גלות עליות· רבי דב בער ליפשיץ
ח · משנה ד
נכרית שפלטה שכבת זרע מישראל. טמאה, בת ישראל שפלטה שכבת זרע מנכרי טהורה. האשה ששמשה את ביתה. וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית. כאילו לא טבלה. בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים. כשיטיל את חמים טמא. רבי יוסי אומר בחולה ובזקן. טמא. בילד ובבריא. טהור ה נדח שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה. טהורה מטומאתה. אבל טמאה היא על גבי רוקח. נתנה שערה בפיה קפצה ידיה. קרצה שפתותיה. כאילו לא טבלה. האוחז באדם ובכלים ומטבילן. טמאין ואם הדיח את ידו במים. טהורים. רבי שמעון אומר ירפה כדי שיבאו בהם מים. בית הסתרים ובית הקמטים אינן צריכין שיבאו בחן מים:
פירוש הקצר:
מ"א ארץ ישראל טהורה, ואף אותן עיירות שדרו בהן כותים בימי חכמי המשנה לא מחזקינן בהו טומאה ואף עיירות שדרו בהן עכו"ם טהורים חוצותיהן מקום שאין שם דירה:
ומקואותיה טהורים, פירשו בו דלא מחזקינן להו בשאובים והיינו אותן שמן המפתח ולחוץ כמו שמפרש לקמן, ואפשר לומר דגם אותן שחשו להן מפני שאובים היינו מן המפתח ולפנים אפ"ה טומאה אין במימיהן ולא חיישינן שמא בעת שאיבתן נטמאו מפני דמחזקינן להו ברובן מי גשמים והטמאים נתבטלו ונטהרו בהשלמת מ"ס:
מקואות העמים שבח"ל כשרים נבע"ק, דמספקינן להו בשאובים ופסולים לטבילה ואפ"ה כשרים לטבילת בע"ק לתקנת עזרא שהצריך טבילה לבע"ק ללמוד תורה מותר לטבול במ' סאה שאובים ולכן אמר אפי' נתמלאו בקילון פי' אפילו ידועים לשאובים שנתמלאו בקילון היינו שהובאו ע"י כדים שתרגום וכדה על שכמה וקולתה על כתפה אפ"ה כשרים לבע"ק ואותן המקואות שבח"ל דמספקינן להו בשאובים מחזקינן להו נטמאים ואם הובאו מימיהן לארץ ישראל שלא על ידי דבר המקבל טומאה המים טמאים כדין משקין טמאים, אבל מקואות הכשרים בח"ל מימיהן טהורים שבא"י שחוץ למפתח העיר כשרים אף לנדות, דמחזקינן להו במי גשמים שהרי אין שם תשמיש בנ"א: שלפנים מן המפתח העיר, ולא הוחזקו לנו בכשרות חיישינן להו לשאובים ולכן כשרים לטבילת בע"ק ופסולים לכל הטמאים, ואפ"ה טומאה אין בהם כדלעיל:
רא"א הקרובים לעיר ולדרך טמאים, פליג בתרתי, חדא דאף אותן שחוץ למפתח מספקינן להו בשאובים אם קרובים לעיר ולדרך מפני שכובסין שם בגדיהם ופן נחסרו מימיהן ומלאו אותן בשאובים שנית דמספקינן להו בטמאים שרבו בהם שאובים שנטמאו, ובזה"ז דין א"י כח"ל:
מ"ב אלו בע"ק שהן צריכין טבילה כו', לאו לד"ת קאמר רק לענין טהרות:
ראה מים חלוקים, פי' חלקים ונותים כשמן שנראה בהן שמנונית אבל אינן נדבקין זל"ז:
בתחלה כו', היינו בתחלת השתן טהור שאין דרך הש"ז לבא בתחלת הגרת השתן ותלינן הקלקול במימי השתן:
באמצע או בסוף טמא, דחיישינן להו במעט ש"ז שנמצא בהם. ולפי המבואר בנדה מ"ג דהגרת הש"ז בלא הרגשה טהור ע"כ איירי הכא באם בתחלה הרגיש היינו שנתאוה לאשה ונתקשה כו' ואחר כך כשסר קשויו הטיל מים וראה בהן חלוקים חיישינן שנעקר הש"ז בהרגשה:
מתחלה ועד סוף טהור, דכיון שבאו מתחלת הזלת השתן זה מוכיח דלאו ש"ז הוא לבנים ונמשכים טמא, היינו שהם לבנים ונדבקים חלקיהן זל"ז זה מוכיח ודאי שהן צחצוחי זרע ולכן אף בתחלה טמא:
ר"י אומר לבנים כעכורים, דאם באו בתחלה טהור ואין הלכה כר"י, וטומאה זו האמורה במשנה לא אמרו רק לתרומה לא לחולין:
מ"ג המטיל טפין עבות כו', מפני שמי השתן יצאו חלוקים לטיפין טיפין חייש ר"א חסמא לתערובות ש"ז ולית הלכתא כוותיה:
המהרהר בלילה כו', פירשו בש"ס שנדמה לו בשנתו שבא על אשה ונדמה לו שגמר ביאתו:
ועמד ומצא בשרו, פי' אברו:
חם, מקושה או מרותח ולא מצא קרי מאומה, ה"ז טמא, דחיישינן שמא ראה טפה ונאבדה או נתקנח בבגדו וג"ז הוא רק לתרומה אבל לחולין טהור מדלא מצא מאומה, וגם לתרומה אם לא נדמה לו שגמר ביאתו רק שנתקשה בתאוה ולא מצא מאומה טהור גם לתרומה:
הפולטת ש"ז כו', פירשו בש"ס דשבח דהא דפולטת ש"ז טמאה ילפינן לה ממה שצוה השי"ת במתן תורה שלשת ימים אל תגשו אל אשה שמא תפלוט האשה ותטמא כדין רואה קרי וגם הש"ז מטמא במגע וסובר ראב"ע דביום ה' עביד פרישה ובשבת ניתנה תורה וטבלו ליל ז' ולא חשה התורה שמא תפלוט אחר הטבילה דביום השלישי כבר נסרת:
הזרע ונתקלקל, ואין חילוק לראב"ע בין אם שמשה תחלת ליל ה' או שמשה בסוף יום ה' דאין כאן רק שתי עונות אפ"ה ביום הג' טהורה כך פירש"י, והרמב"ם פירש דלראב"ע בעינן ג' עונות שלמות וביום ה' לא שמשו דישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום ואותן ששמשו בלילה בין אם שמשו בתחלת הלילה או בסוף הלילה אם עברו ג' עונות שלמות ותפלוט אח"כ טהורה:
ר' ישמעאל אומר פעמים כו', פירשו בש"ס דר"י סובר כר' יוסי שמשה רבינו ע"ה הוסיף יום אחד וביום ד' עבדו פרישה וטבלו ליל ז' ומה שתפלוט אח"כ טהורה ואין חילוק בין אם שמשה תחלת ליל ד' שיש כאן שש עונות [דעונה הוי יום או לילה היינו י"ב שעות מזריחה עד שקיעה וכן משקיעה עד זריחה] עד תחלת ליל ז' ובין אם שמשו בסוף יום ד' שאין כאן רק ארבע עונות כל אותן ששמשו ביום ד' בין בתחלתו או בסופו לא יסריח הזרע עד תחלת ליל ז', ופעמים שהן חמש עונות אותן ששמשו בתחלת יום ד', ור"ע סובר דבטינן חמש עונות שלמות שלא שמשו ביום ד' דמשה ירד בהשכמה והתרה בהם לפרוש והרי כאן ה' עונות עד תחלת ליל ז' היינו יום ד' וליל ה' ויומו וליל ו' ויומו, ואם אולי שמשה מי אחר נץ החמה ביום ד' צריכה להמתין בליל ז' מלטבול כנגד אותן ששמשה על היום דבעינן שיהוי זמן לר"ע ששים שעות עד שתסרח הש"ז. ופסקו הפוסקים דלא כהני תנאי ובעינן שש עונות היינו ע"ב שעות, והרמב"ם פסק כראב"ע: (מ"ד) נכרית שפלטה ש"ז מישראל טמאה הטיפת זרע, ומבעיא בש"ס דשבת אם טהורה אחר ג' ימים דאפשר דבמעי נכרית לא תסריח כו':
בת ישראל כו', דקרי של נכרי לא גזרו עליו טומאה אף מדרבנן: האשה ששמשה כו' ולא כבדה את הגית כו', פי' הרמב"ם דהיינו שלא רחצה חיצוני מקום הערוה שנתלכלך בצחצוחי זרע והוי כלא טבלה עד שתקנח המקום יפה יפה. ושארי מפרשים פירשו דהמשנה איירי לענין חשש פליטת הזרע בכל משך השלשה ימים, ובעינן כבוד הבית היינו שתכניס מוך לתוך פנימית או"מ להוציא הזרע או שתרחץ במים חמין שם כדי שתפלוט הזרע ואז מותרת לטבול גם תוך הג' ימים שלא תפלוט עוד:
בעל קרי שטבל ולא הטיל מים, קודם שטבל:
כשיטיל את המים טמא, שנשאר צחצוחי זרע תוך פי האמה ויצאו בעת הטלת מים:
ר' יוסי אומר כו' בילד ובבריא טהור, פירשו בש"ס דלאו בשנים תליא מלתא רק אם כחו חזק שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועלו זהו הבריא ובעת קריו הוגר הזרע בכת מן האמה ולא נשאר שם מאומה ולכן טהור: (מ"ה) נדה שנתנה מעות בפיה כו', ואף אם פיה מלא מעות ומהודקים על לשונה:
טהורה מטומאתה, דאפ"ה מיקרי ראוי לב"מ שא"א לה שתהדוק הרבה עד שלא יהא ראוי לב"מ:
אבל טמאה היא ע"ג רוקה, דהרוק שבפיה נתלש ע"ג המעות ולא נטהר בטבילתה ואף אם לא החשיבתה למשקה מ"מ אב הטומאה הוא מדין מעינות הזב והנדה ומטמא הרוק את האשה לטהרות דהרוק אב הטומאה והאשה תהיה ראשון לטומאה, ואף אם בלעה המעות ולא פלטתן לחוץ ופנימי הפה דינן בביה"ס שאינן נטמאים במגע מ"מ הרוק מטמא במשא, וביה"ס נטמא במשא כמבואר בנדה מ"ג:
נתנה שערה בפיה, והרי כאן מקצת שערה שלא נטבלו במים:
קפצה ידה, בחוזק ולא נתנה המים לבא תוך פס ידה:
קרצה שפתותיה, פי' שדחקה שפתותיה ביותר זו על זו ומנעה את חלקי השפתים המגולים לחוץ שלא נטבלו במים כאילו לא טבלה, ומה"ת אין כאן טבילה דהוי כאילו היה מקצת שערה או ידה חוץ למים שלא עלתה לה טבילה מה"ת:
האוחז באדם ובכלים טמאים דבמקום אחיזתו לא באו מים:
ואם הדיח ידיו כו', שמים שעל ידיו מחוברים למי המקוה:
רש"א ירפה כו', ר"ש בא להקל דאף אם לא הדיח ידיו סגי ברפיון ידיו שיתן לבא שם מים, ות"ק פליג וסובר דגזרינן שמא לא ירפה מבעתותא שלא ינתק הנטבל מידו, והלכה כת"ק, ויש מפרשים דר"ש להחמיר קאמר דאף אם הדיח ידיו בטינן שירפה ידיו:
בית הסתרים, הם תוך העין ותוך הפה והאוזן והתוטם וסתרי בית השחי: בית הקמטים, הן כל קמטי הגוף והצואר וקמטים שבאדם שמן ובריא או שבזקן וזקנה א"צ שיבאו בהם מים, שדרשו חז"ל ממה דכתיב בזב וידיו לא שטף במים וכי בשטיפת ידים נטהר הזב והרי טבילה בעי, אלא לומר לך מה ידיו בנראה אף כל בנראה לאפוקי ביה"ס לא בעי ביאת מים. וכן דרשו ורחץ בשרו מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי ובא למעט בית הקמטים דא"צ ביאת מים, ואמרו בש"ס דאפ"ה בעינן בביה"ס וביה"ק ראוי לביאת מים ושלא יהא שם דבר החוצץ:
פירוש הארוך:
מ"א ארץ ישראל טהורה ומקואותיה טהורים, פירשו הרמב"ם ור"ש ורא"ש ז"ל לומר שמקואות א"י הם בחזקת כשרות לטבילה, אבל אין זה נייח בלשון המשנה דהרי בסיפא אסיק דגם בא"י אותן שלפנים מן המפתח פסולים לכל הטמאים ובחזקת שאובים מחזקינן להו כמשי"ת ואיך סתם ברישא דכולן טהורים מחשש שאיבה, לכן נראה לומר דבא לאפוקי חשש טומאה ממש לומר דאף אותן שלפנים מן המפתח דיש בהן חשש שאיבה מ"מ דררא דטומאה לית בהן והוא מפני שהיה אפשר לחוש לומר דכיון שנעשו ע"י שאיבה א"כ אפשר שנטמאו בעת שהיו שאובים ונתלשו ממקורן וא"כ גם כשבאו אח"כ לתוך חפירת הארץ לא יצאו מטומאתן [גם לדעת הר"ש והרא"ש שכתבתי בפ"ק דמים מחוברים אינן מקבלים טומאה מ"מ אם נטמאו בעת שהיו תלושים לא נטהרו אח"כ בהתכתן לארץ], ובפרט לפי מ"ש כ"פ דעיקר גזירת שאובים היה עבור חשש מים טמאים שנטמאו בעת שהיו תלושים מן הקרקע והם פסולים לטבילה מה"ת [אף למאן דסובר שאיבה דרבנן] וא"כ אלו שלפנים מן המפתח דחיישינן להו לשאובים היה לנו לחוש גם לשמא נטמאו ולזה השמיענו דלא גזרו בא"י טומאה על שום מקוה מים, והטעם דלא מחזקינן להו ברובן שאובים ולכן כשהיה בהן רוב מים כשרים אף אם בא לשם אח"כ קצת מים טמאים נבטלו ברובן וכשיושלם שיעור מ"ס פקע טומאת מים הטמאים שנטהרו גם הם ע"י השקה כמש"ל כ"פ ואף אם באו הטמאים מקודם מ"מ כשיתרבו אח"כ הטהורים יטהרו הטמאים לפ"ד הר"י דלא אמרינן קמא קמא בטל וגם דאיכא כמה ספיקות שמא לא דלה אותן טמא ואף אם דלה אותן טמא שמא לא היה מאותן שמטמאים במשא רק במגע והוא לא נגע בהן ולכן לא פסלו אותן רק לטבילה מחשש שלשה לוגים שאובים אבל טומאה לא גזרו עליהם ולא יטמאו את הטהור השותה אותן או כלים שנגעו בהן אף אתר שגזרו בי"ת דבר דמשקין מטמא כלים וכן לא יטמאו את האוכל הנוגע בהן, ור"א דסיפא שאמר הקרובים לעיר ולדרך טמאים פליג בתרתי, חדא דמספק להו בשאובים אותן הקרובים לעיר כו', שנית שסובר דאופן שחשו להן בשאובים חיישינן שהמים טמאים שנטמאו בתלישתן ולא רבו הטהורים ומכ"ש אותן שמן המפתח ולפנים דטמאים והלכה כת"ק דמקואות שבא"י אף הפסולים אפ"ה טומאה לית בהו, ומובן מזה אשר מקואות שבח"ל לבד החשש שאובים גם טומאה גזרו עליהם והיינו אם יובא מימי ח"ל לארץ ישראל יטמאו כדין משקים טמאים שמטמאים אוכלים או כלים כנ"ל מפני דחיישינן להו שבעת שנשאבו נטמאו ממגע טמא דכל הדרים בח"ל הרי הם מטמאים שכולם טמאים ומכ"ש הכותים שגזרו עליהם שיהיו כזבים כו' וחיישינן להו לרובן שאובים, וגם אפשר שגזרו עליהם טומאה כמו על עפר ארץ העמים ונראה דלא גזרו טליהם טומאת מגע ומשא כעפר ת"ל שהרי:
אין בהם חשש טומאת עצמות המת רק שגזרו עליהם שיהיו ראשון לטומאה כדין משקים טמאים כמ"ש הרמב"ם פי"א מה' טומאת מת ה"ד לענין כלי חרס הבא מח"ל יע"ש, וגם נראה דמקואות הכשרים בח"ל אם קלחו מימיהן לארץ ישראל שלא על ידי אדם לא גזרו עליהן טומאה כלל כמו נהרות ח"ל הבאים לא"י דטהורים כן גם מי גשמים ומי מקוה הבאים לארץ טהורים, וכן אם הובאו על ידי כלים שאינן מקבלים טומאה ולא נתלשו בידי אדם נראה גם כן דהמים טהורים ולא גזרו עליהם טומאה רק מקואות הפסולי' דמחזקינן להו בחזקת שאובים אם קלחו מימיהן לארץ או הובאו שלא ע"י דבר המק"ט הרי הם טמאים כדין מים טמאים והוו ראשון לטומאה, וכ"נ מלשון התוספתא המובא בר"ש ארץ העמים טמאה מקואותיה מדוריה ושביליה טמאים נראה דטומאה ממש איכא בהו אם באו לארץ אף אם הובאו שלא ע"י מגע טמא, זהו הנראה לדעתי:
(פסקא ב) שם במשנה מקואות העמים שבח"ל כשרים לבעלי קריין כו', פירשו הרמב"ם ור"ש והרא"ש ז"ל דהיינו לטבילת בעלי קריין לד"ת מתקנת עזרא ולא תיקן עזרא במקוה כשרה דוקא ודי אף בשאובים, ולא עוד אלא דאף אם ידוע שהיא כולה שאובה טהורה לבעלי קריין לאו דוקא סתם מקוה שבח"ל שיש בה רק ספק שאובים וזה שסיים אפי' נתמלאו בקילון היינו שידועה לשאובה גמורה, וא"כ מוכח ממשנתנו שנא הקילו בטבילת בע"ק לד"ת כ"א בשאוב אבל לא לטבול בכלי שיש בו מ"ס מים דמובן הוא דשאוב כולו לפ"ד רוב הפוסקים הוי רק פסול דרבנן משא"כ בכלים פסול מה"ת ולא הקילו בזה אף לבעלי קריין לד"ת מדלא הקילו בכאן כ"א בנתמלאו בקילון דהיינו שאוב לא לטבול בכלי עצמה דלשון קילון פירושו שנתמלא בכד ודברי הרא"ש אינם מדוקדקים שכתב קילון גומא עמוקה שמי גשמים מתקבצים בתוכה ואפי' מילא בכתף והביא מן הקילון ושפך לתוך המקוה ע"כ. ויתפרש לדבריו הך ואפילו נתמלאו בקילון דהיינו שנתמלאו בכתף מן הקילון דקילון עצמו לדעתו גומא כשרה ממי גשמים הוא וא"כ הול"ל ואפילו נתמלאו מקילון וגם למה הוצרך להזכיר כלל קילון והול"ל ואפי' נתמלאו בכתף, וגם דברי הר"ש אינם מדוקדקים בזה שמדבריו הבינו הרע"ב והתוי"ט דהמים נתמלאו בכתף לתוך הקילון שהיא הגומא גדולה ומשם באו לתוך המקוה וא"כ הוי המשכה והוי שאובה שהמשיכוה כולה עיין תוי"ט, אבל עיקר הפי' דקילון פירושו כד כמ"ש התוי"ט בריש מ"ק בשם הר"ן דכן תרגם אונקלוס וכדה על שכמה וקולחה על כתפה ואם כן פירושו כפשוטו ואפילו נתמלאו בקילון שנתמלאו כל מי מקוה בכדים [ומה דבריש מ"ק מוכח שהיא גומא עמוקה, ג"ז אמת שדרכם היה למלאות גומא עמוקה ממים ע"י כדים שיהיו המים מוכנים לשדות והגומא נקראת ע"ש הכדים ולכן קראו אותה בלשון קילון אבל כאן הכונה כפשוטה שנתמלא המקוה ממי כדים וכן מוכיחים דברי הרמב"ם כמ"ש התוי"ט]. עכ"פ מדברי כולם מוכח שלא הקילו כ"א בנתמלאו בכתף לתוך המקוה לא לטבול בכלי עצמה, וא"כ קשה דבש"ם דברכות כ"ב ע"ב איכא מאן דאמר דאפי' בכלים מותר לטבול לבע"ק, וא"כ קשה מה השמיענו במשנה שאובים אם גם בכלים מותר דכלים גריעי יותר כמ"ש התוס' בב"ב ס"ו והרא"ש בריש ה"מ דגזירת שאובים היה עבור טבילת כלים שפסולים מן התורה, ואין לומר דשם איירינן אליבא דר"י בברייתא שם ומשנתנו לא אתיא כותיה, דז"א דהמעיין בתוספתא המובא בר"ש יראה דמשנתנו אתיא כר"י דלר"מ לא התירו לפנים מן המפתח לטבול לבע"ק וכמשי"ת בעז"ה. ורציתי לומר דפלוגתת אמוראי דברכות אם הותר לטבול בכלים הוא אם פסול שאיבה הוא מה"ח דמאן דמתיר בכלים שם סובר דגם שאובה גמורה היא דאורייתא ומדהתירו בשאובה הותר גם בכלי לטבול ולא הוצרך במשנתנו לומר היתר טבילת כלי דשאובה וכלי חדא היא אידי ואידי הוי פסול דאורייתא לענין טבילת טמאים ומאן דאוסר בכלים שם סובר דפסול שאיבה הוי דרבנן ולא התירו רק בשאובה לא בכלים, אבל לפמ"ש כ"פ דמים טמאים פסולים מן התורה לטבילה ומה דשאיבה הוי דרבנן היינו בנזהרו שלא לטמאן א"כ בח"ל דכולנו טמאים ונשאבו בכד ונשפכו לחוך המקוה הרי המים פסולים לטבילה מה"ת לכ"ע. ואף דבמשנה איירי בנשאבו ע"י שטומאתן אינו אלא דרבנן שגזרו עליהן להיות כזבים מ"מ פשט המשנה מוכיח דאין לחלק בזה וגם בנשאבו בח"ל ע"י ישראל שכולנו טמאים הרי המים כשרים לבע"ק, וא"כ צ"ל דמאן דמתיר בכלים שם סובר דמדהתירו מים טמאים לבע"ק שהוא פסול דאורייתא ע"כ מותר גם בכלי לטבול, ומאן דאוסר בכלים סובר דאפ"ה לא הקילו בזה כ"כ דבכלים אין זה דרך טבילה כלל לשאר טמאים משא"כ שאובים שנטמאו אין פסולן גלוי לכל, ולכן הקילו בזה דוקא לא בכלים, והמג"א בא"ת סי' פ"ת כתב להתיר בשאובים ולא זכר להתיר בכלים, ולפמ"ש דבאמת מוכח במשנתנו דגם במים טמאים שפסולים מה"ת התירו לבע"ק א"כ נראה דיש לסמוך על מאן דמיקל להתיר לטבול בכלי ממש המחזקת מ"ס היא חבית גדולה המחזקת מ"ס. ערך ארבעים עמער של מדת המדינה. ואל תתמה ע"ז שהרי הקילו שם בבריא לאונסו בנתינת תשעה קבין, לכן הקילו גם בבריא המרגיל במ"ס בכלים. ובברכות כ"ב ע"א אמר ר"ה אפשר במרחצאות ור"ת פליג עליה ואמרו שם רק אדא ב"א קאי כוותך ופירש"י שם דבעי טבילה זו במקוה כשאר טבילות. ולכאורה א"א לומר כן דהרי כאן מבואר במשנה להתיר בשאובים והיה נראה לומר דר"ה התיר בטבילת כלים ור"ח ור"א אוסרים בכלים אבל בשאובים גם לדידהו מותר, אבל אפשר לומר לרש"י דר"ח ור"א סברי כר"מ דתוספתא דאוסר גם בשאובים [ולקמן אבאר שיתכן לומר דגם ר"מ לא פליג כ"א בא"י מן המפתח ולפנים מטעם שיתבאר לקמן אבל בח"ל לכ"ע מותר לבע"ק לטבול בשאובים]. אבל באמת גם אם ר"מ פליג ע"ז הרי ר"מ ור"י הלכה כר"י וגם סתם משנתנו אתיא כוותיה, ולכן נראה יותר דלכ"ע מותר גם בשאובים ולא פליגי רק בכלים, ושם בש"ס כ"ב ע"א ר' זירא הוה יתיב באגנא דמיא פירש"י גיגית וא"ל ר' חייא בר אבא למה ליה כו' וא"ל בארבעים סאה כו' מוכח שם דאם היו שם מ"ס לכ"ע מותר אף בכלי דהרי ר"ח ב"א היה דעתו להתיר תשעה קבין בכלים יע"ש ודוק. ע"כ נראה להלכה מאן דמחמיר להזהר בטבילת בע"ק גם בזמננו זה ודאי אם אפשר לו לטבול במקוה כשרה מה טוב ואם א"א מותר לו לטבול במרחצאות היינו בגיגית גדולה המחזקת מ"ס, וגם זה הוא בכלל דהמחמיר ע"ע מאריכים לו ימיו ושנותיו כמבואר בברכות שם. ונראה לדעתי לומר דמה שהתירו במתניתין לבע"ק לטבול בשאובים לאו לד"ת לחוד הוא אף גם לענין תרומת ח"ל שמותרת לכהן שטבל לקריו גם בלא הערב שמש כמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות תרומות ה"ח וכ"פ הרמ"א בא"ח סי' תנ"ז לענין חלת ח"ל בזה"ז גם לו הותר לטבול במ' סאה שאובים אף לפמ"ש דאצלנו בח"ל מקואות השאובים שנטמאו המים פסולים מה"ת אפ"ה הקילו בזה בחלת ותרומת ח"ל להתיר לטבול במ"ס שאובים וסמכו בזה על תקנת עזרא שהיה מאנשי כנה"ג והתיר לבע"ק בטבילה כזה מפני דשם טבילה עלה ולכן הותר בזה גם לתלת ותרומת ח"ל, ואף דנתינת תשעה קבין ודאי לא מהני לענין חלה ותרומה הרי מבואר שם בש"ס לדעת רבא דהיתר של ט' קבין לאו מתקנת עזרא הוא רק רבנן הקילו בזה לד"ת אבל טבילת מ"ס בשאובים נראה דתקנת עזרא היא והותר אף לתרומת וחלת ח"ל כמו שאחזק דברי לקמן בעז"ה מדברי התוספתא. אך מסופק אני למאן דמתיר בברכות טבילת בע"ק לד"ת אף בכלים אם יש להתיר גם לתרומת וחלת:
ח"ל דאף שהתירו כן לבע"ק כמש"ל מפני דמים שאובים טמאים פסולים מה"ת ואפ"ה הותר לבע"ק כמו כן הותר גם בכלים אבל לתרומת ח"ל אפשר דיודה לאסור שאין דרך טבילה בכך וכן הדעת מכרעת. ובזה א"ש למאן דמתיר בכלים שלא יקשה עליו ממשנתנו שלא התירו רק בשאובים מפני דמשנתנו תכלול גם לטבילת תרומת ח"ל ולא הותר רק בשאובים אבל לד"ת הותר אף בכלים. וגם יתכן לומר דהיתר בכלים לאו מתקנת עזרא הוא דלתקנת עזרא לא הותר רק בשאובים ורבנן שאחריו שהתירו גם בנתינת ט' קבין התירו גם בכלים. ולכן כמו שלא הותר תשעה קבין לתרומת ח"ל כמו כן לא הותר טבילת כלים. ואם נאמר דגם היתר שאובים לאו מתקנת עזרא הוא רק מדרבנן שאחריו א"כ אפשר דגם שאובים לא הותר לתרומת ח"ל, אבל יותר נראה לומר כמ"ש דטבילת שאובים הותר אף לתרומת ח"ל וטבילת כלים לא הותר אף למאן דמתיר בכלים וכמשי"ת עוד בעזה"י:
(פסקא ג) שם במשנה בא"י שחוץ למפתח כשרים אף לנדות פירשו בו הרמב"ם ור"ש והרא"ש ז"ל דהשמיענו אף שיש בה חומר כרת, [ויתכן דבא לאפוקי אותן הטעונים מים חיים והיינו זב ודומיו ולפ"ד רבותיו של רש"י בשבת ס"ה ע"ב בא לאפוקי זבה דגם היא טעונה מים חיים ואנן לא קיי"ל כן כמ"ש רש"י ותוס' שם] ומדנקט במתניתין רבותא דנדות מוכח קצת דיש בהן חשש פסול דאורייתא והיינו לדעת הסוברים דשאובה כולה פסולה מה"ת ניחא ולדעת הסוברים דשאובה כולה דרבנן יתכן עפמ"ש לעיל דשאובים שנטמאו פסולים מה"ת לטבילה ואפ"ה לא חשו בזה בא"י ובחזקת טהרה עומדים לכל דבר, ואף אותן שבפנים למפתח דפסולים לטמאים ובחזקת שאובים מחזקינן להו אפ"ה טומאה לא גזרו עליהם כמש"ל, וכתב הב"י דבזה"ז דין ארץ ישראל כח"ל לכל דבר טהרה:
עתה נפרש דברי התוספתא המובא בר"ש:
ארץ הכותים טהורה מקואותי' כו', פירשה הר"ש דאיירי בארץ ישראל או באשקלון וחברותי' כו', ומבואר הוא דכאן איירי לענין טהרה ממש לומר דלא גזרו טומאה על מימי מקואותיהן דומיא דמדוריה ושביליה וכמש"ל בר"פ דיש לחוש בהן לטומאה ממש שמא נטמאו בתלישתן מן הקרקע ואפ"ה לא גזרו עליהן טומאה אף באותן שהן לפנים מן המפתח [דמסתמא לא עדיפי מא"י דפסלינן לטבילה אותן שלפנים מן המפתח] ועכ"ז פירשו בירושלמי דגם לטבילה טהורים כמו שהביא בר"ש והיינו באותן שחוץ למפתח או באותן שהכותים עצמן טובלים בהן דנאמנים הן על שאובים כמבואר בירושלמי שהביא הר"ש, ומ"ש הר"ש להוכיח מזה דשאובה דאורייתא אינה ראיה לפי מ"ש דשאובים שנטמאו פסולים מה"ת לטבילה ולכן הם נזהרים משאובים לעשות מהן מקוה, ולחוש לשלשה לוגים שאובים לא חשו להו מפני דחששא דרבנן הוא, או מפני שעיקר דין שאובים שנטמאו יש בהן חששא דאורייתא לכן הם זהירים בכל החששות השייכים לזה אף בדרבנן, דוגמא למה שאמרו בריש חולין דמותר לסמוך לאכול משחיטתם אף שיש אתנו הרבה דיני שחיטה מחומרת חכמינו ז"ל אפילו הכי לא חיישינן להו דכיון דזהירי בה"ש נזהרו בה בכל פרטיה, ולכן לא חשו פן עשאוה משאובים שלא נטמאו דכיון דזהירי כשאובים הם זהירים בכל פרטי הלכותיהן:
ומה שיש עיין בזה הוא דלפי המבואר בירושלמי שהובא בר"נ אין להכותים נאמנות על שיעור מ"ס שהם טובלים בפחות ממ"ס וא"כ לפ"ד הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' טומאת אוכלים דמים מחוברים לקרקע פחות ממ"ס מקבלים טומאה לרצון וא"כ כל מקואות של הכותים נטמאו מימיהן שטובלים בהם הטמאים בפחות ממ"ס ונטמאו המים ואיך אמרינן דמקואותיהן טהורים, ואף לפמ"ש לעיל בפ"ק במ"א דגם להרמב"ם אין טומאתן רק מד"ס מ"מ לאו ספק דרבנן הוא דהרי בבירור הם טבלי בשם ולא מצרכי מ"ס ובודאי נטמאו המים והרי כתב הרמב"ם שם דכל מי גבאים דחיישינן ששתה מהן טמא הם בחזקת טומאה ומכ"ש אלו המקואות שמיוחדים לטבילת טמאים איך נחזקינן בחזקת טהרה ואף אם אח"כ נתוסף בהם מים עד שהושלמו למ"ס לא מהני עד שירבו עליהן מים טהורים כמ"ש הרמב"ם שם ואיך נחזיק כל מקואותיהן בטהרה והרי הם בבירור מים טמאים, וגם לטבילה פסולים לפמ"ש כ"פ דמים טמאים פסולים לטבילה וגם אלו נפסלו לטבילה מדרבנן ועכ"פ הא דמחזקינן להו בטהרה לית לה פתרי לדעתו ז"ל [וכ"כ שם בפ"ק דהר"ש והרא"ש והראב"ד חולקים עליו וסברי דמים שלא נתלשו אינן מקבלים טומאה]. אבל באמת גוף ד' הירושלמי צע"ג דאם הכותים טובלים בפחות ממ"ס א"כ בנדה ר"פ בנות כותים אמרו במשנה דכותים הם בועלי נדות מפני שהן יושבות על כל דם ודם וכמו שביארו בברייתא שם נ"נ ע"א שרואות דם אדום ומשלימות לדם ירוק ולמה לנו לחשש הזה הרי בבירור הם בועלי נדות שנשותיהן טובלות בפחות ממ"ס ואין כאן מקוה טהרה, ושיעור מ"ס הוא מה"ת כמ"ש הרמב"ם רפ"ד מה"מ ובריב"ש סי' רצ"ד וגם שם ל"ג ע"ב אמרו בש"ס דלכן אין שורפים תרומה עליהם מפני דהוי ס"ס ספק בעל בקרוב כו' ספק השלימתו ירוק כו' ולהירושלמי הנ"ל הרי נשותיהן בבירור נדות גמורות, ומוכרח לומר דגם שהכותים סוברים דמותר לטבול בפחות ממ"ס מ"מ רובן ככולן טובלות בשיעור מ"ס, אם מפני שהרבה מהם מודים לדרשת חז"ל דבעינן מ"ס, או מפני שקשה היא הטבילה בפחות ממ"ס אבל זה אין לומר דא"א לטבול בפחות ממ"ס שכבר כתבתי לעיל בפ"ק דגם בכ' סאה יוכלו לטבול רק שאין גופו עולה ובטל בפחות ממ"ס] ולכן אף למיעוט המצוי לא חשו לזה, ולכן גם ר"מ דחייש למיעוטא אמר שם בנדה ל"ג הטעם מפני' שמשלימות לדם ירוק ולא חשש עבור הטבילה בפחות ממ"ס דמדקדקים לטבול במקוה מרווחת שתוכל לטבול בקל. ומעתה אתא שפיר מה דמקואותיהן טהורות דלא חשו בזה לחשש טומאה דרבנן שמא טבלו בפחות ממ"ס כמו דלא חשו לזה אף לטומאה דאורייתא לבועלי נדות רק אם הישראל רואה שמים מעטים יש במקוה במה שצריך לעמוד על המדה לברר אם יש שם מ' סאה מפני דלמראה עין המים מועטים ע"ז אמרו בירושלמי שאין להאמינם על שיעור מ"ס אף אם הן טובלות במקוה מפני דחיישינן דבעת הדחק יטבלו אף בפחות ממ"ס, אבל כל היכא דלא תזינן חשש מיעוט המים במקוה מחזקינן להו ודאי דטבלי בשיעור מ"ס, ולכן מקואותיהן הם בחזקת טהרה וגם לא מספקינן להו עבור הטבילה בבע"נ, ושפיר אתיין פסקי הרמב"ם ז"ל, אבל דברי הירושלמי עדיין צ"ע קצת מדברי המשנה דנדה. ואולי הירושלמי יפרש דברי המשנה דנדה בידוע לנו שטובלת במ"ס כגון שטובלת במקואות של ישראל ואפ"ה חששו לבע"נ מספק, ואם נשותיהן טובלות במקואות שלהן הן בועלי נדות בודאי שטובלות בפחות ממ"ס וא"כ ישארו דברי הרמב"ם בקושיא מן הירושלמי, ומדברי הירושלמי הנ"ל יש להוכיח דמעין מטהר בכ"ש אף לאדם שהרי הכותים למדו מקוה ממעין והבאתי זה לעיל פ"ק באורך:
(פסקא ד) עוד בתוספתא מקואות העמים שבח"ל כשרים לבע"ק כו' ושבא"י חוץ מן המפתח כו' ושלפנים מן המפתח פסולים לבע"ק כו'. יש לעיין בטעמו של ר"מ שפוסל לפנים מן המפתח לבע"ק א"כ נראה דסובר דבע"ק בעי טבילה גמורה במקוה כשרה ואסור לטבול בשאובים ולעיל כתבתי שלפירש"י בברכות כ"ב ע"א ר"א ב"א סובר כן] וא"כ למה התיר לטבול במקואות העמים שבח"ל והרי לפי מה שביארתי לעיל מקואות העמים שבח"ל גריעי מאותן שבא"י לפנים מן המפתח שגזרו עליהן טומאה באותן שבח"ל:
אבל אותן שבא"י אין בהם טומאה, ואפשר לומר דבאמת ר"מ פליג גם במקואות העמים שבח"ל ורישא דתוספתא ר"י קתני לה וכן מוכח קצת בברכות כ"ב ע"ב דהמתיר לבע"ק לטבול בשאובים הוא ר"י ומוכח דאיכא מאן דפליג, מ"מ פשט דברי התוספתא אינו מוכיח כן רק בח"ל גם ר"מ מודה להתיר. ומה שהביאו בברכות היתר דשאובים בשם ר"י הוא מפני דר"י אינו מחלק בין ארץ העמים לא"י לפנים מן המפתח ור"מ מחלק בהא לפסול לפנים מן המפתח וא"כ טעמא בעי לר"מ. ונראה לדעתי בטעמו של ר"מ דגזר ר"מ בהא אם נתיר טבילת בע"ק לד"ת בשאובים יבאו הכהנים לאכול תרומתן בטבילה הזאת, אחרי שיראה דמהני ליה טבילה הזאת לד"ת ידמה שמקוה כשרה היא ויבא לאכול תרומתו וגזירה קרובה היא, ולכן בח"ל שאין שם תרומה דאורייתא לא גזר ר"מ בהא מחשש תרומה דגם אם יאכל תרומתו לא יבא לאיסור דאורייתא, ולחוש פן יטבלו שם גם נדות להא לא חייש ר"מ דלטעות מגברי לנשי לא חיישינן. ולפמש"ל דקרוב בעיני לומר דבתרומת ח"ל הקילו באמת שמותר לו לאכול תרומתו אף בטבילת שאובים כמו שהקילו בה שמותר לו לאכול בלא הערב שמש וגם הקילו בה להתיר לטמא מת ולכל הטמאים רק שאסרו תרומת ח"ל למי שטומאה יוצאה מגופו עד שיטבול וגם בלא הערב שמש, א"כ דין תרומת ח"ל כד"ת ממש, וכמו שהתירו טבילת שאובים לבע"ק לד"ת כמו כן התירו טבילת שאובים גם לתרומת ח"ל. ואף לפמש"ל דמים טמאים פסולים מן התורה ומקואות שאובים שבח"ל טמאים הם מ"מ מאחר שהתירו זה לבע"ק ושם טבילה עלה הותר גם לתרומת ח"ל, ואף אם לא נודה בזה מ"מ לגזור לאסור טבילת שאובים לד"ת מחשש תרומת ח"ל לא גזר ר"מ, משא"כ בא"י לפנים מן המפתח אסר ר"מ טבילת בע"ק לד"ת מחשש פן יבואו הכהנים לאכול תרומתן בטבילה הזאת. זהו טעמו של ר"מ, ור"י פליג עליה וסובר דלא גזרינן בזה ומותר לבע"ק לטבול בשאובים לד"ת ולא חיישינן לתרומה:
ואם נאמר כדרך הראשון דר"מ התיר במקואוח ח"ל מפני שהותר באמת אף לתרומת ח"ל א"כ בכלים לא יודה להתיר דהרי בכלים איכא למגזר אטו תרומת ח"ל לפמש"ל דטבילה בכלים לא הותר לתרומת ח"ל ור"י שמתיר במקואות א"י ולא גזר אטו תרומה מתיר גם בכלים, וניחא לפי דרך זה מה דאיפלגו אטוראי דברכות בענין היתר טבילה בכלים רק אליבא דר"י לא אליבא דר"מ, דלר"מ ודאי אסור טבילה בכלים מגזירת חלת ותרומת ח"ל, ולדרך השני דר"מ לא גזר אטו תרומת ת"ל אף אם אסור לאכלה בטבילה זו א"כ גם לר"מ הותר טבילה בכלים אבל בארץ שאוסר ר"מ בשאובים אוסר גם בכלים. וא"כ סתימת דברי הש"ס דברכות שמוכח דר"י הוא המתיר טבילת כלים לא ר"מ ושם בח"ל קיימינן נראה כדרך הראשון, ובזה א"ש מה דאמר ע"ז בתוס' ארשב"ג כו' שהיו הכהנים כובשין את הגדר ויורדין וטובלים לתוכה דרשב"ג אתי לסיוע לר"י כמ"ש הר"ש וא"כ כהנים מאן דכר שמייהו אבל הוא כמ"ש דרשב"ג אתי לסייע לר"י דלא גזרינן בזה אטו תרומה והעיד דגם כהנים היו טובלים בתוכה לומר דלאו לזרים דוקא הותר טבילת בע"ק לד"ת בשאובים דלית בהן לתא דתרומה אף גם כהנים היו טובלים בהן לקריין לד"ת ולא גזרו בזה אטו תרומה, זהו הנ"ל בדברי התוספתא ופי' נכון הוא, ועכ"ז אף שנראה עיקר דהותר בח"ל טבילת בע"ק לחלת ח"ל אף בשאובים למעשה צ"ע:
ומה שאמרו עוד בתוספתא אר"י מעשה במקוה שבין אושא לשפרעם והיה ר' דוסא מושיב בו שני ת"ח כו', והבין הר"ש דגם הך עובדא הוא לסיוע לר"י אבל לא אבחין איך יהלם כן דאדרבה נראה דהך מעשה הוא לסיוע לר"מ מדהיה מושיב ת"ח לשמור אותם וכן מוכח בב"י ד"ה תניא בתוס' פ"ח [הוא בב"י בציון על תשובת הרא"ש בטור על מקוה העומד כו'] שהבין כן דהך עובדא מסייע לומר דספק פסול, וא"כ צריך לגרוס אמר ר' יוסי מעשה במקוה כו' לא ר' יהודה דר' יהודה לא יסתור דברי עצמו, ומר"ש נראה דגריס ברישא ר' יוסי דפליג על ר"מ ומתיר לפנים מן המפתח, אבל לפי המבואר בש"ס דברכות ר' יהודה הוא המתיר וא"כ יש לגרוס בכאן אמר ר' יוסי מעשה כו' ומייתי סייעתא לר"מ, וכן הך עובדא דרום בית ענת שפסל רחב"ת הוא לסיוע לר"מ כמ"ש הר"ש ג"כ. ומתוספתא נראה שכולה דברי ר' יוסי היא ולכן נראה דגם מעשה דאושא ושפדעם הוא לסיוע לר"מ כמ"ש: ומה שהביא עוד בתוספתא דר"ג טבל במרחץ ואונקלוס בים, נראה שהביאו זה לומר דר"ג סובר כר"י ואונקלוס סובר כר"מ ור"ש בן קופסאי אומר דגם ר"ג טבל בים וגם הוא סובר כר"מ. אבל לא יהלם זה לפמש"ל דגם ר"מ לא אסר רק בא"י שיש שם תרומה דאורייתא לא בח"ל וא"כ אשקלון דינה לענין תרומה כח"ל כמבואר בתוספתא המובא בר"ש פי"ח דאהלות מ"ח דאשקלון פטורה מן המעשרות ושביעית רק שלא גזרו עליה טומאת ארץ העמים, וא"כ גם לר"מ היה מותר לטבול לד"ת בשאובים ולא עוד אלא דאשקלון קיל משאר ח"ל לפמ"ש הר"ש לפרש דארץ הכותים היינו אשקלון א"כ לא גזרו טומאה על מימי מקואותיהן אך אפשר דכאן איירי בידוע שהן שאובים והמים טמאים. (ועיין תוס' ריש גיטין שדנו הרבה אם אשקלון דינה כא"י ולהר"י בתוס' שם דינה כא"י והתימה אשר נעלם מהן דברי התוספתא דאהלות דמבואר שם שדינה כח"ל למעשרות] ואפשר שר"ג ואונקלוס החמירו על עצמן כו', אבל נראה יותר דכאן לא איירי בתוספתא מענין טבילת שאובים רק מענין טבילה בכלים דלת"ק ר"ג טבל במרחץ הוא באמבטי גדולה וסובר הת"ק דכמו שהותר בשאובים כן הותר גם בכלים לר"ג ורשב"ג סובר דבכלים לא הותר גם לר"ג אבל בשאובים לכ"ע מותר לטבול לד"ת באשקלון שדינה כח"ל. וא"כ הך דטבילת כלים לד"ת המובא בברכות שם היא פלוגתא דתנאי בתוספתא וקיצרו בש"ס ולא ביארו זה כמו שלא הביאו הך דמשנתנו שמתרת בשאובים, או מפני שיש פנים לפרש ד' התוספתא באופן אחד לכן הביאו בזה פלוגתא דאמוראי אבל לפי האמת יש לומר כמ"ש בפי' דברי התוספתא:
(פסקא ה) עוד בתוספתא מרחץ שבלניה כו' בזמן שמטהרת שלה פתוחה לרה"ר טהורה כו'. מדברי הר"ש נראה שזה עבור דספק טומאה ברה"ר טהור וברה"י טמא, ולדעתי לא עבור זה אתי עלה רק אם פתוחה לרה"ר ירא הנכרי להכניס שם שאובים משא"כ לרה"י מקום אין רואה חיישינן שמא הכניס שאובים למלאות גומת המקוה. וכן אידך בבא מרחץ שבלניה נכרים וישראל נכנס לשחרית ומשיקה כו' פי' הר"ש צע"ג שפי' דזה נכנס וזה יוצא קאי על הנכרים ואינו כן דזה נכנס וזה יוצא קאי על הישראל. גם מה שפי' דישראל משיקה היינו שמשיק למקוה להכשירה הוא פלא ופי' התוס' הוא דהמרחץ בעליה נכרי וישראל נכנס שחרית ועסיקה היינו שמחממה כדי לרחוץ בה [והך משיקה הוא כמו בסמ"ך ופירושו היסק] וכלשון הקרא ואש נשקה ביעקב (תהלים ע"ח וכל עת שהמרחץ עתוח לרחיצה הישראל נכנס ויוצא שם וירת הנכרי להכניס שם שאובים ואיירי שהמפתח הוא ביד ישראל וכל עת שפותחין אותה לרחיצה הישראל מתממה ומסיקה ובעת רחיצה שרוחצין שם נכרים הישראל נכנס ויוצא ולכן לא חיישינן לה, וזה שסיים בימים טהורה בלילות טמאה היינו אם נתייחדה במפתח בלילה אצל הנכרי נפסלה המקוה דחיישינן שהנכרי הכניס לשם שאובים ופסל אותה אבל בימים טהורה היינו גם אם נתייחדה לשעה קלה ביום אצל הנכרי מאחר שישראל יוצא ונכנס לא חיישינן לה וטהורה:
והמתבאר מד' המשנה ותוספתא דמקואות שבח"ל סתמא הם פסולים לטהרת טמאים מספק שאובים וכן מקוה שהוא ברשות נכרי הוא בחזקת פסול, ובב"י הביא חשו' הרשב"א:
להקל במקוה המסופקת אם נעשית משאובים מפני שלדעתו שאובה כולה הוי דרבנן והוי ספק דרבנן. אבל לעיל בפ"ב הוכחתי מדברי התוספתא והרמב"ם דאף למ"ד שאובה כולה הוי דרבנן אפ"ה אזלינן בספיקו להחמיר. ואולי הרשב"א ידחוק לומר דמה דפסלינן מקואות שבח"ל וכן בא"י לפנים מן המפתח היינו דוקא היכא שהפסול מוכיח אבל להלכה נראה דכל מקוה הנמצא בבית הנכרי חיישינן לה לשאובים ואין להתיר לטבול בה אך היכא שהוחזקה שנעשית ממי גשמים רק שיש לספק לומר שמא הנכרי הוסיף בה שאובים כשנתסרה או שהחליף המים, אזי כל היכא שאין להנכרי טובת הנאה מזה שאינו מקבל ממנה שכר וגם לא איכפת ליה אם תחסר משיעורה אין לחוש בה לפסול, אבל אם הנכרי יש לו בזה טובת הנאה או שרצונו במלוי חסרונה למאן תשמישו והיא מוחזקת להתחסר כדרך קבוץ של מי גשמים אין לסמוך להתיר בזה והכל לפי הענין. כללא דמלתא אין להתיר ספק שאובים בלתי חזקה להתיר ועיין ביו"ד סעיף ז' וברמ"א וש"ך. והיוצא להלכה ממה שביארתי דמקוה שכולה שאוב והמים טמאים כשרים לטהרת בע"ק לד"ת וגם בא"י הדין כן ומי שא"א לו להשיג מקוה טהרה יוכל לטבול בחבית המחזיק מ"ס, וכהן שטובל בשאובים יוכל לאכול חלת ח"ל ולמעשה צ"ע, וטבילה בחבית לא מהני לחלת ח"ל:
מ"ב אלו בעלי קריין כו', פשט המשנה קאי אדלעיל שהוזכר שם טבילת בע"ק והיינו בטבילתן לד"ת דבהכי איירי לעיל מינה כנ"ל, אבל המג"א בסימן פ"ח כתב דלד"ת אין לחוש עבור מים חלוקים או עכורים. וכ"נ ממה דאמר בתוספתא המובא בר"ש לקמן מ"ד דלא גזרו בזה כ"א לתרומה לא לחולין וכ"פ הרמב"ם פ"ה מה' אה"ט הע"ו, א"כ נראה דלד"ת לא גזרו בזה, ולקמן יתבאר אימת מטמא בראיית מים חלוקים כו'. וענין מים חלוקים לא נתבאר פירושו והרא"ש כתב שהם חלוקים ואינם נדבקים זל"ז נראה שפי' חלוקים הוא מלשון חלקים קטנים והיינו שמטיל טפים טפים וכ"נ מדברי הרע"ב, וא"כ מה שאמרו במשנה ג' דמטיל טפים עבות כו' בא לחלוק לומר דטפים עבות גם אם הוא בתחלה ה"ז טמא אבל אם היה באמצע ובסוף לכ"ע טמא ואף בלתי עבות וכ"כ התוי"ט. אבל הרמב"ם פ"ה מאה"ט ה"ו טיהר לגמרי בטפים עבות אף בבאו מתחלה וא"כ נראה שהוא מפרש מים חלוקים היינו שהם חלקים ונוחים כשמן [מלשון חלק משמן חכה] היינו שהם מחליקים את היד הנוגע בהן שיש בהן קצת שמנונית ומזה נראה שיש בהן תערובות ש"ז ואינו ענין כלל להך דטפים עבות, ור"א חסמא דלקמן מלתא אחריתא קאמר דטפים עבות מטמאים ולא קי"ל כן, וכ"נ מדברי המשנה דאם היו דברי רא"ח דלקמן שייך לדין מים חלוקים היה לו לקובען כאן על מים חלוקים דבתחלה טהור ולסיים ולומר ר"א תסמא אומר אם היו עבות טמא ומזה מוכח דמים חלוקים הוא מלשון חלקלקות כאמור וכן עיקר, ואפשר שגם הרא"ש כונתו לפרש חלקים כשמן ומ"ש ואינם נדבקים בא לומר שאינם שמנים ביותר עד שנדבקים זל"ז שזה הנקרא לבנים נמשכים בסיפא כמ"ש הרא"ש שם ונדבקים קצתן בקצתן וכ"נ מפי' הרמב"ם ז"ל ואלו טמאים אף כשבאו בתחלה ולכן כתב על חלוקים שאינן נדבקים אבל הכוונה שהם חלקים כשמן: והא דבאמצע ובסוף טמא כתב הרמב"ם שם בה"ו באמצע או בסוף, והיינו דכל שלא באו כן מתחלת ההטלה מוכח שזה מצחצוחי ש"ז. אבל אם היה כן מתחלת הטלת מים או מתחלה ועד סוף מוכח שזה קלקול בעיקר השתן ואם היו לבנים ונמשכים גם אם היו כן מתחלה או מתחלה ועד סוף טמא:
א ודע שדברי המשנה האלו לאו בכל מטיל מים קאמר שאם ראה חלוקים או עכורים או נמשכים שטמא לתרומה דהרי קי"ל כשמואל בנדה מ"ג דכל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה וא"כ איך יטמא על ידי מים חלוקים, והר"ש כתב לקמן במ"ד וצריך לדקדק שלא יקשה לשמואל מהנך דמים חלוקים כו', אבל אין כאן דקדוק כלל דמשנתנו איירי בנתאוה לאשה וגם נתקשה איברו רק שלא יצא ממנו ש"ז ואח"כ בהטלת מים ראה חלוקים דאז חיישינן פן בעת קשויו נעקר הש"ז מגופו בהרגשה ולכן הוא טמא אבל אם לא נתקשה ולא התאוה מקודם אין שם טומאה כלל במים חלוקים, וכ"נ מסדור דברי הרמב"ם שם שהתחיל לבאר בה"ד וכל ש"ז שאין גופו כו' לפיכך אם ראה בלא קשוי ובלא תאוה אינה מטמאה משום ש"ז כו', ואת"כ כתב בה"ה הך דמהרהר בלילה דלקמן מ"ג ואח"כ בה"ו כתב הך דמים חלוקים ומבואר הוא דקאי באם נתאוה וגם נתקשה בשרו אז חיישינן במים חלוקים שמא נעקרה מגופו בהרגשה אבל בלא"ה לית בה דררא דטומאה כלל, אך זה צ"ע דאף אם נתאוה מקודם אפ"ה בעת יציאתה מהגוף יצאה שלא בהרגשה וא"כ יקשה ממשנתנו לאידך לישנא דשמואל שם דאמר בכל ש"ז שאינו יורה כחץ אינה מטמאה ואמרו שם בש"ס דלהך לישנא מטהר שמואל בנעקרה בהרגשה ויצתה שלא בהרגשה וא"כ איך יהלם הך דמים חלוקים דמשנתנו, ובש"ס דנדה הקשו להך לישנא דשמואל ממשנה דלקמן בבע"ק שטבל ולא הטיל מים כו' ומשני שם שאני התם דרובא בהרגשה ופרוץ זה לא יעלה להך דהכא דכאן לא יצא רובו בהרגשה, ואיך לומר דגם כאן מיירי במטיל מים אחר שראה קרי מקודם שיצא רובו בהרגשה, דז"א דא"כ בלא"ה טמא כמשנה דלקמן ולקמן יתבאר דהך דלקמן עדיפא שיתכן שטמא אף לחולין משא"כ הך דהכא אינו טמא רק לתרומה] אם לא שנאמר דכאן איירי בילד ובבריא וכר"י דלקמן ועבור ההטלה למוד טהור ובראה חלוקים או עכורים טמא אבל זה דוחק גדול, ורציתי לומר דלהך לישנא איירי הכא באופן שכבר טבל לקריו אחר הטלת מים כדין ואפ"ה בראה חלוקים או עכורים טמא דתלינן שזה מותר ש"ז שנשתייר ממה שראה מקודם והרי יצא רובו בהרגשה, אבל גם זה לא יתכן דא"כ אימתי יצייר דינו של שמואל שאמר ביצא שלא בהרגשה טהור הרי לעולם נחוש שזה מותר ש"ז ממה ששימש מטתו או ראה קרי מקודם ויצא רובו בהרגשה, הגם שיש לדחוק לומר דשמואל איירי ביודע שעתה נעקר ממנו בהרגשה ויצא שלא בהרגשה ומתני' מיירי במטיל מים אחרי שכבר ראה קרי בהרגשה והטיל מים וטבל כאמור, מ"מ לדעתי לא מסתבר כלל לומר כן, דאחר שכבר הטיל מים אחרי ראייתו ויצאו ממנו צתצוחי ש"ז יש לחוש אח"כ בראה חלוקים או עכורים שגם זה מותר ש"ז הוא ממה שראה מקודם ולמה נחוש לזה והרי כבר הטיל מים ויצאו מותריו והחלוקים או עכורים עתה יצאו שלא בהרגשה ולמה נטמאנו, ועוד דא"כ למה הקשו בש"ס מהך דבע"ק שטבל כו' ולאוקמה מפני שיצא רובו בהרגשה הו"ל להקשות ממשנתנו ולאוקמה ג"כ באופן זה שכבר יצא רובו בהרגשה כי היא משנה קודמת וגם דחוקה ביותר לאוקמה בהך גוונא שיצא רובו בהרגשה. ואפשר שזה כונת הר"ש שכתב צריך לדקדק שלא יקשה לשמואל מהך דמים חלוקים וכונתו לאידך לישנא דשמואל דאמר כל שאינו יורה כחץ כו' [דלהך לישנא דאמר כל שאין גופו מרגיש לק"מ דנוכל לאוקמה בנתקשה מקודם ונעקרה בהרגשה ויצא אח"כ בחלוקים או כנ"ל]. אך דבריו מגומגמים שלא הביא בדבריו הך לישנא דאינו יורה כחץ כו' וגם מ"ש שהקשו בש"ס מהך דבע"ק שטבל להך לישנא דכל ש"ז שאין גופו מרגיש ז"א דלהך לישנא לק"מ דהרי נעקר בהרגשה רק לאידך לישנא הקשו זה ואולי ט"ס יש בדבריו, עכ"פ הקושיא חזקה ממשנתנו דמים חלוקים כו' להך לישנא דשמואל דכל שאינו יורה כו' דהרי כאן יצא שלא בהרגשה: (ב) ולכן נראה לומר דהך דמשנתנו יתכן לאוקמה ביצא בהרגשה ולכן להך לישנא דשמואל דבעינן יצא בהרגשה נוקים להך דהכא בנתקשה ונתאוה ובעת קשויו הטיל מים דנעקר בהרגשה ע"י קשויו או שגם הערה באשה ואח"כ הטיל מים והרגיש בעת הטלת מימיו והיינו שלא הרגיש ממש הוצאת ש"ז רק ע"י הטלת מימיו נפסק קשויו וראה מים חלוקים או עכורים לכן נטמא, ואפ"ה לחולין ה"ה טהור דהרי לא ראה קרי ממש ולתרומה חשבינן להחלוקים או עכורים כש"ז ממש וחשבינן לזה כיצא בהרגשה, אף שלא הרגיש ממש בהוצאת ש"ז מ"מ תלינן דמה שהרגיש ביציאת השתן נחשב כמרגיש בהוצאת הקרי דהרי יצא כאחד, ולכן לא הקשו מזה לאידך מימרא דשמואל והקשו עליו ממשנה דלקמן דשם אמרינן כשיטיל מים יהיה טמא אף שלא יטיל מים בעת קשוי שהרי מקודם ראה הקרי והוסר קשויו ואין כאן הרגשה כלל והוכרח לתרץ שם דיצא רובו בהרגשה, אבל ממשנתנו לק"מ דאיירי במטיל מים בעת קשויו ואז ראה החלוקים או עכורים דנחשב כראה בהרגשה, דומה לזה אמרו בנדה נ"ז ע"ב בענין הרגשת אשה דאימור הרגשת מי רגלים הוא וגם כאן באם הטיל מים בעת קשויו חיישינן לתרומה שזה שהרגיש בהטלת מ"ר בחומו אז הרגיש גם בהוצאת ש"ז ולכן טמא משא"כ בהטיל מים שלא בקשויו אין כאן הרגשה כלל, ולא הוצרכנו לזה רק לאידך דשמואל דבעינן יצא בהרגשה, אבל לפי מה דפסק הרמב"ם כל"ק דשמואל שדי בנעקר בהרגשה אף שיצא שלא בהרגשה אתיין ד' משנתנו בפשיטות טפי דאיירי בנעקר בהרגשה היינו שנתאוה ונתקשה ואח"כ הטיל מים גם שלא בעת קשויו וראה חלוקים או עכורים ה"ה טמא, ומיהו מספקא לי מלתא מם שכתבתי דאם נתאוה ונתקשה ואח"כ ראה מים חלוקים דמיקרי זה נעקר בהרגשה, שהרי בנדה מ"ג שם הקשו לל"ק דשמואל שאמר דבעינן נעקר בהרגשה מהך דמהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו חם טמא ותירצו שם דאיירי במשמש מטתו בחלומו דא"א לשמש בלא הרגשה והך דבשרו חם נראה לכאורה דהיינו שאברו נתקשה ואפ"ה לא חשבו זה בש"ס לנעקר בהרגשה והוצרך לאוקמה במשמש מטתו כו' משמע דעבור קשוי לחוד לא מיקרי נעקר בהרגשה וגם הרמב"ם כתב כן בפ"ה מה' אה"ט, וגם אם נימא דהך מצא בשרו חם לאו מקושה הוא רק חם מרותח אכתי למה ליה לאוקמי במשמש מטתו כו' הו"ל לאוקמה בנתקשה בשנתו ע"י הרהור ועמד ומצא בשרו חם כו' אשר מזה מוכח לכאורה דכל שלא הרגיש ממש בעקירת ש"ז ויציאתו לחוץ לא תלינן בנעקר בהרגשה כ"א בשימש מטתו דוקא, וא"כ הוא הך דראה מים חלוקים דטמא ע"כ לל"ק דשמואל תתפרש בהערה או שימש באשה ולא הוציא ש"ז ואח"כ ראה מים חלוקים שלא בעת קשויו ונעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה ולל"ב דשמואל תתפרש בהך גוונא ששימש כו' והטיל מים בעת קשויו וחיישינן לה ליצא בהרגשה. וצ"ע בזה דנראה דיש לחלק דהתם שאני שלא מצא ש"ז כלל ולזה היה דחוק לש"ס למה נחוש שנעקר בהרגשה ויצא הש"ז ממנו הרי לא מצא מאומה, [דבשלמא אם לא בעינן אף נעקר בהרגשה שפיר יש לחוש מאחר דהרהר שמא נעקר וגם יצא שלא בהרגשה אבל אם בעינן נעקר בהרגשה למה לן לחוש שיצא הש"ז] ולזה הוכרח לאוקמי בשימש מטתו כו' דאז אם יצא ע"כ בהרגשה נפק ולכן חיישינן שמא נעקר וגם יצא בהרגשה, אבל בהך דידעינן שיצא שלא בהרגשה כהך דראה מים חלוקים ועכורים שפיר נימא דגם אם לא שימש מקודם רק שנתקשה ונתאוה חיישינן שאז נעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה, ולל"ב דשמואל ע"כ איירי שהטיל מים בעת קשויו כאמור דאז חיישינן ליה ליצא בהרגשה וכפי מה דפסק הרמב"ם כל"ק דשמואל גם אם הטיל מים שלא בקשויו רק מקודם נתקשה כו' ה"ה טמא ע"י המים חלוקים ועכורים כנ"ל, וכ"נ מדברי הש"ס שם בנדה דהרהור לחוד משוי לה כנעקר בהרגשה שהרי בעי רבא שם עכו"ם שהרהר וירד וטבל מהו אם אזלינן בתר עקירה או בתר יציאה הרי דבהרהור לחוד נחשב כנעקר בהרגשה. איברא שהרמב"ם כתב בפ"ה מהאה"ט הי"ח עכו"ם שהרגיש ונתגייר כו', ונראה ששינה מלשון הש"ס לומר דאיירינן בהרגיש דוקא אבל פשט הש"ס נראה דהרהור לחוד נחשב כנעקר בהרגשה. ומה דנקט הרמב"ם הרגיש לרבותא נקט לה דאף בהרגיש ממש מספקא לן שמא אזלינן בתר יציאה אבל גם בהרהור לחוד הוי ספק דנחשב כנעקר בהרגשה בעת שהיה עכו"ם. וא"כ ע"כ מה דדחיק בש"ס לאוקמה בשימש מטתו ולא די בהרהור לחוד הוא מפני דשם לא מצא מאומה והיה קשה ליה אם בעינן נעקר בהרגשה וזה לא מצא מאומה למה יש לחוש לתרומה ואוקמה בשימש מטתו דאז חיישינן ליה לנעקר בהרגשה ויצא בהרגשה, אבל בראה מים חלוקים כו' שנראה לנו שיצא זרעו גם בנתקשה ונתאוה ע"י הרהור חיישינן ליה לנעקר בהרגשה כאמור. עוד נראה לדעתי לומר דמה דאוקמה בש"ס בשימש מטתו אין הכונה דע"י דמיון של תשמיש יש לחוש יותר לנעקר בהרגשה מנתקשה ע"י הרהור בחלום ונדמה לו איזה מראה וכדומה דאיזה הפרש יש ביניהם אידי ואידי נתקשה ונתאוה. ולכן הנראה שכונת הש"ס בשימש מטתו בחלומו ונדמה לו שגמר ביאתו והוציא זרעו וניעור משנתו ולא מצא מאומה ובשרו חם ומקושה וטעה בדמיונו בחלומו שהוציא זרעו דבזה חיישינן לתרומה דמאחר שנדמה לו שהוציא זרעו אולי באמת ראה טיפה בהרגשה ונאבד, והוכרח לאוקמה כן דבלא"ה אין לנו לחוש שראה בהרגשה אה לא מצא מאומה וגם לא הרגיש בשנתו בהוצאת זרע, [ואי לאו מימרא דשמואל הייתי אומר דחיישינן ליצא ונעקר שלא בהרגשה כלל מאחר שהרהר כו', אבל לשמואל דבעינן נעקר בהרגשה היה קשה ליה למה נחוש לזה אם לא מצא מאומה וגם לא הרגיש לזה הוכרח לאוקמה בשימש ונדמה לו שהוציא זרעו דאז חיישינן גם בלא מצא מאומה. ואף שדבר זה לא נתבאר בדברי רש"י וכן בפי' הראשונים ז"ל למתניתין מ"מ כך נראה עיקר]. אבל בהך דראה מים חלוקים דחזינן ליה בנפיק זרעיה נראה ודאי דגם בנתקשה ונתאוה לחוד מקודם די לחשבו כנעקר בהרגשה ולל"ב דשמואל בעינן דיציאת מים חלוקים תהא בעת קשויו כאמור:
ג ממוצא דבר נשמע אשר דברי משנתנו בראה מים חלוקים לא תהלם להלכתא כ"א בנתקשה מקודם ונתאוה אבל בלא"ה ה"ה טהור. והנה בא"ח סי' תנ"ז כתב המג"א בסק"ח דחלת חו"ל בזה"ז שהותר לכהן גדול שטבל לקריו לא הותר לו כ"א שיאכל דוקא תיכף אחר הטבילה אבל אם הטיל מים בינתים אסור לו לאכול שמא ראה מים חלוקים או עכורים [היינו דאין אנו בקיאין בזה] ונטמא לתרומה יע"ש, וגם ד"ז רבינו הגאון מלאדי נ"ע נמשך אחריו בשלחנו הטהור שם ואינני כדאי לדון כו'. אבל לדעתי הוראה זאת ליתא דהרי ביארתי דלשמואל לא מיתוקם מתני' כ"א בנתקשה ונתאוה ונעקר בהרגשה אז דוקא חיישינן ביצא שלא בהרגשה (גם אפשר דבעינן דוקא ששימש באשה כנ"ל] אבל בהטיל מים לחוד ולא נתקשה ונתאוה אחר שטבל מקודם אין כאן בית מיחוש, דגם אם ראה מים חלוקים לא נטמא מאחר שנעקר שלא בהרגשה וגם אם ראה קרי מקודם שטבל לא חיישינן פן עתה הם צחצוחי ש"ז הנשאר מקודם שיצא רובו בהרגשה דהרי כבר הטיל מים קודם שטבל ויצאו מותרי צחצוחי ש"ז [דאל"כ בלא"ה לא מהני ליה הטבילה] ומה שראה עתה מים חלוקים מילתא אחריתא היא ולית בה דררא דטומאה כלל כמו שהוכחתי לעיל באות ב', ועוד דהמים חלוקים נראה דלא שייך כלל לומר על מותר צחצוחי ש"ז דמעט הנשאר לא יעשה את המים חלוקים ועכורים דמעט הוא אשר נשאר בפי האמה, וע"כ אלו החלוקים ראיה חדשה:
היא ולא חתוקם לשמואל כ"א בנעקר בהרגשה, ואפשר לומר שהמג"א ורבינו נ"ע חשו לדעת הראב"ד המובא בכ"מ שם פ"ה ה"ד שהשיג על הרמב"ם שם שפסק כל"ק דשמואל והראב"ד חשש ללשון שלישי במימרא דשמואל דאמר כל ש"ז שאינו יורה כחץ אינה מזרעת הא טמויי מטמיא וסובר הראב"ד דלשון זה פליג גם על ל"ק ומטמא אפי' בנעקר בלא הרגשה וכמ"ש התוס' שם ד"ה הא טמויי כו' וללשון שלישי הזה לא צריכין לאוקים גם הך דמהרהר כו' בשימש כו', וכן הך דראה מים חלוקים תתפרש כפשוטה דגם בנעקר ויצא שלא בהרגשה כלל נטמא. עכ"ז נראה שפסק הרמב"ם הוא העיקר דהרי מבעיא דרבא מוכח שם דבעינן לפחות נעקר בהרגשה דקא מיבעיא לרבא שם אם נעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה מהו אבל בנעקר בלא הרגשה לא קמיבעיא ליה כלל דפשיטא דטהור וכ"כ הכ"מ שם [ויתר דברי הכ"מ מעורבבים ואין להם הבנה] וגם כי אין הכרע כלל בש"ס דלשון שלישי פליג על ל"ק דיתכן לומר דלא פליג רק על לשון שני, ולא עוד אלא דגם אם היה לנו לחוש לדעת הראב"ד לספק לפסוק כלשון ג' זהו במלתא דאורייתא אבל הך דמים חלוקים מלתא דרבנן היא מדלא גזרו עליה כ"א לתרומה לא לחולין כמ"ש בריש דברי המשנה וגם חלת ח"ל היא דרבנן וא"כ במלתא דרבנן גם הראב"ד יודה דאזלינן להקל כל"ק דבעינן נעקר בהרגשה והראב"ד אמר דבריו ברואה ממש שלא בהרגשה לא בראה מים חלוקים דחששא דרבנן הוא ומכ"ש לענין חלת ח"ל, ואפשר היה לומר לסמוך בדרבנן על לשון שני דבעינן גם יציאה בהרגשה אבל זה ודאי דיש לסמוך על ל"ק דבעינן עקירה בהרגשה, ואף למאן דסבר דאזלינן בתר לשון בתרא בדרבנן כמ"ש רש"י בחולין נ' וכאן לשון אחרון הוא המחמיר להבנת הראב"ד הרי בעיא דרבא תכריע להקל לפתות במלתא דרבנן. אך יש לומר דמאחר דעיקר הפלוגתא בין הלשונות הוא במלתא דאורייתא ושם נקטינן להחמיר כלשון שלישי לכן אף בנסתעף מזה למלתא דרבנן כמו בראה מים חלוקים חיישינן להחמיר ואפ"ה בתרי דרבנן כגון חלת ח"ל אין להחמיר. אבל באמת נראה דגם בחלת א"י יש להקל בזה ומהרה יבנה בהמ"ק נראה דיש לסמוך על פסק הרמב"ם ז"ל גם במלתא דאורייתא לטהר בנעקר שלא בהרגשה אף בש"ז ממש [לא במים חלוקים לחיד] דכ"נ עיקר בש"ס כאמור. אכן יש פנים ליישב דברי המג"א גם אליבא דהרמב"ם שפסק כל"ק דשמואל דבעינן נעקר בהרגשה שנוכל לומר דמודה שמואל שטמא מדרבנן אף שלא נעקר בהרגשה כלל וכן ללשון שני דבעי גם יציאה בהרגשה זהו מדאורייתא אבל מדרבנן טמא גם שלא בהרגשה רק שלא החמירו רבנן כ"א לענין תרומה ולא חשו לחולין אף מדרבנן ולכן הך דראה מים חלוקים אתיא אליבא דשמואל כפשטה אף בלא נתקשה כלל דלענין תרומה החמירו אף בנעקר שלא בהרגשה, ודומה לזה אמרו בנדה (נ"ז ע"ב) גבי מימרא דשמואל דאין האשה טמאה עד שתרגיש בבשרה בראיית נדה ואסיק שם דמודה שמואל שטמאה מדרבנן וכן גם הכא לענין הרגש האיש נימא דמודה שטמא מדרבנן רק דשם גבי אשה טומאתה מדרבנן אף לחולין דבעלה חולין הוא וכאן לענין הרגש האיש לא החמירו רק לתרומה. ומה שהקשו בל"ק ממתניתין דהמהרהר מפני דכאן לא מצא מאומה ולכן אין סברא לטמאותו אף מדרבנן בספק אחרי שלא מצא מאומה ולכן אוקמה בשימש מטתו ונדמה לו שהוציא זרע דאז חישינן מספק לתרומה, אבל בראה מים חלוקים שבודאי ראה ש"ז אף שלא הרגיש בעקירתו טמא לתרומה מדרבנן. ומה שהקשו שם ללשון שני של שמואל ממתניתין דלקמן בבעל קרי שטבל ולא הטיל מים הוא מפני דשם טמא אף לחולין כמשי"ת ובזה בעינן הרגשה לשמואל או נאמר דגם שם ספיקא הוי אם נשאר צחצוחי זרע ומדמטמאינן ליה לתרומה ע"כ דיש כאן ספק דאורייתא ולכן תירצה דרובו בהרגשה נפק, זהו מה שנוכל לומר בישוב דברי המג"א. אבל באמת נראה דלשמואל לא חשו לטמאות אף מדרבנן בלא נעקר בהרגשה [ולא דמי להרגשת אשה שעלולה לראות נדות חשו לטמאותה מדרבנן משא"כ בהרגשת איש שאינו טלול]. וכן מוכח מדברי הרמב"ם שסתם להתיר בנעקר שלא בהרגשה ולא כתב שטמא לתרומה מדרבנן וכן מוכח פשט הש"ס שם, ועוד דגם בראה מים חלוקים נראה דספיקא הוי אם יש כאן צחצוחי זרע, דאם היה ענין ודאי, היה לנו לטמאותו לחולין בנתקשה ונתאוה מקודם שיש כאן עקירה בהרגשה והרי לא חלקו בזה ולעולם לא טמאוהו רק לתרומה, ולכן הנראה עיקר דלשמואל לא מתוקמא הך דראה מים חלוקים כ"א בנתאוה ונתקשה ואח"כ הטיל מים [היינו לל"ק דשמואל הטיל מים כשסר קשויו וללשון שני הטיל מים בעת קשויו כמש"ל] אבל אם לא נתקשה ונתאוה אין חשש כלל לפ"ד הרמב"ם שפסק כל"ק דשמואל, ובלא"ה הוראה זאת היא נפלאת למה יש לנו לחוש למים חלוקים ועכורים הכי מלחא דשכיחא היא או שהוחזק האיש בזה לראות חלוקים ועכורים חלילה עד שנחוש לכל כהן פן יראה חלוקים ועכורים ואיך סגרו עלינו הדרך כאשר יבנה בהמ"ק ב"ב איך יאכלו הכהנים תרומה וכל אדם קדשים נחוש לראיית חלוקים ועכורים, ואם נאמר שאז נהיה בקיאים בזה משא"כ עתה כו', גם ז"א חדא דלמה יש לנו לחוש לזה ועוד דספק חסרון בקיאות שהוא לכל העולם נחשב לספק והרי מלתא דרבנן הוא ואזלינן לקולא בספק חסרון בקיאות לכל העולם, אשר ע"כ נראה לדעתי דגם בנתקשה ונתאוה אחר שטבל לקריו ואח"כ הטיל מים אין לו לחוש לראיית מים חלוקים דספק במלתא דרבנן הוא ובזה"ז בחלת ח"ל הוי תרי דרבנן, ובלא נתקשה ונתאוה אחר הטבילה אין כאן חשש כלל ויאכלו ענוים, ואף בלא הערב שמש רשאי לאכול ואין לחוש לדעת הר"ן שהביא ביו"ד ברמ"א סימן שכ"ב דבעינן הערב שמש, דהרי הרמב"ם ותוס' ורא"ש מתירים אף בלא הערב שמש, לכן נראה דכל כהן שטבל לקריו מותר לו לאכול חלת ח"ל אף בהטיל מים אחר שטבל, ונכון לכל כהן לקיים מצוה זאת בחייו ולברך על אכילתה כמ"ש הרמ"א ביו"ד סימן שכ"ב שיש לכהן לברך עליה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו על אכילת תרומה וחלה וגם אין לחוש למ"ש הרמ"א בא"ח בשם י"א דחייש שאין הכהן מיוחס שהרי הוא מברך על נשיאת כפים וגם מקבל דמי פדיון הבן ולא חיישינן ליחוסו ומכ"ש בחלת ח"ל אין לחוש כלל לזה, וגם אם יבנה בהמ"ק במהרה בימינו מותר לאכול קדשים אחר שיטבלו כדין ואין לחוש כלל לראית מים חלוקים ועכורים אף בקדשים דאורייתא כל היכא שלא נתקשה ולא נתאוה אחר שטבל וטהור גמור הוא. ה' יזכנו לאכלן בטהרה:
שם לבנים ונמשכים טמא [עי' תוי"ט שצ"ל לבנים ונמשכים דכולא חדא היא] ומפירוש הרמב"ם במשנה דלבנים ונמשכים לעולם טמא אף בתחלה לחוד ובחבורו נראה בה"ו שם דלבנים ונמשכים טמא דוקא כשהיה כן מתחלה ועד סוף לא בתחלה לחוד, וצ"ע:
מ"ג הך דטיפין עבות נת"ל שאינו ענין להך דמים חלוקים. והך דמהרהר בלילה ומצא בשרו חם כתב הרא"ש כגון ששימש מטתו בחלום בודאי ראה קרי כו', ואינו מדוקדק דלאו ודאי הוא דהרי לחולין טהור הוא כדברי התוספתא דלקמן וכ"ה ברמב"ם פ"ה הט"ו מדלא מצא מאומה רק לתרומה חיישינן לה מדרבנן, וכבר כתבתי לעיל שלדעתי נראה דאוקימתא דשימש מטתו היינו שנדמה לו בשנתו שגמר ביאתו והוציא זרע ואז חיישינן שמא ראה טיפה ונאבדה אבל בלא"ה אין לחוש כמש"ל דאין טעם לחלק בין דמיון של שמוש המטה בין נדמה לו איזה מראה והרהור, וכן מורים דברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב שיראה בשנתו שהוא בעל אשה בעילה גמורה ע"כ, הנה הוסיף לומר בעילה גמורה שזה כמו:
שאמרתי שנדמה לו שגמר ביאתו ואפ"ה מדלא מצא מאומה טהור לחולין, ולמעשה צ"ע, אך בזה"ז לענין חלת ח"ל נראה לסמוך ע"ז בטבל לקריו כדין והרהר ומצא בשרו חם עדיין טהור הוא עד שנדמה לו בשנתו שגמר ביאתו אז אסור לו לאכול עד שיטבול, ולכשיבנה בהמ"ק לענין תרומה דא"י אז נעיין למעשה, ומבואר בתוספתא דהרהר ולא מצא בשרו חם או שתם ולא הרהר טהור ופסקה הרמב"ם שם ה"ה והיינו אף שנדמה לו שגמר ביאתו כל היכא שלא מצא בשרו חם טעה בדמיונו וכיון שלא מצא מאומה ה"ז טהור, וכן כשנתקשה בשנתו שלא ע"י הרהור טהור היינו שלא נדמה לו שגמר ביאתו כמש"ל, ומזה יש ללמוד גם לענין דין מים חלוקים ועכורים שכתבתי לעיל דהיינו דוקא בנחאוה ונתקשה מקודם דבעינן דוקא שיתקשה ע"י תאוה אבל אם נתקשה בשנתו או אף בהקיץ שלא ע"י תאוה אף שראה אח"כ מים חלוקים אין לחוש להרגשת עקירת ש"ז, וכל היכא שלא ראה להדיא מים חלוקים ועכורים אף בזה"ז שאין אנו בקיאין בזה אין לחוש רק בנתקשה ע"י תאוה אבל בלא"ה אין לחוש כלל כמש"ל באורך, ומעיקר הדין כתבתי לעיל דאף בנתקשה ע"י תאוה אין לחוש אח"כ שמא ראה מים חלוקים דהקישוי אינו הכרח שיוציא זרע כמ"ש הרמב"ם שם בה"י דאף בבעל אשה ולא הוציא זרע ה"ה טהור, ומי שרוצה להחמיר בזה יחמיר בנתקשה ע"י תאוה שמא יראה מים חלוקים אבל בלא"ה אין לחוש כלל:
(פסקא ב) שם במשנה הפולטת כו'. משנה זו הובאה בשבת פ"ו ושם נתבאר פירושה בש"ס, ובדברי ראב"ע שאמר ביום השלישי טהורה אמרו בש"ס דסובר בה' עביד פרישה ופירש"י שם דלראב"ע פעמים שהן ארבע עונות כגון אם שימשה תחלת ליל חמישי כו' ופעמים שהן ב' עונות כגון אם שימשה יום ה' סמוך לחשיכה ולא ס"נ לראב"ע מה שאמרו שם דמשה בהשכמה ירד דא"כ הוי שלש עונות אם פירשו ביום ה' בבוקר. אבל הרמב"ם פי' הך דראב"ע דבעינן שלש עונות שלמות וזה מפני גרסתו שם בש"ס פ"ו ע"ב, אבל חכ"א שלש עונות שלמות [לא כגרסתנו שש עונות] וסובר דחכמים היינו סתמא דמתניתין שם ואתי כראב"ע ולכן פי' גם בראב"ע דסובר דבעי ג' עונות שלמות וכמאן דגריס במתניתין שם פולטת ביום הג' טהורה והיינו כראב"ע כמבואר שם פ"ו ע"א בריש הסוגיא והיינו דסובר בהא כר"ע דמשה בהשכמה ורד ופירשו יום ה' בבוקר ועד ליל שביעי הוו שלש עונות וכ"כ הכ"מ פ"ה מהלכות אה"ט, אך מסופק אני אם יעלה זה בטוב בפי' דברי הרמב"ם דאכתי גם אם משה בהשכמה ירד מ"מ מנלן שירד קודם נץ החמה והפרישן מיד, ואף שאמרו כן בש"ס לר"ע שם הנה לר"ע אפשר דגם אם הפרישן אחר נץ החמה מ"מ אותן ששימשו ביום רביעי אחר החמה טבלו בליל ז' מעט בלילה להשלים שיעור החמש עונות לר"ע דלכן אמר ר"ע שם ואם יצאת מקצת עונה ראשונה נותנין לה מקצת עונה ששית אבל ראב"ע לא זכר כן דבעינן השלמה מעונה הד' לעונה ראשונה [ולקמן יתבאר דלא ס"ל כן], א"כ נראה יותר לומר דלראב"ע ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום וכולם לא שמשו ביום חמישי והיו שם ג' עונות שלמות עד תחלת ליל ז', ואף דבש"ס שם הקשו למה לא נימא כן לר"ע ותירצו דבבית אפל מותר אפ"ה לראב"ע לא נאמר כן דלר"ע שהזכיר השלמת עונה הששית משמע דסובר דיש מישראל ששמשו ביום ד' בבוקר, ואף שמשה בהשכמה ירד מ"מ אפשר שהיה אחר נץ החמה ולכן הוצרכו להשלים תחלת עונה הששית אבל לראב"ע של הזכיר השלמה מוטב לומר דס"ל שלא שמשו מטותיהן כלל ביום ה' והיו שם ג' עונות שלמות, ומדברי הרא"ש כאן בפי' המשנה בחר גם לר"ע לומר כן דישראל קדושים הן כו' ור' ישמעאל סובר דבבית אפל מותר אף שבש"ס לא אמרו כן לר"ע מ"מ מאחר דאין נ"מ להלכה בחר לו הרא"ש יותר טעם זה מפני דהיה דחוק לו מה שאמרתי דאף שירד משה בהשכמה מ"מ מנלן שפירשן קודם נץ החמה לכן פי' הטעם דישראל כו' ולראב"ע ודאי טוב יותר לומר דרך הזה, וכתב הרמב"ם שם בהי"ג דהך ג' עונות בעינן לבד עונה ששמשה היינו אם שמשה בליל ה' אף בתחלת הלילה לא ישלמו ג' עונות עד תחלת ליל ז' אף שאם נצרף סוף ליל ה' עם תחלת יום ו' יושלמו הג' עונות באמצע יום ו' אפ"ה אם תפלוט ביום ו' לעת ערב תטמא דבעינן שלש עונות לבד עונה ששמשה יע"ש שכך דעתו וטעמו, דאף דלר"ע דסובר ה' עונות מבואר הוא דסובר דחשבינן אותם מעל"ע ואם יצאת מקצת עונה ראשונה משלימין לה מעונה ששית [וכן לפי גרסתנו בש"ס דבעינן שש עונות שלמות מבואר בש"ע סי' קצ"ו סעיף י"א דבעינן מעל"ע היינו ע"ב שעות כמ"ש הש"ך שם] אפ"ה לא בחר הרמב"ם לומר כן לראב"ע מפני דלשון המשנה שאמרה פולטת ביום השלישי טהורה מורה דבימים תליא מלתא לא בעונות ובש"ס אמרו לחכמים דבעינן שלש עונות שלמות ולכן השוה אותן הרמב"ם ז"ל דהמשנה איירי כדרך תשמיש דהוי בלילה דישראל קדושים הם כו' ואם שמשה בליל ה' בין תחלתו או סופו ותפלוט תחלת ליל ז' והיינו ביום הג' לשמושה תהיה טהורה ובעינן ג' עונות שלמות לבד עונה ששמשה אין נ"מ אימת שמשה זהו דעתו ז"ל בזה. ומזה מובן ביותר להצדיק מה שאמרתי לעיל דלראב"ע הטעם דבעינן ג' עונות אינו עבור שסובר דמשה בהשכמה ירד [דא"כ אם שמשה יום ה' בבוקר היתה צריכה להשלים הג' עונות בהתלת ליל ז'] רק עבור שסובר דישראל קדושים כו' ולא שמשו ביום ה' רק בליל ה' וכולם טבלו תחלת ליל ז' אין הבדל בזה אף אותן ששמשו תחלת ליל ה' לא נטהרו עד תחלת ליל ז'. והנה הרמב"ם ז"ל פסק כראב"ע וכפי גרסתו בש"ס דבעינן לחכמים שלש עונות שלמות, אבל רוב הפוסקים גרסו כגרסתנו בש"ס דחכ"א שש עונות שלמות וכפסק הש"ע סי' קצ"ו, ויש לסייע דברי הרמב"ם ז"ל ממה דבמתניתין דהכא וכן בברייתא המובא בשבת פ"ו שם לא נשנה בדברי ראב"ע שם פעמים שהן שתי עונות דאם ראב"ע סובר דבה' עביד פרישה ויש מהן ששמשו ביום ה' א"כ פעמים שהן ב' עונות וכמ"ש רש"י ותוס' שם ד"ה פעמים כו' ולהרמב"ם ניחא דלעולם בעינן ג' עונות שלמות כדברי הש"ס שם, אך היה אפשר לפרש הג' עונות בחשבון השעות שיהיה ל"ו שעות כמו לר"ע בחשבון החמש עונות, אך ממה שאמרו במתניתין סתמא פולטת ביום הג' טהורה מוכח דלאו לשעות חשבינן לה ובעינן ג' עונות לבד עונה ששמשה וכן מוכת ממה שאמרו שם בש"ס אמר רחב"א א"ר יוחנן זו דברי ר"י ור"ע אבל חכמים אומרים כו' ולא אמר זו דברי ראב"ע ור"י ור"ע מוכח דחכמים היינו ראב"ע ולרש"י ותוס' נוכל לומר שלא הזכיר דברי ראב"ע דסובר דבה' עביד פרישה ובא לאפוקי דר"י ור"ע דסברי כר' יוסי שבד' עביד פרישה ואפ"ה סברי שדי בד' או בחמש עונות רק כרבנן דסברי דלר' יוסי בעינן שש עונות כו']. אך צ"ע להרמב"ם איך נימא דחכמים שהזכיר ר' יוחנן הוא ראב"ע דמתניתין וגריס במתניתין דשבת טהורה הרי איהו מוקי משניות כתרי תנאי כמ"ש רש"י שם בד"ה ומאן דמוקי לה כו' ולמאן דמוקי כתנאי מוקי רישא רבנן וסיפא ראב"ע, ויש לומר דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן ורחב"א יאמר דמוקי כחד תנא ומגיה מתניתין לגרוס טהורה ועוד דגם אם מוקי בשאר דוכתי כתנאי הכא בשבת מוטב להגיה כמ"ש התוס' שם דבלא"ה איכא דתני טהורה. עוד יש לומר דמה דהוצרכו בש"ס להגיה המשנה הוא לפי ס"ד דש"ס דראב"ע סובר פעמים שהן ב' עונות ולעולם פולטת ביום השלישי טהורה ובמתניתין דשבת קתני טמאה לכן הגיהו במשנה אבל לר' יוחנן דסובר דלראב"ע בעינן ג' עונות שלמות לבד עונה ששמשה שפיר נוכל לגרוס שם במשנה פולטת ביום:
בא לתוך האם שלה והאם סגור בפיו והמוך לא יגיע לשם כלל, ושם ביארתי באורך שזה תלוי באשלי רברבי בפלוגתת רש"י ותוס' בהא דג' נשים משמשות במוך המוזכר ביבמות י"ב וכן בכתובות ל"ט דלרש"י שם המוך הוא קודם תשמיש ולאחר תשמיש סובר דלא מהני מוך כלל שלא תתעבר ולתוס' שם המוך הוא אחר תשמיש, וגם שם ביארתי להקשות דאם מהני מוך אחר תשמיש א"כ מה הקשו בכתובות ל"ז על אנוסה ומפותה דממילא דמתיר ר"י בלא המתנה ג"ח ושמא נתעברה הרי תוכל לתקן אח"כ ע"י מוך לכבד את הבית וע"כ צריך לומר דהזרע הנקלט לעיבור לא מהני ליה מוך כלל, ואין לומר דאנן לא חיישינן לזרע הנקלט לעיבור דאותו לא תפלוט כלל דהרי מבואר בברכות ס' ע"א שיבקש רחמים כל שלשה ימים שלא יסריח ותפלוט כו' וצריך לומר לדעתם דהנקלע לעיבור לא תפלוט ע"י מוך וכיבוד הבית מהני לזרע שלא נקלט, ומה שאמרו בברכות שיתפלל כו' היינו שיתכן שתפלוט אחר ג' ימים ואז כבר נסרח הזרע ותוך ג' ימים לא תפלוט הנקלט לעיבור ולא חיישינן ליה, וכן מוכרח לומר לדעת הרמב"ם דכל שלא נתהפכה בעת תשמיש לא חיישינן לפליטת הזרע מפני שנקלט תוך האם ולא תפלוט קודם ג"י אבל הענין דחוק, ועיין סד"ט ס"ס קצ"ו ושם ביארתי באורך אשר צע"ג בהיתר זה של נתינם מוך אח"ת ושאין לסמוך ע"ז לעשות מעשה [ועש"ך ס"ס קצ"ו שהקיל לסמוך ע"ז בטעתה במנין גם לדידן] וכאן אקצר בזה:
(פסקא ב) עוד במשנה רבי יוסי אומר בילד ובבריא טהור בדברי הרמב"ם בפי' המשנה היינו בילד או בבריא והרא"ש פי' שהוא ילד ובריא וכן הוא בדברי הרמב"ם בחיבורו ה"ז, ובאמת לפי דברי הש"ס בחולין המובא בר"ש וברמב"ם שם דהיינו כ"ז שהוא עומד על רגלו ונועל או חולץ מנעלו משמע אף שהוא זקן ה"ה טהור ואם לאו לעולם מטמא ואינו תלוי כלל בילד רק בבריאות הגוף וכ"כ הר"ש אף שהוא בן פ' שנה כו', ונראה שטומאה זו כשמטיל מים לאו מדין רואה הוא רק מדין נוגע דכבר נעקר הזרע מעיקרו רק, מדין מגע הוא ונ"מ לענין לסתור בזיבה אינו סותר וגם נראה דלטבילת בעלי קריין לד"ת לא איכפת לן אם טבל קודם שהטיל מים דלאו רואה הוא אח"כ וגם אין כאן קלות ראש, וגם נראה לדעתי דטומאה זו היא אף לחולין דודאי נשאר אצלו צחצותי ש"ז כלשון הרמב"ם שם מפני צחצוחי ש"ז שאינן יוצאים אלא כשיטיל מים, והתוספתא שאמרה כל אלו טהורים לחולין לא קאי על הך דבע"ק שטבל כו' וכן מורה לשון הרמב"ם בהט"ו שם שכתב אבל שאר האמורים בפרק זה שהן טמאים כגון מהרהר ומטיל מים [היינו הך דראה מים חלוקים או עכורים] אינן טמאים כו' ולא גזרו עליהם אלא לתרומה כו' הרי שלא הוציא רק הנך תרתי אבל הך דבע"ק שטבל כו' נראה דטמא אף לחולין וגם דאל"כ למה הוצרך הרמב"ם כלל לחשבן הרי תשב שם כל הטמאים מן התורה ומוכח דגם בזה דלא הטיל מים תששא דאורייתא הוא ומה דלא כללו בהדי אינך דפולטת ש"ז ורואה מפני דהנך טמאים ודאי וזה ספק טומאה הוא דאולי הוא בריא לענין זה אף שאינו עומד כו' אבל טומאתו בספק הוא גם לחולין, כך נראה לדעתי: הא דתניא בתוספתא המובא בר"ש ר' יוסי בר"י אומר הפולטת ש"ז טהורה לחולין ענין נפלא הוא איך תהיה טהורה לחולין והרי מקרא מלא הוא דנוגע בש"ז טמא ומרבינן אדם למגע מקרא דאו איש כמבואר בנדה מ"ג ע"ב ולית בזה פלוגתא דאדם הנוגע בש"ז נטמא וא"כ הפולטת ש"ז הרי יצא הש"ז על שטת בשרה מבחוץ, וגם ר"י בר"י לא פליג על כל נוגע בש"ז רק על פולטת לחוד ולמה, ולומר דסובר דכיון שבא לתוך גוף האשה נסרח ונתקלקל, איך יחלוק על כל הני תנאי דסברי דתוך עונות האמור לעיל לא נסרח. ואולי יאמר ר"י דכל הני תנאי דלעיל איירי לתרומה אבל לחולין מיד שבא לתוך גופה נסרח ונתקלקל ואינו מטמא וא"כ לאו על האשה לחוד מטהר ר"י כ"א גם הש"ז הנפלט טהורה לחולין. וכן באמת כל הני משניות איירי לעלין ש"ז הנפלט עצמה כדמוכח מהא דנכרית שפלטה ש"ז דלא איירי לענין הנכרית רק לענין ש"ז הנפלט כו', אבל מדאיבעיא לן בש"ס שבת פ"ו בש"ז במעי נכרית אם מסריח לאחר שלשה ימים מוכח להיפך דמה דחשבינן במעי ישראלית מוסרח לאתר ג"י חידוש הוא ואיך נימא דלר"י בר"י במעי ישראלית מסריח תיכף רק לתרומה גזרו מדרבנן, לכן נראה לומר דר"י בר"י קאי על האשה עצמה מה דחשבינן אותה כדין רואה כדמסיק בש"ס מ"ב ע"א דרואה הויא לטמא במשהו ולסתור בזיבה ולרבנן דר"ש שם מטמאה בפנים כבחוץ, וע"ז אמר ר"י בר"י דלא נחשבה רואה כ"א לתרומה לא לחולין אבל דין נוגעת ודאי היא אף לחולין רק מה דחשבינן אותה לרואה אין זה כ"א גזרה דרבנן ולא גזרו עליה כי אם לתרומה לא לחולין, וגם מן הסברא היה נראה דלא נחשבה לרואה דהרי הש"ז לא בא מגופה רק קבלת חז"ל הוא דהויא כרואה ואנן קיי"ל דהויא רואה מה"ת כמ"ש הרמב"ם פ"ה הט"ו להדיא וע"ז פליג ר"י וסובר דלא הויא רואה מה"ת כ"א גזרה דרבנן היא לתרומה לא לחולין, ומסיני לא גמרינן דחידוש הוא כדברי הש"ס בנדה מ"ב, אבל צע"ג למה לא הביאו בש"ס שם לפשוט האבעיא אם נחשבה כרואה לסתור בזיבה ולטמא בכ"ש ופשטו שם מסברא דרואה הויא והו"ל להביא ברייתא הזאת לפשוט דלרבנן דר"י הויא רואה מה"ת ולר"י לא הויא כרואה רק מדרבנן, ואפשר דמפני שאין הדבר מבואר כ"כ הסבר פלוגתת רבנן ור"י לכן קצרו בזה דאפשר להעמיס פלוגתתן בגווני אחריני וכמש"ל, אבל לפי האמת נראה דפלוגתתן הוא אם הויא כרואה מן התורה או מדרבנן. ולכאורה יש להביא ראיה מכאן לדעת הראב"ד המובא ברא"ש פרק בנות כותים ובטור סי' קצ"ו דפולטת כו' אינה סותרת כ"א לטהרות לא לבעלה דהרי לר"י אף לטהרות אינה סותרת כ"א לתרומה א"כ לרבנן אף דסותר לחולין היינו דוקא לטהרות כו', אבל כד מעיינינן ז"א דאדרבה מדסותר לרבנן אף לחולין מוכח דלאו גזירה דרבנן היא רק מה"ת מיקרי רואה כמש"ל ובמידי דאורייתא אין לחלק בין לטהרות או לבעלה ולא עוד אלא דגם לר"י דגזירה דרבנן היא רק לתרומה לא לחולין ובעלה חולין הוא אפ"ה הרי חזינן בבעלת כתם שדעת הרמב"ם ספ"ג מהלכות מטמאי משכב דלא גזרו עליה רק לתרומה וקיי"ל דטמאה גם לבעלה כמו כן יהיה בפולטת דסותרת אף לר"י לבעלה, והארכתי בזה בתי' לנדה, ולרבנן דסברי דרואה הויא מה"ת אף לחולין נראה ודאי דסותרת גם לבעלה כדעת רוב הפוסקים. ויתר הדברים בביאור דין פולטת כו' נתבאר בחי' לנדה דף ל"ג ודף מ"ב יע"ש:
מ"ה נדה שנתנה כו' אבל טמאה היא ע"ג רוקה. הר"ש והרא"ש פירשו דהרוק מטמא במשא ולכן אפי' תוך הפה שנקרא ביה"ס ולא מיטמא במגע אבל במשא מיטמא כמבואר בנדה מ"ב ע"ב, והתוי"ט השיג עליהם מש"ס דקדושין כ"ה ע"א דלשון גלוי הוא אצל שרץ דמטמא גם במגע, אבל באמת מבואר ברש"י בקידושין שם דלשון נטמא במגע מפני שיכול להוציאו לחוץ וליגע בו וא"כ אין זה רק בחלק הלשון שיכול לגלותו ולהוציאו לחוץ לא בכל שטח הלשון שאותו חלק מן הלשון שאינו יכול להוציאו לחוץ לא נטמא במגע, וכן מה שהוסיף הרמב"ם פ"א מהלכות ט"מ שגם שינים של אדם טהור אם נגעו בטמא נטמא האדם הוא ג"כ רק על אותן שינים המסודרים בחוץ שביכלתו ליגע בהן בחוץ לא על שינים הפנימיים שא"א ליגע בהן לדבר שבחוץ בלתי קירוב היד. איברא בתוס' קידושין כ"ה ע"א ד"ה רבי כו' כתבו בתירוצם דמה דעבד יוצא בשן ועין מפני דגלוי הוא לענין טומאה אף דלענין טבילה הוי כטמון ושן:
שהעבד יוצא בו לחירות נראה דאין חילוק בין חיצונים לפנימים וגם בשינים הפנימיים יוצא לחירות דהרי סתמו בש"ס בסוגיא דקידושין וכן ברמב"ם פ"ה מה"ע ולא חלקו בזה ומשמע דבכולן יוצא לחירות אפ"ה נראה אמת דשינים הפנימיים נקראו בית הסתרים ואינן מטמאים במגע לטמא, והתוס' כונתם להוכיח דלא מדמינן לטבילה דהרי שן מקרי טמון לטבילה ואפ"ה יוצא לחירות ולכן לרבי דלשון טמון לטבילה אפ"ה יוצא לחירות מפני דגלוי הוא לענין טומאה, אבל מה דבשן יוצא לחירות אף בשן דתיקרי טמון גם לטומאה גזירת הכתוב הוא ואין למדין ממנו, ועיין מהרש"א שם דכן צריך לומר לרבנן דפליגי על רבי וסברי דבלשון אינו יוצא אף דבשן יוצא לחירות דשן גזירת הכתוב הוא וכן לרבי נימא דגזירת הכתוב הוא רק שהוכיחו מזה דע"כ לטבילה אין לדמות דין ראשי אברים. ומאחר דרבי סובר דהזאה לטומאה מדמינן סברת הש"ס דגם לענין ראשי אברים מדמינן לטומאה ויוצא בלשון ודוק, אך לשון הש"ס שם כ"ד ע"ב שאמרו על שן ועין מומין שבגלוי כו' צ"ע ושינים הפנימיים איך יקראו מומין שבגלוי ואפשר דכעין הפרט לא מרבינן רק הדומה בכל צד והרי העין גלוי וכן חיצוני השינים גלויים הם ולא מרבינן רק הגלויים וגם אפשר דגם עבד אינו יוצא לחירות בשינים פנימים אבל לא מצאתי יסוד לזה, וכאן במשנה סתמו דנתנה מעות בפיה דטמאה ע"ג רוקה ולא חלקו בין אם היו מונחים ע"ג שטח הלשון שיכול להוציאו לחוץ או במגע שיניו המסודרים בחוץ [וגם נראה דשיניו המסודרים בחוץ אפ"ה צד הפנימי שלהם אינו מטמא במגע] או בתוך הפה ברחוק בשטת הלשון שלא נחשב בגלוי ואף אם אח"כ לא פלטה המעות כלל רק בלעה אותן לתוכה אפ"ה נשארה בטומאתה וע"כ אין זה מטעם טומאת מגע רק מטומאת משא כדברי הר"ש והרא"ש ז"ל:
ובמה שאמרו טמאה ע"ג רוקה כו' הביא הר"ש כאן דברי המשנה דפ"ח דכלים והבין התוי"ט מדעתו דלר' יוסי דהתם גם כאן לא נטמאת עד שנתנה המעות לצמאה, אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם דהרי הוא פסק פט"ו מהלכות ט"א כרבי יוסי דבעינן שם לצמאו דוקא וכאן פ"ב מה"מ סתם הדברים, ולכן נראה דהתם שאני דאיירינן לענין שיטמא הרוק מידי האדם ולכן אף שנתלש הרוק על המטבע כל היכא שהוא נתון בתוך פיו לא נחשב הרוק כמשקה ובעינן לצמאו דוקא שמעשה דידיה מוכיח שרצונו להחשיב את הרוק שיהא כמשקה כמ"ש הר"ש, אבל הכא דהרוק עצמו טמא הוא מתורת מעין כל היכא שנתלש על המטבע הרי הרוק מטמא כדין מעין אף אם האשה לא חשבה אותו למשקה הרי הוא מטמא מאליו מגזירת הכתוב ואב הטומאה הוא, וראיה לזה דהרי ש"ז ודם הנדה הן אב הטומאה לכ"ע ולענין הכשר אם נחשבים משקה פלוגתא דתנאי היא במשנה דמכשירין פ"ו וגם כאן הרוק שהוא אב הטומאה לא בעינן שיחשיבנו למשקה כלל זה ברור, וגם הר"ש שהביא כאן דברי המשנה לא הביאם להשוותו לכאן רק לחלק ביניהם דלענין שיחשב כמשקה בעינן לצמאו דוקא משא"כ הכא דלעולם טמאה ע"ג רוקה כאמור:
ועיקר דין המשנה בהא דנתנה מעות כו' כתב הב"י בסי' קצ"ת שדבר פשוט הוא שהרי המעות אינן מהודקים במקום הנחתן רק סיפא אצטריכא ליה דטמאה ע"ג רוקה, אכן מדברי הראב"ד בבעה"ל לא נראה כן שהקשה שם בשער הטבילה וא"ת מאי שנא עצם בין שיניה ממעות שבפיה ותירץ התם מיהדק הכא לא מיהדק עכ"ל, הרי דלא פסיקא ליה מלתא כ"כ הא דמעות לא מהדקי ואדרבה יתכן באמת שאם פיה מלא מעות יהדקו על הלשון או על האיך או על השינים והרי גבי חמים וטבעות חילקו בטוש"ע סי' קצ"ח בין מהודקים לאינן מהודקים והוא מתוספתא דלקמן פ"ט המובא בר"ש מ"ג וכאן לא חלקו בזה. וצריך לומר דמפני שאינן עשויין דרך לבוש כמו נזמים וטבעות ואינן נחזקין בעצמן בתוך פיה כ"א ע"י קפיצת פיה ולכן לעולם מיחשבי לא מיהדק, או אפשר דהקילו בזה בבית הסתרים מטעם שאבאר לקמן דמצינו כמה קולות בחציצת ביה"ס, אך זה קשה דאם נניח דלכן המעות אינו חוצצות מפני שאינן מהודקים כו' ומכלל דאם היו מהודקים חייצי שפיר ומוכח ממשנתנו דבעינן תוך הפה ראוי לביאת המים מדהוצרך להשמיענו דמעות שבתוך פיה לא חייצי והרי בנדה ס"ו ע"ב ובקדושין כ"ה הקשו על הא דביה"ס פוסל בו חציצה ממשנתנו שאמרה לקמן דביה"ס אינן צריכים שיבאו בהם המים ותירצו דבעינן לפחות ראוי לביאת מים וכדר"ז כו' והביאו ראיה לזה מד' רבי שהצריך לנמצא עצם בין שיניה טבילה אחרת, ולפי זה קשה הרי משנתנו עצמה מוכחת דבעינן ראוי לביאת מים מדהוצרך להשמיענו דמעות לא חייצי, וצריך לומר דמשנתנו באמת הייתי יכול לומר דלכן המעות לא חייצי אף אם הם מהודקים מפני דלא בעינן ביה ראוי לב"מ כלל ולכן הוצרך להוכיח מדברי רבי דבעינן תוך הפה ראוי לב"מ וא"כ ע"כ צריך לומר דמה דמעות לא חייצי הוא מפני דלא מהדקי כ"כ או דהקילו בזה בחציצת ביה"ס כמשי"ת, וא"כ הרי הוכחנו דלאו מלתא דפשיטא היא דמעות לא מהדקי כהנחת הב"י מדלא הביאו ראיה מכאן דבעינן ראויה כו' אך לפי המסקנא יש לומר כן:
(פסקא ב) שם במשנה נתנה שערה כו' קרצה שפחותיה כו'. בפי' קמא כתב הר"ש לפרש דהך קרצה כו' היינו שסחמה פיה ולא נכנסו המים לתוך פיה דבעינן ראוי לביאת מים ולכן בעינן שתהא פיה פתוח בעת טבילה וכ"כ התוס' בנדה ס"ז ע"א בד"ה פתחה כו' דצריך ללמדה לפתות פיה שיהא ראוי לב"מ והביאו ראיה ממשנה דידן שפירשו כן דקרצה שפתוחיה היינו שסתמה פיה. אבל הטור כתב בס"ס קצ"ח דאינה צריכה לפתוח פיה וכתב הב"י שכן מבואר בפ"ק דקידושין ונעלם ממנו דברי התוס' הנ"ל שדעתם להפך רק הראב"ד בבעה"נ הוכיח כן מדברי הש"ס דקידושין מהא דאמר רבא בגדה ס"ו וסתם הש"ס בקידושין דבעינן ראוי לב"מ תוך הפה ולכן עצם בין שיניה חוצץ, ואם איתא דבעינן פה פתוח ממש הא בעינן נמי ביאת מים תוך הפה ולא ראוי לחוד. אבל ראייתו יש לדחות דאף לתוס' דבעינן פה פתוח ממש מ"מ לא בעינן ביה ביאת מים ממש רק שהפה יהא פחוח שיהא ראוי לב"מ ואה"נ אם לא הניחה לבא מים לתוך הפה ע"י הבל פיה שמדחה את המים כידוע לא איכפת לן רק שיהא פחות ראוי לב"מ לא בעינן ממש ב"מ וכ"נ מדברי התוס' באמת, וגם שארי ראיות הראב"ד אינן מכריעות כ"כ יע"ש, אבל יש להוכיח כדעת הראב"ד מהא דהקשו בש"ס דנדה שם לרבא דאמר דצריכה להדיח קמטיה כו' ממשנה דידן שאמרו ביה"ס ובית הקמטים אינן צריכין לביאת מים ותירצו דבעינן ראוי לב"מ וכדר"ז כו', וסייעו לזה בש"ס מדברי רבי שהצריך טבילה בנמצא עצם בין שיניה וכה"ג איתא בסוגיא דקידושין. הרי דסברת המקשה היה דביה"ס ובית הקמטים אינן צריכין להיות ראוי לב"מ וגם המתרץ לא מצא ראיה רק מדר"ז דבעינן ראוי לבילה, ובאמת מדר"ז אין ראיה כלל כמשי"ת לקמן [דר"ז לא קאמר רק היכא דבעינן ב"מ מהני בראוי כו' אבל אין ראיה דבעינן ראוי כו'] והו"ל להביא ממשנה זו עצמה דקרצה שפתוחיה דהוי כאילו לא טבלה ובעינן פה פתוח ממש להבנת התוס' וא"כ איך עלה על דעת המקשה לומר דלא בעינן ראוי כלל וגם המתרץ לא הביא משנה זאת ומוכח מזה דמשנתנו לא איירי בהא דביה"ס בעינן ראוי לב"מ, והך דקרצה שפתותיה הוי מטעם שדחקה שפתותיה זע"ז ונתכסו אצלה מקומות המגולים משפתיה כמ"ש הר"ש בפי' השני וכן מוכח מסידור דברי המשנה שכלל הך דקרצה שפתותיה עם הך דנתנה שערה בפיה וקפצה ידה דאיירינן בזה לענין מקומות המגולים שבגופה. וכ"ה פשט דברי המשנה וכמ"ש הר"ש בסוף מכלתין: