גלות עליות· רבי דב בער ליפשיץ
ז · משנה ז
הטביל בו את המטה. אף על פי שרגליה שוקעות בטיט העבה. טהורה מפני שהמים מקדמין. מקוה שמימיו מרודדין. בובש אפי' חבילי עצים אפילו חבילי קנים. בדי שיתפחו חמים. ויורד וטובל. מחט שהיא נתונה על מעלות המערה היה מוליך ומביא במים, ביון שעבר עליה הגל טהורה:
פירוש הקצר:
מ"א יש מעלין כו'. סיינו שמשלימין לארבעים סאה, ולא פוסלים בג' לוגים שאובים ואף בשאובין משלימין השיעור כמו שמפרש והולך: פוסלים כו', ויש שפוסלים בג' לוגים ולא מעלין אין משלימין השיעור אף בפחות מג' לוגים אם היו שאובים:
לא מעלין כו', שאינן משלימין השיעור:
ולא פוסלים, בג' לוגין:
אלו מעלין כו' והכפור, הוא כתבנית שלג היורד מעננים רק שהם גסים משלג, והגליד הם מים הנקרשים ע"י קור, והמלח הבא מן המים, והטיט הנרוק שיכולים להריקו מכלי אל כלי כל אלו משלימין שיעור מ"ס, אם היה שם כ"א סאה מים כשרים ונתן מאלו י"ט סאים שאובים לתוך המקוה משלימין שיעור מ"ס אף שלא נמסו למים רק דבעינן למעך נפוח השלג והכפור שיהא כברד וגליד, והטעם שלא גזרו על אלו בשאובים מפני שאינן ראוין לעשות מהן מקוה שלמה גם אם לא יהיו שאובים שאין טבילה רק במים לא באלו שחלקיהן מפוזרים זמ"ז רק שמצטרפים להשלים השיעור שעיקרן מים ולכן לא גזרו במיעוט שאובים דמן התורה במיעוט שאובים גם במים כשר רק שגזרו עליהן אטו כולו או רובו שאוב ובאלו שכולו או רובו של מקוה מהן פסול אף אם לא היו שאובים לכן לא גזרו במיעוט שאובים:
היה ר"י דן כו' אינו מעלה כו', היינו בשאוב אינו מעלה וגם לא פוסל, וגם אם ימס אח"כ והיה למים לא יצטרף מפני שהובא מתחלה שאוב: והעידו אנשי מידבא משמו שחזר בו ר' ישמעאל ואמר להם צאו והביאו: שלג, אף ע"י כלים ועשו מקוה בתחלה ולכשיתפשר והיה למים מ"ס מותר, כך פי' הרמב"ם והראב"ד. ויש מפרשים דר"י היה דן מתחלה דשלג בלתי מופשר לא ישלים שיעור מ"ס וחזר בו אח"כ להתיר לעשות מקוה שלמה משלג בלחי מופשר, ולפי"ז מה שלא גזרו על שלג פסול שאיבה צריך לומר הטעם דעיקר פסול שאיבה הוא מחששא דמים טמאים ושלג אינו מקבל טומאה. ריב"נ אומר אבן הברד כמים ופוסל בג' לוגים:
מ"ב אלו פוסלים כו' בג' לוגים שאובים שנפלו למקוה חסרה:
בין טמאים כו', אף דעיקר חשש שאובים הוא מפני מים טמאים כמש"ל בפ"ב אפ"ה גזרו אף בטהורים דכיון דנשאבו עלולים לקבל טומאה:
ומי כבשים ומי שלקות, ואף דבברכות אמרינן דמיא דשילקי ברכתן כברכת השלק אם של ירק בפה"א ושל פירות בפה"ע התם מיירי בעבים שעומדים לטבל בהם פת והכא איירי ברכים וצלולים:
והתמד עד שלא החמיץ, הם מים שנתן על שמרים של יין:
ונפל מהם קרטוב, אחד מס"ד בלוג וה"ה פחות מזה לא העלהו דשאובים אינן משלימין השיעור ואם היה ג' לוגים נפסלו:
אבל שאר משקין, כגון יין וציר היוצא מדגים מלוחים ומורייס שומן של דגים מעורב ביין או חומץ:
והתמד משהחמיץ, אף דלענין ברכה נחשב כמים כמבואר בב"ב אפ"ה מדנשתנה טעם המים לגמרי חשבוהו כמשקה לענין פסול ג' לוגים שהם דרבנן: פעמים מעלין כו', ענין בפ"ע הוא וקיצר התנא ולא סיים מה שהתחיל דאלו לא פוסלים בג' לוגים וגם לא מעלים להשלים השיעור ומתחיל לבאר דפעמים גם אלו המשקין פעמים מעלין ומשלימין השיעור כמו שמסיים בהיו שם מ"ס ונתן סאה משקין ונטל סאה, והרי כאן קרוב לסאה מי פירות שמשלימין השיעור אפ"ה מותר דנתבטלו בתוך המ"ס, ואמרינן ביבמות דעד מחצה כשר אבל במחצה שעשה כן עד כ' סאה פסול, וגם במים שאובים מעלין ומשלימין באופן זה בנתן סאה ונטל סאה והשמיענו רבותא דגם מי פירות שפסולים למקוה מה"ת אפ"ה משלימין באופן זה ומכ"ש מים שאובים ואיכא מאן דאמר דבשאובים אף בנתן ונטל יותר מרוב שיעור מקוה כשר דכיון שבאו לתוך המי מקוה נטהרו והוכשרו גם הם:
מ"ג הדיח בו סלי זיתים כו'. הטעם דשנוי מראה במי מקוה לא פסל רק בבא השנוי ממשקה לא ע"י צביעת מראה לחוד וכן בשרה במקוה סממנים ונמוחו לא תפסל המקוה עי"ז:
ר' יוסי אומר מי הצבע פוסלים כו', שנאו בלשון יחיד דר"מ פליג ע"ז בת"כ וסובר דמי הצבע פוסלים בשנוי מראה שהרי נראה כמשקה וגזר בהא ר"מ אטו משקה דפוסל בשנוי מראה, ור' יוסי אומר דמאחר דפוסל בג' לוגים א"כ דינן כמים לכן אינן פוסלים בשנוי מראה:
נפל לתוכו יין ומוחל כו', מוחל הוא מים היוצא מן הזיתים ונחשבים כמשקה ומתערבים עם המים ואם שנו את מראה המקוה פסול שגזרו חז"ל פן יבאו לטבול ביין ומוחל או שירבו יין ומוחל על מי המקוה ואז יופסל מה"ת לטבילה דאלו המשקים יין ומוחל ושמן ודבש ודם וחלב פסולים למקוה מן התורה וגם אם רבו על מי המקוה אף במקוה שלמה פסולה מן התורה, ולכן גזרו לפסול אף בשנוי מראה לחוד, וכן שארי מי פירות כגון דבש תמרים וציר ומורייס פוסלים בשנוי מראה פן יבאו לטבול בהן בפ"ע ובאלו המ"פ לא נתבאר אם פסולן למקוה הוא מן התורה או מדרבנן ואפ"ה חשו פן יבאו לטבול בהן:
כיצד יעשה כו', אם היא מקוה חסרה ימתין עד שירדו גשמים דלמלאות בכתף אי אפשר במקוה חסרה, ואם היו שם כ"א סאה יוכל להמשיך לשם י"ט סאים שאובים:
היו בו מ"ס כו', דמקוה שלמה לא תפסל ע"י שאיבה אף אם יצטרך לרבות עד פ' סאה מפני דמן התורה לא יצאה מתורת מקוה ע"י שנוי המראה ומטהרת את כל השאובים הבאים שם:
מ"ד נפל לתוכו יין כו' אם אין בו כו' ה"ז לא יטבול בו באותו מקוה אפילו במקום שיש בו מראה מים ואם היה בו מראה מים מ"ס ה"ז טובל במקום שלא נשתנה המראה אבל במקום שנשתנה אסור לטבול אף שמחוברי' המים למקום שלא נשתנה המראה דמקום שנשתנה חשוב כיין ואין השקה מועיל לטהר היין, ואף דיעבד לא עלתה הטבילה:
מ"ה שלשה לוגים כו' ומראיהן כמראה היין כו' לא פסלוהו, דפסול ג' לוגים דרבנן הוא וכל היכא שמראה יין עליהם נחשבו כיין שלא לפסול המקוה אף דלענין טומאה וטהרה חשובין כמים מ"מ לענין לפסול המקוה חסר הקילו בהם דמדהוצרכו לגזור בנשתנה מראה המקוה לחשבה כיין לפוסלה הוצרכו להקל בג' לוגים לחושבן כיין שלא יפסלו החסרה. ואם נשתנה מראה הג' לוגים ע"י מי פירות שאינן מז' משקים לא נתבאר אם הקילו בזה לחשבן כמ"פ שלא לפסול המקוה:
ג' לוגים חסר קורטוב כו' והרי מראיהן כמראה מים כו', ונקט חלב שכן הוא הטבע דמעט חלב לא ישנה מראה המים ולא פסלוהו דת"ק בעי תרתי שיעורא וחזותא של ג' לוגים מים וברישא לא פסל מפני החזותא ובסיפא מפני השיעורא שאין שם ג' לוגים שלמים מים וכן שארי מי פירות אינן משלימין השיעור ג' לוגים:
ריב"נ כו', דריב"נ לא בעי שיעורא רק חזותא לחוד והחלב משלים השיעור לדידיה דהרי לענין טומאה וטהרה דינן כמים והלכה כת"ק:
מ"ו מקוה שיש בו ארבעים סאה כו' והשני טמא, שחסרו המ"ס ע"י טבילת הראשון במים שהעלה על גופו:
רי"א אומר כו', דס"ל דכל זמן שרגליו נוגעות במים מצרפינן המים שעליו אף דקטפרס לא הוי חבור הכא שעיקר המים הם נחים מצטרפים גם המים שעל גופו, ואף דטופח להטפיח לא הוי חבור, סובר ר"י שזה דוקא לצרף שני המקואות בעינן כקליפת השום אבל לצרף המים עצמן די בטופח להטפיח. ואיכא מאן דאמר בש"ס שלא טיהר ר"י רק למעלות דרבנן כגון שטהור לחולין וטבל למעשר או טהור למעשר וטבל לתרומה אבל מטומאה לטהרה לא התיר ר"י, ואין הלכה כר"י:
הטביל בו את הסגוס, הוא בגד צמר עב ובו נבלעו מים הרבה, ולכן לכ"ע במקצתו נוגע במים מצרפינן המים שבתוכו ויש מפרשים דר"י קאמר לה: הכר והכסת של עור כו', אם יטבילן במקוה המצומצמת ויגביהן דרך פיהן המים שבתוכן נעשו שאובים ואם יוחזרו למקוה החסר ממ"ס יפסלו המקוה ולכן יגביהן דרך שוליהן שלא יתאסף לתוכן מים:
מ"ז הטביל בו את המטה, ומפני שמימיה מצומצמים א"א להטבילה כולה עד שרגליה שוקעות בטיט העבה, טהורה, מפני שהמים מקדמין ונתלחלחו הרגלים ממי המקוה וכאשר שוקעות בטיט עדיין מחוברים המים שעל הרגלים למי המקוה כי הטיט הוא לח ולא ייבש המים שעל רגלי המטה ודי בחבור זה אבל בטיט היון והיוצרים אסור שיתדבק בחוזק להרגלים ולא יתחברו המים עם מי המקוה, והר"ש פירש שהמים מקדמין לרוץ ולבא תוך הגומא שנעשה ע"י רגלי המטה והרי היא מטובלת במים:
מקוה שמימיו מרודדין, ושטוחים ברוחב ואורך המקוה ואי אפשר להתכסות כל גופו בבת אחת במים:
כובש כו', נותן חבילי עצים וקנים סמוך לאחד מכותליה ויתפחו המים לצד השני בגובה ויורד וטובל ועל העצים והקנים יוכל ליתן אבנים וכובשן שלא יצופו למעלה וזה דנקט כובש וקמ"ל דגם המים שבין חבילה לחבילה ובין הקנים מצטרפין לשיעור מ"ס אף שאין בחבורן כשפ"ה שדינו כחורי המערה דלעיל רפ"ו:
מחט שהיא כו', מחט היא דקה וירא להטבילה במים שלא תפול לארץ נותנה על מעלות הסמוכות למקוה הם השליבות הבנויות שם ומוליך ומביא בידו במים עד שיעבור עליה גל ממי המקוה והגל יהיה מחובר למי המקוה וטהורה:
פירוש הארוך:
מ"א יש מעלין את המקוה ולא פוסלין, פירשו הר"ש והרא"ש דאינן פוסלים בשאיבה ואפ"ה מעלין את המקוה, היינו דאף אם נפל סאה שאובים מאלו למקוה חסר לא פסלוהו וגם העלוהו ומצטרף לכשיעור. אכן הראב"ד בבעה"נ פ"א הביא שיש מי שרוצה לפרש דתרתי מילי קתני דמעלין היכא שלא היו שאובים ולא פוסלים בשאיבה מ"מ הסכים הוא ז"ל לפרש דחדא קתני דאף במקום שהיה ראוי לפסול משום שאיבה אפ"ה גם מעלין, וכן הסכימו כל הפוסקים, ואף שדברי הרמב"ם בזה פ"ז סתומים קצת שכתב סתמא ונפל לתוכו סאה מאחד מאלו ה"ז עולה למדתו כו' ולא ביאר דאיירי בנפלו שאובים מ"מ סמך על ריש דבריו שם שכתב אין פוסלים את המקוה בשלשה לוגים כו' דמבואר שם דהך אינן פוסלים היינו בשאובים וכן הבין הב"י ולכן סתם כן בש"ע להלכה בסעיף ל' וכן הלכה, ודברי הרז"ה בהשגותיו שם נפלאים בזה שכתב הלכך אין לנו ראיה לומר שאין השאיבה פוסלת בשלג ונראה לנו שדינו כדין המים בין לפסול ובין להכשיר, הביאו בב"י, ולא ידעתי איך פי' דברי המשנה ולא פוסלים, ואף אם יפרש הך דר' ישמעאל שעשו מקוה בתחלה היינו שלא ע"י שאיבה כמ"ש שם דהיינו בהוליכן עם הקרקע מ"מ לענין לפסול בשלשה לוגים הרי דברי המשנה ברור מללו שאינן פוסלים ואין לומר דהך ולא פוסלים היינו בהוליכו עם הקרקע דא"כ גם מים אינן פוסלים בכה"ג, ואולי כוונתו לומר דהיכא שהיה ראוי לפסול אינו מעלה והיינו אם היה שאוב לא יעלה להצטרף למקוה כדעת הי"א בבעה"נ הנ"ל אבל לשונו צע"ג, וגם בזה לא קיי"ל כוותיה רק דבכל ענין מעלין כדעת כל הגדולים הנ"ל:
ובאשכול סי' נ"ה הביא דעה זו של הרז"ה בשם יש מי שאומר וכתב שם לדעה הזאת דשלשה לוגים אינן פוסלים רק ברובו שאוב, אבל אם כן מה השיג על הראב"ד דגם הראב"ד פוסל ברובו שאוב, ואפשר שהשגתו הוא לפ"ד ר"י דהראב"ד כתב דר"י הכשיר בכולו שאוב והרז"ה פי' דגם ר"י לא הכשיר ברובו שאוב:
א והטעם שלא גזרו על אלו לפסול משום שאיבה בשלשה לוגים כתב הראב"ד בבעה"נ דמפני שאינן ראויים לעשות מהן מקוה לכתחלה רק אצטרופי מצטרפי להשלים מ"ס ובעינן להו רוב מים כשרים הלכך אינן פוסלים משום שאובים ע"כ פירוש לפירושו דגזרו על שלשה לוגים מים שאובים מחשש שמא יעשו מקוה מכולו שאוב או רובו שאוב דאז פסול מן התורה [לדעת הסוברים דכולו שאוב הוא מן התורה] ולא שייך חשש זה רק במים שעושין מהם מקוה כולה אבל אלו השנויים במשנתנו גם אם לא יהיו שאובים בכלי אין לעשות רוב מקום רק להשלים שיעור מ"ס אם היו שם כ"א סאה מים כשרים ובזה אין חשש גם אם יהיה מיעוטו שאוב דאין לזה פסול דאורייתא, וסיים שם הראב"ד דלר' ישמעאל דמתני' שהתיר לעשות מקוה שלמה משלג היינו דוקא לכשיתפשר ויהיה מים ולכשיתפשר מלתא אחריתא היא וממילא הוו. פירוש אף שמתחלה היה כולו שאוב אין כאן איסור דאורייתא דפנים חדשות באו לכאן, וצדקו דברי הראב"ד לפ"ד הסוברים דמאלו השנויים כאן אין לעשות מקוה לכתחלה ואף לר"י לא הותר כ"א לכשית פשר ולת"ק לא הותר אף לכשיתפשר לעשות מקוה מכולו שלל כמ"ש שם, ואף למאן דסובר דפסול שאיבה כולה הוא מדרבנן מחשש טבילת כלים כמ"ש התוס' בב"ב ס"ו והר"ש לעיל פ"ב יתכן ג"כ לומר באופן זה דחשש שיבאו לטבול בכלי אינו כ"א היכא שנתיר בכולו שאוב או רובו ומדהוצרכו לגזור על רובו או כולו גזרו ג"כ על שלשה לוגים, אבל אלו השנויים כאן דאם נעשה רוב מקוה מהן לא נתיר אף אם לא יהיה שאוב א"כ אין בהם חשש רוב או כולו ועבור מיעוט שאובים בלתי חשש רוב שאובים לא יבאו להתיר לטבול בכלי, אבל לדעת הרא"ש בה"מ סי' י"ח וכן דעת הטוש"ע סעיף ל' דמשלג וברד וכפור מותר לעשות כל המקוה אף בכולו שאוב, וזה להבנת הב"י בדברי הרא"ש אבל הש"ך גמגם בזה כמשי"ת לקמן [רק שהוציאו מכלל זה טיט הנרוק ויתבאר לקמן בעז"ה], צ"ע למה לא אסרו כאן בשאוב כולו, ואם היינו אומרים דכולו שאוב במים הוא מדרבנן מחשש טבילת כלים נוכל ליישב קצת לומר דעל אלו לא רצו לגזור מחשש טבילת כלים שדוקא מים שאין להם החזקה יחד כ"א בגומא או בכלי ולכן חשו אם נתיר שאוב נתיר ג"כ טבילת כלים אבל אלו השנויים במשנה קבוצן במ"ס יתכן להיות בלתי חפירה ובלתי כלים כי גם על פני שטח הארץ יקבץ גל של שלג וכפור מחזיק מ"ס לכן לא חשו להו פן יבאו לטבול בכלים, אבל כרא"ש עצמו הרי הסכים בריש ה"מ דכולו שאוב או רובו פסול מן התורה א"כ מאיזה טעם התירו אלו השנויים כאן בכולו או רובו שאוב. ומ"ש הראב"ד בבעה"נ עוד דבמים גזרו שאובים משום היקשא דמעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אבל בשאר משקין לא גזרו, העתיקו בתוי"ט וכ"ה באשכול סי' נ"ה, לא ידענא מאי קאמר דאם אין לדמותן למעין הנעשה בידי שמים א"כ איך הותר לעשות מהן מקוה וממ"נ אם אינן מים הרי מקוה מים אמרה תורה ולא שאר משקין כמבואר בחולין פ"ה ואם הם מים הרי הם דומים למקוה מים דבעינן בידי שמים דוקא, אבל הראב"ד כתב זה רק לסניף בעלמא ועיקר טעמו דלא הותר מהן לעשות מקוה שלמה כ"א מיעוט ובזה אין חשש. וזה שאמר בשאר משקין לא גזרו היינו דפסול דרבנן הוא ולא גזרו באותן שאין רשות לעשות מהן מקוה שלמה, [גם שהוא נוטה לדעת הסוברים דשאוב כולו אינו רק מדרבנן רק באם נעשה ע"י אדם מסתפק לפסול מן התורה ולדעתו עיקר דרש דמעין בידי שמים אינו אלא אסמכתא כו'] אבל להכשיר עשות מקוה מאלו השנויים כאן בכולן שאובים אף למאן דפוסל כולו שאוב מה"ת לא ידענא לזה טעם כלל דאם הם מקוה מים הרי אמרו מה מעין בידי שמים ודרשה גמורה היא לדעת הרא"ש וסיעתו ומאין הרגלים להוציא אלו להתיר בכולן שאובים, ואם אינן מים איך היתר לעשות מהן מקוה ואולי יש לדחוק ולומר דדרשינן טעמא דקרא דהנעשה בידי אדם אסור שנראה כטובל בכלים או מאיזה טעם שחשה התורה להנעשה בידי אדם זה דוקא כ"א היכא שצרופן יחד למקוה לא היה באפשרי בלתי תפיסת יד אדם אז פסלתן התורה אבל אלו השנויים כאן הרי צירופן יחד יוכל להיות בלתי תפיסת ידי אדם דגם על הארץ יתחברו בלתי חפירה וכלי, וכן הבאתן ממקום אחר לקבוץ אחד יתכן לגלגלן על הארץ לכן לא חיישינן גם אם הובאו ונקבצו יחד ע"י אדם מאחר שלא היינו מוכרחים לקבוצן ע"י תפיסת ידי אדם, משא"כ מים הרי הבאתן ממקוה אחר לקבוץ המקוה לא יתכן היות כי אם על ידי שאיבה שרחוק הדבר לגלגלן על הארץ וכן קבוצן יחד א"א היות בלתי פעולת אדם לכן אסרתן התורה בנעשו על ידי אדם הן בנשאבו ע"י אדם או בבאו בכלי הנעשה בידי אדם, וגם בחפירה הנעשה ע"י אדם הוצרכנו ללמוד מקרא להתיר כמבואר בת"כ פרשת שמיני הבאתיו לעיל פ"ב, ולפי"ז נראה דלהרא"ש גם אם יתקבץ השלג בכלי גמור מותר לטבול בו במ"ס דהרי גם שאיבה כולה פסול דאורייתא הוא ואפ"ה הותר מפני שאין פעולת אדם ניכרת בו ככה גם טבילה בכלי לא נאסר כ"א מים דוקא שהחזקתן הוא ע"י הכלי משא"כ שלג ודומין לו שהחזקת הכלי אינו פועל בו מאומה דנם בלתי הכלי היו מצורפין יחד ולא פסלתן התורה:
קיצור. להראב"ד הטעם דשלג ואינך השנויים אינן פוסלים דלא גזרו על אלו שאין לעשות מהן מקוה לכתחלה, ויתכן זה בין למ"ד שאיבה כולה דאורייתא ובין למ"ד שאיבה כולה דרבנן והרא"ש והטוש"ע הקילו לעשות מקוה שלמה:
משלג וכפור שבאו שאובים בכלי, ולכאורה יתכן זה רק למ"ד שאיבה כולה דרבנן ולהרא"ש שהקיל בזה לפי דעתו אף דשאיבה כולה דאורייתא נראה שיתיר גם אם יהיה השלג בכלי מותר לטבול בו:
ב אבל באמת הדבר נפלא אצלי לדעת הסוברים דפסול שאיבה הוא מן התורה מאין לנו להתיר בשלג ודומיו אחרי דבעינן מן התורה מקוה דומיא דמעין העשוי בידי שמים, אכן לדעת הסוברים דפסול שאיבה כולה הוא מדרבנן יתכן לומר שלא גזרו על אלו אף בשאוב כולו מפני שאין ענין השאיבה ניכרת בהם כמש"ל, וגם לפמש"ל כ"פ שלדעתי עיקר הגזרה בשאובים היה מחשש מים טמאים דע"י תלישת המים יטמאו ושוב לא יטהרו את הטובל בהן מה"ת, הרי כתב הרמב"ם פ"א מהלכות טומאת אוכלים הכ"ב דשלג אין בו לא טומאת אוכלים ולא טומאת משקין עד שיחשב עליו לצורך משקין ומסתמא גם ברד וכפור וגליד דינם כשלג ולכן א"ש שלא גזרו עליהם על שאוב כולו דאין להם שום טומאה מפני שלא החשיבו אותו למשקין והתירו לעשות בהן רקוה שלם, ומה שהחשיבן לטבול בהן לא מיקרי חשיבות למשקה אף בחשב לטבול בהן אחר שימסו והיו למים דאחרי שיהיו מים הרי יהיו מחוברים לקרקע ולא יקבלו טומאה וא"כ גם חשיבותן מתחלה לכך לא עיקרי החשיבן למשקה, אך לא יתיישב זה גבי טיט הנרוק דמסופק אנכי אם טיט הנרוק מקבל טומאה מאחר שראוי לשתיית בהמה או לא אבל הרי גם הטוש"ע הוציאו מכלל זה טיט הנרוק שאין להכשיר בו בכולו שאוב וכמשי"ת, ועכ"ז אין לנו הכרע כלל ממשנתנו להכשיר כולו שאוב בשלג וכפור כו' דהרי לשון המשנה היה ר' ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה ולא אמר ר"י שפוסל את המקוה משמע דר"י היה אומר דאינו מעלה את המקוה אף אם השלג לא היה שאוב כי היתה סובר שאין דינו כמים להצטרף להשלים לשיעור מ"ס. [ונראה אדרבה שהיה מודה דאינו פוסל את המקוה דאחרי שאין דינו כמים למה יפסול בשאוב את המקוה] וכשחזר בו ר"י להורות לאנשי מידבא לעשות מהם מקוה לכתתלה היתה עיקר הוראתו שדינו כמים ומנא לן שהקילו בשאוב כולו דהרי אפשר שצוה להביא את השלג שלא ע"י כלים וכמ"ש הרז"ה בהשגות לבעה"נ, וזה ודאי דוחק לפרש דמתחלה היה ר"י דן לומר דהיכא שפוסל אינו מעלה והיינו דשלג שאוב אינו מעלה [וכדעת היש מי שאומר בבעה"נ שהבאתי בריש דברי], וא"כ כשחזר בו הורה דאף שאוב גמור כשר לעשות מקוה בתחלה דאין פשט המשנה כן, אך יש להוכיח באופן זה דהרי עיקר הטעם להראב"ד מה שהקילו בשלג שלא לפסול בשלשה לוגים הוא מפני דגם בלתי שאוב אין לעשות ממנו מקוה שלמה כנ"ל באות א'. ומעתה לר' ישמעאל שהתיר לעשות ממנו מקוה שלמה אם היה פוסל בו שאוב היה מהראוי לפסול אף בשלשה לוגים דגם בו נגזור אטו כולו באוב למאן דסובר דכולו שרוב פסול מן התורה או מחשש טבילת כלים וכיון דאינו פוסל בשלשה לוגים מוכח דגם כולו שאוב אינו פוסל ומותר לעשות ממנו מקוה שכולו שאוב, דלכן באמת מפאת זה הוכרח הראב"ד לפרש דר"י התיר לעשות מקוה שלמה לכשיתפשר, ומעתה אם נפרש המשנה כפשטה דהתיר לטבול בשלג כמות שהוא ע"כ דגם כולו שאוב אינו פוסל. ואכתי יש לדחות דאולי לר"י באמת יפסול השלג בשלשה לוגים שאובים, אך להבנת הרא"ש דר"י הודה לדברי משנתנו דשלג אינו פוסל בשלשה לוגים שאובים וגם נחליט שדברי ר"י הלכה הם דמותר לעשות מקוה שכולו שלג בלתי מופשר מוכת ממשנתנו דגם כולו שאוב אינו פוסל. אך כבר אמרתי שלדעתי לא יתכן זה כלל למאן דסובר כולו שאוב פסול מן התורה. רק למאן דסובר דכולו שאוב אין פסולו רק מדרבנן מחשש טבילת כלים או כמ"ש מחשש מים טמאים אז יתכן לומר כן שהכשירו בשלג כולו שאוב ויש לזה הכרת במשנה אם נפרשה כפשטה דר"י התיר לטבול בשלג בלתי מופשר וקיי"ל כוותיה וגם קיי"ל דאינו פוסל בשלשה לוגים שאובים אז יהיה מוכת דגם כולו שאוב כשר, ואמנם אף שחזקתי כ"פ דעת הסוברים דכולו שאוב אין פסולו רק מדרבנן עכ"ז הרי הרמ"א הכריע דכולו שאוב פסול מן התורה א"כ אין לנו שום היתר להכשיר בשלג כולו שאוב לדעתי. ואין לסמוך לומר דהרי הרא"ש שהוא מהסוברים דכולו שאוב פסול מן התורה ואפ"ה הרי הקיל בכאן וא"כ מקוה זו בין למר בין למר כשרה, דז"א דהרי עיקרי הדברים לפסול בכולו שאוב מן התורה מאת רבינו תם נאמר וסייעו אליו חכמי צרפת, א"כ לדעתי א"א לסמוך כלל להקל בזה בכולו שאוב ואף בעברה וטבלה צריכה טבילה פעם אחרת לחוש להסוברים דכולו שאוב פסול מן התורה, והש"ך בס"ק ע"א כתב שגם הרא"ש לא התיר כ"א אחר שנמוח והיה למים, וכן נראה באמת. למעין היטב בדברי הרא"ש שלא כתב להתיר בלא נימוח רק להשלים השיעור וזה אפשר להטעים אף למאן דסובר דכולו שאוב פסול מן התורה באם נניח לומר דכולו שלג פסול לטבילה אף בלתי שאוב כמשי"ת ולא הותר רק להשלים השיעור, ומאחר דא"א לטבול בו לית ביה פסול שאוב דאורייתא דהרי הוא כעצים, וגם פסול דרבנן לית ביה שלא גזרו עליו כמש"ל וכשנמס והיה למים פנים חדשות באו לכאן ואין עליהם שם פסול כמ"ש הראב"ד בבעה"נ והרי אף במקוה שכולו שאוב והגליד ונמס אח"כ הכשיר הרא"ש כמשי"ת לקמן ומכ"ש הכא שלא נפסל מעולם שפיר דמי לטבול בתוכן כשנמס והיה למים אבל להתיר בכולו שאוב בשלג בלתי מופשר אין סברא כלל:
ג ונבואה לדון אם יש להתיר בכולו שלג בלתי מופשר שלא היה שאוב, הב"י הביא בשם המרדכי דרבינו שמרי' התיר ור"א ורבינו שמחה אוסרים וכתב הב"י שמדברי הפוסקים כולם משמע להתיר ותמה עליו הש"ך בס"ק ע"א שהרי רש"י והראב"ד אוסרים גם הרז"ה אוסר, ומ"ש הש"ך שהרז"ה אוסר צ"ע שמדברי הרז"ה נראה שמשיג על הראב"ד שמפרש דר"י התיר לטבול בשלג שאוב והוא מפרש דר"י התיר בבלתי שאוב, וא"כ נראה שמתיר אף בלא נימות רק אפשר שהש"ך הבין דר"י התיר בזה מכלל דת"ק אוסר וקיי"ל כת"ק דמתניתין. ואין זה הכרע דהרי הרמב"ם פסק כר"י דמתניתין אכן רש"י וראב"ד ודאי אוסרים כמבואר בב"י שהביא שם דבריהם דהראב"ד פי' דגם ר"י לא התיר רק לכשיתפשר, ובאמת כפי שהכרעתי לעיל דלהסוברים דפסול שאיבה הוא מן התורה גם בשלג פסול כולו שאוב וא"כ ע"כ מה שלא גזרו עליו על שלשה לוגים אין לזה פתרי כ"א ע"פ דברי הראב"ד הנ"ל דמפני שאסור לעשות ממנו מקוה שלמה אף בבלתי שאוב לכן לא גזרו עליו במיעוט שאוב כנ"ל באות א', וא"כ מוכרח לומר דשלג אסור לעשות ממנו מקוה שלמה אף בלתי שאוב, וגם אם פסול שאיבה הוא דרבנן אם נניח לומר דגזרו בשלג לעשות מקוה מכולו שאוב ע"כ יוכרח ג"כ לומר דגם בלתי שאוב אסור לעשות ממנו מקוה לכתחלה דאל"כ למה לא גזרו עליו גם על מקצתו שאוב, ולפמש"ל גם הרא"ש שהתיר בכולו שאוב איירי בנמוח והיה למים ולית ביה פסול שאיבה מפני דבעודנו שלג אין לטבול בו כלל וכעצים ואבנים דמי רק שמצטרף להשלים, ולדעתי אין לחלק בזה לומר דשלג בלתי שאוב כשר למקוה שלמה ובשאוב אסור א"א לומר כן ואם נתיר בשלג בלתי שאוב יוכרת להתיר אף בשלג כולו שאוב דאם כולו שאוב פוסל גם בשלשה לוגים יש לפסול, וכבר אמרתי שלא יהלם זה לדעת הסוברים דכולו שאוב פסול מן התורה במים, ואף לדעת הסוברים דפסול שאיבה הוא דרבנן שיתכן לומר כן מ"מ פשט המשנה שאמרה מעלין ולא פוסלין מוכח שדוקא במקצתו שאוב התירו ולא בכולו שאוב מדלא השמיענו:
רבותא יותר דמותר לעשות מהן מקוה שלמה בשאוב מוכח ודאי דכולו שאוב פסול מיהת אם מן התורה או מדרבנן ויוכח לפ"ז דגם בלתי שאוב אסור לעשות ממנו מקוה שלמה, וגם הרי הטור עצמו הוציא מכלל זה טיט הנרוק דאין לעשות ממנו מקוה שלמה והרי המשנה כללן יחד ואיך נוכל לחלק ביניהם. איברא דמ"ש הב"י בטעמו של הטור דע"כ טיט הנרוק אין לעשות ממנו מקוה לכתחלה מדברי הש"ס דסוכה י"ט ע"ב שאמרו והטובל בו לא עלתה לו טבילה דמבואר שאין לעשות ממנו מקוה שלמה הנה זהו לפירש"י שם והרי רש"י כתב שם להדיא דגם שלג וכל השנויין כאן במשנתנו אין לעשות מהן מקוה לכתחלה א"כ אין לחלק ביניהן, אבל להתוס' והרא"ש שם שפירשו דברי הש"ס שם דהטובל בטיט אף היכא שמצטרף להשלים לא עלתה לו טבילה בטיט א"כ אין מדברי הש"ס שום הכרע, אבל כך נוכל לומר דע"כ טיט הנרוק אין לעשות ממנו מקוה שלמה בלתי מים דהרי א"א להטביל בו דאין מטבילין בטיט כ"א היכא שמים צפין ע"ג כמבואר לעיל ספ"ב, וע"כ אם נתיר בטיט הנרוק אין להתיר בו רק ברובו טיט הנרוק ומיעוטו מים אבל בכולו טיט א"א, ולזה הכריע הטור דמאחר דע"כ כולו טיט א"א לעשות וחלוק הוא משלג ואינך להרא"ש לכן סובר הטור דגם רובו טיט א"א להתיר כ"א מיעוטו טיט ולא התיר הרא"ש כ"א בשלג וכפור כו', או אפשר דגם הטור לא הוציא טיט הנרוק לפסול רק בכולו טיט מפני דא"א להטביל בו אבל ברובו טיט מותר בחמת, ובזה א"ש להשוות דברי הרא"ש עם דברי הטור דהרי הרא"ש כלל כולן להתיר במקוה שלמה בשאובים ואיך הוציא הטור טיט הנרוק, ולפמ"ש א"ש דהרא"ש כוונתו על רובו טיט והטור הוציא לאסור בכולו טיט שזה מוכרת ודאי בדברי הש"ס דסוכה הנ"ל וספ"ב דמכלתין. עכ"פ הרי זכינו לדין דטיט הנרוק לעשות מהן מקוה שלמה א"א והמשנה כללן יחד מוכת דגם שלג אין להתיר בכולו, וא"כ אף ברובו אסור דרובו ככולו ולא הותר כ"א להשלים השיעור וכן מוכת בתוס' סוכה שם שלא השיגו על רש"י במה שאמר דכל השנויין במשנה אין לעשות מהן מקוה שלמה רק שכתבו שפי' לא נהלם שם בש"ס ופירשו דברי הש"ס דאף במיעוטו טיט אין להטביל בטיט יע"ש אבל מודים הם דאם רובו טיט וכן בשלג ברובו או כולו שלג אין להתיר כדברי רש"י הנ"ל, וכ"נ באמת מדברי הרמב"ם בפ"ז ה"נ שכתב המשנה כצורתה דמעלין ולא פוסלין השלג כו' שדוקא משלמת, וסיים שם אפי' הביא מ' סאה שלג בתחלה והניחו בעוקא וריסקו שם ה"ז מקוה שלמה וכשר, והך וריסקו היינו שעשאן מים כדברי הש"ך שם בס"ק ע"א וסובר כהראב"ד דאף ר' ישמעאל לא התיר כ"א היכא שעשאן מים רק שהראב"ד פסק כת"ק לאסור אף כשעשאן מים והרמב"ם פסק כר"י] דאם היה כונת הרמב"ם בהך וריסקו היינו שמיעך חללו שלא להיות תפוח הו"ל לכתוב כן אף היכא שמשלים מ"ס דפשיטא הוא דאם כולו מ"ס בעינן למעך תפוח שלו ע"כ גם אם סאה אחת ממנו משלמת השיעור של מ"ס בעינן למעך חללו וכמ"ש הראב"ד והרא"ש שם, והדעת נותנת כן דאם התפוח שלו אינו משלים השיעור א"כ גם בסאה אחת לא תשלים בזה שיעור מ"ס ומדהתנה כן על היכא שעשה ממנו מקוה שלמה מוכת לומר דהך וריסקו היינו לומר שפשרו ונמס והיה למים אבל למעך חללו ותפוח שלו גם בסאה אתת בעינן, ואמנם שהמג"א בסימן ק"ס סקט"ז צדד לפרש דברי הרמב"ם דלא כהש"ך, לדעתי ברור שצדקו דברי הש"ך בזה כמ"ש וא"כ הרי רבו הפוסקים לאסור בכולו שלג אף בלתי שאוב הרי המה רש"י ותוס' בסוכה י"ט והרמב"ם והראב"ד וכ"ד האשכול בסי' נ"ה, ולפמ"ש ע"כ כל הסוברים דפסול שאיבה הוא מן התורה מוכרחים לומר כן ולפמש"ל נראה דגם הרא"ש לא התיר רק בנמס והיה למים וכ"ד הש"ך וא"כ פשיטא שאין לסמוך כלל להקל בזה בטבילת נדה דבעינן מ"ס מה"ת, וכדעת הרר"א והר"ר שמתה במרדכי שם, וגם שכן הדעת נותנת דאם התורה גזרה מים שכל גופו עולה בהן היינו מ"ס איך יתכן להתיר כן בשלג והרי שלג כל שטחי חלקיה מפוזרים המה והשלג שרחוק מגוף האדם אינו שייך כלל לטבילת גוף האדם ובמה יצטרף יחד שנחשוב כל גוף האדם עולה במ"ס אחרי שחלקיו מפוזרים איך יצטרפו יחד, והרי מבואר ברמב"ם פ"א מה' ט"א הכ"ב דשלג שחשב עליו למשקין שמקבל טומאה דאם נטמא מקצתו לא נטמא כולו והוא מדברי הש"ס דנדה י"ז ע"א הרי ע"כ כל חלקיו מפוזרים ואינן מצורפין יחד דאלו במים מחוברים יחד לטומאה משא"כ בשלג וא"כ איך יצטרפו יתד לשיעור מ"ס, אך בש"ס שם מבואר דאם טיהר אח"כ השלג בהשקה למי מקוה ונטהר מקצתו נטהר כולו וכתב רש"י שלא נגעו המים אלא בפי הכלי אפ"ה נטהר כולו וכן הוא ברמב"ם פ"ב מהלכות ט"א הכ"ג הרי להיפך חזינן בו צירוף לטהרה, ובר"ש פ"ג דטהרות מ"ב הקשה מפני מה חלוק טומאה מטהרה ותירץ מפני דשלג מעלה את המקוה לכן נצטרף לטהרה. וא"כ אין מזה ראיה להכשירו כולו למקוה ודוק:
ד אכן מה שפירשו הרמב"ם והראב"ד דמה שהתיר ר' ישמעאל לעשות מקוה לכתחלה היינו לכשיתפשר השלג ויהא למים [והרמב"ם פסק כותיה אבל הראב"ד דעתו לאסור בזה מפני שלדעתו ת"ק אוסר בזה כמשי"ת] לא אוכל להבין לה דע"כ מה שר"י היה דן לומר דשלג אינו מעלה היינו בשלג בלתי מופשר דאם נפשר והיה למים למה לא יעלה לשיעור מ"ס. ואין לומר דר"י היה אוסר מפני שהובא שאוב מתחלה לתוך המקוה דא"כ הו"ל למימר דר"י היה דן לפסול ע"י השלג מפני שהיה שאוב וע"כ דר"י לא היה אומר רק דשלג בלתי מופשר לא יצטרף לשיעור מ"ס וא"כ כשחזר בו והורה לעשות ממנו מקוה לכתחלה ע"כ הוא ג"כ בלתי מופשר דאם ע"י הפשרה איזו חזרה יש כאן, וגם מתחלה היה מורה בה להיתר, ומדברי הראב"ד דלת"ק דמתניתין פסול שלג אחר שהופשר אף אם לא היה שאוב מפני דמתחלה ניתן בהמקוה בלתי מופשר שוב לא יתכשר אח"כ וכ"נ מדברי האשכול סי' נ"ה, ולפ"ז יתכן לומר דר"י היה אוסר מתחלה אף שלג מופשר גם להשלים לשיעור מ"ס מפני דבתחלת הבאתו לא היה מים, אבל דעת זו נפלאת ממני דמה גריעותא יש בשלג אם לא הובא שאוב רק שהיה שלג בלתי נימס לומר דאם אח"כ נמס והיה למים לא יוכשרו מים אלו למי מקוה וא"כ גם שלג שהיה מונח מאליו בחפירה עמוקה ונמס למים לא יוכשרו מימיו דמה לי הובא בלתי חשש שאוב או היה מונח מאליו שם בחפירה וזה דבר שאין הדעת סובלת שאין לזה טעם כלל ועיקר, וגם אם היה כל השלג שאוב ואח"כ נמס למים לפ"ד הראב"ד דלא גזרו בשלג משום שאיבה למה יופסל אחר כך כשהיה למים, ואין לומר דכולו שאוב פסול גם בשלג דהרי ע"כ גם אם כולו שאוב במים פסול מן התורה אפ"ה בשלג לא שייך זה שהרי לדעתו שלג כולו פסול למקוה מן התורה ואין בו פסול שאוב [וכמש"ל באות ב' דלדעת הש"ך הרא"ש הכשיר בכולו שאוב אם נמס אח"כ למים], וא"כ כשנמס אחר כך למים איזה פסול יש בו דעל מיעוטו שאוב לא גזרו ורובו או כולו שלג פסול לדעתו גם בלחי שאוב והרי השלג כעצים ואבנים המונחים שם. ועוד שבתוספתא שהביאה בב"י ופסק כן בש"ע סי' ל"א דגם מקוה מים שאובים שהגלידו והיה לקרח ואחר כך נתפשרו חזרו להכשר אף שהיו פסולים מתחלה ומכ"ש שלג שאוב שלא היה מים מתחלה למה יופסל כשהיה למים, וגם אם הראב"ד לא יודה לדינו של הש"ע ויפרש דהתוספתא לא הכשירה רק להשלימה למי מקוה כשחזר ונתפשר [עיין ב"י שיש לפרש כן בתוספתא] מ"מ בשלג בלתי שאוב כשנמס למים אין סברא כלל לפסול לת"ק. וגם ר"י כשהיה דן מתחלה:
לאסור לא אמר רק על שלג בלתי מופשר וא"כ בחזרתן להיתר ע"כ התיר אף בשלג בלתי מופשר, וכבר אמרתי שלדעתי היה נראה לומר יותר דר"י התיר אף בשלג בלתי מופשר ולדידיה באמת יפסול השלג בשלשה לוגים שאובים דכיון שמותר לעשות ממנו מקוה שלמה שוב דינו כמים לגמרי אף להסוברים דפסול שאיבה הוא דרבנן מ"מ כיון שדינו כמים גזרו עליו כמו על המים, וא"כ לת"ק ולר"ע דמתני' דשלג לא הוכשר למקוה שלמה לכן לא גזרו עליו משום שאיבה לפסול בשלשה לוגים כמש"ל באות א', ולר"י דהוכשר למקוה שלמה יפסול באמת בשלשה לוגים, ויסתייע דבר זה ממה שסמכו במשנתנו לדברי ר"י דברי ר' יוחנן בן נורי שאמר אבן הברד דינו כמים והיינו ג"כ שכשר למקוה שלמה ויפסול בג' לוגים שאובים, אבל רבותינו ז"ל לא פירשו כן, ומתוך הדחק נראה לפרש בדעת הרמב"ם ז"ל דר"י היה סובר מתחלה דשלג דינו כמי פירות דאינו מעלה ולא פוסל אבל לאו לגמרי כמי פירות דמי פירות גם בלתי שאוב לא ישלימו לשיעור מ"ס ובשלג היה משלים בלתי שאוב רק בשאוב היה אומר דאינו פוסל ואינו מעלה, וגם אפשר לומר דר"י שאמר דאינו מעלה היינו בפחות משלשה לוגים שדינו כמים שאובים דאף פחות משלשה לוגים לא ישלימו וממילא בשלשה לוגים שאובים יפסול ולכן אף כשנמס אח"כ לא יעלה מפני דמתחלתו היה שאוב ואחר כך חזר בו והורה להיתר בכולו שאוב כשנמס אח"כ והיה למים ולכן גם י"ט סאה ממנו שאובים ישלימו לשיעור מ"ס אף כשלא נתפשרו וקיי"ל כוותי'. סוף דבר אין לנו פי' מספיק בדברי משנתנו מדברי רבותינו ז"ל שפי' הש"ע שהכשיר בכולו שלג שאוב לא יעלה בשום פנים להסוברים דכולו שאוב פסול מן התורה, וגם פירוש הרמב"ם ז"ל דר"י התיר לכשיתפשר הוא דחוק למאד, אכן להסוברים דכולו שאוב פסול מדרבנן יתכן לפרש דברי המשנה כפשטה להכשיר כולו שאוב בשלג בלתי מופשר, או כמ"ש דלר"י יפסול שלג בשלשה לוגים שאובים ולא קיי"ל כוותיה. והיותר קשה אצלי שאין הדעת סובלת דשלג בלתי מים כלל יצטרף יחד לשיעור מ"ס אחר שכל חלקיו מפוזרים המה וכשנטמא מקצתו לא נטמא כולו כמש"ל באות ג', אשר ע"כ להלכה לעשות מקוה שלמה משלג בלתי שאוב לטבילת נדה ודאי אין להתיר כלל, ואם נמס והיה למים יש להכשיר אף אם מתחלה היה כולו שאוב. וזה דוקא כששאבן לעשות מהן מקוה אבל אם בעת ששאבן תשבן למשקה מים בתלושין נטמאו ולא יטהרו אחר כך בהפשרתן ופסולים למקוה, ולהשלים לשיעור מ"ס ודאי משלים אף בלתי מופשר ואף י"ט סאים שאובים משלימים רק למעך חללו, וכתב האשכול בסי' נ"ה דבעינן למעכו ולכתתו דכשימס לא יחסר שיעורו וכ"כ הרא"ש בה"מ סי' י"ח וכ"כ הש"ך בס"ק ע"ב. אך לכאורה זה רחוק מן המושכל דשלג כל כמה שתמעכו אפ"ה אם ימס ויהיה למים יחסר שיעורו. והראב"ד כתב דבעינן למעכו שיהא ככפור וכברד וזה נכון, ואם הביא מ"ס שלג אף בלתי שאוב לתוך הבור אין תקנה להטיל עליהם רותחין שאובים דכיון דהשלג לא נחשב כמים הרי הרותחין יקדמו ויפסל ע"י שאיבה וכ"כ בפ"ת בשם תולדות יצחק ועיין לקמן מ"ג פ"ב אות ה'. אך יש תקנה להטיל שם אבנים מלובנות או עששיות של ברזל מלובנות עד שימס רוב שיעור מ"ס ויהיה למים ואז השלג הבלתי מופשר יצטרף להשלים שיעור מ"ס ויוכל להטיל אח"כ רותחים שאובים. ולענין נט"י בכרי של שלג בלתי מופשר כבר הורה ד"ז רבינו הגאון מלאדי נ"ע בא"ח סי' ק"ס להתיר בשעת הדחק אבל שומר נפשו ירחק מזה:
ה ודע עוד דהרמ"א שהחמיר בשלג בלתי מופשר שאין לעשות ממנו מקוה לכתחלה אף שלא היה שאוב ואפ"ה בסעיף ל"ב שכתב הש"ע דכל דבר שתחלת ברייתו מן המים מותר להטביל בו [והזכרתי זה לעיל פ"ו] הודה לו הרמ"א ג"ז לדעתי רחוק מן הסברא דאם בשלג אסור לטבול בו אף שהוא עצמו מים וגם ימס על ידי חום ויהיה למים איך נתיר לטבול ביבחושין שברייתן מן המים בלתי מים כלל ואיך יצטרפו יחד לשיעור מ' סאה, ובאמת מהך דמטבילין בעינו של דג וביבחושין הנזכר בזבחים כ"ב כפשוטה דמותר להטביל בהם בלתי מים יהיה ראיה גדולה למתירים לטבול בשלג בלתי מופשר. אבל כבר שדיתי נרגא בהך דמטבילין ביבחושים דאפשר דגם בזה לא התירו רק לצרפן למים ולא להטביל בהן לחוד, וכפי הכרעת הרמ"א להחמיר בשלג בלתי מופשר ולפמש"ל שדינא הוא ולא חומרא בעלמא נראה ודאי שיש לאסור להטביל במקוה שנעשית כולה מיבחושים של מים ואף לצרפן לשיעור מ"ס מסופק אני מדלא נחשבו במשנתנו בכללי דמשנתנו דמעלים ולא פוסלים וכמש"ל בזה בפ"ו רק אם יש שם מ"ס מים ונמצאו בצד המקוה יבחושין של מים מותר להטביל בהן ולא חשבינן להו כטיט אבל לצרפן למ"ס אין לנו ומכ"ש לעשות מהן מקוה שלמה אין להתיר כלל:
ו ודינו של הש"ע בסעיף ל"א דמקוה שאוב שהגליד ונימוח נכשרו כל המים כמ"ש הש"ך בס"ק ע"ד והוא מתוספתא דטהרות פ"ב המובאה בר"ש בטהרות פ"ג מ"ב ובתשובות הרא"ש כלל ל"ב סס"ב הובא בב"י צע"ג למעשה, דהרי להראב"ד שכתבתי לעיל שסובר דלת"ק דמתניתין שלג כולו שאוב אף לכשיתפשר אח"כ פסול למקוה א"כ מכ"ש שיפסול כשהיה מים שאובים ואח"כ הוגלדו ונעשה קרח ונתפשרו אח"כ למים כמש"ל שדין קרח ושלג אחד הוא כמבואר במשנה, וגם להרמב"ם שמכשיר בשלג שאוב שנפשר אח"כ והיה למים נראה דלא יכשיר אם נפסלו מפני שאובים כשהיה מים גמורים דכאן שלא היה מעולם שם שאוב על מים אלו דשלג לא נפסל בשאיבה רק שלא הוכשר לעשות ממנו מקוה לדעתו [אף בלתי שאוב] שפיר אמרינן דכשחזר אח"כ למים הרי הוכשר דלא היה עליו שם פסול מעולם אבל מים שנפסלו מפני שאיבה ואח"כ הגלידו במה יפקע שם שאוב מהן ואם היה הרמב"ם סובר להכשיר בזה הו"ל להשמיענו רבותא יותר דאף בנפסלו כשהיו מים יחזרו לכשרותן אח"כ ומוכח דבזה מודה להראב"ד לפסול מפני שנקרא עליהם שם פסול, וגם לפמש"ל דעיקר חשש שאובים הוא מפני מים טמאים הרי מבואר בתוספתא שם דמים טמאים שהגלידו וחזרו ונתפשרו חזרו לטומאתן, ע"כ נראה דגם התוספתא לא הכשירה כ"א לצרפן למ"ס והיינו דהתוספתא אומרת דאם הגלידו הרי אז לא פסל בהן שאיבה ומותר לצרף אותן למקוה אף כשהן מוגלדים ושאובים כדברי משנתנו, ולכן גם שהיה מתחלה שאובים שוב כשהוגלדו דינן כמים גלודים ושאובים דמצרפין אותן לשיעור מקוה ואף כשנתפשרו אח"כ לא נגרע ערכן ודינן מכמו שהיו גלודים. והטעם יש לומר דהוו כשאובים שהומשכו שביארתי בפרקים הקודמים דאף שלא נפקע טומאתן מ"מ בהשלמת שיעור מ"ס נעשו מקוה כשרה ונטהרו גם הטמאים. וכן יש לומר גם במים שנגלדו אם היה שם רוב כשרים אף שהגלודים לא נטהרו מ"מ בהשלמת שיעור מ"ס יש כאן מקוה כשרה ונטהרו כולם. אך יש להצדיק דברי הש"ע ע"פ מה שנת"ל דהעיקר כדעת הרמב"ם ושלג וכפור וגליד ששאבן בעת גלדן והניחן במקוה כיון שלא היו ראוים למקוה שוב כשנתפשרו פנים חדשות באו לכאן וכשרים למקוה כן נימא דגם אלו שהיו שאובים אחר כך בקרישתן וגלדן פקע שם שאובים מנייהו דאינן פוסלים בג' לוגים כמים לכן גם כשנפשרו אח"כ הוו דינן כשאבן בגלדן דכשיתפשרו אחר כך כשרים למקוה, דאם נימא דשאובים כולן בגלדן ונתפשרו פסולים למקוה א"כ היה לחז"ל לגזור דגם ג' לוגים מהם יפסלו את המקוה, דמה שלא גזרו בשלג בג' לוגים הוא מפני דכולו שלג לית ביה חשש שאיבה דבלתי מופשר פסול ולכשיתפשר פנים חדשות באו לכאן ומעתה אם שאובים שהוגלדו יופסלו לכשיתפשרו לעשות:
מקוה שלמה היה לנו לגזור גם בשלשה לוגים, ולומר דבאמת שאובים שהוגלדו פוסל בג' לוגים הרי מבואר בתוספתא דמצטרפין כו', ועכ"ז אין זה הכרע דנוכל לומר דכיון שבעת גלדן פסולים לעשות מהן מקוה שלמה לכן לא גזרו עליהן בשלשה לוגים אף בשאובים שהוגלדו ולכשיתפשרו דינן כבעת גלדן דמצטרפים ופסולים למקוה שלמה, וגם אם כוונת התוספתא להכשיר למקוה שלמה כפי' הרא"ש ז"ל נראה דהיינו דוקא אם המים לא נטמאו ופסול שאיבה דרבנן שבו לכשרותן בנפשרו אבל בהיו טמאים מאחר דשבו לטומאתן הרי במים טמאים אין טבילה מן התורה כמ"ש כ"פ וא"כ אנן השתא שכולנו טמאים א"א להתיר בשאובים שגלדו ונפשרו לעשות מהן מקוה שלמה, אם לא שנאמר דמה שאמרו בתוספתא דשבו לטומאתן היינו באם היו בכלים דאז מקבלים טומאה להבא גם אם לא נטמאו מקודם לכן חזרו לטומאתן אבל בהובאו בבור הרי אם לא נטמאו מקודם אין להם טומאה להבא מן התורה כמש"ל בפ"א דאף שאובים שנתחברו לקרקע אין להם טומאה מן התורה ביש בהן רביעית ואלו שהובאו בגלדן אפשר שלא גזרו עליהם גם טומאה דרבנן להבא ולכן לא שבו לטומאתן הקודמת ג"כ, אבל לא ידענא מקור לזה דמדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות ט"א נראה דכל המשקין שנקרשו ונפשרו חזרו לטומאתן, ולחלק דמים מחוברים לקרקע יש להן דין אחר אין לנו יסוד ברור לכן נראה דבזה"ז אין להורות היתר בכולו שאוב שהוגלד והופשר, וגם כי יש לומר דהדעת נותנת דשאוב שהוגלד והופשר דינו כשאובים שהומשכו וכמ"ש הסמ"ג הובא בב"י, והתוספתא דמכשרה אפשר דסובר האי תנא דגם שאובה שהמשיכוה כולה כשרה ולדידן דפסול הומשכה כולה גם בזה יש לפסול ולכן אין לעשות מעשה בזה, רק במקוה שנפסלה ע"י שאיבה בשלשה לוגים או במיעוט שאובים בי"ט סאים ונקרשו המים עד שלא נשאר בהן ג' לוגים יש להורות שכשיופשרו תתכשר וכן בשאובים שהוגלדו והובאו למקוה חסרה ישלימו למ"ס אף בהפשרתן אח"כ. כך נראה לדעתי:
מ"ב אלו פוסלים ולא מעלים כו'. היינו שדינם כמים ממש ובמים החמירו דאף היכא שאין בהם ג' לוגים ואינן פוסלים את המקוה אפ"ה אינן מצטרפים להשלים השיעור של מ"ס, וחומר החמירו בהם שלא יבאו לטבול בשאובים, אבל מן התורה ודאי מעלים ומצטרפים למ"ס אם היה שם כ"א סאה כשרים גם למאן דסובר שאיבה פסול מן התורה אפ"ה ברוב כשרים לכ"ע מצטרפים השאובים להשלים השיעור, רק מדרבנן החמירו שאינן מצטרפים אף היכא דאינן פוסלים וזה פשוט ופעמים מעלים ג"כ במקוה שלמה שנתן סאה ונטל סאה, ויתבאר זה לפנינו בעז"ה:
והא דחשב כאן מי שלקות הביא הר"ש בשם הירושלמי להקשות ממתניתין דספ"י דתרומות דמי שלקות אסירי לזרים, ומסקנת הירושלמי דאף שנותן טעם במים מ"מ נחשבו כמים לפסול את המקוה. אבל ביותר יש להקשות על מתניתין מדברי הש"ס דברכות ל"ט ע"א דמי שלקות מברכינן בפה"א כדין שלקות עצמן ואם ברכתן בפה"ע מברכין בפה"ע שזה בודאי אינו עבור טעם לחוד דאטו ביצה שנתבשלה בתבלין מברכינן עליה כברכת התבלין מפני שלענין תרומה נאסרה הביצה כמבואר בפ"י דתרומות וע"כ מיא דשלקות נחשבו כעיקר השלקות וכמי פירות נחשבו ואפ"ה לענין מקוה פוסלי' את המקוה. ובאמת בדין מיא דשלקות נדחקו הפוסקים בזה בא"ח סי' ר"ה מפני מה נחשבו כפרי עצמה, והמג"א הביא שם בשם המרדכי שדין מיא דשלקות לא נאמר כ"א היכא שעשויין לטיבול, ונראה שהמרדכי נמשך אחר ד"ר מנא המובא כאן בר"ש שחילק כאן בקשין וכאן ברכים שפירושו נראה דאם המי שלקות הם עבים וקשים ונעשו כמין אוכל אז נחשבים כמי פירות אבל אם הם רכים וצלולים נחשבים כמים. וזה שסיים שם כאן באוכל כאן במשקה והיינו שאם נעשו כמין אוכל אז נחשבו כמי פירות [ודברי הר"ש נוטים לפי' זה], ואף שודאי לענין תרומה נראה עיקר כתירוצו של ר' יוסי בירושלמי דלענין תרומה כל היכא שנותן טעם אוסר משא"כ הכא נחשבו כמים לענין מקוה, מ"מ יתכן דר' יוסי אינו חולק על ר' מנא בגוף הדין דקשים וסובר כר' מנא דאם הם קשים ועבים גם לענין מקוה אינן פוסלים רק ברכים חלק עליו לומר דלענין תרומה נאסרו גם ברכים אבל בקשים יודה דנחשבו למי פירות גם לענין מקוה, וזו היא סברתו של המרדכי דגם לענין ברכה מה דמתשבינן מי שלקות כדין הפירות עצמן היינו דוקא בעבים וקשים שעומדים לטבל שאז גם לענין מקוה נחשבו כמי פירות לסברת הירושלמי אבל ברכים וצלולים אף שאסורים לענין תרומה מ"מ מדלענין מקוה נחשבו כמים גם לענין ברכה נחשבו כמים עד שיהיו עבים וקשים אז ברכתן כפרי עצמה וגם לענין מקוה נחשבו כמי פירות, ובאמת שדברי המרדכי נכונים מאד אם היו הפוסקים מודים לדבריו. אבל הרמב"ם פ"ח מהלכות ברכות וכן התוס' והרא"ש שם והטוש"ע בסי' ר"ה סתמו דבריהם דכל מי שלקות ברכתן כדין השלקות אף ברכים וצלולים, ועכ"ז יש לדחות דברכה שאני מפני דהמים בטלים לגבי עיקר הפרי, בין לדעת הרמב"ם שם שהבינו האחרונים מדעתו מפני דעיקר נטיעתן היה על דעת לבשלן לכן נחשבו המים כהפרי ובין לדעת הרא"ש שם מפני שמבשלן ואוכלן עם הפרי עצמה ולכן בעילי המים לגבי הפרי אבל כ"ע מודו שם דאם מבשל הפרי כדי לשתות מימי הבישול ברכתן שנ"ב כמ"ש רבינו נ"ע בסי' ר"ב, וא"כ התם שאני שעיקר הטעם הוא דבטילי המים לגבי הפרי אבל לענין מקוה נחשבו כמים, אך הא קשה דתמר אמרו כאן דמשהחמיץ אינו פוסל את המקוה ואילו לגבי ברכה פסקו כולם בא"ח סי' ר"ד דאף משהחמיץ דינו כמים וברכתן שנ"ב רק היכא דרמי תלתא ואתא ארבעא אז דוקא ברכתו בפה"ג, ואם כן קשה איך נתהפכו הדברים דמי שלקות שברכתן כברכת הפירות ואפ"ה לענין מקוה נחשבו כמים ואילו תמד משהחמיץ אף דלענין ברכה נחשב כמים וברכתו שנ"ב לענין מקוה דינו כמי פירות, וגם הפוסקים כולם פסקו סתמא לענין מקוה כדברי משנתנו כמ"ש הרמב"ם פ"ז מה"מ ובש"ע סי' ר"א סעיף כ"ד:
ב והנה דברי משנתנו לחלק בין החמיץ ללא החמיץ איתא ג"כ במעשר שני פ"א לענין קיחה בכסף מעשר והוכפלו הדברים בחולין סוף פ"ק דכ"ה שכללן יחד דעד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה ומשהחמיץ כו' ואוקמוה בש"ס דידן בחולין כר"י דס"ל גבי מעשרות דאם נתן כדי מדתו חייב כמבואר במעשרות פ"ה, ושפלוגתת ר"י ורבנן הוא בשהחמיץ דוקא הכי אוקמוה ר"נ וריב"ח, אבל ר"א סובר דפלוגתתן כשלא החמיץ אבל בהחמיץ מודו רבנן לר"י ומשנתנו אסיא ככ"ע, והביאה הר"ש וכתב ע"ז וצריך לדקדק שלא תקשה מסקנת הירושלמי כו' כוונתו דבהירושלמי דלעיל גבי מח שלקות אמרו דאין לדמות תרומה לדין מקוה דגבי תרומה כל היכא שנתן טעם אוסרת משא"כ לגבי מקוה אכתי מיא הוא, ואיך דימו הכא לומר דתמר שהחמיץ דחייבו ר"י במעשר לומר דמפני זה מיקרי מי פירות לענין מקוה ומה ענין חיוב מעשר לגבי מקוה, אבל גם בירושלמי דמעשרות וכן במעשר שני אוקמוה למתני' דמעשר שני וכן משנה דחולין כר"י דמעשרות ואמרו שם בשם ריב"ת [ואיכא מאן דאמר שם בשם ר"א] דפלוגתתן כשהחמיץ וכדברי הש"ס דידן, וקושית הר"ש נראה לדעתי לומר דאין דין מי שלקות שוה לדין התמד דשלקות גוף התרומה הוא שהוא הירק עצמו שנתחייב בתרומה ולכן גם טעמו אוסר אף דמיא הוא לדין מקוה משא"כ תמר שנתן המים על החרצנים וזגים או ע"ג השמרים [עיין תוס' חולין כ"ה ע"ב:
ד"ה התמד כו'] שזה פסולת הפרי ואינו גוף הפרי עצמה שנתחייב בתרומה רק פסולת הפרי הוא והרי פסולת הפרי לא נתקדשו בתרומה אפי' בתרומה עצמה ומכ"ש גבי טבל דאיירינן בה במסכת מעשרות כמבואר בתרומות פי"א מ"ה דגרעיני תרומה וכן המורסן וסובין של תרומה מותר לכתחלה לזרים ומכ"ש גבי טבל אין עליהם איסור טבל ולכן גם החרצנים חגים או השמרים שאינן רק פסולת הפרי מה שחייבן ר"י במעשרות לא יתכן לומר שזה עבור שנתנו הטעם במים דטעמן אינו אוסר דהן עצמן אין עליהם חיוב טבל או תרומה וכ"ש טעמן, וע"כ מה דחייבן ר"י לאו עבור טעמן הוא רק דסובר דמי פירות ממש מיקרו ולכן דימו זה בש"ס וכן בירושלמי לדין המקוה והיינו דע"כ ר"י דחייבן במעשרות סובר דמי פירות ממש הם ולכן גם לענין מקוה נחשבו כמי פירות, ואינו דומה לדין מי השלקות דשם גוף הפרי עצמה הוא ולכן גם טעמה אוסר, ובזה יתיישב גם קושית התוס' בחולין שם ד"ה המתמד [וכן הקשו בב"ב צ"ו ע"א] איך פטרי רבנן ממעשרות והרי גם טעמו של טבל אוסר ולמ"ש לק"מ דשאני הכא דפסולת הפרי הוא ולכן טעמן אינו אוסר דהפסולת אין עליהם קדושה כאמור. שוב מצאתי בדברי הרמב"ן בב"ב צ"ו שכתב כן להדיא דמפני שהן פסולת לכן נא חשבי להו רבנן לחייב טעמן במעשר וכתב שם עוד דאיירי בהפריש מהיין מעשר ותרומה ונפטרו גם השמרים מן הדין וגם ברמא תלתא ואתא ד' לא מחייבי רק במעשר לא בתרומה וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעשר ה"ז יע"ש, אבל מה שהקשיתי קשה טובא דאם מי השלק דלגבי ברכה נחשבו כעיקר הפרי אפילו הכי חשבינן להו כמים לענין מקוה ואיך בתמד דלגבי ברכה נחשבו כמים מדוע הכא נחשבו כמי פירות, ובירושלמי דמעשרות אסיק שם בשם ר' יוסי דמשנתנו דחולין אתיא ככ"ע שכן אפילו מי מלח נקחין בכסף מעשר ואתיא לכאורה כדברי האומר בש"ס דידן בעירובין כ"ז דמי מלח נקחין בכסף מעשר או דאיירי בעירב בהן שמן וכ"כ הפני משה שם. אבל לא יכולתי להלום זה דא"כ מאי טעמא אינו פוסל את המקוה הכי מי מלח לא יפסלו את המקוה הרי מיא הוא, ואולי הירושלמי לא בא רק ליישב המשנה דמע"ש ככ"ע אבל הא דחולין דמשהחמיץ אינו פוסל את המקוה ע"כ אתיא כר"י כריש דברי הירושלמי דשם דלר"י מי פירות ממש נחשבו. ואכתי הענין מתמיה וקושיתי לא נתיישבה איך יתיישב האי פסקא עם הא דברכה:
ג ודברי הפוסקים בהא דתמר משהחמיץ ברכתו שנ"ב יצאו מדברי הש"ס דב"ב צ"ה צ"ו דפסקו שם כן הלכתא ורבא קאמר לה דאפי' ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא אכתי ברכתו שנ"ב עד דאתא ארבעא. ומוכח שם בש"ס דאתיא הסוגיא לפ"ד רבנן דפליגי על ר"י במעשרות שהרי הקשו שם בש"ס וביתר מכדי מדתו מי פליגי כו' משמע דהסוגיא אתיא כרבנן דר"י דהרי לזה היה מקשה דאם רבנן מודים לר"י ביתר מכדי מדתו היה ראוי לברך בפה"ג במצא תלתא ופלגא, וא"כ לר"י מברכינן בפה"ג אף במצא כדי מדתו כל היכא שהחמיץ וכ"כ התוס' בחולין ד"ה אי ר"י כו'. ואף להרשב"ם שכתב בב"ב דר"י לא אמר רק להחמיר לענין מעשר מחומרא בעלמא מ"מ מודה הרשב"ם דביתר מכדי מדתו אם היו רבנן מודים לר"י היה ראוי לברך בפה"ג. [וקושית התוס' בחולין על הרשב"ם יש ליישב דסוגיא דב"ב אזלא לפ"ד ר"א דאוקים לפלוגתייהו בלא החמיץ ואז בודאי לר"י אינו אלא חומרא בעלמא דהרי אין כאן שום שייכות ליין בלא החמיץ וגם לא מצא יותר מכדי עדתו א"כ מיא בעלמא הוא ולכן הקשו שם רק על יתר מכדי מדתו דאם רבנן מודים לר"י ע"כ חמרא הוא, אבל לר"נ ולריב"ח דאוקמי לפלוגתייהו כשהחמיץ סברת הש"ס בחולין דגם לר"י במצא כדי מדתו תמרא הוא], עכ"פ מובן מזה דסוגיא דב"ב סוברת להלכה דלא כר"י ואף ביתר מכדי מדתו לא מחייב עד דרמא תלתא ואתא ארבעא, ולפי זה הני משניות דמעשר שני ודחולין ודמכלתין כולהו סתים להו תנא כר"י ויחידאה נינהו ולא קיי"ל כוותייהו מדלא מברכינן בפה"ג כן אינן נקחין בכסף מעשר ופוסל את המקוה דמיא נינהו, ומצינו כמה סתמי משניות דלית הלכתא כוותייהו דסתמינהו רבי אליבא דחד תנא, וא"כ משנתנו לאו הלכה היא, ואף לפמ"ש להרשב"ם דסוגיא דב"ב אזלא כר"א דפלוגתייהו בלא החמיץ ובהחמיץ מודים רבנן לר"י אפילו הכי פסקינן שם דאף בהחמיץ לא מברכינן בפה"ג עד דרמי תלתא ואתא ארבעא וע"כ הטעם דכמו דבלא החמיץ לר"י הוי חומרא בעלמא לחייב במעשר כן גם רבנן דמודו לר"י בהחמיץ ג"כ להחמיר הוא אבל אכחי לא מיקרי מ"פ, דהרי לא הקשו שם רק על יתר מכדי מדתו למה לא נכתב בפה"ג מפני דאז היה סברת הש"ס דאם מודים חכמים לר"י ע"כ חמרא הוא, אבל בהחמיץ ולא מצא יתר מכדי מדתו לכ"ע מיא הוא ולמסקנת הש"ס דרבנן פליגי על ר"י אף ביתר מכדי מדתו אף דמודים בהחמיץ מ"מ אינן מודים רק לחומרא בעלמא לא להשוותן למי פירות ממש, ולא עוד אלא דנוכל לומר דגם לר"א חכמים אינם מודים לר"י בהחמיץ. ומה שאמרו בש"ס ופליגא דר"א היינו דלר"נ וריב"ת ר"י לא מחייב רק בהחמיץ ולר"א מחייב ר"י אף בלא החמיץ אבל רבנן פליגי אף בהחמיץ כפשט הש"ס דב"ב הנ"ל רק רש"י ותוס' פירשו כן דלר"א מודים חכמים לר"י בהחמיץ. והמעיין היטב בש"ס יראה שאין לזה הכרע ונוכל לומר דסוגיא דב"ב אזלא כר"א ולר"א דחייב חומרא בעלמא הוא אבל רבנן אינם מודים בהחמיץ כ"א ביתר מכדי מדתו היה סברת הש"ס דמודים חכמים לר"י, (ובירושלמי אמרו להדיא בשם ר"א דחכמים פליגי אף בהחמיץ אף שמוכח שם דבלא החמיץ לא פליג ר"י מכל מקום אין להרחיק המחלוקת ונאמר דבזה מודו ש"ס דידן דחכמים פליגי אף בהחמיץ], באופן דבין אם נפרש דברי הש"ס דב"ב כהתוס' דסוגיא אזלא שם לרבנן דר"י אבל לר"י גם במצא כדי מדתו יין גמור הוא, ובין אם נפרש כהרשב"ם דשם אזלא אליבא דר"א ולר"י אינו אלא חומרא בעלמא מוכח גם כן דביחר מכדי מדתו אם חכמים היו מודים לר"י היה ראוי לברך בפה"ג, וא"כ אנן דפסקינן שם בב"ב דלעולם לאו חמרא הוא עד דרמי תלתא ואתא ארבעא. רבנן לא הודו לר"י לחייב במעשר אף בהחמיץ ולכן ברכתן שנ"ב ומשנתנו זאת יחידאה היא ואתיא כר"י ולא קיי"ל כוותיה. ואם כן כל הפוסקים כולם לכאורה זיכו שטרא לבי תרי, דבא"ח פסקו כחכמים דפליגי על ר"י וכאן סתמו כדברי המשנה דאתיא כיחידאה וכבר העירותי ע"ז בחידושי לחולין בעז"ה, וצריך לומר דהפוסקים סמכו עצמן על סתימת המשניות דמכלתין והחולין ודמע"ש לא לדחותם מהלכה ופסקו כאוקימתא דר"א דבהחמיץ מודים רבנן לר"י וכפ"ד הרשב"ם דלר"י חומרא הוא לענין מעשר ולא לענין ברכה וגם רבנן דמודים לר"י בהחמיץ רק לענין מעשר ולא לענין ברכה ואפילו הכי לענין מקוה הקילו כשהחמיץ שנשתנה טעם המים שהחמיץ ומאחר דפסול שלשה לוגים דרבנן הוא הקילו בזה, וכן לענין כסף מעשר הקילו בזה שמשקה הוא וראוי לקנותו בכסף מעשר ואינו דומה למי שלקות דשם לא נשתנה טעם המים לגמרי רק שיש בהן הרגש מי שלקות ונרגש גם טעם הירק ולכן לענין ברכה ולענין תרומה דינן כירק ולענין מקוה כמים נחשבו דלא אזלינן בתר טעמא. מה שאין כן בתמד שנשתנה טעם המים לגמרי שהחמיץ לכן לענין מקוה הקילו בזה ולענין מעשר חומרא בעלמא הוא מפני שפסולת הם ולית בהן דין תרומה ומעשר כמש"ל וכן לענין ברכה לא נשתנה ברכתן שכח החמיצות הוא רק קיוהא בעלמא כמ"ש התוס', או נאמר דאף שהיה ראוי לשנות דין ברכתן כמו במי שלקות רק מפני שברכת בפה"ג ברכה מיוחדת היא:
מפני חשיבות היין וכל היכא שאין בהן חלק רביעית יין אף שהחמיץ מ"מ לית בהן חשיבות יין, ולקבוע עליהם ברכה בפה"ע לא רצו להפליגן בברכתן דכל הבא מגפן ברכת בפה"ג מברכינן עלייהו ואילו שאין להם חשיבות יין השאירו בהם ברכת מים, וזה נכון, ולענין מעשר חומרא הוא מפני שהם פסולת לא נתחייבו מן הדין במעשר. ומה שהקשו שם בב"ב וביתר מכדי מדתו לא פליגי היה סברת המקשן דביתר מכדי מדתו אם רבנן מודו לר"י גם ברכת בפה"ג מברכינן עלייהו ואסיק דרבנן פליגי אף ביתר ממדתו אם לא החמיצו אבל בהחמיצו מודים לר"י לחייב במעשר מפני חומרא בעלמא וברכתן שנ"ב ולענין מקוה הקילו מפני שנשתנה טעמן לגמרי, ונוכל לדחוק לומר כן גם לפ"ד התוס' דר"י מן הדין מחייבן במעשר וגם בברכה חשיב להו כיין אפ"ה מה דרבנן מודו לר"י בהחמיץ לאו מן הדין הוא רק להחמיר לחייבן במעשר ולא לענין ברכה דלית בהו חשיבות יין ואפ"ה לענין מקוה נחשבו כמי פירות, ועוד שהתוס' כתבו זה לאוקימתא דר"נ דבשהחמיץ מחלוקת, ובזה סברתם דלר"י גם ברכת יין ניתן להם אבל לר"א דאוקמה בלא החמיץ מחלוקת ודאי אין סברא לומר דלר"י ניתן להם ברכת יין אחרי שלא מצא יותר ממדתו וגם לא החמיץ איך יברך עליהם בפה"ג ומיא בעלמא הם, ולכן גם לרבנן בהחמיץ אין להם ברכת יין, עוד נוכל לומר דגם אם נימא דר"י מחייב מן הדין במעשר וכן לרבנן בהחמיץ אפ"ה לענין ברכה אין להם חשיבות יין לקבוע להן ברכה מיוחדת עד שיהא בהן חלק רביעי יין וברכת בפה"ע לא רצו לקבוע על יוצא מן הגפן והשאירו להם ברכת מים ולענין מקוה מעיקר הדין כמי פירות נחשבו כמו גבי מעשר משא"כ מי שלקות לענין ברכה חשבינן להו כירק ולענין מקוה חשבינן להו כמים דלא אזלינן בתר טעמא. זהו מה שנראה ליישב דברי הפוסקים בזה ועיין לקמן פסקא ב' על משנה זו מ"ש שם בדברי התוס' דיבמות. אך להרמב"ם לא יעלה ישוב זה, שהרי איהו פסק בפ"ב מהלכות מעשר ה"ז דכל היכא דלא רמו תלתא ואתא ארבעה לא מחייבי במעשר ולא החמירו בו כלל וזה דלא כר"א שאמר שבהחמיץ מודו רבנן לר"י וא"כ מתני' יחידאה היא וכר"י אתיא, ונוכל לומר להרמב"ם דמה שאמר ר"א בלא החמיץ מחלוקת היינו דר"י מתייב אף בלא החמיץ ורבנן לא הודו לר"י אף בהחמיץ ולא נתחייבו במעשר מפני דפסולת הם ואפ"ה לענין מקוה כמשקה נחשב ולענין ברכה לית בהן חשיבות יין כמש"ל. ומה שאמרו בב"ב וביתר מכדי מדתו מי לא פליגי היינו לפי סברת המקשן דהיכא דמצא יתר מכדי מדתו ניתן להם ברכת יין אבל להתרצן לעולם לרבנן לית בהו ברכת יין עד דרמא תלתא ואתא ד' וגם במעשר לא נתחייבו רק לענין מקוה נחשבו כמשקה, ולפ"ז נוכל לומר דגם לאוקימתא דר"נ וריב"ת דכשהחמיץ מחלוקת ורבנן לא מחייבי במעשר אף כשהחמיץ אפילו הכי מתניתין אתיא ככ"ע ולענין מקוה נחשבו כמשקה. ומה שאמרו ומתניתין ר"י היא לא רצו להאריך בזה ואמרו דר"י היא. אבל לפי האמת אין לנו לדחות כמה סתמי משניות לומר דאתיין כיחידאה ודחוק קצת, ועיין לקמן באות ה' מה שכתבתי לדעת הרמב"ם ז"ל:
ד והנה הרא"ש בקיצור פירושיו למס' מעשר שני פי' שם דברי המשנה דאיירי ברמא תלתא ואתא ארבעא ואפ"ה כשלא החמיץ מיא בעלמא הוא עם תערובות יין ולכן אינן נקחים בכסף מעשר רק שכתב שם הרא"ש דאם לקחן כשלא החמיץ ואח"כ החמיצו נקנו למפרע ואחריו נמשך הרע"ב שם. ומובן הדבר אשר בודאי ראה הרא"ש דברי הש"ס דחולין וכן דברי הירושלמי דאוקמוה כיחידאה ור"י היא רק שרצה הרא"ש ליישב דברי המשנה אליבא דהלכתא ויאמרו הרא"ש והרע"ב שבש"ס חולין רצו להעמיד כפשט המשנה דאיירי בלא הותיר מכדי מדתו, אבל לפי הסוגיא דב"ב דקיי"ל כרבנן דר"י ואף בהחמיץ מברכינן שנ"ב, [וע"כ צריך לומר דגם לר"א דאומר דמודו רבנן בהחמיץ היינו לחומרא בעלמא גבי מעשר או שיאמרו דגם לר"א פליגי רבנן אף בהחמיץ וכמש"ל באות ג'] ע"כ צריך לומר ליישב דברי סתם משנתנו כרבנן דר"י ואיירי כאן ברמא תלתא ואתא ד', וזה שלא כדברי התוס' חולין ד"ה המתמד שכתבו דלא היה אפשר לבעלי הש"ס לאוקים המשנה באחא ד' דאם כן לכ"ע חייב אף בלא החמיץ, וכוונתם דלכ"ע הוי כמי פירות ממש אף בלא החמיץ גם לענין מעשר וכן לענין מקוה. ומ"ש לשון חייב אשגרת לישנא הוא לפי פשט הסוגיא דהכל תלוי בחיוב מעשר וכוונתם דלא יפסלו המקוה גם בלא החמיץ, אבל הרא"ש יאמר דבאמת היו יכולים לומר כן רק שרצו לאוקים המשנה כפשטה אבל להלכה נוקים אנן דברי המשניות ברמא תלתא ואתא ד'. ולפ"ז מה שהעתיק הרא"ש בה"מ סי' י"ח דברי המשנה דידן להלכה סמך עצמו טל סוגיא דב"ב הנ"ל דשם מבואר דבעינן דוקא רמא תלתא ואתא ד'. ואף דשם לא חלקו בין החמיץ ללא החמיץ צריך לומר דברכה שאני דאף בלא החמיץ כיון שיש כאן חלק רביעי יין חמרא מזיגא מיקרי אבל לענין מעשר ומקוה בעינן החמיץ דוקא, דהרי גם לענין מי שלקות אף שברכתן בפה"ע אפ"ה לענין מקוה נחשבו כמים כמש"ל באות א' וכן יהיה הדין גם בתמד ברמא תלתא ואתא ד' ובלא החמיץ, וא"כ הטוש"ע שנמשכו אחר דברי הרא"ש והעתיקו בסתם דברי המשנה להלכה צע"ג דהרי הרא"ש אוקים לה ברמא תלתא ואתא ד', ואם גם הם סמכו עצמן עמ"ש בא"ח סי' ר"ד לא הו"ל לסתום רק לפרש, ובתוס' חולין ד"ה אי ר"י כו' כתבו בא"נ לפרש דמשנה דחולין איירי ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא ואפ"ה לא אתיא רק כר"י יע"ש, אבל דברי הרא"ש צע"ג דאם נפרש דברי משנתנו ברמא תלתא ואתא ד' ואפ"ה בלא החמיץ מיא הוא א"כ איך יבאו ע"ז סיום דברי המשנה דמכלתין במקואות שאמרה פוסלו בשלשה לוגים והרי אם נפל שם ג' לוגים מתמר הזה הרי יש שם חלק רביעי מיין והיין אינו מצטרף להשלים שיעור השלשה לוגים לפי מה דאנן קיי"ל לקמן במ"ה דג' לוגים חסר קורטוב שנפל לתוכו קורטוב חלב ומראיהן כמראה מים דלא פסלוהו ודלא כריב"נ דחלב אינו משלים השלשה לוגים אף אם הם כמראה מים וכן הדין בכל מי פירות אינן משלימים השלשה לוגים וכמ"ש הרמב"ם להדיא פ"ז מה"מ הי"א, וא"כ משנתנו לא תהלם לאוקמה ברמא תלתא ואתא ד' דאז אינו פוסל בג' לוגים, ועם זה יש ליישב קושית התוס' חולין שם ד"ה המתמד כו' שהקשו שם למה לא אוקמוה בש"ס למשנתנו דחולין כדברי הכל וברמא תלתא ואתא ד' ולמ"ש לא תהלם משנתנו לפרש כן דא"כ לא היה פוסל בג' לוגים, ואף שבתולין במשנה לא הוזכר ג' לוגים לא רצו לפרש כן מפני משנתנו דמקואות, אם לא דנוקים לה כריב"נ דאמר דבמראה מים מצטרפים המי פירות להשלים הג' לוגים וא"כ אכתי אתיא כיחידאה, ולהרא"ש צריך לומר דמה דקאמר פוסלו בג' לוגים לאו בג' לוגים תמד קאמר רק לפ"ת המים שיש שם בהתמד אם יש שם ג' לוגים מים לבד שיעור היין המעורב בם, ואין זה נייח בפשט דברי המשנה:
ה עוד צ"ע בדברי הפוסקים שהעתיקו בסתם ד' המשנה והרי בחולין כ"ו הקשו שם על מתניתין דלא החמיץ לא דלמא אי שבקיה הוי מחמיץ ואוקמה רבה בששייר ממנו בכוס ולא החמיץ ופירש"י שם דהקושיא היא גם על כסף מעשר מפני דרובא מחמיצין הם והתוס' שם ד"ה דלמא כו' פירשו דהקושיא היא על מי מקוה דמספק לא היה לו לפסול את המקוה וא"כ למה סתמו הפוסקים בלא החמיץ דפוסל את המקוה והו"ל לבאר דאיירי בששייר ממנו בכוס כו' ואוקימתא דרבא שם שתירץ הא מני ריב"נ:
עצמו שם מ"מ ידעו בעלי הש"ס דר"י אמר דבריו גם על שאיבה דרבנן, וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"מ, וכן דעת הראב"ד בבעה"נ (ולעיל בפ"ו הארכתי בדעת הראב"ד]. אך התוס' ביבמות כתבו שדוקא במי פירות פסול בעשה כן ברובו או במחצה אבל בשאובים כשר עד לעולם וכמו שהאריך הרא"ש בה"מ סי' א' להוכיח כן ונמשכו אחריהם האשכול בסי' נ"ה והר"ש והרא"ש ונתלבטו התוס' לפי דרכם א"כ איך הוכיחו בש"ס דבדרבנן בעינן רבייה והרי מי פירות פסולן דאורייתא כמבואר בחולין פ"ד, ותירצו דבמחצה על מחצה מיהא כשר מדאורייתא לטבילת מחטין ומדרבנן בעינן רבייה וגם כתבו דמדאורייתא אמרי' קמא קמא בטל, ואין תירוצם מובן דאכתי איך הוכיחו מזה בש"ס דבאיסור דרבנן בעינן רבייה הרי שם עיקר האיסור דאורייתא רק מן התורה היה בטל המ"פ במים קמא קמא או במחצה וחז"ל החמירו דבעינן רוב בכשרות אם כן הטילו שיעור רוב על דאורייתא לא על עיקר איסור דרבנן כגון בתרומת ח"ל בזה"ז שעיקר האיסור דרבנן והרשב"א בשם הרמב"ן כתב דמן התורה אפי' עשה כן לעולם כשר כל היכא שלא נשתנה מי המקוה במראיתן וקרובים דבריו לד' התוס' דמן התורה אמרינן קמא קמא בטל אבל אכתי מטעם ביטול אתינן עלה וגוף האיסור דאורייתא הוא ומנלן להוכיח כן על איסור דרבנן, ולא עוד אלא שנראה מדברי התוס' שם דאם היה כ"א סאה מי גשמים והושלם השיעור של מ"ס ע"י מ"פ פסולין מן התורה [דהרי לא הכשירו במחצה על מחצה רק למחטין] וכן ודאי נראה עיקר דאף סאה אחת של מ"פ אין משלימים למ"ס מן התורה רק בהיה שם מ"ס אז בטלים המ"פ ברוב מה"ת א"כ אין פלא אשר בנטל סאה החמירו חז"ל עד רובו:
אבל יש להוסיף על תירוץ התוס' והרשב"א דהרי בנתן סאה ונטל סאה יש בסאה שנטל חלק אחד ממ"א ממי פירות ובנתן סאה שניה ונטל סאה יש בסאה שנטל ערך חלק מ"ם ממ"פ וכן להבא בכל סאה שנתן ונטל יתוסף חלק מ"פ עד שבסאה עשירית יהיה שם יותר מחלק חמישי ממ"פ וא"כ גם אם נתן ונטל עד כ' סאה הרי החסיר עד כה הרבה גם ממ"פ ונשאר שם עדיין יותר מרוב מים כשרים ואם מה"ת אמרינן קמא קמא בטל וחז"ל רצו לאסור במחצה עד שיהא רוב מי גשמים אכתי לא היה להם לאסור בנתן ונטל כ' סאים והיה להם לומר שיחשוב לפ"ח שישאר רוב מי גשמים וע"כ דחשו למראית העין שידומה לעיני הרואים דכל סאה שנטל הוא כולו מי גשמים, ומוכח דגם בדרבנן בעינן רבייה דהרי מעיקר הדין יש להתיר הרבה יותר מכ' סאים אף לפי חומרת חז"ל לאסור במחצה מ"פ יש להתיר עד לפ"ח ובחשש מה"ע אסרו עד מחצה והיה להם להתיר לפחות בכ' סאים ומדהחמירו שלא להתיר רק בי"ט סאים הרי גם בחששא דמה"ע החמירו דבעינן רבייה ומוכח מזה דבדרבנן בעינן רבייה דהרי כאן תרי דרבנן חששא דלאסור במחצה הוא דרבנן וחששא דמה"ע חששא דרבנן ואפי' הכי החמירו דבעינן רבייה לעיני הרואים, ועדיין דחוק קצת:
ב עוד כתבו התוס' שם א"נ קאי אתמד שיש בו מים ואכולהו קאמר ר' יוחנן עד רובו ולפי דעת התוס' בחולין לאוקימתא דר"נ וריב"ח במתניתין ר"י היא ור"י חשב להתמד כיין גמור ולא לחומרא בעלמא לא יעלה תירוצם דגם אם אתמד קאי ר"י מה יועיל לנו הרי גם תמד כמשקה נחשב מעיקר הדין וכמי פירות הם ופסולים למקוה מה"ת ומנלן דבדרבנן בעינן רבייה, וע"כ צ"ל דהתוס' נמשכו ביבמות אחר דעת, הרשב"ם בבבא בתרא דר"י לחומרא חשיב לה כיין וכאוקימתא דר"א דרבנן מודו לר"י בהחמיץ ומה שמודים הוא רק להחמיר לענין מעשר ומה דלא פסל בשלשה לוגים הוא מפני דהקילו בפסול שלשה לוגים לחשבן כמשקה או כמה שכתבתי לעיל דגם להתוס' חולין לא אמרו כן רק לאוקימתא דר"נ וריב"ח אבל לר"א גם לר' יהודה לא נחשב כיין גמור ורבנן דמודו לר"י בהחמיץ הוא רק לחומרא בעלמא והקילו בפסול ג' לוגים לחשבן כמשקה אליבא דרבנן א"כ מה"ת כשר התמד למקוה מים דמעיקר הדין אין בו דין מי פירות ופסול שאיבה דרבנן הוא ואפ"ה החמיר ר"י עד רובו הרי דבדרבנן בעינן רבייה [וביבמות שם הקושיא בדברי ר' יוחנן ויעלה שפיר הקושיא לאוקימתא דר"א בחולין שהיה תלמיד דר' יוחנן ודוק). וא"כ דברי התוספות ביבמות יחזקו דברי הפוסקים גבי תמד שהתירו בהחמיץ דאינו פוסל את המקוה כמש"ל בפסקא א' אות ג', דאם כדברי הרא"ש דהמשנה איירי ברמא תלתא ואתא ד' הרי הוא יין גמור ופסול התורה לטבילה, אבל גם תירוץ זה דחוק הוא דמנלן דר"י קאי גם על תמד ועוד דבש"ס שם לא הובאו דברי המשנה שכללה בהן תמר:
המובן מכל זה אשר גם דפשט המשנה לגרסתנו קאי הך דנתן סאה על מי פירות מ"מ דברי הש"ס דיבמות מוכיחים דגם בשאובים הדין כן וכדעת הרמב"ם ז"ל הכל, וכ"כ הש"ך להלכה בס"ק ס"ג דיש להחמיר כהרמב"ם וכ"נ עיקר, ותמיהת הרא"ש שתמה ע"ז מהא דממלא בכתף דלעיל פ"ו מ"ח תירץ ע"ז הב"י דפסול דנתן סאה ונטל סאה מפני מראית העין הוא, וכ"כ הרמב"ן בחי' לב"ב ס"ו, וכן הסכים האשכול בסי' נ"א, והדגמ"ר כתב דבמעין אין להחמיר בזה פי' אף שרמ"א החמיר דגם מעין נפסל בשלשה לוגים שאובים מ"מ בנתן ונטל אין להחמיר. ולפ"ז תיקונו של ד"ז רבינו הגאון החסיד מלאדי נ"ע במה שתיקן לעשות תיבות במקואות ובכל יום שופכין להם מים הרבה ונוטלים מהם ג"כ בשפע כדי למעט המים קרים וא"כ לכאורה תקנתו קלקול הוא, דאם נחוש לדעת הרמב"ם ז"ל הרי במשך כמה ימים נתן ונטל עד שלא ישאר רובו ונפסל המקוה, אבל באמת נראה כיון דכל עיקר איסור זה אינו אלא מפני מראית העין שנראה לעין הרואה שהטבילה היא בשאובים וזה דוקא במקוה שאין לה מוצא מים כשרים כ"א מה שנותנין לתוכה אבל מקואות שלנו שיש להם מקור מוצא ממי המעין אף שהם עצמן דין מקוה יש להם מפני שנפסקו מחבור המעין אבל מ"מ נראה לעין שתגבורת מימיהן ממקור המעין הוא שבאים דרך סדקי התבה א"כ גם אם נתן ונטל עד עולם לא ידמו לומר שעיקר מי המקוה הם שאובים דידוע לכל דממקורו מתרבה בכל יום, ואדרבה ידוע הוא אשר על ידי השאובים שנותנין לתוכה לא יתרבו מימיו כי הם נבלעים תיכף ועיקר תגבורת המים הוא ממקור נביעת המעין ע"כ אין בזה חשש דמה"ע גם לפ"ד הרמב"ם ז"ל וסלקא שפיר תיקונו של ד"ז רבינו נ"ע ולית בה פקפוק, וכתבתי מזה לעיל פ"ב מ"ד, ועיין לקמן מ"ג מ"ש ליישב דברי הש"ס דיבמות דכל מי פירות לבד ה"ז משקין ופסולן דרבנן הוא וא"כ שפיר הוכיחו בש"ס ממה דאמר ר"י עד רובו דגם בדרבנן בעינן רבייה דהרי במשנה כלל כל מי פירות ודוק:
מ"ג הדיח בו סלי זיתים כו' רי"א מי הצבע כו' הגר"א ז"ל החליף בכאן דברי המשנה וגריס מקודם הך דנפל לתוכו יין כו', וטעמו דאכתי לא השמיענו דין פסול שינוי מראה ולמה נקט מה דאינו פוסל בשינוי מראה במי הצבע. אבל יתכן סדר דברי המשנה דמקודם נקט דין הדיח סלי זיתים מה דלכ"ע אינו פוסל דגם ר"מ מודה בזה, ואף דפוסל במי צבע אפ"ה בצבע עצמו מודה ר"י דמי צבע שם משקה עליו ואף שמראיתו לאו מעצמו היא מ"מ שם משקה עליו דמים דינו כמשקה אבל צבע עצמו לית ביה חשש וכמשי"ת לקמן דעיקר פסול שנוי מראה בבא על ידי משקה הוא והדר נקט דין מי הצבע דפלוגתת ר"מ ור"י היא והדר נקט מה דפוסל לכ"ע:
א ודע שדין מי הצבע דלר"י אינו פוסל במחלוקת היא שנויה דבת"כ פרשת שמיני ר"מ פוסל והכי איתא התם מקוה מים ולא מקוה של משקים כולם פרט: לשנפל לתוכו מי כבשים ומי צבעים ושינו את מראיו דר"מ שהיה ר"מ אומר כו' מי כבשים ומי צבעים פוסלים אותו בשלשה לוגים ופוסלים אותו בשנוי מראה, ר' יוסי אומר כל הפוסל בג' לוגים אינו פוסל אותו בשנוי מראה ומשנתנו סתמה כר"י [והב"י כתב דלית בזה פלוגתא וליתא דר"מ פליג עליה ואפ"ה הלכה כר"י דבמשנתנו לא הביא דעת ר"מ וגם ר"מ ור"י הלכה כר"י], וטעם דברי ר"י יתבאר לקמן, ומדברי הראב"ד בבעה"נ נראה דאם נמחו סממני הצבע בתוך המים הרי הם פוסלים בשנוי מראה כמו מוחל ויין כו' שכתב שם וז"ל, שאין שנוי מראה פוסל עד שיהא מתערב בו גוף המשקה שהוא משנה את מראיו אבל אם שרה בו סמנים או אוכלים ולא נימוחו ונשתנו מראיו כשר עכ"ל. נראה דעתו דלאו מי פירות לחוד פוסלים בשנוי מראה רק גם שאר משקין שאין בהן דין מי פירות, וכן סמנים שנימוחו בתוך המים כל היכא שגוף הדבר המשנה נמצא בתוך המים פוסל את המקוה ודוקא מי צבע שאין שם רק חזותא לחוד וכן הדיח סלי זיתים כו' שאין בהם ממשות דבר המשנה אינו פוסל בשנוי מראה, וכן מי כבשים אין מראיתן מעצמן רק שקבלו הגוון מהנכבש בתוכן, וכתב עוד שם הראב"ד וא"ת מי הצבע למה אינן פוסלין בשנוי מראה החם מפני שאין בהם מגוף דבר המשנה אלא שריית הסממנין בלבד שנשרו בהם עכ"ל, דקדק לכתוב שנשרו בהם משמע דאם מי הצבע היה בהם מיחוי סממנים היו פוסלים בשנוי מראה, וכ"כ האשכול בסימן נ"ה וז"ל שאין פוסל בשנוי מראה עד שמתערב עם המקוה גוף המשקה שמשנה כמו יין כו', וכן אם שרה במקוה סממנים ולא נימוחו ונשתנו מראיו כשר ע"כ מבואר גם דעתו דסממנים שנימוחו פוסלים אח המקוה בשנוי מראה כמ"פ, וכן מורים דקדוק דברי הרשב"א בשער המים שהובא בב"י וז"ל אינו פוסל אלא כשנתן למקוה מגוף הדבר ששינוהו ואם אין שם מגוף הדבר המשנה כו' אינו פוסל כו', וכן הדין וכן הטעם למים ששרו בתוכן סממנין וקבלו מראית הסמנים ונפלו למקוה כו' לא פסלוהו כו', ע"כ נראה גם דעתו כן דאף מים שנימוחו סמנים בתוכן אם נפלו אח"כ למקוה פסלוה בשנוי מראה, ודוקא בנשרו בהן סמנים וקבלו מראיתן לחוד אינן פוסלים בשנוי מראה, אכן הב"י לא העתיק בדברי הראב"ד דברים אלו שכתבתי בשמו שכתב גבי סמנים או אוכלים ולא נימוחו, ולכן לא עלה על דעתו לחלק בזה וסתם הדברים בש"ע סעיף כ"ה להכשיר בשרה סמנים ולא חילק בין נימוחו או לא נימוחו, אבל ממה שכתבתי בשמו וכ"נ להדיא מדברי האשכול הרי הני תלתא רבנן סמיכי סברי דכל שנימוחו הסמנים בתוך המים בין שנימוחו מקודם בתוך המים שנפלו למקוה או שנימוחו בתוך המקוה הרי הם פוסלים בשנוי מראה, וא"כ נראה לדעתם דגם צבע העשוי שאינן מעיקרי סמנים כמו אינדיך או תולעת צערוויץ וכדומה אם נימוח הצבע בתוך מי המקוה הרי הם פוסלים את המקוה בשנוי מראה ואף אם נשתנה מראיתו מכמות שהיה נפסל כמ"ש הש"ך בס"ק ס"ו, אבל מדברי הרמב"ם נראה שאין דעתו כן שהרי התחיל ברפ"ז מה"מ וכתב וכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשנוי מראה כיצד היין או החלב והדם וכיוצא בהן ממי כל הפירות כו', הרי שלא כתב לפסול בשנוי מראה כ"א מדבר שאין עושין בו מקוה וזה דוקא ביין ובמי פירות שפסולים למקוה מן התורה כמ"ש התוס' ביבמות פ"ב הנ"ל אבל סממנים וצבעים שאין שייכים כלל לעשות מהן מקוה אינן פוסלים בשנוי מראה וגם בסוף פ"ז כתב הרמב"ם לא אמרו אלא שנשתנה מחמת משקה אחר הרי דאין פוסל בשנוי מראה כ"א ע"י משקה, ואין לדייק ממ"ש הרמב"ם שם דאם נשתנו מראיו מחמת עצמו דכשר שנוכיח מזה דע"י סממנים שנימוחו נפסל בשנוי מראה דז"א שהוצרך להשמיענו בנשתנה מחמת עצמו שלא נימא שיצאו מתורת מים בנשתנו מחמת עצמן לזה השמיענו דכשר אבל בנשתנה ע"י צבע של סממנים שנימוחו לא הוצרך להשמיענו שזה נכלל במה שאמר שם דמי צבע אינן פוסלים בשנוי מראה, וגם כי אינני כדאי להכריע מ"מ ראיה ברורה אתן שצדקו דברי הרמב"ם ז"ל, ובשבת קמ"ד ע"ב אמרינן על משנה דידן תנן החם נפל לתוכו יין או חומץ ומוחל [במשנה דידן ליתא או חומץ], ושינה מראיו פסול מאן תנא דמוחל משקה היא [פירש"י קס"ד דאין מקוה נפסל אלא ע"י משקה ואפילו בשנוי מראה] אמר אביי ר' יעקב היא דתניא ר' יעקב אומר מוחל ה"ה כמשקה כו', רבא אמר משום דהוי דבר שאין עושין הימנו מקוה ופוסל את המקוה בשנוי מראה יע"ש. הרי דאביי סובר שדוקא משקה מז' משקים המכשירים ומטמאים כדתנן פ"ו דמכשירים מ"ד אלו פוסלים את המקוה בשנוי מראה אבל שארי מי פירות שאינן מז' משקים אינן פוסלים כלל בשנוי מראה ודקדק כן מדברי המשנה שאמרה דוקא יין או מוחל ולכן פי' אביי דהאי מוחל משקה הוא ומכשיר ומטמא וכר' יעקב. [ומה שהקשו שם התוס' דלוקמה כר"ש ובמוחל היוצא מעיקול בית הבד יש ליישב דהיוצא מעיקול בית הבד לר"ש לא חשיב משקה רק עבור צחצוחי שמן שיש בו והרי השמן לא יתערב במי מקוה דשמן צף ע"ג מים ולא תפסל ע"י שמן בשנוי מראה ולכן אוקמה כר' יעקב דהמוחל עצמו חשוב משקה והמוחל מתערב במי המקוה ופוסל בשנוי מראה] ורבא הוסיף דכל שאין עושין הימנו מקוה פוסל בשנוי מראה ואף שארי מי פירות פוסלים בשנוי מראה, והן המה דר"פ שאמר שם לעיל מינה כדברי רבא שהיה תלמידו של רבא ואנן קי"ל כרבא לגבי אביי. עכ"פ אין לנו להרחיק פלוגתתן וגם לרבא שהוסיף שארי מי פירות זהו דוקא במי פירות שראוין לעשות הימנו מקוה לטבול בהם ופסולים לטבילה חשו בהם שיפסלו בשנוי מראה אבל סממנים נמוחים דלית בהן דררא דמקוה לכ"ע אינן פוסלים בשנוי מראה וכמו שאבאר לקמן דעיקר פסול שנוי מראה הוא גזירה דרבנן שלא יבאו לטבול במי פירות ולא חשו רק בראויין לעשות מהן בית טבילה לא בסממנים דהרי לאביי גם מי פירות אינן פוסלים ורבא לא הוסיף רק מ"פ שראויין לטבילה ולא סממנים נימוחים, ואין לומר דמיחוי סממנים חיישינן שהרואה יאמר שהן מי פירות ויבא לטבול במ"פ, ז"א דא"כ במי צבע ששינו מראה המקוה נימא ג"כ שהרואה יאמר שהן מ"פ, וכן בסממנים שרויין ולא נימוחו ושינו המראה נימא כן וע"כ דלא חשו רק באם באמת בא השנוי ע"י דבר שאינו ראוי לטבילה לא בבא ע"י צבע ולכן גם בנימוחו הסמנים לא חיישינן, ולא עוד אלא שאני אומר דגם ר"מ דסובר בת"כ דמי צבע פוסלים בשנוי מראה יודה בסממנים נימוחים דאינן פוסלים ודוקא במי צבע דהמים משקה הן וכיון שקלטו מי הצבע חש ר"מ להרואה שיאמר שהן מ"פ, ולכן פוסל בשינו מראה מי המקוה אבל בנשתנה ע"י סממנים עצמן גם ר"מ לא חש לפוסלן כמש"ל דבהדיח סלי זיתים וענבים גם ר"מ מודה להכשיר, וכן בסממנים נימוחים ואנן דקי"ל כר' יוסי דמי צבע אינן פוסלים פשיטא דגם סממנים נימוחים אינן פוסלים. ולאביי גם מ"פ אינן פוסלים ולרבא דקי"ל כותיה מי פירות פוסלים אבל סממנים נימוחים לכ"ע אינן פוסלים. וכ"נ להורות למעשה דמקוה שנשתנה מראיתה ע"י מיחוי אינדיך או צערוויץ או שארי סממנים וכן בנשתנה ע"י מי צבע שנמוחו בהם סממנים הרי היא מקוה כשרה כדעת הרמב"ם ז"ל:
ב וטעם דברי אביי בשבת דסובר שדוקא משקה מז' משקין פוסל בשנוי מראה נראה דכל עיקר דין שנוי מראה פסול דרבנן הוא שגזרו פן יבאו לטבול במקוה של משקים שידמה הרואה לומר שמי המקוה הם משקה ויבא לטבול במקוה של משקה וגם יש לחוש פן יטבלו במקוה שרבו עליה משקה ואותה המקוה פסולה מן התורה דאף:
מקוה שלמה שרבו עליה יין או שאר משקין נפסלה מה"ת ודוקא ע"י שאובים לא תפסל מקוה שלמה דגם השאובים שבאו לשם נטהרו ונזרעו דמים נטהרים ע"י מקוה שלמה משא"כ יין ושאר משקין דלא מהני להו טהרה במקוה פשיטא דאם רבו משקין על מקוה שלמה נפסלה מן התורה וכ"כ לעיל בפ"ק ולא מיבעיא לדעת ר"י דסובר בכל דוכתי דחוזר וניעור וא"כ בבאו מעט מעט לתוך המקוה יתרבו ויפסלו לדעת ר"ת דסובר דאמרינן קמא קמא בטל, וא"כ בבאו מעט מעט אפשר דמן התורה תכשר גם ברבו יין וכדומה מ"מ בבאו בבת אחת מ"א סאין יין לתוך מ"ס של מקוה כשרה ודאי נפסלה מן התורה, ולכן גזרו חז"ל בנשתנה המראה ע"י משקין פן יבאו לטבול במקוה שרבו שם משקין, וכ"נ מדברי הרארב"ד בבעס"נ דפסול דרבנן הוא, שכתב אבל בשאר משקין לא גזרו אלא משום שנוי מראה כו' עכ"ל, וכן מוכת מדברי ר"מ בת"כ שפוסל שנוי מראה ע"י מי צבע והא ודאי פסול דרבנן הוא ומזה נלמוד דגם לר"י שפוסל בשנוי מראה על ידי משקין ג"כ פסול דרבנן הוא רק ר"מ הוסיף לחוש במי צבע שידמו לומר שהם מי משקין ויתירו לטבול במשקים ור"י לא גזר במי צבע אבל גם בשנוי ע"י משקים חששא דרבנן הוא, ולכן סובר אביי דר"י לא פסיל רק במשקה המכשיר ומטמא שנראה דמה דאמרינן בחולין פ"ד דמקוה של שאר משקים פסול מן התורה הוא דוקא ממשקים המכשירים ומטמאים שאין בהם טהרה מן התורה דאם הטובל יטבול שם הרי המשקין עצמן יטמאו ואיך יטהרו הנטבל בהם והתורה אמרה מקוה מים יהיה טהור שפירושו שהמים עצמן טהורים ואין להם קבלת טומאה וגם יטהרו הטובל בהן כמש"ל פ"ב ואלו שיש להן תורת קבלת טומאה ואף במחוברים לקרקע שאר משקים מקבלים טומאה ודוקא מים אינן מקבלים טומאה במחוברים לקרקע לא שאר משקין לכן אין בהם טבילה מן התורה אבל שארי מי פירות כשרים מן התורה לטבילה שהרי אין להם קבלת טומאה כלל כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' ט"א ה"ד ולכן כשרים לטבילה, וכן מדוקדק בדברי הש"ס בחולין שאמרו ולא שאר משקין ולא אמרו ולא מי פירות רק חז"ל פסלו אותן כמו שאמרו במתני' דפוסלים ולא מעלים מגזירה דיין ושמן ודבש ודם וחלב ולכן סובר אביי דגזירת פסול שנוי מראה לא גזרו רק באותן הפסולים מן התורה לטבילה לא בשאר מי פירות שפסולן לטבילה הוא רק מדרבנן לא הוסיפו לגזור עליהם שיפסלו בשנוי מראה, ורבא פליג עליה ואמר דגם בשאר מי פירות גזרו פסול של שנוי מראה דכל שאין עושין הימנו מקום פוסל כשווי מראה. ונראה דגם לרבא מי פירות מה דפסולים למקוה מדרבנן הוא ואפ"ה סובר שגזרו עליהם לפסול בשנוי מראה כמו שגזרו על הז' משקים המכשירים ומטמאים, ומד' התוס' ביבמות פ"ב נראה דסברי דכל מי פירות פסולים למקוה מן התורה, ויתכן לפרש כן לרבא דסובר דכל מי פירות פסולים למקום מן התורה ולכן גזרו עליהם לפסול בשנוי מראה דמקוה מים אמרם תורה ולא של שאר מי פירות, אבל נראה יותר כמ"ש דגם לרבא פסול מ"פ דרבנן הוא כמו לאביי רק לרבא גזרו עליהם גם פסול שמי מראה, אך צ"ע לפי"ז מה דאמרו שם בש"ס לעיל מיניה על מימרא דרב חסדא תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסל בשנוי מראה ואמרו שם מקודם דכיון דאחשבינהו הוי להו משקה ולכן פוסלים בשנוי מראה. וזה כפי סברת אביי דבעינן משקה דוקא ולפי מה שאמרתי דלאביי בעינן מז' משקין דוקא הרי מי תרדין גם אם אחשבינהו אין בהם קבלת טומאה, וצריך לומר דסברת הש"ס היה דהיכא דאחשבינהו דנחשבו משקה אף שאין בהם קכלת טומאה גם לאביי פוסלים בשנוי מראה גזירה אטו יין ושמן ור"ס דחי דמי תרדין פוסלים גם בלא אחשבינהו משום דהוי דבר שאין עושין הימנו מקוה ופוסל בשנוי מראה וזה כסברת רבא רבו: