אור ברסלב
גלות עליות ט › משנה ז

גלות עליות· רבי דב בער ליפשיץ

ט · משנה ז

משנה ו

מטפחת של זפתין ושל יוצרין, ושל מפסלי אילנות, אין חוצצין. רבי יהודה אומר אף של קייצין כיוצא בהן. זה הכלל, כל המקפיד עליו חוצץ, ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ:

פירוש הקצר:

מ"א אלו חוצצין באדם. משום דבעי למתני לקמן אלו חוצצין בכלים נקט הכא באדם:

חוטי צמר כו' שבראשי הבנות, אכולהו קאי דחוטי צמר ופשתן ורצועות שהבנות כורכות בהן שער ראשן שלא יתפזר חייצי דמהדקות אותן על שערן ובא לאפוקי אותן הכורכות על צוארן דלא תייצי שאינן מהודקות שלא תחנק אבל בכל הגוף אם כורכות החוטין חייצי:

רי"א של צמר ושל שער כו', דסובר דשל צמר אינן מהודקות כמו של שער ורבנן מודו ליה בשל שער, וכללי דחציצה אם יש דבר החוצץ על רוב הגוף או על רוב שער שבראש ומקפיד עליו להסירו בעת שירתץ גופו או בעת שיעשה מלאכתו הרי הוא חוצץ מן התורה, ורבנן גזרו אף על חלק קטן, שבגוף וכן על השער אם מקפיד עליו להסירו וכן גזרו אם חופה, רוב הגוף או רוב השער אף באינו מקפיד אבל מיעוט שאינו מקפיד לא גזרו. וזה דוקא בדבר המודבק לגוף או שהוא לבוש ותכשיט אבל אם מקצת אחד מאבריו או מעט משערותיו מכוסות בדבר שאינו לבוש ותכשיט אף שאינו מקפיד או שמקצת אצבעו הקטנה או קצת שער ראשו חוץ למים אין כאן טבילה מן התורה:

מ"ב קלקי הלב כו', קלקי הם קליעת השערות שנעשו כעין לגד הנקרא קאלטענעס שנעשה מחמת זעה בשערות שעל הלב וזקן העליון ושערות שבביה"ס שעל הערוה באשה חוצצין אבל באיש בביה"ס קתני לקמן דלא:

חייץ שהאיש אינו מקפיד על קלקי ביה"ס אבל אשה נשואה מקפדת שלא תתגנה כו' ולכן מחוייבת להפרידן או לגוז אותן, ובאיש בזקן העליון אם אינו רוצה לגוז פאת זקנו וא"א להפרידן מדיח תחת הקלקי מעפר ופסולת הנעשה סמוך לבשר. והרמב"ם פי' דביה"ס באשה צריכה להדיח במים אף שלא במקום שיער מפני הרקת הפסולת באו"מ נדבק שם עפרורית וחייץ:

לפלוף שחוץ לעין, הוא צואת העין במי שעיניו רפות ויש שפירשו דהיינו בנתייבש חוץ לעין אבל לח לא חייץ:

גלד שחוץ למכה, ריר שהעלתה המכה ונתפשט חוץ לשטת פי המכה ונגלד ונתייבש דהרי מקפיד להסיר מה שנתפשט חוץ לפה המכה ולכן חייץ: והרטיה שעל המכה, מקפיד הוא להסיר בעת רחיצת גופו:

ושרף היבש, שרף הנוטף מן הפירות ואילנות ונתייבש על בשרו, ובתוספתא בארו שיש מיני שרפים הנדבקים גם בלחותן:

וגלדי צואה כו', זוהמא שעל הבשר שנתייבש ונעשה כגליד:

ובצק שתחת הצפורן, אף מה שכנגד הבשר אדם מקפיד להסיר בעת רחיצה: והמלמולין, הוא עפרורית שעל הגוף הנעשה מזעה ואבק ונגרר מבשרו כמלילות:

ר' יוסי כו' בשל מרקה, טיט הנגבל בלובן ביצה:

יתדות הדרכים, טיט הננבל ע"י הלוך בנ"א וכשהוא יבש נעשה כיתד: שאין טובלים בהן, אלו הג' טיטים אם הם על גוף הנטבל בין אדם בין כלי חייץ שנדבק אף בהיותו לח:

ולא מטבילים אותן, אם היו בכלי מים טמאים והשיקן למקוה והיה בשפת הכלי מאלו הטיטים והשיק במקום הטיט לא סלקא טבילה למים:

ושאר כל הטיט מטבילים בו, אם הם על גוף הנטבל והוא לח לא חייץ אבל כשהוא יבש חייץ, וה"ה דמהני השקה בטיט לח:

ולא יטבול באבק שעל רגלו שנעשה טיט כשנכנס במים:

ולא יטבול את הקומקומוס, הם יורות של נחשת לא יטבילן כשהן שחורות משרפת אש שעליו מבחוץ, ואף דמיעוט שאינו מקפיד הוא גזרו עליו אטו רובו שאינו מקפיד שרגיל הוא להיות נחר בשרפת אש כולו או רובו. והרמב"ם פי' דאיירי ביורות שמכבין בהן פחמין ונקבץ תוכו אבק הפחמין וחייץ בבואו למים שנעשה כעין טיט:

מ"ג קלקי הראש ובית השחי, קליעת השערות שנעשו כלבד בראש ובבית השחי הוי מיעוט שאינו מקפיד וגם באשה לא חייץ וביה"ס באיש דהאיש לא יקפיד על קלקי ביה"ס, והר"ש פי' דגם בית השחי קאי על שבאיש דאשה מקפדת על קלקי בית השחי:

רא"א אחד האיש ואחד האשה, דסובר דגם באיש חייץ קלקי ביה"ס דאף דאינו מקפיד להסיר הקלקי מ"מ אינו רוצה בקיומו, ות"ק סובר דכל שאינו מקפיד על הסרתו לא חייץ:

כל המקפיד, יש גורסין כאן זה הכלל כל המקפיד כו', וכן עיקר הגרסא שבא לתת כלל לכל דיני חציצה דאם אינו מקפיד אינו חוצץ והיינו במיעוט הגוף או במיעוט שער הראש דרובו אף שאינו מקפיד חייץ. והרשב"א פירש דכל המקפיד כו' סיומא דמלתא דר"א היא דאין חילוק בין איש לאשה ותליא בקפידא דידיה ות"ק סובר דתליא בקפידא דעלמא ולכן באשה רובן מקפידות על קלקי ביה"ס וחייץ משא"כ באיש רובן לא יקפידו אף שזה מקפיד בטלה דעתיה:

מ"ד לפלוף שבעין, לא חייץ, שדמעת עינו מלחלחתו ויבאו שם מים: וגלד שעל פי המכה, אינו רוצה להסירו מפני כאב המכה, והוי מיעוט שאינו מקפיד:

ושרף הלח, המים יחלחלו תוך השרף ולכלוכי צואה כו', זוהמא לחה שעל בשרו יבאו שם מים:

וצואה שתחת הצפורן, זוהמא שתחת הצפרנים אינו מקפיד להסירו: וצפורן המדולדלת, במקום שנתלשה יבאו שם מים ומקום המחובר הרי הוא כגופו ולכן לא חייץ:

כשות של קטן, שער הנולד מבטן על גוף של קטן אף שיושר מאליו בהמשך הזמן לא חייץ:

ולא טמא ולא מטמא, קאי על כשות של קטן דאף דשער האדם מביא לו טוטאה אם נגע בשערו וכן מוציא טומאה מן האדם אם נפע בשערו אפ"ה שער שעל גבי הקטן לא נחשב כגופו ואינו מוציא ולא מכניס טומאה. ובתוספתא ביאר דגם כל אנן שנשנה לעיל הבא על גופו של אדם מבחוץ הן אותן דחייצי ודלא חייצי כל שאינו מגופו של אדם לא טמא ולא מטמא:

קרום שעל המכה טמא ומטמא, קרום שעלה על המכה בעת שתתחיל להבריא ולהתרפאות וזה הקרום לא יוסר ממנו לעולם אף שעתה הוא רפה נחשב כגופו ומכניס ומוציא טומאה ואין זה גלד שעל המכה דגלד לא נחשב כגופו: (מ"ה) אלו חוצצים בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית בין כו', דכלי זכוכית אף שנדבק מבחוץ נראה הוא בפנימיותו ולכן מקפיד להסירו: על השלחן כו' על הבלוסין, שאינן נקיים, אינן חוצצים:

על אוכף שעל החמור, שבעה"ב רוכב עליו חוצץ דמקפיד שיהא נקי ושל זקקים, אלו המוליכים נודות של יין ושמן על האוכף של חמור אינן מקפידים בלכלוכו:

על המרדעת חוצץ רשב"ג אומר שיהא שטח הלכלוך עד כאיסר ולת"ק אף בפחות מכן מקפיד:

מ"ו על הבגדים מצד אחד כו', דכל בנדיהם היו יכולים להפכן ולנשאן על צד השני ולכן אינו מקפיד באם הלכלוך מצד אחד ואם עבר לצד השני חייץ:

של בנאים, הם ת"ח העוסקים בבנינו של עולם ובגדיהם צריכים להיות נקיים ולכן מקפיד אף על לכלוך מצד אחד. ושל בור, גרוע מע"ה ואפ"ה מקפיד הוא על לכלוך משני צדדים ושל ע"ה דינו כבור:

מ"ז מטפחות כו', הוא סודר שנותנין על הצואר ובכל עת מקנת בהן את ידיו:

וזפתין, עושי זפת ויוצרי חרס:

ומפסלי אילנות, שכורתין מן האילנות הפסולת והם ענפים שלא נשאו פרי וידיהם מלוכלכות ומקנחים במטפחות שלהם ולכן אינן מקפידות על לכלוך שבהן:

אף של קייצין כו', הם שוטחי פירות בקיץ ליבשן וידיהן מלוכלכות משומן הפירות:

זה הכלל כו' ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ והיינו דוקא במיעוט הכלי או הבגד אבל ברובו חייץ אף באינו מקפיד:

פירוש הארוך:

מ"א אלו חוצצין כו', כללי משניות אלו בא לבאר דברים שחוצצין ומקפידין. ויש להעיר בכלל ענין הזה שני פרטים. א) מה הוא ענין הקפידא. ב) מי הוא המקפיד ונבאר מקודם מה הוא הקפידא. הנה בשבת נ"ז הביא רש"י בשם רבותינו דכל מידי דמקפיד להסיר בשעת טבילה חייץ אף אם יכול לבא בהם מים מ"מ מאחר דקפדי להסירן חייצי, והקשה רש"י ע"ז דא"כ ל"ק דשם דסובר דכל שהוא אריג לא גזרו מפני מה הקיל בזה, ועב"י בסי' קצ"ח כתב ליישב דהני תרי לישני פליגי בהא אם חייץ דבר שיכול לבא בהן מים ואין זה במשמע כלל בדברי הש"ס ודוק. עוד כתב הב"י שם לפרש דרבותיו מודים ג"כ דמידי דעיילי בהו מיא לא חייצי רק דסברי דהיכא שהם מלוכלכות בטיט אז ע"י הטיט מהדקי ולא עיילי בהו מיא ולכן חייצי, ול"ק סובר דאפ"ה לא גזרו בזה במיעוט המקפיד, ויציבא מלתא שכן נראים דברי הראב"ד בבעה"נ שכתב בריש שער הטבילה כגון תיכי חלילתא כו' ואינן מלוכלכות שהמים יכולים לבא בהם עכ"ל, דבריו מוכיחים כן דאם הן מלוכלכות בטיט מהדקי ולא עיילי בהו מיא, ואף שרש"י לא הבין כן בדעת רבותיו מ"מ דברי רבותיו יהלמו ע"פ דברי הראב"ד ז"ל. אכן מה שהמציא הב"י לפרש כן בדברי הטור זה לא יתכן כלל דהרי הטור כתב ובלבד שלא יהיו מוזהבים ולא יהיו מטונפים ואם הוא עבור ההידוק מה יועיל הזהב להדקן, בשלמא בטיט נוכל לומר כן דהטיט יהדקן אבל בזהב לא יתכן לומר כן, איברא שהב"י כתב דמוזהבות מהדקן, ואינו:

מובן כלל איך ע"י הזהב יתהדקו ואם נאמר שמוזהבות מלאכתן כן הוא שיתהדקו על הראש למה סתמו הדברים. ועוד שהרי הא דמוזהבות אסור הוציא הטור מדברי הרא"ש שכתב לפרש הא דאמרו בש"ס א"ב דטניפן דהיינו שהם מוזהבות ומטנפן ע"י המים ולכן קפדי להסירן בעת טבילה, ואם נימא דעיקר חשש הוא מפני דמהדקן ע"י הזהב למה הזכירו לשון דטניפן מה זה ענין להך דקפדי וגם אם לא מטנפי ע"י המים חיישינן מפני דמהדקי, בשלמא לפירוש דמלוכלכות בטיט היינו דנקט דטניפן שהם מטונפות בטיט ועי"ז מתהדקין אבל אם נפרש מוזהבות אין נ"מ לנו במה דטניפן ע"י המים אם החשש הוא מפני דמתהדקין על ראשה, וע"כ לפי' זה מוכרח לומר דעבור דטניפן על ידי המים רגילין להסירן ואין זה ענין כלל להך דמתהדקין, וגם מ"ש הב"י דל"ק סובר דכיון דמיעוט המקפיד הוא לא חשו אף אם חייצי צע"ג למה יתיר בזה ל"ק, אשר ע"כ נראה ברור דהטור לא דרך בדרך זה רק שהבין בפי' רבותיו של רש"י כהבנת רש"י דע"י שהן מקפידות להסירן חייצי אף אם יבאו בהן המים וכמ"ש הב"י עצמו שכן מבואר בדברי רבינו ירוחם והטור ורי"ו בחדא שיטתא קיימי [ודלא כהראב"ד שהבין דעבור שהן מלוכלות בטיט מהדקי כו'], ומה שהקשה רש"י דאם כן למה התירו בל"ק, יש לומר דגם ל"ק מודה דחייצי לענין טבילה מפני דקפדי להסירן רק לענין שבת לא גזרו באריג מפני דרובן של תיכי חלילתא אינן מוזהבות לכן לא חילקו ביניהם ולא גזרו לענין שבת פן תזדמן לה טבילה של מצוה, וכן פי' הב"ח שם, ועדיין דחוק למה במוזהבות לא גזרו בשלמא בטיט יש לומר דרובן לא מטנפי ולא חלקו בזה אבל במוזהבות דעשירות עושות אותן של זהב וקפדי וחייצי למה לא גזרו ע"ז בשבת, ודברי הרא"ש בריש במה אשה מוכיחים להדיא כפירש"י ז"ל דלענין טבילה לא איכפת לן אם הן טניפן בטיט או מוזהבות רק לענין שבת חיישינן פן תסירם בעת טבילה ותוציאן כו', ולשון הטור בא"ח סי' ש"ג ובלבד שלא יהיו מטונפות שאז צריכה להסירם מפני הטיט שחוצץ ולא יהו מוזהבות שאז חוששת עליהם שלא יתקלקלו במים ותסירן עכ"ל, נראה שחילק ביניהם דבמלוכלכות בטיט חיישינן גם לענין טבילה דע"י הטיט מהדקי או הטיט עצמו ידבק לראשה ויחוץ בטבילה וזה כדברי הראב"ד ז"ל הנ"ל, ולענין מוזהבות לא תסירם עבור דחייצי בטבילה רק מפני שלא יטנפו ולכן אסרו בשבת זה כפירש"י וכד' הרא"ש הנ"ל, וא"כ דעתו לפי' רבותיו של רש"י שיפרשו דטניפן בטיט, לא מזהבות ולכן חייצי ולל"ק התירו בשבת דלא שכיחא שיהיו מטונפות ולא חלקו ובמוזהבות אוסר הטור כפירש"י, ועיין פרישה שם שהגיה בטור ומחק מלת שחוצץ ויעלו כל דבריו כפירש"י ז"ל, אבל כאן ביו"ד נטה בדרך אחר וכדעת רבותיו של רש"י דגם לענין טבילה פסלי אם רגילות להסירן אף דלא מהדקי ויבאו בהן המים וכד' רי"ו הנ"ל. ולכאורה יש לחזק דעת רבותיו של רש"י כהבנת הטור ורי"ו מהא דתנינן בתוספתא המובא בר"ש לקמן דאבר ובשר המדולדלים באדם הרי אלו חוצצים ופסק כן בטור סי' קצ"ח ונחלבט הב"י מאד בטעם דבר זה למה יחוצו יע"ש, ולדעה זו א"ש דמפני דקפדי להסירן לכן חייצי אף במקום שיבאו בכן המים היינו שלא במקום חבורן בגוף רק במקום שנתלשו ונדלדלו אפ"ה חייצי כל היכא דקפדי להסירן, וכזה יהיה הטעם גם לצפורן שפירשה מיעוטא דחוצצת אף במקום שפירשה מן הגוף ומה דפירשה רובא אינה חוצצת הוא מפני דהוי כאילו מוסר לגמרי, ומ"מ גוף הענין מתמיה מאד איך יחולו בטבילה אם, מים באים שם, וגם יקשה ע"ז מהא דתנינן לקמן בתוס' דשירים ונזמים וטבעות רפויין אינן חוצצים ואכתי מה לן שהן רפויין הרי קפדי להסירן ויחוצו, וגם מהא שאמרו בביצה י"ח דנדה טובלת בבגדיה ופסקו כן בש"ע סעיף מ"ו והרי בגדיה דרכה להסירן כמ"ש הרא"ש בריש פ' במה אשה ונראה כן בחוש, וראיתי בסד"ט סי' קצ"ח ס"ק י"ג שהקשה כן ומה שתירץ ע"ז דנזמים וטבעות לא קפדי להסירן בשעת טבילה רק בשעת לישה ולזה לא חיישינן, לא נייח דאכתי מי לא עסקינן דנזמים וטבעות הן מוזהבות וקפדי בהן שיטנפו ע"י המים בטבילה וגם רובן של נזמים וטבעות הן זהובות ואפ"ה ברפויין אינן חוצציה. ואפשר לומר שדוקא תיכי חלילתא אם הן מוזהבות קפדי שלא יטנפו במים משא"כ נזמים וטבעות לא קפדי עלייהו ודוחק, וגם מ"ש הסד"ט דמה דטובלת בבגדיה איירי בבגדים גרועים ופתוחים שאינה מקפדת להסירן בשעת טבילה הוא דוחק גדול ולכן הנראה לדעתי בזה דגם רבותיו של רש"י ז"ל לא אמרו כן רק במכסות רוב גופן או רוב שערן דסברי כדעת הגאונים ורש"י בעירובין ד' ע"ב דשער נדון בפ"ע ורוב שער דומה כרוב הגוף לפסול מה"ת ברובו החוצץ ומקפיד ולכן סברי דגזרו בזה מדרבנן אף ביכולים לבא בהן מים כל היכא שדרכן להסירן ומכסות רוב הגוף או רוב הראש שגזרו בזה אטו היכא דחייצי מן המים ומכסות רובן, וזה שהזכיר רש"י ז"ל בדברי רבותיו בלשונו כדקיי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ ומסתמא שמע כן מרבותיו. ולכאורה הרי אנן קיי"ל דמדרבנן חוצץ אף במיעוט המקפיד ולפמ"ש נכונים דבריו ז"ל דרבותיו לא אמרו דאם מקפידות להסירן אסור אף ביכול לבא בהן מים רק במכסות רובן היינו רוב הגוף או הראש אבל במיעוט המקפיד דגם בחוצץ מן המים אין בזה פסול דאורייתא לכן באם המים יכולים לבא בהן לא גזרו אף במקפידות להסירן, ובזה א"ש הך דשירים ונזמים וטבעות וכן הך דטובלת בבגדיה איירי באם הבגדים אינן מכסות רוב הגוף ולארוב השער או שנאמר דבבגדיה לא גזרו אטו היכא דחייצי דמסתמא בגדיה רפויים כדרך לבישה משא"כ בתוכו חלילתא גזרו אטו מהודקים. ול"ק דש"ס יתפרש כמש"ל דאפילו הכי לענין שבת לא גזרו בהן לצאת. ואף שמדברי הטור ורי"ו נראה באמת דגם במיעוט שמקפידות להסירן פסלי בטבילה גם באם המים יבאו בהן, מ"מ דברי רבותיו של רש"י ז"ל יהלמו לדעתי בדרך זה לאסור דוקא ברוב הגוף או רוב השער, ומעתה הא דאבר ובשר המדולדלים חוצצים ע"כ טעמא אחרינא הוא וכמשי"ת. ולזאת לדינא אף שהרע"א כתב דברי הטור להלכה מ"מ מאחר שרש"י ותוס' ורשב"א ורא"ש ור"ן והרמב"ם לא סברי כן לכן לדעתי אין להחמיר בזה כלל, ומאן דחש בזה אין לו לחוש כ"א במכסות רוב הגוף או רוב השער אבל במיעוט כזה דלא מהדקי רק דקפדי להסירן בעת טבילה אין לנו להחמיר כלל בזה:

(פסקא ב) ובענין הקפידא כתב הראב"ד בבעה"נ להקשות על חוטי צמר כו' והלא מיעוטו שאינו הוא ותירץ ע"ז דמקפדת היא דלא תימא כל שאינו עליו בשעת טבילה אלא אם הקפיד עליו שעה אחרת דבר המקפיד הוא שא"א שלא תעביר אותם מעל ראשה בשעה שחופפת ראשה, וכן הטבעת שבידה א"א שלא תעבירנו בשעת לישה או בשעה שהיא אופה ומבשלת עכ"ל, והביאו דבריו הרשב"א סוף תהה"א והרא"ש בה"מ סי' כ"ו. ואני אינני כדאי לדון בזה אבל תורה היא כו' ולדעתי לא מסתבר לומר כן דא"כ הקפידא היא על דבר החוצץ לא על גופה דהרי ברצונה היה הטבעת עליה לעולם רק שחסה על הטבעת שלא יתטצף בשעת לישה וכה"ג לא מיקרי קפידא דהרי עיקר הטעם מה דמה"ת ברובו שאינו מקפיד לא חייץ הוא מפני דאחר דאינה מקפדת בטל לגבי גופה כמ"ש רש"י בעירובין וכן הוא גם במיעוט המקפיד מה"ת בטל כו', וא"כ דבר זה שברצונה שיהיה טליה לעולם למה לא יבטל לגבי גופם אף שתסירנו בשעת לישה וכדומה זה מפני יוקר החפץ לא מפני יוקר גופה, וא"כ מה"ת גם ברוב החוצץ כה"ג בטל לגבי גופה וממילא גם מדרבנן במיעוט כזה החוצץ בטל לגבה:

לעולם דהרי רצונה בעצם לא להסיר ממנה רק מיקרת הטבעת תסירהו וא"כ למה לא יבטל לגבה, ולהראב"ר צריך לומר דגם אם מקפדת להסירו לפעמים עבור החפץ שלא יתלכלך לא בטל לגבי גופה ואין הדעת נותן כן, דהרי עיקר דין רובו ומקפיד נתקבל לחז"ל על דבר המודבק לגופה שמקפדת להסירה מגופה מפני לכלוך גופה וכמ"ש רש"י בעירובין ומקפיד עליו שמצטער על לכלוך זה, וכ"כ הרמב"ם פ"א מה"מ וז"ל כגון בצק או טיט מודבק על בשר האדם כו' והוא שיקפיד עליו ורוצה להעבירו אבל אם אינו מקפיד עליו ולא שם אותו על לב בין עבר בין לא עבר כו' עכ"ל, הרי מובן דעיקר הקפידא נשנה במקפיד על העברת הלכלוך מעל גופה לא במקפיד על החפץ דאז נראה דבעל לגבי גופה, ומה דטבעות ונזמים חוצצין נראה פשוט דהאשה ודאי מקפדת להסירן בעת רחיצת גופה כדי שתעלה הרתיצה לכל חלקי גופה ולכן חוצץ, וכזה הטעם בחוטי צמר כו' דבעת רחיצת כל גופה תסיר כל דבר המונע ביאת מים כדי שתעלה הרחיצה לכל חלקי גופה ולכן חייצי אבל דבר שאינה מקפדת להסיר עבור נקיות גופה רק לסיבה אחרת זה מיקרי באמת מיעוט שאינו מקפיד ולכן בהנך טבעות הנתונים באו"מ הנ"ל סוף פ"ח לפ"ז מיקרי מיעוט שאינו מקפיד כי לא תקפיד להסירן בעת הרחיצה, אך יש לומר בהנך טבעות הרי מקפדת להסירן בעת לידתה וכדומה וגם לזה יש לומר דלא נקרא זה מקפדת כ"א במקפדת על נקיון גופה להסיר המונע אבל מה שתכריח לה הענין בעת הלידה וכדומה זה לא מיקרי מקפדת כלל, ועכ"ז נראה דהנך טבעות ידוע הוא שאם שוהות הרבה באו"מ יעשו חלודה ומקלקלות שם בבשר הרחם ומוכרחות להסירן לנקותן מזוהמתן א"כ הוי מיעוט המקפיד. ודין הטבעות אלו כתבתי לעיל להתיר מטעמים אחרים, אבל בהנך טבעות ונזמים של תכשיטין נראה כמש"ל שדרכן להסירן בעת רחיצת גופן. ואלולי דמסתפינא הייתי אומר דכללא דרובו ומקפיד שפוסל מה"ת ומיעוט המקפיד דהוי דרבנן לא נאמר כ"א על דבר המודבק לגופה דבטל לגבי גופה אף אם מקפדת להסירה מ"מ מאחר דמודבק לגוף בטל מה"ת במיעוט וכן מדרבנן בטל במיעוט שאינו מקפיד, אבל במה שאינו מודבק לגופה בין שהוא מלבוש או תכשיט לא יתכן כלל לומר דבטל לגבי גופה אתרי שהוא לבוש או תכשיט ולכן גם במיעוט שאינו מקפיד פוסל מן התורה דמקום המכוסה בלבוש או תכשיט הרי לא באו שם המים והוי כאילו לא היה חלק זה מגופה תוך המים שכתבתי לעיל סוף פ"ח דמבואר ברמב"ם ריש ה"מ דאין כאן טבילה מן התורה וגם כאן במכוסה תחת המלבוש או התכשיט הוי כלא בא במים כלל אף באינו מקפיד להסירו מ"מ הרי הוא דבר אתר שחוץ לגוף הנטבל ודומה לזה כתבתי לעיל ספ"ת בענין האוחז בידיו כו', וכל הני דקחשיב הכא בפרקין בא לחשוב רק הני לבושים ותכשיטין דחייצי מן המים וכל היכא דחייצי מביאת מים אף באינו מקפיד אין כאן טבילה מה"ת, אבל יסתור לזה מש"ל ספ"ח בהא דאספלנית ורטיה שבבית הסתרים דלר"י בר"י אינו פוסל בביה"ס וכן צרורות בסדקי הרגל מפני דהוי מיעוט המקפיד ולא גזרו ע"ז בביה"ס מפני דגם מה"ת לא מצטרף לרוב המקפיד כנ"ל באורך, ולדברי אלה הרי פסלי מה"ת מפני שהן דבר שחוץ לגופה, ויש לחלק דאספלנית מודבק לגופה וכן הרטיה והוי כטיט ובצק המודבק לגוף וכן יש לומר גבי צרורות, או דהתם לר' יעקב טעמא אחרינא איכא, אך מסתפינא לחדש דבר זה מה שמבואר הפך דבר זה בכל דברי הראשונים ז"ל דכולם אמרו דגם בלבוש ותכשיט מיעוט המקפיד הוי דרבנן. אך זה ודאי נראה לומר דגם אם נניח דכיסוי מיעוט הגוף גם בלבוש ותכשיט הוי דרבנן אף במקפדת דמה"ת המיעוט כמאן דליתיה דמי ובטל לגבי הגוף מ"מ חז"ל שגזרו במיעוט לא חלקו בזה בין מקפיד לשאינו מקפיד מאחר שאינו דבר המודבק לגופה אין לחלק בזה בין מקפדת להתיר או לא הרי עתידה להסיר ממנה באיזה זמן מפני שאינו דבוק לגוף ולעולם נדון כל לבוש ותכשיט כמקפיד אף דמה"ת בטל לגבי גופה במיעוט מ"מ דין רובו שאינו מקפיד לית כאן אף בדאורייתא לומר דאם היה לבוש ותכשיט החוצץ ואינו מקפיד שלא יפסול אף ברובו מה"ת, זה לא אמרינן דלעולם לבוש ותכשיט נדון כדבר המקפיד מפני שאינו דבר המודבק לגופה וחייץ מה"ת ברובו אף שאינו מקפיד ולכן גם חז"ל לא חלקו בזה במיעוט החוצץ ולא חלקו בין מקפיד לשאינו מקפיד, ועדיין צ"ע בכ"ז להחליט להלכה נגד סתימת רבותינו ז"ל אך הדברים מסתברים:

ובדין הני נשי שיש להם שינים מתוקנים תחובים תוך החניכים יש מהן של כסף ויש מהן של עצם ונעשו לנוי שלא יראה חסרון שיניה נראה תדחייצי בטבילה שהרי הן נדבקים בחוזק על החניכים ומונעים ביאת המים במקום אחיזתן בחניכים ואנן בעינן ראוי לב"מ, לא מיבעיא אם נעשו בחיצוני השינים הרי שם לכ"ע בעינן ראוי לב"מ ואף בפנימי השינים הרי אנן קיי"ל דבעינן ראוי לב"מ אף בביה"ס, והרי היא מקפדת להסיר שן זה בעת שיתרבה עליו לכלוך הפה מוכרחת להסירו ולנקותו ואם לא תנקה אותו יתרבה הזוהמא ויתקלקלו החניכים, א"כ הרי היא מקפדת להסירו לפרקים אף שאינה מקפדת להסירו בשעת טבילה, הרי כתבו הראב"ד ורשב"א דכל שהיא מקפדת להסירו לצורך איזה ענין מיקרי מקפדת, ואף לפמ"ש דבעינן מקפדת בשביל נקיון גופה הרי גם כאן מקפדת להסיר בשביל שלא יתרבה הזוהמא בפה. וגם אינו דומה למ"ש הרשב"א בסוף שער הטבילה דנשים הצובעות את גופן וידיהן דלא חייץ הובא בש"ע סעיף י"ז, דשאני התם שאינן רוצות כלל בהסרת הצבע ונעשה לנוי ולא חייץ משא"כ השן אף שנעשה לנוי מ"מ מקפדת היא להסירו לפרקים, ועוד דשם הצבע מודבק לגופה וכגופה נחשב משא"כ הני שינים הן לבוש מכסה מלמעלה ובמקפדת לכ"ע חייצי. וראיתי בס' בינת אדם הביא ראיה להתיר ממה דאמרינן בשבת ס"ה ע"א דבשן של כסף מותר לצאת בשבת ופסקו כן בש"ע א"ח סי' ש"ג, ואם היתה צריכה להסיר בעת טבילה הוה לן לאסור דלמא מתרמי לה טבילה של מצוה כמו שאמרו חוטי צמר בריש פ' במה אשה, ולאו ראיה היא דהרי כתבו התוס' שם דלא חשו רק לדברים קטנים שאינה מקפדת. אם אינם עליה וחיישינן דלמא תמטי להו בידיה אבל הני שינים מקפדת היא שיהיו תחובים במקום מושבם שלא יראה חסרון שיניה וכשתסירם בשעת טבילה תזהר להשיבן למקום מושבן שלא תתגנה כו' ולכן לא גזרו ע"ז בשבת ומותרת לצאת בהן, ואף לרבנן שם בשבת דסברי דמידי דמגניא ביה חיישינן, היינו דחיישי לדלמא אתיא לאחוויי ולהתפאר בהן ולא תקפיד על מה דמגניא שהרי מתפארת בעושר כליה אבל בשל כסף שאינה מתפארת בו לא חיישינן לדלמא שכתה ולא תושיבם על מקומם ותמטי בידיה שתזהר להשיבם על מקומן מפני גנותה, ולענין טבילה ודאי חייץ:

(פסקא ג) ובדבר מי הוא המקפיד כתב הב"י ריש סימן קצ"ת שמד' הרשב"א בתהה"א נראה דאזלינן בתר רובא דעלמא אם מקפידות לא בתר דידה, ומדברי הטור נראה דאזלינן בתרווייהו לחומרא בין אם רוב נשים מקפידות פוסל אף שהיא אינה מקפדת וכן אם היא מקפדת אף שרוב נשים אינן מקפידות פוסל ג"כ, ומדברי הרמב"ם נראה דאזלינן הכל בתר דעתא דידה לא בתר רובא דעלמא, אלו הם קיצור דברי הב"י שם:

והנראה לדעתי מדברי הראשונים ז"ל דמחלוקת זו תליא בדברי המשנה, דלקמן מ"ג שאמר ת"ק אלו שאינן חוצצים כו' ובביה"ס באיש רא"א אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, שהרשב"א בתהה"א פירש דסיום דברי המשנה הך:

דכל המקפיד עליו כו' הם דברי ר"א דבא לחלוק ולומר דאין לחלק בביה"ס בין איש לאשה רק בין אם מקפיד או לא, ומובן לפ"ז דלת"ק לא אזלינן בתר דעתא דידיה ולזה כתב הרשב"א שם ק"צ ע"א דלרבנן כיון שדרכן של נשים נשואות להקפיד אפי' שזו אינה מקפדת בטלה דעתה, וההיפך באיש כיון שאין דרכן של אנשים להקפיד אע"פ שזה מקפיד בטלה דעתו ולר"א כאו"א לפי הקפדתו כו' וקיי"ל כרבנן עכ"ל. והעתיק שם בדר"א הך סיומא כל המקפיד כו' הרי מבואר הוא שדעתו ז"ל שדבר זה פלוגתת ר"א ורבנן. אך לפנינו הגרסא שם ברשב"א ולר"ש כאו"א לפי הקפדתו בין איש בין אשה וזה לא יתכן דבדר"ש לא הוזכר איש ור"ש שזורי בברייתא מחלק בין נשואה לפנויה ולא זכר איש ואשה, וגם אין לומר דר"ש שזורי קאי בשיטת ר"א דאזלינן בחר דעתא דידיה דנראה אדרבה מדמחלק בין נשואה לפנויה דלא אזיל בתר דעתא דידה דלר"א אין לחלק בין נשואה לפנויה רק בקפידא דידה תליא מלתא בין נשואה ובין פנויה, וע"כ דט"ס הוא שם וצ"ל ולר"א כאו"א לפי הקפדתו כו' והמשך דברי הרשב"א שם הם כך, בתחלה הקשה על הר"ש שמפרש ברייתא דר"ש שזורי דאתיא כהלכתא שהרי מיישבה דאתיא כרבי שהצריכה טבילה אחרת דעצם בין שיניה כ"ע קפדי וע"ז הקשה דלכאורה הוה משמע דר"ש דתוספתא אתיא כר"א במתניתין יע"ש, פי' דלרבנן דמתניתין אין מחלקים בין נשואה לפנויה רק בין איש לאשה וכר"א אתי דאינו מחלק בין איש לאשה ויתכן שיחלק בין נשואה לפנויה, ומתרץ ע"ז ויש לומר דלרבנן כיון שדרכן כו' פי' דר"א אזיל בתר דעתא דידיה ודידה ואינו מחלק בין נשואה לפנויה ובין איש לאשם ורבנן אזלי בתר רובא דעלמא. ומה דמחלק ר"ש בין נשואה לפנוי' כרבנן אתי דגם באשה מחלקינן בסוג מין איש ואשה בין רוב נשואות לרוב פנויות ואזלינן בתר קפידת רוב נשואות לרוב פנויות וכמו שביאר שם בע"ב דגם במין איש בטבח אזלינן בתר רוב טבחים דעלמא, וכן במוכר רבב אזלינן בתר מוכרי רבב דעלמא ואזלינן בכל אדם לפי רוב סוגי אותו האדם במינו ואומנתו ומעשיו, ואם רוב סוגי אותו האדם במינו ואומנתו ומעשיו מקפידים אף שזה אינו מקפיד בטלה דעתו ואם זה מקפיד ורוב אינם מקפידים גם כן בטלה דעתו, וכן באשה נשואה אמרינן דביה"ס חוצץ לר"ש מפני דרוב נשואות מקפידות אף שזו אינה מקפדת בטלה דעתה וכן בפנויה אין קפידא בביה"ס אף שזו מקפדת מפני שרוב פנויות אינן מקפידות, ועיין בב"י בד"ה צבע שצובעות הנשים כו' שהעתיק דברי הרשב"א בתהה"א באורך ומבואר שם דאזלינן בתר רוב סוג מין האיש הזה לפי אומנתו ומעשיו והלשון שהעתיק הב"י שם לא נמצא בתהה"א שלפני אך נכללים דבריו בקיצור גם בתהה"א שלפנינו] ולכן אסיק שם שצדקו דברי הר"ש דר"ש שזורי אתי כהלכתא וכרבנן דר"א, ולכן בתהה"ק פסק לחלק בין נשואה לפנויה וכר"ש שזורי, ומה שהוצרך הב"י להביא ראיה דהרשב"א סובר דאזלינן בתר רובא דעלמא אם אינן מקפידות אף שזו מקפדת ממה שכתב הרשב"א היו שערות ראשן כו', זה מפני שלא עיין יפה בדברי הרשב"א הנ"ל שביאר להדיא דזהו פלוגתא דר"א ורבנן וקיי"ל כרבנן דאזלינן בתר רובא בין להקל בין להחמיר, ושם בתהה"א ק"צ סוף ע"ב העתיק שנית דברי המשנה הנ"ל והעתיק בדר"א הך סיומא דכל המקפיד עליו חוצץ וכתב שם וכבר כתבתי למעלה דדוקא בנשואה אבל בפנויה כל שבביה"ס אינו חוצץ ולדעת ת"ק כל בנשואה בין מקפדת בין אינה מקפדת חוצץ דבטלה דעתה אצל כל הנשים וקיי"ל כוותיה עכ"ל, ולשונו צריך תיקון שאמר וכבר כתבתי למעלה כו' ואח"כ כתב ולדעת ת"ק כו' דמשמע מזה דמ"ש מקודם לחלק בין נשואה לפנויה אתי גם כר"א, וזה אינו דר"ש דמחלק בין נשואה לפנויה ע"כ לא אתי כר"א דלר"א הכל תלוי בקפידא דידה בין פנויה בין נשואה כמו שאינו מחלק בין איש לאשה, וצריך להגיה ולסדר אלו השתי תיבות ולדעת הת"ק קודם מה שכתב דדוקא בנשואה כו', או שלא רצה להכניס עצמו לבאר דר"ש אתי דוקא כת"ק שהרי מקודם היה סברתו דאתי דוקא כר"א ולפי מה דמסיק שדר"ש אתיין כחכמים דר"א לא רצה להחליט דלא אתי כר"א והעתיק שנית דברי ר"ש סתמא לומר דאף אם נאמר דר"ש אתי גם לר"א מ"מ לת"ק אזלינן בתר רוב נשואות כו'. ולפי האמת ודאי דר"ש אתי דוקא כחכמים ודלא כר"א. עכ"פ מובן מזה דממה שהבין הרשב"א ז"ל דסיוה דברי המשנה כל המקפיד טליו חוצץ הם דברי ר"א מזה למד דפלוגתת ר"א וחכמים דר"א אזיל בתר דעת הטובל בין להקל ובין להחמיר ולחכמים אזלינן בתר סוג המין לפי אומנתו ומעשיו בין להקל ובין להחמיר, אך צ"ע לפ"ז דהרי לשון זה נשנה בסוף פירקין זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ כו' ושם רבנן קתנו לה לענין חציצת כלים ולפ"ד הרשב"א דבמ"ג ר"א קאמר לה ורבנן פליגי על כלל זה ולמה בסוף פרקין נשנה אליבא דכ"ע, וצ"ל לפ"ד דלשון זה יסבול שני פירושים ובדברי ר"א יהיה הפי' כל המקפיד היינו בקפידא דידיה דוקא ולקמן יהיה הפי' כל המקפיד היינו בקפידת רובא דעלמא או רובא של סוג אנשים ממין זה, וכה"ג מצינו רבות בש"ס שלשון אחד יסבול שני פירושים, ועכ"ז הדבר דחוק קצת אשר בפרק אחד ישנה לשון אחד לתרי גווני. אך אפשר לחלק ולומר דלענין חציצת כלים שאני ושם רבנן מודו לר"א דתלי בדעת בעל הכלי אם הוא מקפיד או לא. ולקמן יתבאר זה בעז"ה: היוצא מזה שדעת הרשב"א ז"ל לפרש דפלוגתא דתנאי היא ודקיי"ל כרבנן דלענין חציצה לא אזלינן בתר דעתא דידיה רק בתר רובי סוגי אנשים מערך מין זה במעשיו ומלאכתו בין להקל ובין להחמיר:

ב ומדברי הרמב"ם בפי' המשנה לקמן מ"ג נראה שפירש דסיומא דמתניתין כל המקפיד עליו חוצץ לאו ר"א קתני לה ואליבא דכ"ע נשנית וכ"נ מפי' הרע"ב וכן הבין התוי"ט בדעת הרמב"ם ורע"ב, ולפי דעה זו נראה דלכ"ע אזלינן בתר דעתא של הטובל אם מקפיד או לא, דכן הוא פשט לשון כלל הזה שתלוי הכל בדעת הטובל ופלוגתת ר"א ורבנן היא דר"א סובר דגם האיש מקפיד על חציצת ביה"ס ולכן השוה בזה איש לאשה. ויתכן טעם פלוגתתן דר"א סובר דגם קפידא מועטת מיקרי קפידא והיינו אף אם לא ישתדל להסיר דבר זה מעל גופו מ"מ כל שאינו רוצה בקיומו ורצונו היה שלא יהיה עליו הדבר הזה מיקרי מקפיד וחוצץ, ולכן גם האיש בחציצת ביה"ס אף שלא ישתדל בכת להסיר מגופו דבר זה מ"מ רצונו היה שלא יהיה עליו לכלוך זה וחוצץ, ורבנן סברי דאיש שאינו משתדל בהסרת קלקי בית הסתרים אף שלא היה רוצה בקיומו לא מיקרי זה מקפיד ואינו חוצץ, ודברי ר"ש שאמר דביה"ס תוצץ בנשואה לא בפנויה אתיא בשיטת רבנן דמסתמא אשה פנויה תקפיד על חציצת ביה"ס כמו האיש או יותר מזה מפני שדעתה להנשא ואפ"ה סובר ר"ש שזורי מאחר שכעת אינה משתדלת בהסרת קלקי ביה"ס לא נקרא זה מקפיד, וכ"נ מדברי הר"ש שהביא דברי ר"ש על דברי רבנן דגם באשה אינו חוצץ רק בנשואה, וגם נראה מדעתו שגם הוא פי' דסיומא דמתניתין לכ"ע אתי מדלא פי' פלוגתתן דאתיא כהבנת הרשב"א אם אזלינן בתר דעת הטובל ומוכח דס"ל דלכ"ע אזלינן בתר דעתא דידיה רק דפליגי אם זה נקרא קפידא כמ"ש טעם הדבר, וזה שפי' הר"ש לקמן בסוף פרקין כל המקפיד עליו להעבירו ולהסירו מעליו וכ"נ מדברי הרמב"ם במ"ג שפי' כן הקפידא להסיר ממנו דבר זה, וזה כמ"ש דלרבנן לא מיקרי קפידא רק דוקא באם מקפיד ומשתדל להסירו מגופו או מכליו אבל כל שאינו משתדל בהסרתו אף שאינו רוצה בקיומו לא מיקרי זה מקפיד ודלא כר"א דסובר דכל שאינו רוצה בקיומו מיקרי מקפיד, וכ"נ מדברי הרמב"ם בתבורו שפסק כן דענין: הקפידא הוא שיקפיד להעביר דבר זה ולהסירו כמבואר בדבריו סוף פ"א מה"מ, וגם נראה מדבריו דאזלינן הכל בתר דעתא דידיה כמ"ש ספ"א אפילו טפה כחרדל והוא מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה כו', וכ"כ בפרק ב' הט"ו ושערה אחת קשורה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה הרי דתלי הכל בדעת הטובל, וכך הבין הב"י בדעתו והוא האמת בדעתו שכך הוא פשט לשון זה דכל המקפיד עליו דתלי בתר דעתא דידיה וכן הוא דעת הר"ש ורע"ב דלית בזה פלוגתא וכללא דכל המקפיד לכ"ע נשנית, וכן במרדכי פ"ב דשבועות הביא בשם הרא"ם ור' אלעזר מוורדון דהא דתנינן דם לח וטיט לח אינו חוצץ מ"מ אם היא מקפדת חוצצת וכן הבין בד"מ מדעת המרדכי כמ"ש הש"ך בסק"ב אך לא נתבאר דעתו איך הוא אם רובן מקפידים והטובל אינו מקפיד, ולפי הנראה גם אלו סברי דהכל תלי רק בדעתא דטובל כפשט דברי המשנה: (ג) ובדברי הרא"ש ז"ל צ"ע שהוא כתב בה"מ סי' כ"ו רא"א אחד האיש ואחד האשה כו' כל המקפיד עליו חוצץ ורבנן סברי כל אשה נשואה מקפדת זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ כו', ונראה שגם הוא הבין דסיום דברי המשנה דכל המקפיד עליו לאו ר"א קאמר לה וככ"ע אתי ולכן כתבו בזה הכלל לכ"ע, ואין לומר שהעתיק זה הכלל האמור בסוף פרקין גבי כלים דהרי לקמן בסי' ל' העתיקו שנית גבי כלים, אך מה שכתב בדר"א ג"כ הך דכל המקפיד עליו חוצץ אפשר שזה הוספת דבריו בעצמו לפרש דר"א אבל יתכן יותר שהיה גורס כן במשנה גם בדר"א הך דכל המקפיד כו' ואח"כ אמרו זה הכלל כל המקפיד כו' לכ"ע, וכן הבין התוי"ט שכך היה גירסת הרא"ש והוסיף שאפשר שהיה כן גם גירסת הרמב"ם ורע"ב ובאמת כך היה נראה עיקר, דכמו דלקמן אחר דיני חציצת כלים נשנה בלשון זה הכל כל המקפיד עליו לכלול כל דיני חציצת כלים כך יש לגרוס במ"ג אחר סיום דיני חציצת אדם ג"כ לכלול הכל בהך כללא דכל המקפיד כו'. ומה שנשנה במ"ד דיני לפלוף שבעין וגלד כו' לאו מדיני חציצה איירי שם רק להמשך סוף דבריו שם לא טמא ולא מטמא. ואף למאן דמפרש לקמן מ"ד בדיני חציצה מ"מ במ"ג סיים לבאר דברים שאינו מקפיד עליהן וכמשי"ת לקמן, אך לפי גירסא זו או אם הרא"ש הוסיף בדר"א מ"מ טעמא דר"א להשוות איש לאשה מפני דבקפידא דידיה תליא מלתא, א"כ מה טעם רבנן שחולקים עליו בזה, דאין לפרש כמ"ש לרשב"א דרבנן אזלי בתר רובא דעלמא או בתר רובי אנשים מסוג מין זה, דהרי ר"א נתן טעם כל המקפיד כו' וגם רבנן מודו להך כללא ועוד דהו"ל להרא"ש לבאר כן, וגם אין לומר כמ"ש לפרש להרמב"ם דרבנן סברי דמקפיד לא נקרא כ"א במקפיד להסירו ולא במקפיד בקיומו, דג"ז לא יהלם בדר"א בנתנו טעם דכל המקפיד דגם רבנן סברי כן ומי יבחין הפרש דבריהם בפי' ענין המקפיד, ולכן הנראה שהרא"ש הבין דר"א אתי לחלוק לומר דאין חילוק בין איש לאשה והכל תלוי בדעתא דידיה אם מקפיד ורבנן סברי דכל אשה מקפדת ולכן אף אם היא אומרת שאינה מקפדת לא מהימנינן לה דודאי שקורי משקרה, וזה שכתב הרא"ש ורבנן סברי כל נשואה מקפדת ולא כתב דרובן מקפידות דלא אזלינן בתר רובא רק מפני שכולן מקפידות אם זאת אומרת שאינה מקפדת לא מהימנינן לה משא"כ באיש אין כולן מקפידים [ואפ"ה אם הוא אומר שמקפיד חוצץ לדידיה] וא"כ ר"א לקולא פליג באשה דבעינן שתגיד שמקפדת כמו באיש ורבנן פליגי עליה באשה מפני דכולן מקפידות, ובאיש מודו לר"א דתליא בקפידא דידיה ובאשה אם דרך רוב נשים להקפיד ומיעוט אינן מקפידות וגם זאת אומרת שאינה מקפדת מהימנינן לה ולא חייץ דלא אזלינן בתר רובא כו', ויתכן שגם הרמב"ם ודעמיה יודו להרא"ש בזה לדינא כמובן, ועכ"ז יתכן לפרש טעם פלוגתתן דר"א ורבנן כמש"ל דפליגי אם הקפידא תלוי במקפיד להסירו כנ"ל ולא גרסי הכא בדר"א הך דכל המקפיד כו' רק כללא דזה הכלל כל המקפיד כו', באופן אשר לדעתי כל הני רבוותא הרמב"ם והר"ש והמרדכי והכא"ש בחדא שיטתא קיימי דכללא דמתני' לכ"ע נשנית שהכל תלוי בקפידא דידיה והקפידא הוא אם מקפיד להסירו לא במקפיד על קיומו ובין להקל ולהחמיר הכל אזלינן בתר דידיה רק הרא"ש הוסיף דאם חזינן דכ"ע קפדי ע"ז וזאת או זה אומרים שהוא או היא אינן מקפידים לא מהימנינן להו ושקורי משקר וחייץ, אבל אם נמצא מיעוט שאינן מקפידות גם זאת מן המיעוט ולא חייץ, וכן להיפך אם זה או זו אומרים שמקפידים גם אם לכ"ע לאו קפידא הוא חייץ לדידיה זהו הנראה לדעתי בזה. ואף שנראה שהטור לא הבין כן כד' הרא"ש ז"ל שהרי העור נמשך בזה אחר דעת הרשב"א דאזלינן בתר רובא, זה גרם להעור שלא ראה ד' התהה"א מאין הוציא הרשב"א כן רק ראה דבריו בתהה"ק כנודע, ואם היה רואה מקור דברי הרשב"א שנשענים על פלוגתת דברי המשנה היה רואה בעליל דהרא"ש וכן הר"ש והרמב"ם לא הודו להרשב"א בזה:

ד ולחזק דברי רבותינו ז"ל גם כי אינן צריכין חיזוק ממני חלילה נראה דהרי כללא שאמרו בעירובין ד' דדין תורה הוא דרובו ומקפיד עליו חוצץ האי רובא הוא ודאי רובו של הטובל בין אם הוא ננס באבריו וגופו חוצץ ברוב דידיה וכן אם הוא גדול בקומה לא חייץ עד שנכסה רוב גופו דוקא דאין סברא לשער ברוב דעלמא כיון דלדידיה מכסה רובא חייץ, וכן לפי ד' חז"ל ברוב שאינו מקפיד דחייץ הוא ג"כ ברובו של הנטבל וזה פשוט [ואין שייך להקשות כאן דלמה לא נשנה בכללא דויש שאמרו לפי מה שהוא אדם כמו שהקשו כן בעירובין מ"ח ע"א דשם איירי בשיעור המדוד אבל מידי דתלי ברובא בכל התורה כולה אזלינן בתר רובא דידיה בין באדם ובין בכלים בכל משפטי התורה]. וא"כ כשסיימו ע"ז ומקפיד עליו קאי ג"כ על המשך הלשון שאמרו רובו דקאי על הטובל עצמו, כן גם הקפידא שאמרו קאי על הנטבל עצמו דאל"כ הו"ל לחלק ביניהם לומר רובו ומקפידין עליו חוצץ דהוה קאי מקפידים ארובא דעלמא, אבל מאחר ששנאן בלשון אחד ובלשון יחיד מוכח דכמו שרובו קאי על הטובל עצמו כן גם לשון המקפיד קאי על הטובל עצמו, וגם שכבר אמרתי לעיל באות א' שלפ"ד הרשב"א ז"ל לא אתי שפיר דהרי כלל זה דכל המקפיד עליו חוצץ נשנה בסוף פרקין אליבא דכ"ע, וגם מה דמבעיא ליה לרבא בזבחים סוף פרק דם חטאת צ"ח ע"ב בטבח שהיה מוכר רבב שאם היה דם או רבב לחוד על בגדו לא חייץ ובהיה על בגדו דם ורבב מספקא ליה לרבא שם ואסיק בתיקו הובא ברמב"ם פ"ג מה"מ, ומה מספקא ליה ניזל בתר רובא של אותן אנשים שמלאכתן כעין מלאכת האיש הזה אי קפדי או לא אבל אי אזלינן בתר דעתא דידיה גיחא ואיירי רבא באינו לפנינו לשאול אצלו אם הוא מקפיד ע"ז, ולפי"ז כל הני דיני חציצה השנוים בפרקין הוא רק לבאר בסתמא מה נקרא מקפיד שלא נצטרך לשאול אצלו דמסתמא מקפיד ע"ז, או דאלו השנוים כאן שחוצץ גם אם יאמר הטובל שאינו מקפיד ע"ז לא מהימנינן ליה וכמש"ל להרא"ש, ובאלו שאמרו שאינו חוצץ אם הוא גברא קפדנא ואומר שמקפיד ע"ז חוצץ לדידיה רק על סתמא אמרו דמסתמא לא מקפיד ע"ז ואינו צריך לשאול ע"ז, אבל בכל פרטי דינים שאינם שנוים במשנה וש"ס נראה ודאי דאזלינן הכל בתר דעת הטובל בין להקל ובין להחמיר, ועכ"ז למעשה מאחר שזכה הרשב"א ז"ל שקבעו הלכה כמותו בש"ע לילך בתר רוב העולם כן יש להורות להחמיר באם רובן מקפידים אף שהוא אינו מקפיד, רק בטבלה ושמשה כו' ואח"כ נמצא למפרע דבר החוצץ לכ"ע והיא אינה מקפדת אם אין דבר זה מאלו השנוים במשנתנו יש להקל לא להצריכה טבילה שנית במיעוט המקפיד:

דהוי מד"ס כדאי הם הנך רבוותא לסמוך עליהם דיעבד, ולקמן במ"ב יתבאר דאף באלו השנוים במשנתנו יש להקל אם אינה מקפדת, ולהיפך אם היא מקפדת גם אם כ"ע אינן מקפידים בודאי יש להצריכה טבילה שנית, ומודינא בחרשת ושוטה או קטנה שאין לה דעת להבחין, בזה לא אזלינן בתר דעתא דידה, ואפשר דגם לזה נשנו כללי משנתנו:

וכ"ו בדין אדם הטובל אבל בדין טבילת כלים נראה דיש להורות גם לכתחלה דאם הוא לא קפיד לא חייץ אם אין זה מאלו השנוים במשנתנו לקמן דחייצי אף שמרשב"א משמע דאינו מפליג בין אדם לכלים וגם בש"ע סימן ר"ב כתב ג"כ גבי כלים כל שדרך להקפיד עליו כו' משמע דאזלינן בתר דרך העולם מ"מ מאחר דחזינן דסתמא דסוף פרקין נקטא כללא דכל המקפיד עליו כו' שגם הרשב"א פי' דלשון זה מורה דאזלינן בתר דעתא דידיה וגם הוכחתי כן מדברי הש"ס דזבחים הנ"ל לכן יש לסמוך להורות כן אף לכתחלה באם בעל הכלי אינו מקפיד ע"ז לא חייץ, וטעמא רבא איכא לחלק בין אדם לכלים בזה, דבאדם נוכל לומר דגם אם הוא בעצמו לא יקפיד ע"ז מ"מ בבואו לפני אדם יתבייש על מה שיהיה על בשרו דבר זה החוצץ וישתדל להסירו בעת רחיצה וכדומה, אבל בכלי ביתו אם הוא גברא דלא קפדנא מי יודע מה לאדם טמון בחובו ולכן אזלינן בזה בתר דעתא דידיה בין להחמיר ובין להקל וגם כי אין טבעי כל אדם שוים בנקיות כלי ביתו זהו הנ"ל בזה: ועתה נשוב לבאר דברי משנתנו בעז"ה:

מה שאמרו במשנתנו שבראשי הבנות פירשו בש"ס לאפוקי שבצואר דאין אשה חונקת עצמה כמבואר בר"ש ורא"ש, ופשוט הוא דעל שאר שטח גופה חוצצין במכ"ש דבראש שחוצצין שהוא רך ע"ג קשה כ"ש רך ע"ג רך דחייץ וכן הוא בש"ע סעיף ב', ודין תיכי חלילתא המבואר בש"ס דשבת ובש"ע סעיף ג' נת"ל דהעיקר הוא דגם מוזהבות לא חייצי כדעת רש"י כמשנת"ל באורך: (מ"ב) קלקי הלב והזקן ובית הסתרים באשה, מד' הרמב"ם בפי' המשנה שכתב ששער גב התזה ושער גב הערוה כו' מבואר שפי' דהזקן קאי על זקן התחתון ומה דאמר במשנה ובית הסתרים באשה ענין אחר הוא, לומר דמקום ביה"ס באשה והוא מקום הערוה חוצץ גם בלתי קלקי אם לא הדיחתן תחלה, מפני שבאשה הוא מקום מעבר מותרי הפסולת ויש שם מן הלכלוך תמיד, והזהיר התנא שמחוייבת להדיח ביה"ס דידה. ומה דאמר במ"ג באינן חוצצים קלקי הראש ובית השתי וביה"ס באיש פי' שם דהאי ביה"ס היינו קלקי ביה"ס באיש שלא רצה לפרש דבלא קלקי איירי שם, דזה פשיטא דמאיזה פנים יהיה שם לכלוך שיצטרך להדיתו וא"כ' לא הוי סיפא היפוכא דרישא דברישא איירי בביה"ס בלא קלקי, אבל מפני שפי' ברישא קלקי הזקן היינו זקן התחתון וע"כ איירי זה באשה דבאיש אמר במ"ג דאינו חוצץ א"כ היינו ביה"ס דידה ולמה חשב וביה"ס באשה בפ"ע, לכן הוכרת לפרש וביה"ס באשה ענין בפ"ע דאיירי אף בלא קלקי. אבל אכתי קשה דהו"ל לפרש ברישא דהזקן קאי על זקן האיש ואיירי בזקן העליון ואח"כ אמר וביה"ס באשה היינו זקן התתתון באשה ובסיפא יפרש דזקן ביה"ס באיש לא חייץ וכן פירשה הראב"ד בבעה"נ בשער הטבילה יע"ש:

והנראה שיש כאן קצת קיצור לשון בפי' המשנה וגם הוא פי' קלקי הזקן היינו זקן העליון, ומ"ש בפי' שער גב הערוה היינו גם שער גב הערוה הוא בכלל זה והיינו פי' דביה"ס באשה ואפ"ה לא רצה לפרש דביה"ס היינו זקן התחתון לחוד דא"כ הו"ל לתנא למתני ושבביה"ס באשה ויהיה קאי על מלח זקן לומר דזקן שבביה"ס דאשה חייץ בקלקי, ומדנקט וביה"ס באשה נראה דרצה להורות דגוף ביה"ס באשה צריך בדיקה והדחה לבד חשש קלקי דשער, וא"כ ביה"ס דאשה יכלול שני דברים שער ביה"ס מקלקי וגם קמטי ביה"ס בבשרה צריך הדחה מפני האבק והרקת הפסולת שנדבק שם ועיקר הרבותא על קמטי הבשר בלא שער ואפ"ה הזכיר בפי' המשנה לשון חפיפה בביה"ס להורות דקאי גם על חציצת השער וכן הדחה צריך בכל שטח ביה"ס שלא במקום שער. ובמ"ג דנקט התנא ביה"ס דאיש יכלול גם כן שני דברים חציצת השער מקלקי וחציצת גוף ביה"ס מאבק וזעה ושם עיקר הרבותא דאף קלקי משער ביה"ס לא חייץ באיש, ולכן נקט הרמב"ם בפירושו במ"ב הרבותא בביה"ס דאשה דצריך בדיקה אף שלא במקום שער. ובסיפא במ"ג נקט הרבותא דגם מקלקי דשער בביה"ס דאיש א"צ בדיקה דלא חייץ, וכ"נ מדבריו בחבורו שבפ"ב ה"ג כתב ביה"ס באשה חוצץ עד שתדיח תחלה שהזיעה שם תמיד והאבק מתקבץ וחוצץ, ובה"ז כתב שיער שעל הלב כו' וכל קלקי הזקן חוצצין מובן שפי' דביה"ס כולל גם תלקי הקמטים אף שאין בהם שיער. ואשר לא זכר חפיפה בשער הערוה אפשר שכללו במ"ש שם בהי"ו דעזרא תיקן שתהיה אשה חופפת שערה והיינו כל מקום שיער וכמ"ש הש"ך בריש סימן קצ"ט יע"ש. וגם מדברי הרא"ש נראה שהבין כן דהך וביה"ס באשה לא קאי דוקא על שער רק כל קמטי ביה"ס צריך הדחה, שהרי כתב בפי' דקלקי הלב והזקן חוצצים וביה"ס באשה אם לא הדיחתן ע"כ שדקדק גם הוא מדלא תנא ושבביה"ס מוכת דביה"ס מלתא באפי נפשה היא, אך בטור וש"ע סימן קצ"ת סעיף ו' לא כתבו כן וכתבו דין ביה"ס באשה על קלקי, ואפשר שהטור סמך על מ"ש בריש סימן קצ"ט דצריכה להדיח קמטיה וסתריה והוא מד' הש"ס בנדה ס"ו ע"ב אבל הרמב"ם חלקו וכתב דהך שתדיח קמטים בפ"א ה"י ובפ"ב כתב דין המשנה דביה"ס באשה צריכה להדיח והיינו בכל ביה"ס אף שלא תחת קמטיה צריכה להדיח מפני הזיעה כו' ועב"י ריש סימן קצ"ט השיג על הטור שכתב קמטיה וסתרים דקמטים היינו ביה"ס, ולא צדק בזה דלפי מה שביארתי הרי גם הרמב"ם חלקן בשני פרקים לומר דביה"ס באשה בעיא הדחה אף שלא תחת הקמטים. ובלא"ה ד' הב"י צ"ע וכמ"ש בד"מ שם דקמטים וסתרים תרי ענינים הם וכמו שהארכתי בזה לעיל ספ"ת בעז"ה, ועי' תוס' נדה ס"ז ע"א ד"ה פתחה כו' הביאו בשם ר"ת שהבין כן דהך וביה"ס באשה לא קאי על קלקי וענין בפ"ע הוא ופירשה ר"ת לומר דביה"ס באשה בעיא ביאת מים ממש והיינו לטהרות. ובס' האשכול הביא דעה זו בסימן ס"ג לפרש כן דברי המשנה והאשכול דחה זה ופי' דברי המשנה דקאי על קלקי כפי' הראב"ד ז"ל וגם בתוס' דתו דברי ר"ת, ובאמת כל אפי שויא דביאת מים לא בעינן בביה"ס וכמו שהארכתי בזה לעיל. עכ"פ הרי חזינן שהרמב"ם ור"ת [וכן התוס' בסוף דבריהם נדחקו בהך ביה"ס ולא פירשוה על קלקי יע"ש] וכן הרא"ש פירשו דהך ביה"ס באשה הוא ענין בפ"ע לומר דביה"ס בעיא הדתה אף שלא תחת הקמטים וכן הלכה, ולדידן הרי כתב הש"ך ריש סי' קצ"ט דנהגו להדיח את כל הגוף וכמבואר בש"ס שם. אבל הדחת ביה"ס נראה דגם עיכובא איכא, ובתהה"א בסופו נראה שהבין כהראב"ד דביה"ס קאי על קלקי ונראה שם דעתו דבאשה גם קלקי בית השתי מקפדת וג"ז נכלל בביה"ס וע' סד"ט סקי"ת ויתבאר במ"ג:

לב) וגוף דין זה שסתמו כולם דקלקי הלב והזקן חוצץ באיש בזקן העליון מה נעשה לקלקי הזה שלא יחוץ אם הכונה שיפריד הקלקי במסרק שיבא שם מים דזה נכון אם יכול להפרידן אבל רובן של הקלקי שנעשה כעין לבד א"א להפרידן בשום פנים ומה יעשה שלא יחוץ. ואם בא לומר שיסירן בגזיזה במספרים או בתער, ג"ז פלא דבאיש אם נעשה קלקי בזקנו האם נצוה עליו לגוז פאת זקנו וגם אם:

מותר לגוז פאת זקנו במספרים מ"מ לא הורגלו בני ישראל בזה ובושה גדולה היא לגוז פאת זקנו ובפרט אם רוב שערות זקנו יהיו כעין קלקי נצריכנו להיות מוקרח מפאת זקנו וזה פלא הרי זה הוא בבירור מיעוט שאינו מקפיד, דלפמש"ל עיקר ענין מקפיד הוא שמקפיד להסירו ממנו והרי זה האיש שיש לו קלקי בזקנו ודאי לא ירצה להסירו ולגוז זקנו דבושה גדולה היא למי שלא הורגל בזה לגוז זקנו ואיך א"כ נימא שיצוה התנא לגוז פאת זקנו מפני הקלקי, וגם במ"ג לר"א דפליג שם וסובר דקלקי ביה"ס באיש חייץ ג"כ ויצטרך להסירו בגזיזה והרי בש"ע יו"ד סימן קפ"ג איתא דהמעביר שטר בית הערוה במספרים מכין אותו מכת מרדות וגם לחוך בידו להעבירו אסור מד"ס. ואף שפסק שם בסעיף ד' דאם יש לו תעטים ומצטער מותר להעבירו מ"מ לר"א למה נצוה לו לעבור על איסור ד"ס הרי הוא בעצמו אינו מצטער להסירו דלא ירצה עבור הקלקי לעבור על איסור ד"ס והרי אם לא היה צריך לטבול לא היינו מתירים לו להעביר במספרים הקלקי דלא התירו רק עבור חטטים לא עבור קלקי, ואיך א"כ עבור הטבילה נתיר לו לעבור על איסור ד"ס הרי זה ודאי נקרא מיעוט שאינו מקפיד ואיך סתמו דבריהם בקלקי דחייץ בזקן העליון באיש וכן בתחתון לר"א הרי זה ודאי מיעוט שאינו מקפיד אף גם לא ירצה בשום פנים לנוז פאת זקנו: ועלה בדעתי לומר דקלקי חייץ אף במיעוט שאינו מקפיד מפני דאם השערות נדבקו זע"ז הרי הוא נחש כאלו היה מעט משערה חוץ למים דאין שם טבילה מה"ת וכמש"ל דכן הדין גם אם כסתה חלקי בשרה באבר אחר הסמוך לו דאין כאן טבילה מן התורה וכמש"ל ספ"ת דבש"ס דב"ק מוכח דנימא קשורה חייץ מן התורה מפני דהוי כאלו היה חוץ למים וכן כאן בקלקי גרע יותר מאם היה שם טיט מודבק וכדומה דאז במיעוט לא יפסול משא"כ בנדבקו זע"ז נדון כהיו חוץ למים דפוסל מן התורה. אבל יסתר דבר זה מדין קלקי הראש דמ"ג דלא חייץ וע"כ הטעם הוא מפני דאינו מקפיד להסירו וכל היכא דאינו מקפיד ובמיעוטו אינו פוסל וא"כ ישאר בקושיא למה נחייבנו לגוז פאת זקנו אחרי שהוא אינו רוצה בה ורצונו בקיומו לא בהסרתו וכאמור: ולכן הנראה לדעתי בזה דודאי אין כונת התנא לצוות להסיר הקלקי בגזיזה רק אמר סתמא דחייץ וכונתו על תרי אפי היינו באם יוכל להפריד הקלקי במסרק או גם שלא במסרק רק לרככו ולהפדידו מחוייב לעשות כן כדי שיבאו בהן המים ואם לא יוכל להפריד את הקלקי אזי מחוייב להדיח היטב את בשרו שתחת הקלקי לנקות תחת הקלקי מהעפר ופסולת הנקשר תחת הקלקי ודי בזה, ויצדק זה יותר לפי' הרמב"ם והרא"ש שפירשו דהך ביה"ס באשה היינו להדיח את בשר ביה"ס ומדסמך ענין לו הך דקלקי הלב והזקן מוכת דגם בזה הכונה על הדחת הבשר שתחת קלקי הלב והזקן שלא יחוצו על הבשר ע"י העפר ופסולת הנדבק תחת הקלקי ולא מיירי בהסרת הקלקי דא"כ לא היה דומה להך דביה"ס באשה, ומ"מ פשיטא ודאי דאם יוכל להפריד הקלקי שיבאו בהן מים ודאי מחוייב לעשות כן אבל באם א"א לעשות כן הרי דינו כדין מיעוטו שאינו מקפיד דאין צורך להסירו ודי בהדחה היטב. ובפרט לפי מה שהעליתי לעיל דהעיקר דבקפידא דידיה תליא מלתא וא"כ אם זה האיש אינו רוצה בגזיזת פאת זקנו לא חייץ וגם להרשב"א דסובר דאזלינן בתר רובא הרי רוב אנשים לא ירצו בזה לגזוז כו', ומזה מובן דקלקי הראש ובית השחי דלקמן מ"ג וכן ביה"ס באיש אין חיוב להדיח הבשר שתחת הקלקי דהוי מיעוטו שאינו מקפיד. זהו הנראה לי בזה וכ"כ בתי' למס' נדה ס"ז וכן עיקר:

ג וכ"ז בקלקי שבלב וזקן וכן בקלקי הראש דקיל יותר שא"צ אף להפדידו ולהדיחו באם נקשרו בקלקי רק מיעוט שער הראש אבל באם נדבקו בקלקי רוב שער הראש דלפי דעת הגאונים ורש"י שער הראש נדון בפ"ע וכן התם בש"ע סעיף ה' דברוב שער אם מקפיד פוסל מן התורה ובאינו מקפיד אסור מדרבנן, וא"כ הני נשי שיש להם קלקי בראש שנדבקו רוב שערות ראשן איך תקנתן, ועל מדוכה זו עמד המרדכי בפ"ב דשבועות בשם ראבי"ה [הובאו דבריו ברמ"א סימן קצ"ח] וכתב ג' טעמים להתיר על אותן שיש להם בלילות בראשן וסכנת נפשות לגלחו דלא חייצי וכתב וז"ל דכיון דמהדקי טובא זב"ז הוי כבלוע וביה"ס דלא מטמא וכיון דלא מטמא לא חייצי, ועוד דקיי"ל דג' נימין קשורות אינן חוצצות אפי' לא חשבת להו כבלוע וביה"ס כו' אינן חוצצין משום דלא מהדקי ועיילי בהו מיא כו', ועוד כיון דלא מצי לנלחן מפני הסכנה הוי רביתיה ולא חייצי כדאמרינן פ' הערל [דף ע"ח ריש ע"ב] דעובר היינו רביתיה כו' עכ"ל הובאו דבריו בסד"ע סקי"ט ובתשובת צ"צ לרבינו נ"ע סימן קנ"ח וכתב הסד"ט בשם ס' תפל"מ דטעם ב' הוא עיקר יע"ש, ורבינו נ"ע כתב באות ג' שזה נגד משנה מפורשת דקלקי הלב והזקן חוצצים הרי שא"א שיבאו בהן מים יע"ש. ולדידי אין כאן משנה מפורשת דהמשנה בע"כ תתפרש דאין חיוב לנזוז הקלקי כמש"ל רק להפריד השערות באשר יוכל ואם לא יוכל להפרידן ידיח תחת הקלקי שלא יחוץ הקלקי על הבשר, וא"כ יתכן שהמרדכי פי' דכל עיקר החציצה הוא רק עבור הבשר שתחת הקלקי והצריכה המשנה להדיח כמש"ל דלכן סמכו להא דביה"ס באשה דלפ"ד הרמב"ם ורא"ש איירי שם בהדחת ביה"ס לחוד כנ"ל אבל גוף הקלקי אפשר לומר דלא חייצת כלל שאפשר שיבא שם המים, אבל עכ"ז עינינו רואות דבקלקי א"א שיבא שם המים מאחר שנעשה כמין לבד ורחוק מאד שיבאו המים בכל שטחי הקלקי גם כי רבינו נ"ע כתב באות ח' שע"י שריה במים חמין אפשר שיבא שם מים, א"כ אפשר שגם המשנה כונה זאת באמרה חייצי היינו באם לא רוכך ולזה השמיענו דבעינן שירכך הקלקי וגם שיבאו הדחת המים אל הבשר שתחת הקלקי, וא"כ גם אם רוב שער הראש נעשו בקלקי יש תקנה לזה בלתי גזיזה וצדקו דברי המרדכי. אבל עכ"ז קשה לסמוך ע"ז דקרוב הדבר מאד שגם ע"י ריכוך לא יבאו המים בכל חלקי הקלקי, והסד"ט שם האריך לומר דהוי מיעוט שאינו מקפיד וזה לא יספיק באם רוב שערי הראש מדובקים בקלקי כמ"ש הוא בעצמו שם, וצריכים אנחנו לשני טעמים האחרים של המרדכי להתיר בזה. והנה הטעם הראשון של המרדכי דהוי כבלוע וביה"ס ע"ז הקשה רבינו נ"ע דאכתי בביה"ס בעינן ראוי לב"מ וכתב רבינו נ"ע באות ג' שכונת המרדכי דהוי כבלוע ועדיף מביה"ס דבבלוע לכ"ע לא בעינן ראוי לב"מ וכ"כ בחי' לנדה שזה כונת המרדכי, אבל מלשון המרדכי שכתב דלא מיטמא וכיון דלא מיטמא לא חייצי מוכח דלאו מדין בלוע אתי עלה רק מדין ביה"ס דנם ביה"ס לא מיטמא במגע כמש"ל, וההפרש בין בלוע לביה"ס הוא לענין טומאת משא דבלוע לא מיטמא גם במשא כמבואר בנדה והרי במרדכי לא כתב זה דהך בלוע לא מיטמא נם במשא, וגם שזה סותר לטעם השני שכתב דראוי לבא בו מים ואיך מקודם יחשבנו גם כבלוע והרי בלוע מיקרי מקום שאינו ראוי לבא בו מים כלל דגם תוך הגרון ותוך רחם של אשה מיקרי ביה"ס לרבא בנדה מ"ב ומקום הקלקי שלהמרדכי יתכן שם ביאת מים איך יחשב כבלוע. ולכן עלה בדעתי לומר דראבי"ה אזיל בשיטת הריטב"א שכתבתי לעיל ספ"ח דראוי לב"מ דבעינן בביה"ס הוא מדרבנן שגזרו עליו מפני דלענין טומאה מטמא ונחשב כגלוי לכן הצריכו בו ראוי לב"מ. והיינו דוקא בלשון ושינים וכן קמטי הגוף דמטמאים במנע כמש"ל באלו הצריכו ראוי לב"מ אבל כל היכא דלא מטמא במגע כגון קמטי בית השחי וכן תוכי העינים ואוזן כו' גם ראוי לב"מ לא:

בעינן מפני דלא נחשב כגלוי לענין טומאה וסובר הראבי"ה דגם תוך הקלקי נחשב כביה"ס לענין טומאת מגע דלאו בר מגע הוא ואינו עחיד ליגע בשום דבר ולכן לא מטמא במגע ולכן גם ראוי לב"מ לא בעינן ביה אפי' מד"ס, וא"כ טעם זה לא יעלה רק להריטב"א וסיעתו אבל לתוס' ורמב"ם וש"פ דגם בכל ביה"ס שאינו מטמא במגע בעינן ביה ראוי לב"מ מן התורה אין לנו היתר זה של המרדכי, אבל נוכל מעצמנו להוסיף לומר דתוך הקלקי נחשב כבלוע ולכן לכ"ע לא בעינן ביה ראוי לב"מ אבל אין לנו ראיה ע"ז, וגם רבינו נ"ע שם הוסיף לבאר שהתוס' ור"ש ורא"ש אינן סוברים כן דהתוס' בחולין ע"ג ע"א הקשו על הך דלקמן פ"י מ"ה דידות הכלים שהן ארוכים ועתיד לקוצצן דמטבילן עד מקום המדה כו' דאכתי להוי מקים החתך כחציצה ותירצו שם דאיירי בעשוי חוליות, והר"ש והרא"ש קמן תירצו דביה"ס דכלי לא בעינן ראוי לב"מ הרי שהתוס' וכן הר"ש והרא"ש חשבו זה לביה"ס מקום החתך של כלי ובמרדכי שם תירץ גם על הך דידות הכלים דהוי כבלוע וביה"ס דלא מטמאי ולא חייצי ומשם למד הראבי"ה הך דקלקי דמחשב כבלוע וביה"ס וא"כ ע"כ להתוס' ור"ש ורא"ש הך דידות הכלים נחשב כביה"ס לא כבלוע וממילא גם הך דקלקי שדימה אותן המרדכי בשם ראבי"ה להדדי גם הוא נחשב כביה"ס לא כבלוע. ורבינו נ"ע הבין דהראבי"ה פליג וסובר דנחשב כבלוע, אבל לפי מה שביארתי גם הראבי"ה לא חשבן כבלוע רק שלדעתו כל ביה"ס לא בעינן ביה ראוי לב"מ וכדעת הריטב"א הנ"ל, וא"כ הרי כל הגדולים הושוו דלא נחשב זה כבלוע, וא"כ לדעת הרמב"ם ותוס' דביה"ס בעינן ביה ראוי לב"מ מן התורה אין לנו פנים להתיר:

ד אבל דברי המרדכי בלא"ה צע"ג שכתב שם ונראה היכא שהכניס כדרכה או ארוכה היד ביותר לא חייץ דהיכא דארוכה ביותר הוי כמובלע וביה"ס דלא מטמו ולא חייצי עכ"ל [עיין בדברי רבינו נ"ע אות ג' שהעלה לבסוף דהמרדכי איירי בעתיד לקוצצן ומטביל עד מקום המדה ופסק כת"ק דר"י לקמן במתניתין וחזר בו ממה שפסק מקודם כר"י], וכתב עוד, כללא דמלתא היכא דאינו עתיד לקוצצו מטביל כולו ואם עתיד לקוצצו הוי כבלוע וכביה"ס דלא מטמו ולא חייצי ע"כ. ולכאורה קשה טובא דהרי מרא דהאי מתניתין בידות הכלים ר"מ היא כמבואר בחולין ע"ג שאמרו כמאן כר"מ דתנן כל ידות הכלים [וזה מפני דסתם בר פלוגתיה דר"י הוא ר"מ או אפשר שהיה גירסת הש"ס דר"מ] וגם המרדכי עצמו כתב שם דר"מ היא והרי ר"מ סובר דמגע ביה"ס מטמא ולמה נתן המרדכי הטעם דלא מטמו ולא חייצי, ולא עוד אלא שנראה מדברי הש"ס דלר"מ דס"ל כל העומד לחתוך כחתוך דמי, גם מאן דס"ל דמגע ביה"ס לא מטמא יודה בזה לטמא, דהרי רבינא אמר שם עובר לחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי פי' ואתיא מתניתין דחולין שם גם כר' יוסי דמגע ביה"ס לא מטמא ובעובר מודה דכל העומד לחתוך כחתוך דמי, ואף שהקשו ע"ז בש"ס כמאן כר"מ דתנן כו' קושית הש"ס דאכתי יהיה משנה דחולין דלא כריה"ו ואסיק דרבינא סובר חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ולכן לא הוי ביה"ס גם לר' יוסי, אבל סברת רבינא נשארה קיימת דלמאן דס"ל כל העומד לחתוך כחתוך דמי לא מיקרי ביה"ס ומטמא במגע, וצריך לומר דהמרדכי יפרש דלמאי דאסיק חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי הדרינן מטעמא דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ולא מיקרי ביה"ס, ודוקא בחבורי אוכלים לא הוו כביה"ס אבל בחבורי כלים אף למאן דסובר דכחתוך דמי מיקרי ביה"ס, ואכתי קושיא הראשונה במקומה עומדת, דהרי משנתנו ר"מ היא ולר"מ לא יתכן טעם זה דאיהו סובר דמגע ביה"ס מטמא, ובתוס' שם ד"ה חבורי אוכלים כתבו דלא אמרינן באוכלים כמאן דמפרתי דמי רק באם עחיד לתוחכן, וא"כ אכתי סברת רבינא נשארה קיימת דעבור דעומד לחתוך כחתוך דמי לא מיקרי ביה"ס ומטמא במגע רק דלרבנן דמשנה דכל ידות הכלים [הוא ר' יהודה בגרסתנו] לא אמרינן כן רק באוכל העומד לחתוך דכחתוך דמי ולא מיקרי ביה"ס ולר"מ גם בכלים אמרינן כל העומד לחתוך כחתוך דמי ולכ"ע כל היכא דאמרינן דכחתוך דמי לא מיקרי ביה"ס ומטמא במגע, וא"כ דברי המרדכי לית להו פתרי, וגם ד' הר"ש והרא"ש דלקמן פ"י צ"ע שכתבו ליישב קושית התוס' דהרי חייץ במקום שהיד מחובר, דביה"ס, דכלים לא בעינן ראוי לב"מ, ולמה יקרא זה בשם ביה"ס, הרי אסקינן בש"ס דלמאן דס"ל כל העומד לחתוך כחתוך דמי מטמא במגע ומשנתנו הרי סוברת דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ולא מיקרי ביה"ס ולכ"ע מטמא במגע. ומה שהביאו ראיה מתוספתא שאמרו מגל שנשברה מן הסיטה ולפנים אינה חוצצת מפני שהיא כביה"ס אין ראיה דשם אפשר דאיירי באינו עומד לחתוך ויכול לשמש בה כמו שהיא שבורה, ואף אם איירי בעומדת לחתוך מ"מ שם אפשר דאיירי שמקום העומד לחתוך עמון ואינו נראה דהוא מן הסיטה ולפנים ולית בי' טומאת מגע. אבל נידון זה של יד הכלי העומד לקצץ דאסקינן בש"ס דלמאן דס"ל דכחתוך דמי מטמא במגע לכ"ע ולא מיקרי ביה"ס מנא להו דלא בעינן ביה ראוי לב"מ, וצריך לומר דהר"ש והרא"ש סברי דגם אם לענין טומאה לא מיקרי ביה"ס ומטמא במגע לכ"ע מ"מ לענין טבילה מיקרי ביה"ס וכמש"ל ספ"ח דבית הקמטים דמטמא במגע ואפ"ה לענין טבילה הוי כטמון וכן לשון ושינים מטמאים במגע ולענין טבילה הוי כטמון. וכן לר"מ דסובר דביה"ס מטמא במגע אפ"ה לענין טבילה כטמון דמי כמש"ל ספ"ח ולא בעינן ב"מ ממש, והביאו ראיה מתוספתא דביה"ס דכלים לא בעינן ראוי לב"מ, ואף אם התוספתא איירי בביה"ס דאינו מטמא במגע וכאן מטמא במגע, מ"מ ראיתם נכונה דלענין טבילה לא איכפת לן מה דמטמא במגע וכמו בביה"ס דאינו מטמא במגע גם ראוי לא בעינן בכלים, כמו כן הך ביה"ס דידות הכלים אף שמטמא במגע מכל מקום לענין טבילה מיקרי ביה"ס ולא בעינן ביה אף ראוי לב"מ, זהו טעמם של הר"ש והרא"ש ז"ל. ומעתה גם דברי המרדכי נוכל ליישבם באופן זה, דמה שכתב דהוי כבלוע וביה"ס דלא מטמו כו' אין כינתו דכאן גבי ידות הכלים לא מעמו במגע דכאן לכ"ע מטמו במגע כמסקנת הש"ס רק שאמר דכמו בבית הסתרים דעלמא דלא מטמו במגע לר' יוסי דקיי"ל כוותיה ולא חייצי כמו כן הכא לענין טבילה אלו ידות העומדים לקצץ מיקרו ביה"ס לענין טבילה ולא חייצי לכ"ע דלענין טבילה לא איכפת לן מה דמטמאים במגע וכטמון נחשב וכד' הר"ש והרא"ש. ומה שהוסיף המרדכי דהוי כבלוע, נראה כונתו ג"כ דלענין טבילה נחשב כבלוע לכ"ע ולכן אף ראוי לא בעינן, וטעמו ע"פ מש"ל ספ"ת לענין תוך או"מ של אשה דהעיקר דלא בעינן בי' ראוי לב"מ מפני שא"א לבא לשם מים ולא מצרכינן ראוי לב"מ רק היכא דיתכן לבא שם מים משא"כ היכא דא"א לבא שם מים גם ראוי לא בעינן ולכן אמר דגם כאן בידות הכלים שא"א לבא שם מים גם ראוי לא בעינן. ואף דלגבי טומאה מטמא במנע לכ"ע הרי טומאה חלוק מדין טבילה דאף ביה"ק דמטמא במגע לא בעינן ביה ב"מ ממש, וכן ביה"ס לר"מ דמטמא במגע לא בעינן שם ב"מ וככה נימא גם לענין ראוי לב"מ דאף גבי ידות הכלים דלכ"ע מטמא במגע אם כל העומד לחתוך כחתוך דמי מ"מ לענין טבילה מיקרי בלוע ואף ראוי לב"מ לא בעינן מפני דלא מצרכינן ראוי רק היכא שאפשר לבא שם מים וכאן דא"א לבא שם מים גם ראוי לא בעי, וא"כ טעמו דהמרדכי יותר מתוקן מטעמן של הר"ש ורא"ש ז"ל דהם אמרו דבכל ביה"ס דכלים:

לא בעינן ראוי לב"מ אף היכא שאפשר לבא שם מים והוא הוסיף דאף אם נימא דבכל ביה"ס דכלים היכא שאפשר לבא שם מים בעינן ראוי לב"מ מ"מ הכא שא"א לבא שם מים כלל לכ"ע לא בעינן ראוי גבי טבילה וכבלוע נחשב, ולפ"ז דברי המרדכי לא יהלמו ע"פ דברי הריטב"א שכתבתי לעיל, דהרי הריטב"א לא הקיל רק היכא דלא מטמא במגע בזה לא בעינן ראוי לב"מ וכאן גבי ידות הכלים הרי לכ"ע מטמא במגע [רק גבי קלקי יתכן להקל ע"פ דברי הריטב"א כמשי"ת לקמן] וע"כ שדעתו דלענין טבילה לא בעינן ביה אף ראוי לב"מ מפני שא"א לבא שם מים והוי כבלוע:

ה ומעתה גם דברי הר"ש והרא"ש ז"ל לא יסתרו דברי המרדכי אדרבה יחזקו דבריו, דהרי על כרחך גם לדעתם גבי ידות הכלים לא הוו ביה"ס ממש דהרי מטמא במגע לכ"ע למתניתין דכל העומד לחתוך כחתוך דמי רק שקראוהו בשם ביה"ס לענין טבילה דלא איכפת לן מה דמטמא במגע כמש"ל, וגם דברי המרדכי יצדקו שנחשב כבלוע אף דמטמא במגע, רק שהר"ש והרא"ש הסבירו זה מתוספתא דביה"ס דכלים לא בעינן ראוי לב"מ אף היכא שאפשר לבא שם מים, והמרדכי הסבירה באופן אחר דגם אם ביה"ס דכלים היכא שאפשר לבא שם מים בעינן ראוי לב"מ הכא לא בעינן ראוי מפני שא"א לבא שם מים כלל ונחשב כבלוע. ואפשר שגם הר"ש והרא"ש יודו לסברת המרדכי רק שהספיק להם לתרץ הך דידות הכלים ע"פ דברי התוס' הנ"ל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, אך דברי התוס' דנדה סותרים לדברי המרדכי שהרי דעתם בידות הכלים הארוכים דחייצי ובעינן בהו ראוי לב"מ, ובנידון דידן לענין הקלקי העשוי כלבד שא"א לבא שם מים כלל נוכל להצדיק דברי המרדכי בשם ראבי"ה דגם אם רוב שערות הראש נעשו כלבד לא בעינן בהו ראוי לב"מ מטעם האמור דנחשב כבלוע, דאף דלגבי אדם לא יספיק היתר של הר"ש והרא"ש דהרי ביה"ס דאדם לכ"ע בעינן ראוי לב"מ מ"מ הכא גבי קלקי שא"א לבא שם מים כלל נחשב כבלוע דלא בעינן ביה ראוי כלל. ולא עוד אלא שנוכל לומר דכאן גבי קלקי גם התוס' יודו להמרדכי דעד כאן לא קאמרי התוס' דבעינן ראוי לב"מ אף היכא שא"א לבא שם מים מפני דידות הכלים עתיד לקצצן ולמתניתין כל העומד לחתוך כחתוך דמי ומטמא במגע ולכן דעתם דמפני דטמאים במגע בעינן בהו ראוי כו', ולדעתם אינו דומה לכל ביה"ס דכלים דלא בעינן להו ראוי כו', דכל ביה"ס אינו מטמא במגע לר' יוסי משא"כ גבי ידות דמטמא במגע גם לר"י לכן בעינן להו ראוי כו' אבל הני קלקי שאינו עתיד לקצצן ולית בהו טומאת מגע שא"א לבא לידי מגע כלל יודו התוס' דהיכא שא"א לבא שם מים כלל נחשב כבלוע ולא בעינן שם ראוי כלל כמו תוך או"מ של אשה כמש"ל. ואף אמנם דלענין טומאה לא נחשב כבלוע רק כביה"ס דהרי אמרו שם בש"ס בחולין ע"ב דבגד לאו לחתיכה קאי ואפ"ה לר"מ מטמא במגע ולא מצינו שיחלוק ר"מ על טומאה בלועה רק בביה"ס פליג אבל בבלוע ר"מ מודה דאינו מטמא במגע דפסיקא להו לבעל הש"ס בחולין ע"א דטומאה בלועה אינו מטמא, ואף לרש"י שם ע"ב שפירש דלר"ע טומאה בלועה מטמא ע"כ גזה"כ הוא גבי עובר שלמדו מקרא ולהתוס' שם גם ר"ע מודה דטומאה בלועה אינו מטמא יע"ש בד"ה גזירה כו' ולר"מ ודאי טומאה בלועה אינו מטמא, וא"כ ע"כ בגד דלא קאי לחתיכה מיקרי ביה"ס לא בלוע מ"מ לענין טבילה לכ"ע לא בעינן ביה ראוי לב"מ וכבלוע נחשב דעל כרחך גם לר"מ טבילה קיל מטומאה דביה"ס מטמא במגע וטבילה לא בעינן ביה ב"מ ממש גם לר"מ, א"כ היכא שאי לבא שם מים כלל נוכל לומר דלא בעינן ביה ראוי כלל אף דלענין טומאה נחשב כביה"ס מ"מ לענין טבילה לא בעינן ראוי כמו תוך או"מ של אשה שכתבתי דלא בעינן ביה ראוי אף דלענין טומאה נחשב כביה"ס לא כבלוע כמש"ל לענין טבילה קיל מפני שא"א לבא שם מים כלל, כן נימא גבי קלקי הראש שצדקו דברי המרדכי דכל היכא שא"א לבא שם מים כלל נחשב כבלוע לענין טבילה ולא בעינן שיהא ראוי לב"מ. וראיה לזה דהרי ידות הכלים שהכניסן כדרכן לכ"ע לא בעינן ראוי לב"מ כדלקמן רפ"י בתוס' המובא בר"ש וכן מוכח במשנה שם וע"כ דהוא מטעם דכיון שא"א לבא שם מים לא בעינן ראוי לב"מ. אך יש לדחות דשם אפשר בהכניסן כדרכן נחשב ככלי אחת אבל המרדכי הבין שזה מטעם שא"א לבא שם מים דלכן צירף המרדכי שם דין ידות הכלים שהכניסן כדרכן עם דין ידות ארוכים שעתיד לקוצצן לומר דטעמא חדא הוא שא"א לבא שם מים לא בעינן ראוי כלל. ובזה ניחא מה דיש להקשות לכאורה על סברת המרדכי מהא דאבר ובשר המדולדלין דחוצצין כמו שפסקו בש"ע סי' קצ"ח סעיף כ"ב דהתם עתיד לקוצצן משא"כ בהך קלקי שאינו עתיד לקוצצן. אך לסברת המרדכי דגם בידות הכלים שעתיד לקוצצן לא בעינן ראוי לב"מ מטעם דהוי כבלוע יש להקשות מהך דאבר ובשר המדולדלים דחוצצין וכתבו הטעם דמקום חבורן זל"ז חוצץ, ואין לומר דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי דעתיד לחותכן, דהרי למסקנת הש"ס בחולין גם בכלים למאן דסובר כחתוך דמי כמאן דפריש דמי לענין טומאת מגע ואפ"ה נחשב כבלוע לענין טבילה. ויש לומר דהמרדכי לא סבירא ליה הך דינא דאבר ובשר המדולדלים חוצצים כמשי"ת לקמן שיש חולקים ע"ז וגם אי חייצי יש לומר שזה מטעם אחר לא עבור מקום חבורו דחייץ כמשי"ת לקמן. ועיין לקמן מ"ג פ"ג שדברי המרדכי בזה סותרים מהך דהכא אך הך דהכא ראבי"ה קאמר לה ושם גברא אחרינא אמר לה כמשי"ת בעז"ה. ולדידן אם נסמוך על סברת המרדכי בהך דקלקי שבראש לית פרכא מהך דאבר ובשר המדולדלים דהתם עתיד לקוצצן ונחשב כביה"ס ולכן בעינן שם ראוי לב"מ משא"כ בהך דקלקי שאינו עתיד לקוצצן ולחתכן נחשב כבלוע ולא בעינן ביה ראוי לב"מ היכא שא"א לבא שם מים. עכ"פ זכינו לדין בהך דקלקי שבראש שא"א להפרידן ואין שם דרך היתר של המרדכי שיבא שם מים יש בזה היתר הב' של המרדכי בשם ראבי"ה דכל היכא שא"א שיבא שם מים ואינו עתיד לחותכן נחשב כבלוע ולא בעינן ראוי לב"מ, ובצירוף דעת הרמב"ן וריטב"א שכתבתי לעיל ספ"ח דכל היכא דלית ביה טומאת מגע לא בעינן ראוי כו' וכאן ודאי דלא מטמא במגע במקום חבורן יחד דלאו בר מגע הוא לא בעינן ראוי כו':

ו היתר השלישי שכתב המרדכי מפני דהיינו רבותא דידה כהך דיבמות ע"ח ע"א זה ודאי צריך תלמוד דהתם עובר בבטן אמו רביתיה הוא מחוק היוצר משא"כ בנ"ד שנעשה ע"י פעולת אדם מאן לימא לן שזה מיקרי רביתי'. ויש קצת ראיה להיפך דהרי לס"ד דש"ס דלכן העובר א"צ טבילה מפני דכוי רובו שאינו מקפיד ואוקמוה אדאורייתא כתב רש"י שם והכא לא קפיד בהאי חציצה האי ולדא דרביתי' הוא, הרי לרש"י גם לפי הס"ד היה סברא לומר דהוי רביתי' ואפ"ה היה סובר דלא עדיף מרובו שאינו מקפיד ולכן הקשה שם דכולו שאינו מקפיד אסור מדאורייתא. ומעתה למסקנת הש"ס שאני עובר דהוי רביתי' ע"כ חידש לומר דהאי רביתי' עדיף דאף כולו אינו חוצץ מפני שהוא מחוק טבע יצירה, וא"כ איך נוכל לדמות לזה הני קלקי דהרי ע"כ חזינן שיש חילוק בין רביתי' לרביתי'. אבל נוכל להסביר באופן אחר קצת, דמאחר שיש סכנה להסירו נוקמוה אדאורייתא דרובו שאינו מקפיד מותר מה"ת וכס"ד דש"ס שם גבי עובר דהיכא דלא אפשר נוקים על דאורייתא, ורבינו נ"ע האריך לדון אם מיקרי שאינו מקפיד מאחר שברצונה היה לא להיות הקלקי עליה והסכמת האחרונים נראה דמיקרי אינו מקפיד ואבאר זה באורך לקמן בעז"ה גבי:

גלד שחוץ למכה, א"כ מכל הלין טעמי נראה לחזק פסק הרמ"א ז"ל בהני נשי שיש להן קלקי בראשן וסכנה להסירן אף אם הן ברוב שערות ראשן דפסול מדרבנן רובו שאינו מקפיד אפ"ה הכא יש להתיר מהני טעמי, חדא דבמקום סכנה אוקמוה על דאורייתא, ב' נצרף דעת הריטב"א וסיעתו דבמקום ביה"ס שאינו מטמא במגע לא בעינן ביה ראוי לב"מ כלל, ג' דנוכל לומר שזה מיקרי בלוע לא ביה"ס מפני דכל היכא שא"א שיבא לשם מים גם ראוי לב"מ לא בעינן, ולכן נראה דגם בנידון של תשובת פמ"א שהובא בסד"ט שם שצוו עליה הרופאים שתפזר סמים על ראשה כדי שיהיה הקלקי בשערות ראשה גם זה מותר מאחר שצריכה כן מפני רפואה, ואף שאח"כ תצטרך לעבור על גזירת חז"ל ברובו שאינו מקפיד, הרי דומה לזה התירו להפליג בספינה ג"י קודם לשבת אף שאח"כ יצטרך לחלל שבת מפני פ"נ, כן גם הכא מתחלה אין בידה עבירה אם תפזר הסמים ואח"כ מה שתצטרך לעבור על גזירת חז"ל הותר לה מפני פ"נ, וגם כי לפי מ"ש אפשר דאין כאן גזירת חז"ל כלל ואף הסמים שנתפזרו לא יחוצו אם הם טמונים בתוך טמוני הקלקי דמיקרי ביה"ס או בלוע כאמור, ואף שהסד"ט חשש בזה לאסור הנראה לדעתי להיתר כתבתי: (ז) אכן באם כל שערות ראשה מודבקים בקלקי דבזה אמרינן ביבמות שם דאמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ אף באינו מקפיד א"כ יש כאן לתא דאורייתא בזה יש פנים להחמיר וכן רבינו נ"ע חשש בזה לאסור, אבל כבר כתבתי בחי' לנדה דהרמב"ם וכן שארי מחברים לא זכרו כלל למימרא דר"כ הנ"ל דכולו שאינו מקפיד יהיה מדאורייתא ובכל התורה אמרינן דרובו ככולו, וגם גוף הענין הוא מתמיה איך נמצא ענין כזה שיהא כל גופו מכוסה, בדבר הדבוק וחוצץ ולא יקפיד ע"ז להסירו בשום פעם אם גם פנים של האדם וחוטמו וגביני עיניו ופיו ושפתיו וכל גופו יתכסו בדבר החוצץ והוא לא יקפיד ע"ז להסירו איך נמצא מציאות כזה, ולדחוק ולומר דר"כ איירי בכל שערות הראש לפ"ד הגאונים ורש"י דשערות הראש נידונין בפ"ע אין זה פשט דברי הש"ס שם, ולכן נראה דגם ר"כ הכי קאמר דלפי מאי דקיי"ל דבקפידא דידיה תליא מלתא כמש"ל בזה שכן עיקר וזה האיש יאמר דאינו מקפיד אף בכולו טמון ומכוסה בדבר, החוצץ לא מהימנינן ליה ושקורי קמשקר ובודאי מקפיד הוא ולכן חייץ מן התורה, דומה לזה כתבתי לעיל בדברי הרא"ש בהך דביה"ס באשה, וא"כ בשערות הראש דאף אם כולן מדובקים בקלקי היא אינה מקפדת בבירור שזה חיי נפשה וכן כל נשי הדומות לה במיחוש כזה אינן מקפידות. הדרינן לכללין דלא חייץ מן התורה ורק איסור דרבנן הוא ושפיר נוכל לסמוך להתיר מהני טעמי דלעיל ובצירוף דעת הרמב"ם ז"ל שסובר דהראש אינו נדון בפ"ע וא"כ גם כל שערות ראשה כמיעוט שאינו מקפיד נחשב לכן יש להורות גם בזה להיתר: (ח) עוד יש לצדד לומר דאף אם כל שערות הראש מדובקים בקלקי לא יקרא בשם כולו ואינו מקפיד, דבפרישה ס"ק כ"ג מסתפק ושואל ברוב שערות דחוצץ להגאונים אם כונתם על רוב שערות שבכל הגוף ואם רוב שערות הראש יש בהן דבר חוצץ לא מיקרי רוב דכל השערות שבכל הגוף מצטרפים יחד ואין כאן רוב, או דנימא דרוב שערות פירושו ברוב שער אותו מקום שנקשר שם דהיינו בראש ברוב שערותיו וכן ברוב שערות בית השחי או ברוב שער ביה"ס יע"ש מעתה אם נימא כסברתו הראשונה דמצרפינן כל שערות הגוף יחד, א"כ גם אם כל שער הראש יש בהן קלקי אין כאן רק רוב שערות שבכל הגוף והוי רובו שאינו מקפיד, אך מדברי רבינו נ"ע באות ט' מוכח דלא ס"ל כן שכתב שם קשה להקל בדאורייתא אם כל שערות הראש הם קאלטענעס דאז לא מהני מה שאינו מקפיד עכ"ל, הנה פסיקא לרבינו נ"ע דכל שער הראש מיקרי כולו שאינו מקפיד וחשש לדברי ר"כ ביבמות דכולו שאינו מקפיד חייץ מן התורה וגם הביא שם בשם חשובת משיבת נפש שכתב להקל, דאף לר"כ ביבמות לא אמר רק בכל הגוף דוקא לא בכל שער הראש דחלק גוף החלק נחשב כמיעוט לדונו ברוב החוצץ, נראה שגם המש"נ תפס בפשיטות דשערות הראש נדונין לעצמן ברוב שאינו מקפיד לאסור מדרבנן. [אך מ"ש שם רבינו נ"ע בשם המש"נ שברוקח איתא דבכל שער הראש חוצץ מדאורייתא לא נמצא זה הלשון ברוקח רק כתב שם דכל שערות חוצץ ונוכל לפרש על כל שערות הגוף]. והנראה שרבינו נ"ע וכן המש"נ לא ראו דברי הפרישה שהיה להם להביא דבריו ולדון בו ותפסו בפשיטות שלדעת הגאונים חוצץ ברוב שערות הראש מדרבנן באינו מקפיד ובכולו מדאורייתא לפ"ד ר"כ הנ"ל, ובסד"ט סקי"ז הביא דברי הפרישה וגם הביא שם שהחפל"מ כתב כדרך השני שבפרישה דרוב שערות הראש וכן רוב שער בית השתי או רוב שער ביה"ס חייץ והסד"ט כתב ולא ידעתי הכרע לזה, וא"כ לכאורה שרבינו נ"ע וכן המש"נ סברי כדי התפל"מ דכל מקום שער נידון לעצמו ברוב ומיעוט או בכולו, אבל רחוק הדבר שיאמרו כן דא"כ הו"ל לרבינו נ"ע לבאר דגם בקלקי בית השתי וביה"ס באשה נדון ברוב או כולו ואם כולו נעשה קלקי אף שאינה מקפדת יש כאן חששא דאורייתא אך אפשר שלא דנו בזה מפני דלדידן קלקי בית השחי וביה"ס באשה חייץ אף במיעוטו דמקפדת היא ואין סכנה להסיר וכמש"ל בשם הרשב"א דבאשה קלקי בית השחי דינן כביה"ס, אבל גוף הענין מתמיה לומר כן להגאונים דכל מקום כנוס שער ידון לעצמו ברוב ומקפיד דחייץ מן התורה ברוב שער בית השחי או ברוב שער ביה"ס ואם אינו מקפיד חייץ מדרבנן וא"כ למה סתמו לקמן במ"ג דקלקי בית השחי וביה"ס באיש לא חייץ מפני דאינו מקפיד הו"ל לבאר דאיירי במיעוט שערות, אף דקלקי הראש ע"כ איירי במיעוט שער הנה בשער שבראש מצוי הקלקי להיות במיעוטו אבל בבית השחי וביה"ס דמקום כנוס שער מועט הוא הו"ל לבאר דאם רוב שטח השער נעשה קלקי חייץ, וגם בש"ע סעיף ו' סתם דקלקי הראש ובית השחי אינן חוצצים ולא חלקו בזה, ולכן הנראה שרבינו נ"ע הבין דעיקר ד' הגאונים הם רק על שער הראש ולא על שטר שבכל הגוף דהשער שבכל הגוף בכלל הגוף נחשב לרוב או למיעוט ושער הראש לחוד נידון בדין זה ברובו ומקפיד דחייץ מן התורה ובאינו מקפיד הוי דרבנן אבל שער הגוף בכלל הגוף נחשב ולא יצטרף להשלים רוב חציצת שער הראש להחמיר ולא להקל, וכ"נ מדברי רש"י בעירובין ד' ע"ב שפי' שם רובו ומקפיד היינו רוב שערו וביאר הריטב"א שם שדעתו כדעת הגאונים דהשער נדון לעצמו [ודלא כתוס' שהבינו ברש"י דבגוף אפי' מיעוט חייץ והשיגו עליו], וכתב רש"י שם ומקפיד עליו שמצטער על לכלוך זה שבראשו, הנה הזכיר לשון ראשו משמע דסובר שלא נדון השער בפ"ע רק שער הראש. וגם מדברי הרמב"ם נראה כן דבפ"ב מה"מ הט"ו שהשיג על הגאונים וכתב ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה כו' אלא אע"פ שכל שער ראשו קשור כו', הרי הזכיר גם הוא בהשגתו שער ראשו ולמה לא אמר כל שער גופו משמע שגם להגאונים לא אמרינן דהשער נדון בפ"ע רק בשער הראש לא בשער הגוף. והטעם נראה פשוט דשער הראש ישנן בכל אדם גם בילד קטן משא"כ שער הגוף גם שער בית השתי וביה"ס לא יצמחו עד שיגדיל לכן אין להם חשיבות להחשב בפני עצמן ובכלל הגוף נכללו, וכן שער זקן האיש נדון בכלל שער הגוף לא יצטרף להחמיר להשלים רוב חציצת שער ולא להקל, אך מסופק אני בשער גביני עינים שנולדים מבטן אפשר שהם בכלל שער הראש נחשבו ומצטרפי לרוב שער להחמיר וכן להקל, וא"כ נראה שהבנת רבינו נ"ע הוא דלא כשני דרכים של הפרישה ושער הגוף אינו נכלל: בכלל זה של הגאונים ולא יצטרף לא להחמיר ולא להקל, וא"כ אין כאן צדור היתר אם כל שער הראש נעשו כלבד. אך בדברי רבינו נ"ע יש שם צד היתר מפני שאין כל שטח אורך השערות נעשו כלבד והרי יש שם מעט מן השער שלא נתחבר בקלקי ונדון ברוב שאינו מקפיד וזה נכון, ולכן יש להתיר גם אם כל שערי הראש נעשו כקלקי גם אפשר שגביני עינים יגינו להקל לדון ברוב שער לא בכולו, זהו הנ"ל בזה הלכה למעשה וה' יצילנו משגיאות אמן:

תוכן העניינים

גלות עליות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה