אור ברסלב
גלות עליות ד › משנה ד

גלות עליות· רבי דב בער ליפשיץ

ד · משנה ד

משנה ג

מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר, ובעוקה ועל מעלות המערה, אם רוב מן הכשר כשר. ואם רוב מן הפסול פסול. מחצה למחצה, פסול. אימתי בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקוה. היו מקלחין בתוך המים. אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים. עד שלא ירדו לתוכו שלשה לוגין מים שאובין כשר. ואם לאו פסול ה השוקת שבסלע אין ממלאין ממנה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה. היתה כלי וחברה בסיד. ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה. ניקכה מלמטה, או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם כשרה. וכמה יהיה בנקב. כשפופרת הנוד. אמר רבי יהודה בן בתירא מעשה בשוקת (יהוא) שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנוד. והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה. ושלחו בית שמאי ופחתוה. שבית שמאי אומרים עד שיפחת רובה:

פירוש הקצר:

מ"א המניח כלים תחת הצינור, והצינור מקלח מי גשמים הבאים אליו מן הגגות ואין לו בית קבול שפרוץ ערות רביעית ולכן הצינור אינו פוסל ואם הניח כלים לקבל המים אחד כלים גדולים המחזיקים ארבעים סאה בלח ופתחיהן למעלה שאין לו קבלת טומאה כלל ואחד כלים קטנים שאינן מקבלים טומאה מחמת קוטנן ואפ"ה פוסלים המקוה בכוון לרבות דאז לא בעי לוג מכל כלי כדלעיל ספ"ג:

ואפי' כלי גללים כו', שאין במינן קבלת טומאה פוסלים את המקוה החסרה בשלשה לוגים וקמ"ל דאף שעיקר גזירת שאובים הוא עבור מים טמאים דפוסלים למקוה וכאן הכלים אינן מקבלים טומאה ולא יטמאו המים מן הכלים אפ"ה גזרו עליהם שיפסלו בשלשה לוגים:

אחד המניח ואחד השוכח, אוקמוה בש"ס דשבת דלאו בשוכח מעיקרו קאי שע"ז לא גזרו ב"ש רק בהניח בעת קישור עבים ונתפזרו העבים ושכחן ויצא למלאכתו ואח"כ נתקשרו העבים דב"ש סברי דלא בטלה מחשבתו הראשונה והוי כנתמלאו לדעת וב"ה סברי דבטלה מחשבתו והוי כנתמלאו שלא לדעת: נמנו ורבו כו, ומגזרת י"ח דבר הוא:

ומודים בשוכח בחצר, אף בהניח בעת קישור עבים אם נתפזרו העבים בטלה מחשבתו דלא מוכחא מחשבה קמייתא שפיר, ור"י אמר דעדיין מחלוקת במקומה עומדת ולא רבו ב"ש על ב"ה, ואפשר דפליג גם על מה שאר"מ דמודים ב"ש בשוכח בחצר וסובר דב"ש פסלי שגזרו שוכח אטו מניח:

מ"ב המניח טבלא תחת הצינור, כדי לקרב קלוח המים להמקוה אם יש לה ליזבז, הוי כלי קבול ופוסלת ואם לאו הויא פשוטי כלי עץ ואינה פוסלת: זקפה לידוח, היינו שזקפה על צדה שלא כדרך קבלתה אף אם יש לה ליזבז אינה פוסלת שלא באו המים דרך קבלתה וכן כל אחורי הכלים לא פסלי, והרמב"ם פי' דגם אם זקפה דרך קבלתה אינה פוסלת מפני שהליזבז לא נעשה לקבלה רק לנוי בעלמא ואפ"ה בהעמידה לקלח המים שרצונו בהעברת המים על ידה פוסלת. וכתב הרא"ש דאיירי במתניתין שהמים יוכלו לבא למקוה בלא הטבלא דאל"כ פוסלת מפני דהוית המים ע"י דבר המקבל טומאה:

מ"ג החוטט בצינור, שפתוח מרוח רביעית וחקק באמצעו לקבל צרורות ועפר הזב מן הגגות כדי לזכך המים או כדי להחזיר העפר על הגג נעשה כל הצינור כבית קבול וכל המים שעוברים בו פסולים, ושיעור החקק בשל עץ כ"ש מפני דהחקק עתיד להתרחב ע"י רקבון מהמים ובשל חרס רביעית. ואפשר דלענין קבלת טומאה מודה ת"ק שמקבל טומאה בחקק כ"ש רק לענין שאיבה הקילו וא"כ בעינן שהמים יוכלו לבא בלא הצינור דאל"כ גם באין בחקק רביעית פוסלים, ור"י פליג דגם בשל תרס נחשב כלי בכ"ש כמו לענין טומאה היו צרורות מתחלחלין כו', שהצרורות לא יהדקו בו:

ירד לתוכו עפר ונכבש, היינו שנהדק היטב, בטל בית קבול דידיה, אבל לענין טומאה לא יתבטל מתורת כלי ע"י:

סילון שהוא צר כו', סתם סילון הוא של מתכת ומה שהוא רחב באמצע לא נעשה לקבלה אבל אם היה כפוף בשוליו נתשב כלי קבול ופוסל:

מ"ד מים שאובים ומי גשמים כו'. להר"ש והרא"ש פי' דברי המשנה שהמי גשמים והמים שאובים שניהם ירדו ונמשכו להקוות לבור ובדרך הליכתן במשיכתן נתערבו ואז אם רוב מי גשמים מותר מפני שנתבטלו ברוב קודם שירדו לבור וגם בעת תערובתן כבר היו השאובים משוכים, וע"ז סיים בסיפא היו מקלחים בתוך המים היינו שלא נתערבו מקודם רק השאובים נמשכו לתוך בור של מי גשמים פוסלים בג' לוגים. ולית הלכתא כמתניתין וגם אם באו המשוכים לתוך הבור של מי גשמים מותר. ולהרמב"ם והרע"ב הכי פירושה שנתערבו בחצר ובעוקה שבאו המשוכים לתוך המי גשמים וכן בנתערבו על מעלות שבאו השאובים להדיא לתוך המי גשמים ונפסלו והמשיכן אח"כ לתוך המערה ואם יש שם רוב מי גשמים מותר:

ומה שאמרו אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה בא לאפוקי היכא שקדמו המשוכים ובאו לתוך הבור ואח"כ באו רוב מי גשמים דלא מהני. ומה שאמר היו מקלחין היינו שהיו מקלחין להדיא שלא בהמשכה:

אם ידוע כו', והך אם ידוע לאו דוקא דגם בספק כשר:

מ"ה השוקת שבסלע. אבן מתחלת ברייתו גדל סמוך למעין ומי המעין באין לשם ומשקין ממנו לבהמות שחקקו בתוכו בית קבול, אין ממלאין בה מים למי חטאת דלאו כלי הוא ומי חטאת בעינן כלי, וכן אין מקדשין ולא מזין כו' וא"צ צמיד פתיל ומצלת באהל המת בכיסוי לבד כבור ודות שבקרקע, ואינה פוסלת את המקוה דמים שבתוכה לא נחשבו שאובים ואם היה בה מ"ס כשרה אף לטבול בתוכה [ואם האבן הובא לשם ממקום אחר וקבעו ואח"כ חקקו לא דברו במשנה מזה]:

היתה כלי, שחקק בו בית קבול בתלוש:

וחברה בסיד, לקרקע ה"ז כלי גמור וממלאין כו' ודוקא שחברה בסיד אבל אם חברה חבור חזק לקרקע וקבעו לשם אין ממלאים למי חטאת ניקבה מלמטה, בשוליה:

או מן הצד סמוך לשוליה עד שאינה יכולה לקבל מים כ"ש מן הנקב ולמטה כשרה למי מקוה שנתבטלה מתורת כלי ודוקא מימיה כשרים למקוה אבל בתוכה אין טובלים אף ביש בה מ"ס:

וכמה יהיה בנקב כשפ"ה. ולא סגי בשיעור ביטול מתורת כלי לענין טומאה דכלי אבן אין שיעור לביטול מתורת טומאה דאין לה קבלת טומאה, ולהרמב"ם אף בכ"ת הדין כן שהשוו דין ביטול מתורת כלי לעירוב מקואות: אריב"ב כו'. פירשו בש"ס דיבמות דלאו אדלעיל קאי דלביטול מתורת כלי לא פליגי ב"ש וענין אחר הוא דשוקת יהוא היה אבן גדל שם מברייתו והיתה מחוברת בשיעור כשפ"ה למקוה שלמה בצדה והיו טובלים בה כל הכלים שבירושלים שלא רצו לטבול במקוה שלמה דכלים קטנים קשין לטבול שם שלא יפלו לקרקעית המקוה והיו טובלים כל הכלים בשוקת הזו שמחוברת למקוה שבצדה:

ושלחו ב"ש ופתחוה. דב"ש סברי דעירוב מקואות לא מהני כשפ"ה ובעינן פחת רובה וזהו באם רובה הוא פחות מד"ט אבל אם רובה יותר מד"ט די בד"ע גם לב"ש כדלקמן פ"ו מ"ה:

פירוש הארוך:

ס"א המניח כלים תחת הצינור. פי' הר"ש דאיירי בצינור שקבעו ולבסוף חקקו, וכ"כ רש"י בשבת ט"ז ע"ב, וכן פי' הרמב"ם והרע"ב וקושטא דמלתא נקטו ע"פ דברי הברייתא המובא בש"ס בב"ק ס"ז ע"א ובב"ב ס"ה ע"ב אבל במשנתנו אין הכרת לפרש כן דיתכן דאיירי בצינור שאין לו ארבע שפות, וכ"כ הרשב"א בחי' לשבת ט"ז וכ"כ באשכול סי' נ"ו ויתבאר לקמן מ"ג בעז"ה וכמבואר בש"ע סעיף ל"ו שצינור כזה אינו פוסל וסתם צינורות כך הם ולזאת אניח לבאר דין הצינור בפרטיו במ"ג בעז"ה, ובשבת שם הובא בש"ס לשון משנתנו המנית כלים חחת הצינור לקבל בהן מי גשמים, ותוספת הוא על ד' המשנה מפני שביארו בש"ס משנתנו לחלק בה בין הניח בשעת קישור עבים או פיזור עבים כמשי"ת בעז"ה, לכן הוסיפו לבארה דאיירי כאן בצינור הזוחל ממי גשמים דאילו היה מזחיל מן הנהר אין לחלק בו בין מניח לשוכח ולעולם יהיה דינו כשאובים אם באו המים לתוך כלים ואף אם שכת הכלים תחת הצינור מפני שהצינור עשוי לקלח מים מן הנהר א"כ כל ששכח כלי תחתיו הרי מחשבתו אינו ניכר מתוך מעשיו דמעשיו מוכיחים שהניחן בשביל קבלת מים אף שבאמת היה שוכח אפ"ה נחשבו כשאובים ואינו דומה לסייד ששכח עציץ בבור דלעיל פ"ב דשם אינו הווה שיתקבץ מים בעציץ משא"כ שוכח תחת צינור המקלח מן הנהר הווה הוא שיבאו מים לתוך הכלים לכן נחשבו כשאובים אף בשוכח, ויתבאר עוד לקמן בעז"ה: שם במשנה א' כלים גדולים וא' כלים קטנים כו', פי' התוס' בשבת ט"ז ע"ב שבא לרבות כלים גדולים המתזיקים מ"ס בלת כו' שאינן מקבלים טומאה וכן כלים קטנים שאינן מקבלים טומאה מפני קוטנן כאותן ששנינו בפ"ב דכלים מ"ב כו' וכ"כ הרא"ש בפי' מתניתין ועי' תוי"ט. ואני תמה דכל אותן השנויין שם בפ"ב דכלים הגדול שבהן שיעורו שלא לקבל טומאה הוא פחות מלוג אבל כל שמחזיקים לוג הן מקבלים טומאה בין לר' ישמעאל ובין לר' עקיבא שם שיעור היותר גדול בשברי חצבים גדולים הוא בלוג יקבל טומאה ופחות מלוג לא יקבל טומאה [רק לריב"ז שם איכא כלים דבעינן שני לוגים ומסתמא סתם מתניתין לא אתי כיחידאה] וא"כ כל שהן מחזיקים פחות מלוג איך יתכן שמימיהן יפסלו המקוה הרי ביארנו פ"ג מד' רש"י וראב"ד ותוס' דתמורה דאינו מצטרף כ"א מג' כלים ובכל כלי לא יהיה פחות מלוג וא"כ אם אין הכלי מחזקת לוג איך יתכן שתפסול את המקוה ולומר דהתוס' יסברו כס' האשכול שהבאתי לעיל דסובר דאם בא מכלי א' יותר מלוג יצטרף גם מכלי שני פחות מלוג זהו דוחק דכבר הוכחתי לעיל דהעיקר כרש"י וראב"ד וכמ"ש הש"ך, ולכן נראה דמשנתנו לא איירי דוקא בפסול שלשה לוגים רק בנותן מימי הכלים לתוך חפירה ויתקבץ מן המים מקוה שלם דמה דמטהרינן במתניתין בשוכח בחצר העתיק הרמב"ם פ"ד מה"מ שמותר לעשות מהן מקוה לכתחלה וא"כ יתכן פסול כלים קטנים המוזכר במשנה לענין קיבוץ מימיהן הבאים מהן לעשות מהן מקוה לכתחלה, וזה נראה אמת לדינא דאף שאמרנו לעיל דמד' כלים אינן מצטרפים מ"מ מקוה שלם הנעשה מהן ודאי פסולה ואף רוב מקוה אם יעשה מהן תפסל ולא הכשרנו בזה רק ברוב מקוה הנעשה בהכשר, ואני מסופק עוד לומר דאם לא היו בחפירה מקודם מים כשרים ונפל מהרבה כלים קטנים כסאה מים או אף רק ג' לוגים מים ואח"כ נתרבו מי גשמים והשלימו למ"ס חוששני לומר שמקוה זאת פסולה מפני דשיעור ג' לוגים שאובים נצטרפו יחד טרם שבא עליהן מים כשרים הרי כאן שלשה לוגים שאובים, ומה דמכשרינן ג' לוגים מד' כלים הוא מפני דאין שם חשיבות מים ונבטלו בבואן למקוה אבל כל שהם ראשונים ונצטרפו השאובים יחד נראה דפסלי המקוה כל המים שיבאו עליהן. איברא שיש לדחות שיש לומר דאיירי הכא באם נתכוין לרבות דאז פוסל אף פחות מלוג מכלי ואף דאיירי הכא בשוכח היינו שמתחלה היה ביאת המים בשוכח אבל הוא נתנן אח"כ בכונה לרבות מ"מ דברי אמת להלכה דאם מתחלה באו הג' לוגים ע"י הרבה כלים ולא היה שם מים כשרים פסול להקוות עליהן. ומה שלא ביארו זה בפוסקים י"ל שזה נכלל בכוון לרבות, דאף שמתחלה בעת ביאת המים לא כוון לעשות מהן מקוה מ"מ אחר ביאתן לחפירה כשנמלך להקוות עליהן הרי עתה כיוון לעשות מקוה לכתחלה ממים שנשאבו וה"ז דומה לכיוון לרבות מתחלה וכמו בכיוון לרבות פוסל אף בהיו שם מים כשרים כמו"כ הכא אחר ביאת השאובים מתחלה וכיוון להקוות עליהן הרי בתחלת עשיית המקוה כיוון לעשותן משאובים ופסול אף מהרבה כלים, אך בבאו אח"כ מי גשמים מאליהן לתוך השאובים שבאו מתחלה מהרבה כלים יש לדון דלא מיפסל. ועכ"ז נראה לדעתי דגם זה פסול דכיון שנצטרפו יחד כל השאובים מתחלה חשבינן להו כבאו מכלי א' והרי להראב"ד ואשכול כתבתי לעיל בפ"ג דאם באו מכלי א' אף מעט מעט הכלי מצרפן לפסול ואף שהפוסקים לא הודו בזה כמש"ל מ"מ יש ללמוד במכ"ש דהכא שנצטרפו כולם קודם שבאו הכשרים דודאי מצורפים המה ופסלי, ובפרט להרמ"א שחשש לר"ת דשאובים פסולים מה"ת ולדעתו מה"ת קמא קמא בטל א"כ לדידיה יש כאן חשש דאורייתא לכן אין להקל בזה:

היוצא מזה להלכה, דמים שבאו מד' כלים ויותר שיעור ג' לוגים אף שאינן פוסלים את המקוה אם לא כיוון לרבות מ"מ אם נתקבץ ממים אלו שיעור מקוה שלם מקוה פסולה היא אף שבאו המים מכמה אלפים כלים קטנים, ולא עוד אלא דנראה שאם בא למקוה ריקנית שיעור שלשה לוגים מד' כלים ואח"כ נתוספו בה עד מ"ס מים כשרים דמקוה פסולה היא מפני שנצטרפו הג' לוגים יחד קודם שבאו לשם מים כשרים והפוסקים לא בארו זה, אבל כך נראה לדעתי נכון להלכה:

ומדברי רש"י בשבת ומפי' הרע"ב במתניתין נראה דמפרשי דלא איירינן כאן בכלים שאינן מקבלים טומאה והרבותא היא בכלים קטנים שלא תימא דלא חשיבי ובכלים גדולים אין שום רבותא, וכן נראה ממה דסיים ואפי' כלי גללים כו' שלפי' התוס' והרא"ש אין כאן אפי' דהרי דיינינן בכלי' שאינן מקבלים טומאה והוצרך הרא"ש לדחוק לפרש דלא מבעיא אלו שיש במינן קבלת טומאה אלא אפילו כלי גללים שאין במינן קבלת טומאה וזה דוחק, ולרש"י א"ש דע"כ לא השמיענו בכלים שאינן מקבלי' טומא' וכ"נ מד הרמב"ם בפ"ד מה"מ יע"ש ודוק:

וגוף ענין הרבותא במתני' שהשמיענו אף בכלי שאינו מקבל טומאה נחשבו המים שאובים, לא נתבאר מהו הרבותא:

בזה והר"ש לעיל בפ"ב מ"ג צדד לומר דאם נשאבו ע"י כלי המקבל טומאה פסולים מן התורה ושלא ע"י כלי המק"ט אין פסולן רק מדרבנן הביאו הר"ן בפ"ב דשבועות אבל אין לזה יסוד דדרשא דת"כ מה מעין בידי שמים כו' וממנו נמעט נשאב ע"י כלים אין לחלק בזה להועיל שלא ע"י כלי המק"ט דאכתי לאו בידי שמים הוא, ומ"ש הר"ש שם ללמוד מקרא דאך מעין כו' יהיה טהור הוייתן ע"י טהרה תהא היא דרשת הש"ם בזבחים כ"ה ע"ב צע"ג דא"כ גם אם הוליך המים ע"י פשוטי כלי מתכות שהן מקבלין טומאה מה"ת יופסלו המים מן התורה מפני דהוייתן ע"י טהרה תהא ואנן לא פסלינן כ"א בשאובים בכלי קבול, ובב"י בבד"ה גבי המניח טבלא כו' זקפה על צדה כו' כתב דגם בפשוטי כ"ע יש לפסול אך בש"ך סק"ד כתב דפשוטי כ"ע אין לפסול ויתבאר לקמן פ"ה מ"ה ולקמן מ"ב, ועוד דלהר"ש צ"ל דגם שלשה לוגים הבאים ע"י המק"ט יפסלו אף שלא באו בכלי ולא מצינו זה בשום מקום רק הש"ך נראה מדעתו בס"ק ק' דשלשה לוגים פסלי ויתבאר ג"כ פ"ה בעז"ה. אבל עכ"ז שיהא עיקר יסוד שאובים מקרא דהויתו ע"י טהרה למה תלו זה בשאובים ולא בהמשכה על ידי דבר המק"ט, והרא"ש בה"מ סי' ה' שלמד ג"כ מד' הש"ס הנ"ל דבעינן הויתו ע"י טהרה התיר שם אם הפסיק בין דבר המק"ט להמקוה באיזה דבר כמבואר בש"ע סעיף מ"ח ולהר"ש דעיקר דרש שאובים הוא מקרא דהוייתו על ידי טהרה הרי בשאובים פסלו אף אם לא באו למקוה ממש ובעינן המשכה דוקא ורוב מים כשרים. והרא"ש בתשובה כלל ל"א סי' ז' הביא שם הך דרשא דהויתו ע"י טהרה ותמה שם אם הוא מה"ת איך הסכימו הראשונים ז"ל דכולו שאוב הוא דרבנן ולכן נד שם מדין הזה לגמרי וסובר שלא נאמר זה רק היכא שצריך מים חיים ולבסוף החמיר למעשה ולקמן יתבאר בפ"ה שהרמב"ם לא ס"ל כלל הך דהויתו ע"י טהרה עכ"פ גם לדידן דחיישינן לזה הוא מדין שאובים כמבואר בש"ע ואיך נימא שדין שאובים יוסד על דין דבר המק"ט, ובס' האשכול סי' נ' הביא דעה זו ודחה אותה, עכ"פ נראה מכל דעות הפוסקים דבדין שאיבה אין לחלק בין דבר המק"ט או לא ולרוב הפוסקים הוא דרבנן ולהראב"ד בבאין על ידי תפי"א יש בזה חשש דאורייתא כמש"ל פ"ב מ"ה, וא"כ אינו מובן הרבותא דמתניתין בכלי גללים כו', אבל לדעתי יתחזקו בזה דברי שאמרתי לעיל בפ"ב דמן התורה לא נפסלו שאובים רק מים טמאים נפסלו מן התורה למקוה ואף שהמים אינן מטמאים את האדם דאדם אינו מק"ט כ"א מאה"ט מ"מ כל שהמים טמאים אינן מטהרים את הטובל בהן מקרא דאך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור שפירושו דהמים טהורים ואינן מקבלין טומאה ומטהרים את הטובל בהן אבל כל שהמים טמאים אינן מטהרים, ולכן עיקר הגזרה היה בנשאבו ע"י דבר המק"ט פן יהיה השואב אדם טמא ויטמא המים וגם בבאו מאליהן לתוך הכלים כל שבאו לדעת אדם חשו בהן לפוסלן בנשאבו ע"י אדם [ושם כתבתי דלכן פסלו את הבאים ע"י תפיסת אדם כמו בידיו וברגליו כו'] והוסיפו לגזור גם בנשאבו או שבאו לתוך כלים שאין מקבלים טומאה אף שלא יחטמאו המים ע"י הכלים לא חלקו בין כלי לכלי ולא עבור פן יגעו במים עצמן דפשיטא דגם שהיו בתוך כלים שאין מקבלים טומאה מ"מ המים מקבלים טומאה לזו לא חשו דא"כ היה להם לגזור גם על שבאו שלא לדעת אדם לתוך כלים והרי מטהרינן כאן בשוכח כו' רק שלא חלקו בין כלי לכלי, ושם כתבנו דיש לומר דאם באו שלא לדעת אדם אין המים מקבלים טומאה בנתלשו שלא לדעת ע"פ דברי הרא"ש דפ"ק, אבל אין הדבר מוכרע לומר כן והעיקר הוא דלא גזרו על ג' לוגים טמאים רק על שלשה לוגים שאובים והטעם נעלם מאתנו והארכתי בזה לעיל דמה שהתירו לעשות מקוה שלמה בנשאבו שלא לדעת אדם צריכים ליזהר שלא יגע טמא בהמים או בהכלים אם מקבלים טומאה ואנחנו טמאים בעת הגלות א"א לעשות מקוה כזו אם לא שיש בהם ע"י פשוטי כ"ע, ומזה נשמע דמה שחשו להמשיך ע"י דבר המק"ט זהו דוקא באם רוב המקוה נעשה כן אבל לג' לוגים אין חשש דלא גרע נמשך ע"י דבר המק"ט מטמאים עצמן ויתבאר לקמן פ"ה בעז"ה, ואם רוב מי מקוה הם טהורים לא חשו למיעוט טמאים שנתבטלו בתוך הטהורים וכשיושלמו למ"ס פקע טומאתן מדין השקה ומה"ת אף פחות טמ"ס נטהרו בהשקה וכמו כן מה דמכשרינן רבייה והמשכה הוא מפני שיטהרו מיעוט המים ויבטלו ברובן וממילא כולה מקוה בהמשכה אף למען דסובר דהמשיכוה כולה כשרה א"א לעשות כן עתה דלא, הותר רק באם נמשכו שלא בטומאה ושם הארכתי בביאור פרטי הדברים ושאין לעשות מעשה במקוה שלמה על ידי גלגלים הדולים מים בכלי נקובים ובאין ע"י צינורות דהמים יטמאו בתלישתן אם לא שיזהרו שרוב מקוה תהיה שלא ע"י נגיעת אדם כלל, ואין לכפול הדברים:

רק זאת אמרתי להוסיף דמה דמטהרינן לעשות מקוה שלמה בנשאבו שלא לדעת אדם ע"כ בבוא המים למקוה לא יקבלו טומאה דאם המים יקבלו טומאה איך יתכן שהאדם יטהר והמים יטמאו וא"א לומר כן ובזה האופן לא התירה התורה וע"כ דהמים לא יקבלו טומאה ואף שהיו מקודם תלושין ובתלישתן היו מקבלים טומאה מ"מ כשנתחברו לקרקע אין בהם טומאה כלל ואף אם נימא דבהני מים שלא נתלשו לדעת לא יקבלו טומאה כד' הרא"ש הנ"ל מ"מ מים הבאים בתלישה בכונה כגון ע"י גלגלים הדולים בכלים וממשיכים בצינורות אלו ודאי בתלישתן מקבלים טומאה ואפ"ה בבואן למקוה אין בהם טומאה, [ואף להרמב"ם שכתבתי לעיל בפ"ק דיש להן טומאה מד"ס זהו באין בהם מ"ס אבל ביש בהן מ"ס לא גזרו עליהן טומאה). ולעיל בפ"ק כתבתי דלרשב"א בתוס' ב"ב שפי' הך דפסחיה במי מקוה וסובר דשאובים פסולים מה"ת לדעתו שאובים בקרקע יקבלו טומאה מה"ת אף ביש בהן מ"ס כמו פחות מרביעית מי מקוה דמקבל טומאה מה"ת, וא"כ זה מן התימה דתלושין בכונה בבואן למקוה מים אף שהיו ראוים לקבלת טומאה בהתחברותן לקרקע אין להם טומאה ואלו השאובים מפני שהיו בכלי יקבלו טומאה אח"כ בחבורן לקרקע מה"ת, וכי עבור שהיו בכלי ירד להם תורת קבלת טומאה אף את"כ בחבורן לעפר, וצריכים לדחוק לומר דהתורה טהרה מים המחוברים לקרקע שאין בהם תורת קבלת טומאה אותן הראוים לטבילה ולכן בתלושין ולא היה בכלי דכשרים למקוה לטבילה לית בהן טומאה ושאובים דפסולים לטבילה מקבלים טומאה מה"ת, אבל זה רב הדוחק וזה יכריח באמת דגם שאובים כשרים מן התורה למקוה ואין להם קבלת טומאה מה"ת כל שיש בהן רביעית, והרמב"ן בב"ב ס"ו כתב דלהרי"ף דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה מדרבנן ע"כ מה"ת כשר שאובים גמור ולפמ"ש מוכרח הדבר מאד דאם נימא, דפסולים מן התורה אם כן המים בבואן למקוה יקבלו טומאה הכי עבור שהמשיכן יופקע מהן תורת קבלת טומאה ואם יקבלו טומאה מן התורה אין בהם טבילה מה"ת וע"כ דגם שאובים עצמן כשרים למקוה ולית בהו דין קבלת טומאה, וכן למה שפי' הר"ש בפ"ב דהך דפסחים איירי בשאובה שהמשיכוה וכשר למקום מה"ת ע"כ בהמשיכן לית בהו קבלת טומאה מן התורה ע"כ גם בלא המשכה לית בהו קבלת טומאה מה"ת דעבור ההמשכה לא יופקע כל קבלת טומאה דידהו וכ"ז ברור למבין, ובמשנתנו הפי' דעיקר גזירת שאובים היה עבור מים טמאים ואפ"ה לא חלקו בין כלי לכלי וגם באותן דלית בהו דין טומאה בהכלים אפ"ה פוסלים משום שאובים ובבאו שלא לדעת אדם לא פסלי בשלשה לוגים להרא"ש אפשר דלית בהו דין טומאה כלל, אבל באמת גם ביש בהן חשש טומאה כמו התלושים ע"י גלגלים שלא באו ע"י תפי"א אפ"ה לא גזרו לפסול בג' לוגים טמאים כ"א בשלשה לוגים שאובים:

וראיתי לנב"י במ"ת סי' ק"מ שכתב דגם להר"ש דעל ידי כלים שאין מקבלים טומאה אין פסול שאיבה בהן רק מדרבנן כתב ע"ז הנב"י דהיינו דוקא בכ"ג וכלי אבנים שאין להן טומאה כלל אבל כלים גדולים הבאים במדה המחזיקים מ"ס כו' אכתי יש להן טומאת מדרס ופסול שאיבה בהן הוא מן התורה, ודבריו הן אמתיים לפי דעת הר"ש והרא"ש פכ"ד דכלים מ"ד שכתבו כן דאף הבאה במדה אכתי מטמאה מדרס וכ"כ התוס' בשבת פ"ד ע"א, אבל מדברי הרמב"ם רפכ"ז מהלכות כלים לא נראה כן רק דהבאה במדה והוא המחזקת מ"ס בלח אין לה שום טומאה (עי' מל"מ שם) וכ"נ מדבריו להדיא רפ"ג מה' כלים שכתב אינו מקבל טומאה כלל לא מן התורה ולא מד"ס וכ"ה פשט המשנה במשניות דפכ"ד דכלים כמבואר למעיין, וראיית הר"ש והרא"ש מש"ס דבכורות ל"ח אינה מספקת דשם אמרו זה בפשוטי כ"ע דבשני דברים איתקש כ"ע לשק, א' דבעינן שיהא לו כלי קבול כשק, שנית דבעינן שיהא מיטלטל מלא וריקן כשק לאפוקי המחזיק מ"ס דאינו מיטלטל מלא כו' ועל לימוד הראשון דבעינן שיהא לו כלי קבול כשק אמרו דגם אם אין לו כלי קבול מטמא מדרס אבל מה דמדמינן לשק שיהא מיטלטל מלא לאפוקי המחזיק מ"ס, בזה גם מדרס אינו מטמא דהוי ככלי עץ העשוי לנחת כמ"ש הרמב"ם רפ"ג מהלכות כלים ואין לו שום טומאה דהרי מצינו דפשוטי כ"ע מקבלים גם טומאת מגע אותן המשמשין משמשי כלים ואדם כנראה מד' הרמב"ם רפ"ד מהלכות כלים דמקבלים טומאה מן התורה המשמשין משמשי כלים ואדם, אך במל"מ שם כתב שמדברי הרמב"ם משמע שטומאתן מדרבנן וכ"נ מד' הרמב"ם פ"א מהלכות כלים ה"י אבל בפ"ט הי"א נראה דסובר דשולחן טומאתו מן התורה, וכ"נ מדברי התוספות במנחות צ"ו ע"ב [אך בב"ב ס"ו כתבו שהוא מדרבנן] והבאים במדה אין להם כלל טומאת מגע א"כ לא יפלא אם נימא גם לענין מדרס דאף דפשוטי כ"ע מטמאים מדרס אפ"ה הבאים במדה אין להם שום טומאה. שוב ראיתי בתוי"ט פכ"ד מהלכות כלים מ"ד הבין ג"כ שדעת הרמב"ם כן הוא דהמחזיקים מ"ס אין להם טומאת מדרס, אף גם לדעת הר"ש והרא"ש דמטמאים מדרס לכאורה לא צדק הנב"י בדינו שהוא דן שם על חבית גדולה שעשאוה למקוה וחבית שפתחה למעלה אין לה שום טומאה דהרי אינה ראויה למדרס וכמ"ש הר"ש והרא"ש שם דמה שאמרו במשנה והבאה במדה טהורה מכלום קאי על אותה שפתחה למעלה ולכן כתבו התוספות בשבת ט"ז הנ"ל דאחד כלים גדולים האמור במשנתנו הרבותא הוא שאינן בני קבולי טומאה ואולי היה להן טומאת מדרס אכתי בני קבול טומאה הן אבל התוס' כוונתם לאותן שפתחיהן למעלה דאלו אין להם שום טומאה, והנב"י כתב שם שזה דוקא בתיבה אבל גיגית העשוי לרחיצה גם אם פתחה למעלה מטמאה מדרס ולא ידעתי מנא ליה הא, ולפי הנראה כל שאינה מיוחדת לישיבה אף שרוחצין בה אין לה טומאת מדרס וצ"ע ובכלים פ"כ מ"ב וידים רפ"ד עריבת הרגלים כ"ז שהיא קיימת אינה טמאה מדרס כתב הרא"ש מפני שהיא מזוחדת לרחיצה ולא למדרס, ולבד זאת הרי המל"מ פ"ג מהלכות כלים והתוי"ט פכ"ד מהלכות כלים צדדו לומר דאותן המחזיקים מ"ס שפתחיהן מצדן שיש להן טומאת מדרס להר"ש והרא"ש יש להן ג"כ טומאת מגע מכללא דכל המטמא מדרס מטמא מגע, כמו בפשוטי כ"ע המטמאים מדרס, וא"כ ד' הנב"י אין להם מקום אליבא דכ"ע דלהרמב"ם גם טומאת מדרס אין להם לכל הבאים במדה ולהר"ש ולהרא"ש אותן שפתחיהן מצדן יש להן גם טומאת מגע ושפתחיהן למעלה גם טומאת מדרס אין להם ולשיטת הר"ש פסול שאיבה בהן אינו אלא מדרבנן כמו כלי גללים וכלי אבנים, אבל כבר כתבתי הנראה לדעתי בגוף דינו של הר"ש: (פסקא ב) (א) שם במשנה א' המניח כו' כדברי ב"ש כו', אוקמוה בש"ס בשבת ט"ז ע"ב כשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו כו' כמו שהביא הר"ש והרא"ש בכאן וברא"ש בה"מ בסי' ה', ולפ"ז ענין שוכח האמור במשנה לאו בשכוח מעיקרו איירינן רק בתחלה הניח לדעת ואח"כ שכחם וכמ"ש רש"י שם ויצא למלאכתו ושכחן, ולא פירשו בש"ס ענין שוכח כפשוטו שהיה שכוח מעיקרו היינו ששכח כלים תחת הצינור, ונראה דבזה פשיטא לא היו פוסלים ב"ש אף בשעת קישור עבים ולא נתפזרו כלל וירדו גשמים אפ"ה כל היכא דהיה שכוח מעיקרו ולא הניתן מעולם בשביל קבלת המי גשמים גם ב"ש מודו לטהר דלא גרע ממניח קנקנים לנגבן ונתמלאו מים מפני שלא הונחו לקבלה [רק ר"א פוסל שם בעונת גשמים ולעיל כתבתי דב"ש דהכא אינן מודים לר"א דהתם ור"א מודה לב"ש כנ"ל] גם שאינו דומה כ"כ דהתם לא תחת הצינור היה וה"ז דומה לשוכח בחצר דמודים בזה ב"ש לטהר מ"מ סברת הש"ס דגם תחת הצינור לא יפסלו ב"ש מעיקרו ולא הונחו מעולם לקבלה דאם נימא דב"ש פוסלים בזה ע"כ יהיה הטעם דגזרו שוכח אטו מניח וא"כ גם בחצר למה טהרו ב"ש גם בחצר יש לגזור שוכח אטו מניח ואיזה סברא יש לחלק בין חצר לצינור בגזירת שוכח אטו מניח, ולכן פירשו בש"ס דלאו עבור גזירה פסלי ב"ש רק דאיירינן באם בתחלה היה מניח בשביל קבלת המים ואח"כ שכחן, ואם היה בשעת קישור עבים והניחן מתחלה על שעה חדא ואח"כ שכחן ולא נתפזרו העבים ואח"כ נתמלאו גם ב"ה יודו לפסול דלא נתבטלה מחשבתו הראשונה, ואם הניחן בשעת פיזור עבים אף שהניחן בשביל מים שירדו אח"כ גם ב"ש יודו לטהר, ונראה דמודים לטהר גם אם לא שכחן כלל רק שהיו שם מתחלה ועד סוף בכונה הזו שהניחן בשביל קבלת המים שירדו כשיתקשרו השמים בעבים ואפ"ה נחשב כשוכח דאחרי שהניחן בשעת פיזור עבים אין כאן כונה כלל, וכן מורה לשון רש"י שם שכתב ד"ה טהורים דליכא גלוי דעתיה ע"כ ולא כתב דבטלה מחשבתו הראשונה מוכח שפי' דבשעת פיזור עבים אף אם לא היה שוכח אח"כ לא פסלי לכ"ע וכן מוכח להדיא בטוש"ע סעיף מ"א שכתבו אבל אם לא נתקשרו העבים בשעה שהניחם ואח"כ נתקשרו ונתמלאו כו' ולא זכרו כלל בטוש"ע ענין שוכח מפני דבשעת פיזור עבים אף מניח מתחלה ועד סוף אינן פוסלים, והא דלעיל פ"ב גבי מניח קנקנים בראש הגג בעינן שיניח אותן לנגבן מוכח דאם היה מנית בשביל קבלת המים היו פוסלים היינו דשם איירינן גם בהניחן בשעת קישור עבים דלכן פליגי ע"ז ר"א ופוסל בעונת גשמים ולכן בעינן שיניח אותן בשביל לנגבן אבל בשעת פיזור עבים אף אם הניח אותן תחת הצינור ולא שכחן לא פסלי ב"ש, עי' ש"ך סקצ"ד ודוק] ובהניחן בשעת קישור עבים ואח"כ נתפזרו והוא שכחן ואח"כ חזרו ונתקשרו בזה פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש לא בטלה מחשבתו הראשונה ולב"ה בטל מפני שנתפזרו העבים, ומוכח מד' רש"י דב"ה לא טהרו רק דוקא ביצא למלאכתו ושכחן בעת פיזור העבים ואח"כ חזרו ונתקשרו הא אלו לא שכחן אף שנתפזרו העבים בינתים יודו ב"ה לפסול, אבל הטור ורבינו ירוחם לא זכרו כלל שהיה שוכח לפי מה שפסקו כב"ה וכתב הב"י הטעם שהם פירשו דלאו דוקא שוכח רק כיון שנתפזרו העבים בעלה מחשבתו הראשונה ונחשב כשוכח ונמשך אחריהם לפסוק כן בש"ע וסעד לדבריהם ממה דלא הוזכר כלל במשנה הא דנתפזרו העבים מוכח שזהו ענין שוכח האמור במשנה דפיזור העבים משוה אותן לשוכח, אבל לא נראה כן מדברי רש"י ז"ל, ובחצר אם הניחן בשעת קישור עבים אף שאח"כ שכחן פסלי כמו בצינור וגם ב"ה מודים בזה ובשעת פיזור עבים פשיטא דגם מניח ולא שכחן לא פסלי ואם הניחן בשעת קישור עבים ואח"כ נתפזרו ושכחן בחצר לפירש"י, ולהטוש"ע גם שלא שכחן רק,:

שנתפזרו העבים הוי כשוכח, בזה מודים ב"ש לטהר מפני דלא מוכחא מחשבה קמייתא שפיר בחצר לכן בטלה כשפזרו העבים לרש"י בשכחן ולהטוש"ע גם בלא שכחן. זהו פירוש המשנה ודברי הש"ס בשבת כפי' רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל:

ב ובס' האשכול סי' נ"ו כתב ופלוגתייהו בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו וזהו שוכח, ע"כ הבין גם הוא כהטור ורי"ו דמדלא הוזכר במתניתין הך פיזור עבים מוכח דזהו שוכח האמור במשנה ולא בעינן שישכחם אח"כ רק כיון שנתפזרו העבים בטלה מחשבתו ודלא כפירש"י ז"ל, ושוב כתב ומכ"ש המניח בשעת פיזור עבים ונתקשרו ונתמלאו אפי' תחת הצינור טהורים דלא נתכוין לכך, ע"כ הבין ג"כ דבשעת פיזור עבים אף מניח מעיקרו טהורים רק שכתב הטעם דלא נתכוין לכך מוכח לפ"ז דאם היה מתכוון בשביל קבלת המים היו פוסלים, וכן יש לכוון גם דברי רש"י שכתב דליכא כאן גלוי דעתיה הא אם היה דעתיה בבירור לזה נחשבו בשביל קבלה, אבל לדעתי סתימת הש"ס בהניחן בשעת פיזור עבים ד"ה טהורים הוי דומיא דהא דהניחן בשעת קישור עבים שנחלקו בה ושם איירי במניח בשביל קבלת המים ודומיא דהכא בשעת פיזור איירי במניח בשביל קבלת המים ואפ"ה טהורים ולפירש"י דהניחן בשעת קישור ונתפזרו איירי בשכחן אח"כ היה אפשר לומר דבשעת פיזור עבים דטהורים איירי ג"כ בשכחן אח"כ אבל לפי' הס' אשכול והטוש"ע דלא הוזכר כלל שוכח בש"ס רק פיזור עבים היינו שוכח אף שהונתו בשעת קישור עבים א"כ נראה שדומיא דהכא בשעת פיזור עבים דטהורים איירי ג"כ בהונח בשביל קבלת המים דמחשבתו לא מהני מידי דבטלה דעתו, ועכ"ז למעשה יש להחמיר כדעת האשכול: (ג) והא דאמר ר"י עדיין מחלוקת במקומה עומדת נראה מדברי רש"י ז"ל בשבת דלא קאי על הא דאר"מ ומודים בשוכח בחצר כו' רק על רישא במניח תחת הצינור בשעת קישור עבים נתפזרו כו' דלא רבו ב"ש כו' וכתב הגר"א ז"ל דאם היה קאי אסיפא למאי נ"מ הרי ב"ש במקום ב"ה אינה משנה יע"ש וצדקו ד' הגאון אם היינו מפרשים דר"י קאי רק אסיפא ולא ארישא, אבל באמת זה מבואר בש"ס בשבת דר"י לא הודה לר"מ דרבו ב"ש כו' וא"צ לזה ראיה, ונראה שגם הגר"א ז"ל רצה לבאר מאין הוציאו כן בש"ס לפרש כן, אבל יתכן לפרש דר"י פליג על כל דר"מ בין על מה דאמר דרבו ב"ש ובין על מה דאמר ומודים בשוכח בחצר וסובר דעדיין מחלוקת במקומה עומדת ובכולן הלכה כב"ה וכן פי' הרמב"ם כמ"ש הב"י לדעתו ויתבאר לקמן וכ"נ מסידור ד' המשנה דאם ר"י פליג רק ארישא הו"ל לרבי לסדר ד' המשנה וב"ה מטהרים בשוכח ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור אר"מ נמנו ורבו ב"ש טל ב"ה אר"י עדיין מחלוקת כו' ומדסידר רבי הך ומודים כו' בתוך דברי ר"מ מוכח דר"י פליג על כולה. ואמינא ביה מרגניתא דודאי כן הוא דר"י על כולה פליג דאם נניח כר"מ דב"ש מודים בשוכח בחצר כו' היינו בהניח בשעת קישור עבים ואח"כ נתפזרו לרש"י בשכחן אח"כ ולהטור גם בלא שכחן כנ"ל א"כ מכ"ש בשכוח מעיקרו בשעת קישור עבים בחצר דודאי לכ"ע טהורים וכמו שהוכחנו לעיל דשכוח מעיקרו קיל יותר מאם הניחן בשעת קישור עבים לדעת ואח"כ שכחן בשעת פיזור ואח"כ נתקשרו כו' [מדלא אוקים בש"ס פלוגתת ב"ש וב"ש בשכוח מעיקרו תחת הצינור מוכח דבזה לכ"ע טהור אף בשכח תחת הצינור בשעת קישור עבים כל היכא שהיה שכוח מעיקרו ולא הניחן לדעת מעולם וכנ"ל], וא"כ משנתנו דלעיל פ"כ מ"ו במניח קנקנים לגבן דר"א פוסל בעונת גשמים עד שיהא בבור מעט מים [וכמש"ל דהעיקר כפירוש הר"ן דר"א דנקט עונת גשמים הוא לחומרא דאז השבינן אומן כבאו לדעת אדם] לא אתי דלא כמאן דגם ב"ש מודו אפילו בהניח תחת הצינור אה היה שכוח מעיקרו ולא נתכוין מעולם לקבלת המים דטהורים והרי שם במניחן על הגג לנגבן הוא שכוח מעיקרו דלא נתכוין כלל לקבלה ולמה פוסל ר"א, אבל אם נניח לומר דר"י פליג על ר"מ וסובר דב"ש לא הודו לב"ה בשוכח בחצר ונימא לר"י שטעמן של ב"ש בזה דגזרו שוכח אטו מניח ולא עבור הטעם דלא בטלה מחשבתו הראשונה שזה הוצרכנו לומר לר"מ דמחלק לב"ש בין שוכח בחצר לשוכח תחת הצינור דע"כ א"א לומר בטעמן של ב"ש דגזרו שוכח אטו מניח דא"כ גם בחצר היה להם לגזור לבן הוצרכנו לומר דב"ש סברי בתחת הצינור דפסול בשוכח דאיירי בהניחן בשעת קישור עבים כו' ולא נתבטלה מחשבתו כנ"ל אבל לר"י נימא שטעמן של ב"ש הוא כפשוטו דב"ש גזרו שוכח אטו מניח וגם בשכוח מעיקרו פסלי ב"ש מטעם זה בין בחצר בין תחת הצינור כל היכא שהניחן או שכחן בשעת קישור עבים וב"ה לא גזרו שוכח אטו מניח ושפיר אתיין דר"א דלעיל כב"ש דהכא דבעונת גשמים היינו בשעת קישור עבים גזרינן במניח לנגבן אטו מניח לקבלה וכמש"ל דר"א היה מתלמידי ב"ש כמו שגזרו ב"ש הכא שוכח אטו מניח רק שהתיר ר"א שם ביש מעט מים בבור וגם ב"ש אפשר יסידו באופן זה:

ובאלו הדברים יתחזק פסק הרא"ש ואחריו נמשכו בטוש"ע שפסקו להלכה כר"י דלא רבו ב"ש על ב"ה אף שפשט הסוגיא בשבת רהטה כר"מ וגם הירושלמי בשבת חשב הך דמניח תחת הצינור בי"ת דבר ולכן פסק הרמב"ם כר"מ כמשי"ת] אבל לדברינו הרי סתם משנה דלעיל אתי כר"י דלר"מ אין מקום לדר"א דלעיל וע"כ דאתי כר"י דהכא ולכן יש לסמוך לפסוק כר"י מאחר דסתם משנה דלעיל אתי כר"י אך צ"ע קצת דלהנחה זאת דר"י מפרש בד' ב"ש דגזרו שוכח אטו מניח גם בשכוח מעיקרו ואהא פליגי ב"ה וא"כ אפשר דבגוונא דאיירי ר"מ במניח בשעת קישור עבים ואח"כ נתפזרו וחזרו ונתקשרו יודו ב"ה לפסול דאין כאן גזירה שוכח אטו מניח רק יש לחוש דלא בטלה מחשבתו הראשונה כטעמו של ר"מ אליבא דב"ש, ואפ"ה נראה מסתימת ד' המשנה דר"י לא הודה לר"מ כלל וסובר דב"ה מטהרים בכל גווני בין בשכוח מעיקרו דלא גזרו אטו מניח ובין במניח בשעת קישור עבים ואח"כ נתפזרו כו' דגם זה נחשב כשוכח ומטהרים ב"ה בכל גווני: ואף לפירש"י בשבת דר"י לא פליג על ר"מ בהא דשוכח בחצר יש לסייע קצת פסק הרא"ש דהלכה כר"י בהא דלר"מ דרבו ב"ש והסכימו כולם לפסול במניח תחת הצינור כו' וגם הסכימו כולם לטהר בשוכח בחצר באופן זה ומכ"ש שיטהרו כולם בשוכח מעיקרו אף בתחת הצינור כנ"ל איך יתכן דר"א דפ"ב יחלוק על הסכם ב"ש וב"ה בי"ח דבר דהלכה פסיקא היא בישראל, אבל לר"י דלא רבו ב"ש על ב"ה ולא נמנית הך בי"ח דבר א"כ יתכן דר"א יוסיף להחמיר בזה יותר מתלמידי ב"ש דב"ש לא החמירו רק במניח ואח"כ שכחו תחת הצינור דוקא והוא הוסיף להחמיר בשוכח מעיקרו ופליג אשארי תלמידי ב"ש כמש"ל בפ"ב, ונוכיח מזה ג"כ דמשנתנו דלעיל אתי כר"י ולא כר"מ, וכ"ז לפי' הר"ן בדר"א דלעיל אבל הר"ש והרמב"ם והרא"ש לא פירשו כן כמש"ל ולדבריהם ר"א מחמיר במניח לנגבן אף בעת פיזור עבים וזה ודאי דלא כמאן ובבר כתבתי לעיל דהעיקר בדר"א כפירוש הר"ן ז"ל:

היוצא מכ"ז להלכה בשוכח מעיקרו כלים תחת הצינור בשעת קישור עבים או שהניחן לנגבן וכדומה ואח"כ נתמלאו לכ"ע אינן פוסלים את המקוה ואם הניתן סתמא תחת הצינור בשעת קישור עבים ואח"כ נתפזרו העבים ושכחן אח"כ או שלא שכחן רק שנשארו מאליהן ונתקשחו העבים ואחר כך נתמלאו לב"ש פוסלים את המקוה דלא בטלה מחשבתו הראשונה וב"ה מטהרים בזה ולרש"י טהרו ב"ה דוקא בשכחן אחר שנתפזרו העבים ולהאשכול והטור גם בלא שכחן אח"כ:

לשון המשנה כדרכו ובאמת גם שלא לנגבן טהורים לר"י, אבל יותר נראה דאיהו סובר כדעת האשכול שכתבתי לעיל באות ב' דמה דמטהרינן מניח בעת פיזור עבים היינו במניח סתמא הא אם היה מניח בשביל קבלת המים היו פוסלים ולכן תלה הך דמניח בחצר בעת פיזור עבים בהא דמניח לנגבן להורות דאף שטהרו במניח הוא דוקא שלא בשביל קבלת המים רק מניח סתמא כעין דמניח לנגבן, זהו הנראה בדעתו ז"ל. והא דסייד ששכח עציץ לעיל פ"ב אף שהבור היה מלא מים לא חשו בזה כמניח כלים בחצר בעת קישור עבים דשם ידוע הוא שהבאת העציץ למלאכתו הביא לא בשביל קבלת המים, ובזה תראה שד' הש"ך סותרים דבסקצ"ג הסכים לפסוק כהרמב"ם ובסקצ"ד כתב על הא דמניח קנקני' לנגבן דאף בעת קישור עבים טהורים והרי להרמב"ם גזרו בחצר שוכח אטו מניח וכמו שהוכחתי דמניח לנגבן לא עדיף משוכח לגמרי כנ"ל, ולשון הש"ך בסקצ"ג דבמניחן תחת הצינור בכל עת ובכל זמן ובכל ענין הוי לדעת ובחצר בשעת קישור עבים ולא נתפזרו אפילו שכחן שם הוי לדעת, ולא ביאר דבשוכח תחת הצינור פסול כמו במניח ואפשר שכיוון לזה במ"ש בכל ענין אבל הרי התחלת דבריו במניחן, ויותר נראה שסמך על מה שכתב בחצר אפי' שכחן ומכ"ש בצינור, וא"כ נראה מדעתו דמה דפסלינן בשכחן להרמב"ם היינו באם מתחלה הניחן ואח"כ שכחן ואז פסול בין בצינור ובין בחצר בשעת קישור עבים וע"ז סמך בסקצ"ד להתיר במניח קנקנים לנגבן דשם היה מתחלה שכוח מעיקרו, אבל ז"א כמש"ל דלהרמב"ם פסלינן אף שכוח מעיקרו בין בצינור ובין בחצר כו דגזרו שכוח מעיקרו אטו מניח וכן מבואר בדברי הרמב"ם להדיא וכמש"ל שתלה מניח בשעת פיזור עבים במניח קנקנים לנגבן מוכח להדיא דבשעת קישור עבים לא מהני מניח לנגבן וכמ"ש דגם מניח בעת פיזור עבים לא התיר רק במניח סתמא שלא בשביל קבלת המים, ולכן הנראה יותר דהש"ך בסקצ"ד העתיק ד' העט"ז לפי פסק הש"ע אבל לדעת הרמב"ם ודאי אין להורות כן, ואיך שיהיה מובנים הדברים דלשיטת הרמב"ם משנתנו דפ"ב לא סלקא שפיר לזאת אף שגוף פסקי הרמב"ם מסתברים להלכה מ"מ מאחר שמשנתנו דפ"ב לא א"ש דפשט עונת גשמים היינו גם עת קישור עבים, וגם ד' הש"ס בשבת פשטן מוכיחים כפי' רש"י ז"ל וכן הסכימו הר"ש והרא"ש והאשכול והראב"ד והטוש"ע לכן נראה לדעתי להורות בזה כפירש"י ז"ל, ע"פ פרטי דברים שביארתי לעיל ולא לחוש להחמיר לדעת הרמב"ם ז"ל, אך זה בפסול שלשה לוגים אבל בנעשה כל המקום יש להחמיר כדעת הרמב"ם לכתחלה, וכבר כתבתי לעיל דגם לפירש"י ז"ל יש להחמיר להורות כב"ש כמש"ל פרטי הדברים:

מ"ב המניח טבלא תחת הצינור כו'. ענין המשנה הזאת פירשוה הר"ש והרא"ש דהצינור אינו פוסל שלא היה בו בית קבול מים או שהיה קבעו ולבסוף חקקו והטבלא אם זקפה כדרך קבלתם ויש לה לבזבז הרי היא כשאר כלים ופוסלת ואם זקפה לידוח היינו ושזקפה על צדיה לידות אינה פוסלת מפני שאחורי כלים אינן פוסלים ולא נעשו ע"י שאובים וכן הדין בכל אחורי כלים שאינן פוסלים וכן קבעו בש"ע סעיף ל"ה וא"כ ריש דברי המשנה בזקפה דרך קבלתם אין בה חידוש, ואפשר דהשמיענו דשאובים בכלי פוסלים אף בעברו דרך מעבר לחוד לא נתיישבו בתוך הכלי וגם שלא נתנה כדי לקבל המים רק להעביר המים על ידה למקוה פוסלת וכן מתבאר ממשנה ג' בדין הצינור וסיפא השמיענו דאחורי כלים אינן פוסלים ואף דלקמן פ"ה במעין שהעביר על אחורי כלים לר"י אין לו דין מעין הכא גבי מי גשמים לא יגרעו דין המים ולקמן פ"ה אבאר בזה, והרא"ש התנה דבעינן שיוכלו המים לבוא למקוה זולתם דאל"כ פסול מטעם אחר דבעינן הוית המים שלא ע"י דבר המק"ט וכ"פ בטור ש"ע שם, והטור כתב אפי' אין לה שפה כלל פוסלת והקשה הב"י הא פשוטי כ"ע היא ואסיק בבד"ה דגם פשוטי כ"ע מקבלים טומאה מדרבנן ועב"ת מ"ש בזה, ובש"ך סקע"ו ופ"ק ק"ד דעתו דדף שעורכת פת מקבל טומאה מן התורה ופוסל הוית המים ע"י ושארי פשוטי כ"ע שמקבלים טומאה מדרבנן אינן פוסלים ובתוספות מנחות צ"ו ע"ב וברש"י שם נראה שמחלקים בין דף לשאר פשוטי כ"ע והרמב"ן בב"ב ס"ז מסופק בזה יע"ש. וברמב"ם פ"ד מהלכות כלים כתבתי לעיל שהמל"מ הבין דטומאת פשוטי כ"ע הוא דרבנן אך בפ"ט פס' כלים הלי"א נראה דשולחן טומאתו מן התורה, עכ"פ לפי מסקנת הרא"ש בתשובה סי' ל"א סי' ז' דהוית המים ע"י מק"ט לאו דאורייתא הוא שרצה שם לומר דלא בעינן כלל הוית המים ע"י טהרה רק שלא רצה להקל בזה א"כ יש להקל בפשוטי כ"ע, אך לפמ"ש לעיל פרק ב' שלדעתו מים טמאים פסולים מן התורה לטבילה א"כ בעברו המים ע"י מק"ט ואנחנו עתה שכולנו טמאים נטמאו המים, אם כן יש להחמיר אף בפשוטי כ"ע דעכ"פ נטמאו המים מדרבנן אך בנתלשו שלא לדעת כתבתי לעיל דאפשר שאינן מקבלים טומאה אבל בזקפה לדוח דהמים מכשירים לטומאה כמבואר בתוס' שהביא הר"ש א"כ גם מקבלי טומאה יש להחמיר בפשוטי כ"ע, ובמחוברים המים למעין או למ"ס מי מקוה הכשיר הרא"ש ויתבאר לקמן פ"ה מ"ה באורך: ובש"ך בסק"ק נראה דעתו דגם שלשה לוגים פוסלים ע"י דבר המק"ט וכן מבואר בד' הרשב"א בשער המים הובא בב"י גבי ד' הטור אבל אם נפל לתוכן יין או פוסל כו' שהעתיק שם לשון הרשב"א שכתב ויראה לי שכן הדין לג' לוגים שנפלו למקוה ע"י דבר המק"ט, אך בב"י גבי דין וכן סילון של אבר כו' אסור להמשיך בו מים כו' הביא דבב"י הרשב"א בתשובה שכתב בודאי אלו היה כל שיעור המקוה ע"י דבר המק"ט כו' פסול מוכח דג' לוגים לא ברירא אם פוסל לכן כתב ביראה לי, ולמשמעות ד' הרא"ש נראה דאינו פוסל רק ברוב שיעור מקוה וכן משמעין ד' הטוש"ע בסעיף ל"ה וסעיף מ"ח ודוק, ולפמ"ש הפסול עבור מים טמאים נראה ודאי דשלשה לוגים לא פסלי שהרי מפירו להמשיך מיעוט שאובים אף שהמים טמאים וכבר כתבתי לעיל פ"ב לתמוה על הנחת הרשב"א והרא"ש שחשו להבאת המים ע"י המק"ט ולא חשו לטומאת המים עצמן ולקמן פ"ה מ"ה יבואר באורך בעז"ה, והרמב"ם לא חשש כלל המים ע"י מק"ט שהתיר בפ"ו ה"ב להביא מים ע"י סילטה של מתכות ועכ"ז אין ראיה שיתיר במים טמאים דאפשר לומר דמים שלא נתלשו לדעת אדם אינן מקבלים טומאת כמש"ל בפ"ב, ויתבאר לפנינו בעז"ה בפ"ה: וכ"ז איירי במניח תחת הצינור במתכוין אבל אם היה שוכח תחת הצינור לפי מה שכתבתי לעיל לשיטת רש"י ורוב המפרשים דשכוח מעיקרו גם תחת צינור ובעת קישור עבים אינן פוסלים את המקוה וכיון שאינן פוסלים מטעם שאובים אז פשיטא דאינן פוסלים ג"כ מטעם הויתו ע"י דבר המק"ט אם לא נעשה לדעת אדם לא חמיר דין הוית על ידי דבר המק"ט מענין שאובים ואם היה שוכח לגמרי לית כאן פסול כלל גם אם לא זקפה לדוח והיתם עומדת דרך קבלתה לא תפסול, ומכ"ש שלא תפסול אם זקפה שלא כדרך קבלתה או שכל מי המקום עברו דרך שם, ומה שהצריך הרא"ש כאן שיוכלו המים לבא למקוה זולת הטבלא הוא מפני דעל איירינן כאן במניח לא בשוכח דאם בשוכח לעולם לא גם שלא לידוח ולכן הצריך בלידוח שיוכלו המים לבא זולת הטבלא שלא תהא הוית המים ע"י דבר המק"ט כיון שהונחה ברצון, ומזה מובן דמה דפסלינן במניח תחת הצינור לאו דוקא במניח בשביל קבלת המים למקוה או לשתותן אף בם באיזה מחשבה שהיה לו בשביל המים נחשב מניח ופוסלים משום שאיבה דהאי כאן זקפה לידוח ולא החשיב קבלת חפים:

לשתותן או למי מקוה רק להדיח הכלי ואפ"ה אם היו המים עוברים דרך קבלת חקק הכלי היו פוסלים משום שאיבה דהרי לא טהרו כאן רק מפני שהמים עברו דרך אחורי הכלי, ולכן פסל בזה הרא"ש אם היה בלתי אפשר למים לבא דרך אחרת מפני חשש הויתו ע"י מק"ט, ומובן דאם העמיד כלים דרך קבלתן והעמידן בשביל להדיחן היו פוסלים את המקוה דזה מיקרי מחשבה בשביל קבלת מים, וכבר כתבתי לעיל ספ"ב דרבינו נ"ע מתמיה שם על הא דמסדר קנקנים בתוך הבור למה לא פסלי מפני הויתו ע"י דבר המק"ט כמו בזקפה לידוח דהכא ולדעתי לית כאן פרכא כלל דכל היכא דמיקרי שוכח לית כאן פסול עבור דבר המק"ט כמו שאין שם פסול שאיבה וכאן בלהדיח ע"כ הים כאן מחשבת קבלה מדמטהרינן דוקא מפני שעברו מצדי הכלי ולכן כתב הרא"ש שיש בזה פסול הוית ע"י דבר המק"ט, בל בשוכח שאין שם פסול שאיבה אין שם ג"כ חשש הוית ע"י דבר המק"ט, וזה ברור, ולפי' זה שאמרנו לשון המשנה אינו מדוקדק במה שאמרה זקפה לידוח דהאי לידוח אינו מועיל להכשיר רק מפני שזקפה על צדה או מאחוריה והול"ל זקפה על צדה כו', ואפשר דדרך אגב השמיענו דלידוח מחשב קבלה ולא מטהרינן רק מפני דזקפה שהוא זקיפה מן הצד כאמור:

ודע שמדברי הרמב"ם בפי' המשנה מ"א ומ"ג נראה שמחלק בדין הצינור בין של עץ או של מתכות וחרס שלדעתו צינור של עץ אף אם אין לו בית קבול שהוא פתוח מרוח רביעית או גם פתוח משני רוחות פוסל את המקוה מפני דפשוטי כ"ע מקבלים טומאה אבל של מתכת או של חרס אם היה פתות אינו פוסל מפני שהיה קשה לו הך דב"ב ס"ו ובב"ק ס"ז שאמרו שם בצינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, ופי' דהך חקקו היינו שחקק בו חריץ להעברת המים ופתוח הוא לקלח המים כדרך הצינור ולמה פוסל, ולכן פי' דשל עץ גרע מפני דמק"ט אף בפשוטי כ"ע. וכן הבין רבינו נ"ע בצ"צ והקשה עליו מדין נתמלאו שלא לדעת שאינן פוסלים את המקוה וקושייתו אינו מובן דמה ענין שלא לדעת לזה דשם טהרו חז"ל דלא נחשבו שאובים כלל משא"כ הכא בצינור דעתו דמפני שתורת כלי עליו גם בהיותו פשוט לגמרי לכן חשבוהו לכלי ופוסל את המקוה אם המים באו לדעת שהרי עשאוהו לקלח עליו מים ועיין מ"ש לעיל בפ"ב ומש"ל מדין שלא לדעת במק"ט, אבל עיקר דבריו צ"ע דאיך יתפרש לדעתו הך דטבלא דמה שזקפה על צדה מה מועיל ליטהר אם גם פשוטי כ"ע פוסלים את המקוה, ועוד דאיך יתכן דצינור של מתכת יגרע דינו משל עץ הרי פשוטי כלי מתכות ודאי מקבלים טומאה מה"ת, והנראה שגם הוא לא אמר בפשוטי כ"ע לפסול רק היכא שחקקו לצינור דאף שאין לו בית קבול מים מ"מ מאחר דגם כשהוא פשוט יש לו טומאה החמירו בו לחשבו ככלי אף שאינו מקבל מים כיון שנעשה לקלח מים ותורת כלי עליו משא"כ בטבלא שזקפה על צדה דינה כפשוטי כ"ע בלא חקק מעבר מים שאינה פוסלת והא דסילון של מתכת טהור אף שעשה בו מעבר מים הוא מפני דאין לו בית קבול מים לא רצו להחמיר בו אף דפשוטו מקבל טומאה מן התורה מ"מ הרי אין לו בית קבול ולא חשבוהו ככלי דלא רצו לגזור בזה מחשש כלי מפני שסילון של מתכת אינו מצוי כמו צינורות של עץ או אפשר דצינור של עץ מסתמא קודם חקיקתו שפוהו ועשאוהו לכלי פשוטה והרי היה עליו תורת כלי משא"כ סילון של מתכת מקודם מלאכתו היה עשת של ברזל ואין עליו תורת כלי כלל, והדבר דחוק למאד ובחבורו חזר בו וסובר כדעת כל הפוסקים דגם צינור של עץ אינו פוסל אם אין לו בית קבול מים והך דחקקו ולבסוף קבעו פי' דהיינו שחקק בו בית קבול לצרורות כהך דמ"ג וכן מבואר כדבריו בפ"ו ה"ו וכ"ד התוס' בב"ק שם בשם הר"י מסימפונטי וכ"ד הרא"ש בה"מ סי' ו' והכי נקטינן דכן הסכימו כל הפוסקים, רק הרוקח מחמיר בצינור שיש לו ג' רוחות ופרוץ מרוח רביעית כמבואר בב"י גבי דין צינור כו' ולא הובא דעתו בש"ע יע"ש סעיף ל"ו: ובהך דמשנתנו בזקפה לידוח נראה שבחבורו חזר בו ממ"ש בפי' המשנה דבפ"מ כתב שזקפה על צדה ובחבורו פ"ו ה"ה כתב זקפה תחת הצינור כדי להדיחה אע"פ שיש לה דופן אינה פוסלת שהרי לא עשאה לקבל. הנה לא כתב זקפה על צדה ומשמע דזקפה כדרך קבלתה ואפ"ה אינו פוסל מפני דטבלא הזאת עם שפה הנעשה לה סביב לא נעשה לקבלה דהטבלא מלאכתה לא לקבל אוכלים ומשקים בתוכה והשפה נעשה רק לפאר לה וסובר הוא דכל כלי שלא נעשה לקבלה אף שמקבל מים אינו פוסל את המקוה וכמ"ש שם פ"ו ה"ב כל כלי שלא נעשה לקבלה אע"פ שהוא מקבל אינו פוסל את המקוה והוא ממשנה דלקמן בפרקין בדין הסילון דמפני שלא נעשה לקבלה אינו פוסל, רק דבסילון היה אפשר לפרש דקבלתו אינו רק לפי שעה שהוא רחב באמצע אבל אינו מחזיק בתוכו המים לעולם והוא ז"ל פי' דמפני שלא נעשה לקבלה אינו פוסל גם אם היו המים מוחזקים שם זמן רב ולכן טבלא הזאת ששפה שעליו לא נעשית לקבלה אינו פוסל רק אם העמידה תחת הצינור בשביל קבלת המים אז החשיב קבלתה אף שעיקרה לא נעשה לקבלה הרי עתה החשיב קבלת המים ונעשו שאובים אבל בזקפה לידוח לא החשיב המים והיא עצמה לא נעשית לקבלה לכן אינו פוסל, ולפירושו מדוקדק לשון המשנה שזקפה לידוח, ומובן מזה ג"כ דאם היה כלי הנעשה לקבלה היה פוסל גם שבאו המים להדיח ג"ז נחשב כמחשב לדעת אדם ולא מיקרי שלא לדעת אדם כ"א בבאו לשם שלא ברצון אדם כלל אבל כל שבאו להדיח פוסלים אבל בכלי שלא נעשים לקבלה אם באו להדיח אינו פוסל, ויש לפי"ז ג' חילוקי דינים. בבאו המים שלא לדעת אדם כלל לעולם אינו פוסל גם אם הכלי נעשית לקבלה, ובבאו לדעת אדם ובכלי הנעשה לקבלה אף שבאו להדיח פוסלים, ובכלי שלא נעשית לקבלה אם באו לקבל ממש פוסל דהרי החשיבה עתה לקבל ואם באו להדיח בכלי שלא נעשית לקבלה אינן פוסלים, אך יוקשה לפ"ז דין הסילון דאינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה אף שרצונו בהמים העוברים שם ויש לומר דסילון שאני מפני שאינו מקבל המים למשך זמן רב ותיכף יעברו המים חוצה ודחוק, והעיקר נראה דבסילון גם עתה לא החשיב הסילון בשביל קבלת המים אף שהמים עוברים דרך שם מ"מ אין רצונו בקבלתן בסילון רק שרצונו כדי להעביר קילוח המים אבל לא בקבלתן בסילון אבל בטבלא שהניחה תחת הצינור הרי החשיבה לקבל המים ולכן פוסלים אף שלא נעשית לקבלה, וא"כ איירי בטבלא שרצה בקבלת המים לתוכה מאיזה כונה ואח"כ יקלחו למקוה לא שנתנה בשביל העברת המים וסיפא דזקפה לידוח ה"ה שנתנה בשביל העברת המים אינה פוסלת ונקט רבותא לידות אף שרצונו בהמים ודוק:

היוצא מכ"ז להלכה דפשוטי כ"ע אינו פוסל את המקוה לרוב הפוסקים ואף כלים הנעשים לקבלה אם העמידן דרך צדיהן או אחוריהן אינן פוסלים, אך בעינן שיוכלו המים לבא למקוה זולת הכלי דאל"כ הוי הויתו ע"י דבר המק"ט ופוסל אם רוב מי מקוה נעשים כן, ואם שלשה לוגים פוסלים וכן אם נעשה על ידי פשוטי כ"ע יתבאר להלכה לקמן פ"ה מ"ה, וזה דוקא בבאו לדעת אדם אבל שלא לדעת אדם אינו פוסל עבור דבר המק"ט, ולידוח את הכלי מיחשב לדעת אדם, ולהרמב"ם נראה דסובר דכל כלי שלא נעשית לקבלה אף שמקבלת מים לעולם אינן פוסלים אבל אם מחשיב אח"כ קבלתה הרי היא פוסלת, וסילון דאינו פוסל הוא מפני שלא החשיב קבלתו אבל כל שמחשיב קבלתו פוסל ולידוח אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה, אבל בכלי שנעשה לקבלה גם לידות פוסל ושלא לדעת אדם כלל לעולם אינו פוסל וכן נכון ומסתבר להלכה, אבל אין לזוז מפסק הש"ע שפסק כדעה הראשונה:

ס"נ החוטט בצינור כו'. פירשו המפרשים דבצינור כזה איירינן בב"ב ס"ה ע"ב שאמרו שם דצינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה וכ"כ התוס' בב"ב שם וכ"כ הר"ש במשנה וכן מוכח מד' הרמב"ם בפ"ו ה"ו ומפני דסתם צינור פתוח הוא מרוח רביעית לכן הוצרכו לפרש דמה דפוסל בחקקו ולבסוף קבעו היינו בחוטט בתוך הצינור כגוונא דהכא, ובבעה"נ פ"ד הוסיף שכן היה דרכם לקבל תוך הצינור העפר שעל הגג כדי להחזיר את העפר להטיח הגג:

א ונבאר עתה דין חקקו ולבסוף קבעו קבעו ולבסוף חקקו. הנה בב"ב ס"ו אסיק שסבש"ס דלר"א דמטהר בדף של מתכת שקבעו בכותל בפט"ו דכלים מ"ב יסבור הכא דגם חקקו ולבסוף קבעו אינו פוסל את המקוה ולרבנן דמטמאי בדף כו' אף בקבעו ולבסוף חקקו היה מהראוי לפסול את המקוה דהרי מטמאי בדף אף בקבעו ולבסוף חקקו רק מפני דשאיבה דרבנן הקילו בקבעו ולבסוף חקקו והקשו שם אי הכי אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי ומשני דאיכא תורת כלי עליו בתלוש וכסוגיא זו איתא בב"ק ס"ז, ומטעם זה כתב הרמב"ם בפי' המשנה בפט"ו דכלים מ"ב דבדף של עץ שקבעו בכותל אע"פ שהדף מק"ט מדרבנן אם קבעו בכותל הוא טהור לדברי הכל ע"כ וכן מוכח דעתו בחבורו ספי"א מהלכות כלים, וטעמו דכל שהוא מדרבנן נטהר בקבעו בכותל ונראה דעתו סתמא אף בחקקו ולבסוף קבעו מטהר בדף של עץ והוציא כן ממה שהקשו בש"ס גבי שאיבה דרבנן אי הכי אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי משמע דמטעם שהוא דרבנן יש לטהר אף בחקקו ולבסוף קבעו ואף דאסיק דהחמירו במקוה לפסול בחקקו כו' מפני שהיה עליו שם כלי בתלוש היינו דוקא במקוה חשו כן דהרי החמירו לפסול במקוה בכלי גללים וכלי אבנים שאינן מקבלים טומאה כלל ולכן החמירו גם בחקקו ולבסוף קבעו אבל לענין טהרת דף של עץ שטומאתו דרבנן יודו רבנן לר"א לטהר אף בחקקו ולבסוף קבעו, וגם אפשר שהוציא כן ממה דאוקמה ריב"ח בדף של מתכת ולא בדף של עץ ובחקקו ולבסוף קבעו ומ"ש הרשב"ם שם שאין טומאה לפשוטי כ"ע הרי ביארתי לעיל במ"ב דלכ"ע יש בהן טומאה מדרבנן וסובר הרמב"ם דריב"ח סובר דפשוטי כ"ע גם רבנן יודו לטהר אף בחקקו ולבסוף קבעו, איברא שגוף הדמיון בש"ס דין שאוב במקוה לטהרת כלי מטומאה לכאורה אינן דומין בדינן דהרי לפי דעת הר"ש בסוף פרקין והרא"ש בה"מ בסי' ח' כלי שניקב בשוליו כל שהוא אינו פוסל המקוה וכן פסק בש"ע בסעיף מ' ולא חלקו בזה בשום כלי מן הכלים, והרי לענין טהרה מטומאה בעינן בכלי עץ כמוציא רמון דוקא כמבואר ברמב"ם רפ"ו מהלכות כלים ובכלי חרס אם היה מיוחד לאוכלים או לאוכלים ולמשקים בעינן כמוציא זית דוקא כמ"ש הרמב"ם רפי"ט מהלכות כלים [והרע"ב כתב רפ"ג במסכת כלים בכ"ח דאם יחדו לרמונים בעינן כמוציא רמון וכ"נ מד' הר"ש שם וז"א דהרי בש"ס בשבת ס"פ המצניע אסיק להדיא דבכ"ח לא מהני יחוד לרמונים ולעולם נטהר בכמוציא זית כמ"ש רש"י ותוס' שם וכן הקשה שם הגאון רעק"א ז"ל], וגם לפ"ד הרמב"ם כתב הכ"מ דבשידה ותיבה שהן של עץ די בנקב כשפ"ה ולענין טהרה בעינן כמוציא רמון יע"ש בפ"ו מהלכות כלים, הרי דהקילו לענין מקוה שנבטל מתורת כלי אף דלענין טהרה מטומאה לא יצא מטומאתו, וכן להיפך בניקבה הכלי מן הצד הצריכו שלא תחזיק שום מים מן הנקוב ולמטה כמ"ש הש"ע בסעיף מ"ם וכפשט משנה דסוף פרקין וכ"כ הש"ך בפשיטות בסקכ"ב וסקכ"ו ולענין טהרתן מטומאתן דעת הרמב"ם בפי"ח מה' כלים ה' יו"ד דכל הכלים שנשברו בכדי טהרתן אע"פ שאותן השברים עדיין מקבלים וראוין לתשמיש אפ"ה נטהרו מטומאתן והראב"ד השיג עליו שם ופרטי הדברים לדינא לענין מקוה יתבאר לקמן בע"ה בסוף פרק במ"ה] וגם כלי גללים וכלי אבנים פוסלים את המקום אף שאינן מקבלים טומאה כלל, מ"מ לענין ביטול הכלי עבור חבורו לקרקע שיהא נחשב כקרקע גמור ראו חז"ל להשוות דין שאובים לענין טהרה מטומאה דכל שחקקו ולבסוף קבעו ונקרא עליו שם כלי בתלוש הרן הוא פוסל את המקוה אף שחברו בקרקע מפני דלענין טומאה לא נחשב כקרקע, ובקבעו ובסוף חקקו הקילו בזה לענין מקוה ואפשר שזה מטעם האמור שדיני שאיבה לענין מקוה אינן דומים בדינם לגמרי לענין טהרה מטומאה ולכן הקילו בשאיבה דרבנן לחשבו כקרקע געור ואין עליו שם כליו, לקמן יתבאר עוד בעז"ה:

ב והנה לכאורה משנתנו דלקמן במ"ה בשוקת שבסלע כו' אינה פוסלת את המקוה ופירשה הרא"ש לקמן מפני דהוי קבעו ולבסוף חקקו, וסיים במשנה היתה כלי וחברו בסיד פוסל את המקוה והוא מטעם דהוי חקקו ולבסוף קבעו וא"כ היינו הך הא דצינור שחקקו ולבסוף קבעו דפוסל כו' וקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל כו' וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"א סי' א' דהך דשוקת שבסלע דלקמן ענין א' הוא עם הך דצינור האמור בברייתא בב"ב הנ"ל וא"כ יש לתמוה על ד' הש"ס דב"ב הנ"ל למה הוצרכו להביא ד' הברייתא ולא הביאו ד' משנתנו, אבל באמת לא כן הוא דהך דשוקת שבסלע פירושו כפשוטו דהסלע היה מחובר מעיקרו ושם גדל וחקק בתוכו שוקת, וכן פי' הרא"ש עצמו פ"ה ממס' פרה משנה זו וכ"נ מדברי הרמב"ם שם וכן פי' בתפי"א בפרקין לקמן, וגם הרא"ש בה"מ סי' ח' כתב כן, ולא הוי כקבעו ולבסוף חקקו דכיון שהיה מחובר מעיקרו שם ולא נקבע שם ע"י אדם לכ"ע אינה פוסלת את המקוה אף אם היה שאיבה דאורייתא דזה נחשב כציור הנעשה בגוף הארץ, וגם לענין טומאה לא היה מקבל טומאה לכ"ע אף אם היה הדין דכלי אבנים מקבלים טומאה כמובן, עיין תוס' ב"ב ס"ה ע"ב ד"ה אילימא ר"א כו', וכן לענין שחיטה מחובר מעיקרו אף שעשאו כלי נחשב כמחובר לכ"ע כמבואר ביו"ד סי' ו' סעיף ב' וזה פשוט, וא"כ מד' המשנה יש לכאורה ראיה להיפך דאם היה תלוש ולבסוף חברו אף שקבעו ולבסוף חקקו היה פוסל את המקוה, וקשה דיוקא דרישא אסיפא דמרישא משמע דקבעו ולבסוף חקקו נחשב כלי ודוקא בסלע מחובר מעיקרו לא הוי כלי ובסיפא דהיה כלי וחברו בסיד משמע מפני שהיה חקוק מקודם ולבסוף קבעו דוקא פוסל כו'. איברא דיש ליישב דלעולם דיוקא דרישא עיקר וקבעו ולבסוף חקקו נחשב כלי כיון שהיה תלוש מקודם ומה דתני בסיפא חקקו ולבסוף קבעו הוא לענין דממלאין ממנה ומקדשין בה ובזה ודאי מחמירינן שיהיה עליו שם כלי בתלוש וקבעו ולבסוף חקקו לא היה עליו שם כלי ופסול לענין מי חטאת אבל המקוה פוסל כדיוקא דרישא כו', אבל לומר להיפך אשר דיוקא דסיפא עיקר וקבעו ולבסוף חקקו לא הוי כלי א"א ליישב דיוקא דרישא כמובן, וא"כ א"ש מה דלא הביאו בש"ס שם משנה זו שהרי היא מכרעת יותר דקבעו ולבסוף חקקו מיחשב כלי לענין לפסול את המקוה, רק לפי מה דאסיק בש"ס דקבעו ולבסוף חקקו לא פסיל ע"כ נפרש הך רישא דשוקת שבסלע היינו גם כן בסלע שהיה תלוש מקודם וכפי' הרא"ש בפרקין וכן פי' הר"ש לעיל בפרה פ"ה אבל פשט המשנה אינו כן, ולכן לא הובאה בש"ס דב"ב, ובהגהות יד שאול בסעיף ז' כתב שמצא משנה מפורשת בפרה פ"ה דקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל היינו הך דשוקת ואין כאן מציאה כלל דמשנה גלויה היא במכלתין בפרקין הובאה ברמב"ה בה"מ פ"ו וברא"ש בה"מ בסימן ח' ואינה מכרעת כלל ובירושלמי בע"ז פ"ג ה"ו הוכיחו ממנה דקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל ומבואר שם שהוכיחו כן מסיפא דמתניתין ובירושלמי דשבת פ"ט ה"א יש קיצור והקרבן עדה פי' שם גם כן דמסיפא הוכיחו כן וצריך לומר דגם הירושלמי סמך עצמו על הברייתא דש"ס דידן דב"ב הנ"ל, וגוף קושיית הירושלמי ע"ז מהא דמשתחוה לבית אסרו ית':

לפנינו בעז"ה, ומה שצ"ע קצת דלפי המבואר בש"ס דב"ב הנ"ל אשר היה מהראוי לומר לענין שאיבה דרבנן דגם חקקו ולבסוף קבעו ג"כ לא יפסול המקוה רק מפני שהיה עליה שם כלי בתלוש חשו לפסול וא"כ למה הקילו בזה לענין מי חטאת לחשבה כלי גמור אף להקל והיה מהראוי לפסול מדרבנן למי חטאת, דהרי נראה שמעיקר הדין בטל ממנה תורת כלי עד שאין מימיה ראויין לפסול מי מקוה וכמש"ל שלכן אמר הרמב"ם דלפשוטי כ"ע דרבנן אף חקקו ולבסוף קבעו יצתה מטומאתה וא"כ למה הקילו בזה למ"ח והרי כמה חומר החמירו בעניני מ"ת ויתבאר קצת לפנינו בעז"ה:

ג והנה הנב"י במ"ת סימן קמ"ב הרעים והרעיש על ד' הש"ך בסקכ"א שכתב שם דקבעו ולבסוף חקקו מותר לטבול בתוך כלי כזה והרי בש"ס לא הקילו בזה רק בשאיבה דרבנן וא"כ הרי הרמ"א פסק בסעיף ג' דכולו או רובו שאוב פסול מן התורה ותפסל גם קבעו ולבסוף חקקו, וכן קשה על הטור דאיהו ג"כ סובר דשאובה מה"ת ונראה מדבריו ג"כ שמתיר לטבול בתוך כלי שקבעו ולבסוף חקקו, וסוף דבר נדחק לומר דהטור וכן הש"ך סקכ"א וכן הרמ"א בסוף סעיף ז' שנראה מדבריו ג"כ כד' הש"ך [וד' הרמ"א שם הם מתשובת הרשב"א המובא בד"מ סקי"א] כולם איירו לענין טבילת כלים דרבנן ולא לענין טבילת נדה דאורייתא, והוסיף לומר דגם למאן דסובר שאיבה דרבנן אפ"ה תוך כלי לכ"ע אסור לטבול מן התורה כמ"ש התוס' בב"ב ס"ו ע"ב ובפסחים י"ז ע"ב וברא"ש ריש ה' מקואות ואיך התירו הרמ"א וכן הש"ך אף לטבול תוכה וזה לכ"ע הוי דאורייתא, ובשם עצי אלמוגים הביא ג"כ להקשות על הפוסקים שלא חלקו לענין לפסול את המקוה וסתמו לומר דקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה והיה להם לבאר שזה דוקא ברובו מים כשרים דאז פסולו מדרבנן, ותירוצו של בעל עצי אלמוגים לא נראה להנב"י שם, וסוף דבריו השאיר בתימה כל ד' הפוסקים ומכללם הטור ורמ"א וש"ך, ובהגהות יד שאול כתב שד' הש"ס בב"ב הם דחייא בעלמא כו' והרי בש"ס הביאו ראיה מהא דרבנן מטמאי בדף של מתכת בקבעו ולבסוף חקקו מכלל דלא בטל שם כלי ממנה לענין פסול דאורייתא ובמה נתרץ הוכחה הזאת, ואיך נדחה ד' הש"ס בגילא דחיטתא חלילה:

ואבאר מקודם אשר גם בדין חקקו ולבסוף קבעו דמבואר הוא דרבנן דפליגי על ר"א בדף הנ"ל סברי שע"י חבורו לא יצא מתורת כלי, ונשנה עוד גם במכלתין לקמן פ"ו מ"י בדין האביק שפי' הרמב"ם שם שהאביק הוא כלי ואע"פ שנתחבר לא יצא מתורת כלי כו', כן העתיק בתוי"ט שם, וסיים הרמב"ם שם וזהו אמרם עליו שלא נעשה לשמש עם הקרקע כו' פי' דאם היה נעשה לשמש עם הקרקע היה טהור כמבואר בכלים פי"א מ"ב. ומה שנדפס שלא נעשה אלא לשמש כו' הוא ט"ס כמובן דלא כתוי"ט שחמה ע"ז ועיין לקמן פ"ו מ"ש ליישב גרסת התוי"ט, ובתו"ח שם כתב דאף שנעשה לשמש עם הקרקע לענין שאוב החמירו אף שאינו מקבל טומאה אבל ברא"ש ה"מ סימן י"ב ובחשובות להרמב"ן סי' רכ"ז ובאשכול סימן נ"ו כתבו גם לענין מקוה דאם נעשה לשמש עם הקרקע מותר ואף שהם איירו לענין הוית המים ע"י מק"ט מ"מ מוכח מדעתם דגם לענין כלי הדין כן, אבל הקשה עלי הוא משנה דכלים (פ"ה מי"א) תנור של אבן ושל מתכת טהור וטמא משום כלי מתכות ופי' הרע"ב שם דאם הוא מחובר לקרקע אינו מטמא דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע חוץ מתנור וכיריים של חרם כו' וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם ז"ל ולזה אם היה התנור של מתכת בנוי על הארץ לא יטמא כלל לפי שהכלים הבנויים בארץ טהורים זולת תנור וכיריים כו' כל המחובר לקרקע ה"ה כקרקע וזהו אמרו טהור וטמאים משום כלי מתכות ע"כ. וכ"פ בחבורו פט"ו מה' כלים ה"ו. הרי מבואר דכלי גמור כל שחברו לקרקע נטהר מטומאתו [והר"ש והרא"ש פירשו בע"א] ורציתי לומר דתנור מיקרי נעשה לשמש עם הקרקע וכל שנעשה מתחלה לשמש עם הקרקע ה"ה טהור כמבואר בכלים פי"א מ"ב הובא ברמב"ם רפ"ט מה' כלים וברא"ש בה"מ בסימן י"ב, אבל א"כ הוא הרי כתב הרמב"ם שם להדיא דכל הנעשה לשמש עם הקרקע אינו מקבל טומאה אפי' קודם שנקבעו בקרקע וכ"כ התוי"ט בשמו שם, וכן מבואר ברמב"ם רפ"ט מה' כלים, וכ"כ בספר האשכול בה"מ סימן נ"ו ז"ל וכל המחובר לקרקע טהור אפי' עדיין לא קבעו בארץ הואיל ועיקר עשייתם להיות דבוקים בקרקע עכ"ל, וא"כ אם החנור מיקרי נעשה לשמש עם הקרקע איך הוא טמא משום כלי מתכות הרי אין לו טומאה כלל, וע"כ פי' המשנה הוא דתנור של מתכת טהור אם חברו לקרקע וטמא משום כלי מתכות אם לא חברו לקרקע וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב שם, וכ"פ התפ"י שם, וכ"כ הגאון מלבי"ם ז"ל בד' הספרי פ' שמיני פרק יו"ד סימן קמ"א יע"ש, וא"כ ממ"נ אם הוא כלי הנעשה לשמש עם הקרקע אין לו טומאה כלל גם אם לא חברו לקרקע ואם לא נעשה לשמש עם הקרקע איך יוטהר כשחברו לארץ, ודוחק גדול לומר דבשני מיני תנורים איירי במשנה היינו הנעשה לשמש עם הקרקע טהור לעולם ושלא נעשה לשמש טמא משום כלי מתכות, דאין לזה זכר כלל, ומוכח מזה ודאי דסתם תנורים לא נעשו לשמש עם הקרקע ואפ"ה כשחברו לארץ טהור לגמרי. הרי ראיה גלויה דחקקו ולבסוף קבעו בטל מתורת כלי:

ד עוד אביא ראיה ממשנה דכלים (פ"כ מ"ה) כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא קבעו ובנה עליו טהור ופי' הרע"ב שם דכופת היינו סל המיוחד למדרס דכשקבעו ולא בנה עליו או שבנה עליו ולא קבעו אם ישב הזב על הבנין שעליו נטמא הכופת וכשקבעו ובנה עליו בטל לגבי כותל וככותל דמי, ולעיל מזה במ"ד אמרו שם עשאה אבוס לבהמה אע"פ שקבעה בכותל טמאה. פי' הרע"ב שם דלא אמרינן כל המחובר לקרקע כקרקע אם לא שהיה מחובר לקרקע מתחלתו [היינו באבן הגדל בארץ] או שנעשם לשמש עם הקרקע, וא"כ איך טיהר במ"ה כשקבעו ובנה עליו, ואין לומר דכופת שהוא כלי המיוחד למדרס קיל יותר ובטל לגבי כותל דאין סברא לחלק בכך, ומה ששנו במ"ה דינם על כופת הוא לרבותא דאם ישב הזב על הבנין נטמא כל שבנה עליו ולא קבעו אף שהבנין לא נטמא מ"מ הכופת שתחתיו נטמא כדין משכב ומושב אבל בקבעו ובנה עליו נבטל לגמרי וטהור הכופת ומכ"ש שארי כלים שאין להם טומאת מדרס נבטלו יותר ע"י בנינים בתוך הכותל, וכן נשנה שם בדין מפץ כה"ג, ולשון הרמב"ם בפי' המשנה, ואמרו כי כאשר קבעו בכותל ולא בנה עליו וישב עליו הזב טימא אותם על השרש אשר בארנו בכאן בזה הפרק באמרו אע"פ שקבעו בכותל היינו הך דמ"ד בעריבה שעשאו אבוס לבהמה שאמרו שם אע"פ שקבעו בכותל טמאה] כו', ואם קבעה ובנה עליו והגיע בין שני הכתלים הנה כבר חזר מכלל הכותל ותלק מחלקיו ולא יטמא וזה הדין בעצמו במפץ, מבואר מתוך דבריו דהחילוק בין הך דכופת להך דעריבה רק נקבע בכותל ולא נבטל אליו משא"כ הכופת כאשר בנאו בתוך הכותל ושב חלק מחלקי הכותל נטהר לגמרי וכן מוכיחים דבריו בר"פ כ"ו מה' כלים שהעתיק ד' המשנה הנ"ל:

עוד מבואר שם במשנה בקערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל דאם נקבעה שלא כדרך קבלתה טהורה ומבואר ברמב"ם פ"ה מה"כ ה"ט הטעם דמכלל השידה היא וטהורה והיינו אם השידה היא מחזקת מ"ס כו' כמ"ש התוי"ט נבטל הקערה לגבי השידה וכגוף השידה נחשבת, ובאמת גם הדעת נותן כן דלא יתכן לומר דחקקו ולבסוף קבעו בכותל לעולם לא:

תבטל מדינה גם אם שבה היות חלק מחלקי הכותל ומה דמטמאינן בחקקו ולבסוף קבעו בכותל היינו דוקא בנקבע בכותל ולא שב היות ככותל עצמו כמו בדף של מתכת שקבעו בכותל או בעריבה שעשאה אבוס לבהמה דלא שבה להיות ככותל עצמה אבל כל היכא ששב חלק מחלקי הכותל ככותל הוא נחשב ונבטל מתורת כלי לגמרי, וכן הדעת נותן:

ח ומעתה אמינא שגם הא דתנור דלעיל באות ג' לכן הוא טהור כשחברו לקרקע מפני שחבורו לעולם ואחר שחברו לקרקע לעולם נטהר ונבטל מתורת כלי אף שלא שב היות כקרקע עצמו ואינו דומה לדין הכופת ששב היות ככותל עצמו אפ"ה כל היכא שחברו על דעת שישאר כן לעולם ואין רגילות לתלשו מקרקע כלל בטל מתורת כלי ואף שתחלת עשיית התנור לא הוי כדבר הנעשה לשמש את הקרקע כנ"ל מדטמא משום כלי מתכות והיינו מפני שיתכן לקובעו שלא ע"ג קרקע רק ע"ג איזה כלי מתכות או כלי אבן מ"מ אחר שחברו לקרקע ודעתו להשאירו כן לעולם וכך הוא רגילותו נבטל מחורת כלי, משא"כ דף שקבעו בכותל מטמאים רבנן מפני שאף אם היה דעתו להשאיר כן לעולם מ"מ אין זה דרך תשמישו להיות קבוע בכותל דוקא ויתכן שבאחד הזמנים יקחנו משם ולכן לא נבטל מתורת כלי וכן הא דעריבה שעשאו אבוס לבהמה אבל כל שדרכו היות לעולם מחובר לקרקע והוא קבעו על דעת כן נבטל מתורת כלי והוי דינו ככופת שבנאו בכותל עד ששב חלק מחלקי הכותל דנבטל מתורת כלי לגמרי, זהו הנראה לדעתי בענין הזה, וברמב"ם סוף פי"א מה' כלים ענין נפלא שכתב מניקת של מתכות כו' שנטמא משיקבענה במקל או בדלת ויחברנה עם העץ תטהר [פי' שדינו כמתכת המשמש את העץ ובדלת הוא משמש את הדלת והיינו לשמש עם מחובר לקרקע] לא נטמאה וקבעה במקל או בדלת ה"ז מקבלת טומאה במקומה שכל כלי מתכות שקבען בקורה או בכותל מקבלים טומאה כשהיו עד שישנה מעשיהם לפיכך דף של נחתומין של מתכת שקבעו בכותל טמא כו' יע"ש, נראה דעתו דהיכא שכבר נטמאה אם אח"כ נתחברה לשמש את הקרקע או את העץ נטהרה מטומאתה וכל היכא שלא קבלה עדיין טומאה אף כשחברה לעץ או לכותל עדיין מקבלת טומאה כשהיתה ובדף של נחתומין האמור לעיל דחכמים מטמאים היינו שלא נטמאה עדיין בהיותה תלושה אבל אם כבר קבלה טומאה שוב כשחברה לקרקע נטהרה מטומאתה, וכן הבין בכ"מ שם, וא"כ היה אפשר ליישב ההיא דתנור ומפץ וכופת שהבאתי לעיל שנטהרו במחובר לקרקע איירי כשהיו טמאים והך דדף של נחתומים איירי כשלא נטמא, אבל המעיין בדבריו פט"ו מה"כ ה"ו גבי תנור ורפכ"ו מה"כ גבי דין כופת ומפץ יראה מבואר דאף אם לא נטמאו כל שנתחברו לקרקע אין להם טומאה. וגם גוף הענין לכאורה נפלא מן הדעת איך יתכן דטומאה הראשונה יפקע מפני שנעשו כקרקע ויקבלו טומאה להבא מפני שהיה שם כלי עליהן בתלוש ולפחות הו"ל לפרש דטומאה הראשונה פקעה ומקבלת טומאה חדשה להבא ולמה התנה דאם לא נטמאה מקודם אז מקבלת טומאה להבא. ואפשר להטעים דבריו דאם היתה טמאה מקודם וקבעה במקל או בדלת אף שאין זה חבור חזק ויכול להסירה בכל עת מ"מ כיון שדעתו להפקיעה עי"ז מטומאתה בודאי מבטלה שם לעולמים אבל אם לא נטמאה מקודם אף שחברה למקל או לדלת קרוב הדבר שיסירנה משם ולכן מקבלת טומאה, וכן ההיא דדף של נחתומין הוא מפני שקרוב שיסירנה משם אבל אם קבעה ובנה עליו כהך דכופת ומפץ שבודאי לא יסירנה משם הרי היא בטלה וכקרקע דמי, וא"כ לא מחלקינן בין נטמאה מקודם או לא רק בהך דמניקת שקבעה בכותל או בדלת. ובשארי כלים אמרינן דאם דעתו לבטלה בשם טהורה ואם אין דעתו לבטלה מקבלת טומאה ולשון המשנה פי"ד דכלים מ"ב עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהור פירשו בו שמתחלה נעשית המניקת של מתכת כדי לתתו במקל או בדלת והיינו שנעשה לשמש את הקרקע או פשוטי כ"ע] היתה כלי וחברה לו טמאה מאימתי היא טהרתו בש"א משיחבל ובה"א משיחבר וע' בכ"מ הביאור לפ"ד הרמב"ם ז"ל, אבל הר"ש והרא"ש פירשו דברי המשנה דה"ק היתה כלי שנעשית מתחלה לשם כלי בפ"ע ותברה אח"כ למקל או לדלת עדיין מקבלת טומאה כי לא נתבטלה לעולם ע"י חבורה והרי הוא עתיד להסירה והדר קאמר מאימתי היא טהרתו, פי' שהיתה כלי ונטמאה איך תטהר, ואמרו ב"ש דבעינן שיחבל ויפסיד צורתו ובה"א משיחבר היינו משיחברה תבור חזק לקבעה במסמרים שתתבטל שם לעולם, ואף שהלשון דחוק שאמר סתם משיחבר ומתחלה אמר וחברה לו טמאה ע"כ הכי מתפרשת דתברה שאמר מקודם היינו חבור קל ומשיתחבר דסיפא היינו חבור חזק וכן פירשה הרמב"ם בפי' המשנה שלו וכן פי' הראב"ד בהשגות ספי"א דה' כלים וכן פי' הרע"ב שם. ומאחר שהר"ש והרא"ש והראב"ד והרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב כולם פירשו דרך אחת הכי נקטינן דלעולם אם נתחבר חבור חזק בטל ואינו מקבל טומאה, ולא עוד אלא דהשמיענו רבותא דאף אם כבר נטמאה המניקת אם נתחברה תבור חזק פקע טומאתה ומכ"ש אם לא נטמאה בודאי אחר חבורה לא תקבל שום טומאה ושלא כדעת הרמב"ם בחבורו וא"כ הך דתנור שהבאתי לעיל וכן בכופת ומפץ ג"כ הדין כן דאף שהיו טמאים מקודם אם קבעה ובנה עליה נטהרו ומכ"ש אם לא היו טמאים דאינן מקבלים טומאה להבא, וצ"ע מש"ס דשבת (נ"ח ע"ב) בזוג של בהמה ועשאו לדלת אע"פ שחברו לדלת וקבעו במסמרים טמא וצ"ל דזוג שאני שאינו תשמיש לדלת כלל רק עשוי לקשקש ולהשמיע קול בעת פתיחת הדלת ואפ"ה אם מתחלה חברו לדלת בטל לגביה אבל אם היה כלי בפ"ע לא יתבטל לגבי דלת שאינו לתשמיש ולא לנוי לדלת ולכן לא יתבטל, אכן בתוי"ט בשם מהר"ם ז"ל הביא לפרש דב"ה לחומרא ובעינן שיחבל וגם יתבר, ולדעתו צ"ל דמה דמטהרינן בתנור וכופת בחבור לחוד היינו בלא נטמאו אבל אם כבר נטמאו בעינן לב"ה חבול וחבור, או אפשר דכאן במניקת לא הוי הך חבור חזק כמו בתנור, אבל בטלה דעתו נגד כל הני רבוותא, ועוד דלדידיה קשה דהו"ל למתני בעדיות בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כמו שהקשה התוי"ט שם, עכ"פ מוכח מכ"ז דגם חקקו ולבסוף קבעו אם נתחבר חבור חזק ובטלו לעולם אין לה קבלת טומאה כלל:

ו ואוסיף לומר אשר לפי מה שהעליתי דחקקו ולבסוף קבעו אם נעשה חלק מחלקי הכותל בטל מתורת כלי וכמו כן אם נקבע בקרקע לעולמי עד בטל מתורת כלי א"כ קרוב בעיני לומר דפלוגתת ר"א ורבנן בפט"ו דכלים בדף של נחתומים כל מחלקותם אינו רק בגזרה דרבנן דמן התורה כל שנקבע בקרקע או בכותל בטל מתורת כלי אף אם דעתו להסירו משם ולכן מטהר ר"א בדף כדין תורה אף בחקקו ולבסוף קבעו ומודה ר"א בדין מניקת דשם לא חוברה במסמרים ורבנן פליגי ומטמאים אף בקבעו ולבסוף חקקו והיינו דוקא אם חיישינן שיסירנו אח"כ משם דלא הוי קביעתו קביעות גמור וגזרו בזה לטמאות אטו היכא דלא קבעו בחבור גמור היינו דאף לפי שעה לא נתחבר בטוב רק בדביקות קלה ולכן טמאו אף בנתחבר חבור גמור כל היכא דחיישינן שיסירנו אח"כ, אבל היכא שנתחבר לעולמי עד וכך הוא דרכו לא להסירנו משם כמו בכופת הנ"ל או בתנור מודו רבנן לטהר אף בחקקו ולבסוף קבעו, והך דשוקת הנשנית בפרקין שאמרו היתה כלי וחברו בסיד ממלאין ממנה כו' דמוכח מזה דעדיין כלי גמור הוא מה"ת, לא לחנם נקטו וחברו בסיד ולא אמר סתמא היתה כלי וחברו בארץ מפני דאם היתה מחוברת חבור חזק לקרקע ודאי:

נתבטלה מתורת כלי מן התורה ואין ממלאין ממנה למי חטאת אבל כשלא היתה חבורה רק בסיד עדיין שם כלי עליה לגמרי, ומיושב בזה מה שהקשיתי לעיל באות ב' למה לא החמירו במ"ח בחקקו ולבסוף קבעו כמו שיש סברא בש"ס שלא תפסול את המקוה כו' ולמ"ש נתיישב דזה לא מיקרי ולבסוף קבעו דאין כאן רק דביקות קלה כאמור, ובזה מיושב מה דהקשו בפשיטות בב"ב ס"ו אי הכי אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי ואיך הקשו בפשיטות לדמות חקקו ולבסוף קבעו לקבעו ולבסוף חקקו לענין שאיבה דרבנן, ובזה נדחה ג"כ מ"ש הנב"י בשם עצי אלמוגים דקבעו ולבסוף חקקו הוי מן התורה כמחובר וחקקו ולבסוף קבעו הוי מן התורה כתלוש דא"כ לא היו מקשים בפשיטות לדמותם זל"ז, אבל למ"ש ניחא דמן התורה גם חקקו ולבסוף קבעו בטל מתורת כלי ולענין שאיבה דרבנן היה לעמוד על דאורייתא, וא"כ צינור האמור בש"ס הוא באופן זה שנתחבר לקרקע בחבור גמור אך רגילות הוא להסירנו משם לאיזה זמן דומיא להא דדף כאמור, ויתכן דלכן אוקים ר' יוסי ב"ח להא דדף בדף של מתכת כמבואר בב"ב שם ונתלבט הרשב"ם למה לא אוקים לה בדף של עץ [הגם שיש לומר כפשוטו דאם היה מוקים בדף של עץ ומטמאי רבנן א"כ הך דצינור לא אתי כוותייהו ולכן אוקמה בדף של מתכת כדי שיודו רבנן בדף של עץ שיבא הך דצינור כרבנן דבשאיבה דרבנן הקילו] מפני דדף של מתכת אין רגילות לבטלה לכותל לעולמים ולכן מטמאי רבנן הא אם היה דף של עץ היתה בטלה להכותל שדרכה לא להסירה, והך דצינור איירי בגוונא דדף ואם היה הצינור מדובק בדבוק קל היה פוסל גם בשאיבה דרבנן אף בקבעו ולבסוף חקקו, ואם היה מחובר לעולמי עד היה מותר גם בחקקו ולבסוף קבעו, ומפני שדרכו להסירו לעתים רחוקות דימו אותו להך דדף רק שהקילו בשאיבה בקבעו ולבסוף חקקו כאמור:

ז ובזה נוכל לפרש גם הא דאבעיא שם בב"ב מי גשמים שחשב עליהם להדיח את האצטרובלין מהו ונתלבטו שם ברשב"ם ותוס' מהו האבעיא. ובודאי דפי' הפשוט הוא דלרבנן דדף קמבעיא ליה וכמ"ש התוס' דלא כהרשב"ם שם, אך הם נדחקו לפרש אופן האבעיא ולמ"ש דמן התורה גם תקקו ולבסוף קבעו נבטל מתורת כלי רק רבנן החמירו בו ולכן מבעיא ליה באצטרובל שגם הוא חקקו ולבסוף קבעו אבל לא היה עליו שם כלי מעולם דכלי העשוי לנחת הוא ואינו כלי קבול כמ"ש התוס' ובזה אפשר דיודו רבנן דאם קבעו נחשב כמחובר אף מדרבנן שלא היה עליו שם כלי. ומעתה נוכל לומר דמה שאמרו בש"ס ושאני שאיבה דרבנן לרווחא דמלתא אמרו כן והיו יכולים לתרץ דלענין שאיבה הקילו מאחר דמן התורה באמת בטל מתורת כלי אף בחקקו ולבסוף קבעו, וא"כ אף שהחמירו לענין טומאה לא רצו להחמיר בזה לענין שאיבה דהרי מצינו בכמה דברים שהקילו לענין שאיבה יותר מטומאה כמש"ל באות א' כמו לענין נקיבת הכלי בכל שהוא כנ"ל, ומתיישב בזה ד' הפוסקים שלא חלקו בזה אף למאן דסובר שאיבה דאורייתא התירו בקבעו ולבסוף חקקו אף שלא היה שם רוב מים כשרים מפני דמאחר דמן התורה בעל מתורת כלי אין לחלק בזה ובש"ס לרווחא דמלתא קתני, ולכן התירו גם לטבול בתוכו כמ"ש הש"ך, ואפשר דגם הפוסקים לא התירו כ"א בבטלו לעולם ואין רגילות להסירו כו', ואם היה הצינור מחובר לעולם בבלתי רגילות להסירו משם לכ"ע מותר כמש"ל:

גם אם לא נודה למה שאמרתי דמן התורה נטהר אף אם דעתו להסירו משם ונימא דבעינן שיבטלו שם לעולם נוכל לומר דלהכי אוקים ריב"ח בדף של מתכת ולא בדף של עץ מפני דסתם דף של מתכת הוא חקקו ולבסוף קבעו דאיך יתקן הדף של מתכת אחר חבורה לכותל [דמה דפשוטי כלי מתכות מקבלים טומאה מן התורה בעינן שיהא תורת כלי עליה כמו בדף וכדומה אבל עשת של ברזל בלא צורת כלי אינו מטמא אף בשל מתכת], ואם היתה עשת של ברזל וחברה לכותל בעי נפח לתקנה ע"י רשפי אש ומסתמא לא יקבענה בכותל עד שמתקנה תחלה. ומה דמתחלה אמרו בפשיטות דרבנן פליגי גם על קבעו ולבסוף חקקו היינו לפי הס"ד דאיירי בדף של עץ ורבנן מטמאי בסתם ואמרו דבכל גווני מטמאים דדף של עץ יתכן להיות קבעו ולבסוף חקקו אבל לפי מה דאוקים לה ריב"ת ע"כ איירי בחקקו ולבסוף קבעו ומה דמטמאי רבנן צ"ל מטעם שכתבתי לעיל שדרכו להסירו משם לעתים רחוקות דאם אין דרכו להסירו גם בחקקו ולבסוף קבעו טהור לכ"ע כמו שהוכחתי לעיל ממשניות הנ"ל ואפ"ה בקבעו ולבסוף חקקו מודו רבנן לטהר:

תוכן העניינים

גלות עליות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה