גלות עליות· רבי דב בער ליפשיץ
ב · משנה י
מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט, רבי אליעזר אומר מטבילין במים, ואין מטבילין בטיט, רבי יהושע אומר במים ובטיט. באיזה טיט מטבילין, בטיט שהמים צפים על גביו, אם היו המים מצד אחד מודה רבי יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט. באיזה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאליו דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר מקום שאין קנה המדה עומד. אבא אלעזר בן דולעאי אומר מקום שהמשקולת יורדת. רבי אליעזר אומר היורד בפי חבית, רבי ונ"א ד"ש) אומר הנכנס בשפופרת הנוד, ר' אלעזר בר צדוק אומר הנמדד בלוג:
פירוש הקצר:
מ"א הטמא שירד לטבול. פי' אף שנתכוון לילך לטבול לא תלינן לומר דמסתמא טבל כדין. אפי' טבל כו' או או קתני בא לומר דאפי' טבל בודאי רק שספק אם היה במקוה מ"ס והיינו מקוה שלא נמדדה מעולם אם היה בה מ"ס או שנמדדה ועבר זמן רב ועתה א"א למודדה כגון, ששאבו המים ממנה וכן שני מקואות כו' אף שהוחזק כאן מקוה של מ"ס אפ"ה אינו יודע אנה טבל ספיקו טמא וכל הטהרות שעשה תלויות וזה דוקא באדם הטובל אבל אם הטביל כלים ספק בארבעים סאה או בפחות ספיקו טהור:
מ"ב מקוה שנמדד כו', כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ודאי דמה שנמצאת כעת חסרה מגרע חזקתה למפרע ואפי' הטביל בה כנים למפרע טמאות ודאי רק בכלים הוי מדרבנן ובאדם הטובל הוי מן התורה בין ברה"ר כו' מפני דבספק טהרה אין נ"מ בין רה"י לרה"ר. בד"א בטומאה חמורה היינו טומאה דאורייתא או גם טומאה דרבנן רק שהוא אב מד"ס כגון בעלת כתם או שאר אב הטומאה מד"ס אבל בט"ק היינו אותן שלא גזרו עליהם שיהיו אב הטומאה רק שיהיו שני לטומאה כגון אכל כו' שאלו גזרו עליהם בי"ח דבר שיהיה שני לטומאה ולית דכוותייהו בדאודייתא לכן בספק אם טבל או בספק אם טבל במ"ס ואפי' במקוה שנמדד ונמצאת חסרה דבט"ח מטמאינן ודאי אפי' למפרע אפ"ה בט"ק ספיקו טהור ור"י מטמא עבור חזקת הטמא וקיי"נ כת"ק דמתניתין. אבל ספיקו ליטמא ולטמא היינו בנסתפק לן אם אכל כשיעור אוכלים טמאי' או ספק אם נגע אח"כ באוכלים אחרים ספיקו טהור: (מ"ג) ספק מים שאובים שטהרו חכמים, במשנה דטהרות פ"ד, ספק נפלו כו' ואפי' נפלו בודאי רק שספק יש בהן מ"ס וכן בשני מקואות כו' וא"י לאיזה נפל ספיקו טהור אף אם יש לספק שמא נשלם שיעור מ"ס ע"י השאובים אפ"ה ספיקו טהור, היו שניהם פחותים כו' ספיקו טמא ואף בנשלמו אח"כ שניהם ע"י מי גשמים אין מורין לו לטבול בהם. וזה דוקא אם הם של אדם א' אבל אם הם של שני בני אדם ובאו לשאול כל אחד בפ"ע מטהרינן לכל אחד:
מ"ד רביעית מים שאובים בתחלה. היינו רביעית הלוג אם באו שאובים בתחלה לתוך מקוה ריקנית נפסלה אף אם יבאו אח"כ מ"ס מי גשמים דכל הבא אח"כ מ"ג מעט מעט נפסלו ושיעור רביעית מד"ס הוא שזהו שיעור חשוב מן התורה לכמה דברים כדאיתא בנזיר נ"ח עשרה רביעיות הן ושלשה לוגים שאובים פוסלים על פני המים אם היה שם מים פחות ממ"ס נפסלו כולם עד שיצא ממנה מלואו ועוד כדלקמן פ"ג אבל מקוה של מ"ס לא תפסל ע"י: שאובים אף אם יפלו שם מ"ס שאובים או יותר. וחכ"א בין בתחלה שלא היה שם מים כלל בין בסוף היינו בסוף השלמת מ"ס אף אם בג' לוגים האחרונים של מי גשמים באו כאחד ג' לוגים שאובים נפסלה וכמ"ד דבידי אדם אפשר לצמצם, ושיעור ג' לוגים גזרו חז"ל שזהו שיעור חשוב בתורה בפחות שבנסכים שהוא רביעית ההין, או שכך הוא שיעור רחיצה ושטיפת הגוף כדאיתא בשבת י"ד, ומה"ת אף כולו שאוב כשר לרוב ראשונים ז"ל רק רבנן גזרו ע"ז שמא יבאו לטבול בכלים דאסור מן התורה או שמא יהיו המים טמאים דאז פסולים לטבילה מה"ת אם נטמאו בתלישתן ומעין לא נפסל בביאת שאובים לתוכו כדלעיל פ"ק מ"ז:
מ"ה שלש גומות. היינו בכותל המקוה בצדה יש שם ג' גומות של שאובים אם ידוע שיושלמו מ"ס עד גובה גומא השלישית כשר ואם לאו שיש ספק בדבר פסול שהרי הוחזקו כאן השאובים קודם שבאו הכשרים ולכן אסרו גם בספק. ר"ש מכשיר כו' דמקוה שאוב בצד מקוה כשר פחות ממ"ס אף אם נגעי להדדי לא יפסל הכשר וחכמים סברי דכאן נחשבו כמעורבים לגמרי זע"ז: (ס"ו) המסנק את הטיט לצדדין. פי' שדחף הטיט בידיו במקוה מים לצד אחר בין אם היה בתוך המים או שדחפו בידיו לצדדי המקוה שאין שם מים ולא הגביהו מן הקרקע ונמשך ממנו ג' לוגים למקוה שאין בה מ"ס כשר מפני שלא הגביהו בידיו מן הקרקע. היה תולש כו' שתלש הטיט והגביהו בידיו מן המים ומשכו ממנו ג' לוגים למקוה שאין בה מ"ס נפסלה המקוה מפני שבאו המים ע"י תפי"א וגזרו בזה לפסול בג' לוגים כמו שאובים בכלי וסמכו אקרא דמה מעין בידי שמים וכאן המים באו בידי אדם. והך ומשכו אין פירושו שנמשך על הקרקע דא"כ לא היה פוסל בג' לוגים רק שנמשך מן הטיט שהיה אחוז בידיו, ואף דאמרינן לקמן רפ"ז דטיט לא נפסל בשאיבה היינו אם היה מחזיר הטיט עם המים אבל כשזבו המים בפ"ע פוסלים. והראב"ד כתב דכאן איירי בטיט שאינו מעורב עם המים והמים עומדים בפ"ע. ר"ש מכשיר מפני כו' אפשר דר"ש לשיטתיה דדבר שאינו מתכוין מותר ואף דכאן הוי פסיק רישיה כו' שבודאי ינשאו המים ג"כ מ"מ סובר ר"ש פ"ר דלא ניחא ליה מותר כהערוך בתוס' כתובות ו'. ורבותינו פירשו דר"ש סובר דתפי"א לא פסל שלא לדעת כמו בשאובים שלא לדעת ולית הלכתא כוותיה:
מ"ז המניח קנקנים כו'. דרשו בת"כ אי מה מעין שאין בו תפי"א אף מקוה כו' יצא המניח כלים בראש הגג לנגבן ס"ל בור, פי' שסמכו על דרש המקרא דאף שיש בו קצת תפי"א כמו בור שנעשה בידי אדם אפ"ה כל היכא שהמים באו שלא לדעת אדם לא הוי כשאובים אף שהיה בתוך הכלי ומותר לעשות ממים אלו מקוה שלמה, וגם ר"א מודה בזה אם הניח הקנקנים שלא בעונת גשמים וירד גשם ונתמלאו מים דהמים כשרים שהרי לא היה דעתו לזה אבל אם הניחן בע"ג חייש ר"א פן יאמרו הרואים שהניחן שיתמלאו מים או דחייש פן באמת כוון גם להמים אף שהניחן לנגבן מ"מ אפשר שהיה דעתו גם להמים לכן אמר דאם יש כמעט מים בבור היינו שיהיה בבור מים יותר ממה שנמצא בקנקן א' ישברם אחד אחד וקמא קמא בטיל בתוך מי הבור אף שבשאובים גמורים לא הותר לעשות כן הכא שאינן שאובים גמורים הקיל ר"א לבטלן ברוב וגם שיומשכו מן הגג דרך קרקע ג"ט תוך הבור ואם אין שם מים לא ישבר ור' יהושע לא חייש לרואים וסובר שמאחר שבאו המים שלא לדעתו כשרים לעשות מהן מקוה לכתחלה רק שישברם או יכפם בידיו אבל לא יגביהן לערות דהוי שאובים. והלכה כר"י ולא גרסינן במשנה או אם כו' וה"ג אם ע"ג הוא אם יש כו':
מ"ח הסייד ששכח כו'. כאן לא איירי בנתמלא ממי גשמים דבזה לא היה מהני לר"א מים צפין ע"ג שהרי קודם שנתמלא נחשבו כשאובים ואיירי הכא בשכח העציץ בבור מלא מים שהיה שם מ"ס ונשתקע העציץ תוך המים ואר"א דאם המים צפין ע"ג הרי לא נחשבו כשאובים דמחוברים למי המקוה ואם לאו אף ששכחו שם חייש ר"א לרואים שיאמרו שהניחו בשביל שיבאו שם המים או שהוא עצמו כוון לזה לכן לא ישבר ולא מהני כאן מעט מים בבור דאין שם לבטל את מי העציץ דרוב מי המקוה באו לתוך העציץ או מפני דאין כאן המשכה כלל שהעציץ תוך הבור. רי"א בין כו' ישבר דלא חייש לרואים וכיון שלא היה דעתו להמים מותר לו לשבור או לכפות כדלעיל במ"ז: (מ"ט) המסדר קנקנים. שסדרן פיהן למעלה שלא יבאו המים לתוכן רק שיבלעו בדפנותיהן מן מי הבור כדי שלא יבלעו אח"כ מן היין שישפוך לתוכן והבור היה מלא מים ונבלעו מי הבור בתוך הקנקנים שצצו דרך דפנותיהן ה"ז ישבר או יכפה אותן כבמ"ז שלא באו לדעתו וסתמא כר"י ומחלוקת ואח"כ סתם הוא. וסדר משניות אלו בדרך לא זו אף זו אליבא דר"י מתחלה נקט קנקנים לנגבן שלא היה רוצה בהבאת המים לתוכן והדר נקט הסייד כו' שלא איכפת ליה אם יבאו המים לתוך העציץ והדר תני בקנקנים בתוך הבור ואף שהניחן לקרבן אל המים ושיבלעו מהן אפ"ה כיון שלא היה דעתו לביאת מים לתוכן כשרים:
מ"י מקוה שיש בו מ"ס מים וטיט. שהטיט מצטרף להשלים שיעור מ"ס כדלקמן פ"ז. רא"א מטבילים כו' דסובר דאף שמצטרף למ"ס מ"מ אין טובלים רק במים לא בטיט ור"י אומר דבטיט שהמים צפין ע"ג מותר לטבול בטיט דהמים מוקדמין ומקצת הכלי המשוקע בטיט נתלחלח מקודם במים וכשבא אח"כ לתוך הטיט עדיין מחובר להמים בלחותו שעליו ולפי"ז גם בטיט העבה שאינו מצטרף למ"ס הדין כן כדלקמן ספ"ז, ומה שאמרו במשנה באיזה טיט אמרו לא קאי על טבילה בטיט רק על דין הצירוף ובאיזה טיט אמרו שמשלים למ"ס זהו דרך פי' הרע"ב. וי"ל עוד דהכא איירי באוחז בידיו נגובות את הכלי עד שמשקעה כולה בטיט דאין שם היתר דמים מקדמין רק מפני שהוא טיט הנרוק מותר לטבול בתוכן. ומה שהצריך ר"י מים צפין ע"ג כדי שלא יבאו לטבול בטיט בלא מים כלל גם מן הצד. באיזה טיט אמרו פירשו רבותינו ז"ל דשיעור טיט הנרוק הוא כדי שפרה שותה הימנו ונחלקו הני תנאי בשיעור זה מה נקרא הפרה שותה כו'. מקום שאין קנה המדה עומד היינו אף שאינו יורד מאליו לקרקעיתו רק שנכפף על צדו ג"ז מיקרי טיט הנרוק ואבא אליעזר אומר דאם משקל של מתכת יורד ונשתקע בו ג"ז מיקרי טיט נרוק רא"א דאף אם יורד בפי חבית ג"ז מיקרי כו' וכל הני תנאי לאקולי אתו בשיעור טיט הנרוק ופי חבית קטן משפ"ה ומוסיף ר"ש בנכנס בשפ"ה. וראב"צ מוסיף דאף בנמדד בלוג די להקרא טיט הנרוק:
פירוש הארוך:
מ"א הטמא שירד לטבול כו'. אפי' טבל ספק יש בו כו'. התוס' בעירובין ל"ה ע"ב פירשו ד' המשנה דהכא בס"ס דהיינו שמסתפק בשני ספיקות אם טבל או לא ואף אם טבל שמא לא היה בו מ"ס או שטבל במקוה השניה החסרה והוא בבא הג' שני מקואות כו' וקאי על רישא בספק אם טבל וגם אם טבל שמא במקוה החסרה טבל וכתבו דאף דבספק אחד טמא מן התורה אפ"ה נקט כאן שני ספיקות לומר דבדרבנן דהיינו בטומאה קלה מטהרינן אף בשני ספיקות וכ"כ הרע"ב כאן ואיכא למפרך ע"ז דא"כ מה הקשו בש"ס שם בעירובין ל"ו בהא דר"י מטמא בספק בטומאה קלה ולענין עירוב היקל בספק הרי נוכל לומר דר"י החמיר כאן בס"ס לחומרא ויש לומר דסמיך הש"ס על ד' ר"י שאמר טעמא במ"ב כל דבר שהוא בחזקת טמא לעולם הוא בפסולו כו' מוכח דגם בספק א' מטמא ר"י אך גוף הענין שנאמר לת"ק להקל גם בס"ס לטהר צע"ג דהרי לדעת הסוברים דס"ס לא מהני במקום חזקם לאיסור כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס אות כ"ו כתבו האחרונים הטעם, דס"ס הוי כרוב ורובא עדיף מחזקה (עיין בפמ"ג שם) וא"כ איך נטהר כאן לת"ק בטומאה קלה הרי כאן חזקת טומאה וגם ס"ס לחומרא, ונוכל לומר דחזקת טומאה לא הוי חזקה גמורה דהרי ע"י טבילת מקוה הוא עסוק לסלק החזקה וכל שהוא עסוק לסלק החזקה נגרע כח החזקה כמ"ש המשמרת הבית בסהה"א דף ת' ע"א ולכן אמרו כאן הטמא שירד לטבול כו' והיינו שהים עסוק לסלק החזקת טומאה משא"כ אם אינו יודע אם ירד כלל לטבול או לא אז לא נגרע כח החזקה, והשמיענו כאן דבטומאה תמורה אף שהיה עסוק לסלק החזקה אפ"ה טמא אם הוא מסתפק אם טבל ובטומאה קלה אזלינן לקולא מפני שנגרע כח החזקה ע"י שהיה עסוק לסלקה ונשאר כאן ס"ס לחומרא ובטומאה קלה דהכא דקילא לא תשו אף לס"ס, ולקמן אבאר אם יש ללמוד מכאן לשאר איסור דרבנן להקל בס"ס לחומרא והתעורר בזה המל"מ פ"ד מה' בכורות בסוף דבריו ובפ"ח מה' אה"ט ובפ"י מהלכות מקואות, מ"מ הענין מוכיח דלאו בס"ס איירי הכא במשנה ואו או קתני במתניתין וכמ"ש התוס' שם בשם ריצב"א וכן מוכיחים ד' רש"י בעירובין שם וכ"כ הרא"ש כאן, ולא זו אף זו קתני דברישא נקט אם טבל או לא טמא מספק ואף אם ודאי טבל רק שנסתפק אם במ"ס טבל אפ"ה טמא מספק ואף שיש מקוה כשרה לפניו והשניה חסרה ומסתפק באיזה טבל ג"כ טמא מספק, וכ"כ הריטב"א בעירובין דלא זו אף זו קתני והא דהדר תני בסיפא גבי טומאה קלה כו' משום כחו דר"י דמטמא בכולהו ואפי' בבתרייתא, ויכריע כן לשון המשנה במ"ג בספק מים שאובין ספק נפלו כו' אפי' נפלו ספק יש בהן מים כו' דע"כ הפי' שם דאו או קתני וגם בספק אחד של מים שאובים טהור כמ"ש הפוסקים ביו"ד סי' ר"א מסעיף ס"ז והלאה יע"ש ואם היה כאן ס"ס להקל אין רבותא מה שטהרו חכמים ספק מים שאובים וגם בדאו' מקילינן בס"ס וע"כ דאו או קתני וכן יתפרש גם ד' המשנה דהכא וכן הכריע במל"מ דהעיקר כהריצב"א בתוס' שם, ועכ"ז מוכח מד' התוס' שם דגם הריצב"א מודה בגוף הדין דבטומאה קלה נטהר אף בס"ס לחומרא ויתבאר לקמן בעז"ה אם נלמוד מזה לכל איסורי דרבנן:
מ"ב מקוה שנמדד כו', בבא זאת במקוה שנמדד כו' מבואר בנדה דף ב' ע"ב דכל הטהרות שנעשו ע"ג טמאות ודאי וכן מוכח בברייתא שהובא בנדה שם ובר"ש כאן דלר"ש טולין מוכח דלרבנן טמאות ודאי בין ברה"ר ובין ברה"י והדין של מ"א בירד לטבול ואינו יודע אם טבל או שמסופק אם במקוה חסרה טבל דטמא מספק כל טהרות שעשה אח"כ תלויות לא טמאות ודאי כמבואר בתוספתא שהובא בר"ש מ"ב טבל באחת מהן מטומאה תמורה ועשה טהרות תלויות כו' וכן מדוקדק במשנה דבמ"א אמרו ספיקו טמא והיינו שטומאתו מספק ובמ"ב אמרו סתמא טמאות לומר שטמאות ודאי, והטעם לחלק ביניהן הוא מובן ע"פ ד' הש"ס בנדה שם דמקוה שנמדד איכא תרתי לריעותא חזקת טומאה של הטובל וחזקה דהשתא של המקוה שחסרה ואמרינן בה חסר ואתאי והיינו שדרכה להתחסר מעט מעט כמ"ש התוס' שם או כמ"ש רש"י שם דעל כרחך יצאה מחזקתה מקודם לזה איזה משך ונגרע כח חזקת כשרות מקוה הקודמת דהרי יצתה מחזקתה מקודם ולא ידעינן מאימתי כו' וביארתי זה באורך בחי' למס"נ וכיון דחזקת המקוה אתרעאי וחזקת הטומאה של הטובל לא אתרעאי לכן כל הטהרות טמאות ודאי משא"כ בספק טבל כו' דאין שם רק חזקת טומאה לחוד לכן לא הוי רק ספק וטהרותיו תלויות, ואף שבת"ש סי' ב' סקל"ב הביא בשם הב"ח להיפך דבמקוה שנמדד כו' כל הטהרות טמאות רק מדרבנן מפני דאיכא חזקת מקוה שהיתה בחזקת כשרות ובספק טבל הוי ספק דאו' הרי כתב הת"ש שם דמד' התוס' בנדה מוכת דלא כהב"ח וכן הוא העיקר כפשט משנתנו, והרמב"ם פ"י מה"מ ס"ו כתב וכן מקוה שנמדד כו' ומוכח לכאורה מלשון וכן כו' שמשוה דין מקוה שנמדד לדין טבל ואינו יודע אם במ"ס טבל כו' אבל גם הוא דקדק ברישא לומר ספיקו טמא כלשון המשנה וגבי מקוה שנמדד כו' כתב סתמא כל הטהרות כו' טמאות ומוכח דטמאות ודאי, ובה"ז כתב שם הך דתוספתא בטבל באחת מהן דטהרותיו תלויות וא"כ גם בדבריו מוכח שדין של מ"א טומאתו בספק והטהרות תלויות ובמקוה שנמדד כו' הטומאה ודאית מטעם האמור ומה שמשוה אותם בלשון וכן הוא מפני דעיקר הטעם ברישא מה שטמא מספק הוא מפני דמעמידין הטמא על חזקתו כמ"ש שם בה"ו וע"ז סיים וכן מקוה שנמדד כו' ג"כ עיקר הטעם הוא דמעמידין הטמא על חזקתו ונוסף לזה שהורע חזקת המקוה ויש כאן חזקת מקוה חסרה לכן טמאות ודאי, [ומה דפסק הרמב"ם בפ"ה מה' תרומות גבי חביות כו' ונמצא חומץ דהוי ספק ובש"ס בנדה שם דימו דין חביות למקוה וישבתי בחי' למס"נ בטוב טעם וגם במל"מ כתב קצת ישוב ע"ז:
ב איברא שרש"י בעירובין ל"ה ע"ב פירש הך דספק טבל במ"ס שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין ידוע אם בשעת טבילה היה שלם כו' הרי משמע דאף שהמקוה נמצא חסר ויש כאן חזקת מקוה חסרה אפ"ה אמרו ספיקו טמא ואין טומאתו רק מספק, ולפי"ז למאי דאוקי רבא שם בדף ט"ו במקוה שלא נמדד יפרש דמעולם לא היה לו חזקת כשרות שלא הוחזק מעולם במ"ס ועתה נמדד ונמצא חסר. אבל א"א לומר כן, תדא דא"כ היינו בבא דמקוה שנמדד ונמצא חסר השנוי במ"ב אם הספק במ"ס בבבא דרישא היינו בנמצא חסר היינו הך דנמדד ונמצא חסר ולמה הוכפלה פעמים, ועוד דא"כ למה הוצרך רבא לומר במקוה שלא נמדד וגם אם נמדדה מקודם הרי עתה אתרעאי חזקתה הקודם וכשהקשו העמד מקוה על חזקתו הל"ל לתרץ הרי חסר לפניך והרי הוא חסר ואתאי וכמ"ש התוס' דף ל"ו ד"ה אדרבה כו', וע"כ דהכא איירינן בלא נמדדה ונמצאת חסרה ואין לה חזקת חסרון ולכן הקשו בדף ל"ו העמד מקוה על חזקתה ומשני בלא נמדד פי' שמעולם לא היה לה חזקת כשרות רק שטבל במקוה ולא נודע לנו כלל שיעורה ועתה א"א למודדה שנתקלקלה או שלקחו ממנה המים בזה איירינן בבבא דרישא וכ"כ התוס' להדיא בד"ה אדרבה כו', ורש"י שפי' בנמצאת חסרה הוא מפני שלא הובא בש"ס שם הך בבא דמקוה שנמדד ונמצאת חסרה [ובדף ל"ו מבואר בלשון רש"י דברייתא היא וצ"ע] ולכן חשב דהך ספק טבל במ"ס היינו בנמצאת חסרה ודבריו אמת שגם בנמצאת חסרה הדין כן רק בספק טבל במ"ס הוי ספק טומאה ובנמצאת חסרה הוי ודאי כמש"ל, אבל לפי השנוי במשנתנו ע"כ הך בבא דרישא היינו בלא נמדד המקוה לא מקודם ולא עתה ואין לה לא חזקת שלם ולא חזקת חסר, אבל גם הר"ש פי' כן במשנתנו כלשון רש"י ממש והרי הוא ראה דהך דמקוה שנמדד ונמצאת חסרה בבא אתריתי היא וע"כ הך דספק טבל במ"ס היינו בלא היה לה כלל חזקת כשרות וגם לא נמצאת חסרה וד' הר"ש צע"ג. והריטב"א פי' שם בדף ל"ו במקוה שלא נמדד היינו שלא נמדדה מזמן רב ולכן אין לה חזקתה הקודמת, ולא אדע כונתו אם גם הוא פי' דאיירי הכא במקוה שנמדד ונמצאת חסרה זה לא יתכן כמש"ל דלא הובא בש"ס הך בבא דמקוה שנמדד כו' ועוד דאם עתה:
נמצאת חסרה למה לנו מה שנמדדה מזמן רב וגם אם תמול היתה שלמה ועתה נמצאת חסרה כל הטהרות טמאות ונראה שהוא פי' הך דטבל במ"ס שפ"א מדדו המקוה והיתה שלמה ועתה כשטבל לא נודע אם היה בה מ"ס ולכן הקשו דנעמידנה בחזקת כשרות ותירצו כשלא נמדדה מזמן רב ואף אם לא מדדו עתה אם חסרה כגון שלקחו ממנה המים אפ"ה אחר זמן רב אבדה חזקתה הקודמת דחסר ואתאי והלכתא רבתי היא דגם מקוה מדודה לדעתו אם לא נבדקה מזמן רב אבדם חזקתה אבל קשה איזה שיעור תתן לזה, ונראה שהיה דחוק להריטב"א דאם לא נמדדה מעולם א"כ גם בטומאה קלה אין לטהר אם לא היה לה מעולם חזקת שלם ולכן פי' דאיירי בהיה לה חזקת כשרות רק שעבר זמן רב שלא נמדדה, אבל פשט הש"ס נראה דהכא איירינן בלא היה לה כלל חזקת כשרות רק שלפי אומד הדעת אפשר שהיה בה מ"ס מטהרינן בטומאה קלה ובטומאה חמורה ספיקו טמא. ולפי"ז היה נראה לומר דבהך דבמקוה שנמדד ונמצאת חסרה דהטהרות טמאות ודאי דגם בטומאה קלה הדין כן ולא התירו בטומאה קלה רק במקום שבטומאה חמורה הטהרות תלויות לא במקום שהן טמאות ודאי. אבל בד' הרמב"ם פ"י מהמ"ו ה"ו מבואר דאף במקוה שנמדד ונמצאת חסרה מטהרינן בטומאה קלה, וכ"נ ודאי מסדור ד' המשנה דאמר בבא דמקוה שנמדד ונמצאת חסרה אמרו בד"א כו' דאם בנמצאת חסרה גם בטומאה קלה הטהרות טמאות הו"ל לסדרה אח"כ, ומה שלא חזר התנא בבבא דסיפא רק הני ג' בבות דמ"א ולא חזר בדין טומאה קלה בבא דמקוה שנמדד כו' קיצור לשון הוא אבל גם בזה מטהרינן בטומאה קלה, וגם מה שלא הובא בעירובין הך בבא דמקוה שנמדד כו' רצו לקצר ד' המשנה אבל גם בזה מטהרינן בטומאה קלה כד' הרמב"ם ז"ל.:
ג והטעם דמטהרינן בטומאה קלה אף במדדו ונמצאת חסרה אף דבטומאה חמורה הטהרות טמאות ודאי מפני דמה דמשוינן לה ודאי העיקר הוא עבור חזקת טומאה של האדם דחזקת המקוה שנמצאת חסרה לחוד לא תגרע למפרע את חזקת המקוה רק עבור חזקת. הטומאה של האדם טשוינן לחסירת המקוה שהיה כן מקודם שטבל ומאחר דבטומאה קלה מטהרינן בספק טבל כו' ולא איכפת לן על חזקת טומאה של האדם לכן גם בהורע חזקת המקוה מטהרינן, וא"כ גם ד' הר"ש יש ליישב שהוא פי' כן על מ"ב בהך דטומאה קלה בספק טבל במ"ס דהיינו שנמצאת חסרה וכונתו דהכא בטומאה קלה אף במדדו ונמצאת חסרה מטהרינן, וכוון בזה ליישב מפני מה לא ביארו במשנה בהך דסיפא דבטומאה קלה אף בנמצאת חסרה טהור מפני שזה נכלל בהך דספק טבל במ"ס ולכן קיצר בזה, אבל בבא דרישא בע"ח בספק טבל במ"ס ודאי א"א לפרש כן דא"כ היינו הך דנמצאת חסרה וע"כ ברישא איירי במקוה שלא נמדדה מעולם ולא היה לה חזקת כשרות ולריטב"א אף בנמדדה ועבר זמן רב דאפ"ה בט"ח ספיקו טמא, ואפשר שגם רש"י כוון זה שגם הוא פי' כן בעירובין על בבא דסיפא בט"ק, אבל צ"ע מי הכריח לו לפרש כן והרי שם לא הוזכר כלל הך דמקוה שנמדד ונמצאת חסרה והו"ל לפרש סיפא כעין רישא בספק טבל במ"ס ולא מדדו אותה מעולם וגם עתה לא נמצאת חסרה ורש"י לאו פסקנא הוא ואפשר שכוון ברוח קדשו האמת כאשר הוא, וא"כ המשך ד' המשניות כך הם בט"ח בספק טבל או לא וכן בספק טבל במ"ס היינו במקוה שלא נודע לנו מדידתה מעולם וגם עתה לא נמצאת חסרה ספיקו טמא והטהרות תלויות ולריטב"א גם אם היתה מדודה ועבר זמן רב הטהרות תלויות, והדר אמר דאם עתה נמצאת חסרה אף שמקודם מדדוה והיתה בשיעורה אפ"ה הטהרות טמאות ודאי בד"א בט"ח אבל בט"ק בספק טבל במ"ס אף שעתה נמצאת חסרה אפ"ה ספיקו טהור ונראה דבט"ק אף בלא היתה מדודה מעולם וגם עתם נמצאת חסרה אפ"ה מטהרינן דהרי בט"ח אף בהיתה מדודה אמרינן דטמאות ודאי ואפ"ה בט"ק מטהרינן א"כ גם בלא היה לה חזקת כשרות נוכל לטהר אך להריטב"א נראה דאם לא היה כלל חזקת כשרות אף בלא נמצאת חסרה לא נטהר בע"ק], ועכ"ז קושיית הש"ס בעירובין ל"ו שהקשו ונעמיד המקוה בחזקת כשרות לא תבוא על אופן שמדדוה ונמצאת חסרה דע"ז הו"ל לתרץ דהרי חסר לפניך ומקוה חסר ואתאי כמ"ש התוס' וע"כ דקושיית הש"ס על אופן דספק טבל במ"ס שלא בנמצאת חסרה עתה כמ"ש התוס' ומשני ע"ז במקוה שלא נמדד והיינו שלא היה לה חזקת כשרות מעולם ולריטב"א גם בהיה לה חזקת כשרות רק שעבר רב אבדה חזקתה. היוצא מזה דבע"ח בספק טבל במ"ס שלו היה לה חזקת כשרות כלל הטהרות תלויות ובנמצאת חסרה הטהרות טמאות ודאי אף שהיה לה חזקת כשרות ובט"ק אף שלא היה לה חזקת כשרות ואף נמצאת חסרה ספיקו טהור, ובהיה לה חזקת כשרות ועבר זמן רב ולא נמצאת חסרה עתה שלא בדקוה כעת נראה מפשט ד' רש"י ותוס' דלא חיישינן לה אף בט"ח, והריטב"א נחלק בשתים שלדעתו בט"ח אף שלא נמצאת חסרה והיה לה חזקת כשרות אפ"ה אם עבר זמן רב והיינו שיעור שנוכל לספק בה שכבר נחסרה משיעורה ספיקו טמא, ובט"ק אם לא היה לה חזקת כשרות כלל לדעתו ספיקו טמא גם לת"ק דמתניתין, ולמעשה לא נתבאר בפוסקים הך דינא כי בש"ע סעיף ע"א סתמו כד' המשנה ויש לחוש למעשה לד' הריטב"א במקוה של מי גשמים שעבר זמן רב מעת שנמדדה וטבלה בה נדה ועתה א"א לבדוק המקוה דהאשה טמאה:
ד ומה שהוצרך הרמב"ם בבבא דמ"א בספק אם טבל כו' לומר הטעם דמעמידין הטמא על חזקתו וכמ"ש שם ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי כו' ולא הספיק לו הטעם דספק דאורייתא לחומרא, הוא לדעתו ספ"ע מה' ט"מ ור"פ ע"ז מה' אה"ע דכל הספיקות באיסורי תורה היכא דליכא חזקה לא לאיסור ולא להיתר מה"ת מותרים ורק מדרבנן החמירו בספק איסורי תורה ולדעתו גם ספק טומאה ברה"ר דמטהרינן היינו בליכא חזקה לא לטהר ולא לטמא וברה"ר לא אסרו גם מדרבנן] ולזה הוצרך לומר כאן הטעם דמעמידין הטמא על חזקתו והוי כאן ספק דאורייתא וטומאתן בספק מן התורה, והר"ש שכתב ג"כ הטעם במ"א דאוקי גברא בחזקת טומאה אף אם יסבור כהתוס' ורשב"א המובא באחרונים ובפר"ח בסי' ק"י דכל ספק דאורייתא מן התורה לחומרא בליכא חזקה לאיסור ולא להיתר אפ"ה נ"מ כאן אם נעמיד הטמא על חזקתו יהיה כאן חיוב אשם תלוי לפי מה דפסקינן כמשניות דכריתות פ"ד דבאשם תלוי בעינן איקבע איסורא כמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' שגגות ובלתי חזקת איסור אף דאסור מה"ת מ"מ אשם תלוי אין כאן, אבל כאן דאוקי גברא בחזקת טומאה יש כאן חיוב אשם תלוי דאיקבע איסורא ולכן בנדה שירדה לטבול וספק אם טבלה כו' או שנסתפקה אם במקוה שלם טבלה או בחסרה הבא עליה באשם תלוי קאי, ובכתובות כ"כ ע"ב בתוס' ד"ה באשם תלוי הביאו דלמ"ד דבעינן באשם תלוי חתיכה משתי חתיכות משום דבעינן שאפשר לברר איסורו וא"כ בנד"ז לא יחחייב אשם תלוי דא"א לברר ולמ"ד התם דבעינן איקבע איסורא גם כאן יתחייב אשם תלוי דאתחזק איסורא, ולמ"ד דבעינן אפשר לברר יהיה כאן חיוב אשם תלוי היינו באיסור אשם תלוי לא אשם תלוי ממש, והרמב"ם פ"ח מה"ש פסק כמ"ד איקבע איסורא בעינן ויהיה בזה אשם תלוי. ועדיין צ"ע לפמ"ש התוס' שם בכתובות כ"ב ודף כ"ו ע"ב ובב"ב ל"ב דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נעמידנה על חזקתה בחטאת קאי הבא עליה דודאי הוה וכתבו שם דמה דאמרו שם באשם תלוי קאי הוא דחזקה דדייקא ומינסבא מרעא לחזקה דא"א וכן בשנים אומרים נתגרשה כו' הברי שלה מגרע לחזקת א"א דיראה כו' ולדעתם הבא עליה בזנות והיא אומרת איני יודע אם מת בעלי או אם נתגרשתי הבא עליה בחטאת קאי, א"כ הכא במשנתנו בבבא דמ"א אמאי הוו הטהרות תלויות היה צריך להיות ודאי טמאות דמוקמינן לטמא אחזקתו ובנדה בספק כזה הבא עליה בחטאת קאי. איברא דהרמב"ם אינו מישום בזה עם התוס' והוא כתב בפ"ת מה' שגגות דעד אומר מת ועד אומר לא מת הבא עליה באשם תלוי קאי וגם בבא עליה בזנות הדין כן ואין שם הך חזקה דדייקא ומינסבא, ונראה דאזיל לשיטתיה דס"ל בכל ספק דאורייתא היכא דליכא חזקה להיתר ולא לאיסור הספק מותר מן התורה והיכא דאיכא חזקה לאיסור אסור הספק מן התורה אבל ספיקא הוי ובאשם תלוי קאי ולא הוי ודאי מן התורה אף באיכא חזקה וכן בתרי ותרי או בהכחשת ע"א כנגד ע"א ואיכא חזקה לאיסור הוי ספק דאורייתא, וכן היכא דאיכא חזקה להיתר מה דמותר בכ"מ בספק בחזקת היתר הוא מה"ט דמה"ת גם בלתי חזקת היתר מותר בספק ומדרבנן החמירו בו ובדאיכא חזקת היתר גם מדרבנן מותר ורק בתרי ותרי אסור מדרבנן גם באיכא חזקת היתר למסקנת הש"ס דיבמות ל"א] אבל ודאי לא הוי לדעתו גם באיכא חזקה לאיסור וכן להיתר וניחא שפיר הא דמשנה דידן בספק טבל אף באיכא חזקת טומאה לא הוי רק ספק, רק דהספק אסור מן התורה והבא עליה באשם תלוי קאי לדעתו דלא בעינן אפשר לברורי, ומה שנדפס בדפוסים שלפנינו ברמב"ם ספ"ט מהט"מ לחלק דבדבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מה"ת, אינו מהרמב"ם והגהה היא מאיזה תלמיד טועה והרמב"ם אינו מחלק בכך ואינו חייב אשם תלוי עד שיתחזק האיסור כאמור, ואף שהכ"מ שם הביא הגהה זו טעות הוא כמ"ש שלדעתו אין חיוב אשם תלוי עד דאתחזק כו':
ח אבל התוס' והרשב"א אי אפשר לדעתם לומר כן דהרי לדעתם בכל ספק דאורייתא בלתי חזקה כלל הוא אסור מה"ת וא"כ מה דמתירין בספק דאורייתא ע"י חזקת היתר כמבואר בכמה דוכתי בש"ס כמו שאמרו בחולין נשחטה בחזקת היתר עומדת כו' ע"כ צריך לומר דהיכא דאיכא חזקה אז החזקה מברר הספק והוי ודאי, וכן היכא דאיכא חזקה לאיסור לדעתם הוי ודאי איסור דלכן הוצרכו לומר בשנים אומרים נתגרשה כו' דברי דידה ומה שיראה פן יזומו מגרע לחזקת א"א כו' וא"כ בנידון משנתנו היה צריך להיות ודאי טמאה והבא עליה בחטאת יהא והרי בתוספתא אמרו להדיא דהטהרות תלויות כנ"ל באות א', וצריך ליישב ע"פ ד' הרשב"א במ"ה הנ"ל דכאן שהטמא היה עסוק לסלק החזקה נגרע כת החזקה ולא הוי ודאי רק ספק אף בדאיכא חזקת טומאה, וא"כ לדעתם בנדה שלא ירדה לטבול רק נפלה למקוה בלא כונה ואינו יודע אם למקוה חסרה או שלמה נפלה ושני המקואות לפניה ועסקה אח"כ בטהרות הטהרות טמאות ודאי והבא עליה בחטאת קאי ודוקא בירדה לטבול שהיתה עוסקת לסלק החזקה אז ספיקא הוי, וא"כ לתוס' ורשב"א בעד אומר מת ועד אומר לא מת או שנים אומרים כו' הבא עליה במזיד חייב מיחה אם בא בזנות, וזה דבר שאין הדעת סובלת איך נוציא זה לקטלא ושנים אומרים דפנויה היא או גם בהכחשת ע"א כנגד ע"א לא מסתבר שנוציאנו לקטלא כאמור:
היוצא מזה בנדה שירדה לטבול וספק אם טבלה כו' לכ"ע ספיקא הוי מן התורה והבא עליה באשם תלוי קאי והטהרות תלויות, ובספק בלא כונה כגון שנפלה למקוה ואינו ידוע אם לשלמה אם לחסרה, להרמב"ם גם כאן ספק הוי והטהרות תלויות, ולתוס' ורשב"א ודאי הוי והטהרות טמאות והבא עליה בתטאת קאי ובמזיד לוקה, וכן בא"א בהכחשת עד נגד עד או תרי ותרי הבא עליה בזנות להרמב"ם הוי ספק ולתוס' הוי ודאי א"א ואין להאריך כאן בזה, ולפי"ז בנסתפק לה אם ירדה לטבול כלל או לא להתוס' טמאה ודאי דהעמידנה על חזקתה דאין כאן עסק החזקה ולהרמב"ם גם בזה טמאה מספק, ובמל"מ פ"ד מבכורות דקדק מדנקטה המשנה ירד לטבול דאם נסתפק לו כלל אם ירד לטבול אז גם בטומאה קלה טמא ולפמ"ש הרי להתוס' הוכרח לומר ירד לטבול שיהיה רק טומאת ספק לא ודאי ודינו של המל"מ יתבאר לקמן בעז"ה, וע' ט"ז בסעיף ע"א ומה שתפסו עליו האחרונים הובא בפ"ת וע' בד' רבינו נ"ע מ"ש בזה דנ"מ לטומאת ודאי ואינו כן דבבא ראשונה טהרותיו תלויות, ומ"ש ברור:
(פסקא ב') לא) שם בד"א בטומאה חמורה, הר"ש פי' דהיינו בטומאה דאורייתא וכן פי' הרא"ש וכן מוכח בפי' הרמב"ה וכ"כ רש"י בעירובין ל"ה ע"ב. ובאמת לאו דוקא בטומאה דאורייתא הדין כן דאף בטומאה דרבנן כל היכא שהוא אב הטומאה מד"ס ספיקו טמא וכמ"ש הראב"ד בהשגות פ"י מה"מ ומשנה היא פ"ד דטהרות מי"א ולא עוד אלא דבאב הטומאה מד"ס לאו דוקא ביש מטמאינן מספק דאף באין חזקה כלל לטומאה מטמאינן מספק כגון אם ספק לו אם בעל בעלת כתם שהיא אב הטומאה מד"ס או ספק רוק של בעלת כתם כל אלו טפאין מספק, וכן אם נסתפק לבעלת כתם או לבועל בעלת כתם אם נגע בדבר טהור והספק מגע הוא ברה"י מטמאינן מספק אף דיש כאן חזקה לטהרה אפ"ה מטמאינן מספק בין ספק ליטמא או לטמא אחרים ומבואר כן ברמב"ם רפט"ו מהלכות אה"ט, ולכן לא הוצרך הרמב"ם לבאר כאן דגם בטומאה דרבנן אם הוא אב חשו בספיקו דלא עבור חזקת הטומאה דוקא מטמאינן בספק אב מד"ס דגם בלתי חזקת טומאה מטמאינן בספק ליטמא או לטמא, והא דטהרו הכא בספק דרבנן אף ביש לו חזקת טומאה היינו בכל אלו שאינן רק שני לטומאה מד"ס דאוכל אוכלים טמאים אינו רק שני לטומאה מד"ס כר"י פ"ב דטהרות מ"ב וכמבואר ברמב"ם פ"ת מה' אה"ע ה"י וכן הבא ראשו ורובו במים שאובים כל אלו נחשבו בכלל פוסלי תרומה והן עצמן שניים לטומאה, ומפני שעיקר גזירתן מובדלת מדינא דאורייתא דבתורה לא נמצא כלל אדם שיהא שני לטומאה דאדם וכלים מן התורה אינן מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה והן עצמן נעשו ראשונים לטומאה ולכן הקילו בגזירתן לטהר ספיקן אף באיכא חזקת טומאה דעיקרן מד"ס וגם מד"ס לא חשו להשוותן כלל לטומאה דמי דעשו אותן שניים לטומאה, אבל באב הטומאה מד"ס בספיקו לטמא אחרים לעשות ראשון לטומאה חשו בספיקו לטמאות אף בלתי חזקת טומאה כלל ועשאוה כעין דאורייתא ממש וכ"כ המל"מ וכן לדידן בעלת כתם בספק טבלה במ"כ ספיקה טמא ולכן סתמו בש"ע סעיף ע"א הדברים, וא"כ יש להפליא על הר"ש והרא"ש ורש"י שפירשו הך טומאה חמורה בטומאה דאורייתא וגם בטומאה דרבנן יהיה הדין כן וכן תפה התוי"ט והמל"מ, ונראה מפני דהמשך ד' המשניות האלו מוכיחים שטמאו בספק טבל או לא טבל מפני דהטמא בו עומד דלכן ציירו באופן זה דינים אלו ולא נקטו בספק ליטפא או לטמא דגבי ט"ח גם בזה טמא ולענין ט"ק יציירו בספק ליטהר ויחלוק שם ר"י וזה דרצו לצייר באופן שהיה לספקא חזקת טומאה ועבור זה ספיקו טמא מה"ת להרמב"ם דס"ל דכל ספק דאורייתא מן התורה מותר וכאן באיכא לטמאות לכן ספיקו טמא מן התורה, וכן במקוה שנמדד ונמצא חסר הטהרות טמאות מן התורה מפני חזקת טומאה של הטובל וחזקה דהשתא של המקוה ועבור זה הטהרות טמאות ודאי לא מספק ולהתוס' דבלא"ה ספק דאורייתא מן התורה לחומרא הנ"מ מחזקת טומאה לענין חיוב אשם תלוי כנ"ל, וא"כ כל גווני משנתנו שנשנו באופן שהיה כאן חזקת טומאה כדי שיהיה הספק אסור מן התורה ובמקוה שנמדד יהיה כאן ודאי טומאה: הנ"מ הוא רק בטומאה דאורייתא דבטומאה דרבנן אף שהוא אב הטומאה מד"ס דאז גם ספק ליטמא ולטמא טמא וגם בלתי חזקת טומאה ספיקו טמא מה יועיל בטומאה דרבנן חזקת טומאה דגם אם יהיו ודאי טמאים לא ישרפו עליהם תרומה וקדשים כמ"ש הרמב"ם ספ"ג מה' משכב ומושב וא"כ למה נקטה המשנה ציורי הדברים באופן שהיה להם חזקת טומאה ע"כ דנ"מ הוא רק לענין טומאה דאורייתא בספק טבל להתחייב באשם תלוי ובמקוה שנמדד כו' שישרפו תרומה וקדשים, אבל בטומאה דרבנן אין נ"מ מהחזקת טומאה, והמשך ד' המשנה כך הוא דבספק טבל שיש בו חזקת טומאה אז נעמידנה על חזקתו ויהיו טהרותיו בספיקא דאורייתא ובמקוה שנמדד גם חזקת המקוה נגרעה ויש כאן ודאי טומאה דאורייתא וכ"ז בד"א בטומאה חמורה דאורייתא כו' אבל בט"ק דרבנן גם חזקת הטמא וחזקת חסירת המקוה לא יועילו לטמאות כו', ומה שיש גם בטומאות דרבנן שמטמאינן מספק אף בלתי חזקת טומאה זהו מפני שעשאוה כעין דאורייתא [בדאורייתא פשיטא דטמא אף בלתי חזקת טומאה להרמב"ם הוא מדרבנן ולתוס' ורשב"א הוא מן התורה] אבל אין נ"מ בשם בין יש חזקת טומאה או לא לעולם טומאתן דרבנן ואין שורפין כו' והמשנה לא דברה בזה כאמור:
ב ויש לעיין דא"כ מה הקשו בעירובין ל"ה מר"מ שהוא ח"ק דמתניתין דמטהר בטומאה קלה ובעירוב איסור בספק עירוב הרי גם בטומאה אם הוא אב הטומאה מד"ס מחמרינן בספיקו ונימא שדין עירוב שוה לדין אב מד"ס ורציתי לומר דמפני שאיסור תחומין לית ליה עיקר מן התורה השוו אותו לטומאה קלה דהכא שאין לו עיקר מן התורה ג"כ אבל א"כ יקשה למה הוצרך לומר שם בש"ס דר"מ סבר תחומין מן התורה והקשו ע"ז מהא דמתיר ר"מ לקדר בהרים והל"ל דר"מ סבר עיקר תחומין מן התורה והיינו תחום של י"ב מיל הוי דאורייתא כמ"ש הרמב"ם רפכ"ז מהלכות שבת והוא דעת הרי"ף והגאונים ולכן דומה בדינו לאב מד"ס דמחמרינן בספיקו וא"ש הא דמקדרין בהרים דהיינו בתחום של אלפים אמה, הגם שיש לדחות מפני דבש"ס דידן לא נזכר חילוק זה בין אלפים לי"ב מיל ולר"ע גם אלפים הוי דאורייתא. אבל היא גופא קשיא דהרי להרמב"ם והגאונים. הלכה פסוקה היא ולמה לא הוזכר בש"ס דידן ליישב בזה המשנה כו', והריטב"א שם פי' מה שאמרו שבת נמי דאורייתא היא היינו די"ב מיל הוי דבר תורה ועוד דבאמת אב הטומאה מד"ס הרבה מהם אין להם עיקר מה"ת כלל כמו הא דגזרו על כותים שיטמאו כזבים דמן התורה אין להם לתא דטומאה כלל כמבואר ברמב"ם ספ"ב מה' משכב ומושב וכן טומאת ע"ז ומשמשיה אין לה עיקר בתורה כלל כמבואר ברמב"ם פ"ו מה' אה"ט ואפ"ה הן בכלל כל אב מד"ס דגזרו על ספיקן מפני דהשוו אותן לדאורייתא, ואם לומר דאכתי טומאה יש לה עיקר בדאורייתא משא"כ תחומין לית לה עיקר מן התורה, זה לא יתכן חדא דזה השיב ר"ה בר חיננא שם גם על טומאה קלה כו' דגם טומאה קלה יש לה עיקר בדאורייתא ואפ"ה הקילו בספיקן לר"מ א"כ לאו בהכי תליא ונוכל לומר דתחומין דמי לט"ח, ועוד דאכתי לא הוזכר סברא זו בש"ס ואיך מקשה בפשיטות מטומאה קלה על תחומין ונימא דתחומין שוו לאב הטומאה דגזרו גם על ספיקן, ולכן נראה לומר דזה פשיטא לבעלי הש"ס שאין לדמות שום איסור דרבנן לאב הטומאה מד"ס דהחמירו בספק ליטמא ולטמא אף באין שום חזקה לטמאו זה ודאי דבכל איסורי דרבנן לא גזרו כן ובספק אם נעל איסור דרבנן לתוך הקדירה מתירין בזה לכ"ע כמ"ש הפוסקים ביו"ד סי' קי"א לענין הא דאיסור דרבנן שנפל לשתי קדירות דאם יש לתלות שנפל לתוך הקדירה שיש בה ס' תולין ובאב הטומאה מד"ס בספק לטמא טמא ואף בספק ליטמא טמא כאמור וע"כ דחומר החמירו בזה יתר מכל איסורי דרבנן והרי מצינו בטומאות דרבנן שגזרו עליהם בחומר גם לשרוף תרומה וקדשים כמו ששה ספיקות כו' המוזכרים בשבת ט"ו וכמבואר ברמב"ם ספי"ג מה' אה"ט. וע"כ דדין הטומאות שאני בזה שמצינו בזה כמה פעמים שהחמירו בהם יתר על כל דיני איסורים וגם לפעמים הקילו בהם כו' ועיקר קושיית הש"ס ממה דהקיל ר"מ כאן אף נגד חזקת טומאה ש"מ דבדרבנן לא איכפת לן גם חזקה לטומאה ולמה החמיר ר"מ שם בעירוב דסברת הש"ס שעשהו ר"מ כחמר גמל מטעם דתרי החזקות הם מנגדות זל"ז חזקת אדם על תחום ביתו וחזקת העירוב שהונח מבע"י ולכן עשאהו חמר גמל והרי בדרבנן לא חייש ר"מ לחזקה כלל כו': ומעתה צדקו ביותר ד' רש"י שפי' על טומאה חמורה דהיינו טומאה דאורייתא דאם היה מפרש בטומאה ד"ס היה מוכח מזה דבדרבנן חשו להעמיד על חזקה באב מד"ס א"כ נימא דגם תחומין השוו לה ולכן פי' דלא איירינן כלל באב מד"ס דהתם טעמא אחרינא הוא שחשו לטמאותו אף בלתי שום חזקה וטומאה חמורה דהכא היא טומאה דאורייתא ועבור חזקת הטומאה חייב אשם תלוי וכנ"ל ואפ"ה בדרבנן לא חשו כלל להחזקה ולכן הקשו מזה לעירוב, ואכתי הוה מצי לשנויי דטומאה דהכא קילא שאין דמיונה בדאורייתא כלל הגם שגם טומאת ע"ז אין דמיונה בדאורייתא מ"מ הרי עשו אותה אב הטומאה משא"כ הך דפוסלי תרומה שגם מתחלה לא גזרו עליהם כ"א שיהיה האדם שני לטומאה שאין דמיונו בדאורייתא כלל שאדם יהיה שני לטומאה ולכן הקילו בספיקן אף ביש לו חזקת טומאה משא"כ הך דתחומין השוו אותו לאיסור לאו דאורייתא ומכ"ש לדעת הגאונים הנ"ל דיש לה עיקר בדאורייתא בתחומין של י"ב מיל מ"מ לא רצו לומר כן מפני שידעו אוקימתת ר"ה בר חיננא לקמן על קושיא דר"י אדר"י שתירץ דטומאה חמירא מתחומין א"כ איך יהיה סברת ר"מ להיפך דטומאה קילא מתחומין ולכן הוצרך לומר דר"מ סובר תחומין דאורייתא וכמשי"ת לקמן:
ג והנה הש"ך בכללי ס"ס אות ך' כתב דספק דרבנן ביש לו חזקת איסור אסור והביא ראיה ממתניתין דר"י מטמא אף בטומאה קלה וקיי"ל כר"י נגד ר"מ ותפסו עליו הבאים אחריו דהרי הרמב"ם פסק בדין משנתנו כת"ק מפני שנשנה בל' רבים וגם התוספתא שהובאה בר"ש כל ד' התוספתא אתיין כת"ק כמבואר שם, והפרמ"ג שם הקשה עליו מדינים המבוארים בסי' ר"א מסעיף ס"ז והלאה דמטהרינן שם אף ביש חזקת טומאה, והן המה ספיקי מים שאובים שטהרו חכמים אף שהאדם יש לו חזקת טומאה, ולדידי מהא לא איריא דהרי ר' יוסי לא פליג במ"ג בכל ספיקי מים שאובים ואמת הוא שהר"ש הביא במ"ג תוספתא על ספק מים שאובים דר"י אומר אומרים לו שלא יטבול באחד מהן ואם טבל ועשה טהרות טהורות, ופי' הר"ש שם דר"י לשיטתיה דמטמא לכתחלה בחזקת טומאה וסובר הר"ש דגם בדין משנתנו בטומאה קלה דמטמא ר"י אפ"ה אם עשה טהרות הטהרות טהורות, אבל לקמן אבאר שהר"ש לא צדק בזה כי זה דבר שא"א איך האדם יהא טמא והטהרות טהורו' ולקמן מבואר באורך, ובמשנתנו לר"י ודאי הטהרות טמאות ובספק מים שאובים דמטהר ר"י הטהרות ע"כ שם טעמא אחרינא הוא מפני דשם לא נפל הספק על האדם הטובל רק על המקוה שהיא בספק ג' לוגים מים שאובים אם כשרה לטבול בה או לא, ומאחר שהספק בשם על המקוה ואנן נכשיר המקוה מפני דהוי סד"ר שלא הים לו חזקת איסור שוב לא איכפת על מה שאדם יטבול בו דהספק לא נפל על האדם, ובמשנתנו שטימא ר"י הוא מפני דהספק נפל על האדם הטובל אם טבל או לא וכן במקוה שנמדד כו' אין כאן ספק על המקוה להבא דהיא ודאי פסולה והספק הוא איך היתה בעת שטבל בה הטובל וזה נוגע רק להטובל בה לכן ביש לו חזקת טומאה מטמא ר"י דאין הספק נוגע להמקוה רק להאדם ובספק מים שאובים הספק הוא על המקוה ומודה ר"י דטהור רק לכתחלה: אין לטבול בה כמשי"ת לקמן וא"כ לית פרכא מכאן על הש"ך, וע' בנוב"י חיו"ד סימן ס"ה שכתב כעין זה, וא"כ מדיני ספיקי מים שאובים לית פרכא על הש"ך אבל ממה שהרמב"ם פסק כאן כת"ק דא ודאי קושיא היא, אבל יש פנים לומר דגם אם הלכה כת"ק במשנתנו אכתי אין ראיה מזה להקל בכל איסור דרבנן שיש לו חזקת איסור דשאני ט"ק דקילא דלית דכוותה בדאורייתא כלל וגם ודאי טומאה לא השוו אותה לדאורייתא שעשו אותן רק כשני לטומאה כנ"ל באות ב' אבל בכל איסור דרבנן אין לנו ראיה מזה, וראיה דהקילו כאן בטומאה קלה שהרי אף במקוה שנמדד ונמצא חסר שבט"ח הטהרות טמאות ודאי אפ"ה הקילו כאן ואין ראיה מכאן לכל סד"ר. ומה שלא תירצו כן בעירובין על קושיא דר"מ אדר"מ דהכא בטומאה קלה הקילו [וכן בספק טהרת ידים הקילו כעין זה כמבואר במשנה דטהרות פ"ב מ"ד ור"י פליג שם כדהכא] הוא כמש"ל דלר"ה ב"ח שתירץ דר"י מקיל בתחומין יותר מט"ק ולכן לא רצו לומר דלר"מ יהיה הסברא בהיפך הגם שהיה אפשר לומר דר"מ סובר דתחומין יש לו עיקר בדאורייתא די"ב מיל הוי מן התורה ולר"י לית ליה בתחומין עיקר בדאורייתא דגם י"ב מיל הוי דרבנן ולכן הקיל בתחומין יותר וכ"כ הריטב"א שם דלר"י גם י"ב מיל הוי דרבנן מ"מ לא רצו לומר כן כי לא מצאו בש"ס פלוגתא דתנאי בדין י"ב מיל ולכן בחרו לומר דר"מ סובר כר"ע דתחומין דאורייתא, אכן לרבא שם דאמר דלכן הקיל ר"י בתחומין מפני דהעמד העירוב על חזקתו משא"כ הכא גבי טומאה איכא חזקה לאיסור היה יכול לומר באמת דר"מ מחמיר בתחומין יותר מט"ק דלית דכוותה בדאורייתא ולכ"ע ט"ק קילא מתחומין רק ר"י אוסר מפני החזקה ור"מ הקיל בט"ק אף בדאיכא חזקה ותחומין חמיר יותר, ומה שלא תירצו כן בש"ס הוא מפני דלר"מ גוף הדין בתחומין קשה להבין דלמה לא נעמיד העירוב על חזקתו ואף לפמ"ש רש"י שם דיש בעירוב חזקת תחום ביתו שמנגדת לחזקת העירוב מ"מ הוי ספק בדרבנן ואזלינן לקולא ולכן הוכרח לומר דר"מ סובר תחומין דאורייתא והוי ספק בדאורייתא ומכ"ש אם נאמר כסברת התוס' שם דחזקת תחום ביתו לא מיקריא חזקה כלל א"כ גם אם תחומין דאורייתא קשה לר"מ והריטב"א כתב שם דגם לרש"י חזקת העירוב עדיפא מחזקת תחום ביתו ולכן פירש"י שם בתירוצו דרבא על הקושיא מנגע באחד כו' שתירץ רבא הכא חדא חזקה לקולא ואוקמה רש"י בשני כתי עדים יע"ש וכתב הריטב"א מפני שהיה קשה לרש"י דאכתי בחדא חזקה לקולא היה לן להתיר וחזקת תחום ביתו לא הוי חזקה ולכן הוכרח לפרשה בשני כתי עדים דאז אין להעמידה על חזקתה וא"כ מובן מכ"ז דעיקר דחיקת הש"ס דר"מ סובר תחומין דאורייתא ואוקמינה בשני כתי עדים מפני שבמקומו מוכרע כן לר"מ אבל לכ"ע תחומין חמירי מט"ק (ור"י החמיר בט"ק מפני החזקה] וא"כ גם להרמב"ם דפסק הכא כת"ק אין ראיה ללמוד מכאן לכל סד"ר באיכא חזקה להקל:
ד והנה האחרונים המציאו לברר דינו של הש"ך בספק דרבנן שיש לו חזקת איסור מפלוגתת רש"י ותוס' בשבת ל"ד ע"א במימרא דרבא באמרו לו שנים צא וערב כו' דרש"י פי' שם דבערובי תחומין אם הונח העירוב בין השמשות הוי עירוב אף שאין כאן חזקת עירוב כלל והרי יש חזקה דתחום ביתו ואפ"ה הוי עירוב והתוס' חלקו עליו שם דכיון דלית חזקה לעירוב לא הוי עירוב והרמב"ם פ"ו מס' עירובין פסק כרש"י, והרשב"א והרמב"ן סברי כתוס' כמ"ש המ"מ שם בהי"ג, והמ"מ כתב שם דהרמב"ם פסק כר"ה ב"ח יע"ש והיינו דלרבא שם בעירובין לא הקיל ר"י בתחומין רק מפני שיש חזקת עירוב ולכן כתב המ"מ דהרמב"ם סובר כר"ה ב"ח ואף בלתי חזקת עירוב מקילינן שם לר"י. [ומה דאוסר ר"י בספק אם נטמא מבע"י או משחשיכה הוא מפני דבעינן סעודה הראויה מבע"י כמ"ש המ"מ שם]. אבל זה דחוק דהרי רבא עצמו הוא האומר בשבת להקל אף בלתי חזקת עירוב לפירש"י שם, ובשער המלך פ"י מה' מקואות כתב שד' רש"י והרמב"ם אתיין לרבא בשבת שם אליבא דת"ק דמתניתין בטמא שירד לטבול דמקיל כאן אף ביש לו חזקת טומאה והרמב"ם לשיטתיה דפוסק כת"ק כאן והתוס' וסייעתם יפסקו כאן כר"י ולכן אסרו בעירוב בלתי חזקת עירוב, והאריך בזה. ולדידי נראה שכ"ז אינו מוכרח דאף אם התוס' יפסקו כאן כת"ק אין ראיה מזה להקל בתחומין ושאר איסורי דרבנן וכמש"ל דט"ק קילא ודלא כר"ה ב"ח דאמר דטומאה חמירא דכרבא קיי"ל דר"י החמיר מפני החזקה ולת"ק מקילינן בט"ק אף במקום חזקה ותחומין חמירי ומה שלא תירצו כן על ר"מ כתבתי לעיל דבמקומו מוכרע דס"ל תחומין דאורייתא, והרמב"ם שהקיל שם בלתי חזקת עירוב נראה ג"כ דא"ש לתירוצו דרבא שם וכר"י ולא נפרש כפירש"י שכתב בדרבא דהכא איכא חזקת טמא לחוד ובעירוב איכא נגד חזקת תחום ביתו חזקת העירוב דזה לא נזכר בד' רבא כלל רק רבא אמר התם טעמא דר"י דהעמד טמא על חזקתו כו' ותו לא מידי ונוכל לומר דרבא סובר דבעירוב אין כאן חזקה לחומרא כלל דחזקת תחום ביתו לא מיקריא חזקה כלל וכמ"ש התוס' שם ד"ה אר"י שיש סברא לומר כן, ולכן בכל הסוגיא לא הוזכרה כלל חזקת תחום ביתו, והוא מפני דעד שקידש היום אין כאן חזקה לתחום ביתו וחזקת חול לא מהני לשבת ועד כאן לא אמרינן העמד על חזקחו אלא היכא דהספק בא להוציא מחזקה הקודמת לו אבל חזקת תחום ביתו קודם ביה"ש לא היה לו כלל דאכתי הוא חול וכשבא ביה"ש נפל הספק אנה קנה שביתה וגם הוא מבע"י צוה לערב עליו ואין חזקה כלל להאיש בתחומו ולכן מקיל ר"י בזה אף בלתי חזקת עירוב כלל, וזה לדעתי ברור בטעמו של הרמב"ם ולא למד כלל תחומין מטומאה קלה דהכא, והתוס' דסברי להחמיר בתחומין בלתי חזקת עירוב אינו מוכרת דיפסקו כאן כר"י רק דט"ק דהכא קילא, אכן לרש"י דסובר דחזקת תחום ביתו מיקרי חזקה ואפ"ה הקיל בשבת בלתי חזקת עירוב ע"כ יוכרח לומר דרבא בשבת סובר כת"ק דמתני' דמקואות ולמדה מט"ק דהכא או דרבא בשבת סמך על משנה דשבת שם שאמרה צריך לומר עם חשיכה ערבתם כו' משמע דרק לכתחלה יש להניח עירובי תחומין מבע"י אבל בדיעבד הוי עירוב אף בלתי חזקת עירוב כלל, ובנוב"י חיו"ד סי' ס"ה האריך בזה וכל דבריו אינם מבוררים כמבואר למעיין:
ח ולפ"ז לתוס' ורמב"ן ורשב"א דפסקו בעירובי תחומין להחמיר בלתי חזקת עירוב נראה דשפיר יש לפשוט דינו של הש"ך דבכל איסורי דרבנן בספק איסור מעמידין על חזקתו ביש לו חזקה לאיסור ואפ"ה במתניתין יתכן שיהיה הדין כת"ק דהכא דבטומאה קלה הקילו, ומהרמב"ם דפסק גבי תחומין להקל אין ראיה דשם לית חזקה לאיסור כלל דחזקת תחום ביתו לא הוי חזקה כלל וגם מהא דמתניתין אין ראיה דבטומאה קלה הקילו דאין ללמוד איסור מטומאה דהרי ע"כ באב מד"ס החמירו יותר לחוש גם בספק בלתי חזקם כלל כנ"ל באות א', וא"כ אין להפליא אם בט"ק הקילו אף במקום חזקה ואין לנו סמך להקל רק מדרש"י שהוא פי' דגבי עירוב איכא חזקת תחום ביתו ואפ"ה לדעתו הקיל רבא אף במקום חזקה כאמור ועכ"ז יש לומר דאף שרש"י פי' כן בעירובין מ"מ יתכן דבשבת שהקיל רבא בתחומין בלתי חזקת עירוב יאמר גם הוא דרבא לא יסבור חזקת תחום ביתו וכמש"ל בשם הריטב"א דגם לרש"י חזקת תחום ביתו גריעא מחזקת עירוב ואף דבהונח ביה"ש אין שם חזקת עירוב מ"מ חזקת תחום לחוד לא יכריע לאסור, וא"כ הגם שהש"ע א"ח סימן תט"ו נראה דפסק כהרמב"ם ורש"י [שהביא דעת התוס' שם בשם:
והתירו בס"ס, [ולפ"ז קרובים דעת הסוברים דס"ס במקום חזקה אסור כמבואר בש"ך בכללי ס"ם דהרי במקום חזקה ספיקו אסור מן התורה ולא יועיל עוד ספק להתיר וכבר התעוררו האחרונים מזה] וא"כ ענין ס"ס לא הוי כרוב, ולפ"ז יתכן להתיר באיסור דרבנן אחרי שמתירים שם ספק במקום חזקה נתיר ג"כ בס"ס לאיסורא, דהרי חזקה עדיף מס"ס להסוברים דס"ס במקום חזקה לא מהני ואפ"ה בדרבנן מתירים במקום חזקה א"כ יותר קל להתיר בס"ס בדרבנן אבל להסוברים דס"ס מותר במקום חזקה ועדיף ס"ס מחזקה א"כ אין ראיה להתיר ס"ס לאיסורא בדרבנן, וכן להתוס' ורשב"א דספק דאורייתא אסור מה"ת ע"כ הא דמתירים בס"ס בכ"מ הוא מפני דנחשב כרוב להיתרא א"כ גם בדרבנן אין להקל, ועכ"ז נראה מאחר שהתוס' לא ירדו לחלק בין ט"ק לשאר איסור דרבנן ואפ"ה דעתם להתיר בס"ס לחומרא א"כ הסומך ע"ז להתיר בדרבנן בס"ס לאיסורא אין מזניחין אותו ודוקא בדרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא כנ"ל:
(פסקא ג"') שם בסיום ד' המשנה אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור. הנה בר"ש סוף מ"ג במ"ש בסוף דבריו על התוספתא דר"י אומר שלא יטבול כו' ואם טבל באחד מהן ועשה טהרות טהורות וכתב שם הר"ש דר"י לשיטתיה קאי במתניתין וגם במתניתין הטהרות שעשה טהורות וזהו שאמרו דספיקו לטמא טהור, וכתב עליו המל"מ ודברים אלו תמוהים הם בעיני דאיך יתכן שהאדם יהיה טמא והטהרות יהיו טהורות, ונעלם מהמל"מ שגם התוס' בעירובין ל"ו ע"א פירשו כהר"ש, ועכ"ז גם הנוב"י בחיו"ד סימן ס"ה תמה על פי' התוס' והר"ש, ולדידי תמיהת המל"מ איך יתכן שהאדם יהא טמא והטהרות טהורות לא נפלאת היא דהרי מצינו גדולה מזו גם בספק טמא מן התורה שכתב הרמב"ם פי"ד מה' אה"ט הלכה ח' חבית שהיא מלאה משקין ופשט הטמא את ידו לאוירה ספק נגע במשקין ספק לא נגע בהן המשקין טמאין והחבית טהורה שאין ספק המשקין מטמא כו' וכתב שם עוד בבא כיוצא בזה יע"ש, הרי אף שהמשקין נגעו בבירור בחבית אפ"ה המשקין טמאין מספק מפני שטומאת המשקין לטמא עצמן מן התורה והוי ספק דאורייתא והחבית טהורה שטומאת המשקין לטמא החבית הוא מדרבנן ולכן הוי סד"ר ולקולא, הרי שמצינו אף בספק טומאה דאורייתא שהוא עצמו טמא ואינו מטמא במגע את אחרים כ"ש נידון משנתנו לר"י שעיקר טומאת הספק הוא מדרבנן יתכן ודאי דטהרות שנגע בהן לא נטמאו מספק וד' הרמב"ם הנ"ל מבוארים בתוספתא הובאה בר"ש פ"ד דטהרות מ"י, ומה דקשה לכאורה הרי בלא"ה המשקין הם שניים לטומאה דהטמא היה ראשון לטומאה דאם היה אב היה מטמא כלי מאוירו וא"כ איך שניים יטמאו כלי דכבר כתבתי לעיל פ"ק מ"א שגם לדעתו משקין שניים מטמאים כלי אם מקורו מאב דאורייתא או דרבנן, וא"כ אין כאן תימה על פי' התוס' והר"ש:
ועכ"ז נראה דהפי' במשנה הוא דלא כתוס' ור"ש דכאן לר"י גם הטהרות טמאים כפשט ד' המשנה דבטהרות עסקינן שהתחיל לומר כל הטהרות שנעשו כו' מפני דכאן מה שמטמא ר"י בט"ק הוא מפני דהעמד הטמא על חזקתו וכמש"ל דלר' יוסי כל ספק במקום חזקה העמידנו על חזקתו והוי ודאי לא ספק ומה יועיל חזקת טהרה דטהרות אחרי שהטהרות לא יפעלו מאומה לגרע חזקת טומאה של הטובל והטמא בחזקתו ונימא דודאי לא טבל ואיך יטהרו הטהרות וחזקת טהרה דידהו אזיל ליה דהרי הטמא נגע בהם בודאי וכ"כ הריטב"א בעירובין שם דכל היכא שהטמא נגע בטהרות אין כאן מה להעמיד הטהרות על חזקתן דהרי פקע חזקה דידהו ולכן לר"י גם הטהרות טמאות. ומה שהתוס' בעירובין דימו חזקת הטהרות לחזקת המקוה שהקשו שם בש"ס אדרבה העמד המקוה על חזקתה ומשני במקוה שלא נמדד וע"ז כתבו התוס' דכמו דנוכל להעמיד המקוה על חזקתו כן נעמיד הטהרות על חזקתן, אין הנידון דומה דחזקת המקוה באה לגרע ולהפקיע חזקת הטומאה ונוכל לומר אוקי חזקה נגד חזקה ובמקוה שלמה טבל אבל חזקת הטהרות לא יגרעו ולא יפקיעו חזקת הטמא וכיון שהטמא בחזקתו ממילא גם הטהרות טמאים דפקע חזקה דידהו שהרי הטמא נגע בהן כד' הריטב"א הנ"ל, ואינו דומה גם לנידון של החבית מלאה משקין שהבאתי לעיל מתוספתא והרמב"ם פי"ד מה' אה"ט דהתם לאו עבור חזקת הטומאה מטמאינן להמשקין רק מספק לחוד כדין ספק טומאה ברה"י ולכן החבית לא נוכל לטמאות מספק דהוי סד"ר ולקולא, (ומה דקשה ע"ז הרי עיקר הספק בא בדאורייתא וע"י גלגול בא לו שהוא דרבנן ובזה לא אמרינן סד"ר לקולא יתבאר לקמן בעז"ה], ונידון משנתנו דטומאת הטובל הוא עבור החזקה גם הטהרות טמאות, ומה שאמר ר"י ספק ליטמא ולטמא טהור היינו בספק אם אכל אוכלים טמאים כו' או באכל אוכלים טמאים ואח"כ מסופק אם נגע בטהרות זהו ספק ליטמא ולטמא טהור ובא לאפוקי מאב הטומאה מד"ס דגם ספק ליטמא ולטמא טמא כמבואר בטהרות פ"ד מי"א, ואמר בכאן דבע"ק ספק כזה טהור וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה והרא"ש וכ"כ הרע"ב אבל הטהרות טמאות לר"י כאדם עצמו בספק אם טבל, אבל מובן מכ"ז שד' התוס' והר"ש אינם זרים ותמוהים כאשר חשב המל"מ רק שהאמת הוא כהרמב"ם והרא"ש, וספיקי מים שאובים שטיהר ר"י הטהרות יתבארו לפנינו בעז"ה:
א והנה בכל בבי משנתנו נקט לה תנא דידן בספק טבל במ"ס והיה נראה מזה מדלא נקט לה בשני מקואות א' כשר וא' שאוב וטבל באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל לחלק ג"כ לת"ק בין ט"ח לט"ק מפני דבספק אם טבל בשאוב לעולם יטהר גם הנטמא מטומאה חמורה כמשי"ת, אבל בתוספתא המובא בר"ש מבואר שם דשני מקואות א' שאוב וא' כשר וטבל בא' מהן מט"ח ועשה טהרות תלויות והעתיקה הרמב"ם בפ"י ה"ז בא' שאוב וא' כשר וטבלו בהן שנים א' טמא ט"ח וא' בט"ק הטובל מט"ח טהרותיו תלויות יע"ש. ויש לעיין לפי דעת הרמב"ם ורבו הר"י הלוי ז"ל והגאונים דכולו שאוב אין פסולו אלא מדרבנן כמש"ל בפ"ק א"כ בספק אם טבל בשאוב הרי כאן ספק דרבנן ולקולא ולמה טהרותיו תלויות היה ראוי להיות טהורות לגמרי. ואין לומר דמאחר דהטמא עצמו טמא מן התורה א"כ כל ספק שיסתפק בו מיקרי עיקר הספק בדאורייתא ועל ידי גלגול בא לו שהוא מדרבנן ובזה לא אמרינן סד"ר לקולא. דז"א דכלל הזה שאמרו ומבואר בש"ך בכללי ס"ס סימן י"ט דאם ע"י גלגול בא לדרבנן לא הוי סד"ר היינו באם מתחלה היה הספק בדאורייתא ואותו הספק עצמו חזר להיות ע"י גלגול דרבנן כמו ספק איסור תורה שנתערב ברוב במינו שכתב הש"ך שם דעיקר הספק היה בדאורייתא ומה שאח"כ ע"י תערובות יוחזר לדרבנן לא מהני ספק דרבנן, אבל נידון דידן שבטמא לא היה ספק כלל ולא היה לו מעולם ספק בדאורייתא ואח"כ כשטבל ואינו יודע אם בשאוב אם בכשר הרי מן התורה טהור לגמרי דגם שאוב מטהר והוי ספק בדרבנן והוה לן למיזל לקולא שיהיה טהור לגמרי דהספק מעיקרו נפל במלתאי דרבנן, ואין כאן דררא דספק דאורייתא כי אין אנו מטילים ספק בדאורייתא רק מספקינן בדרבנן והול"ל סד"ר לקולא. ואין לומר דהוי סד"ר באתחזק איסורא דהרי הוחזק כאן האיסור של מים שאובים, ז"א חדא דהרי כתבתי לעיל דלהרמב"ם מותר סד"ר באתחזק האיסור, ועוד דזה לא מיקרי אתחזק איסורא דעיקר הענין מה דמחמיר הש"ך בהוחזק האיסור בסד"ר הוא מפני דמעמידין על החזקה וזה היה יתכן אם היינו רוצים לסלק מכאן איסור השאיבה אז היינו אומרים דהרי הוחזק בכאן כשל תורה דשמא היו המים טמאים והוי כאן פסול דאורייתא ולהנחה הזאת בכולו שאוב גם אם נתערבו המקואות וטבל בהם לא עלתה לו טבילה דהחמירו בזה כעין דאורייתא, ובנפלו ג' לוגין גם אם לא נתערבו וטבל באחת מהן עלתה לו טבילה דאין כאן חזקה לאיסור, ולהלכה נראה ודאי בכולו שאוב להחמיר דלא עלתה לו טבילה אף אם נתערבו המקואות, ובנפלו ג' לוגין ונתערבו המקואות בדיעבד עלתה לו טבילה כמ"ש הש"ך על ד' הש"ע בסעיף ע"ג רק לכתחלה לא יטבול כמ"ש הש"ע ולמעשה יתבאר במ"ג. ואם לא נתערבו המקואות ונפלו ג' לוגין כו' מעיקר הדין נראה לדעתי דעלתה לו טבילה עכ"ז מסתפינא להקל אם בנקל לטבול שנית, ואם כבר שמשה כו' נראה ודאי לא להצריכה טבילה שנית שגם בלא נתערבו המקואות וספק אם טבלה בכשר או באותו שנפלו השאובים אבל בכולו שאוב יש להצריכה טבילה שנית, ובספק אם נפלו ג' לוגין אם נתיר לכתחלה לטבול כו' זה יתבאר לקמן במ"ג: (ד) ועפ"י מה שבארתי לעיל דמעיקר הדין הטמא שטבל ואינו יודע אם בשאוב או בכשר אין כאן חזקה לטומאה והוי סד"ר ולקולא רק שהחמירו בשאוב לעשותו כפסול דאורייתא, נראה לדעתי להוסיף דקדוק ערב בד' משנתנו דבמ"ב גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר אמרו כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ולא אמרו הטמאים שטבלו בה טמאים דאף שרצו לבאר במשנה דבנמצא חסר הטהרות טמאים ודאי כמש"ל מ"מ מדוע שינה לתלות ההוראה בטהרות שנעשו ע"ג ולא שנה בדין אדם הטובל בה כמו ששנה במ"א והיה די במה ששנה במ"ב טמאים סתמא לא ספיקו טמא נבין מזה דבמ"א טמא מספק ובנמצא חסר טמא ודאי, ואשר שינו להורות על דין הטהרות נראה לומר דבדינים דמ"א בספק טבל במ"ס או לא כמש"ל במקוה שלא נמדד או בשני מקואות בא' יש מ"ס ובא' אין בו ע"ס דטמא מספק זה דוקא באדם הטובל דבעי מ"ס מה"ת אבל אם הטביל כלים בספק של מ"ס הן בשני מקואות א' היה בו מ"ס ובשני לא היה או במקוה שלא נמדד וספק היה בו מ"ס מטהרינן מט"ח דמה"ת די ברביעית לכלים רק שיהא כולה מתכסה כאחת כמש"ל בפ"ק וא"כ הוי ספק במלתא דרבנן דמן התורה בבירור יצאה מטומאתה רק הספק הוא בדרבנן אם טבל בלא היה בה מ"ס ואזלינן לקולא ולא מצרפינן חזקת טומאה של הכלי לספק מ"ס דהרי מה"ת בבירור יצתה מחזקת טומאתה כמש"ל בענין שאוב וגם אינו שייך כאן בע"י גלגול בא שהוא דרבנן כי לא מספקינן כלל במלחא דאורייתא רק בדרבנן כמש"ל ולכן בכה"ג בהטבלת כלים היינו מטהרין הא ודאי בספק טבל או לא טבל גם בכלי טמא אבל אינך שני בבות בספק מ"ס דוקא באדם מטמאינן לא בכלים, ולשון הראב"ד בבעה"נ ספיקו טמא למדנו מכאן כי ארבעים סאה מן התורה ע"כ ומבואר הוא דטבילת כלים שהוא דרבנן מטהרינן, אבל בהך דמקוה שנמדד ונמצא חסר שכתבנו לעיל דודאי טמא הוה דיש כאן עוד גריעותא דתזקת חסרון של המקוה דאמרינן חסר ואתאי בזה אמרו כל הטהרות כו' דאף כלים שהוטבלו בהן מטמאינן, ואף דבט"ק כתבתי לעיל דאף בכה"ג טהור הרי מט"ק לא ילפינן ובכלים בט"ת מטמאינן כה"ג אף שכתבתי לעיל דחזקת חסרון לחוד לא יועיל לטמאות בלתי חזקת הטומאה וכאן חזקת הטומאה אינה מצורפת עם ספק הטבילה מ"מ בדאיכא ריעותא לפנינו חשו לטמאות אף בכלים מפני שעיקרו בא מט"ח:
ונ"מ גם בזה"ז לענין טבילת כלים הנקחים מן הנכרים בספק טבל במ"ס כגון שני מקואות לפניו וספק באיזה טבל יש לטהר או בספק אם יש בה מ"ס לרש"י שלא נמדדה מעולם. ולריטב"א בנמדדה רק שיש זמן רב וטבל בשם יש לטהר דהוי סד"ר, אך בכלים הנקחים איכא מאן דסברי שדומין לטבילת אדם דבעינן מ"ס מה"ת, ועכ"ז הרי הרמב"ן ז"ל בפי' התורה דעתו דכל עיקר הטבילה הוא דרבנן וכ"נ דעת הרמב"ם פי"ז מהמ"א. [אך הרשב"א הבין מדעתו שסובר שהוא דאורייתא כמבואר שם] א"כ בשעת הדחק יש להקל אבל בטבל במקוה שנמדד ונמצאת חסרה אין לטהר בזה דבכה"ג גם בכלים לא התירו כמש"ל:
ה נשוב לראות מה הדין בספק טמא שטבל במקוה שכולו שאוב או במקוה שנפל לתוכה ג' לוגין כו' האם לדונו כסד"ר לקולא, ופשיטא מלתא בכולו שאוב אין בזה היתר דאף בשני מקואות וספק אם טבל בשאוב אמרנו לעיל דאין כאן סד"ר כ"ש הכא אף גם בנפל ג' לוגין כו' שהתרנו לעיל בשני מקואות מ"מ בספק טמא ספק טהור אין להתיר דזה מיקרי ע"י גלגול בא לו שהוא דרבנן ועיקר הספק היה בדאורייתא וכל כי הא אין להתיר בסד"ר כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס סי' י"ט וכ"כ בנב"י סי' ס"ה אך לא מטעמי' דהנב"י כתב שם הטעם דכל שעיקר הספק נפל בדאורייתא אף שאח"כ נעשה דרבנן מ"מ הספק שאנו דנים בו הוא בדאורייתא ולכן אין להתיר, ולדידי אין כלל זה נכון משתי ראיות גדולות, ראשונה מד' הרמב"ם שהבאתי לעיל במ"ש פי"ד מה' אה"ע ה"ח בחבית שהיא מלאה משקין ופשט הטמא את ידו לאוירה ספק נגע במשקין כו' הרי המשקין טמאים והחבית טהורה כו' והטעם הוא דמשקין טמאים מספק מפני שטומאתן מה"ת והחבית טהורה דטומאת משקין לטמא כלים הוא דרבנן והוי ספק דרבנן והרי עיקר הספק דמספקינן הוא בדאורייתא דאין ספקנו על החבית אם נגעו בה המשקין רק במשקין אם נגע בהן הטמא ואפ"ה החבית טהורה, וכתב שם עוד דאם נתערב משקין שטמאין בספק במשקין שבחבית המשקין טמאים כולם בספק והחבית טהורה, הרי זה סותר להדיא כללו של הנב"י. עוד ראיה מד' הרמב"ם בפ"ו מהלכות עירובין שהובא לעיל בדברי שהתיר שם בהונח העירוב ביה"ש אף דאין לו חזקה להתיר הוי ספק עירוב ולקולא, וא' שם בהע"ו אבל אם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב שאינו סעודה הראויה הרי מבואר שדוקא עבור טעם דבעינן סעודה הראויה אינו עירוב ולא אמר הטעם מפני דעיקר הספק הוי בדאורייתא דאין לנו ספק על העירוב אם קנה רק על התרומה אנו דנין בספיקן וכל שאנו דנין הספק בדאורייתא הוא אסור וע"כ דזה לא איכפת לן, איברא שהנב"י שם חשב לפרש ד' הרמב"ם שכוונתו כן דבעינן סעודה הראויה וזו אינה ראויה לאכול מפני ספק טומאה דהוי בדאורייתא אבל כל מבין יבין שנטה מפשט הפשוט שאין זו כוונתו כלל רק מפני דבעינן סעודה הראויה מבע"י וכאן אין לו מה לאכול כמ"ש שם בהלכה שאח"ז בנתערבו הככרות ואמר עירובי בטהורה דאינו עירוב ג"כ שאין כאן סעודה הראויה כו', ומבואר לכל מעיין דמה דעיקר הספק בדאורייתא לא איכפת לן כלל כל שהוא עתה דרבנן רק מפני דבעינן סעודה הראויה לאכילה, וכן מוכת בקושיית הרשב"א שהביא המ"מ שם בהי"ג שהקשה על מה דמתיר הרמב"ם בהונח העירוב ביה"ש ממה דאוסר בספק טמא כו' ואידי ואידי ספק הוא בלתי חזקה להתיר ולמה התיר בהונח ביה"ש והו"ל לתרץ דבהונח העירוב ביה"ש אין הספק בדאורייתא אף שביה"ש הוא ספק יום או לילה והוי ספק לענין כמה דברים אסורים מה"ת מ"מ לזה שהניח העירוב אין ספיקו לענין דאורייתא כלל רק לענין עירוב, ועוד דאטו מי איירינן בהונח בביה"ש האמיתי דוקא שספק לחכמים בו בדאורייתא הרי נוכל לפרש שהניח העירוב ומסופק לו בהזמן אם היה עדיין יום גמור או שהיה לילה ועיקר הספק היה רק לענין עירוב, ועוד דאם הרשב"א סובר דספק ביה"ש הוי ספק בדאורייתא עדיפא מינה הו"ל להקשות איך מתיר הרמב"ם בהונח ביה"ש הרי הספק בדאורייתא הוא ואין כאן חזקה להתיר אלא ודאי שגם הרשב"א סובר דאין לחלק בהכי דאף שעיקר הספק בדאורייתא גבי ספק טמא מ"מ עתה הוא דרבנן ומה דאסרינן בספק טמא כו' להרשב"א הוא מפני דאין לו חזקה להיתר ולהרמב"ם הוא מפני דבעינן ישרפו. ואפשר ושם הים ניחא ליה לדחוק דישרפו לאו דוקא רק הכונה שטמאים ודאי אבל הכא דנקט הראשונות חלויות והשניות ישרפו מוכת שנקט בדקדוק דראשונות אין שורפין ושגיות ישרפו וע"ז קשה לו למה ישרפו ובפסול דרבנן וספק דאורייתא אין שורפין והיא קושיא עצומה, ובד' הרמב"ם ז"ל לא מצאתי דבר ברור דכאן בסוף פ"י מה"מ סתם כדברי התוספתא שמוכחת דעל כל טמאים מט"ק שורפין את התרומה ובפ"ז מה' אה"ט גבי כלים שנטמאו במשקין שגם הוא מי"ח דבר כתב בה"ד להודיע שטומאת כלים אלו מדבריהם שלא ישרפו עליהן תרומה וקדשים, ובפ"ת ובפ"ט שם שחשב כל הפוסלי תרומה לא הזכיר שריפת תרומה רק גבי ידים פ"ת ה"ת כתב ונשרפה על טומאה זו משמע דעל כל פוסלי תרומה אין שורפין ובסוף פ"ג מה' משכב ומושב כתב דבעלת כתם אין שורפין על מגעה מפני שטומאתה מדרבנן וא"כ לא אדע הכרע כדבריו איך סתם כד' התוספתא וגם בענין ספיקי טומאה צ"ע בדבריו דבפי"ב מה' תרומות כתב תרומה שנטמאת בספק לא אוכלים ולא שורפין ובפי"ג מה' אה"ט ה"י כתב תרומה וקדשים שנטמאו בספק אב כו' הרי אלו נשרפין בטומאה זו, ויש לחלק דבה' אס"ט איירי באב הטומאה ודאי ובספק מגע ובה"ת איירי בנטמאת מספק אה"ט שעיקר הטומאה בספק לכן אין שורפין וגם לזה לא ידעתי יסוד לחלק, ולפי דעת הראב"ד צריך לומר דהכא דאיכא עלייהו ספק שני טומאות ספק טומאה דרבנן וספק טומאה דאורייתא עשאוהו כאלו יש בהן שתי טומאות והיכא שיש שתי טומאות אף אם כל אחת אין שורפין עליה את התרומה מ"מ בהצטרפן יחד שורפין, ומה דתניא גבי בא במים שאובין דשורפין לאו דוקא הוא רק כונת הדברים דהוי ודאי טומאה כמש"ל והדבר צריך תלמוד:
ודע שבדפוסי הרמב"ם שלפנינו יש חסרון הניכר שם בפ"י מה"מ ה"ז שגרסא שלפנינו היא טבל בשניה ועשה טהרות הראשונות חלויות כשהיו והשניות טהורות ואם נגעו אלו באלו ראשונות תלויות ושניות ישרפו ואח"כ כתב וכן אם נטמא באמצע טומאה קלה כו' דאין לזה פירוש בריש דבריו מדוע שניות ישרפו הל"ל שניהם תלויות וכך צ"ל והשניות טהורות ואם נגעו אלו באלו שניהם תלויות, וכן אם נטמא באמצע ט"ק שביארנו וטבל בשני ועשה טהרות ראשונות תלויות ושניות טהורות ואם נגעו אלו באלו הראשונות תלויות והשניות ישרפו, וזה כד' התוספתא דאם נטמא באמצע ט"ק וטבל בשני השניות טהורות דהוי ספק בדרבנן ואם נגעו אלו באלו השניות טמאות ממ"נ אם טבל בשני בפסול הרי הם טמאות מט"ק ואם טבל בראשונה בפסול הרי הראשונות טמאות וטמאו את השניות וכך היתה גרסת הראב"ד בד' הרמב"ם וע"ז הקשה כמש"ל:
יתר ביאור ד' התוספתא במה שאמרה באחד שאוב ואחד כשר והיה טמא מטומאה תמורה וטבל בראשון ועשה טהרות בשני ועשה טהרות ראשונות תלויות ושניות טהורות ואם היה טמא ט"ק שניהם תלויות, פי' הר"ש אינו מחוור בזה כמו שהאריך בזה המל"מ והעיקר כפי' המל"מ דבט"ח יש לחלות יותר על הראשונות דטבל בשאוב מפני דבלתי טומאת בא ראשו ורובו במים שאובים הראשונות טמאות מספק טהרת טבילת הטומאה תמורה ותולין הקלקלה במקולקל משא"כ בטמא ט"ק דאין לתלות בראשונות יותר מאתרונות דבלעדי האחרונות היו הראשונות טהורות ומפני דאתרונות מוכיחות דא"א לטהר שניהן דהרי ע"כ אחת מהן טמאות לכן שניהם טמאות דאין במה לתלות, ומה שאמרו שם בשני בנ"א א' טמא ט"ק וא' להקר דשניהם תלויות זהו כשבאו לישאל כאחת ואם באו זא"ז שניהם טהורים, ובמל"מ האריך בזה:
מ"ג ספק מים שאובי' שטהרו תכמים כו' הוא בפ"ד דטהרות כמ"ש הר"ש, ולכאורה כל ספק דרבנן לקולא ולמה רשמו דוקא ספק מ"ש ואפשר מפני שיש בעניני טומאה וטהרה הרבם ספיקות שאסרום חכמים כמבואר שם באב מד"ס ולכן אמר דעל ספק מ"ש לא גזרו, אבל באמת נראה דבא להוציא ספק כולו מ"ש אף שגם הוא מדרבנן מ"מ אסרו בספיקו וכמש"ל במ"ב דלכן פסק הרמב"ם מדברי התוס' בטבל ושני מקואות לפניו וא' שאוב כו' דהטהרות תלויות ואם היה אחת מהן פסולה ע"י ג' לוגים היה הטובל טהור כנ"ל וע"כ דהחמירו בכולו שאוב וכמו כן במקוה ספק כולו מ"ש החמירו בספיקו ועשאוהו כעין דאורייתא, ולפי"ז הא דאמרו בתוספתא מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר ופסק כן הרמב"ם פ"י ה"ג היינו באופן דיש לו רוב או חזקה להיתר והיינו שהוא תח"י ישראל ורוב המשתדלים במילוי המקוה יודעים פסול שאוב ומחזקינן שנעשה בהכשר הא אלו היה תת"י ישראל רק שמצא בור מלא מים ברשות נכרי או בשדה אין להחזיקו בכשר כל היכא שיש לספק בו שנעשה בשאוב, ולכן נקטה התוס' מקוה שהניחו ריקן כו' ולא אמרה בור הנמצא מלא מים כו' מפני דלא הכשירו רק בור שהוחזק למקוה לטבול בה ולכן מחזקינן לה בכשרות מאחר שנעשית לשם טבילה אף שהניחה ברשות עצמו ומצאה אח"כ מלאה מ"מ מאחר שנעשית עבור טבילה מחזקינן לומר דהממלא אותה עשאה בהכשר, ואפשר דבשדה בור מלא מים אין לספק בו בשאוב כל היכא שאין אנו רואים בעינינו תשש מי מילא אותה ולצורך מה תלינן במצוי שנתמלא מגשמים אבל כל היכא שהדבר שקול אם נתמלא בהכשר או ע"י שאיבה אין לה הכשר עבור סד"ר מפני דהחמירו בה כעין דאורייתא דכן הוא פשט המשנה דלא התירו כ"א בספק נפל ג' לוגים כו', ואמת הוא שהר"ן בפ"ב דשבועות הביא ראיה מתוספתא זו דכולו שאוב דרבנן מדהתירו ספק כולו שאוב וע' ש"ך ס"ק קמ"ד שכתב כן, מ"מ לדעתי נראה מאחר שהוכחתי לעיל דבספק אם טבל בכולו שאוב חמיר מאם ספק טבל בנפסלה ע"י ג' לוגים וגם לשון התוספ' שאמרה בל' מקוה שהניח מוכיח דבספק כולו שאוב אין להקל כ"א עבור החזקה דהממלא עשה בהכשר, ויש להוכיח מזה מדנקט סתמא להכשיר עבור דתלינן דהממלא עשה בהכשר ומכ"ש לדעת הסוברים דפסול שאיבה דאורייתא דפי' התוס' היא עבור דתלינן דנעשית בהכשר וכמ"ש הר"ש במשנתנו ולא התנה בזה שיהא זמן גשמים שיבאו לשם בהכשר או שיהא נהר סמוך לו שיוכל להמשיך ממנה מוכח מזה דגם בלתי עת גשמים ובלתי נהר יש אופן לעשות מקוה בהכשר והיינו ע"כ ע"י מה שימשיכוה כולה דאל"כ אין פנים לעשותה בהכשר באופן אחר ויוכח מזה דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה אבל אין זו ראיה חזקה וכבר כתב הרמב"ם פ"ד ה"ט דאין לעשות כן, ויתבאר לקמן בעז"ה, ובמ"ש יתיישב מה דהביא הרמב"ם שם בה"ד דין צינור שמקלת מים למקוה והמכתשת נתונה בצדו ומחלק שם דאם יש רוב מים כשרים ה"ז כשר ותמהו ע"ז הכ"מ והש"ך בס"ק קמ"ד דהרי לדעתו אף כולו שאוב ספיקו מותר והסכים הש"ך שם לתירוץ השני של הכ"מ דכאן שאני שהפסול מוכיח והוסיף הש"ך דברים בזה שהפסול מוכיח יותר מהכשר כגון שהמכתשת קריבה יותר כו' או בענין שקל יותר לבא מהמכתשת כו', ולדידי לא נייח זה דכל ספיקי דרבנן שאנו מתירים היינו דוקא בספק השקול אבל אם צד האסור הוא קרוב או מצוי אין זה ספק השקול וא"כ למה התירו כאן להש"ך ברוב מים כשרים אם הפסול הוא קרוב או מצוי אין זה ספק השקול, ולפמ"ש דגם להרמב"ם והגאונים החמירו בספק כולו שאוב א"ש כאן בפשיטות. ומה דהוצרך הרמב"ם לומר שם באין רוב מים כשרים דפסול מפני שהפסול מוכיח ולא אמר כפשוטו מפני דספק כולו שאוב אסור הוא מפני דכאן אין מים במכתשת והצינור מקלח מים למקוה רק שיש תשש שמא מי הצינור הלכו דרך המכתשת ולזה לכאורה לא היה לנו לחוש דמה לן להחזיק פסול אחרי שיש מבוא לכתחלה ואם טבל ועשה טהרותיו טהורות וכתב הכ"מ שלמדה מהך דאמר ר"י גבי שני מקואות כו' ולפי"ז צ"ל דספק נפלו ג' לוגים או לא נפלו גרע יותר מאם היו שני מקואות בא' היה ארבעים סאה ובשני לא היה דשם ע"כ מותר לטבול לכתחלה בשניהם (וכמש"ל דאל"כ מה חילוק יש בין היה בא' מ"ס או לא היה בשניהם מ"ס]. וטעמא יש לומר דשם מקוה אחת כשרה בבירור ושניה ספק פסולה או לא והוי כעין ס"ס דיש לומר שמא יטבול באותה שהיה בה מקודם מ"ס ואף אם יטבול באותה שלא היה בה מ"ס אכתי שמא לא נפלו בה המים שאובים אף שאין זה ס"ס גמור מ"מ הוי כעין ס"ס ולכן מתירים לו לכתחלה משא"כ בספק נפלו ג' לוגים אין שם כ"א ספק א' ולכן אין מורים לו לכתחלה, ולפי"ז לא הותר לכתחלה בהא דשני מקואות בא' היה מ"ס כו' כ"א בנתערבו השני מקואות ואין ניכר מי הספק ומי הודאי כשרה אז הותר לו לכתחלה לטבול בא' מהן, אבל בהוכרו המקואות וידוע לנו אותה שהיה בה מ"ס לכאורה אין להתיר לכתחלה לטבול בתוך המקוה שלא היה מ"ס דלא עדיפא הך מקוה הספיקית מאם ספק נפלו כו':
ב אבל פשט המשנה אינו מורה כן רק דמותר בהים בא' מ"ס אף שהוכרו המקואות אח"כ. ויש לדחות דדומיא דסיפא קתני בלא היה בשניהם מ"ס דשם ע"כ לא הוכרו כו'. עוד צ"ע דא"כ סיפא בלא היה בשניהם מ"ס נשנית בל' פסול דאין לו במה יתלה ורישא בספק נפלו מים שאובים או לא נשנית בל' היתר דבזה טהרו חכמים ואיך יהיה דינם שוה אידי ואידי לכתחלה לא יטבול כו' ויש לדחוק בזה לומר דבלא היה בשניהם מ"ס נשנית בלשון פסול מפני דכמו שהן עתה בלתי ריבוי מי גשמים הרי שניהם בחזקת פסול ואין מתירים לו לרבות לכתחלה אבל זה דוחק גדול, וגם דמעיקרא דדינא פרכא דאיך למד הרמב"ם הא דספק נפלו ג' לוגים מהא דאם לא היה בשניהם מ"ס כו' דשם הרי ע"כ מקוה אחת פסולה מדרבנן ונתערבה חד בחד ואתחזק כאן איסור דרבנן לכן אין מורים לו לכתחלה לטבול באחת מהן משא"כ בספק נפל ג' לוגים לא אתחזק כאן איסור דרבנן ולמה לא יהא מותר לכתחלה, [ובמל"מ האריך בזה ורוב דבריו אינן מבוררים וגם מ"ש מקודם שהרמב"ם למד זה מהא דע"ז ל"ז ע"ב בספק טומאה ברה"ר כו' דזה פשיטא שאינו דומה כלל דשם סדא"ו הוא] ועוד דבשני מקואות יוכל להיות שיבא את"כ לודאי טומאה דרבנן כגון שיטמא שנית ויטבול בשניה ויגע בטהרות שנגע בהן מקודם משא"כ בספק נפלו כו', ועוד דבפ"י מה"מ לא הזכיר כלל ד' ר"י בשניהן פחותים ממ"ס ונפל ג' לוגים כו' ונשלמו אח"כ ע"י מי גשמים רק סתם לפסול ואיך נאמר שהניח העיקר והביא הנלמד ממנו ודוק, ובב"י לא הביא ד' הרמב"ם הנ"ל וגם בש"ע סעיף ס"ז סתם להתיר בספק נפלו כו' ובסעיף ע"ג כתב הך דשני מקואות שלא היה בהן מ"ס וירדו גשמים דאין מורין לו לכתחלה כו' וכתב הש"ך ע"ז דבדיעבד עלתה לו טבילה כד' ר"י בתוס' הנ"ל, א"כ הש"ע השמיט דעת הרמב"ם בזה, וגם בש"ע צ"ע שבסעיף ס"ח סתם בדין שני מקואות שלא היה בשניהם מ"ס דשניהם פסולים ופשיטא דלא איירי בעת שלא נתרבו להשלים שיעורן דאז בלא"ה פסולים וע"כ בא לומר דאף אם יתרבו להשלים השיעור הן פסולות והרי בסעיף ע"ג כתב דרק לכתחלה לא יטבול בהן כשהושלם שיעורן ובדיעבד עלתה לו טבילה, ואם בסעיף ס"ח בא לומר דלכתחלה אין לרבות אותן להשלים שיעורן הרי גדולה מזו כתב בסעיף ע"ג דגם אם נשלם שיעורן ממילא אין לטבול בהן לכתחלה, ונראה שהשואל בנוב"י סימן ס"ה עמד ע"ז והנוב"י דחה בקש יע"ש: וגם בד' הרמב"ם צ"ע אשר בפ"י מה"מ סתם להתיר בספק נפלו ג' לוגים ולא זכר כלל הא דאין מורין כו' וגם בשני מקואות שלא הים בשניהם מ"ס וספק נפל לאחת מהן כו' סתם לפסול ולא זכר דברי התוספתא דאם יושלם שיעורן בדיעבד עלתה לו טבילה:
ג והנראה ליישב פסקי הרמב"ם ז"ל ע"פ מ"ש לעיל דאיכא תרי גווני פסול שאיבה דע"י השאובים אם היו ג' לוגים נפסלה עד שיצא ממנה מלואו ועוד וזה דוקא בג' לוגים שנית דהשאובים אינן משלימין שיעורם וזה גם בפחות מג' לוגים. ויתכן לומר דמה שאמר בפי"ד מה' אה"ט ספק נפלו ג' לוגים או לא היינו בלא הושלם אח"כ המקוה ע"י מי גשמים ואיכא תרי פסולי, חדא מה שהשאובים השלימו שיעורה ועוד שנפסלה לעולם ע"י השאובים, ובזה דעת הרמב"ם דהיכא דאיכא בה תרי פסולי דרבנן אין מורין לו לכתחלה לטבול והטעם דזה קל לתקן להמשיך בה מים או ע"י מי גשמים עד שישלם שיעורה בלתי השלמת השאובים ולכן מחמרינן בזה, ועוד דספק אם נפסלה ע"י ג' לוגים אבל יש בה מ"ס כשרים הרי יש לפנינו שיעור מקום כשרה אף מדרבנן משא"כ בספק אם נשלם שיעורה ע"י מי גשמים הרי מספקינן גם בשיעור מקוה אם יש כאן כשר מדרבנן לכן מחמרינן בזה, ואפ"ה אם היה הספק בהשלמת השיעור מקוה בפחות מג' לוגים שאובים בזה מותר אף לכתחלה אף שג"ז פסול מדרבנן וקל לתקן מ"מ בפחות מג' לוגים בספיקן לא חשו להחמיר אף להשלמה, אבל בספק ג' לוגים דיש כאן חומר תרי ספיקי דרבנן בזה אין מורין לו לטבול. ומ"ש הרמב"ם בפי"ד מה' אה"ט ספק יש בהן כשיעור או לא אין הכונה בספק אם היו בהן ג' לוגים או לא היו ג' לוגים אבל נשלם שיעורה ע"י פחות מג' לוגים שאובים דאכתי יש כאן פסול דרבנן רק הכונה ספק אם היה בהן כשיעור ג' לוגים והושלמה המקוה ע"י ג' לוגים או לא היו בהן ג' לוגים וגם לא הושלמה ע"י שאובים והיינו שהיה בה מ"ס קודם נפילת השאובים או שהושלמה אח"כ ע"י מי גשמים וממילא אין בה חשש השלמם של שאובים, ולא נתת לזה לבאר שם רק בא לומר ספק נפלו או לא נפלו וכמ"ש דבנפלו איירי באיכא תרי חששות חשש פסול המקום ושמא נשלם שיעורה ע"י השאובים ואף בנפלו ספק יש בהן כשיעור ג' לוגים ונשלמה ע"י השאובים או לא פי' שאין בה שום תשש מהשאובים והיינו שנפלו פחות מג' לוגים ולא השלימו שיעורה ג"כ כגון שהושלמה אח"כ ע"י מי גשמים ועל ספק כזה אמר דאין מורין לו לטבול בחשש השלמת המקוה ע"י ג' לוגים שאובים דיש כאן תרי פסולי להחמיר וגם קל לתקן ולכן אסור לכתחלה, ובפ"י מה"מ איירי בחשש פסול שאיבה שנפסלה ע"י ג' לוגים אבל לא הושלם שיעורה ע"י השאובים רק שהמשיך לתוכה שאובים או מי גשמים להשלים שיעורה ובזה מורין לו לכתחלה לטבול בם, ובשניהם פחותים ממ"ס ונפל ג' לוגים לתוך א' מהן סתם לפסול בפ"י מה"מ כד' המשנה, והיינו אף בנשלם שיעורה אח"כ ע"י מי גשמים אפ"ה הרי כאן תערובות חד בחד ואתחזק איסורא ולכן אף דיעבד לא עלתה לו טבילה, ולא הביא ד' ר"י בתוספתא שנסתפק לו אם הם דברי יחידאה כי במשנה סתם לפסול ואפשר דגם בהוכרו המקואות ואחת נפסלה ע"י ג' לוגים וטבל באחת מהן וספק לו באיזה טבל ג"כ יאמר לאסור כמש"ל, דיש פנים לומר דזה גרע יותר שהספק נפל על האדם לא על המקוה וגם יש פנים לומר דהוכרו המקואות קיל יותר משא"כ בנתערבו המקואות הרי אתחזק איסורא בתערובות חד בחד כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס אות כ"א [וכתבתי לעיל שהפר"ח השיג עליו], ובהיו שני מקואות באחת מ"ס ובשניה אין מ"ס וספק היכן נפלו הג' לוגים בזה הדין כמו במקום אחת בספק ג' לוגים דאם נשלם שיעורה אח"כ ע"י מים כשרים מורים לו לכתחלה לטבול ואם לא נשלם שיעורם רק בספק השאובים אין מורים כו' זהו מה שאפשר לומר בדעת הרמב"ם ז"ל: