אור ברסלב

גלות עליות· רבי דב בער ליפשיץ

א

משנה א

גלות העליות על מסכת מקוואות לרבי דב בער בן שמעון ליפשיץ ז"ל: הקדמת הספר:

(ירמיה ט') כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כו'. לפי פשוטו חשב אלו הג' דברים חכם גבור ועשיר, שבהן אמרו (נדה ע"ז ע"ב) שנגזר עליהן מתחלת יצירה שיהיה במצב הזה, כמאמרם ז"ל שם דהמלאך שואל טיפה זו מה תהא עליה חכם או טפש גבור או חלש עני או עשיר. ולכן אין כאן במה להתהלל כי כך נוצר, וכ"כ המהרש"א שם בח"א. אבל יש להבין דעת המתהלל איך יתהלל בזה. והנראה שעיקר שאלת המלאך הוא כדי לידע איך לבנות ולארוג גוף זה הנולד, שאם נגזר שיהיה חכם צריך לבנות כלי מוחו שלמים ורחבים שיקבל רוב חכמה, וכן גבור צריך לארוג לו כל כלי גופו חזקים ומוצקים, וכן עשיר צריך לבנות לו לב רחב להתפאר בעושר ושיהיה לזה חשק לבבו, כי לבו של עני לא יתאוה לעושר רק טרף חוקו. ומובן הוא אשר בהיות לו כלי המוח מוכנים לקבל חכמה ומדע, אם זה האיש לא יפנה להתחכם להביט בספרי החכמה, הן בחכמת תוה"ק או בשאר ספרי מדע, ישאר נעור וריק מכל מדע, וכן הגבור אם לא ירגיל נפשו להיות אמיץ לבו בגבורים לא ימצא חיל אח"כ להראות גבורתו, וכ"ש העשיר כשלא יפנה להרבות בעסק ולא ישתדל בזה, ישאר עני ואביון כי לא יתנו אוצר ממעלה. וא"כ תועלת אריגת כליו הוא רק מכון לשבת שם החכמה והגבורה ועושר, והוא כאשר יתן לב להביט ולהגות בספרי החכמה, כל מה שישתדל בזה ימצא חכם יותר, עד אחר רוב השתדלות יפתחו לו שערי חכמה להבין יותר מאשר ראה בספרים, כמאה"כ יהיב חכמתא לחכימין, ובלב חכם לב נתתי חכמה. וכן בענין הגבורה ועושר, כאשר ישתדל בזה בלב ונפש ימצא עזר אח"כ מעל, יתר מאשר השתדל בכחו. וא"כ יש בזה שלשה חלקים, שתים מלמעלה ואחד בהשתדלותו. היינו אריגת כלי החכמה והגבורה והעושר הוא מגזירת עליון. והשתדלות בזה להיות חכם גבור ועשיר הוא מפעולת אנושי וכרצונו כן יפעל, וכשישתדל אז ימצא עזר מלמעלה להיות חכם אמיתי ומופלג בחכמה. וכן בגבורה ועושר. עיין רמב"ם פ"ה מהל' תשובה ה"ב שכתב, רשות נתונה להיות חכם או סכל. ותמה עליו שם בכ"מ דהרי הוא גזירת עליון. ובמ"ש נתיישב, דההשתדלות בזה תלוי ברשותו, ואם לא ישתדל ישאר סכל וריק, וכעין זה תירץ שם הר"ם. ומעתה יש מקום להמתהלל לומר כי נבונותי בכח ידי עשיתי, כי השתדלתי בכל עוז להגות בדברי חכמה וספרי מדע ועבור זה ניתן לי בינה יתירה, וכן בענין הגבורה והעושר, ולזה אמר שאל יתהלל החכם בחכמתו, היינו במה שפעל ועשה בכחו, כי גם זה בעזר מאתו הוא, כמו שסיים כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. אלו השלשה הם ענפי החכמה והגבורה והעושר, כנודע, כי חסד הוא ענף החכמה והתפשטות אורו, וכן משפט וצדקה הם התפשטות כח הגבורה ועושר. ולזה אמר שגם הכנת הכח אנושי הוא ממנו ית' אשר הוא מתחסד עם ברואיו וממציא להם די צרכם, ומשפיע חסדו על המשתדל בחכמה למצוא לו הכנתו, אם ברוב הגיון או בספרים הגונים, והוא הנותן לו כח ועוז להשתדל בזה, וא"כ גם בחלק השייך לעמל האדם הכל הוא מעזר ה' וחסדיו. וכן בענין הגבורה והעושר. ולכן אין לו במה להתהלל, כמאמר דהע"ה כי ממך הכל ומידך נחנו לך, רק חסד ה' על יראיו לחשוב להם במה שפעל ועשה בכחו כאילו הוא העושה בעצמו, כמאמר ולך אדני החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, היינו שחסדיו הגדולים יחשבו להאדם העושה פעולה טובה כאילו הוא העושה בעצמו, אבל באמת הכל מעזר וסיוע ממנו ית' ואין לו במה להתהלל כ"א ליתן תהלה לאל ית' שארג לו כלי החכמה בשפע רב, ונתן לו עזר להחחכם, וגם האיר עליו אור חכמה העליונה להיות מעין נובע מקור חכמה אם זכה לזה. ובעומק הדבר הקדים לומר בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע, ראשיתם הוא שם הויה ב"ה, וסופי התיבות עולים ע"ץ, כי האדם עץ השדה, הוא בגימטריא צלם אשר בצלם יתהלך איש, בו הוא גדל ובו תלוים כל מעשיו, צלם הקדוש הוא צלם הוי"ה אלהים אשר אור הוי"ה חופף עליו כל היום ובו כל מעשה אנוש ותחבולותיו. גם כי הרשות נתונה לכל אדם להטות מעשיו לכל אשר ירצה אבל סכל צפוי והכל בגזירתו ית', וגם כי המלאך יבנה לו כלי חכמה טובים, רצונו ית' האמיתי הוא המנהיג הכל. אשר אם יחונן את האדם יתגדל ויתחכם, ואם יוסר חלילה כח אורו ית' יתעה כשה אובד. ודבר זה הוא ענין עמוק כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' תשובה איך הוא דבר הזה אשר הרשות נתונה לו והכל ממנו יתב'. אבל דבר ברור שהכל ממנו ית' ולזה ימצא הרבה חלוקי מדריגות בעניני חכמי ישראל, יש שנותן רעיוניו לחכמתו בפנימית התורה, ויש שנותן כל מגמתו בפשוטי התורה, וכן ברמז, והכל ממנו יתב' כפי הטיית רצונו יתב'. וגם ימצא אשר רהיט בגפא ותובלא ולא מצא להתחכם לפי ערכו, כי זהו הכל ממנו ית'. ולזאת אמת יציב הדבר אשר המצא חלוקים רבים בין חכמי ישראל, יש מהם אשר ישים כל מגמתו להרביץ תורה ולהאדירה, כן לבטא רעיוניו עלי גליון ספר ולהשתדל להוציאו לאור ויש שימצא אשר השתדלותו הוא רק לעצמו. זהו הכל בגזירת רצונו יתב' המוליך את האדם בדרך הנכון לפניו. לזאת כל מוציא לאור מאשר חננו ה', הן הוא כח רצונו יתב' אשר הכין לפניו דרך הזאת, והחדל מזה גם הוא הטיית רצונו ית'. ואשר יחונן ה' ברב טובו יהיה כעץ שחול אשר גם עלהו לא יבול, ולזאת אין לדבר תועה על המשתדלים להוציא לאור יגיעם ועמלם, כי זה הוא חלק האדם והכל ממנו ית', ונפלאים המה דרכי ה' נשגבו ממנו ודעתנו. אבל כן הוא שהכל נעשה מרצונו וחפצו:

עתה הא לכם זרע בית ישראל את אשר חנני יוצרי, להוציא לאור חלק מכתבי, וזה חלקי מכל עמלי, אשר אבטח בשם ה' להיות דברי נטועים בבתי מדרשות. כי הספר הזה לא לבד לאנשים כערכי יועיל, אף גם לגדולי חקרי לב יהיה לתועלת, יען כי הלכה עמומה היא עוד לא נתבארה באר היטב, ואנכי ביארתי בעז"ה הכל בדרך הישר ומאזני צדק. אקוה לה' אשר ההוגה בהן ימצא טעם. ואם ימצא חלילה איזה דבר שלא יראה למביני מדע, ידינני לכף זכות ובזה אסיים בפסוקא דרחמי:

דבקתי בעדותיך ה' אל הבישני:

ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם: ויהי נועם ה' עלי ומעשי ידי יכוננו מעל, להיות מקובלים בין הוני תורת אמת, עדי יבא גואל צדק, ואז נזכה להלכה ברורה. המחבר: הוספה:

בפ"א מ"ז כתבתי באות ב' בביאור ד' הש"ס דכתובות ה' זו אמה, דמפרק עלינבוגן עד תשלום אצבע הארוך הוא אמה בת ששה טפחים בכל אחד לפי מדת טפחיו, וסמכתי על ד' ד"ז רבינו רגאון נ"ע שכתב כן בא"ח סי' שמ"ט. ונראה שהוציא כן מדברי המג"א סק"ב יע"ש. [אך הפרמ"ג ומה"ש לא הבינו כן]. עתה יצאתי למדידה ונראה לעין שלא נמצא בפרק הזרוע עד האמה שליש מכל גופו של אדם עד ראשו רק ערך שליש מכתפו של אדם, וא"כ יתכן לומר דמה שאמרו זו אמה היינו אמה בת חמשה טפחים, והיא מדה לאמת כלים לפי מה דקיי"ל כר"י, ומה שאמרו ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו, צ"ל לפי"ז דפשיטת היד לא יתפוס כ"א חמשה טפחים וטפח לפשיטת הרגל, דהרגל בעמידת האדם שוה עקבו לאצבעות רגלו, אבל בשכבו אז אצבעות הרגל יתארכו להלאה מן העקב ויתפוס עד קרוב לטפח. זהו מה שנראה להוסיף בזה:

בפ"ב מ"ד פ"א באות ג' כתבתי דלמ"ד מב"מ לא בטל לא יתכן שהשאובים ישלימו השיעור אם פסולן מה"ת. יש פנים לומר דאם קדמו הכשרים אז השאובים נטהרו גם הם בבואן לתוך הכשרים דהרי השקה במים טמאים מהני מה"ת בהיה שם רביעית כשרים כמ"ש בפ"ק וגם השאובים יוכשרו בהשקה וכולן טהורים לטבילה. אך לפי"ז אין לחלק בין רבו כשרים או שאובים רק בין קדמו כשרים או קדמו השאובים עפ"י חלוקי הדעות אם חוזר ונעור וצ"ע:

גלות העליות על מסכת מקוואות פרק א משנה א:

משנה א:

שש מעלות במקואות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, מי גבאים שתה טמא ושתה טהור, טמא. שתה טמא ומלא בכלי טהור, טמא. שתה טמא ונפל ככר של תרומה, אם הדיח טמא, ואם לא הדיח טהור:

משנה ב

מלא בכלי טמא ושתה טהור, טמא. מלא בכלי טמא ומלא כבלי טהור, טמא. מלא בבלי טמא ונפל ככר של תרומה, אם הדיח טמא, ואם לא הדיח טהור:

משנה ג

נפלו מים טמאים ושתה טהור, טמא. נפלו מים טמאים ומלא בכלי טהור, טמא. נפלו מים טמאים ונפל ככר של תרומה, אם הדיח טמא, ואם לא הדיח טהור. ר' שמעון אומר בין שהדיח בין שלא הדיח טמא ד נפל לתוכן מת או שהלך בחן הטמא ושתה טהור, טהור. אחד מי גבאים מי בורות, מי שיחין, מי מערות, סי תמציות שפסקו, ומקואות שאין בהם ארבעים סאה, בשעת הגשמים, הכל טהור. פסקו הגשמים, הקרובים לעיר ולדרך טמאים, והרחוקי' טהורים, עד שיהלכו רוב בני אדם ה מאימתי טהרתן. בש"א משירבו וישטופו, וב"ה אומרים רבו אף על פי שלא שטפו, ר' שמעון אומר שטפו אף על פי שלא רבו, כשרין לחלה וליטול מהם לידים ו למעלה מהן, מי תמציות שלא פסקו, שתה טמא ושתה טהור, טהור. שתה טמא ומלא בכלי טהור, טהור. שתה טמא ונפל בכר של תרומה, אף על פי שהדיח, טהור. מלא בכלי טמא ושתה טהור, טהור. מלא בבלי טמא ומלא בכלי טהור טהור. מלא בכלי טמא ונפל ככר של תרומה, אף על פי שהדיח, טהור. נפלו מים טמאים ושתה טהור טהור. נפלו מים טמאים ומלא בבלי טהור, טהור. נפלו מים טמאים ונפל ככר של תרומה, אף על פי שהדיח, טהור, כשרין לתרומה וליטול מהם לידים:

משנה ז

למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה. שבו טובלין ומטבילין. למעלה מהן מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין, שוה למקוה לטהר באשבורן, ולמעין להטביל בו בכל שהוא:

משנה ח

למעלה מהן מים מוכין, שהן מטהרין בזוחלין. למעלה מהן מים חיים, שבהן טבילה לזבים והזיה למצורעים, ובשרים לקדש מהן מי חטאת: פירוש הקצר:

מ"א שתה טמא כו'. דהמים שהיו בפי הטמא והוחזרו לתוך המי גבא לא נטהרו בהשקה מפני שאין בהן מ"ס וכשבטלו רביעית דמקוה בטלו אף השקה בפחות ממ"ס, אבל מה"ת נטהרו המים טמאים בהשקה מפני דמי גבא אינן מקבלים טומאה בחבורן לקרקע וכשישתה מהן הטהור ויחלוש המים חתעורר הטיפה טמאה לטמאות כל המים שבפיו אף שאין משקין מטמאים אחרים מה"ת והרי כאן ספק בתרי דרבנן, חשו בזה להחמיר, ולכשיטמא רביעית מים נטמא השותה ע"י שתיית רביעית מגזירת י"ח דבר, וכן הכלי שדלה בה והככר שהדיח והטיפה הטמאה המעורבת במים לא פקע טומאתה ואם רבו עליה מים טמאים תצטרף אליהם להרבות על הטהורים, וכשלא הדיח הכשר ולא אחשבינהו למים לא גזרו בזה מפני דהוי ספק בדרבנן, לכן כל היכא דלא אחשבינהו נחשבו כמחוברים. ור"ש מטמא בלא הדיח הככר מפני דסובר דמשקין מטמאים אחרים מה"ת לכן מחמיר בתלש המים שנטמאו גם הם אף דלא אחשבינהו. וכ"ז בהיו במי גבא רביעית וגם לא היו שאובים אבל בלא היו בהם רביעית נטמאו המי גבא מה"ת, ובהיו שאובים מקבלים טומאה מדרבנן אף ברביעית: (מ"ב) מלא בכלי טמא. קמ"ל דגם בכלי חיישינן שמא נשפך מן הכלי לתוך הגבא מים טמאים:

מ"ג נפלו מים טמאים. קמ"ל דאף בנפלו שלא לרצון חיישינן למים הטמאים ולא יתבטלו:

מ"ד נפל לתוכן מת או שהלך בהן הטמא כו'. אף דקדוב לודאי שבהלוכו הגביה מעט מים והוחזרו לתוך הגבא מ"מ מאחר דהוי ספק במלתא דהוי תרי דרבנן כאמור לעיל לכן היכא דלא החשיב המים נחשבו כמחוברים ולא נטמאו ע"י הטמא:

בשעת הגשמים הכל טהור. לאו אדלעיל קאי בשתה טמא כו', דאם הוחזק בהן טומאה לא יוטהרו עד שידעו שרבו מי גשמים, וכאן איירי בסתם מי גבא הקרובים לעיר ולדרך דבשעת הגשמים אין חוששין להן, אם מפני דהוי ס"ס שמא לא שתה מהן טמא ושמא רבו מי גשמים אח"כ, או מפני דבשעת גשמים ודאי לא ידלו מן הגבא דמים מצויים:

מ"ה בש"א משירבו וישטפו. דיש כאן תרי צדדים להקל דאם רבו מי גשמים תלינן מה שידלה אח"כ שיהיה מן רוב מים החדשים וגם שטפו ותלינן שטיפה הטמאה יצאה לחוץ, ולב"ה רבו לחוד די, אם מפני דתלינן מה שידלה יהיה מן הרוב, או דלא גזרו לטמאות רק המים שהיו שם בעת שבאו לשם מים טמאים אבל הבאים אח"כ לא גזרו עליהם מפני דגם אם ידלה אח"כ הוי ספק בתרי דרבנן. ולר״ש שטפו לחוד די דתלינן שיצאו הטמאים. וקיי"ל כב"ה: כשרים לחלה, הרמב"ם פירשה דאדלעיל קאי בלא רבו רק הם בחזקת טומאה מפני דקרובים לעיר ולדרך ואפ"ה כשרים לעיסה הטבולה לחלה דלאו כחלה ממש דעי:

מ"ו מי תמציות שלא פסקו. היינו שהרים בוצצים בכל עת מים חדשים, ולא חשו בזה לטיפת מים טמאים, אם מפני דהוי כרבו חדשים דבכל עת יבאו מים חדשים, או מפני דנחשבו קצת כמי מעין לבטל הטיפה הטמאה: (מ"ז) שבו טובלים. פי' טבילת אדם, ומה"ת בעינן דוקא מ"ס שהוא שיעור אמה על אמה ברום ג"א. ומטבילים היינו כלים, ומה"ת די לטבילת כלים ברביעית ומדרבנן בעינן מ"ס:

שמימיו מועטין. היינו שהוא מעין עומד או שזוחל קצת וע"י רביית השאובים נזחל להלאה ממקום זחילתו הקודם, מטהר באשבורן ובכ"ש, וזה דוקא כששפכו השאובים לתוך גומת המעין עצמו אבל אם שפכו עליו במקום זחילתו לא יטהר בכ"ש. והך כ"ש יש אומרים דהיינו דוקא לכלים אבל לאדם בעינן מ"ס. ויש אומרים דאף לאדם מטהר בכ"ש, ובש"ע פסקו כדעה הראשונה:

מ"ח מים מוכין. היינו מרים ומלוחים או פושרין, ולא נקראו מים חיים דמים חיים היינו ערבים ומתוקים, מים חיים היינו טובים לשתיה ובאים מנביעת הטעימת, ואף שהוא מעין עומד מטהר לזבים כו':

פירוש הארוך:

ס"א מי גבאים שתה טמא כו'. עד סוף מ"ד כולהו ענין אחד הוא, ופי' בהן הר"ש והרא"ש וכ"נ דעת הראב"ד פט"ו מה' ט"א ואחריהם נמשך הרע"ב, דכל החשש הוא בשתה טמא ואח"כ שתה טהור מפני הטיפה שנטמאה בפה הטמא ולא נטהרה בהשקה במי הגבא מפני שאין בגבא מ' סאה ותטמא הטפה אח"כ את השותם והכלי:

שדלה וכן הככר כו'. ויש לעיין טובא, חדא דאם באמת מי הגבא אינן מקבלים טומאה למה לא תהני השקה להטיפה אף בלתי ארבעים סאה ומנא לן דלהשקה בעינן ארבעים סאה. דהרי עיקר ענין השקה כתב רש"י בביצה י"ז ע"ב דלאו מדין טבילה הוא דאין טבילה לאוכלין ומשקין רק מדין זריעה הוא כמו זרעים שזרען בארץ שנטהרו מטומאתן ככה גם מים שנזרעו במים טהרו, ובבכורות כ"ב ע"א כתב רש"י כן בשם תשובות רבינו גרשום יע"ש, וכן מוכח ברמב"ם פ"ב מה' ט"א הי"ט כ' כ"א שסמך שם דין זרעים שזרען לדין מים שהשיקן כו', וא"כ למה לן שיעור מקוה כל היכא דמים המחוברים לקרקע אינן מקבלים טומאה יחשבו מים הטמאים הבאים עליהם לתוכן כנזרעו בהם ויטהרו ג"כ, ומנא לן כלל דבעינן לזה שיעור מקוה, לו יהיבנא להו דבעינן ארבעים סאה זהו מדרבנן שהצריכו לטובל כל דבר מ"ס דוקא אבל מה"ת די ברביעית לטבילת כלים רק שיהא כל גוף הנטבל עולה בהן בבת אתת כמ"ש רש"י בפסחים י"ז ע"ב ובתוס' שם והובא גם בר"ש לקמן במשנה ז'. וא"כ פשיטא דגם זריעת מים די מה"ת ברביעית מים מחוברים שאינן מקבלים טומאה וטיפה זו שנגעה בטמא נטהרה מה"ת רק מדרבנן תבעי מ"ס לדעתם, וא"כ למה נחוש בה לספק טיפה זו שמא תגע אח"כ באדם או בכלי הרי ספיקא דרבנן הוא וכ"ש שתטמא אדם או כלים דכל ראשון לטומאה אינו מטמא אדם וכלים מה"ת רק גזירה דרבנן היא לשותה משקים טמאים כמ"ש הר"ש. וכן גזרו בי"ח דבר דמשקין ראשונים יטמאו כלים כמ"ש הרמב"ם רפ"ז מה' אה"ט, וא"כ הרי כאן תרי דרבנן, אך אם היתה גוף הטיפה מטמאה מה"ת אין חומה שגזרו על אדם וכלים לחוש לספק דחשו בטומאת אדם וכלים להשוותן לאוכל דמטמאה מה"ת, וגם לפי מה שנבאר לקמן דגם אוכל אינה מטמאה מה"ת דאין משקין מטמאים אחרים מה"ת כמ"ש הרמב"ם רפ"ז מה' אה"ט מ"מ גוף הטיפה הרי טמאה מה"ת, ולכן חשו בה לספק אבל אם מה"ת גם גוף הטיפה נטהרה ע"י השקה איך חשו בזה לספק שמא תזדמן הטיפה לתוך פיו של השותה:

ב איברא דיש פנים ליישב פירושם ע"פ ד' הרמב"ם פרק ו' מהלכות מקואות ה"י בחבית מלאה מים שנפל לים הגדול דהטובל שם לא עלתה לו טבילה ואם נפל שם ככר של תרומה נטמא במים השאובים שנפל שם יע"ש, ולמה לא נטהרו השאובים שנפלו שם מפני שהושקו ונזרעו במי הים וע"כ דאין בזה דין השקה וצריך לומר הטעם דאף דמהני השקה גם אם המים בתוך הכלי כמבואר בביצה שם מ"מ זהו דוקא אם משיקן במקום שאם היו שלא בתוך הכלי והיו מתערבים עם המחוברים לקרקע היו מתערבים עם כל המים ולא היו נקוים בפ"ע, משא"כ הא דחבית שהמים הטמאים היו עומדים בפ"ע גם אם לא היו בתוך החבית, וגם נראה דשם איירינן שהמים הוטרו מחבית לתוך המים וכ"נ מד' רש"י במכות ד' ע"א ואפ"ה עומדים בפני עצמן מפני דמי הים קוו וקיימי ולכן אין כאן השקה, וא"כ גם נידון משנתנו במי גבא דהמים קוו וקיימי אפשר דלא מיקרי השקה להטיפה הטמאה מפני דעומדת בפני עצמה ויוצדקו ד' הר"ש והרא"ש ולא מטעמייהו, אבל באמת א"א לומר כן דהרי הרמב"ם פ"ב מה' ט"א כתב דין השקה כ"פ גם במי מקוה ולא חילק לומר דאם המים קוו וקיימי לא מהני להו השקה, ולכן באמת רש"י ותוס' דמכות ד' ע"א כתבו דגבי הא דמטמא הככר כו' גרסינן חבית יין ויין לא נטהר בהשקה אבל מים היו טהורים באמת ע"י השקה כמ"ש התוס' שם, וד' הרמב"ם שכתב דגם מים מטמאין הככר צע"ג כמ"ש המל"מ שם, וא"כ איך נוסיף לומר כאן הפי' במשנה באופן זה. וליישב קצת ד' הרמב"ם דפ"ו מה' מקואות הנ"ל עלה בדעתי לומר דשם שאני שהמים השאובים נטמאו בעת שהיו בתוך מי הים ע"י אדם הטובל בהן כמ"ש רש"י ולכן בנטמאו בתוך הים לא מהני השקה, אבל נסתר אצלי זה מד' הרמב"ם פ"ב מה' ט"א הכ"ה שמבואר שם דגם אם נטמאו המים בתוך מי הים מהני להו השקה בעודן שם לטהרן יע"ש, וצריך לומר דשם בפ"ו מה' מקואות חומר הוא שהחמירו חז"ל מפני שהטילו טומאה על אדם הטובל בו לכן תשו לטמאות גם הככר דאם נטהר הככר לא ישמעו לנו לטמאות האדם דיחשבו לומר הרי המים טהורים וכמי הים נחשבו ולמה יטמא הטובל בהן והוכרתו לטמאות גם הככר, וא"כ גם להרמב"ם אין זה מעלה ארוכה לנ"ד שלא נטהרה הטיפה בהשקה:

עוד יש ליישב קצת ד' הרמב"ם ע"פ מה שמבואר לקמן בפ' בתרא דמקואות דב"ש סברי דאין מטבילין מים יפים ברעים ופי' שם הרמב"ם הטעם דהשקה מטעם זריעה הוא והיכא דלא הוו ממין אחד לא נחשבו כגוף אחד כמשי"ת לקמן בעז"ה ואנן קיי"ל כב"ה דמותר להטביל יפים ברעים אף דלא הוו כגוף אחד מ"מ אפשר דבמי הים מודו ב"ה דלא מהני השקה דמי הים מין אחר הוא לגמרי ואינו דומה ליפים ברעים דאפשר שיומתקו הרעים ע"י איזה פעולה משא"כ מי הים אין להם תקנה. אבל צ"ע דא"כ גבי השקה הו"ל לחלק בהא ושם סתם הדברים, והריטב"א במכות כתב דמי הים מלוחים ואינן מתערבים וכן הוא באשכול סימן נ"ת, ובפי' מתניתין דהכא צריך לומר לדעתם דאחר שבטלו רביעית דמקוה אסרו גם השקה בפחות ממ"ס וחשו לספק הטיפה אף בדרבנן כמשי"ת באות ג':

עוד יש לעורר קצת על פי' הר"ש והרא"ש שחשו מספק שמא הטיפה תבוא בפי השותה והרי ספק טומאה צפה על פני המים מטהרינן בטהרות פ"ד מ"ת. אך ברמב"ם פי"ד מה' אה"ט מבואר שזה דוקא בשרץ ולא בטמא מת ובר"ש שם מוכת במ"ת ובמ"ג דגם בטמא מת הדין כן ועכ"ז לא ק"מ דמים במים לא מיקרי צפה דהיינו הנתתן כמבואר בשבת ה' ע"ב:

ג עוד יש להתבונן לפי' הר"ש והרא"ש וסיעתם דמבואר בש"ס בכורות כ"ב ע"א דכל היכא שהטומאה נתערבה ברוב דבר טהור שאותו הטהור לא נטמא במגע מהטמא דגם הטומאה בטל ברוב כההיא דשליא שנמות הולד ונתערב במי השליא דמי השליא אינן מקבלים טומאה מפני דלא הוו משקה ולכן גם מיתוי השליא בטל ואינו מטמא לא במגע ולא במשא ופסק כן הרמב"ם ספ"א מה' אה"ט. ואף דבבכורות כ"ג נראה דלר' יוחנן דסובר דטומאה תמורה בעינן עד לכלב אם לא היה סרות מעיקרו מטמא במשא והרמב"ם שם הי"ג והי"ד פסק כר"י מ"מ כתב הכ"מ בשם הרי"ף דהרמב"ם סמך על ברייתא דר"ת דאינה מטמאה במשא ואף דקמה בקושיא לא קמה בתיובתא, וצריך לומר הטעם דאינו דומה לנבילה בשחוטה דלח בלח נתערב היטב ובטל מלטמא במשא אף שבש"ס לא חלקו כן מ"מ לר"ח צריך לחלק בהכי, וא"כ גם כאן שנתערבה הטיפה בכמה סאין מים תבטל, ואף אם לא יודו להרמב"ם בהך דשליא ונאמר דלר"י דלא הוי טומאה כרותה מטמאה במשא מ"מ במגע ודאי דלא מטמא וכאן לענין טומאת מגע איירינן, וכ"כ הרמב"ם עוד בפרק ט"ו מה' פרה ה"ד דמי חטאת שנתערבו במי פירות בטלין ברוב ומשמע שם דאף במשא אינו מטמא עכ"פ לענין מגע ודאי דטומאה בטילה ברוב, ולמה לא תבטל הטיפה תוך המי גבא גם אם אין בהם דין השקה, אך הר"ש והרא"ש וכן התוי"ט יישבו זה דכשישתה הטהור או ימלא בכלי או ידיח הככר הרי החשיב למים התלושים והטפה תתעורר מבטולה ותטמא המים התלושין. ויש להסביר הדברים ע"פ המבואר בבכורות כ"ג שם דטומאה שנתבטלה ברוב תתעורר אח"כ מבטולה על ידי טומאה אחרת המצטרף אליה ואם בין שני דברים הטמאים:

המשקין שבקרקע כל כמה דהוי בציר מארבעים סאה עכ"ל, וע"כ מ״ש דוקא בציר ממ"ס הוא מפני דבמ"ס חזי להטביל בהן גם מדרבנן ועל מים המטהרים לא יגזרו טומאה, וא"כ ע"כ גם במי גשמים איירי רש"י דמים שאובים מנ"ל לרש"י דלא גזרו גם במ"ס, (ואף שהעליתי לקמן רפ"ד דמ"ס לכ"ע לית בהו קבלת טומאה גם בשאובים מ"מ פשטות ד' רש"י מוכיח שזה מטעם שמטהרים הטובל בהן ועוד דגם שם בפ"ד לא מוכח שלא גזרו במ"ס רק בכשרים לטבול בהן מדרבנן שנשאבו שלא לדעת כמבואר שם). והרי אינן מטהרים הטובל בהן מדרבנן גם במ"ס וע"כ דרש"י מפרש דגם אותן המים שמטהרים במ"ס אפ"ה כל כמה דהני בציר ממ"ס גזרו עליהן, וכן הוא באמת פשט הענין לחלק ביניהן דשניהן מטהרין מה"ת פחות ממ"ס וגזרו עליהן טומאה כשבטלו רביעית דמקוה וממילא היה בכלל גם מי גבא וגשמים שאין בהם מ"ס, ומכ"ש לפ"ד הר"ש לקמן דהך דפסחים איירי בשאובה שהמשיכוה ואפ"ה מטמאים בפאות ממ"ס והרי דעת הרי"ף וחכמי המערב שהביא הרמב"ם פ"ד מה' מקואות ה"ט דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה גם מדרבנן במ"ס ואפ"ה בפחות ממ"ס מקבלים טומאה מדרבנן בגבולים, וא"כ פשיטא דגם מי גשמים פחות ממ"ס יקבלו טומאה מדרבנן דלמה יעדיף הכשר טהרתם ממים שאובים שהמשיכוה שניהם מטהרים במ"ס מדרבנן:

והתוס' בב"ב ס"ו ע"ב כתב בשם הרשב"א לדחות הך דפסחים שאין ראיה משם לומר דשאובים מטהרים מה"ת דשם הכונה בד' ר"ש בקרקע טהורים היינו שלא היה מעולם בכלי ואז מטהרים מה"ת ברביעית, וא"כ הרי מבואר הוא דמי גשמים המטהרים במ"ס גזרו עליהם טומאה בפחות ממ"ס מדרבנן ומקבלים טומאה ככל משקין טמאים, וא"כ לפ"ד הרשב"א בתוס' ב"ב לא יהלם בשום אופן פי' המשניות האלו כפי' הר"ש והרא"ש דהרי מבואר הוא דמקבלים טומאה מדרבנן, ובאמת היה נראה שהרשב"א המובא בתוס' בכל דוכתי הוא הר"ש עצמו המפרש סדר טהרות, וכן הרא"ש בריש ה' מקואות כתב בשם רבינו שמשון לדחות הך דפסחים כדיחוי הרשב"א בתוס' ב"ב שכתב שם הרא"ש פי' שמעולם היו בקרקע ולא באו לתוך כלי כלל, וא"כ הוא הרי רבינו שמשון עצמו הוא הדוחה ומוקים להך דפסחים במי מקוה ואפ"ה מקבלים טומאה מדרבנן פחות ממ"ס ואיך יהלם פי' המשניות האלו אליבא דהר"ש והרא"ש: (ה) ואחרי שהסכימו הר"ש והרא"ש והרע"ב והגר"א ז"ל לפרש משניות אלו דמי גבא שאין בהם מ"ס אין להם שום קבלת טומאה ושלא יוסתר לזה סוגיא דפסחים הנ"ל לית לה פתרי כ"א באחת משתי אלה, או דנימא דההיא דפסחים איירי דוקא בשאובים ומה"ת כשר להטביל גם בשאובים לגמרי כדעת התוס' ורמב"ם הנ"ל וכשבטלו רביעית דמקוה גזרו עליהם שיקבלו טומאה בחיבורן בקרקע גם אם יש בהן מ"ס מפני דלא הוכשרו להטביל בהן מדרבנן אף ביש בהן מ"ס, והיכא דכשרים למקום כגון בנשאבו שלא לדעת כמבואר לקמן פ"ב ופ"ד לא גזרו עליהם טומאה במ"ס כמשי"ת לקמן, אבל על מי מקוה אף דבטלו להטביל בפחות ממ"ס לא גזרו עליהן טומאה גם בפחות ממ"ס מפני דאם יש בהן מ"ס יכשרו להטביל גם מדרבנן לכן לא גזרו עליהן טומאה גם, בפחות ממ"ס, אף שאין טובלין בהן בפחות ממ"ס לא רצו לחלק בגזירתם וגזרו על שאובים שנטמאו בקרקע גם בע"ס מפני שאינן מטהרים לעולם ועל מי מקוה לא גזרו כלל אף בפחות ממ"ס, ויהיה מוכח מזה בים כשר מה"ת. ודרך אחרת ע"פ ד' הר"ש דהא דפסחים בשאובה שהמשיכוה ולומר דמה"ת כשר להטביל בשאובה שהמשיכוה גם ברביעית וכן לאדם במ"ס, וחז״ל גזרו על שאובה שהמשיכוה לא להטביל בהן כ"א ברבייה והמשכה כד' הר"ש לקמן פ"ד מ"ד וכתוס' בתמורה י"ב וכד' הש"ע בסימן ר"א סעיף מ"ד, ולכן גזרו טומאה על שאובה שהמשיכוה גם במ"ס אחר שבטלו רביעית דו מפני שלא יוכשרו לעולם לטבול בהן אף במ"ס אבל על מי מקוה לא גזרו אף על פחות ממ"ס שום טומאה מפני שיוכשרו לטבול בהן אם יהיה בהן מ"ס ולכן אף שבטלו רביעית דמקוה מ"מ לא גזרו עליהם טומאה מפני שכשיושלמו למ"ס יוכשרו להטביל בהן, ויוכח מזה לפתות דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה עה"ת להטביל בהן (ולפ"ז דשאובים שלא הומשכו דפסולים מה"ת להטביל בהן אפשר דמקבלים טומאה מה"ת גם במ"ס), אך לקמן בפ"ד הוכחתי דבמ״ס לית להו טומאה אף בשאובים ואף מדרבנן לא גזרו אם נשאבו שלא לדעת ומוכח דבשאובים לדעת אין להם טומאה מה"ת ומשם ראיה באמת דשאובים מטהרים מה"ת ושם יתבאר:

ולפ"ז להבנת הרמב"ן ור"ן ז"ל בד' הרי"ף דסובר דשאובה שהמשיכוה כולה כשר גם מדרבנן לטבול בהן כדעת חכמי מערב הנ"ל, ע"כ א"א לאוקמה הא דפסחים בשאובה שהמשיכוה דא"כ יוכח מזה דאף שמטהרים במ"ס גם מדרבנן אפ"ה גזרו טומאה עליהם בפחות ממ"ס, וא"כ גם במי מקוה גזרו טומאם בפחות ממ"ס ואיך יהלמו המשניות האלו, אם לא שנאמר דהא דפסחים איירי בשאובה שלא המשיכוה כאופן הראשון ועליהם גזרו טומאה גם בע"ס אבל שאובה שהמשיכוה או במי מקוה לא גזרו אף בפחות ממ"ס מפני שיטהרו כשיהיה בהם מ"ס, ויוכח מזה מבואר דשאובים לגמרי כשר מה"ת מאחר דהא דפסחים איירי בשאובה שלא המשיכוה, והרמב"ן כתב בב"ב שם דמד' הרי"ף שהכשיר שאובה שהמשיכוה כולה מדרבנן נראה דסובר דשאובים שלא הומשכו כשר מה"ת אך לא הביא ראיה לזה ולפמ"ש הרי כאן ראיה גלויה דהרי"ף סובר כן דבלא"ה לא יהלמו המשניות האלו לפי' הר"ש והרא"ש ז"ל, אבל נוכל לדחות זה דאף להסוברים דשאובה שהמשיכוה כולה ומי מקוה דין אחד הוא אפ"ה כשגזרו טומאה על פחות ממ"ס, דשאובה שהמשיכוה לא גזרו על מי מקוה, והטעם יש לומר דשאובה שהמשיכוה יתכן היות במים טומאה דאו' כגון אם נטמאו קודם שהמשיכו אותם בעת שהיו חלושים דשוב לא יטהרו ע"י המשכתן בקרקע אם לא בחיבורן למי מקוה, ולכן גזרו בהן טומאה אף אם נטמאו בעת חיבורן בקרקע פן יבאו לטהר גם אם נטמאו בעת שהיו תלושים, משא"כ במי מקוה דלית בהו גררא דטומאה דאורייתא שלא היו תלושים מעולם לכן לא גזרו עליהם במחוברים כלל טומאה. וא"כ אין הכרח להרי"ף שיאמר דההיא דפסחים איירי בשאובים ממש רק מסברא אמרה הרמב"ן ז"ל דאטו המסכה כתיבא באורייתא וכיון דבהמשכה כשרים מדרבנן ע"כ דמה"ת כשרים בלא המשכה, וכן אם נוקים ההיא דפסחים בשאובים ממש לא נצטרך לומר כמש"ל דלכן לא גזרו על מי מקוה מפני שמטהרים במ"ס רק מפני דלית בהן לתא דטומאה דאורייתא משא"כ בשאובים יש בהן לתא דאורייתא אם נטמאו בתלישתן, אכן לפי"ד ר' אלעזר דפסחים ט"ז דמשקין אין להם טומאה מה"ת כלל אף לטומאת עצמן א"א ליישב כן דהרי לית כאן טומאה דאורייתא בשום מקום אבל ההיא דפסחים אמרו שם אליבא דר"ש ואיהו סובר דטומאת משקין הם מה"ת:

ו אכן הרא"ש שכתב בה' מקואות וכן הרשב"א בתוס' ב"ב הנ"ל שכתבו ליישב הא דפסחים דאיירי שם במי מקוה ממש ואפ"ה מבואר שם דמקבלים טומאה מדרבנן ברביעית וממילא כל דהוי פחות ממ"ס מטמאים מדרבנן לא יהלמו המשניות האלו בשו"א וד' הרא"ש סתורים בזה מפסקיו בה' מקואות לפירושיו כאן על ס"ט. והנה הרא"ש:

ראה את פי' הר"ש לקמן שדחה ההיא דפסחים דאיירי בשאובה שהמשיכוה ומיאן בזה מפני שראה דוחק הענין בש"ס דפסחים דאין שם זכר כלל בשאובה שהמשיכוה ולא לאוקמה כ"א בשאובים לגמרי או במי מקוה כד' הרשב"א הנ"ל ובחר הרא"ש לאוקמה במי מקוה, ומאחר שנתבאר שזה יוסתר מפי' המשניות האלו מוכרחים אנחנו לאוקמה הא דפסחים בשאובים לגמרי ויוכח מזה ודאי דשאובים לגמרי כשר מה"ת. ואין ליישב ד' הרא"ש דמשניות האלו נשנו טרם שגזרו טומאה על מי מקוה פחות ממ"ס דזה א"א, דמלבד דהו"ל להרא"ש לבאר כן הנה נודע דכל עיקר דין רביעית דמקוה דמטהר מה"ת לא נמצא כלל במשניות דמקואות רק הובא כן בש"ס דפסחים הנ"ל ובנזיר ל"ח, (ובנזיר שם נדחק רש"י לפרש דרכים אחרים בד' הש"ס מפני שלא מצא בשום משנה וברייתא דרביעית מטהר מה"ת יע"ש). וא"כ נשנו אחר שבטלו רביעית דמקוה ואז גזרו עומאה על מים המרוברים לקרקע כמ"ש רש"י שם, וגם בד' הש"ס שם מבואר דבימי יוסי בן יועזר שהעיד על משקי בית מטבחיא דכן אמר ר״ש שאז היה טומאה בגזרת חז"ל על מי מקוה פחות ממ"ס, ויוסי בן יועזר קדם טובא להלל ושמאי כמבואר בשבת ט"ו ע"א, וגם ר"ש עצמו הוזכר במשניות האלו ע"כ לית פתרי לד' הרא"ש ז"ל. שוב ראיתי בפי' הרא"ש בטהרות סוף פ"ח כתב וז"ל א"נ הא דאמרינן בריש מקואות דמים מחוברים לא מקבלי טומאה היינו מי גבא שנקוו מעצמן אבל השופך מים לתוך גומא בר קבולי טומאה נינהו וכן מוכח פ"ק דפסחים כו' יע"ש, הרי דהוא עצמו אוקים להא דפסחים בשאובים ואיך בה"מ אוקים לה במחוברים מעיקרן וצע"ג: ואפשר לדחוק לדעת הרא"ש בה"מ דר"ש דאמר בפסחים בכלים טמאים בקרקע טהורים לאו על משקי בית מטבחיא קאי ופליג על ת"ק דידיה שמחלק בין משקי בית מטבחיא לשאר משקה וסובר דבכלים לעולם טמאים ובקרקע אף בגבולים טהור ויבא המשך ד' הש"ס שם דר"פ א' מקודם דמשקי בית מטבחיא הלכתא גמירי לה היינו אליבא דר"מ עדותו של יוסי הלכתא גמירי לה ורבינא שהקשה שם לר"פ והא ר"ש דאמר כו' וסבר רבינא דר"ש קאי על משקי בית מטבחיא ואח"כ בא ר"פ לחזק דבריו, ואמר הא דאמרת בקרקע טהורים ל"ש אלא מים כו' ויהיה טהור בקרקע אף בגבולים, אבל העיקר בש"ס כפירש"י ותוס' שם וד' הרא"ש צ"ע. וגם רש"י שפי' שם בפסחים שהבאתי לעיל באות ד' דגזרו טומאה על המשקין שבקרקע כל כמה דהוי בציר מארבעים סאה מוכח מדעתו דמים שמטהרים במ"ס ואז אין עליהם טומאה מ"ט כל היכא דהוי פחות ממ"ס מקבלים טומאה מדרבנן, ובין אם נימא דרש"י פי' הא דפסחים בשאובים ממש ואפ"ה דעתו דבמ"ס אין עליהם טומאה כלל אף דאינן מטהרים מדרבנן גם במ"ס מ"מ השוו אותם למי מקוה במ"ס דאין עליהם טומאה כלל, יוכת מזה דרש"י סובר מי מקוה מטמאים פחות ממ"ס דאם מי מקוה אין עליהם טומאה כלל גם פחות ממ"ס א"כ מנ"ל לרש"י דשאובים אינן מטמאים גם במ"ס הרי ע"כ דינם חלוק ממי מקוה ומוכח דרש"י סובר דגם מי מקוה מטמאים בפחות ממ"ס ולכן סובר דהשוו דין שאובים למי מקוה, ובין אם רש"י מפרש להא דפסחים במי מקוה ממש יוכח ג"כ דמי מקוה מטמאים פחות ממ"ס, וא"כ ד' המשניות הללו לא יהלמו לרש"י ע"פ פי' הר"ש והרא"ש, אך אפשר לומר דרש"י יפרש הך דפסחים בשאובה שהמשיכוה ופשיטא ליה דבמ"ס טהורים מפני שנראה מד' רש"י בתמורה י"ב ע"ב דסובר שאובה שהמשיכוה כולה כשרה אף מדרבנן כהרי"ף ופחות ממ"ס גזרו עליהם טומאה מפני לתא דטומאה דאורייתא אם נטמאו בתלוש משא"כ במי מקוה לא גזרו טומאה על פחות ממ"ס דלית בהן לתא דטומאה דאורייתא כמש"ל, אך פשט ד' רש"י מוכיחים דאוקים להך דפסחים במי מקוה ממש, וכן להרשב"א בתוס' ב"ב ס"ו דאוקים לה במי מקוה ע"כ לית פתרי למשניות אלו כ"א ע"פ פי' הרמב"ם ז"ל שיתבאר לקמן בעז"ה:

ז והנה בפסחים שם י"ז ע"ב אסיק בש"ס דעדותו של יוסי בן יועזר דמשקי בית מטבחיא דכן לא אחי שפיר למאן דס"ל טומאת משקין לטומאת עצמן הוא מה"ת דכיון שהוא מה"ת איך יטהרו רבנן בביהמ"ק ור"פ דאמר שם דהלכתא גמירי לה איפרך לפירש"י שם שכתב לבסוף הא דר"פ לאו מלתא היא וכי אמרה לאו אדעתיה וע"כ עדותו של יוסי כו' לא היה רק לטמאות אוכלים ומשקין אחרים דזה הוי מדרבנן וזה טיהרו בביהמ"ק כמ"ש רש"י שם בדף י"ז ע"א בברייתא דתניא כוותיה דלוי דדכן מלטמאות אחרים אבל טומאת עצמן יש להן, ורב דאמר דכן מטומאת עצמן לא אתי אליבא דר"מ דס"ל שם בדף ט"ז ע"א דפסק משקין ליטמא טמא דטומאתן מה"ת, ואנן קיי"ל כר"מ דכן הוא סתם משנה בטהרות פ"ד מ"ז, ולכאורה קשה למה לא אוקים ר"מ עדותו של יוסי כו' במשקין שהיו בקרקע כמה דאוקים לה ר"ש בברייתא שם, ואף דר"מ יכול לאוקמי עדותו של יוסי כו' לענין לטמאות אחרים כלוי שם ור"ש סובר שם דגם לטמאות אחרים הוי מה"ת ולכן אוקים לה בהיו בקרקע, מ"מ לרב דס"ל דעדותו של יוסי היה דכן לטומאת עצמן ולא אחי אליבא דר"מ יקשה למה לא אוקים לה ר"מ בהיו בקרקע כר"ש שם. (ומה דקשה עוד גם לר"ש למה לא אוקים עדותו של יוסי כו' לענין לטמאות כלים שאינן מטמאים רק מדרבנן אליבא דר"ש כמבואר שם בדף ע"ז ע"א ויקשה ללוי דס"ל דכן מלטמאות אחרים, לק"מ דעל טומאת כלים מאוכלים ומשקים ידענו בלא עדותו של יוסי כו' שלא גזרו זה במקדש כמבואר בפסחים דף י"ט ע"א וע"ב דאמר ר' עקיבא זכינו שאין טומאת ידים וכלים במקדש, וגם דא"א לומר כן דמה דמשקין מטמאים כלי מדרבנן היה בגזרת י"ח דבר ויוסי בן יועזר קדם עובא כנ"ל). וא"כ היה אפשר לומר דר"מ סובר דגם לאחר שבעלו רביעית דמקוה לא גזרו טומאה כלל על מים המחוברים בקרקע אף פחות ממ"ס מפני דמה"ת מטהרים את הטמא ועדותו של יוסי כו' אינו כ"א לטהר במקדש ולר"מ גם בגבולים טהורים, ומשניות האלו אתיין אליבא דר"מ דסתם משנה כוותיה ור״ש דפליג במשנתנו וסובר בככר בין הדיח בין שלא הדיח טמא לשיטתיה שם דסובר דגזרו טומאה על מים המחוברים וגוף המים נטמאו כולם, אבל א"א לומר כן מדלא פליג ר"ש על משנה ד' בנפל לתוכן מת שיטמאו המים, וגם בתוספתא שהביא הר״ש בטעם דר"ש שמטמא הככר בין הדיח או לא הדיח מפני שהטפה מטמאה הככר מוכח דגם ר"ש מודה שהמים לא נטמאו. אך זאת יתכן לומר דר"מ סובר דשאובים אינן מטהרים מה"ת כדעת ר"ת ור"ש שיתבאר לקמן בעז"ה ושם בפסחים איירינן בשאובים דוקא אבל במי מקוה לכ"ע אין עליהם טומאה אף מדרבנן אף פחות ממ"ס, ולר"ש שאובים מטהרים מה"ת כדעת הרמב"ם וכשבטלו רביעית דמקוה גזרו על שאובים בקרקע שיקבלו טומאה. ולר"מ גם מה"ת מטמאים שאובים בקרקע דאין להם תורת מקום כלל, ולא יפלא ענין הזה אם ר"מ ור"ש יחלוקו בפלוגתת הרמב"ם ור"ת, ויתבאר עוד לקמן בעז"ה:

(קיצור אות א') יבאר דלפי' הר"ש והרא"ש שהמים שבגבא לא נטמאו יפלא למה לא נטהרה הטיפה בהשקה למי גבא דלא מצינו בשו"מ דהשקה בעינן מ"ס דוקא, ולו יהא דמדרבנן בעינן מ"ס מ"מ מן התורה נטהרה הטיפה בהשקה בפחות ממ"ס ולמה חשו בזה לספק שמא הטיפה תבא לפי השותה:

(קיצור אות ב') ידין בד' הרמב"ם פ"ו מה' מקואות בחבית שנפל לים הגדול מפני מה לא נטהרו בהשקה ואסיק שזה מגזרה שגזרו שאדם הטובל לא נטהר ולכן גם המים לא נטהרו ורש"י ותוס' במכות ד' ע"א חולקים ע"ז, ואין זה ענין להך דנ"ד וצ"ל דאחר שבטלו רביעית כו' בטלו השקה: (קיצור אות ג') יבאר ד' הר"ש ורא"ש למה לא יתבטל הטפה בעי גבא המרובים כסוגיא דבכורות כ"ב כ"ג בשליא שנמוחה ונבלה בשחוטה שבטלה ברוב וכ"ד הרמב"ם סוף ה' פרה בעי חטאת במי פירות דבטל ויבאר הטעם מפני התעוררות הטיפה ע"פ דברי הש"ס דבכורות:

(קיצור אות ד') ידרוש למה החליטו דמי גבא שאין בהם מ"ס אינן מקבלים טומאה ובפסחים י"ז ע"ב מבואר דמקבלים טומאה מדרבנן אחר שבטלו רביעית דמקוה רק במקדש לא גזרו ואין חילוק בזה בין שאובים לאינן שאובים דכולם מטהרים מה"ת ברביעית להרי"ף והרמב"ם ורמב"ן ור"י, והתוס' בב"ב ס"ו והרא"ש בריש ה' מקואות אוקמוה לההיא דפסחים במי מקוה ואפ"ה מקבלים טומאה פחות ממ"ס:

(קיצור אות ה') יבאר דליישב זה יתכן בתרי אנפי או דנימא דבפסחים איירי בשאובים דוקא ויוכח מזה דגם שאובים מטהרים מה"ת, או דבפסחים איירי בשאובה שהמשיכוה ומטהרים מה"ת ברביעית ועליהם גזרו טומאה פחות ממ"ס מפני שאינן מטהרים מדרבנן פחות ממ"ם, וא"כ הרי"ף דסובר דשאובה שהמשיכוה כולה מטהר גם מדרבנן ע"כ ההיא דפסחים איירי דשאובים שלא המשיכו אותם ויוכח מזה דשאובים כשר מה"ת, אבל אין זה מוכרת דנוכל לומר דעל מים הנמשכים גזרו מפני לחא דאורייתא ולא על מי מקוה: (קיצור אות ו') יבאר דלהרא"ש שדחה דהך דפסחים איירי במי מקוה לא יהלמו המשניות האלו, וכן לרש"י שכתב בפסחים דמ"ס אינו מקבל טומאה ופחות ממ"ס מקבלים טומאה לא יהלמו המשניות האלו, וכן לרשב"א בתוס' ב"ב הנ"ל אם לא ע"פ פי' הרמב"ם ז"ל:

(קיצור אות ו') יבאר דר"מ דפליג שם על ר"ש בפסחים היה פנים לומר דס"ל דמים המחוברים אינן מקבלים שום טומאה גם מדרבנן אבל יוסתר לזה ממה דהוזכר ר"ש במשניות אלו, רק יתכן לומר דבפסחים איירינן בשאובים כהרמב"ם ותוס' ויסבור ר"מ דשאובים פסולים מה"ת למקוה ומקבלים טומאה מה"ת ור"ש יסבור דשאוב כשר מה"ת ויחלקו ר"מ ור"ש בפלוגתת הרמב"ם ור"ת:

ח והרמב"ם ז"ל רוח אחרת אתו בכל פי' ד' המשניות האלו כמ"ש בפי' המשנה ובחבורו רפט"ו מה' ט"א, הוא ז"ל לא חילק בין אם הם שאובים או אינן שאובים שלדעתו טהרתן אחד הוא דגם שאובים מטהרים מה"ת כמ"ש רפ"ד מה' מקואות וביאר שכאן אין החשש עבור הטיפה רק שכל המים נטמאו דכל פחות ממ"ס מקבל טומאה רק שיבא הטומאה בהן לרצון ואין הכונה שרצה לטמאותן רק שיבא הטומאה לתוכן ברצון האדם כמו ששתה הטמא או שמילא בכלי טמא מהן או שהפיל המשקה טמא לתוכן ברצון שרצה שיתוסף המי גבא על ידי המשקין שמפיל לתוכן כל שרצה האדם שיתחבר הטמא להטהור נטמאו המים, משא"כ בנפל מת או שהלך בו הטמא דלאו ברצון הלך הטמא בהמים דברצונו לא היה מהלך בהן רק דרכו הכריחו ללכת בהן ואם לא היו שם המים היה רוצה יותר ע"כ לא נטמאו המים שזה לא מיקרי רצון, ובזה הוסר השגת הראב"ד שם (וכ"כ בתפ"י). וכמו כן אינן מטמאין אחרים רק לרצון שירצה האדם שיתחברו המים טמאים לדבר הנוגע בהן. ויש לעיין מה דין המים אחר שיותלשו מן הגבא, ונראה שאז יטמאו גם שלא לרצון כדין כל שאר משקין רק בחיבורן אינן מטמאים כ"א לרצון וכן הבין הראב"ד בדעת הרמב"ם ולכן הקשה שם על מה שאמרו שאם הדיח טמא שכתב הרמב"ם שם שהרי הם ברצון והקשה הראב"ד למה להו לרצון והלא תלושין הן כו'. ויש לומר לדעתו דבעינן שיותלשו מן הגבא ברצון. ואז יטמאו ככל שאר משקין אבל בנתלשו שלא ברצון שב דינם להיות כמחוברים ממש ואינן מטמאים אלא ברצון ולכן אם הדיח הככר והיה ברצונו לקרב המים אל הככר נטמא הככר, וזהו דין המשנה שאמרה אם הדיח טמא היינו שרצה להדיח הככר, ומה שאמרו בתוספתא הוכשרו המים שבידו ונטמאו יטמאו את הככר, ענין אחר הוא לומר שאם לא רצה להדיח את הככר רק רצה להדיח את ידיו הרי נחשבו כתלושין לרצון ושוב יטמאו את הככר אף שנגעו בו שלא לרצון, זהו הנראה מדבריו בפי' המשנה ובחבורו. ויש לומר עוד באופן אחר קצת דבהדיח הככר נטמא הככר גם במים מחוברים בגבא כנ"ל וכמו כן בהדיה ידיו נטמא הככר גם בעודו במים שבגבא (ונ"מ אם יוציאו איש אחר לא המדיח ידיו) מפני שהמים שבידיו הוכשרו היות דינם כתלושין אף שהן עדיין בחבורן בגבא מ"מ כיון שכוון בהן להדיח ידיו הוכשרו היות דינן כתלושין ושוב יטמאו את הככר גם שלא לרצון אף שנגעו בעת חבורן בגבא, והראשון נראה עיקר, ולשונו בחבורו שם צ"ע שכתב אם הדיח ידו והוציא הככר נטמא הככר במים שבידיו וזהו דין התוספתא שכוון להדיח ידיו ומדין הדחת הככר לא כתב מפני שזה פשיטא דאם ע"י כונתו להדיח ידיו נטמא כ"ש ע"י כונתו להדיח הככר וצ"ע למה השמיט דין המשנה, וטעם דר"ש שאמר אף שלא הדיח טמא פי' הרמב"ם דר"ש סובר דמטמאים אחרים גם שלא לרצון וד' התוספתא שאמר בדר"ש שאני אומר שטיפת המים טמאים נוגעת בככר וברמב"ם הגרסא נוגעים בככר ופירשה הר"ש שהטפה שנטמאה תטמא את הככר ולהרמב"ם אין כאן זכר לטיפה והך מלת שטיפת המים אין הכונה שטיפת בשי"ן השמוש רק שטיפת והכוונה לשון שטיפה ורחיצה ושטיפת ורדיפת המים שנגעו בככר יטמאו אותו גם שלא לרצון ובזה תתיישב קושית התוי"ט שהקשה למה אמר טמאים והל"ל טמאה מאחר דקאי על טיפה לפי' הר"ש וגם למה אמר נוגעים והול"ל נוגעת, ולמ"ש א"ש הכל דקאי על כל המים שהיו בגבא דשטיפתן נוגעות בככר ומטמאים אותו אף שלא לרצון, אך צ"ע קצת למ"ל לשנות כאן לשון שטיפה, וגם צ"ע לפירושו ד' התוספתא בד' ר' נחמיה שאמר הגביהן רבו הטהורים על הטמאים שאין לזה פי' לדעת הרמב"ם, ואפשר שהרמב"ם מחקו בגרסתו או שפירש בו איזה פירוש ואין אתנו דעתו ז"ל:

ט והנה לא ביאר הרמב"ם ז"ל הך דינא דמי גבא מטמאים ונטמאו לרצון דוקא אם הוא מה"ת או כל עיקר טומאתן אינו רק מדרבנן, ופשיטא מלתא דמה שמטמאים אחרים לרצון הוא מדרבנן דאיהו פסק רפ"ז מה' אה"ט כסתם משנה דטהרות פ"ד וכר"מ דאין משקין מטמאים אחרים מה"ת כלל גם בתלוש אך הא דנטמאו לרצון יתכן שהוא מה"ת. אבל א"א לומר כן דע"כ הא דפסחים י"ז ע"ב הנ"ל דמבואר שם דחז"ל גזרו טומאה על מים המחוברים בקרקע ע"כ לא איירי שלא לרצון דאין להם טומאה כלל וע"כ איירי שם לרצון ולא חילקו שם בין לטמאות אחרים או לטומאת עצמן סתמא אמר שם דבמקדש טהור מכלל דבגבולים הוי רק מדרבנן, ועוד דר"ש אמר לה התם ואיהו סובר שם בפסחים ט"ז דמשקין מטמאים אחרים מה"ת ואם אלו המים המחוברים מתטמאים לרצון מה"ת למה לא יטמאו אחרים ג"כ מה"ת לרצון ואיך אמר שהוא מדרבנן ומוכח דלר"ש אין להם טומאה כלל מה"ת וכמו כן לרבנן דר"ש הא דמתטמאים לרצון הוא מדרבנן, ואכתי אפשר לומר דר"ש בפסחים לשיטתיה הכא דסובר דמטמאים אחרים:

שלא לרצון כפי' הרמב"ם והא דמטמאין אחרים שלא לרצון הוא מדרבנן וזה טהרו במקדש ואיירי שם ר"ש לענין לטמאות אחרים שלא לרצון אבל טומאת עצמן לרצון וכן לטמאות אחרים לרצון הוא מה"ת וזה לא טהרו במקדש וממילא לר"מ יהיה טומאת עצמן לרצון מה"ת, ויתיישב לפי"ז מה דלא אמר ר"מ דכן לטומאת עצמן בקרקע כמו שהקשיתי לעיל באות ז' מפני דבזה הוא טמא מה"ת, אבל גם זה אינו, חדא דת"ק דר"ש שם בפסחים שאמר דמשקי בית מטבחיא דכן היינו גם לטומאת עצמן ועלה קאי ר"ש ואמר בקרקע טהורים משמע דאיירי לענין טומאת עצמן וע"כ איירי שם לרצון, דלטומאת עצמן מודה ר"ש דאינן מתטמאים כ"א לרצון דהרי לא פליג כאן במ"ד בנפל לתוכו מת כו', ועוד דר"פ אמר שם הטעם דחזי להטביל בו מחטין וצנורות מוכח שזה קאי על טומאת עצמן דלכן אין בהם טומאה מה"ת מפני דחזי למקוה ואיך נימא אנן דקאי לענין לטמאות אחרים, הגם שנוכל לדחוק בזה דמפני דחזי למקוה לכן אינו מטמא כ"א לרצון מה"ת אין זה במשמע כלל, ולבד זה אין הדעת נותן כלל דמים הכשרים להטביל בהן יטמאו מה"ת ואיך יטהרו את הטובל בהן והן עצמן נטמאו דהרי כשיטבול בהן הכלי זה מיקרי לרצון ויטמאו המים מה"ת וקרא כתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור כנ"ל באות ד', ומוכח מכ"ז דכל עיקר טומאתן גם לטומאת עצמן לרצון אינו כ"א מדרבנן ולכן סובר ר"ש דבמקדש טהור, אך זה אפשר וקרוב לומר לשיטת הרמב"ם ז"ל דלכן החמיר ר"ש כאן לטמאות אחרים שלא לרצון מפני דסובר דעיקר טומאת משקין לטמאות אחרים הוא מה"ת, ולכן החמיר גם במחובר לטמאות שלא לרצון מדרבנן ואפ"ה לטומאת עצמן לא החמיר דלא היה עליהם שם טומאה כלל אבל כשכבר נטמאו במחובר לרצון ונקרא עליהם שם טומאה סובר ר"ש דחז"ל גזרו גם שלא לרצון, ות"ק אינו מודה בזה מפני דסובר דעיקר טומאתן לטמאות אחרים גם בתלוש הוא מדרבנן ולכן אין להחמיר בהן יותר מטומאת עצמן דלא גזרו עליהם כ"א לרצון דוקא, אבל הא ודאי דכל עיקר טומאתן במחובר לרצון הכל הוא גזרה דרבנן כדמוכח סוגיא דפסחים הנ"ל, ועוד דבטומאה דאורייתא אין סברא לחלק בין לרצון ושלא לרצון וע"כ שכל עיקר טומאתן הוא מדרבנן:

י והנה פשט המשניות דהכא איירינן במי מקוה ומה דפסיקא ליה להרמב"ם דגם בשאובים הדין כן הוא לדעתו דגם שאובים מטהרים מה"ת, אבל להרשב"א בתוס' ב"ב הנ"ל דהך דפסחים איירי במי מקוה דוקא א"כ יתכן לומר דשאובים מטמאים מה"ת גם בקרקע וגם שלא לרצון, וכן הדעת נותן דעיקר טהרת מים מחוברים לקרקע הוא מקרא דאך מעין כו' וכמש"ל ולרשב"א דשאובים פסולים מה"ת למקוה מנא לן לטהר אם מחוברים לקרקע ודוק, ואפשר שכן הוא גם דעת רש"י ז"ל וכבר כתבתי לעיל דרש"י ורשב"א ע"כ יפרשו המשניות האלו כהרמב"ם ודלא כר"ש ורא"ש כנ"ל באות ו' אבל יתכן שיפרשו הכל במי מקוה, וגם אם נניח דהא דפסחים איירי בשאובים יתכן ג"כ דלכן לא אוקים לה ר"מ הך דכן היינו בקרקע מפני דסובר דשאובים לא הוכשרו מה"ת למקוה ומתטמאים מה"ת גם במחובר וא"א לטהר זה במקדש, ולאוקמי דכן דיוסי כו' על מי מקוה לא רצה ר"מ מפני שאמר סתם דכן על כל משקי כו', ור"ש סובר דשאובים כשר. מה"ת למי מקוה ודכן דיוסי כו' אתי גם לשאובים דכולם אין טומאתם מה"ת כ"א מדרבנן ולרצון דוקא, וזה הוצרכנו לרש"י דסובר שם בפסחים דהא דאמר ר"פ הלכתא גמירי לה אפרוך למסקנא, אבל הרמב"ם סובר דדברי ר"פ נשארים קיימים גם למסקנא ולר"מ הלכתא גמירי לה דטהורים במקדש אף שבגבולים הוא מה"ת כמבואר בדבריו פ"י מה' ט"א הט"ז, ומה שהקשו שם בש"ס לר"פ נימא דבאמת ר"א ור"ש לא ס"ל דהלכתא גמירי לה אבל ר"מ סובר דהלכתא גמירי לה וכ"נ מפי' הרמב"ם סוף עדיות יע"ש, אך זה יתכן גם לדעתו דלכן הוכיח ר"מ לומר דהלכתא גמירי לה ולא אוקים לדכן דיוסי כו' למים המחוברים לקרקע מפני דיוסי העיד גם על שאובים ושאובים לר"מ מטמאים מה"ת דלא הוכשרו למקוה ולכן אוקים לה דהלכתא גמירי לה, והרמב"ם אף שפסק בהא כר"מ דהלכתא גמירי לה מ"מ בהא דיסבור דשאובים פסולים למקוה לא פסק כמותו מפני שלא מצינו בשום מקום מפורש דשאובים המחוברים לקרקע יטמאו מה"ת וגם שלא לרצון ולכן פסק בהא כר"ש, אבל יתכן גם לדעתו דר"מ ור"ש נחלקו אם שאובים כשר מה"ת למקוה וביותר יתכן זה לפ"ד רש"י ז"ל כאמור: אך מה דפסיקא ליה להרמב"ם דגם שאובים אינן מטמאים בהיו בהן מ"ס אין לזה הכרע, דנוכל לומר דדוקא במי מקוה דמטהרים גם מדרבנן במ"ס לא גזרו עליהם אבל שאובים שאינן מטהרים מדרבנן במ"ס גזרו עליהם טומאה גם במ"ס, אך הוא ז"ל הכריע כן דמאחר דבפחות ממ"ס אין חילוק ביניהם וגם בשאובים אינם מטמאים כ"א לרצון ומדרבנן דוקא דגם הם ראוים למי מקוה מה"ת ולא מצינו חילוק ביניהם להדיא בש"ס נימא דגם עליהם לא גזרו ביותר ממ"ס, ומפירושו על המשנה נראה שלמד כן ממ"ד שאמרו אחד מי גבאים מי בורות כו' לרבות מי בורות אף שנתקבצו ע"י שאיבה דאל"כ מה אתא לאשמעינן, אבל אין זה הכרע גמור דמה יאמר לרבות בשיחין ומערות, ולקמן רפ"ד יבואר דמשם מוכח דשאובים ביש בהן מ"ס אינן מקבלים טומאה אף מדרבנן אבל שם איירינן בנשאבו שלא לדעת וכשרים למקוה אף מדרבנן ואין ראיה לאותן הפסולים מדרבנן שאפשר שגזרו עליהן גם במ"ס, וקצת ראיה לזה מברכות כ"ב ע"ב דאמרו שם לטבילת בעלי קריין דלחד מ"ד התירו לטבול אף בכלים ולחד מ"ד בכלים לא הותר לטבול כדי ללמד לאחרים רק בקרקע ובמ"ס אף מים שאובים, הרי דיש להם איזו יחוס ומעלה גם במידי דרבנן בהיותן במ"ס, ומזה ראיה קצת דשאובים מטהרים מה"ת בקרקע במ"ס גם לטבילת אדם דאל"כ איזה מעלה יש לשאובים בקרקע מאם היו בכלי שניהם פסולים מה"ת, וע"כ לומר להך מ"ד דלא התירו לבעל קרי כ"א טבילה דכשרה מה"ת לכל הטמאים. ונראה בעיני שגם רש"י שכתב בפסחים לחלק בין פחות ממ"ס איירי גם כן אף בשאובים ואפ"ה במ"ס אין עליהם שום לתא דטומאה כלל וכדעת הרמב"ם ז"ל וכמש"ל דע"כ רש"י ורשב"א יפרשו המשניות האלו כהרמב"ם וגם הך דפסחים איירי לרצון דוקא:

(קיצור אות ח') יבאר שיטת הרמב"ם בפי' משניות אלו דמים המחוברים לקרקע מתטמאים לרצון דוקא וכן מטמאים אחרים לרצון ואם נתלשו מחבורן לרצון מטמאים גם שלא לרצון, ולכן בין בהדיח הככר ובין בהדיח ידיו נטמא הככר, ור"ש סובר דמטמאים אחרים בחבורן גם שלא לרצון ומיישב כל השגת הראב"ד וקושית התוי"ט:

(קיצור אות ט') יבאר אם טומאתן מה"ת והא דמטמאים אחרים הוא ודאי מדרבנן וגם הא דמתטמאים לרצון הוא מדרבנן כמבואר בפסחים י"ז ולר"ש טהרו זה במקדש ומוכח כן מסוגיא דפסחים, וגם יבאר דר"ש דהחמיר כאן לשיטתיה אזיל דסובר דטומאת משקין לטמאות אחרים הוא מה"ת, ולכן החמיר לטמאות מדרבנן גם שלא לרצון:

(קיצור אות י') יבאר דהרשב"א בתוס' ב"ב הנ"ל יפרש כהרמב"ם רק במי מקוה דוקא אבל שאובים אפשר נטמאו מה"ת גם שלא לרצון, ולרש"י אפשר דמטהר גם בשאובים מה"ת ובמקדש טהורים גם מדרבנן ור"מ בפסחים יסבור דשאובים פסולים למקוה ולכן נטמאו מה"ת, ולהרמב"ם ג"כ יתכן לומר כן אבל אנן קיי"ל כר"ש:

דשאובים כשרים למקוה וכל טומאתן אינו כ"א מדרבנן, וגם יבאר דמה דפסק הרמב"ם דשאובים אם היה בהן ט"ס אינן, מטמאים כלל אין לזה הכרע רק קצת סמך מברכות כ"ב, ומשם יש קצת ראיה דשאובים לגמרי כשר ומקוה מה"ת:

(פיסקא ב') בתוספתא הובאה בר"ש מ"א גבא שנפל לתוכו יין דבש וחלב הולכין אחר הרוב (כעין זה בתוספתא דמכשירין פ"ב מ"ג בר"ש שם לענין מי פירות), פירשה הר"ש לענין קבלת טומאה דאם רוב משקין מקבל טומאה וברמב"ם הובאה פט"ו מה' ט"א ה"ד לענין שמקבלים טומאה שלא לרצון שלדעתו גם מי גבא מקבלים טומאה לרצון, וכן נ"מ לדעתו שאינן טמאים רק מדרבנן ואם רובה משקין מקבלים טומאה מה"ת, ואופן הרבייה לא נתבאר אם נתרבה כאחד בבת אחת או שנפלו מעט מעט. ונראה דתליא בפלוגתת הפוסקים לענין חוזר וניעור המבואר בפר"ח סי' צ"ט סקכ"א ויתבאר לקמן בפ"ב באורך דלהראב"ר ודעמיה דס"ל דאינו חוזר וניעור בעינן שיתרבה בבת. אחת אבל מעט מעט אם באו קמא קמא בטל, והפר"ח כתב שם אף להראב"ד אם נתרבה האיסור על ההיתר ברובו יודה דאסור דחוזר וניעור, ולהרמב"ן ודעמיה אף אם באו מעט מעט חוזר וניעור, ונראה שזה הדין גם במי מקוה של מ"ס שלמים אם רבו עליה יין דבש וחלב בין בבת אחת בין, מעט מעט למאן דס"ל חוזר וניעור אז נפסלה המקוה, דאף שמבואר לקמן בפ"ז מ"ד גבי מקוה שלמה דתליא בשינוי מראה ע"כ היינו אם לא רבו המשקין אבל אם רבו המשקין לא יטהרו ע"י השקה במי מקום ושב דינה להיות כיין דבש וחלב כולה ומקבלים טומאה מה"ת וגם טבילה לית בהו מה"ת לכ"ע במי פירות ומשקין. ומה שנשנה דין זה לענין גבא מפני דאינו מצוי רביית משקה יותר על מ"ס אבל הדין אמת גם במקוה שלמה. ומה שסתמו בש"ע סימן ר"א סעיף כ"ה דתלוי הכל בשינוי מראה היינו דוקא בלא רבו המשקין וכן מבואר בתוס' יבמות פ"ב ע"ב דרוב מי פירות פסולין מה"ת ויתבאר זה באורך לקמן פ"ז מ"ב. אך יש להתבונן מפני מה נקטה התוספתא ברביית משקין ולא נקטה ברביית שאובים דאם נתרבה שאובים על המי גבא יקבלו טומאה להר"ש והרא"ש דמי גבא אינן מקבלים טומאה ואם יתרבו שאובים יקבלו טומאה ומוכח מזה לכאורה דע"י שאובים לא יופסלו המי גבא וטעמא בעי, ואם נאמר דשאובים המחוברים לקרקע אינן מקבלים טומאה רק מדרבנן יש לומר דהכא שהושקו במי גבא ומה״ת מהני השקה. ברביעית וא"כ יש כאן תרי דרבנן חדא שהושקו למי גבא וגם בלא השקה אין להם טומאה מה"ת לכן לא חשו לגזור ברבו השאובים, אף דלענין טיפה הטמאה חשו במשנתנו שתטמא אח"כ השותה אף דהוי תרי דרבנן כמש"ל התם שאני שהיה על הטיפה שם טומאה מקודם משא"כ ברבו שאובים טהורים לא חשו לזה, אבל להסוברים דשאובים פסולים למקוה מה"ת שלדעתם ודאי שאובים המחוברים לקרקע מקבלים טומאה מה"ת כמש"ל שלא מצינו טהרה למים מחוברים רק מקרא דאך מעין כו' והיינו במים הכשרים לטבילה דוקא א"נ ברבו השאובים על המי גבא ודאי אית בהו טומאה אף אם נאמר שמה"ת הוכשרו ע"י השקתן למי גבא מ"מ מדרבנן שייך בהו טומאה, ואף חוכך אני לומר דגם מה"ת יקבלו טומאה ופסולים לטבילת כלים, דאין סברא לומר דרביעית מים של מי גבא אם נפל עליהם סאה שאובים שיוכשרו פ"י השקתן להרביעית וצ"ע בזה, אבל מדרבנן ודאי מטמאים, ומדלא נקטה התוספתא הך דינא ברביית שאובים מוכח ג"כ דשאובים כשרים למקוה מה"ת, ולכן לא גזרו עליהם בחבורן למי גבא כאמור, ויש לדחות דלרבותא נקטה דבש וחלב להורות דאם רבו המי גבא אף משקין בטלים ברובא אבל ברבו הנופלים גם בשאובים הדין כן, גם יש לומר דרביית יין דבש וחלב לא אמרינן קמא קמא בטל מפני דהוי אינו מינו אף בנפלו מעט מעט משא"כ ברביית שאובים בעינן שיפול בבת אחת דבלא"ה קמא קמא בטל דהוי מב"מ עיין פר"ת שם שיש לחלק בין מינו לאינו מינו אבל אין לזה זכר בתוספתא:

ויש לדון גם במקוה שלמה של ארבעים סאה אם נפלו בבת אחת שאובים יותר ממ"ס להפוסלים שאובה מה"ת מה דינו, דאף שהסכימו הפוסקים דמקוה שלמה לא תפסל ע"י שאיבה כמשי"ת לקמן פ"ב מ"ד אפשר שזה בנפלו מעט מעט דקמא קמא בטל אבל בנפלו בבת אחת אין לנו ראיה להתיר, ולפמשי"ת לקמן דמה דשאובים אין פוסלים מקוה שלמה מפני שגם השאובים הושקו למי מקוה ושבו כולם היות למי מקוה א"כ נראה דגם בנפלו בבת אחת הדין כן וכ"כ בתה"ד סי' רנ"ד בפשיטות ויתבאר עוד לקמן בפ"ב בעז"ה, ולהרמב"ם שפי' ד' התוספתא דנפלו יין ודבש הולכין אחר הרוב לענין שמטמא שלא לרצון יש לומר דמה דלא נקט שאובים שנפלו מפני שלדעתו גם שאובים אינן מטמאים בחבורן לקרקע שלא לרצון כמש"ל רק שכתבתי שאין ראיה לדבריו. ומעתה יש לסייע דבריו מד' התוס' דאם שאובים היו מטמאים גם שלא לרצון הו"ל למנקט בתוס' בנפלו שאובים דאף דהוי תרי דרבנן מ"מ אין לחלק בזה וע"כ רגם שאובים דינם אחד הוא עם מי מקוה ויוצדקו ד' הרמב"ם ז"ל בכל דבריו:

(פיסקא ג') עוד בתוספתא הובאה בר"ש נפל לתוכו שמן אע"פ שהקפהו ה"ז טמא לפי שא"א לצאת ע"י צחצוחי שמן, ואפשר היה לפרש דאיירי כאן אם מקודם היה רוב שמן ונהפכו כל המי גבא להיות דינם כתלושים ולכן נטמאו ע"י מגע טמא ולא יועיל אח"כ הקפאת השמן שכבר נטמאו המים שבגבא. אבל א"א לומר כן חדא דע"י רוב שמן לא יתהפכו המי גבא היות דינם כתלושין דהשמן עומד בפ"ע ולא יתערב עם המים, ולכן נקטה התוספתא ברישא יין דבש וחלב לא שמן, ועוד שנתן טעם שא"א לצאת מוכת דטומאתו הוא רק עבור צחצוחי השמן מוכח דמים עצמן שבנבא אכתי דינם כמחוברים ולכן פי' העיקרי הוא דשמן לא יהפוך המי גבא להיות דינם כתלושים גם אם יהיו הרוב רק דאזיל טהרת המי גבא מפני השמן שנמצא בו, דשמן לא יהפך היות דינו כמי גבא כמו ביין דבש כו' אם היין היה המיעוט, אבל בשמן גם אם הוא המיעוט לא יהפך היות כמי גבא דעומד בפ"ע ואין חילוק בשמן בין אם היה הרוב שמן או המיעוט לעולם השמן עומד בפ"ע ואזיל טהרת המי גבא מפני השמן הנמצא בו גם אם יקפיאוהו ואם יגע בו טמא יטמא השמן דבכ"מ נמצא בו צחצוחי שמן ואח"כ אם יגע בו כלי תטמא הכלי ע"י טיפת השמן שנטמאה כבר, וכן אם תפול לשם ככר יטמא הככר מן השמן, וכן מוכח ברמב"ם פט"ו מהט"א ה"ד שכן הוא פי' התוספתא דעבור השמן שנמצא בהגבא אזיל טהרת המי גבא ומטמא ומתטמא שלא לרצון וזה לשיטתו, ולהר"ש והרא"ש יש בהמי גבא דין קבלת טומאה ע"י השמן שהשמן הנמצא בהגבא יקבל טומאה מטמא הנוגע בו ויטמא אח"כ לכל הנופל לסגבא, וא"כ מוכח מזה דטיפת שמן שאין בה רביעית תטמא להכלי או להאוכל הנופל לגבא, וזה דלא כרש"י פסחים י"ז ע"ב שכתב שם דאין משקין מטמאים אחרים כ"א ברביעית ולעצמן מקבלין טומאה בכ"ש והרי כאן מוכח דגם אחרים מטמאים בכ"ש, ולפי' הר"ש והרא"ש מוכת מגוף המשניות דמטמא בכ"ש דלפירושן אין בהן חשש כ"א עבור הטיפה שנטמאת מפי השותה, אך לפי' הרמב"ם אין כאן הוכחה, אבל מד' התוספתא מוכת גם לפי' הרמב"ם שחשו בהגבא להטמאות ולטמא אחרים שלא לרצון מפני טיפת שמן המעורב שם שקבלה טומאה: מאת טמא הנוגע בה ואח"כ תטמא טיפת השמן את האוכל וכלי הנוגע בה, וזה כדעת הרמב"ם פ"ד מה' ט"א ה"ב דמשקין מטמאין בכ"ש וכ"כ התוס' פסחים י"ד ע"א ושארי דוכתי, (ומ"ש התוס' שם ד"ה דאיכא כו' דבש"ס דנדה איתא דדם ירוק מטמא ברביעית הוא פלא דלא נמצא כן בשום מקום לא בנדה ולא בשאר דוכתי, עיין תוס' חולין פ"ז ע"ב לא הביאו ד' ש"ס דנדם ודוק): (מ"ג) נפלו מים טמאים כו' לפ"ד התוס' שבת י"ד ע"ב כל מים טמאים מטמאים כלים אך להרמב"ם פ"ז מה' אה"ט ה"ב דמשקין לא יטמאו כלים כ"א הבאים מאה"ט יעויין בכ״מ שם, לכאורה הך מים טמאים היינו שנטמאו באב הטומאה והיו ראשונים מה"ת, להן גזרו עליהם שיטמאו כלים (דמה"ת ראשון אינו מטמא כלי), אבל קשה שלדעתו לא הטיפה שנטמאה תטמא את הככר או הכלי רק כל המים שבגבא נטמאו, וא"כ המים שבגבא הוי שניים ואיך יטמאו את הכלי, אבל המעיין שם בדבריו בה"ה יראה דעתו דלאו דוקא משקין ראשונים מה"ת מטמאים כלים מדרבנן דגם אם הם שניים או שלישיים לאחר שגזרו דכל המשקין נעשו ראשונים כולן מטמאים כלים אף דמה"ת לא היו רק שניים, שהרי כתב שם וכן אם נגע יין זה בשמן ושמן בדבש ודבש במים כו' כולם ראשון לטומאה וכאילו כל אחד מהן נטמא באב הטומאה וכולן מטמאים אח הכלים ולא בא להוציא שם בה"ב רק אם עיקר טומאת המשקין לא היה כלל משורש אב הטומאה כגון משקין הבאים מחמת ידים שאלו אינן מטמאים כלים, וכן בפ"ח מאה"ט הלכה יו"ד לא הוציא רק משקין הבאים מחמת ידים שאינן מטמאים כלים אבל משקין שניים ושלישיים כל היכא שהתחלת הטומאה במשקים ראשונים שנטמאו היה ע"י אב הטומאה דאורייתא או דרבנן כולן מטמאים כלים. וא"ש דין משנתנו דאם התחלת הטומאה היתה במים טמאים שנפלו שנטמאו ע"י אב הטומאה שוב גם השני או השלישי אחר, שגזרו עליהם להיות ראשונים מטמאים כלים, והך דרישא דמילא בכלי טמא היינו כלי שהוא אב הטומאה:

ובעיקר דברי המשנה מה בא להשמיענו בנפלו מים טמאים כתב הרע"ב דבא להשמיענו דמי גבאים מקבלים טומאה ע"י משקים טמאים שנפלו בהן, וכבר תמה ע״ז הגאון רעק"א שזה יתכן להרמב"ם דמי גבאים מקבלים טומאה אבל להר"ש וסיעתו מי גבא אינן מקבלים טומאה והחששא הוא עבור המים טמאים שנפלו, וא"כ נכלל זה במשנה דלעיל והניח בצ"ע, ואפשר דהיא גופא קמ"ל דגם בנפלו מים טמאים שלא לרצון חיישינן למעט המים שנפלו אף דהוי תרי דרבנן כמש"ל, אבל להרמב"ם ע"כ הך נפלו מים טמאים היינו לרצון. ובתוס' רעק"א ז"ל תמה על ד' הרע"ב דהא נפלו היינו שלא לרצון ואינן מתטמאים, ולא ראה ד' הרמב"ם בחבורו פט"ו מהט"א שכתב להדיא דהך נפלו היינו ברצון ולא בנפלו מעצמן, אך להרמב"ם אין כאן חדוש לכאורה ויש לומר דקמ"ל מה שכתבתי לעיל דאף בנפלו מים טמאים וא"כ אלו המי גבא אינם רק שניים לטומאה אפ"ה מטמאים כלים מפני שעיקרן היה מחמת אב הטומאה דאורייתא כמש"ל, ובתפ"י כתב דקמ"ל דאם לא הדיח טהור ודחוק, ומד' הרמב"ם בפי' המשנה נראה דאשמעינן דהמים שבגבא יקבלו טומאה ממשקים טמאים כמו מכלי או אדם וצ"ע דמה חידוש הוא:

מ"ד בשעת הגשמים הכל טהור. הנראה מד' הרמב"ם בחבורו פט"ו מה' ט"א וכן מד' הרא"ש דלאו אדלעיל קאי במי גבא ששתה מהן טמא או שנפלו לשם מים טמאים דאלו לא יטהרו מסתמא בעת הגשם עד שידעו בהם שרבו לב"ה דלקמן מ"ה או שרבו ושטפו לב"ש והכא בסתם מי גבא איירינן דבשעת הגשמים כולן בחזקת טהרה הן אף בקרובים לעיר ולדרך, והטעם נראה מד' הרמב"ם והר"ש דמפני דמספקא לן אם שתה מהן טמא כו' וגם יש לספק שמא רבו עליהם מי גשמים לכן מחזקינן להו בטהרה, גם לב"ש מספקינן שמא רבו ושטפו המי גשמים ומאחר שלא נודע להן טומאה גם מספק מטהרינן להו, ומד' הרא"ש הטעם דבעת הגשם אינן צמאים למים ולא יבאו לשתות או לדלות מי גבא ובעברו הגשמים כל הקרובים לעיר ולדרך בחזקת טומאה הם, ואם נפסקו הגשמים על זמן ארוך ואח"כ באו שניח להרא"ש נראה דבעינן שידעו לב"ש שרבו ושטפו ולב"ה שרבו לחוד, ולהרמב"ם והר"ש נראה דמאחר שלא נודע להן טומאה לכן בבאו הגשמים גם אם מספקא לן שרבו תלינן להקל: (מ"ה) מאימתי טהרתן. דברי המשניות האלו במ"ה ומ"ו לא נתבאר טעמם בד' הראשונים ז"ל וכן ד' התוספתא הם קשים להולמם ואבאר בקצרה לפי שיטת כל חד מקמאי ז"ל. לדרך הר"ש והרא"ש דמי הגבא אינן מקבלים טומאה וכל החשש הוא עבור טיפה הטמאה ולכן מטהר ר"ש בשטפו אע"פ שלא רבו דחלינן שהטיפה הטמאה יצאה לחוץ מפני דמה"ת הטיפה הטמאה נטהרה ע"י השקה כמש"ל ואין כאן רק ספק דרבנן שמא בדליו מים תצא הטיפה הטמאה לחוץ וחתעורר מטומאתה לכן ביש כאן עוד ספק שמא כבר שטפוה המים תלינן להקל (אף דלר"ש אין כאן תרי דרבנן שלדעתו הטיפה מטמאה אחרים מה"ת כמש"ל מ"מ חדא דרבנן איכא וגם ספק במלתא דרבנן שמא ידלה הטמאה ובהצטרף עוד ספק תלינן להקל). דומה לזה איתא ביו"ד סימן ק"י לענין תערובת דברים החשובים דאם נאבד אחד מהם תלינן להקל, וב"ה אסרי בזה עד שירבו המי גשמים, וסברא זו צ"ע מה מועיל רביית המי גשמים הרי גם מקודם היה רוב מים טהורים דהמי גבא לא נטמאו ומה יוסיף עוד היתר רבייה חדשה, וצריך לומר דאותן המים הקודמים נקרא עליהם שם טומאה עבור טיפה הטמאה משא"כ אותן שבאו מחדש לא נקרא עליהם שם טומאה ואף שמי הגשמים באו מעט מעט לא אמרינן קמא קמא בטל מפני דגם הראשונים היו טהורים רק טיפה הטמאה מעורבת שם (ולפ"ד ר"ח בתוס' בכורות כ"ב כל היכא שרבו בלא הפסק לא אמרינן קמא קמא בטל), וטעם הרבייה חדשה דמהני יש לומר דמפני דגם מתחלה לא היה חשש בהתעוררות הטיפה רק בתרי דרבנן שמה"ת נטהרה הטיפה ע"י השקה וגם אינה מטמאה אחרים מה"ת והוי ספק במלתא דהוי חרי דרבנן רק מתחלה בהוחזק שם הטיפה טמאה חשו לפוסלה שנקרא עליהם שם טומאה וע"י רבייה חדשה לא חשו לספק של תרי דרבנן, או יש לומר דברבייה חדשה חלינן לומר דכל מה שידלה ויקח אח"כ מאותן המים הוא מאותן שבאו באחרונה וגם אם ידלה רובה נחלה אח"כ שהטיפה כבר יצאה לחוץ, אבל הראשון עיקר דמפני שעל המים החדשים לא היה עליהם שם פסול לא חשו לזה, וזה הטעם גם למשנה דמכשירין פ"ב במי שפיכות שרבו עליהם מי גשמים דטהורים ואם קדמו מי גשמים נטמאו ע"י מי שפיכוח כ"ש מפני דכל אותן המים שנקרא עליהם שם טומאה ע"י ביאת השופכים אין להם טהרה וברבייה חדשה נטהרו וכ"כ הרע"ב במשנתנו. וד' הרא"ש במשנה דמכשירין לא זכיתי להבין שכתב שם בהא דאם קדמו המי גשמים למי שפיכות דטמאים דהיינו דוק בכלים שנטמאו מן המי שפיכות אבל בקרקע אינן מקבלים טומאה והרי כאן בכל בבי משנחנו חיישינן לטמאות במי גבא עבור טיפה הטמאה שתתעורר אח"כ מטומאתה, ואולי הרא"ש היה דחוק לו לשון המשנה דשם שאמרה אם קדמו המי גשמים למי שפיכות טמא דמשמע שאף כמות שהן ולא ידלה מהן הן בטומאה וכאן במשנתנו לא מטמאינן כמי גבא רק באם ידלה אותן ממקומן שאז תתעורר הטיפה מטומאתה ולכן פי' שם דאיירי בכלים והוכרח מפאת זה:

לדחוק ברישא בקדמו המי שפיכות למי גשמים דמטהרינן הוא מפני דלא החשיב למים ולכן גם בכלי מטהרינן, וזה פלא במים התלושין ובאו לכלי איזה חשיבות בעינן ואף לפמש"ל בהלך הטמא בתוך המי גבא במ"ד דטהורים מפני שלא החשיבן, התם המים מחוברים וכל שלא תלשן בחשיבות נחשבו כמחוברים אבל בבאו לתוך כלי איזה חשיבות בעינן להו, ויש לדחוק לומר דמפני שלא הוחזק טומאה בהמי שפיכות רק מספק מטמאינן להו לכן בעינן חשיבות למי גשמים וצ"ט. ועיין לקמן פ"ב מ"ו ע"ש בד' הרא"ש, אבל פשט המשנה הוא דאיירי שם בקרקע וכ"ד הרע"ב ובקדמו המי גשמים ובאו המי שפיכות דטמאים היינו באם ידלה אח"כ מהן וככל בבי משנתנו, והא דסיימו במ"ה כשרים לחלה פירשה הרמב"ם רפ"ט מה"מ בעיסה הטבולה לחלה וכמ"ש התוי"ט ולא קאי על רבו או שטפו דאלו כשרים אף לתרומה כמבואר בתוספתא רק נראם דקאי על קרובים לעיר ולדרך דאפ"ה כשרים לעיסה הטבולה לחלה, וכעין זה אסקינן בנדה ז' ע"א דהנך מעל"ע דרבנן לא גזרו בטבולים לחלה, ומד' הר"ש והרא"ש נראה דקאי על רבו ושטפו וכשרים לחלה וה"ה לתרומה וקשה דא"כ למה נקט הכא חלה ולקמן תרומה, והגר"א ז"ל הגיה כשרים לחולין וקאי על קרובים לעיר כו' וצ"ע:

והא דמטהרינן במ"ו במי תמציות שלא פסקו בשתה טמא כתב הר"ש דעלתה טבילה למים הטמאים ולאו מדין השקה קאמר לה דהרי גם מי גבא אינן מקבלים טומאה ואפ"ה לא מהני בהו השקה דאחר שבטלו רביעית דמקוה בטלו גם השקה בפחות ממ"ס, וא"כ גם אלו המי תמציות שלא פסקו אין טובלים כלים בהן ואיך יכשרו להשקה, וע"כ צריך לומר דמדין רבו קאחינן לטהרן מאחר דבכל עת ההרים נוטפים ובוצצין מים חדשים הוי כרבייה חדשה לאחר שנפל הטיפה טמאה כ"נ מד' הרע"ב במ"ד. ואפשר עוד דמאחר דההרים בוצצין חשבינן להו כיש בהן מ"ס לענין זה לטהר הטיפה טמאה מאחר שאין כאן רק ספק במלתא דרבנן חשבינן כל המים שבהרים כאילו מחוברים למי הגבא ודיינינן להו כיש בהן מ"ס וכ"נ מד' התומפתא שדימה לזה החופר בצד הים כמבואר בר"ש מ"ו ודוק:

(פסקא ב') נבאר ד' התוספתא מה שהביא הר"ש במ"ד מי שפיכות ומי גשמים שנתערבו בין בכלים בין בקרקע טמאים נראה דהיינו אף בקדמו המי שפיכוח ודלא כמשנה דמכשירין ור"י ור״ש מטהרין בקרקע היינו כמשנה דמכשירין דאם רבו המי גשמים על השופכים טהורים כהך דהכא ברבו וח"ק מחמיר יותר במי שפיכות שהם יותר בחזקת טומאה ממי גבא ששתה טמא וקיי"ל כר"י ור"ש כמשנה דמכשירין, ובכלים טמאים לכ"ע דגם המי גשמים נטמאו בבואן לתוך המי שפיכות. אכן להרא"ש שפי' במשנה דמכשירין דאף בכלים טהורים ברבו המי גשמים כמש"ל יפרש דרך אחר בתוספתא דאיירי הכא בספק אם רבו המי גשמים או במחצה על מחצה ואפ"ה הקילו ר"ש ור"י בקרקע וצ"ע וד' הרמב"ם בזה ית' לקמן וד' התוספתא המובא בר"ש מ"ה פשוטים המה רק שאינן מדקדקים לגרסת הר"ש מתחלה אמרה גבא שאין בו ע"ס ונפל לתוכו פחות מג' לוגין מים טמאים פסולים לחלה כו' היינו כהך דמשנתנו בשתה טמא כו' או נפלו מים טמאים וכשרים להקוות עליהן דע"י נפילת הטמאים לא נפסלו המים שאין להם קבלת טומאה ובפחות מג' לוגין לא גזרו על שאובים וברבו מי גשמים נטהרו לחלה ולתרומה כהך דמתניתין, ומה שסיימה שנית וכשרים להקוות עליהן שפת יתר הוא דגם מתחלה בלא רבו היו כשרים להקוות עליהן, וגם מה שציירו בתוספתא כיצד רבו מקוה שהיו בתוכה י"ט סאים ונפלו פחות מג' לוגין כיון שנפלו כ"א סאה של מי גשמים טהורים מפני שרבו, אינו מדוקדק דבכה"ג שהושלמה המקוה למ"ס גם בלא רבו טהורים דהרי מתחלה לא נפסלו המים רק עבור המים הטמאים המעורב בהן וכשהושלמה למ"ם הרי כאן מקוה שלמה ונטהרו הטמאים שהיו שם ע"י השקה, וא"כ גם בהיו שם, מתחלה כ"א סאה ונפל פחות מג' לוגין ואח"כ הושלמה ע"י י"ט סאה ג"כ נטהרו הטמאים. וכן מבואר בסוף ד' התוספתא במקוה שחסר קורטוב לט"ס ונפל פחות מג' לוגים כיון שנפל לתוכו קורטוב אחד של מי גשמים טהורים והוא מפני שהושלמה למ"ס ונטהרו הטמאים בהשקה דגם מתחלה לא נפסלו המי מקוה בפחות מג' לוגים, וא"כ ע"כ ריש ד' התוספתא שציירה ברבו כ"א סאה לאו בדקדוק הוא או שט"ס הוא וצ"ל ונפלו לתוכן כ' סאה של מי גשמים טהורים מפני שרבו ולא הושלמה עדיין למ"ם, ומה דנקט בתוספתא נפלו לתוכו ג' לוגים מים טמאים לאו לענין פסול מקוה הוא דהמקוה תפסל אף אם היו טהורים רק לענין פסול חלה ותרומה וזה פשוט: (פסקא ג') ומה דאיתא בתוס' הובא בר"ש מ"ו במי תמציות שלא פסקו שמטבילין בהם את המים הך טבילה לאו מדין השקה הוא כמש"ל דהרי גם מי גבא ומי חמציות שפסקו אינן מקבלים טומאה ואפ"ה לא מהני בהו השקה, וכן במי תמציות שלא פסקו דלאחר שבטלו רביעית דמקוה לכלים בטלוהו אף להשקת המים והרי אין מטבילים כלים במי תמציות שלא פסקו דאח"כ במקוה של מ"ס חשב הך מעלה דמטבילים כלים אבל במי תמציות שלא פסקו אין מטבילין כלים וממילא פסולים להשיק מים וע"כ הך מטבילין מים היינו שטיפה הטמאה תתבטל בתוכה כמש"ל בד' הריש:

ויש לעיין קצח לפ"ד הר"ש דמי גבא אינן מקבלים טומאה אף מדרבנן ומים שאובים יש להם טומאה בקרקע מדרבנן לא מה"ת ולהר"ש היינו שאובה שהמשיכוה (אבל שאובים לגמרי אפשר שטמאים מה"ת כמש"ל). א"כ היה לו לחשוב עוד מעלה אחת ראשונה לכל מים שאובים בקרקע או שאובה שהמשיכוה והם בקרקע שאין מקבלים טומאה מה"ת וטמאים מד"ם ואח"כ להוסיף מי גבא שאין להם טומאה אף מדרבנן, וצריך לומר דמפני שמקבלים טומאה מדרבנן לא חש למנותן במעלה. ולפי מה שאבאר בסוף פרקין דכל הני מעלות דפרקין בדרבנן הם פשיטא דלק"מ:

ודע דכל מה שאמרנו לפ"ד הר"ש והרא"ש דמי גבא אינן מקבלים טומאה היינו ביש בהן רביעית כמ"ש הראב"ד רפט"ו מהט"א והובא בחוי"ט. אבל באין בהן רביעית מקבלים טומאה אף בחבורן לקרקע. ונראה דמקבלים טומאה מה"ת שהרי בפסחים י"ז ע"ב אר"פ ולא אמרו אלא דהוו רביעית דחזי להטביל כו' פי' אבל באין שם רביעית לא טהרו במקדש מפני דמקבל טומאה מה"ת. ואף דלשיטת הר"ש ודעמיה איירי שם בשאובים או בשאובה שהמשיכוה מ"מ מוכח דכל היכא דלא חזו למקוה טהרה מה"ת מקבלים טומאה מה"ת והטעם כמש״ל דלא מצינו טהרה למים מחוברים רק מקרא דאך מעין גו' יהיה טהור והיינו בראוי למקוה מים אבל באינו ראוי טמא מה"ת וא"כ גם אלו המי גבא כשאין בהם רביעית דפסולים לטהרת מים מקבלים טומאה מה"ת ומכאן ראיה גדולה דלהנך דסברי דשאובים פסולים מה"ת גם כשיש בהן מ"ס ומחוברים לקרקע מקבלים טומאה מה"ת כמש"ל:

עתה נבאר ד' המשנה ותוספתא ע"פ פי' הרמב"ם ז"ל וכמ"ש דגם הרשב"א בתוס' ב"ב יפרש כן וכ"נ מפירש"י ז"ל כמש"ל, הא דמטהרי ב"ה ברבו אע"פ שלא שטפו לכאורה איירי ברבו המי גשמים שלא לרצון דאם באו לרצון הרי גם הם נטמאו מהמי גבא דלדעתו כל מי גבא מקבלים טומאה לרצון ונטמאו גם הבאים אח"כ ומה יועיל הרבייה שלהם וע"כ ברבו שלא לרצון ולא קבלו טומאה ולכן בטלים הטמאים ברובן ואף שרבו מעט מעט לא החמירו בזה לומר קמא קמא בטל כמש"ל, מפני שעיקר טומאתן:

מדרבנן, אבל א"א לומר כן דבתוספתא איתא וכשרים להקוות עליהם ואיך יקוה עליהן ברצון וכולם יוטמאו (אף דברמב"ם פ"ה מה"מ הגרסא ופסולים להקוות כו' ע"כ גרסא משובשת היא כמשי"ת). וגם ברמב"ם פט"ו מהט"א ה"ב כתב סתמא שרבו מי גשמים והו"ל להתנות דהיינו ברבו שלא לרצון כי מסתמא הרבייה היא ברצון לטהר המים, ועוד דלפמש"ל לדעתו דגם טהרה מעוררת טומאה א"כ אם ירבו עליהם אח"כ עוד מים אחרים לרצון יעוררו הראשונים לטמאותן, וגם כאשר יקח מהן בכלי לתרומה וכדומה הרי עתה כולן תלושין ומקבלים טומאה גם שלא לרצון וא"כ יתעוררו הראשונים הטמאים לטמאות אשר ישאב מהן בכלי, וע"כ לומר דהותר לרבות עליהם מי גשמים דכך היה תקנת חז"ל דכשירבו עליהם מים אחרים טהורים יופקעו מעומאתם לגמרי והראשונים שנגע בהן הטמא לרצון נטמאו כולם אבל ברבייה חדשה לא גזרו ע"ז חז"ל וגם הראשונים טהרו דכך היתה התקנה, וכן הדין במי שפיכות האמור במכשירין פ"ב ברבו מי גשמים דטהורים ולא גזרו עליהם שיטמאו מהראשונים רק אדרבה המה מטהרים גם את הראשונים, ולשונו בפ"ב מה' ט"א הכ"ו מי שפיכות כו' ירדו עליהן מי גשמים אם רבו עליהן הרי הם טהורים מחצה למחצה הכל טמא בין בכלים בין בקרקעות עכ"ל. פשוטו נראה דהך בין בכלים קאי גם ארישא ברבו המי גשמים ואף דבכלים מהראוי שגם היורדים לתוכן יוטמאו מ"מ מאחר דלא הוחזקה בהן טומאה לא גזרו ברבו מי גשמים וכ"כ לעיל שגם הרא"ש פי' כן רק להרא"ש בקרקע טהור גם בקדמו המי גשמים מפני שלדעתו אין מי גבא מקבלים טומאה ולהרמב"ם בקדמו המי גשמים הכל טמא אף בקרקע ובקדמו המי שפיכות טהורים אף בכלים, ומ"ש דמחצה למחצה הכל טמא נראה שפי' כן ד' התוס' במי שפיכות ומי גשמים שנתערבו כו' וכמש"ל שגם הרא"ש יפרש כן, אך נראה דוקא בלא הוחזקה בהם טומאה אבל נידון דמשנתנו שהוחזקה בהן טומאה ע"י ששתה הטמא לא מטהרינן ברבו אח"כ המי גשמים רק בהיו בקרקע דכך היתה עיקר התקנה שלא יטמאו רק לרצון וכשיתרבה עליהם מים טהורים יופקעו מטומאתן אבל בהיו בכלים הרי נטמאו מעיקר הדין וכשירבו עוד מי גשמים כולן יוטמאו רק בקרקע טהרו ברבו מי גשמים, ובזה הונח לן מה דקשם טובא לדעתו דמי מקוה מקבלים טומאה א"כ בהיו שם י"ט סאה או כ"ה סאה מים ונגע בהן הטמא לרצון שלדעתו נטמאו כולם ואיך יוטהרו את"כ למי מקוה לפי מה שאבאר לקמן בפ"ב דמים טמאים אינן מטהרים וא"כ כשיבאו אח"כ ע"י רצון האדם עוד מים להשלימן יטמאו גם הם ואיך מצאנו ידינו בעשות מקואות מים להקוות עליהן עד כדי שיעורן אם נטמאו טרם שהושלמו למ"ס ואנחנו כולן טמאים, ולמ"ש ניחא דכשהושלמו אח"כ למ"ס הרי כאן מקוה כשירה ופקע טומאתן הקודמת דכמו שפקע טומאתן ע"י רבייה חדשה כמו כן יופקע טומאתן ע"י השלמתן למ"ס וכ"ד התוספתא דאם היה חסר קורטוב ונטמאו ע"י פחות מג' לוגים כשירדו אח"כ קורטוב מי גשמים נטהרו כולם דהרי כאן מקוה כשירה והענין דחוק ובלא טעם הגון, והא דמטהר ר"ש כששטפו אע"פ שלא רבו אינו מובן כלל לפירושו דמה יועיל מה ששטפו סאה או יותר מן המי גבא והרי כולם נטמאו ובפרט לר"ש שהוא המחמיר במ"ג דמטמאים אף שלא לרצון ואיך יטהר בשטפו סאה ואם היינו אומרים דבעינן שטפו כמות שהיו היה ניחא אבל בתוס' מבואר דגם בשטפו סאה אחת די וכ"כ הוא עצמו בפירוש המשנה ואין לזה הבנה כלל: ומה שאמרו במ"ו במי התמציות שלא פסקו שלא נטמאו הטעם לדעתו דאותן המים המחוברים לתמציות ההרים לא גזרו עליהם טומאה גם בנגע בהם לרצון אם מפני דרבייה חדשה בא אליהם בכל עת או מפני דנחשבו קצת כמי מעין ולכן לא גזרו עליהן שום טומאה כן מבואר בדבריו פט"ו מהט"א ה"ו. ומה שאמרו בתוספתא שמטבילים בהם את המים פירשה הוא ז"ל בפ"ט מה"מ ה"ב דמטבילים בהם המים שנטמאו נראה דעתו דמשיקין המים לטהרן באלו מי תמציות שלא פסקו אף שאין בהן מ"ס דאף שבטלו רביעית דמקוה בהשקה לא בטלו דלאו מסורת טבילה הוא רק מתורת זריעה רק במי תמציות שפסקו אין משיקין בהם דהרי הן עצמן מקבלים טומאה אבל אלו מי תמציות שלא פסקו דאין בהם טומאה משיקין בהן המים אף שאין בהן מ"ס. אבל קשה שהרי ד' התוספתא הם ביאור למתניתן ואין לזה זכר במשנתנו ורבי לא שנה כו' (ולהר"ש והרא"ש כתבתי לעיל דהך טבילה היינו לטיפה הטמאה). וד' התוספתא המובא בר"ש משנה ה' העתיקן הוא ז"ל ספ"ה מה"מ בנוסתא אחרת מקוה שאין בו מ"ס ונפל לתוכו פחות מג' לוגים מים טמאים שאובים ה"ז כשר לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים ופסולים להקוות עליהן, ירדו עליהן גשמים ורבו עליהן הרי אלו כשרים להקוות עליהן. ועל הך ופסולים להקוות עליהן כתב הראב"ד זה שיבוש אלא כשרים להקוות עליהן (ובדפוס דידן נדפס השגת הראב"ד על סוף דבריו ואינו כן אלא קאי על ריש דבריו). ועיין כ"מ וב"י סימן ר"א מ"ש בזה, ודבריו צ"ע מיניה וביה במה איירי אם נפלו המים טמאים שלא לרצון לכן לא נטמאו וכשרים לתרומה א"כ מדוע נפסלו להקוות עליהן. ומ"ש הכ"מ וב"י דטמאים פוסלים אף בפחות מג' לוגים זה היה ניחא אם היו טמאים המי מקוה דבמים טמאים אין טובלים כמשי"ת לקמן אבל בנפלו שלא לרצון שלא נטמאו המים למה יופסלו למי מקום, ואה איירי בנפלו לרצון ונטמאו המים ולכן פסולים להקוות עליהן דכל מה שיבאו אח"כ יטמאו גם המים החדשים עד שירבה עליהם מי גשמים שלא לרצון ואז יוכשרו להקוות עליהן קשה דלמה כשרים לתרומה הרי נטמאו כולם ע"י המים טמאים כמבואר בדבריו רפט"ו מה' ט"א, וגם הרי בפט"ו מה' ט"א לא התנה שירבו המים שלא לרצון וכמש"ל וגם כאן לא ביאר דבעינן שירבו המים שלא לרצון,, וגם יוקשה לפי"ז מה שהקשיתי לעיל דאיך מצאנו ידינו כו' בכל עשיית מקוה טהרה הרי אם יטמאו המים בהיותן פחות ממ"ס לא יוכשרו עד שירבה עליהן מים שלא לרצון, וגם הרי הוא עצמו כתב בסוף דבריו דאם היה מ"ס חסר קורטוב ונפל לשם פחות מג' לוגים טמאים וירד אח"כ קורטוב מי גשמים נכשרה, ואיך נכשרה הרי נטמאו כל המים וע"כ דפקע טומאתן בהשלמתן למ"ס גם אם לא רבו מים שלא לרצון ולמה ברישא פסולים להקוות עליהן עד שירבו המים עליהן שלא לרצון. ואם נאמר דבסיפא הקורטוב יקד שלא לרצון איך נחלק בין אם ירד הקורטוב לרצון או שלא לרצון הרי הוא לא ירבה על המי מקוה וגם הו"ל לבאר כ"ז, ומ"ש הכ"מ דכיון שחסר קורטוב אחד הקילו בזה, זה לא יתכן דכל עדות חכמיה כך הם דחסר קורטוב דינו אחד כחסר סאה ובכ"מ לא ירד לדקדק בזה איך איירי אם ירדו הטמאים לרצון כו' ולמה כשרים לתרומה אם ירדו הטמאים לרצון, לכן לית פתרי לדבריו אם לא נגיה בדבריו וכן צ"ל בריש דבריו ונפל לתוכו פחות מג' לוגים מים טמאים הרי זה פסול לחלה ולתרומה כו' וכשרים להקוות עליהן, ירדו גשמים ורבו עליהן הרי אלו כשרים לחלה ולתרומה, ויבאו דבריו כד' התוספתא דלהקוות לעולם כשרים דכשיושלמו למ"ס פקע טומאתן כמש"ל וממילא יוטהרו גם לחלם ולתרומה ואיירי בירדו הטמאים לרצון וגם הוא יקווה עליהן לרצון ואפ"ה פקע טומאתן כמש"ל וגם אם ירבו המי גשמים לרצון נכשרו לתרומה גם אם לא הושלמה למ"ס כמש"ל. זהו הנראה לדעתי בזה ואם לא נגיה בדבריו אין אתנו לברר דבריו ז"ל:

תוכן העניינים

גלות עליות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה