גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש
דרוש לו
עוד מענין הזאות של לפני ולפנים:
איתא בתו"כ לפני הכפורת יזה שבע פעמים לא שבע טיפין כלומר שיהא שיעור הזאה ולמדה מדכתיב פעמים שבכל פעם ופעם יהיה שם שיעור הזאה (קרבן אהרן), שבע פעמים שיהא מונה שבע פעמים הרי אחת ושבע, ע"כ בתו"כ, וכתב הרמב"ם בהלכות עבודת יו"כ ולמה מונה ככה שמא ישכח וימנה הזאה ראשונה בכלל הז', עכ"ל. וממילא שמעינן דאם לא טעה המנין אינו מעכב, וכן כתב המאירי וז"ל שאין המנין מעכב כלל, ואע"פ שבגמרא לכאורה נראה שלא יצא שהרי לא נחלקו אלא במנין העליונה עם האחרות הא מנין כל אחד בעצמן ראוי לומר שיעכב, אפשר שדרך סוגיא נאמרה, עכ"ל המאירי. מ"מ נראה דאם לא מנה אתת למעלה אלא מנה כסדר ת' הזיות בודאי יוצא לכ"ע דאינו אלא למצוה שישלים את השבע למטה מתוך שבע, וכן איתא בירושלמי מאי שלא יטעה אמר רבי זעירא כדי שיגמור של מטה מתוך שבע ע"כ א"כ למצוה בעלמא ואינו מעכב, וכן כתב הרע"ב שאם לא ימנה הזאה ראשונה של מעלה לעצמה עם כל שבע שלמטה, פעמים שיטעה וימנה הזאה ראשונה עם שבע שלמטה ובהזאה הראשונה של מטה ימנה שתים, ואין לומר ימנה הזאה של מעלה עם שבע של מטה וימנה עד שמונה, די"ל מצוה להפסיק מתנות של מטה מתוך שבע ולא מתוך שמנה, עכ"ל. ולכאורה נראה שדעת עצמו הוא אבל מפורש הדבר בירושלמי כדאמרן, והרמב"ם בפירוש המשניות נתן תבלין לזה מקרא, וכך כתב והיה מחזיר פעמים הרבה מלת אתת כדי שלא יטעה במנין והיה מונה הזאה ראשונה מכלל שבע של מטה והש"י אמר והזה באצבעו ההזאה הראשונה ואח"כ מן הדם באצבעו ז' פעמים כך באה הקבלה וכאילו היא העיקר, עכ"ל, כלומר אחת למעלה עיקר שיכוין לבו למעלה, כן נ"ל, ויתבאר עוד מזה לקמן. ובגמרא איתא דר"מ ס"ל אחת ושתים אחת ושלש, כלומר כלל תחלה, ור' יהודה ס"ל שתים ואחת, שתים ושלש, כלומר פרט תחלה, ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ע"כ בגמרא, מ"מ למדנו מזה דאם אמר הכלל מקודם או הפרט יצא, והרמב"ם השמיטה וצ"ע: איתא במנחות (דף כ"ז) ז' הזיות שעל בין הבדים שעל הפרוכת, שעל מזבח הזהב מעכבות זא"ז, ע"כ, ולאו דוקא במעכבת כל ז' וז' לעצמן אלא אפילו כולן ביחד מעכבת זו את זו, דכל מ"ג מתנות שבפנים אם חסר אחת מכל המחנות לא עשה ולא כלום, ובגמרא שם ז' הזאות שבפנים שלא לשמן פסולות, ושלא מכוונות כשרות, ופירש במל"מ מעשה הקרבנות פירוש שלא מכוונות כגון דצריך לתת את הזיות דלפני ולפנים כנגד בין הבדים ונתן במקום אחר נגד הארון וכן ז' הזיות דעל הפרוכת דצריך לתת אותם כנגד הארון מבחוץ ונתן אותם על הפרוכת במקום אחר, וכן ז' הזיות דעל מזבח הזהב דפליגי אם נותן בצד דרומי או צפוני לכל מר כדאית ליה אם נתן אותם במקום אחר על מזבח הזהב ג"כ יצא, ורש"י ותוס' לא פרשו בזה מה הוא שלא מכוונות ואף דבמשנה ובגמרא לא נקיט כי אם ז' הזיות בודאי דלאו דוקא אלא ה"ה כל ח' הזיות אם נתן שלא מכוונות ג"כ יצא דמאי שנא, ומאי דנקיט ז' י"ל לישנא דקרא נקיט או משום דעל המזבח דוקא ז' נקט בכולן ז', כן נ"ל. וכן נראה מדברי הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פ"ה הי"ב) דמקודם כתב וז"ל והיכן מזין מדמן וכמה מזה מהן פר ושעיר של יו"כ דם כל אחד מהן טעון שמונה הזיות על בין הבדים ושמונה על הפרוכת ומערב דם הפר והשעיר ומזה משניהם ד' הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל, ושבע הזיות על אמצעו של מזבח, ואם לא כוון בהזיות שבפנים כשרות, עכ"ל, משמע בודאי דכל ח' הזיות אם נתן אותם שלא מכוונות ג"כ כשרות ואין חילוק, אכן אי קשיא הא קשיא ליה למה באמת לא יעכב אם נתן שלא מכוונות הלא ר' יוחנן ס"ל דאפילו אם לא מנה הזאה הראשונה עם אחרת דמעכבת ופירש רש"י דכתיב חוקה לעכובא, הרי דגם המנין מעכב כש"כ אם נתן שלא מכוונות ונהי דלא קיי"ל בזה כר' יוחנן אלא כר"א דהמנין לא מעכב, מ"מ הדין הזה דביו"כ כל מילי חוקה היא ומעכב בודאי אמת. ונ"ל לתרץ כיון דקיי"ל (בזבחים דף כ"ו) ופסקה הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (פ"ב ה"י) בדם שמצותו ליתנו בפנים בהיכל שנתן על מזבח החיצון אעפ"כ נתכפרו הבעלים בו כיון שהגיע הדם למזבח אע"פ שהגיע שלא למקומו הרי הוא כמו שהגיע למקומו לכפר, עכ"ל. הרי דשלא מקומו כמקומו דמי אף כאן כיון שנתן אף שלא כוון מקומו בדיעבד כשר והבעלים מתכפרין, כן נ"ל. אבל לפ"ז הלא לא מצינו אלא בדם שצריך לתת בהיכל ונתן על מזבח החיצון אבל דם של לפני ולפנים לא מצינו, א"כ לפ"ז נוכל לומר מה דאיתא בגמרא ז' הזיות שבפנים דוקא הזיות שבהיכל אבל ח' הזיות שעל בין הבדים באמת יהיו שלא מכוונות פסולות כיון דלא מצינו דבהזיות דלפני ולפנים שיהא שלא במקומן כמקומן. וכן נראה, דבמשנה איתא בפירוש לענין שמעכבין ז' הזיות שעל בין הבדים שעל הפרוכת דמעכבות זא"ז, אבל בברייתא בגמרא נקט סתמא ז' הזיות שבפנים ולא נקט שבהיכל נוכל לומר בפנים דוקא כלומר בהיכל אבל לא לפני ולפנים בבית קדשי הקדשים, ועדיין צע"ג לפע"ד והראשונים ז"ל לא פרשו לנו בזה כלום ומשמע שהדין דין אחד ועיין עוד לעיל (סימן ל"ז בכלל ט"ז) מה שהערתי על הרמב"ם בעיקר דין זה דבעיקר דין של דם הפנימי אם נתנו שלא במקומו אם נתכפרו הבעלים דהתוס' לא מודים בזה, עיי"ש:
שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון דאמר קרא ואת כל דם הפר ישפוך (ובתוס' הקשו דלמ"ל קרא, תיפוק ליה דאין מעבירין על המצות דפגע תחילה בהך יסוד עיי"ש ואף דיסוד דרומי תדיר צ"ל דאין מעבירין עדיף מתדיר, תוס' רעק"א ז"ל בשם קרבן נתנאל מגילה) וכי נפיק בההוא פגע ברישא (גמרא יומא דף נ"ט) וכתיב עוד קרא אשר פתח אהל מועד דהיינו לצד מערב שהוא סמוך להיכל כדאיתא (בזבחים כ"א), ורש"י לא גרים ההיא דפגע ברישא משום דתיפוק ליה משום דאין מעבירין על המצות ולא מן הפסוק, אבל תוס' גרסי דנלמוד מאשר פתח אהל מועד וכ"ת למה לי קרא תיפוק ליה משום דאין מעבירין על המצות ופירשו בתוס' דלא שייך אין מעבירין על המצות אלא כשיש שחי מצות לפניו כגון דשון מזבח הפנימי והמנורה או כגון מצות קרנות שאינו יודע מהיכן יתחיל אבל לקבוע מקום לא קבעינן אי לאו דגלי קרא בהדיא עכ"ל תוס' שם ורש"י בחומש פירש דכתיב תרי אהל מועד מחד למדין דיסוד מזבח ששופכין לה שירים משמע מזבח החיצון אשר פתח אהל מועד דהיינו מזבח החיצון וזה של פר כהן המשיח, ופתח אהל מועד השני דכתיב בפר העדה דרשינן יסוד מערבי ולא יסוד אחר, וכן הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פ"ה הלכה י"א) כתב ג"כ כגרסת התוס' וז"ל ושירי הדם שופכין על יסוד מערבי של מזבח החיצון שהוא פוגע בו תחילה בצאתו מן ההיכל, וכתב הלחם משנה הטעם ג"כ דס"ל ז"ל כסברת התוס' דטעמא דאין מעבירין על המצות לא שייך אלא היכא דבעי למיעבד לתרווייהו שיש להקדים ההוא דפגע ברישא אבל הכא דלא עבדינן אלא חד לא גמרינן מינה ולהכי אתא קרא לומר דאפילו דלא בעי למיעבד אלא חד שייך טעמא דאין מעבירין וא"כ הך סברא דפגע ביה ברישא מקרא שמעינן לה מהכא, עכ"ל. ובתוס' זבחים (דף נ"ז) ד"ה אשר פתח אהל מועד איתא, דבאמת אין שייך אין מעבירין אלא כשיש שתי מצות לפניו, אבל אין לפניו אלא מצוה אחת בזה לא שייך הדין כלל, וכן משמע בתוס' יומא (דף ל"ג ע"א) ד"ה אין מעבירין, וכן משמע בתוס' מנחות (דף ס"ד) ד"ה איבעית אימא, אבל כפי אשר מסיים בלחם משנה הכי משמע דה"א דלא שייך אין מעבירין על המצות כי אם ביש שתי מצות לפניו אבל כיון דגלי קרא פה מאשר לאהל מועד ילפינן ג"כ בעלמא אפילו שאין לפניו אלא מצוה אחת הדין ג"כ דאין מעבירין אבל בתוס' מגילה (דף ו' ע"ב) ד"ה מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצות כתב דאיתא התם לר"א בר' יוסי קורין את המגילה באדר ראשון וקאמר בגמרא דמסתבר טעמא דאין מעבירין על המצות, פירש"י משבא מצוה לידי אקדים לעשות דהכי תניא במכילתא ושמרתם את המצות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה עכ"ל והקשו בתוס' וז"ל מכאן קשה להא דאמרינן בפרק איזהו מקומן (דף כ"א) שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה וקשה התם למה לי קרא תיפוק ליה דאין מעבירין על המצות וכשהוא יוצא מפתח ההיכל שהוא במערב ביסוד מערבי הוא דפגע ברישא, וי"מ דלא שייך למימר אין מעבירין על המצות אלא היכא שיש לפניו שתי מצות שיש לו לעשות קודם אותה דפגע ברישא, וזה אינו דהכא ליכא אלא מצוה אחת ואפילו הכי מפרש הטעם משום דאין מעבירין ור' יהודה תירץ דאי לאו קרא ה"א דאין מעבירין לכתחלה הא דיעבד שרי מש"ה איצטריך דאסור בדיעבד, א"כ נראה התם דמטעם דאין מעבירין לא חזינן אלא דכל מערבי של מזבח כשר, אבל יסוד לא חזינן דצריך משום הכי איצטריך קרא לאשמועינן יסוד עכ"ל התוס' שם. ומזה קשה לי על לחם משנה דתירץ בפשיטות כפי דברי התוס' ביומא דאין מעבירין אין שייך אלא בשתי מצות וגלה קרא ביסוד מערבי ללמוד על כל התורה כלה דאפילו ליכא אלא חדא מצוה שייך אין מעבירין דליתא דהלא התוס' בעצמו דחה זאת הסברא כאן במגילה ועיקר לימוד דאין מעבירין נלמוד ממצות כמו שפירש"י ושם אינה אלא חדא מצוה, וגם קשה לי על תירוץ השני של תוס' בשם רבינו יהודה דאיצטריך קרא על דיעבד הלא קיי"ל דשפיכת השיריים ליסוד אפילו בדיעבד אינו מעכב כלל דלא כר' נחמיה א"כ איך שייך לומר אם צריך לתת השיריים על קרן מערבית דרומית ונתן על קרן אחר דאפילו בדיעבד לא עלתה לו כיון דאם לא נתן כלל אינו מעכב ? אח"כ מצאתי שהקשה בטורי אבן למגילה זאת. מיהא בהא י"ל דשני מיני בדיעבד ישנם דאם אין לו דם כלל יותר להזות המ"נ המתנות דחטאות הפנימיות אם חסר אחת מן המתנות עיכב, בודאי צריך לשחוט קרבן אחר אם נשפך הדם ולהזות או לגמור מחדש כמו שיתבאר אח"כ, אבל אם נשפך הדם קודם שנתן השיריים ליסוד בודאי לא מעכב ונגמרה הכפרה, אכן אם יש לו עוד שיריים במזרק והתחיל לשפוך על קרן אחר אמרינן ליה לך ושפוך השיריים על קרן מערבית דרומית כן נ"ל לתרץ בדוחק לגודל הקושיא. וכן קשה לי על פירש"י בחומש כפי אשר פירש בלחם משנה דבריו דתרתי אהל מועד כתיבי חד בפר כהן המשיח וחד בפר העדה ודרשינן קמייתא דצריך שיתן על יסוד מזבח החיצון ותנינא לדרשה דצריך לתת על קרן מערבית דרומית הלא זה השני לא צריך דתיפוק ליה מקרא דאין מעבירין על המצות וכמו שפירש"י במגילה דלמדין מושמרתם את המצות, וצ"ע, וכן קשה לי על תירוץ שהשבתי לעיל דבשלמא במתנות אחרות כגון שתים שהן ארבע או מתנה אחת שייך לומר אם יש עוד דם הנפש יחזור ויקבל ויחן כמצותו, אבל כאן הלא בע"כ צריך לתת כל דם הפר, ואם לא שפך עוד הכל תמיד לכתחלה דצריך בודאי לשפוך על הקרן השייך לזה ואיך שייך דיעבד ואם לא שפך הכל בודאי לא מעכב. וצ"ע. עוד איתא בתו"כ פ"ג בפ' דחטאת את כל הדם ישפוך לרבות דם יוה"כ ישפוך ולא יטיף, ישפוך ולא יזה, ישפוך ולא יזרוק, ופירש בקרבן אהרן שלא ישפכנו טיפין טיפין אלא בבת אתת, ולא יזה כלומר באצבע, ולא יזרוק כלומר שלא יזרקנו מרחוק אלא סמוך ליסוד ממש עומד ושופך, ותמה אני למה השמיט הרמב"ם הלכות אלו דלא פליגי עליהם, ועוד דנראה מזה דצריך לשפוך הכל בבת אחת וליכא לכתחלה דיעבד לגבייהו, וצ"ע. אחר שכתבתי כל זאת מצאתי סייעתא לדברי אשר כתבתי לעיל מדאיתא בלח"מ בעבודת יו"כ שכתב לגבי הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל יחזור ויזה דכיון דאפשר לחזור ולהזות אע"ג דבדיעבד ש"ד לא מקרי בדיעבד כיון דאיכא דם דיכול לחזור ולהזות, עכ"ל. וזה ראיה גדולה למה שכתבתי ללמוד על כל התורה כולה, וב"ה שכוונתי בסברא זאת לדעתו ז"ל. ובטורי אבן תירץ דלכך צריך הפ' אל פתת אהל מועד כגון אם נתערבו לו שני מיני דמים הפנימים והחיצונים דיש להן שני קרנים מערבי וחיצוני ה"א דיתן בכל קרן שירצה קמ"ל דגזה"כ הוא לשפוך למערבי דמוטב לעבור על החיצונים משום אין מעבירין ולקיים שני דברים לתת על מערבי דאיכא תרתי משום אין מעבירין ומשום פתח אהל מועד עכ"ל:
ואיתא עוד בגמרא זבחים (דף נ"ב ע"א) מדכתיב בפר כהן המשיח ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה, ומדכתיב אל יסוד מזבח העולה ולא כתיב אל יסוד העולה דה"א בזקיפה אל יסוד השתא דכתיב אל יסוד מזבח העולה אגגו דיסוד, פי' רש"י יסוד שהיה דומה למזבח דהיינו גגו של יסוד, וכן פסק הרמב"ם בפ"ה דמעשה הקרבנות ה"ו דכל שפיכת שיריים ליסוד טעונה על גגו אף שהגירסא משובשת שם אכן כן פירש שם בכ"מ. ודע עוד דלמתנות המזבח הפנימי ולקרנות דאיתא במשנה עירה דם הפר לתוך דם השעיר דדוקא היא ולא איפכא שיערה דם השעיר לחוך דם הפר, וטעם הדבר שדם הפר מרובה ונופל שם כובד הדם היה מתערב יפה ולהכי חוזרין ונותנין את המלא בריקן שיתערב יפה, כן פירש בתוס' ישנים, ועוד שלא יתבטל המועט במרובה וכן פירש הגרע"א והבאתי למעלה:
כל ההזיות שנותן מדם הפר והשעיר הם ארבעים ושלש, כיצד ? שמנה מדם הפר בפנים, שמנה מדם השעיר בפנים, שמנה מדם הפר על הפרוכת, שמונה מדם השעיר על הפרוכת, שבע על טהרו של מזבח הזהב וארבע על ארבע קרנות המזבח, ואם חסר אחת מן המתנות כאלו לא כיפר, אבל אם לא נתן השיריים על מזבח החיצון אינו מעכב, וכתב הרמב"ם בפ"ב מפסולי המוקדשין וז"ל כל הדמים הנתנים על המזבח הפנימי אם חיסר אתת מהן לא כיפר אלא כולן הן עיקר הכפרה שהרי הכתוב הקפיד על מנינם שנאמר שבע פעמים והקשה בלח"מ שם הלא בזבחים (דף ל"ט) אמרו טעם אתר דכפלין וכתיבן ? אכן י"ל דדרכו של הרמב"ם דשם דאין נפקא מינה לדינא מביא דרשה אחרת הפשיטא יותר, ועוד בזבחים מ' איתא אמר אביי מידי דהוה אסמיכה ושירי הדם דאע"ג דכתיבן וכפלי לא מעכבא א"כ נדחה אוקימתא זאת דלא מוכח מדכפלי, כן נ"ל לתרץ. וכתב עוד הרמב"ם בעבודה (פ"ג ה"ל) וכל אלו מ"ג הזיות טובל אצבעו בדם, טבילה על כל ההזייה לא שיזה שתי הזיות מטבילה אתת, ודע עוד אף דבגמרא משמע שלא היה מונה אלא בהזיות הכפורת ועל הפרוכת, אבל בהזיות שבע של טהרו של מזבח לא היה מונה כלל, אבל בתו"כ איתא אצל טהרו של מזבח שבע, שיהא מונה שבע פעמים ולא אחת ושתים ע"כ משמע שבזה הן מחולקין דאלו בהזיות אחרות צריך היה למנות אתת ואחת וכ' דצריך למנות את זאת של מעלה עם של מטה אבל כאן אין צריך למנות אלא שבע פעמים בלבד, מ"מ הלכה פסוקה היא באין חולק ולמה השמיטה הרמב"ם וצ"ע, ואפילו אם נאמר דלהרמב"ם דפסק כר' יוחנן דהמנין אינו מעכב, מ"מ לכתחלה בודאי צריך למנות וכאן ג"כ איתא להאי טעמא שמא יטעה דמצוה שיסיים מתוך שבע ושלא יתן יותר משום בל תוסיף, וכי תימא למה לא חיישינן בשאר הזיות שנותן מתן ד' שלא יטעה דשאני התם כיון שמסבב והולך על ד' קרנות ובכל קרן אינו נותן אלא פעם אחת בודאי לא יטעה, אבל כאן דהזיות הללו שנותן במקום אחד בודאי חיישינן שלא יטעה ועוד אני חושש שמעכב ג"כ דמפשטא דגמרא נראה שכל עצמן של מחלוקת ר"א ור' יוחנן אם לא מנה אחת של מעלה עם של מטה בהא פליגי אם אינו מעכב אבל אם לא מנה כלל אולי מעכב, ואף דגדולי הפוסקים הרמב"ם והמאירי פירשו כמו שהבאתי דבריהם לעיל דאף התם אם לא מנה כלל אינו מעכב, עכ"פ לר' יוחנן דס"ל דהתם מעכב אף כאן בודאי מעכב, ועוד כיון דהרמב"ם תפס דרשה אחרת אצל הזיות דמעכב אפילו חסר אחת מהן מדכתיב שבע פעמים הרי שהכתוב הקפיד על מנינם הרי הקפיד ג"כ שימנה. ונ"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש מה דאיתא בתו"כ שבע שיהא מונה שבע פעמים לאו על המנין מתכוון התו"כ אלא כלומר שצריך שיתן שבע פעמים ואם לאו מעכב, אבל המנין באמת אינו מעכב ומתורצת הכל. ומה דמסיים בתו"כ ולא אחת ושתים כלומר דל"ת דנלמוד הזיות מהדדי כמו שעל הכפורת ועל הפרוכת ג"כ לא נכתב שמנה מ"מ למדין זה מזה וצריך שמנה אף כאן כן קמ"ל דלא, דכאן שבע פעמים דוקא לא פתות ולא יותר. וראיה לדבר דבתו"כ אצל פר כהן המשיח ג"כ איתא שבע פעמים שיהא מונה שבע פעמים לא אחת ושבע, והתם בודאי לא בא לאשמועינן דאין צריך למנות אחת ושבע דמנא תיתי הלא שם אין יותר משבע הזיות ומה ימנה עוד, ועוד דלא מצינו בשום מקום שיהיה צריך למנות שבע הזיות של פר כהן המשיח אלא ודאי פירוש הדבר דה"א דנלמד מפר יו"כ כיון דפר העלם דבר של צבור ושל כהן המשיח אתקשו להדדי כדאיתא בזבחים א"כ יהיה צריך ג"כ שמונה הזיות קמ"ל דלא צריך אלא ז', אבל המנין ודאי לא מעלה ולא מוריד. ומכאן קשה לי על תוס' ישנים יומא (דף נ"ז) ד"ה שלא כסדרן וז"ל וצ"ע אם היו בפר ושעירי ע"ז שמונה או שבע הזיות, עכ"ל. וקשה הרי נראה לעין שבתורת כהנים ממעט שבע פעמים ולא אחת ושבע כלומר שאינו צריך שמנה כמו אצל יו"כ אלא שבע בלבד וצע"ג כמו שכתבתי מזה לעיל. ותדע דכך היא דכתב לעיל הרמב"ם אם חיסר פסול דהרי הכתוב הקפיד על מנינם, ובודאי דלא הקפידה התורה על המנין דהלא המנין אינו מעכב אלא המתנה מעכבת, ובהכי מתורצת מה שהקשיתי הלא ברייתא דתו"כ מסייע לר' יוחנן דגם המנין מעכב ולמה לא פסק הרמב"ם כך ולמה לא הקשה בגמרא מינה, אלא בודאי ר"א ג"כ מפרש התו"כ כהרמב"ם דלאו שצריך למנות אחת ושבע אלא שיתן שמונה, ושמונה הזיות דודאי מעכבת לכ"ע, כן נ"ל ברור:
ואבאר הדבר עוד יותר ואציע את הסוגיא דאיתא בגמרא יומא (דף נ"ה) דבין לר"מ ובין לר' יהודה הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת שלמטה בזה"ל דכ"ע מיהת הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת מאי טעמא ר"א אומר שלא יטעה בהזאות, ר' יוחנן אמר, אמר קרא ולפני הכפורת יזה שאין ת"ל יזה ומה ת"ל יזה לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת מאי בינייהו איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה עכ"ל הגמרא ופירש"י וכתיבא חוקה לעיכובא ובת"כ איתא ג"כ בזה"ל שבע פעמים שיהיה מונה שבע פעמים הרי אתת ושבע, וברמב"ם הל' עבודת יו"כ איתא וז"ל ולמה מוגה ככה שמא ישכח וימנה הזאה הראשונה בכלל הז' עכ"ל. ויש לתמוה הלא סתם ספרא מסייע לר' יוחנן דלמד מקרא וכיון דכתיב חוקה הרי מעכבת, ואם נאמר שלא יטעה אינה מעכבת, והלחם משנה הקשה ג"כ דהיה צריך לפסוק בשל תורה להחמיר. ותירץ דבירושלמי אמרו דטעם של ר' יוחנן הוא שלא ישכח, ור"א אית ליה בבבלי בבירור דטעמא שלא ישכח לא שבקינן מאי דאמר ר"א בודאי משום מאי דמספקא מה דאמר ר' יוחנן עכ"ל, ובודאי דגם ע"ז קשה ג"כ כיון דקיי"ל בכל מקום שמוחלקין הבבלי והירושלמי קיי"ל כבבלי ובפירוש ראינו בגמרא דפשיטא ליה לר' יוחנן דמעכב דחוקה כתיב, ועוד דבשל תורה צריך לילך אחר המחמיר כדאמרן ועוד דברייתא דספרא מסייע ליה כדאמרן. ובפירוש המשניות להרמב"ם כתב וז"ל והיה מחזיר הרבה פעמים מלת אחת כדי שלא יטעה במנין, והיה מונה הזאה ראשונה מכלל ז' של מטה והש"י אמר והזה באצבעו הזאה הראשונה ואח"כ מן הדם באצבעו ז' פעמים כך באה הקבלה וכאילו הוא העיקר עכ"ל, ולכאורה דבריו ג"כ תמוהין דפתח לפרש כדי שלא יטעה כר"א ומסיים מן הקרא דבא הקרא ובא הקבלה שצריך למנות אחת של מעלה עם של מטה, דגם שלא יטעה בודאי משום גזירה דרבנן היא ואינו מעכב ומסיים טעמא של ר' יוחנן וא"כ איך מזכי שטרא לבי תרי, והמאירי כתב ג"כ כהרמב"ם דמשום שלא יטעה הוא ולאו דוקא שלא מנה אותו של מעלה עם אותן של מטה אלא אפילו לא מנה כלל ג"כ אינו מעכב, וכתב בעצמו שהוא נגד הגמרא דע"כ לא פליגי ר' יוחנן ור"א אם לא מנה אחת של מעלה עם אותן של מטה, אבל לא מנה כלל ראוי לומר שיעכב, ואפשר שדרך סוגיא נאמרה עכ"ל, ולא זכיתי להבין דבריו מה היא הסוגיא כאן דבכ"מ דהגמרא מפלפל בזה ואינו הלכה אבל כאן ליתא שום שקלא וטריא ועדיפא ה"ל לאשמעינן דאפילו לא מנה כלל ג"כ אינו מעכב וכח דהכשירא עדיף שכשר בדיעבד אפילו לא מנה כלל דאם יחמיר טל עצמו ויזה עוד הפעם איכא משום שבות וצ"ע. אכן כפי אשר כתבתי למעלה דהרמב"ם מפרש בת"כ דמאי דלמדנו אחת ושבע לא קאי כלל על המנין אלא על עיקר הזאה דבתו"כ דאמרינן אחת ושבע פירשו דלמדנו שיזה ביחד שמונה הזאות אחת למעלה וז' למטה אבל המנינין אינו ד"ת כמו שהוכחתי לעיל מההזאות של טהרו של מזבח דאיתא בתו"כ שימנה, וכן בהזאות של פר העלם דבר ובכולן אנו אין מונין כלל כי אם בהזיות דיו"כ, והרמב"ם בפירוש משניות ג"כ להכי מתכוון דמקודם כתב דמה שמונין הוא משים שלא יטעה ובסוף דבר מפרש עיקר הדין דמנ"ל דצריך שמונה הלא בתורה לא כתוב בפירוש ההזאה ופירש דהקבלה באה על ההזאה הראשונה וברור. ומעתה יש לתרץ פסק הרמב"ם והמאירי דהן מפרשין דלא כרש"י דמשום חוקה ס"ל לר' יוחנן אלא משום גזרה לר"א שלא יטעה ולר' יוחנן אף דיש לו אסמכתא מקרא מ"מ לאו ד"ת הן אלא ג"כ מדרבנן וצריך לר' יוחנן למנות עוד הפעם מ"מ היכא דאי אפשר כגון דיצא מלפני ולפנים אסור לכנוס עוד הפעם ולהזות מחדש ולמנות כיון דספק ביאה ריקנית ג"כ במיתה לא שייך לומר שיחמיר על עצמו ויכנוס עוד הפעם כנ"ל לתרץ בעזה"י. ומעתה כיון דלא מצינו מן התורה שצריך למנות א"כ בודאי אף שלא מנה כלל אינו מעכב. וא"ש ג"כ פסק המאירי כנ"ל ברור בעזה"י: