק התירו לה לעוברה פחות מכשיעור אפי' טובא מפני הסכנה, ונראה לכאורה דלתירוץ הש"ס תרי מילי נינהו דהתירו למעוברת לאכול פחות מכשיעור אפי' בלא סכנה ואפי' טובא מפני הסכנה פי' ואם יש שם סכנה מותר לה לאכול אפי' טובא:
וברמב"ם ספ"ת מה' אה"ט נראה דחדא קאמר דהתירו לה לאכול פחות פחות מכשיעור ואע"פ שיצטרף האכילות ויהיה טובא מותר מפני הסכנה, שהרי כתב שם המעוברת התירו לה כו' פחות מכשיעור ואעפ"י שהיא אוכלת הרבה מפני הסכנה וא"צ טבילה כו', ונראה פירושו דמחשש שלא תבא לידי סכנה התירו לה לאכול פחות מחצי פרס ואעפ"י שתשלים אכילת שיעור חצי פרס בתוך אכילת פרס אפ"ה התירו לה מאחר שאינה אוכלת חצי פרס יחד עותרת מחשש סכנה ואעפ"י שתצטרך אח"כ לאכול תרומה לא הצריכו לה טבילה, וכ"כ התוס' שם והר"ש כאן שהתירו לה בלא טבילה לאכול בתרומה, ונראה שהתירו לה לאכול אף אם אין לה בית מיחוש לבא לידי סכנה מפני שאם נחמיר עליה להצריכה טבילה אם תאכל בתוך אכילת פרס שיעור חצי פרס היא לא תאכל את המאכל טמא שלא תצטרך לטבול לתרומה ואתיא לידי סכנה ולכן התירו לה לגמרי, כך נראה פירושו לפ"ד הרמב"ם ז"ל:
ואם נפרשנה כפשוטו יהיה הפי' דהתירו לכל מעוברת לאכול מאכל טמא פחות פחות מחצי פרס בתוך שיעור אכילת פרס ולא הצריכוה טבילה ואם יש לה סכנה תאכל טובא והיינו במסוכנת לטבול אח"כ לתרומה ואין לה מה לאכול כ"א תרומה, והרמב"ם לא רצה לפרש כן דמפני הסכנה ממש גם תרומה טמאה מותרת כו' ולכן פי' דמחשש סכנה קאמר כע"ש, עכ"פ מוכח מכאן דאכילת דבר איסור שיעור איסורו בתוך אכילת פרס קיל מאם אוכל אותו יחד שהרי לא התירו לה לאכול החצי פרס יחד כ"א פחות פחות מחצי פרס בתוך שיעור אכילת פרס, ויש ללמוד מזה לענין אכילה ביוה"כ לחולה שמבואר בש"ע א"ת סי' תרי"ח סעיף ח' שאם אמדוהו שאינו מספיק לו לאכול פחות פחות מכשיעור ולשהות כדי אכילת פרס שהותר לו לאכול יחד שיעור ככותבת אפ"ה אם אפשר לו לא יאכל הככותבת יחד היינו שיעור שני שלישי ביצה כמבואר בש"ע שם רק יאכל כחצי ביצה יחד ותיכף יאכל עוד כחצי ביצה אף שיאכל שיעור הככותבת בתוך אכילת פרס מ"מ קיל איסורו מאם אוכל השיעור יתד, דהרי התיר והכא למעוברת לאכול החצי פרס בתוך אכילת פרס ולא התירו לה לאכול החצי פרס יתד דשיעור צירוף בתוך אכילת פרס קיל מאם אוכל השיעור יחד, כן גבי חולה ביוה"כ נראה דקיל יותר אם אוכל בתוך אכילת פרס מאם אוכל יחד שנראה דשיעור אכילת פרס לאו הלכה למשה מסיני הוא, שהרי ר"מ פליג ע"ז בכריתות י"ב ואמר שיעור אחר יע"ש, רק חז"ל שיערו כן צירוף אכילת כזית בכל האיסורים וככותבת ביוה"כ בשיעור אכילת סעודה מצומצמת שהוא ג' ביצים לריב"ב בעירובין ושיעור ד' לר"ש שם, ואף שחייב על זה כרת ומיתה בידי שמים בכל האיסורים שחיובן כרת ומיתה בשיעור צירוף אכילת פרס מ"מ קיל איסורו מאם אוכלן יחד כדמוכח מתוספתא הנ"ל, ואף אם הוא הל"מ לרבנן דקיי"ל כוותייהו מ"מ קיל איסורו מאם אוכלן יחד, וברש"י בחולין פ"ג ע"א ד"ה דלית ביה כזית כו' נראה דסובר דאכילת פרס דינו כמו בבת אתת, ונראה דעתו שם דשתי התראות על שני זיתים לא מהני ללקות שתים אם אוכל בתוך אכילת פרס דתדא אכילה היא [ובזה מיושב קושית הרשב"א ומהרש"א שם ודוק], ואף לדעתו נוכל לומר דאפ"ה קיל איסורו מאם אוכלן יתד ממש כדמוכח מתוספתא וש"ס דכריתות הנ"ל, ובגוף דברי רש"י הרמב"ם פי"ד מהמ"א ה"ז פסק להדיא דאף באכילה אחת אם אכל שני זיתים בשתי התראות חייב וגם הרשב"א חולק שם על רש"י אבל בכ"מ לא הביא שום מקור לדברי הרמב"ם ז"ל בזה ואין זה טענינו, ושיעור פרס לפי מה דקיי"ל להחמיר שזה שיעור ד' ביצים כמבואר בא"ח סי' תרי"ח קבלתי בשם ד"ז רבינו הגאון החסיד מלאדי נ"ע שזה שיעור שמונה מינוטין מששים לשעה, ששיער הוא ז"ל שיעור אכילת ביצה באדם בינוני שני מינוטין, וכן אני נוהג להורות:
(פסקא ב) עוד במשנה כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית פירשה הרמב"ם בשבעה משקין וזה לשיטתיה בפ"א מה' ט"א דכל המשקין אין להם טומאה חוץ מז' משקין והארכתי בזה לעיל פ"ז. ובזה יש לעיין למה קראו בשם פסול גויה והרי המשקין לעולם תתלה הוו והשותה אותן יפסול במגע את התרומה, ויש לומר שהרי מצינו משקין שלישי לטומאה והם משקה שנגע בהם טבול יום כמבואר ברמב"ם פ"י מה' אה"ט ה"ד, ואם שתה משקה זו רביעית נפסל גופו מלאכול בתרומה ואינו פוסל במגע:
ושיעור צירוף שתיית רביעית במשקין טמאים מבואר בתוספ' המובא בר"ש ובש"ס דכריתות י"ג דצירופן הוא בשיעור אכילת פרס כמו באכילה וכן פסק הרמב"ם פ"ח מה' אה"ט הי"א, ומתוספתא וש"ס זו השיג הראב"ד על דברי הרמב"ם בפ"ב מה' שביתת עשור לענין צירוף שיעור מלא לוגמיו ביוה"כ דמצרפינן בשיעור שתית רביעית והרי בתוספתא אמרינן דשיעור צירוף שתיה הוא בכא"פ הובאו דברי הראב"ד בטא"ח סי' תרי"ב ובש"ע שם שתי הדעות. וגם לענין איסורים פסק הרמב"ם פי"ד מהמ"א ה"ט דצירוף שתיה הוא בשיעור רביעית, וכן פסק הרמב"ם בפ"י מה' תרומות לענין שתית זר יין של תרומה דמצרפינן בשיעור רביעית ושם נמצא השגות הראב"ד ע"ז, אבל בפי"ד מהמ"א ובפ"ב מה' ש"ע לא נמצא לפנינו השגות הראב"ד והטור הביאה מדברי השגותיו בה' תרומות, ובב"י בא"ת לא רשם מוצא דברי הראב"ד אנה הם והרי הם בה"ת ובמ"מ פ"ב מה' ש"ע כתב שדברי הרמב"ם הם בתוספתא דיומא דצירוף שתיה הוא בשיעור רביעית וגם הראב"ד בהשגות בה"ת כתב על דברי הרמב"ם דאמת שכן הוא בתוספתא אבל דחה דברי התוספתא מברייתא המובא בש"ס דכריתות י"ג, והמ"מ תירץ שם דלענין שתיית משקין טמאים שהוא מד"ס עשו חיזוק יותר להחמיר לצרף בכא"פ הביא דבריו בכ"מ בפי"ד מהמ"א, ובלת"מ פ"ב מה' ש"ע תמה על דברי המ"מ דהרי ביומא פ' ע"ב מבואר דאדרבה הקילו בשיעור אוכלים טמאים שאמרו אכילת חצי פרס בשיעור פרס ומהראוי היה לצרף בשיעור כזית בכא"פ ואיך אמר המ"מ שהחמירו שם ונדחק ליישב שם יע"ש. עוד הקשה בלח"מ שם דהתינת בשיעור שתיה ביוה"כ שהוא כמלא לוגמיו נוכל לצרף בשיעור שתית רביעית אבל בפי"ד מהמ"א שכתב שיעור זה לענין שתית שאר איסורים דשיעורן ברביעית איך יהיה שיעור רביעית בשיעור משך שתיית רביעית. ונדחק לומר דהיינו בשותהו בבת אחת מהרה ופסק ואח"כ שתה שנית מהר דמצרפינן בשיעור שתית רביעית בריות כדרך שבנ"א שותים וסיים שזה דוחק, ולדעתי קושיא זאת תיישב קושיא של הראב"ד מתוספתא דידן כמו שאבאר. ומקודם אומר דמה דפסיקא ליה ללח"מ דשיעור שתיית שאר איסורים הוא ברביעית וכן ראיתי בכ"מ פ"ג מה' ברכות הי"ב שכתב דמה שכתב הרמב"ם לענין ברכה אחרונה על היין ושאר משקין דשיעורן ברביעית למד כן מדין כל האיסורים דשיעור שתייתן ברביעית, לדידי קרוב יותר דכל איסורים שיעור שתייתן בכזית ולא מצינו בשום מקום בש"ס באיסורים שיעור רביעית, ובחולין ק"ח ע"ב אסיק שם דחצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה על אכילתו ועל בישולו וחלב משקה הוא ומשערינן בכזית, ובעירובין ד' וסוכה ו' אמרו כדי רביעית:
יין לנזיר ולא אמרו רביעית יין לערלה וכלאי הכרם, ולרש"י בסוכה שפי' דקאי על לולבים וחרצנים אין ראיה משם אבל לפירש"י בעירובין שפי' רביעית יין לנזיר לחייבו מלקות ולמה לא נקט ערלה וכלאי הכרם, ובנזיר ל"ח חשיב התם עשר רביעיות הן וחשיב חד מנייהו רביעית יין לנזיר ולמה לא חשיב רביעית יין ושמן בכל האיסורים כגון טבל והקדש ושביעית וערלה וכלאי הכרם ותרומה לזר ומע"ש חוץ לירושלים ולמה נקט רק רביעית יין לנזיר, ובתוס' שם אמרו דבנזיר פלוגתא הוא אם משערינן ברביעית ולמשנה אחרונה משערינן בכזית יין וכ"כ בעירובין וסוכה שם וא"כ מוטב הו"ל למנקט רביעית דכל האיסורים. איברא שבתוס' שם כתבו בד"ה אר"א כו' דאיכא לפרושי כגון רביעית יין של ערלה וכלאי הכרם משמע ג"כ דסברי דבכל האיסורים משערינן ברביעית ומרש"י שם לא נראה כן שפי' שם כל רביעית שבתורה היינו רביעית דם שמטמא כו' ולא פי' על איסורים ואין לנו רמז בש"ס לשער שיעור שתית איסורים ברביעית רק מצינו שיעור רביעית בנזיר ובכריתות י"ב ע"ב במשנה שתה רביעית יין ונכנס למקדש. ונראה ברור שדוקא בנזיר ובשתית יין לעבודה משערינן ברביעית דאפקיה קרא בלשון שתיה דבנזיר כתיב חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה ויין לעבודה כתיב ביה יין ושכר אל תשת ומדאפקי' קרא בלשון שתיה שיעור שתיה הוא ברביעית דזו היא מדה אחרונה שבתתרה ממדת הלח כדאיתא בנזיר ל"ח, אבל בערלה ושביעית והקדש דאפקי' רחמנא בלשון אכילה ערלים לא יאכל וכל זר לא יאכל קדש עיין רש"י מכות י"ג במשנה לאו דהקדש יליף מתרומה וכן בתרומה ילפינן מהאי קרא ובכל איסורים אפקיה רחמנא בלשון אכילה ובכלאי הכרם דלא כתיב אכילה אבל גם לשון שתיה אין שם ולכן הוצרכו בש"ס חולין ק"ך ע"ב ללמוד בכלאים דמשקין היוצאין מהן כמותן מבנין אב כמ"ש התוס' שם ד"ה היכא כו' דאכלאים בעי אע"ג דלא כתיב בהו אכילה כו', ושם בחולין ק"ך ע"א למדו מקראי דהמחה את החמץ וגמעו דחייב וכן בחלב ונבלה והקשו שם התוס' ד"ה לרבות השותה דהא כתיב בקרא ואכלת כו' תירושך ויצהרך ותירצו דהתם במידי דשתיה והכא במידי דאכילה. ואם איתא ליתרצו דהתם משערינן ברביעית והכא גבי חמץ רבינן לשיעור אכילה בכזית ומוכח דבכ"מ משערינן בכזית, וכן מוכח ברמב"ם בכמה דוכתי ובפ"י מה"ת כתב בה"ב ואין אכילה פחותה מכזית וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתיתה בכזית וכ"כ שם בה"ג ומתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתית רביעית הרי אלו מצטרפין לכזית, הרי דבריו ברור מללו דשתיה בתרומה בכזית ולא חילק בין שאר משקים לתירוש ויצהר [גם כי לדעתו בשאר משקים דתרומה אין בהם לאו כלל רק בתירוש ויצהר כמבואר בדבריו בפ"י מהמ"א ופי"א מה"ת] ובריש ה' חמץ ומצה כתב דהמחה את החמץ וגמעו שיעורו בכזית וברפ"ו מהמ"א כתב האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת, והוא מש"ס דחולין פ"ז ע"ב אך בש"ס יש לומר דאיירי בדם קרוש אבל הרמב"ם כתב סתמא בכל דם, וצ"ע קצת מיבמות קי"ד ע"ב שאמרו שם לדם ברביעית, ולרש"י ותוס' שם איירי בש"ס לענין איסור אכילה אך יש לפרש דברי הש"ס שם לענין טומאה ודוק ובפ"י מהמ"א הכ"ב כתב חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתים ועל הענבים שלהן, ובהכ"ג שם חשיב תרומות ובכורים וכתב שם בהכ"ד ושיעור כל אכילה מהן בכזית ולא חילק בין אכילה לשתיה לומר בשתיה שיעור אחר, ומכל זה מוכח להדיא דשיעור שתית כל האיסורים אף ביין ושמן שיעורן בכזית ולא מצינו ברמב"ם באיסורים שיעור רביעית רק בנזיר שכתב בפ"ה מה' נזירות ה"ג דשיעור אכילת יוצא מן הגפן בכזית ושתית יין וחומץ הוא ברביעית וכמ"ש דשם אפקיה בלשון שתיה, ובפי"א מהמ"א ה"ב כתב והשותה רביעית מסתם יינם מכין אותו מכת מרדות ולא מצא בכ"מ מקור לדבריו, ונראה שטעמו דסתם יינם אסמכוה אקרא ישתו יין נסיכם ומדאפקי' בלשון שתיה שיעורו ברביעית [וביי"נ גמור דעתו שם דחייב מלקות בכ"ש], ובריש ה' ביאת המקדש כתב דהשותה רביעית יין פסול לעבודה וכדברי המשנה דכריתות הנ"ל דשם שתיה כתיב כמש"ל, וכן נראה עיקר דכל איסורי תורה טבל והקדש וכלאים וערלה ותרומה שיעור שתיתן בכזית, ובפ"ד מה' שבועות ה"ד כתב נשבע שלא ישתה כו' וכמה ישתה ויהא חייב נראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר האיסורים נראה שטעמיה דאפקי' הנשבע בלשון שתיה ולכן שיעורו ברביעית ככל האיסורים האמורים בקרא בלשון שתיה, אך צ"ע מ"ש בה' מע"ש פ"ב ה"ה דאם שתה רביעית יין חוץ לחומת ירושלים לוקה, אולי טעמו דשם חלקן הכתוב מעשר דגנך תירושך ויצהרך וחייב על כל אחד בפני עצמו כמבואר שם ולכן שיעור תירוש ויצהר בשיעור שתיה:
ומעתה מיושבים פסקיו דפ"ב מה' שביתת עשור שפסק כדברי התוספתא דיומא דצירוף שתיה הוא ברביעית דשם שיעור השתיה הוא במלא לוגמיו לכן מצרפינן אותן בשיעור רביעית וכן בכל האיסורים דשתייתן בכזית, ולכן כתב בפי"ד מהמ"א דשיעור צירופן הוא בשתית רביעית, וכן בשותה יין של תרומה דשיעורן בכזית מצרפינן שיעורו בשיעור שתית רביעית כמ"ש בפ"י מה"ת, אבל בשותה משקים טמאים דשיעור שתייתן ברביעית א"א לומר שיעור צרופן ברביעית דהרי חיובן הוא ברביעית ולכן שיעור צרופן הוא בכדי אכילת פרס וכדברי הש"ס דכריתות י"ג וכמ"ש בפ"ח מה' אה"ט וכ"נ מוכח מדבריו בה' נזירות פ"ה ה"ד ביין שנתערב בדבש בעינן לשער צרופן בכדי אכילת פרס וכ"כ שם בה"ה ו' ז' מפני דחיובו הוא ברביעית לכן שיעור צרופו הוא בכא"פ וכן יהיה הדין לדעתו במע"ש. כללא דמלתא כל האיסורים כגון טבל והקדש ותרומה וערלה וכלאי הכרם דשיעור שתיתן בכזית וכן גבי יוה"כ דשיעור שתייתן במלא לוגמיו שיעור צרופן הוא בשיעור שתיית רביעית אבל נזיר ודומיו דחיובו הוא ברביעית שיעור צירופו הוא בכא"פ ושותה משקין טמאים ג"כ צירופן הוא בכדי אכילת פרס, ומיושבים דברי התוספתא דיומא שהביאו הראב"ד ומ"מ עם דברי התוספתא דכריתות. שוב ראיתי בספר שארית יהודה לד"ז מהרי"ל ז"ל בתשובה לא"ח סי' ט"ו הביא גשם אחיו רבינו הגאון החסיד מלאדי נ"ע שהתעורר בדברים אלו שכתבתי. ומעתה מובן דמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' ברכות לענין ברכה אחרונה דשיעורו ברביעית לאו מדין כל האיסורים יליף לה רק מאותן האיסורים שנאמרו בלשון שתיה דשיעורן ברביעית, אבל צ"ע מ"ש בפי"ד מהמ"א ה"ט בשותה רביעית של סתם יינם דשיעור צרופו הוא ברביעית ואיך יצטרף ברביעית אם חיובו הוא ברביעית ולמה כללו שם עם כל האיסורים ששיעורן בכזית, ואפשר שטעמו ברביעית של סתם יינם בהפסיק מעט אינו חייב מכת מרדות אף בשותה בכא"פ ויליף לה מדין שתית רביעית יין להכנס למקדש שפסק ריש ה' ביאת מקדש דאם הפסיק מעט פטור ואין לו צירוף כלל וכדעת ר"א במשנה דכריתות י"ב שפסקו שם בש"ס הלכתא כוותיה ולמד מזה לענין סתם יינם ברביעית להקל לומר שאין לו צירוף כלל בהפסיק בשתיתן ועדיין צ"ע. והנה במג"א בא"ח סי' ר"י סק"א כתב לענין צירוף שלענין ברכה בשתה רביעית יין או מים דתלוי בפלוגתא האמור בסי' תרי"ב היינו דלהרמב"ם מצטרף דוקא בשיעור שתית רביעית ואחריו נמשכו האחרונים, ולפמ"ש לית כאן פלוגתא דגם הרמב"ם מודה דכל היכא דשתיתו בשיעור רביעית צירוף שיעורו הוא בכדי אכילת פרס:
שם במשנה זה חומר כו' שעשו בו שארית משקין כמים. תמה אני מה ענין שמיטה כו', ואיזהו ענין שייכות דין משקים טמאים בשותה לדין המקוה ולמה לא יהיה דין:
פסול גויה בכל משקים טמאים כמו במים אחרי שכולם טמאים מעיקר הדין, ויש לדחוק דה"ק דלענין מקוה מהראוי היה שגם שאר משקים יפסלו המקוה בג' לוגין כמו מים שאובים דהרי פסול כל המשקים למי מקוה גרע יותר משאובים דמקוה של משקים פסול מה"ת כמ"ש התוספות ביבמות פ"ג ע"ב ובשאובים אף למאן דפוסל מה"ת אינו כ"א ברובו שאוב דוקא, ויש מי שסובר דגם כולו שאוב הוא מדרבנן ואפ"ה החמירו בג' לוגים שאובים ולא בג' לוגים של מי פירות, והטעם דלא חשו לגזור בזה דשאר משקים אסור לעשות מהן מקוה שלמה אף במחוברים לקרקע ולכן לא חשו לגזור בג' לוגים שלא יבאו לטעות בזה משא"כ מים שהן מקוה טהרה במחוברים לקרקע וחשו לגזור בג' לוגים שאובים שלא יבאו לעשות מקוה כולה משאובים, משא"כ לענין פסול גויה הרי טומאתן שוה למים ולכן חשו לפסול הגויה אף בשאר משקים, ועדיין הדמיון דחוק. אבל האמת יורה דרכו שזה סיוע למ"ש כ"פ דמה דחשו על ג' לוגים שאובים העיקר הוא עבור חשש מים טמאים דשאובים שנטמאו פסולים למקוה מה"ת, ולכן גזרו גם בשאובים שלא נטמאו מחשש אותן שנטמאו, וא"כ כיון דמשום לתא דטומאה הוא א"כ היה מהראוי לגזור גם בכל משקים טמאים לפחות כמו שהשוו שאר משקים טמאים כמים לענין פסול גויה ואפ"ה לא גזרו בזה מטעם האמור, והרא"ש כתב שלא עשו שאר משקים כמים לענין להשלים השיעור וזה דחוק דאיך ישלימו השיעור והן אינן ראוים למקוה. והגר"א ז"ל גורס מבנפלו עליו פי' שלא גזרו בנפלו עליו ג' לוגים משקים כמו בנפלו ג' לוגים מים אבל גרסתנו היא העיקר: (משנה ח) אכל אוכלים כו' מפני שאינן טהורים בגוף שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורים כו'. פירשו בו הר"מ ור"ש והרא"ש מפני שנטהרו המים ע"י השקה למי המקוה בעודן בגוף וכן הוא פשט המשנה, והוראה נפלאת היא איך תעלה השקה למים המכונסין בגוף והרי טבילה לטבעת טמא הנמצא תוך הגוף לא נטהר הטבעת בטבלו כמבואר בסיפא דמתניתין, ואף דבסיפא איירי בטמאה טומאת מת דבעיא הזאה מ"מ גם בטמאה משרץ לא תטהר ע"י טבילת אדם מדלא השמיענו התנא זה הדין גבי כלי טמא וכן מוכח בתוס' חולין ע"א ע"ב שרצו לאוקים הך דטבעת בטומאת שרץ ואיך תעלה השקה למים המכונסים שם. ואם נאמר דגוף האדם נחשב כחלחולי מחלחל ומים קלים להטהר יותר מטבעת מפני דמים די להו בהשקה משא"כ טבעת בעינן שיטבל כולו במים ולכן הגוף חוצץ בפני הטבעת משא"כ במים די במחוברין במקצתן ולכן גם בהיותן בתוך הגוף נחשבו כמחוברים קצתן, אכתי קשה מפני מה פרה ששתתה מים טמאים לא מהני השקה להמים אף שבאה במים בעת המים תוך גופה, ונראה דהלכה מקובלת היא בלא טעם, או אפשר דיש למצוא קצת טעם לזה מפני דכל הטמאים משקין היוצא מהן כמשקין הנוגע בהן כמבואר ברפ"ב דטבול יום וברמב"ם פ"ה מה' משכב ומושב ופ"י מה' אה"ט ואפ"ה מהני טבילה לכל הטמאים ולא מחלקינן בין אם נעקרו המשקין שבהן ועומדין לצאת מגופן כגון רוק שנעקר ועומד לצאת בפיו או מי השתן שנעקר מגופו ועצור תוך כים השתן ועומד לצאת ואם היה מטיל מים קודם טבילה היו המ"ר טמאים ועכשיו שטבל נטהרו גם המשקים העצורים תוך גופו ואם יצאו אח"כ הרי הם טהורים, הרי ע"כ חזינן דגם מים שבתוך גופו מהני להו בילה של הטמא, ובנדה מ"ג ע"א בעי רבא בזבה שנעקרו מי רגליה וטבלה ואסיק בתיקו וכתבו שם התוס' בשם רש"י שדוקא באשה קמבעיא ליה אבל באיש טהורים שאינן מתאספין סמוך לפי השתן, ומזה למדו חכמינו ז"ל דגם מים טמאים שהן בתוך גופו נטהרו על ידי טבילת אדם אבל בשאר משקים טמאים לא למדו לדמות זה למים היוצאין מן הטמא ולא נטהרו על ידי טבילת אדם. הגם שיש לחלק דהתם בעודן בתוך גופו לא היה עליהם שם משקים טמאים דבתוך גופו לא יקבלו טומאה דבלוע הוא ולא יטמאו כ"א בנגען בצאתן לחוץ משא"כ הכא שהיו טמאים מקודם, מ"מ יש לומר שיש לדמותן לרוקו ומימי רגליו של זב דכמעין הוא והוא עצמו אב הטומאה ובעודן עצורים תוך גופו נטהרו ע"י טבילה לפירש"י דבזב זכר לא קמיבעיא ליה, וגם אם לא נימא כפירש"י מ"מ נראה דלא איבעיא ליה לרבא רק בעומדים לצאת אבל אם אינם דחוקים לצאת ודאי נטהרו תוך הגוף ולכן לא קמבעיא ליה ברוק דודאי בכל פה של טמאים במעינותיהם ימצא רוק, וכל שאינו מתעגל ומוכן לצאת לא חשו, שנטהר ע"י טבילת דם ולכן גם מים טמאים נטהרו שנתבטלו לגוף האדם, וזה שאמרו מפני שהן טהורים בגוף יתפרש שנתבטלו תוך גופו של אדם ונטהרו ככל אברי הגוף ופנימי מעינותיו, ולאו מתורת השקה הוא דהרי בבהמה לא מהני בבאה תוך מים רק בטבילת אדם נטהר ונתבטל להגוף ואפ"ה במשקים טמאים לא נטהרו שאינן דומים למים העצורים תוך גופו ולא מצינו טהרה כזאת בטבילת אדם ולכן בהקיאן טמאים, ולהרמב"ם ור"ש ורא"ש שמפרשים עבור השקה צריך לומר דהלכה מקובלת היא דהשקה לא מהני רק בגופו של אדם לא בגופו של פרה, ונראה גם לדעתם דהשקה לא מהני רק בטבל כל גופו אבל אם ראשו חוץ למים אף שהמים בבטנו לא נטהרו בהשקה ולטעמא דידי ודאי דלא מהני כ"א בטבל כדין. עוד נראה דמאי דאמרינן במים טמאים באם טבל והקיאן טהורים איירי אף שלא היה טמא ולא שתה שיעור רביעית ולא נטמא האדם ואפ"ה באם טבל נטהרו המים שבגופו אם מטעם השקה או מטעם שבטלים לגבי גופו ונטהרו ככל לחיות ממים שנמצא תוך הטמא, וראיה לזה שהרי אמרו בתוספתא טבל או שנסרחו או שיצאו מלמטה טהורים, וא"כ ביצאו מלמטה טהורים אף שלא טבל ואם היה האיש טמא אם בטומאה זו ששתה המים טמאים או בשאר טומאות הרי מי רגליו היוצאים ממנו טמאים, כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' אה"ט ה"ד להדיא דאף באכל או שחה אוכלין ומשקין טמאים מי רגליו נעשו ראשון לטומאה וע"כ דאיירינן הכא בלא נטמא האדם, גם ברמב"ם פ"י מה' ט"א ה"ח ביאר להדיא דאם יצאו מלמטה אעפ"י שלא טבל טהורים וע"כ איירי שהוא לא היה טמא, וכן יש לדקדק במשנה מדנקט האי דינא על שחה משקים טמאים והו"ל למנקט בטמא ששתה משקים טהורים דאם הקיאן הרי הן טמאים דהמשקים הטהורים בעת שבאו לפי הטמא נטמאו בנגיעתן ולא מהני להו אח"כ טבילת האדם, ומדנקט משקים טמאים וכן מים טמאים מוכח דאיירי באם האדם לא נטמא ואשמעינן רבותא דאף שלא נטמא אפ"ה מהני טבילתו למים הטמאים תוך גופו ואינן מטמאים עוד בהקיאן, וא"כ מה שאמרו בתוספתא שתה מים טמאים והקיאן טמאים מפני שנטמאו בו ביציאתן ע"כ מוטעת היא דאם האדם היה טמא איך אמר אח"כ דאם יצאו מלמטה טהורים וע"כ דאיירי הכא באדם טהור וגם לא צריכינן להאי טעמא שנטמאו ביציאתן ממגע אדם דמתחלה טמאים היו, וגם ברמב"ם שם לפי גרסא שלפנינו העתיק הלשון מפני שלא טהרו ביציאתן, וכן צריך להיות הגרסא בתוספתא, ואם גרסינן כגרסתנו בתוספתא צריך להוסיף בבא בשתה מים טמאים והטיל מים טמאים מפני שנטמאו ביציאתן ואשמעינן דאם נטמא ממים הטמאים ששתה רביעית והטיל מים ולא הוציא המים ששתה שהטיל מים תיכף לשתיתו אפ"ה מי רגליו טמאים מפני שהוא היה טמא וכדברי הרמב"ם פ"י מה' אה"ט הנ"ל, אבל העיקר נראה שטעות הוא בתוספתא ולא איירינן הכא בנטמא האדם:
והראב"ד כתב בהשגות בפ"י מהט"א שם מפני שנטמאו ביציאתן כו', וכתב הכ"מ שכך היה גרסת הראב"ד בדברי הרמב"ם וכתב ע"ז והוא ששתה רביעית שנטמא האיש בשתייתן ועכשיו ביציאתן הוא מטמא אותן:
אעפ"י שבטלה טומאתן בהיותן בתוך מעיו עכ"ל, נראה שהוא מפרש באופן אחר שהמים ששתה נתבטלו בתוך גופו ופקע טומאתן ולכן בטבל ואח"כ הקיאן לא יטמאו בנגיעתן משא"כ בלא טבל אף שפקע טומאתן הקודמת הרי יטמאו שנית בנגיעתן בגופו, וא"כ הך טבילה אינו לטהר המים רק לטהר את גופו שלא יטמאו שנית בצאתן מגופו ואם לא שתה רביעית לא בעי טבילה ואם הקיאן טהורים שטומאתן פקע, וצריך לומר דשאר משקים לא פקע טומאתן תוך גופו ולכן אף טבל לא מהני דמים שהן צרכי מזון האדם מיד שבאו לתוך גופו נתבטלו והיו כגופו, משא"כ שאר משקים לא פקע טומאתן ולכן גם בטבל והקיאן הרי עדיין הם בטומאתן הקודמת, ולפי"ז במשקים טמאים גם בלא שתה רביעית טמאים בהקיאן שהרי לא פקע טומאתן ומילי מילי קתני במשקים, אף שלא שתה רביעית והקיאן וכן בטבל ואח"כ הקיאן טמאים שלא פקע טומאתן ובמים בטבל ואח"כ הקיאן טהורים גם אם שתה רביעית ובלא שתה רביעית גם אם לא טבל טהורים, אבל לפירוש זה לא א"ש מה שאמרו בתוספתא וכן ברמב"ם שם דאם יצאו מלמטה טהורים והרי בשתה רביעית ולא טבל מי רגליו טמאים גם ממים דעלמא כמש"ל דכל הטמאים מ"ר טמאים, ואם איירי בלא שתה רביעית א"כ גם הקיאן טהורים המים, ואולי הראב"ד יפרש הך שיצאו מלמטה היינו שיצאו דרך בית הרעי דאז אינן מטמאים אבל אין כן פשט המשנה, ולכן העיקר כפי' הר"מ ור"ש ורא"ש ז"ל דאיירי הכא בלא שתה רביעית מים ולא נטמא האיש, ולכן ביצאו דרך מי רגליו טהורים ובהקיאן ולא טבל טמאים שלא פקע טומאתן, ובטבל נטהרו בטבילתו אף אם לא היה צריך טבילה כמש"ל, ובמשקין לא מהני טבילה:
(פסקא ב) עוד במשנה בלע טבעת טהורה כו' גם אם נבלע תוך בהמה חיה ועוף לא נטמא בהכנסו לאהל המת וכמבואר בתוס' המובא בר"ש שכל הבלועים באדם ובבהמה כו', ובחולין ע"א ע"ב למדו זה בק"ו מאדם דמה אדם דמיטמא מחיים מציל על הבלוע בהמה דלא מיטמא מחיים אינו דין שיציל כו', ומכאן תשובה לדברי רש"י ז"ל שפי' בעירובין ט"ו ע"א במשנה בדבר שיש בו רות חיים דמטמא משום גולל ופירש"י אף לאחר שניטל משם הוא מטמא ואחריו נמשכו הריטב"א ורע"ב שם, וזה לא יתכן, דלא מצינו בעלי חיים שמטמאים לבד מן האדם, רק הפי' במשנה שם דמטמא משום גולל בעוד שהוא נתון על המת דטומאת המת בוקע תחתיו אבל לאחר שהלכה משם לית בה דררא דטומאה כלל וכן הוא להדיא ברמב"ם פ"י מה' ט"מ ה"ז וכן מוכח במשנה דאהלות פט"ו גבי חבית המוקף צמיד פתיל בעשאה גולל דהחבית טהורה ודוק:
(פסקא ג) עוד במשנה בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. משמע דלא בעי הזאה ג' ח' ואיירי בטבעת שלא נגע במת עצמו רק באדם שנגע במת או בכלים שנגעו במת דהוי אב הטומאה והנוגע בם טובל לערב ולא בעי הזאה כמבואר במשניות דריש אהלות וברמב"ם פ"ה מה' ט"מ אבל אם הטבעת נגעה במת אדם הנוגע בה טמא ובעי הזאה ג' וז', ולהרמב"ן בתורה פ' חקת גם כלי שנגעה במת הנוגע בה לא בעי הזאה רק טמא טומאת שבעה, וכ"נ דעת הרז"ה במאור חולין ע"ב, אבל הענין נפלא איך יטמא ז' ולא בעי הזאה ולמה יטמא שבעת ימים אם לא בעי הזאה הכי נקיים בעי:
(פסקא ד) עוד במשנה אץ שהוא תחוב כו'. מדסמכו להך דבלע טבעת טמאה מוכח דהך אינו נראה פירושו דמובלע לגמרי ולא ששוה לבשר דאז חוצץ דלא מיקרי בלוע עיין ב"י שדן בזה], וגם ברמב"ם פ"ב מה"מ א"ח כתב על דין דחץ כו' וכן מי שבלע טבעת כו' וסיים ע"ז דברי התוספתא שכל הבלועים כו' מוכח דמטעם בלוע אתינן עלה, אך בתוספתא אמרו לשון זה שכל הבלועים טל הך דאם קרם עליו העור מלמעלה והוא ז"ל פי' דגם באינו נראה היינו שמושקע הרבה בבשרו שאינו נראה כלל לחוץ דינו כקרם עליו העור כו' ופלוגתת רבי ורבנן בתוספתא אם חץ של מתכת חוצץ נראה שפירשום בנראה ואפ"ה לרבי אינו חוצץ מפני דכאיב ליה להסירו ולכן לא יקפיד להסירו ולכן אינו חוצץ לרבי, ולא קיי"ל כן דאפשר שאחר זמן ימלך להסירו ולהוציאו. אבל באינו נראה לכ"ע אינו חוצץ וכן פי' במרדכי פ"ב דשבועות [אך דברי התוספתא הובא שם קצת בסגנון אתר, ועבור זה ראיתי בהגהות הטור שהבינו שנוסח אחר היה למרדכי בתוס' ואינו רק שהביא שם דברי התוס' בקיצור והביא סוף דברי התוס' קודם הרישא ודוק], וכן הבינו הרא"ש ורמב"ן בה"נ שלו פ"ט הט"ז דלא חילקו כלל בין מתכת לעץ רק בין נראה לאינו נראה ועש"ך מה שכתב בזה בסי' קצ"ח, אכן מדברי הר"ש נראה שהבין שדוקא בקרם עליו העור מיקרי בלוע, שהרי הקשה ע"ז איך למדין זה בק"ו הרי חץ בירכו ליכא עיכול ואין כאן ק"ו ותירץ דלמדין בק"ו ממה דאין סופו לצאת דשם בחולין חשיב הך דאין סופו לצאת לעיקר הטעם וא"כ נראה שזה דוקא בקרם עליו עור מיקרי אין סופו לצאת אבל באינו נראה מיקרי סופו לצאת, ומה שאמרו במשנה דאם אינו נראה טובל ואוכל בתרומה לא איירי בהיה החץ טמא רק מדין חציצה לא חייץ ולא בעינן ביה ראוי לב"מ, יוכ"נ מדבריו בפי' המשנה שכתב ולא דמי לביה"ס דבעינן ראוי כו' משמע דרק ראוי לב"מ לא בעי מפני שכתבתי לעיל דכל שא"א לבא שם מים לא בעינן ראוי לב"מ לענין טבילה אבל לענין טומאה לאו בלוע הוא. עכ"פ לענין טבילה גם הר"ש מודה דבאינו נראה לא חייץ, אך דברי הר"ש צ"ע מה שחילק בין קרם עור לאינו נראה דבתוספתא משמע דחדא טעמא הוא וגם אינו נראה מיקרי בלוע, ומה שהקשה דאין כאן ק"ו יש לומר דאף דק"ו אין כאן ילפינן לה במה מצינו, וגם מ"ש הק"ו דסופו לצאת בש"ס שם נראה דלאו עבור זה מיקרי בלוע שהרי אסיק רבא שם דטבעת סופו לצאת ואפ"ה מיקרי בלוע וגם כאן באינו נראה אף דסופו לצאת מיקרי בלוע גם לענין טומאה עכ"פ לענין חציצה לכ"ע לא חייץ באינו נראה אף בשל עץ ופלוגתת רבי ורבנן הוא בנראה, ועכ"ז נראה דלא מקילינן באינו נראה רק דוקא באם אין דעתו להוציאו ולהסירו, ולכן באשה שנתחב לה קוץ אם דעתה להסירו הרי הוא חוצץ עד שתסיר את כל מה שתוכל כעת ומה שישאר בעומק ולא תוכל להוציאו אע"פ שדעתה שכאשר יתרפא החבלה תשתדל להסירו מ"מ כעת נואשה מלהסיר הנשאר בעומק ואינו חוצץ וכ"ג מדברי הרמב"ן בה"נ שם, ודומה לזה כתבתי לעיל גבי גלד המכה דכל מה שבעת הכאב אין דעתה להסיר מיקרי זה אינו מקפיד וטהור גם אם אפשר דלענין טומאה אם היה החץ טמא היה מטמא אם דעתה להסיר את"כ כשיתרפא החבלה שאין דינו כבלוע ומטמא במשא מ"מ לענין טבילה נראה להקל דהרי להר"ש כל אינו נראה לא מיקרי בלוע ולענין טבילה לא חייץ מפני דא"א לבא שם מים לא בעינן ראוי כו' ולכן אם כעת אינה מקפדת להסירו לא חייץ וטהורה לבעלה, וכעין זה הוא בש"ע סעיף י"ט ודוק: יתר דברי התוספתא בפלוגתת ר' יעקב ופלוגתת ר' יוסי בר"י נתבאר לעיל בדברי בפ"ט ואין כאן מה להוסיף:
ובזה נשלמו באור דיני מקואות, בעזר חונן למאות, הוא אלהי הצבאות, כן יזכני להחל לבאר עוד דברי תורתו הקדושה לאלפים ורבואות, ותתקבל פעולתי לפני רוכב ערבות, כמקטיר קטורת בבית אשר השכין שמו עדי עד, ויזכנו לראות בבנינו שנית:
מפתחות:
חלק א"ח:
משנה א:
קשר של ראש ושל יד אם בעי קשירה והידוק בכל יום, פ"י מ"ג. בא"ח סי' כ"ה:
משנה ב:
אם יוכל הבקי להוציא את שאינו בקי בקריאת פרשה ראשונה שלי ק"ש, פ"ז מ"ו פסקא ד'. בא"ת סי' נ"ט במג"א סק"ה:
משנה ג:
דין כפילת שמע, פ"ז מ"ו פסקא ד', בא"ח סי' ס"א סעיף ט':
משנה ד:
טבילת בע"ק לד"ת ולתפלה אם מותר במ"ס שאובים ובכלי המחזיק מ"ס, פ"ח מ"א פסקא ב'. בא"ח סי' פ"ח במג"א סק"א:
משנה ה:
באיזה אופן הותר לבע"ק בנתינת ט' קבין על גופו, פ"ג מ"ד פסקא ג': משנה ו:
חשש ראיית מים חלוקים ועכורים ומהרהר ומצא בשרו תם אם שייך לתפלה ולד"ת, פ"ח מ"ב מ"ג:
משנה ז:
בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם טבילה, פרק ח' משנה ד':
משנה ח:
מ' סאה שלג אם מותר ליטול ידיו בהם לאכילה, וכן אם הובאו ע"י כלי למקום א' ויש שם מ"ס, פ"ז מ"א. בא"ח סי' ק"ס סעיף י"ב:
משנה ט:
דבר שברייתו מן המים אם מותר ליטול בו ידיו לאכילה, פ"ו מ"ז פסקא ג'. בא"ת סי' ק"ס סעיף י':
משנה י:
ביאור דין מי שלקות של פרי האדמה ופרי העץ איך לברך עליהן, פ"ז מ"ב פסקא א'. בא"ח סי' ר"ב ר"ה:
משנה יא:
תמד הנתון על שמרי יין לענין ברכה, שם בפ"ז מ"ב. בא"ח סי' ר"ד: יב חלת חוץ לארץ שהותר לכהן לאכול בטבל לקריו, אם הותר בטבילת מים שאובים וכן בכלים, פ"ח מ"א פסקא ב'. בא"ח סי' תנ"ז וביו"ד סי' שכ"ב: יג אם יש לחוש לראית מים חלוקים ועכורים אחר שטבל לקריו לענין חלת ח"ל וכשיבנה בהמ"ק לענין תרומה, פ"ח מ"ב, בא"ח סי' תנ"ז במג"א סק"ת, וביו"ד סי' שכ"ב:
יד מהרהר בלילה ומצא בשרו חם לענין חלת ח"ל, פרק ח' משנה ג': טו בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם טבילה, שם מ"ד:
טז אם הניח עירוב תחומין בביה"ש דקנה עירוב לפסק הש"ע א"ח סי' תט"ו סעיף ב', אם יש לו ברירה להשאר בתחום ביתו, פ"ב מ"ב פסקא ב' אות ה': יז שיעור שתית רביעית יין לענין ברכה אחרונה איך נצרף שהיתו אם בכא"פ או ברביעית, פ"י מ"ז פסקא ג'. בא"ח בסי' ר"י במג"א:
יח ולענין יוה"כ, בסי' תרי"ב:
יט חולה שהותר לו לאכול ביוה"כ בשיעור ככותבת יחד שלא יבלענו בפעם אחת, פ"י מ"ז פסקא א'. בא"ח סי' תרי"ת:
כ שיעור שתיה בכל האיסורים אם הוא בכזית או ברביעית, פ"י מ"ז פסקא ג':
חלק יו"ד:
משנה א:
ספק דרבנן שיש לו חזקת איסור, פרטי הדברים בזה כן ס"ס לאיסורא במלתא דרבנן, פ"ב מ"ב פסקא ב' ושייך לכללי ס"ס בש"ך סי' ק"י אות כ': משנה ב:
בספק איסור דאורייתא אם מה"ת אזלינן בספיקו להחמיר, שם בפסקא ב' ובפסקא א':
משנה ג:
בספק דאורייתא וע"י גלגול בא לו שהוא דרבנן, שם בפסקא ג' אות ה': משנה ד:
בדבר שעיקרו הלכה למשה מסיני מה דין ספיקו, פ"ו מ"ז פסקא ב'. שייך לדיני ס"ס בסי' ק"י ובסי' רצ"ד סעיף ט':
משנה ה:
פולטת ש"ז תוך ג"י אם מהני לה כבוד הבית, פ"ח מ"ד פסקא א'. בש"ע סי' קצ"ו סעיף י"ג:
משנה ו:
ביאור דין הקפידא לענין חציצה אם תליא בדעת הטובל או ברובא דעלמא, פ"ט מ"א פסקא ג'. בריש סי' קצ"ח:
משנה ז:
מה נקרא מקפדת ואם לבוש ותכשיט חייץ באינה מקפדת, פ"ע מ"א פסקא ב'. בריש סי' קצ"ח:
משנה ח:
דין שן תותבת לענין חציצה, שם בפסקא ב':
משנה ט:
דין רטיה שעל המכה או זפת ושעוה ואינה מקפדת ע"ז, פ"ט מ"ב סוף פסקא ב' אות ו'. בש"ע סי' קצ"ח סעיף ד':
משנה י:
חוטי שער מוזהבת שבראשי הבנות, פ"ט מ"א פסקא א'. ברמ"א סי' קצ"ת סע"ד:
משנה יא:
בית הסתרים באשה אם צריך הדחה, בפ"ט מ"ב, וכן קלקי בית השחי וביה"ס, שם ובמ"ג, מה לעשות בקלקי החוצצת, שם באות ב'. בש"ע סי' קצ"ח סעיף ו' וסעיף כ"ה: