גלות עליות· רבי דב בער ליפשיץ
ו
משנה א
כל המעורב למקוה. במקוה, חוררי המערה וסדקי המערה, מטבילין בהם כמה שהם. עוקת המערה. אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה בשפופרת הגוד. אמר רבי יהודה אימתי. בזמן שהיא מעמדת עצמה. אבל אם אינה מעמדת עצמה. מטבילין בה כמה שהיא:
משנה ב
דלי שהוא מלא כלים והטבילן. הרי אלו טהורים. ואם לא טבל אין המים מעורבין (נ"א במים המעורבין). עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד:
משנה ג
ג' מקואות. בזה כ' סאה ובזה ב' סאה ובזה כ' סאה. מים שאובין. והשאוב מן הצד. וידדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו. המקואות טהורין. והטובלים טהורין. היה השאוב כאמצע. וירדו שלשה וטבלו בהם. ונתערבו. המקואות כמות שהיו. והטובלים כמות שהיו:
משנה ד
הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים. ונפלו למקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ה השידה וחתיכה שבים. אין מטבילין בהם. אלא א"כ היו נקובין כשפופרת הנוד. רבי יהודה אומר בכלי גדול ארבעה טפחים. ובקטן רובו אם היה שק או קופה. מטבילין בהם כמה שהם. מפני שהמים מעורבין. היו נתונים תחת הצינור אינם פוסלים את המקוה (נ"א אלא) מטבילים (ומטבילין) ומעלין אותן כדרכן:
משנה ו
גסטרא שבמקוה והטביל בה את הכלים. טהרו מטומאתן. אבל טמאים על גבי כלי חרס. אם היו המים צפים על גביו כל שהן. טהורין. מעין היוצא מן התנור וירד וטכל בתוכו. הוא טהור. וידיו טמאות. ואם היו על גביו רום ידיו. אף ידיו טהורות:
משנה ז
ערוב מקואות בשפופרת הנוד. כעוביה וכחללה. כשתי אצבעות חוזרות למקומן. ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנוד. פסולה. מפני שהיא מן התורה, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה ובעדשח מן השרץ כל שיעמוד כשפופרת הגור. ממעטת. רבי שמעון כן גמליאל אומר כל שהוא מבריית המים טהור:
משנה ח
מטהרים את המקואות. העליון מן התחתון. והרחוק מן הקרוב. כיצד מביא סילון של חרס או של אבד ומנית ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים. ומושכו ומשיקו. אפילו כשערה דיו. היה בעליון ארבעים סאה וכתחתון אין כלום. ממלא בכתף ונותן לעליון. עד שירדו לתחתון ארבעים סאה:
משנה ט
כותל שבין שתי מקואות שנסדק לשתי, מצטרף. ולערב, אין מצטרף. עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנור. רבי יהודה אומר חלוף הדברים. נפרצו זה בתוך זה. על רום. כקליפת השום. ועל רוחב. כשפופרת הנוד:
משנה י
האביק שבמרחץ. בזמן שהוא באמצע, פוסל. מן הצד, אינו פוסל. מפני שהוא במקוה סמוך למקוה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אם מקבלת האמכטי רביעית עד שלא יגיע לאביק. כשר. ואם לאו פסול. רבי אליעזר בר צדוק אומר אם מקבל האביק כל שהוא פסול:
משנה יא
המטהרת שבמרחץ, התחתונה מלאה שאובין והעליונה:
מלאה כשרים. אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין פסול. כמה יהא כנקב ויחיה בו שלשה לוגין. א' משלש מאות ועשרים לבריכה דברי רבי יוסי. ורבי אליעזר אומר אפילו התחתונה מלאה כשרים והעליונה מלאה שאובין. אם יש בצד הנקב ג' לוגין כשר. שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו:
פירוש הקצר:
מ"א חוררי המערה, המים הנקבצים בחורי וסדקי המקוה שהם במערה מטביל בהם כמה שהם אף אם אין חבור למימיהן עם מי המקוה כשפ"ה מותר להטביל שם כלים מפני שמימי החורים באים מן המקוה ובהריק מי המקוה יורקו מימי החורים וגם אינן גלויים לחוץ לכן נחשבו בכלל המקוה ולא בעינן שיהא במימי החורים שיעור רביעית רק שיהא גוף הנטבל מתכסה בהן כאחת, משא"כ בחריצים כו' דלעיל סוף פ"ד שאינן בכלל המקוה בעינן שם חבור כשפ"ה:
עוקת המערה, היינו גומא שבשולי המקוה ורצפת המקוה מפסקת בין מי המקוה למי העוקה ובהריק מי המקוה ישארו המים בעוקה, אין מטבילין בה עד שיתחברו עם מי המקוה כשפ"ה כמו בחריצים כו' דלעיל. ואיכא מ"ד דבעינן ג"כ שיהא בהעוקה והחריצים מים שיעור רביעית הלוג:
אר"י אימתי, לפרש בא והלכתא כוותיה:
אבל אם אינה מעמדת עצמה, דכשיטביל במקוה תפול רצפה המפסיק ביניהם הרי היא בכלל המקוה ודי בחבור כ"ש ומים כל שהוא:
מ"ב דלי שהוא מלא כלים כו', בדלי טמא איירי ומטביל הדלי וגם הכלים שבתוכו הרי אלו טהורים ולא בעינן בפה הדלי כשפ"ה דמגו דסלקא טבילה לדלי סלקא נמי למה שבתוכו, ועיקר הטעם דכיון שהדלי כולו מכוסה במים בעת טבילה הרי המים שבתוכו נחשבו כחורי המערה דלעיל, וכובד הכלים לא יחוצו דהמים יגביהו אותן, ואם הן כלים כבדים צריך להגביהן שלא יחוצו כ"כ רש"י בחגיגה כ"ב וברמ"א סי' ר"ב סעיף ו':
ואם לא טבל כו', שהדלי א"צ טבילה אין המים מעורבים כו', והטעם דאף אם יכסנו כולו במים חשו חז"ל פן לא יכסנו כולו במים מאחר דהדלי א"צ טבילה ואז בעינן מעיקר הדין חבור כשפ"ה שלא נתבטל לגבי מקוה אם לא נתכסה כולו במים, ולכן אמרו בתוספתא דאף אם הדלי צריך טבילה אם הטהו על צדו בעינן חבור כשפ"ה דחיישינן להרואה שיאמר דגם חבור מן הצד ולא נתכסה במים יספיק חבור כ"ש, ומתניתין איירי לתרומה אבל לקדש החמירו בזה כמבואר בחגיגה רפ"ג:
מ"ג שלשה מקואות כו', בשני מקואות היו כ' סאה בכל אחת מים כשרים ובשלישי היה כ"ס שאובים ובירידת הטובלים צפו המים ונתחברו זל"ז, הטובלים טהורים שהרי נתחברו שנים הכשרים ויש כאן מ"ס הכשרים וגם הטובל בשאוב נטהר כי השאוב נתחבר להכשרים ולא חיישינן שמא נתחבר האמצעי להשאוב קודם שנתחבר להכשר דהוי בדרבנן ואזלינן להקל, ולא חיישינן לומר דהוו זוחלים דאיירי הכא שהקרקע שסמוך למקואות משפע ויורד לצד המקואות ומשם באו ואח"כ שבו למקומן ובזה לא מיקרו זוחלים, וגוף האדם יוכל להתכסות כולו כאחת גם בשיעור כ"ס, והמקואות טהורים להרבות עליהן עד שיושלם שיעורן דגם השאוב הוכשר ע"י חבורו להכשרים אף שנפסק אח"כ חבורו וכת"ק דראב"ע לעיל פ"ג מ"ב, ואיכא מאן דאמר דהשאוב שב לפסולו אחרי הפסקו מחבורו. ומה שאמר המקואות טהורים היינו לטבול בהן עוד ג' אנשים כאחת שיתחברו שנית זל"ז, ואיירי שהיה יותר ממ"ס בין שני הכשרים דאל"כ הרי נחסר שיעורן ע"י הטובלים שהחסירו המים:
היה השאוב באמצע כו', הרי השאוב מפסיק בין הכשרים ולכן לא נטהרו הטובלים שלא נתחברו מ"ס כשרים, והמקואות כמו שהיו ולא נפסלו הכשרים ע"י ביאת מים מהשאוב לתוכן דהוי ספק אם באו שם ג' לוגים, ואף אם באו שם שלשה לוגים בבירור מ"מ אם יש שם שיעור המשכה שלשה טפחים הרי נטהרו השאובים ע"י רבייה והמשכה כדלעיל פ"ד מ"ד, ואף למאן דבעי ביטול ברוב קודם ההמשכה הרי הכשרים מחוברים כל מימיהן כאחת ומצרפינן אותן שבתוך החפירות לבטל את השלשה לוגים, והשאובים אף שגם הם מחוברים כאחת כל הכ"ס הרי לא באו שם רק נגעו מן הצד ומגע מן הצד לא פסל:
מ"ד הספוג והדלי כו', איירי הכא בשלשה לוגים מצומצמות תוך הדלי וא"א שיצא ממנו שלשה לוגים שהרי ישאר מן המים דבוק בכותלי הדלי וכיון שלא יצאו שלשה לוגים למקוה לא יפסלו, והרא"ש פירש דאף שהיו שם מעט יותר משלשה לוגים מים בדלי מ"מ כיון שפיו צר ולא יצאו כל השלשה לוגים רק יתערבו עם מי המקוה לכן לא פסלי:
מ"ה השידה והתיבה שבים, הם כלים גדולים העומדים באמצע הים ומי הים מקיפין אותן מכל צד ואוגניהן למעלה מן המים בעינן חבור כשפ"ה ואז כשרים גם לטבילת אדם וכן הדין בנתונים תוך מקוה או נהר והראב"ד פירשה בנתבטלו מתורת כלי וכל המפרשים לא הודו לו:
ר"י אומר כו' דכיון שיש עליהם תורת כלי מחמרינן להצריך חבור ד"ט בכלי גדול ובקטנה שרובה פתות מד"ט די בפחת רובה:
אם היה שק או קופה, עשויה מקליפת עץ ותלולים מכל צד ואין להם החזקת מים מטבילים בהם כמה שהם ולא בעינן כשפ"ה ובהיו נתונים תחת הצינור אינן פוסלים את המקוה:
ומטבילים אותם כו', במקוה מצומצמת של מ"ס אף אם הגביהן בידיו המים שבתוך חללן לא נעשו שאובים לפסול אח"כ את המקוה החסרה:
מ"ו נסטרא שבמקוה, היא שברי כלי חרס והיתה טמאה ונתונה בתוך המקוה ומים שבתוכה מחוברים עם מי המקוה בפגימותיה בשיעור כשפ"ה:
והטביל בה את הכלים טהרו מטומאתן, אבל נטמאו בצאתן מטבילה מאויר הגסטרא דאויר כ"ח יטמא את המים שע"ג הכלים מבחוץ והמים יטמאו את הכלים והוא מגזירת י"ת דבר דמשקין טמאים יטמאו כלים. וגם בכלי שלמה הדין כן דכלי חרס אין להם טהרה במקוה, ונקט גסטרא לרבותא דאויר דידה מטמא גם אם אין האויר מכל הכלי כי חלק מכותלים נפגמו ושם יתחברו מימים עם מי המקוה אפ"ה חלקי כותליה השלמים שלמעלה מן המים יטמאו באוירן את הכלים. אם היו המים צפין ע"ג כל כותלי הגסטרא ומכוסה כולה במים טהורים, דאף אם יוגבהו מן כלים הנטבלים ויהיה קצתן למעלה המים וקצת הכלי תוך אויר הגסטרא תוך המים ואף אם יגע חלק הכלי שבתוך המים לכותלי הגסטרא לא יביא טומאה למים שעל חלק הכלי שיצא לחוץ מפני דחלק הכלי שבתוך המים המים שע"ג לא יקבלו טומאה דמימי הכלי מחוברים למי המקוה ולכן לא יביאו טומאה לחלק הכלי שיצא לחוץ למים שע"ג דאין כאן יד להכניס טומאה:
מעין היוצא מן התנור, והתנור אין לו רצפה:
וירד וטבל בתוכו, הרי התנור נטמא ממגע הטובל ולכן כשיטבול תוך המעין האדם לא יקבל טומאה מן התנור אבל ידיו טמאות מאויר כ"ת שהוא אויר תנור הטמא, ואם היו המים ע"ג התנור כרום ידיו אז אף שנטמאו ידיו תוך התנור ע"י אויר התנור או במגעו בכותלי התנור הרי יוטבלו אחר כך תוך המים שיש על התנור כרום ידיו, אבל אם היו כאן מים כ"ש ע"ג התנור לא מהני דהידים עצמן יקבלו טומאה גם בהיותן תוך המים אם מאויר התנור או במגעו בכותלי התנור ואין להם במה להטהר בצאתן מן התנור:
מז עירוב מקואות, מקוה חסר למקוה שלם או שניהן:
חסרות לצרפן למ"ס, ויש מפרשים גם שאוב לכשר שיעור עירובן כשפ"ה, והלכה למשה מסיני הוא דבציר מהכי לא מיקרי עירוב וקבלו חז"ל דהיינו כעוביה וכחללה דבעינן בנקב כשיעור חלל השפופרת עם עובי כותלי השפופרת, ושיערו חז"ל דהיינו כשתי אצבעות הראשונות שבפס היד הסמוכות לאגודל חוזרות למקומן שיהא הנקב בריוח שהאצבעות יוחזרו בעגולו, ומימי המקואות בעינן מלא פי הנקב:
ספק כשפופרת הנוד כו', מפני שהוא מן התורה דמ"ס מים בעינן מן התורה ושיעור העירוב הל"מ הוא, וכל שעיקרו מן התורה ושיעורו הלכה אזלינן בספיקו להחמיר:
וכן כזית מן כו', כל שיעורין אלו הל"מ הוא וספיקו להחמיר כדין ספק טומאה ברה"י:
כל שיעמוד כו', כל דבר החוצץ שם בשיעור הנקב כשפ"ה ממעט שיעורו ופסול ואף דבר שהוא מבריית המים חוצץ וממעט שיעורו:
רשב"ג אומר כל שהוא מבריית המים, כגון יבחושין אדומים הנולדים במים אינן חוצצין שדינן כמים, ובזבחים כ"ב אמרו לרשב"ג דמותר להטביל בהן ופסקו הפוסקים דלית הלכתא כרשב"ג:
מ"ח מטהרים את המקוה כו', בא לפרש דעירוב מקואות לא הוי דוקא בסמוכים זל"ז שהמים ירוצו מזה לזה רק דגם רחוקים זה מזה או שהאחד עליון כו' מותר ומביא סילון של חרס או של אבר הוא של עופרת ומניח קצה אחד בעליון וקצה השני בתחתון, ולמאן דפוסל בחבור קטפרס מוקי לה שמעמיק ראש העליון בקרקע ומניח ידו תחתיו כו', פי' אם המים הבאים בסילון הם מועטים ואין בהם שיעור שפ"ה, מניח ידו בקצה התחתון לעצור המים עד שיתמלא הסילון מים ואח"כ מסיר ידו ונתחברו המקואות בשיעור שפ"ה, ואף שהמים באו דרך הסילון המקבל טומאה, אין בזה חשש מפני שמחוברים למקוה שלמה. ואיכא מאן דמוקי לה בסילון מחובר לקרקע ואינו מקבל טומאה. ומה שאמר אפי' כשערה פי' אפי' חבורן הוא חבור נגיעה בעלמא ואין המים רצין מזה לזה כהשקה בעלמא בשערה אחת דבוקות זו לזו מותר והטובל יטביל בעודן מחוברות, ואיכא מאן דמוקי למתניתין בחבור שאוב לכשר ויוטהר השאוב אף אם יופסק אח"כ חבורן כדלעיל במ"ג, וגם יש אומרים דבשאוב לכשר לא בעינן כשפ"ה ודי בשיעור מים כשערה:
ממלא בכתף כו', דמקוה שלמה לא תפסל ע"י רביית שאובים וגם השאובין נטהרו בבואן למקוה כשרה, ואף מאן דפוסל לקמן פ"ז בנתן סאה ונטל סאה יותר מרובו הכא מודה מפני שלא החסיר בידיו את מי המקוה ומעצמן ירדו למטה:
מ"ט כותל שבין שתי מקואות שנסדק לשתי, היינו בכל שטח גובה הכותל מלמעלה למטה אף שהוא סדק כ"ש מצטרפים שני המקואות דכל המים מחוברים יחד ואם יורקו המים מאחת תבא לשם מן השנים:
לערב, שנסדק ברוחב הכותל אינו מצטרף מפני שחלק המים שתחת הסדק אינן מחוברים למקוה השניה ובעינן חבור כשפ"ה:
ר' יהודה אומר חלוף הדברים, דכשנסדק לערב יפול חלק הכותל שלמעלה מן הסדק ולכן נחשבו כמחוברים והלכה כת"ק:
נפרצו זה בתוך זה, היינו שמחוברים למעלה וחבורן מגולה לאויר בין אם היה ע"י פרצה שלמעלה או שעלו המים על כותל המפסיק די ברום המים כקליפת השום על רוחב כשפ"ה:
מ"י האביק שבמרחץ, פירש הרמב"ם שהאביק הוא כלי מתכות כמין קדירה עומדת בתוך האמבטי שהיא מקוה כשרה והמים שבתוך האביק שאובים [ואפשר שעשיית האביק הוא להסיק אש מתחתיו ועל ידו יתחממו מי האמבטי] ונוגעים מלמעלה מי המקוה עם מי האביק אם האביק באמצע ומי המקוה מקיפין אותה מכל צד נחשבו כמעורבים ופוסל מקוה החסרה ממ"ס, ולכן אם בעוד שלא היו שם מ"ס נפסלו כל מימי המקוה לא מהני אח"כ השלמתן למ"ס. ודוקא אם האביק מחזיק שלשה לוגים או יותר:
ואם הוא מן הצד אינו פוסל ע"י מגע מימיו דשאוב מן הצד אינו פוסל: וחכ"א אם מקבלת כו', בין אם האביק באמצע או מן הצד אינו פוסל רק כשמשוקע בקרקעית המקוה ומים הראשונים הבאים למקוה ירדו לאביק ואין החזקת מים באמבטי עד שיחמלא האביק אז פוסל, אבל אם מקבלת האמבטי רביעית שאוגני האביק הם למעלה מעט מקרקעית המקוה אינו פוסל: ראב"צ אומר אם מקבל האביק כ"ש פסול, מפני שאם ינטל האביק ישאר האמבטי חלולה בקרקעיתם ויגרו מימיה חוצה ונמצא שהוחזקו מי המקוה ע"י כלי המקבל כ"ש ונפסלו כולם, ופסק הרמב"ם כת"ק:
והר"ש והרא"ש פירשו דאביק הוא כלי קטנה ובתוכה ברזא להריק מי האמבטי לחוץ ואם הוא באמצע אזי כל מי האמבטי גרורים ונשענים על גב הכלי ולכן אף ביש שם מ"ס ואף אם האביק לא יחזיק שלשה לוגים כל המים פסולים שחיזוקם הוא ע"י כלי ודינן כשאוב ואם האביק מן הצד ואינו סמוך לשוליו וישאר במקוה רוב מ"ס שאינן גרורים ע"ג כלים המקוה כשרה. וחכמים פליגי ומקילים דגם אם ישאר במקוה רק רביעית מים שלא יגרר על ידי האביק כשר. וראב"צ מחמיר דאף אם האביק מן הצד פוסל כל היכא שלא ישאר באמבטי ארבעים סאה שלמים שלא יוגררו על ידי האביק:
מי"א המטהרת שבמרחץ כו', הר בריכת מים הנמצאים במרחץ כדי לטהר ולרחץ גופן ולפעמים הם שתי בריכות סמוכות זו לזו אחת גבוהה מחברתה והם בשפוע זו תחת זו ונקב בעליונה ומלאה כשרים ותחתונה מלאה שאובים, אם יש כנגד הנקב כו', ואף דשאוב מן הצד כשר הכא שאני שאם יורק המים מעליונה יבאו שם מתחתונה ולכן חשבינן להו כמעורבים וכ"ש אם השאובים בעליונה ודאי פוסלים שימהרו לרדת אם יורקו מי התחתונה:
כמה יהא בנקב כו' אחד משלש מאות ועשרים לבריכה, של מ"ס. שחלק ש"כ ממ"ס הם שלשה לוגים שהסאה כ"ד לוגים ובמ"ס נמצא תשע מאות וששים לוגים, ולפירוש הרמב"ם זה השיעור הוא דבעינן שיבאו בבת אחת שלשה לוגים ואם הנקב גדול אשר במשך ש"כ רגעים קטנים יצאו לחוץ כל מי הבריכה על ידי נקב כזה אז נראה שיבאו שם שלשה לוגים בבת אחת ברגע קטן. ואם הבריכה היא של כ"ס בעינן נקב שיצאו מי הבריכה בשיעור ק"ס רגעים קטנים. והרא"ש פי' דמשערינן הנקב בכל שטח עובי הכותל ששם הנקב עד דופן שכנגדו ואם בשטח זה ימצא שלשה לוגים פוסל, דשטח המחזיק שלשה לוגים הוא טפח על טפח על רום שני טפחים וחצי חומש אצבע, ולכן אם יש בשטח המים שעד דופן השני טפת בעינן שיהא הנקב טפח על רום שני טפחים וחצי חומש אצבע, ואם יש בשטחו שעד דופן השני שני טפחים וחצי חומש אצבע בעינן שיהא בנקב טפח על טפח וכל כה"ג:
ור"א אומר כו', דסובר ר"א דאף שהמים נראים כמעורבים כל היכא שלא באו לשם להדיא אינן פוסלים:
פירוש הארוך:
מ"א כל המעורב כו' חוררי המערה וסדקי המערה כו' כמה שהם, בר"ש שלפנינו איתא ע"ז נקובים כשפופרת הנוד, ונראה דט"ס הוא וצ"ל נקובים כל שהוא, [והיה בר"ת כש"ה וטעה והעתיק כשפופרת הנוד], וכ"ה ברמב"ם ורא"ש וברע"ב וגם התוי"ט לא הזכיר שהרע"ב חולק בזה עם הר"ש וגם בב"י וש"ע סעיף נ"ח לא הזכיר מחלוקת בזה ולכ"ע די בחורי המערה וסדקי המערה בחבור כ"ש. ויש להבין החילוק מפני מה כאן התירו בנקב כ"ש ולעיל גבי פרסת החמור המעורבת להמקוה השנוי בפרק הקודם אמרו ע"ז בתוספתא דבעינן כשפופרת הנוד וכן גממיות הסמוכות למקוה הצריכו כשפ"ה לעיל וכ"פ הרמב"ם רפ"ח מה"מ והש"ע בסעיף נ"ז ובמה עדיפי הנך חורי: המערה דמטהרינן בחבור כ"ש. והרמב"ם כתב הטעם שהוא מכלל המקוה יחשב וכ"כ הש"ך בס"ק קכ"ה, ואינו מובן מה הוא. ולכאורה היה נראה לומר דחורים וסדקים אינן מחזיקים מים לעצמן וכשיהיו מים בתוך המקוה אז יהיו גם בהם מים ולכשייבשו מי המקוה או ישאבו מימיו יקלחו גם מים הטמונים בחורים לתוך המקום דאין להם שטח בית קבול לעצמן, משא"כ גבי גממיות ופרסת חמור יש להן בית קבול בפני עצמן וכשייבשו מי המקוה אפ"ה מימיהן לא יבצרו ולכן נחשבו בפני עצמן ובעינן בהו כשפ"ה, ולכן גבי עוקת המערה דלקמן שהוא בחפירה תחת המקוה פי' ר' יהודה ג"כ דאם אינה מעמדת מים לעצמה ה"ה כמקוה והיינו ג"כ דבית קבול דידה לא נחשב כבית קבול בפ"ע מפני דכשיטבול בתוך המקוה תשבר המחיצה שביניהם ונחשבים כאחת, אף דשם בהריק מי המקוה ישארו המים בהעוקה מ"מ מאחר שע"י הטבילה תשבר המחיצה נחשבים כאחת וגם כאן בחורי המערה שמימיהן אין להן החזקה בפ"ע לכן נחשבים כאחת. אך זה יתכן לפי' הרמב"ם לקמן גבי עוקת המערה, אבל הר"ש והרא"ש פירשו לקמן דעוקת המערה היינו שוקת שבסלע שקבעו ולבסוף חקקו הסמוך למקוה ומה שאמר ר' יהודה אם אינה מעמדת עצמה פירושו דכשיש במקוה מ"ס יגיעו לעולם המים להעוקה אז לא בעינן כשפ"ה א"כ לדעתם אין הדבר תלוי בהחזקת מים לעצמן שיהא בית קבול שלהן חשוב בפ"ע. ונראה דגם לדידהו יש לומר דחורי המערה שאין להם בית קבול חשיב בפ"ע שאינן מחזיקים לעצמן לעולם די להם בחבור כ"ש באופן שאף אם יהיה מ"ס בתוך המקוה לא יגיעו המים לחורי המערה מ"מ כיון שעתה כשהמקוה מלאה ויש בה יותר ממ"ס מימיה מתערבים עם המים שבחורים שאין להם החזקה בפ"ע נחשבו כמקוה, אבל בשוקת שבסלע שמימיה יש להם בית קבול בפ"ע אז בעינן חבור כשפ"ה וכשאינה מעמדת מים בפ"ע שבכל עת שיהיה שם ארבעים סאה במקוה יגיעו מימיה להשוקת די בחבור כ"ש וכן בגממיות ופרסת חמור שיש להן בית קבול בפ"ע דינן כשוקת שבסלע שהיא עוקת המערה וכמשי"ת. עוד יש לומר החילוק בין חורי המערה לגממיות ופרסת חמור, דמים שבחורים אינן גלויים לחוץ ומימיהן מכוסים ואין להם מוצא בפ"ע כ"א לחפירת המקוה, [וכן עוקת המערה לפי' הרמב"ם, רק מפני שיש שם כותל מפסיק הצריכו שיהא הכותל רפה עד שישבר בטבילתן בו], אבל גממיות ופרסת חמור וכן שוקת שבסלע מימיה גלויין לחוץ ויש להן מוצא בפ"ע ולכן בעינן בהו כשפ"ה, ואפ"ה אם אין המקוה מעמדת מים לפי' הר"ש והרא"ש שלעולם במ"ס יגיעו מימיה עד השוקת די בחבור כ"ש. עוד יש לומר דחורי המערה מימיה באים ממי המקוה ולא באו שם ממקום אחר וגם אין להם דרך שיבאו שם מים כ"א ממי המקוה, [וכן עוקת המערה להרמב"ם כנ"ל] משא"כ גממיות ופרסת חמור ושוקת שבסלע מימיה יכולים להיות ממי גשמים הבאים לשם שלא ממי המקוה ולכן בעינן בהו כשפ"ה, ולא נתבארו הדברים בדברי הפוסקים, לכן נראה לדעתי להחמיר ככל הפירושים דלא מקילינן בחורי המערה להכשיר בחבור כ"ש כ"א שאין להן בית קבול לעצמן עד שבהריק מי המקוה יורקו גם מים שבחורים ושמימיה יהיו ממי המקוה עצמן ולא יהיו מימיה גלויים לחוץ:
ב וטעם פלוגתת הר"ש והרא"ש עם פי' הרמב"ם בעוקת המערה שלכאורה פי' הרמב"ם הוא יותר מרווח וגם הרע"ב פי' כן ולמה נטו מזה, הוא מפני שהר"ש והרא"ש המה ראו בדברי התוספתא המובא בר"ש ספ"ה בדין גממיות המערה ופרסת דגלי בהמה שסיים ע"ז בתוספתא ר' יהודה אומר הרי הן כעוקת המערה, ושם לא יתכן פי' הרמב"ם שאינן תחת חפירת המקוה רק סמוך להן בצד המקוה ולכן פירשו דגם עוקת המערה היא כתחתונה נהרסה חמור כו' שהיא סמוכה למקוה מן הצד ולכן פירשו דאינה מעמדת עצמה היינו כשיהיה במקוה מ"ס יגיעו מימיה להשוקת שהיא העוקה ולדעתם גם בדין גממיות ופרסת חמור יהיה הדין כן דאם בכל עת שיגיע מימי המקוה למ"ס יהיו מחוברים לגממיות די בחבור כ"ש וגם שם ר"י לא בא לחלוק רק לפרש כמו שבא לפרש במשנתנו בדין העוקה, אך לשון התוספתא גבי גממיות מוכיח שבא שם לחלוק כו' והרמב"ם יאמר דבתוספתא דברי ר' יהודה יתפרשו ג"כ דהרי הן כעוקת המערה היינו אם כותל הגומא המפסיק בינה להמקוה וכן כותל פרסת חמור המפסיק, אם אינה מעמדת עצמה, היינו שאם יטבלו בתוך הגומא יפול כותל המפסיק בינה לבין הגומא או להפרסת חמור אז נחשבו כאחד ודי להם בחבור כ"ש, ואפ"ה הוא ז"ל בחבורו רפ"ט לא הביא דברי ר"י רק על דין העוקה לא על דין גממיות ופרסת חמור שסובר דשם ר"י לא בא לפרש רק לחלוק דחכמים לא הודו לר"י כ"א בדין העוקה שמימיה הם תחת חפירת המקוה ומימיהן הם ממי המקוה עצמן ואינן מגולים לחוץ כנ"ל באות א' אז אמרינן דאם כשיטבול יפול כותל המפסיק נחשבים כאחת, משא"כ בגממיות שמימיהן נבדלים בפני עצמן ואינן ממי המקוה גם אם כשיטבול יפול הכותל אפ"ה לא נחשבו כאחד והלכה כר"י בהא דעוקה לא בהא דגממיות וכ"נ מדברי התוספתא דשם ר"י לחלוק בא כאמור, והפוסקים לא הרגישו במחלוקת זו בין הר"ש והרא"ש להרמב"ם רק בש"ע בסעיף נ"ט סתם בדין העוקה כהרמב"ם שכן הוא פשט המשנה. ונראה ודאי דגם הר"ש והרא"ש יודו בדין עוקת המערה כפי שציירה הרמב"ם שכותל המפסיק יפול שדי בחבור כ"ש דלא גרע מחורי המערה כמ"ש באות א' דכל יפוי כח של חורי המערה נמצא גם בעוקת המערה לפי ציור הרמב"ם ז"ל רק שהם חידשו להקל בגממיות ובשוקת שבסלע דאם בכל עת שיהיה מ"ס יגיעו המים להגממיות די בחבור כ"ש אף שיש להם החזקה בפ"ע והרמב"ם לא הודה בזה, ולהלכה בחורי המערה וסדקי המערה ע"פ אופנים שנת"ל בסוף אות א' לכ"ע די בחבור כ"ש, וגממיות הסמוכות למקוה וכן פרסות בהמה הסמוכות למקוה בעינן כשפ"ה אף אם יטבול בהן יפלו כותליהן אפ"ה לא נחשבו כאחד ולא קי"ל בהא כר"י לפי דעת הרמב"ם ז"ל:
ולהר"ש והרא"ש אם לעולם כשיהיה בהמקוה מ"ס יגיעו מימיה עד הגומא או הפרסה וכן שוקת שבסלע הסמוך למקוה אם לעולם כשיהיה בהמקוה מ"ס יגיעו מימיה עד השוקת די בחבור כ"ש, והש"ע לא הביא דעתם בזה, ועוקה שהיא תחת חפירת המקוה אם כשיטבול בהמקוה יפלו כתלים המפסיקים בין המקוה לעוקה שתחתיה, די בחבור כ"ש לפי דעת הרמב"ם והרע"ב וגם הר"ש והרא"ש מודים בזה וכן סתם בש"ע והכי קי"ל דכ"ה פשט המשנה:
(פסקא ב) שם במשנה אבל אם אינה מעמדת עצמה מטבילין בה כמה שהיא, כתב הש"ך בס"ק קכ"ז דבכ"ע שמטבילים במקוה חסר בצד שלם צריך שיהא גוף הנטבל עולה כו' ובכלים אע"פ שמתכסים כולם במים כגון מחטים וצינוריות שהן קטנים אש"ה לא סגי בפחות מרביעית כן מוכח בש"ס ופוסקים ופשוט הוא עכ"ל. הנה דעתו ז"ל דאיך שיהיה הצירוף בין היכא דבעינן כשפ"ה בין היכא שדי בחבור כ"ש בכ"מ בעינן לכלים קטנים שיעור רביעית, שהרי הוא רשם דבריו שם אהך פסקא דאם אינה מעמדת עצמה שדי בחבור כ"ש כמ"ש הש"ע ורשם ע"ז הש"ך דפחות מרביעית לא שני ומה דפשיטא מלתא למרן חש"ך ז"ל מבעיא לי טובא ולדכתי לא מוכח כן בש"ס ופוסקים כמו שאבאר. הנה בזבחים כ"ב ע"א על הך משנה דלקמן פ"ז נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו, אמרו שם אמר רב פפא אם קדח בו רביעית מטבילים בו מחטים שלמציות: הואיל ומהכשירא דמקוה אתיא, ופירש"י אם קדח רביעית בדופן המקוה והמים נמשכים שם ואע"פ שנתמעטו המים ואין מעורבים מי המקוה באותה קדיחה ע"כ, הנה מבואר פירושו שאם ממי מקוה רביעית למקום אחר אף שאינו מחובר כלל למי המקוה מותר להטביל בו כלים קטנים מפני דאתי ממקוה שלמה, וכן מבואר שם להדיא בתוס' ד"ה קודח מתוכו כו' שפירשו שם דאם נטל ממימי הכיור בכלי קטן כשרים לקדש מפני דאתו מכלי גדול, שבכיור יש שם כשיעור לקדש ארבעה כהנים וכתבו וכה"ג לקמן אם קדח בו רביעית מטבילים מחטים דמהכשירא דמקוה אתי ובקונטרס לא פי' כן עכ"ל, דעתם להשיג על רש"י שפי' גבי הא דכיור דקדת מתוכו היינו אם הכלי קטן מחובר להכיור אז מותר לקדש ממנו והם פירשו דגם אם נטל בכלי קטן בפני עצמה מותר לקדש מפני דהמים אתו מכלי גדול, ולזה הביאו ראיה מהא דאם קדח בו רביעית במקוה דמטבילים שם שפירושו אף אם אינו מחובר כלל למי המקוה אפ"ה מותר להטביל בו וכמו שפירש"י עצמו כאמור וככה יתפרש גם הא דכיור וכ"כ הכ"מ בפ"ה מה' ביאת מקדש הי"א שכן דעת התוס' בהא דכיור וכד' הרמב"ם שם ושכן דעת הראב"ד שם יע"ש, והתוס' דימו לזה הא דקדת רביעית דמקוה א"כ מבואר הוא שדעת רש"י ותוס' דרביעית מים שבאו ממקוה שלמה אף שאינן מחוברים כלל למי המקוה מותר להטביל בהן מחטים קטנים. ואף דבנזיר ל"ח ע"א אמרו דרביעית דמקוה בטולי בטלוה וכמ"ש רש"י גם בפסחים י"ז ע"ב היינו אם לא אתו ממקוה שלמה רק שנקוה רביעית מים ממי גשמים דמן התורה מותר להטביל בה כלים ואת זה בטלו חז"ל, אבל היכא דאתי ממקוה שלמה לא גזרו ע"ז ומותר להטביל בה גם מדרבנן, דזה פשיטא דר"פ לא איירי בהכשר טבילה שמן התורה דסגי ברביעית דא"כ גם אם לא בא מהכשירא דמקוה מותר כמבואר בפסחים י"ז שם וע"כ דכאן באתי מהכשירא דמקוה מותר אף מדרבנן, וזה שסמכו ד' ר"פ הכא בזבחים דדומה לדין דקודח מכיור האמור שם, אך לפירש"י אינו דומה להא דכיור דשם בעינן לדעתו מחובר לכיור. ומה שלא רצו רש"י ותוס' לפרש דר"פ דאיירי באם הרביעית מחובר למקוה כשפ"ה וקאי על נתן סאה ונטל סאה שפירש"י שם דאיירי במי פירות וקמ"ל ר"פ דאף שמקצת מי המקוה הם ממי פירות אפ"ה מטהר גם ברביעית המחובר אליו מפני שרש"י סובר דגם אם לא היה נותן המקצת מי פירות תוך המקוה והיה נותן ונוטל קצת תוך הרביעית המחובר למקוה ג"כ יתכשר מפני התחברותו למקוה שלמה דלכן פי' שם מה דאמר ר"ל לרביעית אינו משלים דהיינו רביעית של נט"י ולא פי' על רביעית שבצד המקוה דשם לא איכפת לן באמת גם בנתן ונטל קצת כו', אך אכתי הוי מצי לפרש דר"ל דאיירי ברביעית שאינו מחובר למקוה ודאתי מהכשירא דמקוה דאז אם נתן קצת מי פירות ונטל מן הרביעית דפסול. ונראה דמיאן לפרש כן דא"כ הו"ל להקדים בש"ס דר"פ בביאור דר"ל וממה שקבען אח"כ מוכח דר"ל לא איירי בהכי רק ברביעית דנט"י, ובהכי יתיישבו גם דברי התוס' שם ד"ה לרביעית כו' שכתבו שהיה נראה לפרש דר"ל דאיירי ברביעית דמקוה, אך א"א לומר כן דבימי ר"ל בטלו רביעית דמקוה ואכתי הרי אפשר לאוקמה באתו מהכשירא דמקוה וע"כ דא"א לומר כן דא"כ הו"ל להקדים דר"פ בתוך פי' דברי ר"ל, ובזה יתבאר שאין לפרש בד' רש"י דר"פ קאי על רביעית שבדין התורה ומה דבעי ר"פ מהכשירא דמקוה מפני דקאי על ונטל קצת מי המקוה ונתן מי פירות ובזה ברביעית עצמו לא יתכשר מה"ת דא"כ הו"ל לפרש כן גם בד' ר"ל במה שאמר לרביעית אינו משלים היינו ברביעית עצמו דכשר ע"פ ד"ת ושם יפסלו קצת מי פירות אם נטל מן הרביעית כו' וע"כ מה דלא פי' כן הוא מפני דבימי ר"ל כבר בטלו רביעית דמקוה כמ"ש התוס' וא"כ גם דר"פ א"א לפרש כן דבימיו כבר בטלו רביעית של דין תורה שהיה אחר ר"ל, וע"כ דרש"י ותוס' מפרשים דר"פ דלא איירי כלל בתערובות מי פירות רק ענין אתר השמיענו דבאתי מהכשירא דמקוה מותר להטביל ברביעית אף בלא התחברות למי מקוה ואף מדרבנן מפני דאתי מהכשירא דמקוה:
ב אכן פירש"י ותוס' בזבחים אינם מוסכמים דמה שפי' רש"י בדברי ר"ל דלרביעית אינו משלים היינו ברביעית לנט"י דפסול במעט מי פירות, הרי רש"י עצמו כתב בברכות נ' ע"ב דמי פירות כשרים לנט"י הובאו דבריו בב"י וש"ע או"ח סימן ק"ס [ולא הרגישו שם שדברי רש"י דזבחים סותר זה], וגם מה שפי' בד' ר"פ דאם קדח רביעית כשר אינו מוסכם דהרי הרמב"ם והטור ש"ע לא הביאו זה לטהר ברביעית בלתי צירוף וחבור למי המקוה, ולא עוד אלא שהרא"ש כתב להדיא להיפך גבי מחט שהיא נתונה על מעלת המערה דמוליך ומביא במים בסימן כ"ג שכתב הרא"ש ובלבד שלא יחלש הגל דאז לא היה מטהר אם אין בו מ"ס הביאו הרמ"א בסעיף נ"ז [ועמש"ל בזה בפ"ה מ"ד ומ"ו], והרי שם מהכשירא דמקוה קאתו ואפ"ה אינו מטהר בלתי חבור למי המקוה, וגם כי דברי המשנה דלעיל פ"ה בגל שנתלש ובו מ"ס ונפל על האדם ועל הכלים שפסקו כן הרמב"ם והטוש"ע דבעינן מ"ס בגל כמש"ל סותר ד' רש"י ותוס', ואף דשם איירינן בזוחלים והגל מטהר בזוחלים דכך הוא דרך חיותו, הרי הדברים ק"ו דאם הגל שמטהר בזוחלים והוי קצת דינו כמעין אפ"ה אינו מטהר פחות ממ"ס מפני שנפסק ממקורו כמש"ל בשם האשכול וכהש"ך בסק"ל אף דאתי מהכשירא דמקוה א"כ מכ"ש רביעית ממי מקוה שנפסק ממקורו לא יטהר פחות ממ"ס, ואף ר"ת דסובר דגל מטהר כלים בכ"ש הוא מפני דסובר שדינו כמעין לגמרי כנ"ל אבל במי מקוה לא עלה על דעת שום פוסק לטהר בלתי חבור פחות ממ"ס ובאמת ד' המשנה דגל שנתלש ובו ש"ס קשה להולמן לפ"ד רש"י ותוס', ואפשר לדחוק ליישב לדעתם דר"פ איירי באופן שכאשר קדח מי הרביעית והיו בגומא בפ"ע היו מחוברים למי המקוה ואח"כ נתמעטו המים משיעור שיגיע עד הגומא ההיא אז הכשיר ר"פ מפני שגם בעת שהיו בגומא בפ"ע היו עדיין מחוברים למקוה לכן גם אחר שנפסקו דינן כמקוה וכן מורה לשון רש"י שכתב שם ואע"פ שנתמעטו המים כו' משא"כ בגל שמעת שנתלשו המים ממקורן לא היו מחוברים למי המקוה לכן בעינן בהו מ"ס, או דנימא דר"פ לא אמר כ"א שקדח לתוך דופן המקוה לא בהומשכו על פני שטח הארץ או שיאמרו דגם גבי גל לא בעינן מ"ס לכלים כדר"ת, רק שר"ת פי' מפני שהים הוא מעין והמה יאמרו דגם במקוה הדין כן, והרבותא בגל שמטהר בזוחלין, אבל כ"ז דוחק גדול דמנא ליה לר"פ חלוקים אלו, וביותר לפי פי' התוס' שהשוו דין זה לדין קדח ממי כיור משמע דאף שנפרדו לגמרי ממי המקוה הותר לטבול בהם כמו בדין מי כיור, ועוד קשה לדעתם דברי הש"ס בנזיר ל"ת שהקשו והאיכא רביעית דמקוה ומשני דבטולי בטלוה ולדידהו אכתי ימצא דין רביעית בקדח ממי מקוה, ואיך שיהיה הפוסקים כולם לא הודו לרש"י ותוס' בזה וראיתי בראב"ד בבעה"נ פ"ו הובא קצת דבריו בב"י בריש הסימן, שפי' ד' הש"ס האלו שר"פ איירי באם המים שקדח מעורבים למקום כשפ"ה אפ"ה בעינן בהו רביעית דוקא דבבציר מהכי ליכא שיעור טהרה, והשמיענו ר"פ דאף אם מי המקוה היו באופן שנתן סאה ונטל סאה ואח"כ משך מהן רביעית ומחוברים כשפ"ה כשר דמהכשירא דמקוה קאתי והוא פי' להך דנתן סאה ונטל כו' היינו שנתן שאובים דכשר עד רובו וע"ז אמר ר"ל שם דלרביעית לא מהני היינו ברביעית דמקוה המחובר כשפ"ה למקוה ואם נתן לשם שאובים ונטל נפסל, והוכיח מזה דרביעית המחובר כשפ"ה למקוה ונתן לתוך הרביעית מעט מים שאובים ונטל מקצת אז פסול לטבול בו שאובים:
לא יתבטלו ברובן כ"א בשיעור מקוה של ארבעים סאה ולא בשיעור רביעית אף שמחובר כשפ"ה והיינו בנחסר שיעור הרביעית ע"י שנטל ממנו כמשי"ת ולכן דוקא באם המקוה כולה היתה באופן זה שנתן ונטל כשר אבל ברביעית לחוד המחובר למקוה כשפ"ה פסול בנתן לשם שאובים ונטל קצת מרביעית, אלו הם דברי הראב"ד שם, ויתכן שכך הבינו הפוסקים כולם ד' ר"פ, ונראה שמזה הוציא הש"ך דבריו שכתב דמוכח בש"ס ופוסקים דבעינן רביעית בחבורן למי המקוה, אבל אכתי לא יצא י"ח בזה דהראב"ד סיים שם דכל אלו השנויין במשנתנו שדי להם בחבור כ"ש היינו חורי המערה כו' לא בעינן בהו ג"כ רביעית שדעתו שם דכמו דמחולקים הם לענין חבור שדי בכ"ש כמו כן לא בעינן בהו רביעית מפני דנחשבו כמי מקוה עצמה והב"י לא העתיק סוף ד' הראב"ד וא"כ לא צדק הש"ך במה שרשם דינו על היכא שדי בחבור כ"ש דאז גם להראב"ד לא בעינן רביעית כמבואר להדיא בדבריו וגם הרמב"ם בפי' המשנה כתב להדיא על הך דחורי המערה ואפי' היו המים ג"כ אשר בהם כל שהוא כו', ונראה דעתו דאף בעוקת המערה דבעינן חבור כשפ"ה אפ"ה לא בעינן מים רביעית וכ"נ מדבריו בחבורו רפ"ח מה"מ, ובאמת אף לפי' הראב"ד בהך דזבחים אין הכרח דבעינן מים רביעית דנוכל לומר דמה שאמר ר"פ אם קדח בו רביעית לאו דוקא נקט רביעית ועיקר דר"פ הם להורות דאף שבמקוה היו שם שאובים אפ"ה מתכשר בנמשך ממנו לדופנו בחבור כשפ"ה. ומה דנקט רביעית הם סגנון דברי ר"ל שהזכיר בדבריו רביעית ור"ל נקט רביעית לרבותא דאף בהיה שם רביעית נפסל אם נתן שם שאובים ונטל. עכ"פ אף להראב"ד דסובר דר"פ דוקא נקט רביעית מודה הוא דהיכא שדי בחבור כ"ש לא בעינן במימיו רביעית:
ג גם ד' הראב"ד ז"ל צריכין עיון ודקדוק שהוא ז"ל נמשך אחר פירושו בד' המשנה דלקמן בנתן סאה ונטל סאה דהיינו שנתן לשם שאובים וכן דעת הרמב"ם פ"ד ה"ז ומבואר לפי"ז בד' ר"ל דשיעור רביעית לא מהני בנתן קצת שאובים לתוכן ונטל מקצת מים כאמור, אבל לא זכיתי להבין זה דאיך יתכן דין זה והרי גם אם היה כל הרביעית כולו מים שאובים יכשר לטבילה ע"י חבורו למי המקוה כשפ"ה כמבואר בכמה משניות ובמ"ג בפרקין דמקוה של כ' סאה מים שאובים שנתערבה ונתחברה לכשר נכשרה ואדרבה חבורו של שאוב לכשר קיל יותר לפ"ד ר"ש לקמן מ"ח שדי בחבור כחוט השערה כמשי"ת בעז"ה, ומה לי מקוה של כ' סאה שאובים או רביעית שאובים בודאי גם רביעית שאובים יכשרו בחבורן כשפ"ה למקוה שלמה ואיך אמר הראב"ד ברביעית מי מקוה המחוברים למקוה כשפ"ה דאם נתן לשם קצת שאובים שנפסלו ואף אם כולם שאובים כשרים ע"י חבור כשפ"ה, ואם רביעית שאובים לא יוכשרו בחבור כשפ"ה למקוה איזה שיעור יש להכשיר השאובים בהתחברותן למי המקוה, ולומר דבעינן דוקא מ"ס שאובים זה לא ניתן להאמר דהרי מבואר במ"ג דגם כ' סאה שאובים כשר בתבורן למקוה, ולא זכיתי לעמוד על דברי קדשו בזה וגם הב"י העתיקו בסתמא:
ואולי נוכל לומר בכוונת דבריו דאיירי כאן שהיה שיעור מקוה מצומצמת של מ"ס עם שיעור מים של הרביעית שקדח ממנה דמצטרפים יחד להשלים שיעור מ"ס ומועילים זל"ז דהרי יש בחבורן כשפ"ה, וע"ז אמר הראב"ד דאם נתן מקצת שאובים בתוך הרביעית ונטל ממנו מעט לא נבטלו השאובים בתוך הרביעית שהחסיר ממנו ואף שאין השאובים פוסלים את המקוה ולא את הרביעית מפני שאין בהן ג' לוגים אבל אינן משלימים את השיעור ואסור לטבול גם במקוה הגדולה דאין כאן מ"ס, ואם היה נותן ונוטל בתוך מקוה הגדולה היה מותר לטבול גם בקטנה היינו ברביעית שקדח כאמור דנבטלו השאובים עד רובן משא"כ בשיעור הרביעית אף שמחובר למקוה לא נבטלו השאובים בתוכו אם החסיר ממנו אח"כ, אבל דוחק גדול הוא להעמיס כן בדבריו וגם בד' ר"פ בש"ס, ואם נבא ליישב ד' ר"פ ע"פ דרך הראב"ד מוטב לומר דר"פ איירי שם במי פירות לא בדין שאובים דבזה א"ש מה דאמר ר"ל שם דלרביעית אינו משלים ופירשה ר"פ בנתן סאה כו', והיינו דרביעית המחובר למקוה כשפ"ה ונתן לשם מי פירות ונטל ממנו מעט אסור להטביל בתוך הרביעית מפני דנחסר שיעור רביעית ואז אינו מבטל את המי פירות, דמי פירות עצמן כמו שהן אם יתחברו למקוה כשפ"ה אסור להטביל בהן דעירוב מקואות אינו מועיל במי פירות כדמוכח לקמן פ"ז, ולכן גם אם נתערבו מעט בתוך הרביעית ונחסר מעט מהרביעית אין בו כח לבטל את המי פירות ונפסל הרביעית להטביל כו משא"כ אם נתן סאה ונטל סאה בתוך המקוה נכשרה עד רובה גם אם נתן מי פירות, והשמיענו ר"פ שאז אם קדח רביעית ממנה מותר להטביל בתוך הרביעית אף שיש בתוכו חלק מי פירות דמהכשירא דמקוה קאתי, ואם היה הרביעית בשלמות אף אם היה מערב בתוכו קצת מי פירות לא תפסל דיפה כח הרביעית לבטל המי פירות דהרי מחובר הוא למקוה כשפ"ה, וזהו דרך נכון בד' הש"ס דזבחים, ואף שכתבתי לעיל שרש"י ותוס' לא רצו לפרש כן מפני שאם הרביעית מחובר למקוה כשפ"ה אין חשש אם נתן מי פירות ונטל כו' מ"מ אין זה מוכרח, ולפי דרכו של הראב"ד נוכל לומר כן דרביעי' המחובר יופסל במי פירות מפני דמי פירות עצמן לא מהני להו חבור למקוה אבל לפרש ד' הש"ס בשאובים כפי' הראב"ד קשה להולמם, וגם להרמב"ם שפי' לקמן בפ"ז הך דנתן סאה ונטל כו' דאיירי בשאובים מ"מ גם במי פירות איירי רק דהרמב"ם אוקמה גם בשאובים דכן מוכח ביבמות פ"ב אבל גם במי פירות איירינן שם והך דזבחים ע"כ יתפרש במי פירות לחוד דשאובים יתכשרו ברביעית כולו שאובים בהתחברן למקוה כשפ"ה כמש"ל:
ד ויתבאר מזה לפירושנו ע"פ דרך הראב"ד ארבעה דברים שלא זכרו הפוסקים, א) דמקוה שלמה אף אם נתן שם מי פירות ונטל עד רובו וקדח ממנה רביעית בצדה ומחובר כשפ"ה כשר להטביל שם. וזה נראה דגם הפוסקים מודים לזה ולא זכרו מרוב פשיטותו, ב) דרביעית מים המחובר כשפ"ה למקוה גם אם נתן שם מעט מי פירות הרביעית מבטל את המי פירות וג"ז נראה שהפוסקים מודים לזה ודין פשוט הוא, ג) דאם נתן שם מעט פירות ונטל מן הרביעית מעט נפסל להטביל אף שמחובר כשפ"ה, ובזה נראה דהפוסקים חולקים כמש"ל שכ"נ מד' רש"י ותוס' דכל שמחובר למקוה לא יופסל ע"י מי פירות, ולפירושנו אם לא היה שם רביעית מתחלה והשלמו ע"י מי פירות ודאי פסול אף שמחובר כשפ"ה מכ"ש מהיכא דנתן ונטל, ד) דמים המחוברים למקוה כשפ"ה בעינן בהו דוקא רביעית כדברי הש"ך וכמ"ש שכן דעת הראב"ד רק שמדברי הש"ך נראה דאף היכא שדי בחבור כ"ש בעינן במים רביעית ובזה לא צדק הש"ך אבל היכא דבעינן חבור כשפ"ה בזה דעת הראב"ד כהש"ך דבעינן במים רביעית, ואכתי גם לפירוש זה צ"ע בדברי הש"ס דנזיר ל"ח שמנה שם עשרה רביעיות והאיכא עוד רביעית דמקוה היינו מים מועטים המחוברים למקוה כשפ"ה דבעינן בהו רביעית שלא בטלוה חז"ל וצריך לומר דמפני דאין הכשרו בפ"ע רק ע"י חבורו כשפ"ה למקוה לכן לא חשב להו בכללי רביעית וזה דוחק, ובאמת כבר כתבתי לעיל באות ב' דגם לפי' הראב"ד וכן לפירושנו דר"פ איירי בנתן סאה מי פירות אין ראיה דבעינן רביעית דמה שאמר ר"פ אם קדח רביעית הם סגנון דברי ר"ל ור"ל נקט רביעית לרבותא כמש"ל, ויש להוסיף דברים דר"ל דוקא נקט רביעית דאז אינו משלים בנתן שם:
מי פירות ונטל משם מים אבל אם לא היה שם רביעית גם אם לא נטל משם מים רק נתן מי פירות נפסל כמש"ל דזה פשיטא דאם לא היה שם רביעית מתחלה נפסל במעט מי פירות דק"ו הוא, דמה אם היה שם רביעית ונתן בעת שהיה שם רביעית בשלמות נפסל כשנטל אח"כ מעט מים מפני שנחסר הרביעית א"כ מכ"ש כשלא היה שם רביעית נפסל בנתן אף שלא נטל, ולסגנון דברי ר"ל סיים ר"פ אם קדח רביעית כו', ובאמת בזה לא בעינן רביעית דוקא מאחר דאתי מהכשירא דמקוה ומחובר כשפ"ה, ועם כל זה יש לחזק ד' הראב"ד ז"ל דאם נימא דלא בעינן בהו רביעית א"כ למה פסל ר"ל בנתן ונטל דגם אם חסר שיעור רביעית הרי יש כאן שיעור טהרה מפני חבורו כשפ"ה למקוה ומה לנו אם אין בו רביעית למה לא יבטל את המי פירות הרי הוא כמקוה שלמה ולא יופסל ע"י מי פירות רק בשנוי מראה ומוכח דבעינן שיעור רביעית דוקא ולכן בהמעיט שיעורו לא יבטל את המי פירות אף שמחובר כשפ"ה, וא"כ לפ"ז נראה דבחורי המערה שדי בחבור כ"ש ושם מודה הראב"ד דלא בעינן רביעית לא יופסל ע"י מי פירות מעט דהרי יש בהן שיעור טהרה בלא רביעית, ואם נימא דלא כהראב"ד וגם היכא דבעינן כשפ"ה לא בעינן שם רביעית מים ואפ"ה סובר ר"ל דכל היכא שאין שם רביעית מים אין בכחן לבטל את המי פירות א"כ גם בחורי המערה שדי בחבור כל שהוא יופסל על ידי מעט מי פירות כל היכא שאין שם רביעית מים:
ח והנה להנחת הראב"ד דמים המחוברים כשפ"ה למקוה בעינן בהו רביעית דוקא היה אפשר לומר שזהו ענין רביעית דמקוה האמור בש"ס ואין לנו ראיה אשר מן התורה יוכשר רביעית לכלים בלא חבור למקוה שלמה, דכל יסוד דבר זה אשר מן התורה מותר להטביל כלים ברביעית לא נמצא בש"ס רק בג' מקומות הך דזבחים כ"ב ובנזיר ל"ח ובפסחים י"ז, והך דזבחים פירשה הראב"ד במחוברת למקוה כשפ"ה, והך דנזיר ל"ת שאמרו שם והאיכא רביעית דמקוה ומשני דבטולי בטלוה נמצא שם ברש"י כמה פירושים אחרים דלא כוונו, כלל על הך רביעית לדין טבילת כלים, והך דפסחים י"ז שאמר ר"פ ומים נמי לא אמרן אלא דהוי רביעית דחזי להטביל בו מחטים כו' נימא ג"כ דר"פ איירי במחובר למקוה כשפ"ה כד' ר"פ דזבחים הנ"ל ואין לנו ראיה שרביעית לחוד יכשר מן התורה בלתי מצורף למקוה, אבל באמת ז"א דשם בפסחים לא יתכן לומר כן דר"פ אמר שם דלכן טהרו לר"ש משקה בית מטבחיא במקדש בקרקע מפני שטומאתן מדרבנן ולא גזרו ע"ז במקדש ולכן בכלים טמאים אף במקדש מפני שטומאתן מן התורה ובקרקע נמי לא אמרן אלא דהוי ביה רביעית כאמור, וא"כ הוכחת ר"פ דמפני דראוי לטבילה מן התורה ע"כ דאין מקבלים טומאה מה"ת אף בקרקע, וא"כ, אם נימא דלא הוכשר לטבילה מן התורה כ"א ברביעית המצורף למקוה כשפ"ה איך הוכיח מזה ר"פ דרביעית לחוד אינו מקבל טומאה מה"ת אולי גם ברביעית מקבל טומאה מן התורה ורק במצורף למקוה כשפ"ה שאז פשיטא שאינו מקבל טומאה מפני חיבורו למקוה אז מותר לטבול בו וע"כ לומר שד' ר"פ בפסחים נאמרו דגם רביעית לחוד כשר לטבילה מן התורה ומוכח מזה דאינו מקבל טומאה וכמו שפירש"י שם:
ו עתה נבאר כמאן מהני רבוותא סובר רבינו הרמב"ם ז"ל, שכבר אמרתי לעיל דפי' רש"י ותוס' בהך דזבחים ודאי אינו מוסכם להלכה כנ"ל באות ב', וגם אם היה סובר כפי' הראב"ד למה סתם רפ"ח מה' מקואות כשכתב דין גממיות ופרסת חמור דכשרים בחבור כשפ"ה למה לא אמר דבעינן בהו רביעית, וגם למה לא ביאר דבהך רביעית אם נתן ונטל מקצת אינו מטהר הן כפירוש הראב"ד בשאובים או לפרושי במי פירות לא הו"ל לסתום בזה, ועל בעלי הש"ע לא קשה כ"כ דהרי הרא"ש והטור השמיטו לגמרי כל דיני מעורב למקוה מפני שאינן מוכרחים למעשה ואינן מצויין דאין לנו טבילת כלים לטהרות רק בכלים הנקחים כו', אבל על הרמב"ם קשה למה השמיט כל מימרא דר"פ בזבחים:
ולכן נראה שהרמב"ם פי' מימרות דר"ל ודר"פ דאיירי לענין דין תורה שהיה כשר להטביל כלים ברביעית ולא איירי, באם נתחברו למקוה כשפ"ה דאז דינן כמקוה שלמה כמ"ש לרש"י ותוס' רק דאיירינן ברביעית דמקוה שכשר מן התורה ואמר ר"ל ע"ז דלרביעית אינו משלים בנתן קצת מי פירות ונטל מים דנחסר שיעור רביעית ובא ר"פ לומר דאם נתן סאה ונטל ממקוה שלמה גם שיש שם י"ט סאים מי פירות וקרת משם רביעית ולא נתחברה כשפ"ה כשר מן התורה להטביל מחטין אף שיש שם מעט מי פירות דמהכשירא דמקוה קאתו, ואף שהתוס' כתבו דא"א לפרשה על רביעית דאורייתא שכבר בטלוה בימי ר"ל, הרמב"ם פירשה כן שלא רצה לפרש כהראב"ד בנתחברו כשפ"ה דאז לא יופסל ע"י מי פירות וגם לפרש כרש"י ותוס' לא בחר כמו שביארתי לעיל באות ב' לכן פירשה ברביעית של תורה, אבל בשאובים לא יתכן לפרשה לדעתו שהוא ז"ל סובר דשאובים כשר מן התורה לטבילה כמבואר בדבריו רפ"ד מהל' מקואות, וא"כ דברי ר"פ אלו אינן נוגעים כלל לדינא שנאמרו רק מעיקר דין תורה אבל אחר שבטלו רביעית דמקוה אין נ"מ מזה ובמעט מים המחוברים למקוה כשפ"ה לא בעינן רביעית כלל וגם הם כשרים במי פירות מקצתן עד שישתנה מראיהן כדין מקוה שלם דכמקוה ממש הוא, זהו הנראה בדעתו ז"ל. ואשר לא הזכיר הוא ז"ל בחיבורו כל עיקר דין רביעית דמקוה מן התורה נראה שהוא ז"ל סובר דשיעור רביעית הל"מ הוא בכלי היותר קטן כמו מחטים כו', אבל כלי גדול קצת אף שיתכסה גוף הכלי הנטבל בשיעור רביעית לא מהני רביעית מן התורה דבעינן שיהא גוף הנטבל עולה ובטל, בתוכו כאלו היה כל נוף הנטבל מים במים כמש"ל בפ"א לענין טבילת אדם דבעינן אמה על אמה ברום ג"א היינו שיהא גופו בטל ונחשב כמים אבל גוף האדם יתכסה בכ' סאים מים ואפ"ה בעינן מ' סאה שגופו יתבטל באלו המים וכן בכלים בעינן שגוף הנטבל יחשב כמים וממילא לפי"ז בכלי ששטחו גדול קצת בעינן לשעורי לפי ערך שכל גופו עולה ובטל בו שיחשב כאלו גם מקום הכלי מים ולכן בטלו חז"ל רביעית דמקוה ולא זכרו אותו כלל במשניות ותוספתא מפני שאיננו שיעור קצוב לכל הכלים רק לכלי היותר קטן ואם יטבילו כלי גדול קצת אף שיתכסה כולו במים לא מהני דבעינן שכל גוף הכלי עולם ובטל בתוך המים (דהרי גם אדם יחכסה גופו במים בכ' סאה ואפ"ה בעינן מ"ס שיהא כל גופו עולה ובטל בו כנ"ל בפ"ק באורך) ומפני דאתי למטעי בזה אם יהיה לכל אחד שיעורו בידו לכן בטלוהו לגמרי והצריכו מ"ס, ולכן השמיטה הרמב"ם ז"ל מתרי טעמי, חדא שזה נכלל קצת בדבריו במ"ש שיעור טבילת אדם מה"ת שיהא כל גופו עולה בהן מוכח קצת דכן הדין לכל הכלים, ועוד דאין משפט שיעורן שוה בכל הכלים מן התורה ולכן השמיטו לגמרי ולא האריך בדברים שאינן מבוארים בש"ס ואינן נוגעי' להלכה אחר שבטלו את שיעור הרביעית, ומובן לפי"ז דהמעורב למקוה כשפ"ה או באותן שדינן בכ"ש די בהן לטבול כלים רק באופן שיתכסה כל שטחו במים כמו באדם אם יטבול בשיעור כ' סאה המחובר למקוה שלמה כאמור. היוצא מכ"ז להלכה שדעת רש"י ותוס' דרביעית מים הבא ממקוה שלמה מותר לטבול בהן אף אם אינן מחוברים למקוה ואין בהן גזירה דרבנן, ואם הוא מחובר למקוה לא בעינן ביה רביעית, וכל הפוסקים לא הודו להן להתיר לטבול ברביעית שאינן מחוברין למקוה ודעת הראב"ד דמים:
המחוברים למקוה דבעינן בחיבורן כשפ"ה כמו גממיות כו' בעינן בהן רביעית, ואותן שדי בחיבורן כ"ש כמו חורי המערה לא בעינן בהו רביעית, והש"ך הוסיף דאף אותן שכשרים בחבור כ"ש בעינן בהו רביעית ולא צדק בזה, והוסיף הראב"ד דאם היה המקוה מצומצמת ארבעים סאה עם הרביעית המחוברת בצדה ונתן קצת שאובים לתוך הרביעית ונטל קצת מהרביעית נפסלה כולה לטבילה עד שיושלם שיעור מ"ס ממי מקוה בלתי שאובים. ולדידי יתפרש לפי דרכו שאם נתן מי פירות קצת בתוך הרביעית המחובר כשפ"ה ונטל קצת פסול הרביעית לטבול בו ומכ"ש אם היה מתחלה פחות מרביעית והשלים הרביעית במי פירות אסור לטבול אף שהוא מחובר כשפ"ה, ואותן שדי להן בחבור כ"ש ולא בעינן בהו רביעית אף אם נתן קצת מי פירות לתוכן כשר לטבול בו עד שישתנה מראיתו ואז לא מהני ליה חבור למקוה, והרמב"ם ז"ל לא הודה בכ"ז ודעתו דמים המחוברים למקוה כשפ"ה לא בעינן בהו רביעית ואם נתן קצת מי פירות לתוכן לא נפסלו עד שישתנה מראיתו ואז לא מהני ליה חבור למקוה, ולמעשה יש להחמיר לכתחלה כדעת הראב"ד, אבל בדיעבד אם הטביל כלי קטן במים המחוברים למקוה כשפ"ה וכ"ש באותן שדי להן בחיבור כ"ש אף שלא היה במים רביעית אין להצריכן טבילה אחרת רק שיהא כל גוף הנטבל נתכסה כאחד במים, וכן אם נתן קצת מי פירות לתוך המעט מים לא נפסלו עד שישתנה מראיתן ואז לא מהני להו חבור למקוה כאמור. זהו הנראה לדעתי בזה, ואף שהש"ך לא כתב כן האמת יורה דרכו:
ז עתה נבאר דין מעין שמטהר בכ"ש אם בעינן ביה רביעית לכלים כי האחרונים ז"ל לא דברו מזה מפני שפסקו בר"ס ר"א דלאדם גם מעין בעינן ארבעים סאה וטבילת כלים בזה"ז כתבו בר"ס ק"כ דשוה דינן לטבילת אדם, אבל אנכי כתבתי לעיל בפ"ק שרבו הסוברים דמעין מטהר בכ"ש לאדם ושדעתם מוכרחת בכמה דוכתי ולכן יש להקל בשעת הדחק להטביל כלים בזה"ז במעין כ"ש ושכן דעת רבינו נ"ע לכן יש לברר אם בעינן ביה רביעית, ובד"מ ס"ק ב' הביא בזה שתי דעות בשם המרדכי דשבועות, ובא"ז סס"י של"ו הביא בשם רבו רבינו שמחה דמעין מטהר בפחות מרביעית וכ"כ המרדכי בשם ר"ש. ולכאורה מוכרח כן בנזיר ל"ח דקפריך והאיכא רביעית דמקוה ומשני דבטולי בטלוה, ואכתי הו"ל למפרך והאיכא רביעית דמעין דלא בטלוה א"ו דמעיין מטהר אף בפחות מרביעית, וראיה זו רמוזה במרדכי שם, ולכאורה לדעת הרמב"ם וראב"ד דמעין מטהר בכ"ש אף לאדם יתכן לומר דלעולם בעינן ביה רביעית אף לכלים ואפ"ה כשבטלו רביעית דמקוה רביעית דמעין לא בטלו דברביעית דמקוה חשו אם נתיר לכלים פחות ממ"ס יבאו לטהר אף לאדם אבל מעין באמת מטהר אף אדם בכ"ש אם כל גופו עולה ומתכסה בו וגם בכלים בעינן כל גופו מתכסה בו ולכן לא גזרו במעין, אבל לדעת ר"ת ור"י ורא"ש דבמעין בעינן לאדם מ"ס ואינו מטהר בכ"ש כ"א לכלים א"כ אם נאמר דבעינן ביה רביעית א"כ מן התורה דין המעין ומקוה שוים דבעינן בהו רביעית לכלים ולאדם מ"ס א"כ כשגזרו ובטלו רביעית דכלים מפני מה לא בטלו רביעית דמעין ואם עבור חשש טבילת אדם הרי גם במעין יש לגזור כן, ואם עבור שמא יטבילו בפחות מרביעית כלים ג"ז יש לחוש כן אף במעין, ומוכרת לפי"ז לומר דבמעין לא בעינן ביה רביעית מה"ת לכלים משא"כ במי מקוה בעינן ביה רביעית לכלים, ולכן חשו במקוה פן יבאו להטביל כלים בפחות מרביעית ולא חשו כן במעין דמטהר באמת בכ"ש לכלים, ואין לומר דבמי מקוה חשו ברביעית שמא יבאו להטביל בשאובים משא"כ בשיעור מ"ס רחוק הוא מחשש שאובים דקיבוץ שאובים שיעור גדול כזה לא נמצא, ועוד דא"א לגזור על מ"ס מי מקוה דאנה ימצאו כל הטובלים מי מעין דוקא, הרי הר"י סובר דשאובים כשרים מן התורה כמ"ש הרא"ש בשמו בריש ה"מ ועכ"ז יש לדחות דחשו ברביעית דמקוה פן יבאו להטביל בתוך הכלים ובכלים פסול מן התורה כמ"ש התוס' בב"ב ס"ו וברא"ש בריש ה"מ משא"כ מעין המחובר במקורו אינו מצוי להיות בכלים, אכן סתימת המשניות בכמה דוכתי וכן סתימת דברי הרמב"ם וד' הראב"ד בבעה"נ שלא זכרו בשום מקום שיעור דרביעית ובפרט הרמב"ם שלא זכר כלל שיעור דרביעית גם לענין מקוה וכן במשניות לא נזכר שיעור רביעית לטהרת מקואות זה מוכיח דלמעין לא בעינן רביעית, וכדמוכח סוגיא דנזיר ל"ח הנ"ל:
מ"ב דלי שהוא מלא כלים כו', פירושו מבואר ברמב"ם ור"ש ורא"ש דאם החיצון צריך טבילה די בחבור כ"ש דמגו דסלקא טבילה לחיצון סלקא נמי לפנימי כמבואר בש"ס דתגיגה כ"ב משא"כ אם החיצון טהור בעינן ביה כשפ"ה. ונראה לפי דעתי שהטעם שדי בחבור כ"ש אם החיצון טמא הוא מפני דמעיקר הדין מספיק כאן תבור כ"ש שדינו כדין חורי המערה וסדקי המערה דלעיל מפני שמימיהן הן מי המקוה ואינן גלוין לחוץ כנ"ל בר"פ. ואף דשם איכא מעליותא שמים המקובצים שם אין להם החזקה בפ"ע ובהריק מי המקוה יורקו גם מים שבחורים משא"כ מים שבדלי לא יורקו ע"י הורקת מי המקוה מ"מ עדיפא מחורי המערה דהרי כל הכלי טמון לגמרי בתוך המקוה ומים שבתוך הדלי הם כאחד ממש עם מי המקוה ולכן מעיקר הדין די להם בחבור כ"ש, ומה שהצריכו אם החיצון טהור שיעור כשפ"ה חומר הוא שהחמירו בזה שלא יבאו לטהר בעירוב מקואות דעלמא פחות מכשפ"ה, או אפשר שחשו אם החיצון טהור פן לא יכסו המים את כל שטת הכלי ממעל יתחברו מימיה בנקב מצד הכלי שאז מעיקר הדין בעינן בהו כשפ"ה כהך דשידה ותיבה דלקמן מ"ה, [ויתבאר לקמן דבזה היה ר"י מצריך שיעור ד"ט אם הנקב הוא מן הצד], מפני דאם אין עליונו של כלי מכוסה במים הוי דינו כגממיות הסמוכות למקוה דבעינן בהו כשפ"ה וגם כלי שעליונה מגולה נדמית בדינה לגממיות הסמוכות למקוה שנראה כחבור מן הצד דבעינן בה כשפ"ה ולכן החמירו לעולם להצריך כשפ"ה אף אם כולה מכוסה במים פן יכשירו גם בתיבור של נקב מן הצד בחבור כ"ש, משא"כ אם החיצון צריך טבילה אז ע"כ יטבילנו כולו במים ואין לחוש לתבור מן הצד לכן טהרו בכ"ש כדין תורי המערה. כך נראה בעיני שרחוק אצלי לומר שמעיקר דין תורה יהיה חילוק בחבור המים אם החיצון הוא טמא להתיר יותר בחבור כ"ש בהך סברא דמגו דסלקא טבילה לחיצון כו' שאין לזה יסוד מדיני תורה רק דברי חז"ל הם שהקילו בזה להעמיד על עיקר הדין מטעם האמור משא"כ אם החיצון הוא טהור תשו להצריך כשפ"ה מטעם תשש חבור מן הצד:
ובזח ניחא מה דאמרינן בתוספתא המובאה בר"ש לקמן מ"ה בקומקום שהוא מלא כלים כו' אם הטהו על צדו בעינן חבור כשפ"ה ופי' הב"י דאף אם הקומקום צריך טבילה אפ"ה אם הטהו על צדו בעינן כשפ"ה, ובתוס' רי"ד חגיגה כ"ב דעתו דהא דאם הטהו על צדו בעינן כשפ"ה היינו באם לא כסהו המים ולא עלתה טבילה להחיצון, ואפשר שזה היה דעת הטור שלא כתב הא דאם הטהו על צדו כו', אבל מד' הר"ש לקמן מ"ה נראה כד' הב"י דאף אם עלתה טבילה להחיצון וכסהו המים אפ"ה בהטהו על צדו בעינן כשפ"ה ואם לא היה שם כשפ"ה לא עלתה טבילה להפנימי וכן הוא ברמב"ם ספ"ג מה"מ ובש"ע סימן ר"א סעיף ט' דאם אם החיצון צריך טבילה אם הטהו על צדו בעינן כשפ"ה שאין לזה טעם מובן ועש"ך סקכ"ח שנדחק בזה, ולפמ"ש א"ש דאם הטהו על צדו גזרו בו אף שכולו מכוסה במים דע"כ יטבילנו כולו מאחר שהוא צריך טבילה אפ"ה כל היכא שנראה חבורו מן הצד גזרו ביה: להצריך כשפ"ה פן יבאו לטהר גם אם החבור יהיה על ידי נקב מצד הכלי ועליונו של כלי יהיה מגולה שאז מעיקר הדין בעינן ביה כשפ"ה שדינו כדין גממיות כו', [ולר"י בעינן ביה ד"ט מפני שעליונו מגולה], לכן אסרו בהטהו על צדו אף שכולו טמון במים ולא התירו כ"א באם החיצון צריך טבילה שאז ודאי יכסנו כולו במים וגם לא הטהו על צדו. אבל באין החיצון צריך טבילה שיתכן שיהא עליונו מגולם ויתחבר ע"י נקב מן הצד או שהטהו על צדו שנראה כאילו נתחבר מן הצד החמירו להצריך בו כשפ"ה, ולפי"ז הך דהטהו על צדו או שאין החיצון צריך טבילה דבעינן ביה כשפ"ה אז גם אם לא היה מכוסה כולו במים היה מותר כהך דשידה ותיבה דלקמן רק שאז בעינן ביה מעיקר הדין כשפ"ה שאינו דומה לתורי המערה כנ"ל, [ולר"י דלקמן בעינן ביה ד"ט כמשי"ת לקמן בעז"ה], ובאם מכוסה כולו במים מחומרא הצריכו בזה כשפ"ה כאמור, ועיין לקמן אות ו' אם המשנה אתיא כר"י:
ב אבל צ"ע בדברי אלה מדברי הש"ס דחגיגה כ"א ע"ב דאמר רבא שם על ד' המשנה דמטבילין כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקדש ואמר רבא שם הטעם דרישא היינו טעמא גזירה שלא יטביל מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפ"ה, ואם כדברי אשר מעיקר הדין לא בעינן בחבורן כשפ"ה אף אם אין החיצון צריך טבילה דהרי הוא מכוסה כולו במים ודינו כחורי המערה כו', ומה שהצריכו כשפ"ה הוא מחומר פן יטבילו ע"י נקב מן הצד בחבור כ"ש, ולמה נחמיר עוד בזה לקדש אשר גם חיבור כשפ"ה לא יועיל, ומזה מוכת לכאורה אשר אם אין החיצון צריך טבילה אז מעיקר הדין בעינן כשפ"ה, אבל באמת נראה דלאו תברא הוא דרבא ה"ק דלקדש החמירו יותר דלא יועיל גם חבור כשפ"ה פן יטביל בתוך כלי שאין בפיה כשפ"ה ולא תהיה מכוסה כולה במים ועליונה תהיה מגולה דאז בעינן מעיקר הדין כשפ"ה, ולכן לתרומה החמירו דגם אם מכוסה כולו במים להצריך כשפ"ה פן לא תהא מכוסה במים ולקדש החמירו יותר שגזרו אף אם יש בפיה כשפ"ה פן לא יהא בפיה כשפ"ה ואז אם לא תהא מכוסה כולו במים לא סלקא להו טבילה אף שהיא גזירה לגזירה דהרי עתה היא מכוסה כולה במים וגם יש בפיה כשפ"ה מ"מ לקדש החמירו בזה לחוש אטו פן לא תהא מכוסה במים ולא יהא בפיה כשפ"ה והיינו שיטבילו בהטייה מן הצד או ע"י נקב בצדה ולא תתכסה כולו במים. ויחחזקו דברי אלה מד' רש"י ז"ל שהוא פי' במשנה שם דלקדש אסור להטביל כלי בתוך כלי אף אם החיצון טמא, וכ"כ עוד בדף כ"ב ע"א ד"ה הרי אלו טהורים כתב הוא ז"ל לתרומה כו' וקאי שם על דברי המשנה באם החיצון טמא יע"ש, וכן הבינו התוס' מדבריו בד"ה מאי איכא בין רבא כו', והרי אם החיצון טמא ודאי לא בעינן ביה כשפ"ה דענו דסלקא טבילה כו' ולמה נחמיר שם לקדש וע"כ צריך לומר דגדר גדרו בדבר לקדש שלא להטביל כלי בתוך כלי אף אם החיצון צריך טבילה דלא בעינן ביה כשפ"ה פן יטביל בתוך כלי שא"צ טבילה שאז בעינן ביה כשפ"ה, ככה אמינא גם לדברי אף החיצון א"צ טבילה אם היה מכוסה כולו במים לא היינו מצריכין כשפ"ה רק שחשו לגזור לקדש אף אם מכוסה כולו במים פן לא יהא מכוסה במים ולא יהא בפיו כשפ"ה וגזרו בזה אף אם החיצון צריך טבילה פן יטבילו בכלי שא"צ טבילה ע"י חבור מן הצד ולא יהא בפיו כשפ"ה או בנקב מן הצד כאמור, וא"כ מדברי אלה יתחזק פירש"י ז"ל דהרי ע"כ גם אם החיצון א"צ טבילה שהחמירו לקדש הוא חומר וגדר לחוש בגזירה לגזירה במכוסה כולה במים פן לא תהא מכוסה ולא יהא בפיה כשפ"ה ויטביל ע"י הטייה מן הצד לכן פי' הוא ז"ל דגם אם החיצון צריך טבילה גזרו בזה, וראיה לד' רש"י ז"ל ולדברי מד' רבא שם שאמר גזירה כו' שאין בפיו כשפ"ה וחנן עירוב מקואות כשפ"ה, ואם היה כונת רבא לפרש המשנה דאסרו לקדש באם החיצון א"צ טבילה שמא לא יהא בפיו כשפ"ה א"כ למה ליה לרבא להביא הא דעירוב מקואות כשפ"ה שאין ענינו לכלים הו"ל להביא משנתנו דהכא דמבואר הוא דאם החיצון א"צ טבילה בעינן בפיו כשפ"ה וגזרו לקדש שמא לא יהא כשפ"ה אלא ע"כ דרבא אמר דגם אם החיצון צריך טבילה גזרו בזה, ואכתי אם היה כונת רבא רק לגזור אם החיצון צריך טבילה אטו שמא יטביל בכלי שאינו צריך טבילה עדיין לא הו"ל להביא הא דעירוב מקואות כשפ"ה והו"ל להביא הך דמתניתין כאמור וזה יוכיח גם לדברי שרבא רצה להביא אופן דבעינן ביה כשפ"ה מעיקר הדין ומשנתנו שהצריכה כשפ"ה אף אם אין החיצון צריך טבילה לאו דינא הוא רק חומר הוא ולזה הביא הא דעירוב מקואות כשפ"ה שנבין מזה דאיכא דוכתא דבעינן ביה מעיקר הדין כשפ"ה והיינו אם לא יתכסה כולו במים ויטבילנו מן הצד בהטייה ולכן חשו לקדש לגזור אף אם מכוסה כולו במים פן לא יכסנו במים ולא יהא בחבורו כשפ"ה, וגם גזרו אף אם החיצון צריך טבילה כדברי רש"י ז"ל, ויובן מזה אשר דברי יתחזקו יותר מאריכות דברי רבא אלו שהביא הא דעירוב מקואות ממה שיתחזק בזה פירש"י ז"ל ודוק. ומה דאמרו שם לרבא דאם הטביל בסל וגרגותני מותר אף לקדש דסל וגרגותני שאין בפיהם כשפ"ה ליכא אף דאכתי יש לחוש שלא יטבילנה כולה במים ויחברנה ע"י נקב מן הצד שלא יהא בו כשפ"ה צריך לומר דלזה לא חשו רק שחשו פן יטביל ע"י הטייה מן הצד ולא תתכסה כולה במים ובסל וגרגותני אף אם יטה על צדה הרי לעולם יהא בפיה בחבורה כשפ"ה ולכן מותר גם לקדש, אף שגזרו לרש"י אם החיצון צריך טבילה פן יטביל בכלי שא"צ טבילה ולא יכסנה במים ולא יהא בפיה כשפ"ה כ"ז גזירות קרובות הן משא"כ בסל וגרגותני סברת הש"ס דהטובל יבחין בזה ולא יבאו לטעות בזה להטביל בחבור מן הצד פחות מכשפ"ה ואין לדמות גזירות חז"ל, ולפמ"ש לקמן מ"ה, על בבא דאם היה שק או קופה כו' דהך סל וגרגותני אינן צריכין חבור כלל כשפ"ה מפני שאינן מחזיקים מים וכד' הר"ש לקמן א"ש בפשיטות מה דלא גזרו בזה לרבא דהרי גם בלתי חבור כלל מותר להטביל בהן:
ג וכל זה כתבתי לפי פירש"י ז"ל אבל התוס' חגיגה כ"ב ד"ה מאי איכא השיגו על רש"י וכתבו דלרבא לא אסרו לקדש רק באם החיצון טהור אבל אם החיצון צריך טבילה דלא בעינן כשפ"ה מותר אף לקדש, אם כן נראה דעתם דאם החיצון טהור אז מעיקר הדין בעינן כשפ"ה, ולכן יש לגזור בו לקדש משא"כ אם החיצון צריך טבילה לא גזרו לקדש, אמנם דגם לדעתם נוכל לומר דאף אם החיצון טהור אפ"ה מעיקר הדין לא בעינן כשפ"ה, רק דשם הגזרה קרובה פן לא יכסנה כולה במים ואז בעינן כשפ"ה מן הדין ולכן אסרו לקדש משא"כ אם החיצון צריך טבילה דאז אין חשש פן לא יכסנו במים ולכן לא אסרו אף לקדש, מ"מ פשט דבריהם מוכיח דסברי דלקדש לא גזרו רק פן לא יהא כשפ"ה, שדעתם דאף אם מכוסה כולו במים בעינן מן הדין כשפ"ה, דאם היו סוברים דאף בחיצון טהור גזרו לקדש פן לא יכסנו במים ואז תבעי כשפ"ה א"כ הוי כעין גזרה לגזרה לא היה נפלא בעיניהם פירש"י ז"ל דאף אם החיצון צריך טבילה גזרו לקדש פן יטביל בתוך כלי שא"צ טבילה ולא יכסנו כולו במים, ובפרט למסקנת הש"ס שם דעיקר החשש בקדש הוא מפני עם הארץ דחזי לחבר מטביל כלי בתוך כלי ואזיל גם הוא עושה כן אם כן ודאי יש לגזור דע"ה יטביל כן בתוך כלי שא"צ טבילה ולא יכסה החיצון במים ולא יהא בפיו כשפ"ה, ומדהרחיקו התוס' פירוש רש"י ז"ל מוכח שדעתם דלא גזרו לקדש כ"א בגזרה אחת פן יטביל ע"ה בתוך כלי שאין בפיו כשפ"ה, ואף אם יהיה מכוסה במים בעינן ביה כשפ"ה מן הדין,: ולכן באם החיצון צריך טבילה דלא בעינן כשפ"ה לא גזרו, וכן נראה מדברי הרמב"ם רפי"ב מהלכות אבות הטומאה שגם הוא דעתו כתוס' שם דבחיצון צריך טבילה לא גזרו בו לקדש רק באם החיצון טהור גזרו בו ומוכיח דעתו ג"כ דגם אם מכוסה כולו במים בעינן ביה מן הדין כשפ"ה, ולדעתם אינו דומה לדין חורי המערה מפני שהמים הם בתוך כלי, וא"כ צריך לומר לדעתם דאם החיצון צריך טבילה לא בעינן מה"ד כשפ"ה מגו דסלקא טבילה לחיצון סלקא נמי גם לפנימי, אבל כבר אמרתי שזה אצלי רחוק מן הסברא שיהיה זה דין תורה דעבור דסלקא טבילה לחיצון לא בעינן ביה כשפ"ה אם מעיקר הדין בעינן חבור כשפ"ה, ובתוס' רי"ד בחגיגה כ"ב הסביר לה קצת שדין תורה הוא מטעם מגו, דאם צריך טבילה המים שבתוכו נתבטלו למקוה ובאם א"צ טבילה נחשבו המים כשאובים ובעינן כשפ"ה ודחוק, וגם צ"ע לפ"ז הא דהטהו על צדו הנ"ל באות א' דאף אם החיצון צריך טבילה בעינן כשפ"ה דאחרי שלדעתם העמידו לתרומה כל דבר על עיקר הדין ובאם החיצון צריך טבילה מותר בחבור כ"ש בהך מגו דסלקא טבילה כו' אם כן למה יגרע במה שהטהו על צדו הרי ע"כ כולו מכוסה במים דהרי צריך הוא טבילה ונימא מגו דסלקא כו', שמזה מוכח דגזירת חז"ל הוא פן יבא להתיר בחבור מן הצד אם לא יתכסה במים כנ"ל באות א', ועל תוס' רי"ד לא קשה שהוא פי' דהטהו על צדו היינו באם לא כסהו במים ולא עלתה לו טבילה כמש"ל באות א' אבל על הרמב"ם שפי' דגם אם החיצון עלתה לו טבילה לא מהני חבור מן הצד קשה:
ד וחשבתי לדעת קדושים אשר להנחת התוס' והרמב"ם אם החיצון צריך טבילה לא גזרו בו לקדש מפני דלא בעינן ביה כשפ"ה צע"ג הרי עיקר החשש הוא פן חזי עם הארץ שהחבר מטביל כלי בתוך כלי ויבא גם הוא להטביל בתוך כלי שאין בפיו כשפ"ה כמבואר בש"ס שם דחבר מידע ידע רק מפני ע"ה חששו, ולקדש סמכינן על טהרת ע"ה, א"כ איך ידע עם הארץ הרואה שהחיצון צריך טבילה שיבחין בזה לא להטביל כלי בתוך כלי שאין בפיו כשפ"ה הרי אם יראה ע"ה שהחבר מטביל כלי בתוך כלי הוא לא יכיר שהחיצון צריך טבילה ג"כ ויטבול הוא כלי בתוך כלי שאין החיצון צריך טבילה ולא יהא בפיו כשפ"ה דע"ה הרואה לא יבחין כלל בזה אם החיצון צריך טבילה אם לא כמו שאינו מכיר בין הפרש חבור כשפ"ה או לא ולמה התירו לדעתם לרבא באם החיצון צריך טבילה באין בפיו כשפ"ה ואף אם יהיה בו כשפ"ה היה ראוי לאסור כמו באם החיצון טהור מפני חשש ראיית ע"ה כאמור, לכן נראה לדעתי לפרש גם לפי דעתם בדרך זה, דלעולם אם הכלי מכוסה כולו במים לא בעינן כשפ"ה מן הדין דהוי כחורי המערה ומה שהצריכו אף לתרומה חבור כשפ"ה באם החיצון טהור הוא מטעם האמור לעיל דהתבר עצמו לא יזהר בזה מאחר דהחיצון א"צ טבילה לא יכסנו כולו במים ואז בעינן מן הדין כשפ"ה לכן אמרו דאף אם יכסנו במים בעינן כשפ"ה מה שא"כ אם החיצון צריך טבילה דאז ע"כ יכסנו כולו במים לא הצריכו בו כשפ"ה כנ"ל באות א', ולקדש החמירו יותר מפני תשש עם הארץ שלא יבחין בין אם יש כשפ"ה או לא לכן אסרו לגמרי באם החיצון א"צ טבילה דאז החבר לא יזהר לטבול כל החיצון בתוך המים [דמטעם זה הצריכו בו כשפ"ה] והע"ה לא יבחין ויטביל בתוך הכלי שאין בו כשפ"ה וג"כ לא יכסה החיצון כולו במים שעשה החבר ולכן אסרו לקדש להטביל כלי בתוך כלי, משא"כ אם החיצון צריך טבילה הרי אז החבר יטביל את החיצון כולו במים וע"ה הרואה אף אם יטביל אח"כ בתוך כלי שאין בפיו כשפ"ה והחיצון אין צריך טבילה מ"מ זה ראה שהחבר הטביל כל החיצון בתוך המים וגם הוא יעשה כן ואז אין חשש באמת אף אם לא יהיה בפיו כשפ"ה דהרי הוא מכוסה כולו במים, ולזה לא חיישינן פן לא יטביל החיצון כולו במים דאף אם לא ידע להבחין בשיעור כשפ"ה שזה דבר התלוי בקבלה בעיקרו של הלכה אבל זה יבחין להכיר לעשות כמו שעשה החבר להטביל את החיצון כולו במים ושוב לא יהיה בזה חשש אף אם אין החיצון צריך טבילה ולא יהא בפיו כשפ"ה, וזה עולה נכון ומיישב הכל גם לדעתם ז"ל, ומעתה מיושב גם הא דהטהו על צדו לדעתם שגזרו בזה אף לתרומה שלא יבא לטעות להתיר בחבור מן הצד בלא שיתכסה במים להתיר בחבור כ"ש:
הקיצור אשר כל אפי שוין בזה דמעיקר הדין אם מכוסה כולו במים די בחבור כ"ש ואם אינו מכוסה כולו במים בעינן חבור כשפ"ה, ואין חילוק מעיקר הדין אם החיצון טהור או לא, רק חז"ל גזרו אם החיצון א"צ טבילה פן לא יכסנו כולו במים ולכן הצריכו כשפ"ה אף אם יכסנו כולו במים אבל אם צריך טבילה הרי ע"כ יטבילנו כולו במים ולא הצריכו בו כשפ"ה רק בהטהו על צדו גזרו בזה שלא יבאו להתיר חבור מן הצד בחיבור כ"ש, ובזה כל אפי שוין, ולקדש גזרו לרבא לכ"ע אם החיצון א"צ טבילה לא להטביל כלי בתוך כלי אף בחבור כשפ"ה מפני חשש ע"ם שיטביל בכלי שאין בפיו כשפ"ה, ולרש"י גזרו בזה אף אם החיצון צריך טבילה דהע"ה לא יבחין בזה ויטביל בתוך כלי שאין בפיו כשפ"ה והחיצון לא יהא צריך טבילה ולא יכסנו במים, ולהרמב"ם ותוס' לא גזרו לקדש כ"א היכא שהחיצון אין צריך טבילה דאז החבר לא יטביל החיצון כולו שיסמוך על חבור כשפ"ה וע"ה יעשה כן בכלי שאין בפיו כשפ"ה, אבל אם החיצון צריך טבילה הרי החבר יטביל החיצון כולו במים וע"ה הרואה גם הוא יעשה כן ויטביל החיצון כולו ואז לא איכפת לן גם אם לא יהא בפיו כשפ"ה דמעיקר הדין די בזה בחבור כ"ש אף שהחיצון א"צ טבילה ומיושב הכל בעז"ה, וגם יתיישב מה דקשה על הרמב"ם שפסק סתמא דאם החיצון צריך טבילה מטבילין אף לקדש והרי אם הטהו על צדו בעינן כשפ"ה אף בחיצון צריך טבילה וא"כ הים לנו לאסור בזה בקדש שמא לא יהא בו כשפ"ה, ולמ"ש א"ש דכיון דחיצון טמא ע"כ יכסנו כולו במים ואין חשש אף אם לא יהא בו כשפ"ה כאמור: (ה) ובמה שביארתי הונח אצלי מה שיש לתמוה על דברי הרמב"ם בפ"ג מה"מ שכתב שם ולקדש אין מטבילין כלים בתוך כלים טהורים כלל ואפי' היה בסל או בקופה כמו שביארנו כו' וזה פלא הרי איהו פסק כרבא דהחשש הוא פן יטביל בכלי שאין בפיו כשפ"ה כמ"ש רפי"ב מהלכות אבה"ט והרי לרבא אמרו שם דבסל וגרגותני מטבילים אף לקדש דסל וגרגותני שאין בפיהם כשפ"ה ליכא, אבל למ"ש א"ש דזה אמרו בש"ס לפי הס"ד דלא גזרו בזה מפני חשש ע"ה רק בטעות החבר גופיה אבל אחר דאסיק בש"ס שם דעיקר החשש הוא מפני ע"ה א"כ אינו מועיל מה שהחבר יטבול בסל וגרגותני דהרי הע"ה לא יבחין בזה וכאשר ראם שהחבר הטביל בתוך סל כו' איהו יטביל בתוך כלי אחר שלא יהא בפיו כשפ"ה דאיך יבחין הע"ה החילוק בין סל שהוא רחב לשאר כלים ולכן למסקנת הש"ס סובר הרמב"ם דאף בסל וגרגותני אין להטביל לקדש מפני חשש ע"ה אם לא שהחיצון צריך טבילה שאז אין בזה חשש כנ"ל מפני דחזי שהתבר יטבילנו כולו אבל בסל כו' איכא חששא דע"ה. ואוסיף נופך דבלא"ה קשה בש"ס קושית התוס' ד"ה מאי איכא, דלמה לא אמרו הנ"מ בין רבא לרב אילא אם החיצון צריך טבילה שאז לרבא אין לגזור שמא לא יהא כשפ"ה, וצריך לומר דלס"ד דש"ס דהחשש הוא מפני החבר גופיה שיטעה בזה והחמירו לקדש לחוש פן לא יהא בפי הכלי כשפ"ה, ואף שיכסנה במים דאז באמת מה"ד א"צ כשפ"ה וגם בתרומה חומר הוא לחוש פן לא יכסנו במים ואז בעינן כשפ"ה ואפ"ה בקדש החמירו לחוש גם בזה ואסרו לגמרי להטביל אף בתוך כלי שיכוסה במים ובחבור כשפ"ה:
אם כן מעתה ודאי יש לגזור לקדש אף אם החיצון צריך טבילה מחשש פן יטביל אח"כ בא"צ טבילה ולא יכסנה במים כו' כסברת רש"י הנ"ל, ולכן לא אמרו הנ"מ לרבא להתיר אם החיצון צריך טבילה דבאמת לפי הס"ד אסור לרבא לקדש אף אם החיצון צריך טבילה ואמרו הנ"מ בסל כו' שאז לא יבאו לטעות, אבל למסקנת הש"ס דהחשש אינו עבור החבר גופיה רק מפני ע"ה הרואה א"כ אין לחלק בין סל לשאר כלים. [ועיין לקמן מ"ה כתבתי לבאר דבריו דאף אם איירי שם בסל דלא בעינן כשפ"ה אתיא שפיר דברי הרמב"ם ז"ל], דהרי הע"ה לא יבחין בזה ויטביל בתוך כלי שאין בפיו כשפ"ה רק עתה ע"כ שב להיות הנ"מ בין רבא לרב אילא אם החיצון צריך טבילה שאז אין החשש עבור ראיית הע"ה דהרי חזי שיטבילנה כולו במים וגם הוא יעשה כן ואז אין לחוש אף אם לא יהיה כשפ"ה, משא"כ אם החיצון א"צ טבילה הרי החבר יטביל באמת ולא יכסה את כלי החיצון במים וגם הוא יעשה כן בכלי שאין בפיו כשפ"ה, ואם כן נתחלף הנ"מ בין ס"ד דש"ס למסקנא דמעיקרא היה הנ"מ בין רבא לר"א בסל כו' לא בחיצון צריך טבילה ולמסקנא הוי הנ"מ דוקא בחיצון צריך טבילה כו' ולא בסל וזה כפתור, ומעתה הרמב"ם חולק עם התוס' דלתוס' גם בס"ד דש"ס לא גזרו לרבא אם החיצון צריך כו' והרמב"ם סובר בזה כרש"י רק דלמסקנת הש"ס נתחלף הדבר דאז נשאר הנ"מ אם החיצון צריך כו' ולא בסל וקופה כאמור, וא"כ אפשר דלמסקנת הש"ס רש"י יודה להרמב"ם אך ממה שפירש כן במשנה בפשיטות דאף אם החיצון צריך טבילה אסרו לקדש מוכח שדעתו כן אף למסקנת הש"ס ונשאר לדידיה הנ"מ בין רבא לר"א בסל כו' וזה ודאי צ"ע דמחשש ראיית ע"ה איך יבחין לחלק מה שהחבר יטביל בסל ובמה ידמה ע"ה לשנות דין הסל משאר כלים, ועיין לקמן מ"ה כתבתי ליישב זה ע"פ דברי הר"ש דבסל וגרגותני לא בעינן כלל חבור כשפ"ה ולא יבא לטעות בזה, ועכ"ז אף שדברי הרמב"ם נכונים בטעמן דלראיית ע"ה יש לאסור גם בסל וגרגותני ובפרט לפשט הסוגיא דגם בסל כו' בעינן כשפ"ה מ"מ דברי הש"ס צ"ע ליישבן דהרי רבא אמר שם דסל וגרגותני שמלאן כלים והטבילן טהורין. אך נוכל לומר דלמסקנת הש"ס רבא איירי לתרומה לא לקדש והשמיענו דאף שמלאן כלים הרבה לא חיישינן לחציצה, או שנאמר דהשמיענו דלא בעינן חבור כשפ"ה בסל כו' דהמים בוקעין בכתלין כדברי הר"ש לקמן במ"ה כמשי"ת לקמן שנראה דגם הרמב"ם סובר כן, אכן דברי הברייתא שם דלת"ק דאבא שאול אמרו להדיא דסל וגרגותני כו' טהורים לקדש, צ"ע איך יחיישבו, ואולי נאמר דת"ק דאבא שאול סובר כס"ד דש"ס דהחשש בקדש הוא מפני החבר עצמו שיטביל בכלי שאין בפיו כשפ"ה ומה דלא חייש בחרומה בכלי בתוך כלי יאמר שלא רצו להחמיר בתרומה כ"כ ולכן בסל וגרגותני מותר אף לקדש, אבל לפי מה דאסיק בש"ס דהחשש הוא מפני ראיית ע"ה לא קיי"ל כת"ק רק כאבא שאול דאוסר לקדש גם בסל וגרגותני מפני חששא דע"ה והדרינן ממה דאמר דרבא ודרב אילא תנאי היא וגם אבא שאול סובר כרבא וחשש לראיית ע"ה. או נאמר דלמסקנת הש"ס ת"ק דאבא שאול איידי באם החיצון צריך טבילה ומה דנקט סל וגרגותני להורות דשם לא בעינן חבור כלל כדברי הר"ש דלקמן ואבא שאול החמיר בזה וקיי"ל כת"ק דאבא שאול ודחוק, ובספר מראה הפנים בירושלמי דחגיגה רפ"ג כתב ליישב דברי הרמב"ם דקיי"ל כאבא שאול מפני דכולא סוגיא דש"ס שהקשו אי הכי תרומה נמי כו' אתיא כאבא שאול ובמח"כ טעה בהבנת דברי הש"ס שהבין דקושיית הש"ס אי הכי כו' קאי על אבא שאול וז"א דקושית הש"ס חסוב על דברי המשנה דמחלק בין חרומה לקדש לענין כלי בתוך כלי וכמו שפירש"י ז"ל, וזה פשוט רק להרמב"ם יש לומר דלמסקנת הש"ס דהחשש הוא מפני ראיית ע"ה ממילא קיי"ל כאבא שאול ודלא כת"ק דסובר החשש מפני החבר עצמו וכמ"ש, ועדיין צ"ע:
ו והנה לפמש"ל ברפ"ה ר' יהודה דפליג לקמן במ"ה על דין שידה תיבה ומגדל כו' וסובר דבעינן חבור ד"ט או רובו דבתוך כלי לא מהני חבור כשפ"ה סובר ג"כ בהך דטבילת כלי בתוך כלי אם אין החיצון צריך טבילה ולא יכסנו כולו במים בעינן חבור ד"ט דוקא וא"כ סוגיא דחגיגה שאמרו שם בטבילת קדש דגזרינן פן לא יהא חבור כשפ"ה לא אחיא כר"י בין לדעת התוס' ורמב"ם שגזרו באם החיצון א"צ טבילה דהחבר לא יכסנו כולו במים והע"ה יעשה כן בלא חבור כשפ"ה הרי לר"י החבר יצריך חבור ד"ט בלא כסוי במים והיה לנו לחוש שהע"ה יעשה בלא חבור ד"ט ובין לפרש"י שגזרו גם אם החיצון צריך טבילה דהע"ה לא יבחין בזה ואף אם החבר יכסנו כולו במים מ"מ הע"ה לא יכסנו במים ג"כ לא א"ש מה שאמר רבא דחיישינן פן לא יהא חבור כשפ"ה דגם כשפ"ה לא מהני ובעינן ד"ט דוקא מ"מ סתם משנה דחגיגה אתיא שפיר כר"י ונאמר באמת שגזרו לר"י פן הע"ה לא יכסנו במים ולא יצריך חבור ד"ט ואנן ד"ט בעינן, ואף לתוס' ורמב"ם ניחא שגזרו אם החיצון א"צ טבילה ואז החבר לא יכסנו במים והחבר יעשה חבור ד"ט והע"ה לא יבחין בזה ולא יעשה חבור ד"ט, ורבא נקט בדבריו לשון כשפ"ה כרבנן דפליגי על ר"י דהכי קיי"ל אבל גם לר"י א"ש משנה דחגיגה, אכן משנתנו דהכא שאמרו ואם לא טבל פי' דאם החיצון א"צ טבילה עד שיהיו מעורבים כשפ"ה לפי מה שביארתי דחששא דרבנן הוא פן לא יכסנו כולו במים א"כ לא אתיא כר"י דא"כ היה לנו להצריך שיעור ד"ט פן לא יכסנו במים, אך נוכל לומר דמה שהחמיר ר"י שיעור ד"ט חומרא בעלמא הוא ומעיקר הדין די בחבור כשפ"ה, ולכן הכא דאיירינן באם יכסנו כולו במים ובזה די בחבור כ"ש רק שחשו פן לא יכסנו כולו במים לכן לא החמירו רק להצריך כשפ"ה דמעיקר הדין גם אם לא יכסנו כולו במים יספיק חבור כשפ"ה ולא חשו להחמיר להצריך ד"ט גם אם מכסנו כולו במים פן לא יכסנו, ולפי דעת התוס' רי"ד שכתבתי לעיל שפי' דהך דהכא דינא דאורייתא הוא דאם החיצון א"צ טבילה גם אם יכסנו כולו במים בעינן חבור כשפ"ה א"כ נוכל לומר דהך דמשנתנו אתיא בפשיטות כר"י דלא גזרו כלל פן לא יכסנו במים רק במכוסה כולו במים צריך חיבור כשפ"ה וכן כולי סוגיא דחגיגה אתיא שפיר כר"י ואיירי באם מכסנו כולו במים ואפ"ה חיישינן פן הע"ה לא יעשה חבור כשפ"ה. ונראה שהוא יפרש כרש"י דגם אם החיצון צריך טבילה גזרו לקדש דהרי הע"ה לא יבחין בזה ויטביל בתוך כלי שא"צ טבילה ושם בעינן חבור כשפ"ה לדעתו אף אם יכסנו כולו במים. אבל באמת נראה דלתוספות רי"ד משנתנו דהכא לא אתיא כר"י דאם נימא דלחכמים דפליגי על ר"י בעינן מעיקר הדין חבור כשפ"ה באם החיצון א"צ טבילה א"כ לר"י היה לן להצריך ד"ט דכמו דסובר ר"י באם אינו מכוסה במים דבעינן ד"ט מפני שהמים תוך כלי כמו כן יסבור הכא אף אם מכוסה כולו במים מאחר דא"צ טבילה שאז לפ"ד התוס' רי"ד מימיו נחשבים כשאובים ולכן בעינן לרבנן כשפ"ה א"כ לר"י היה לן להצריך ד"ט וצ"ע:
ז וכל מה שביארתי יתכן לפ"ד הפוסקים כולם שפירשו לקמן הך משנה דשידה תיבה כו' אף בכלי שלם ומותר להטביל בהן אם המים מקיפן מכל צד על ידי חבור כשפ"ה לרבנן, אבל לדעת הראב"ד שביארתי לעיל ספ"ד ורפ"ה דסובר דבכלי שלם אין להטביל כלל אף ע"י חבור כמה שיהיה והך דשידה ותיבה לקמן פירש דאיירי בנקובים באיפן אשר נתבטלו מתורת כלי וביארתי לעיל לדעתו אשר ע"כ הוא יפרש הך משנתנו דדלי במה שאמרו דאם החיצון א"צ טבילה שדי כשפ"ה אף שהוא כלי שלם ע"כ יפרשה אם: