אור ברסלב
גחלי אש דרוש לב

גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש

דרוש לב

דרוש לא

איזה הערות בענין לשון של זהורית:

איתא בזוה"ק, שהיה בהיכל לשון של זהורית מיוחד לכ"ג כשנכנס להקטיר קטורת, ואם ראו שלא הלבין היה אות בזה שמת והמשיכו אותו לחוץ בתבל שעל רגליו. לכאורה יש לדקדק לפי דברי זוה"ק איך הלבין הלשון של זהורית תיכף בשעת הקטורת, הלא עיקר הכפרה בשעיר המשתלח, כמו דאיתא בגמרא, ובעת אשר דחף את השעיר המשתלח ונגמרה הכפרה אז הלבין הלשון של זהורית, אבל בקטורת הלא עוד אין שום התחלה לכפרה, דלא נזרק עוד הדם ולא התודה עוד על המשתלח, ובין כהנים בין ישראל בשאר עבירות כפרתן בשעיר המשתלח. ונ"ל ברור דהזוהר הוא ר' שמעון בן יוחאי והוא סתם ר' שמעון שבש"ס, ואיהו ס"ל בשבועות (דף ת' ע"ב) ר"ש אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים, כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך ודויו של פר מכפר על הכהנים, ע"כ, וידוע דר"ש ס"ל בכל התורה כולה כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וסדר העבודות כך הוא, מתודה שני פעמים על הפר ומקבל את דמו, א"כ לכהנים נגמר תיכף הכפרה, כיון שודוי הפר כבר כפרה על הכהנים, דדם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו, וכיון שקבל ועומד לזרוק כזרוק דמי, וכשם שוידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות כך וידויו של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות, נמצא שכ"ג בעצמו ואפילו שאר אחיו הכהנים בפר והוידוי ובהקטורת כראוי מתכפרין אליבי' דר' שמעון, ושפיר תיכף לשון של זהורית מלבין, אבל לדידן דקיי"ל כר' יהודה אין לנו כפרה אפילו לכהנים בשאר עבירות כי אם בשעיר המשתלח, לכן בעת דחפו לצוק מלבין הלשון של זהורית. וא"ש:

מאין בא לשון של זהורית:

בשקלים (סימן כ"א) איתא, לשון שבין קרניו כלומר של שעיר המשתלח] באין משיירי הלשכה, פירש הרע"ב לידע אם הלבינו עונותיהן של ישראל, והני אינן צורך קרבן לפיכך אינן באין מתרומה שהופרשה לשם קרבנות אלא מה שנשתייר בלשכה אחר הפרשה התרומות, עכ"ל. ובתויו"ט שם דאסמכינהו אקרא כמ"ש בפ"ד דיומא בס"ד, ואיכא לספוקי בלשון שבשעיר הנעשה בפנים כדתנן התם, ובלשון שקושרין בפתחו של היכל כדתנן התם ספ"ו, עכ"ל. כלומר מאין באין ? וכתב עליו התוס' חדשים ולא ידעתי מאי קמספקא ליה כיון שבין קרניו דיש לו רק סמך מקרא בא משירי הלשכה כ"ש הנך, וא"ל דגם משיירי הלשכה לא יבואו, דלא גרעי מחומת העיר וכל צרכי צבור דבאין משיירי הלשכה כדאיתא בריש פרק שני דייני גזרות, עכ"ל. מענין הלשון שבא על שעיר הפנימי יבואר לקמן אבל מה שכתבו הגאונים ז"ל, התויו"ט ותוס' חדשים דפשיטא להו שיש לשון של זהורית על פתחו של היכל חוץ מזה שבין קרניו ולא מספקא להו אלא מאיזה מעות בא ? חמוה לי מאד, הלא לא היה כלל, כמו שאבאר, דאיתא ביומא (פ"ו מ"ח) שאסור להתחיל עבודה עד שבא שעיר למדבר, ס"ל לת"ק שהיו השומרים עומדים על אבנים גדולים ומניפין בסודרין ומזה ידע הכ"ג שבא שעיר למדבר, ור' יהודה ס"ל שהולכין מיל וחוזרין מיל ושוהין מיל ומזה ידע, ור' ישמעאל ס"ל והלא סימן אחר היה, לשון של זהורית היה קשור בפתחו של היכל וכשהגיע השעיר למדבר היה מלבין, ופירש שם בתויו"ט דת"ק ור' יהודה סברי כדאיתא בברייתא בגמרא יומא (דף ס"ז) וז"ל הגמרא, בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתת האולם מבחוץ, הלבין היו שמחים, לא הלבין היו עצבים ומתביישים, התקינו שהיו קושרין על פתח האולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין וכו', התקינו שהיו קושרין אותו חציה בסלע, עכ"ל הגמרא, ולבתר הך תקנתא מנין היו יודעין, עכ"ל התויו"ט, ומפרש המשנה לכל מר ומר כדאית ליה, פירוש קודם התקנה פליגי בזה ת"ק ור' יהודה עם ר' ישמעאל דאיהו ס"ל דעל פתח האולם היה קשור ור' ישמעאל ס"ל דעל פתחו של היכל, או אולי שקודם התקנה ר' ישמעאל מודה לדידהו שהיה קשור על פתחו של היכל אכן אחר התקנה ס"ל לר' ישמעאל דעל פתחו של היכל ודאי לא היו מציצין בו ולא צריך לקשרו חציו בסלע, ור' יהודה ות"ק ס"ל התקנה לכן לא היה שם לשון של זהורית על פתחו של היכל לכן קשרו אותו על הסלע, אם כן לפי זה לא היה לשון אחר אלא או שבסלע והוא שבין קרניו או זה שעל פתחו של היכל או של אולם דהוא הוא בעצמו, וכיון דאיתא במשנה שזה בא משיירי הלשכה א"כ מאי מספקא להו, וצע"ג לפע"ד:

ולהבין הדבר יותר, דאיתא ביומא (דף ל"ט ע"א) שארבעים שנה קודם שמת שמעון הצדיק היה הלשון של זהורית תמיד מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבים פעמים אינו מלבין, ואיתא עוד שם שארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה לשון של זהורית מלבין ע"כ, ואיתא עוד בר"ה (דף ל"א ע"ב) שתקנה זאת שיהיו קושרין על הסלע לשון של זהורית תיקן ר' יוחנן בן זכאי ואז תלמיד יושב לפני רבו הוה ואמר מילתא ואסתבר טעמיה וקבעיה רביה בשמיה בין שאר התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי, הרי דמקודם לא היה לשון של זהורית בין קרניו כי אם על פתח האולם או ההיכל ואח"כ בסלע, הרי בפירוש דלא היו שני מיני לשונות, כדאמרן וצ"ע:

עוד מלשון של זהורית:

במשנה שקלים איתא בזה"ל, פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה, כבש פרה, וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו וכו' באין משיירי הלשכה, ופירש הרע"ב על לשון של זהורית הראשון שבמשנה וז"ל, שני תולעת שמשליכין אל תוך שרפת הפרה, וה"ה לעץ ארז ואזוב אלא נקט לשון של זהורית לבד לחלק בין לשון של זהורית של פרה ללשון של זהורית של שעיר המשתלח, עכ"ל. וברמב"ם פ"ד משקלים כתב וז"ל ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו מתרומת הלשכה, עכ"ל. ולקמן בהלכה ח' כתב, כבש פרש אדומה וכבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח נעשין משיירי הלשכה, עכ"ל. וכתב המשנה למלך וז"ל נראה דט"ס הוא דלשון שקושרין בין קרניו של שעיר המשתלח לא היה בא כי אם משיירי הלשכה, וכדתנן בפ"ד דשקלים מ"ב, ונראה דל"ג שקושרין בין קרניו אלא ולשון של זהורית לחוד, והיינו לשון של זהורית שהיו משליכין אל תוך שרפת הפרה, ולקמן בפרקין וכבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח ושניהן נעשין משיירי הלשכה שם צריך לגרוס ולשון שקושרין בין קרניו, והדבר צריך תלמוד, ועיין בסמ"ג בהלכות שקלים ובהל' עבודת יו"כ, עכ"ל. פשוט שהמל"מ פירש בהמשנה כדפירש הרע"ב דלשון של זהורית הראשון קאי על של פרה, והשני ששנה במשנה קאי על שעיר המשתלח, לכן כתב שיש ט"ס, אבל בתוס' ישנים יומא (דף ס"ו) איתא שהיו שני לשונות של זהורית אחד שקשרו בין קרניו והסירו ממנו טרם שלוחו דאסור משום מחמר ביו"כ, והשני שהיו מוליכין לצוק מעיו"כ. ואח"כ קשרו בסלע, ומסיים בזה"ל ובמס' שקלים פרק התרומה מוכח דהאי לשון של זהורית דהכא אין זה לשון של זהורית שהיו קושרין במקדש בראש השעיר המשתלח דכבש פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח באין מתרומת הלשכה, כבש ולשון שבין קרניו באין משיירי הלשכה, עכ"ל, הרי שהתוס' ישנים פירשו דלא כהרע"ב דשניהן קאין על שעיר המשתלח ושנים היו כדאמרן. ומעתה אומר אני שגם הרמב"ם מפרש כתוס' ישנים ואין אנו צריכין לשבש כאן דהלשון של זהורית דמביא הרמב"ם ברישא מיירי מזה שקושרין במקדש, ובסיפא צריך לגרוס בדברי המל"מ כבש של שעיר המשתלח ולשון של בין קרניו באין משיירי הלשכה, וא"ש. וכ"ת מפני מה אנו מחלקין בהלשונות דהראשון בא מתרומת הלשכה, והשני בא משיירי הלשכה, י"ל לפי שטה זו דבשלמא הראשון דהיה בבית המקדש וצורך קרבן ממש הוא שלא יתחלפו השעירים כדאיתא בגמרא, בא מתרומת הלשכה, אבל השני כיון דבא אחר השילוח, ועוד לא מעכב הכפרה בחוץ, קדושה מועטת הוא והיו עושין אותו כשאר צרכי העיר משיירי הלשכה, כן נ"ל:

עוד

מהנ"ל:

איתא בתוס' ישנים [שהבאתי לעיל] וז"ל, וא"ת למה ידחה הבאת הלשון חוץ לתחום וכי הוה זה כמו דחיית השעיר שבת וטומאה, וי"ל שאין מביאין אותו ביו"כ שכבר הביאו אותו מאתמול, אי נמי על ראש השעיר היו מביאין איתו דמחמר כלאחר יד הוה כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים גבי סכין של פסח דשכחו מע"ש אם חל ע"פ להיות בשבת, עכ"ל. פירוש דכל צרכי עבודה שהוא מן התורה דמצותו בכך, כגון דחיפת השעיר והריגתו ושלוחו שהוא חוץ מי"ב מיל ודאי דוחה שבת ויו"כ דמצותו בכך, אבל לשון של זהורית דאינו מד"ת אלא תקנתא דרבנן ואסמכוהו אקרא איך ידחה שבת ויו"כ, וצ"ל דמערב יו"כ הביאו שם הלשון כדאמרן. והגאון רבי עק"א ז"ל בהגהותיו על משניות מביא דברי תוס' ישנים הללו ולא העיר כלום ע"ז, אלא כתב וז"ל, משמע שגם ביו"ט יש איסור מחמר ואיסור של שביתת בהמתו, ואם נאמר דהתוס' ישנים ס"ל דביו"ט מותר מחמר וגם שביתת בהמתו, משכחת ליה ביו"כ שחל בשבת, עכ"ל. וקשה לי דאיתא בפסחים (דף ס' ע"ב) הדין הזה אם חל ע"פ בשבת שמותר להביא הסכין על הבהמה, אם טלה תוחב לו בצמרו ואם גדי תוחב לו בין קרניו, ופריך בגמרא והא עביד עבודה בקדשים, ומשני כהלל שלא מעל אדם בעולתו מעולם שמביאה תולין לעזרה ומקדישה וסומך ידיו עליה ושוחטה, ופריך והאיך מקדשא לה בשבת, ומשני בחובות הקבוע להם זמן מותר להקדיש ומקדיש אדם את פסחו בשבת ואת חגיגתו ביו"ט, ופריך הא מחמר, ומתרץ מחמר כלאחר יד הוה ובמקום מצוה לא גזר, כלומר כיון שאין דרכו של גדי לשאת משא אין זה מחמר, כך פירש"י ז"ל שם, ומעתה לתירוץ התוס' ישנים כאן תרצת הקושיא דמחמר דמיירי שמחמר כלאחר יד אם שכת הלשון מערב יו"כ, אבל לא חירצת הקושיא הראשונה שעובד עבידה בקדשים שהוא בלאו דלא יעבוד, וכן הקושיא ממעילה דהלא ישנו כאן שני איסורים, מעילה ועבודה בקדשים, וכאן לא שייך התירוץ שלא היה מקדשו עד שמביאו לעזרה, דהלא שני השעירים באין מתרומת הלשכה וצריך להקדיש שניהם דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם, א"כ פשיטא שכבר הקדישן, וא"כ איך מביא עליו הלשון של זהורית, וכ"ת על המשנה גופא קשה, למה התירו לו לקשור לשון של זהורית במקדש הלא עובד עבודה בקדשים, ליתא, דבמתניתין כיון דרואין אנו דבא מתרומת הלשכה הלשון הזה לפי שיטת תוס' ישנים משום דהיא צורך קרבן גמור, כמו שפירש הרע"ב לשיטתו שהבאתי לעיל דבא משיירי דמה דאיתא בפנים כדי שלא יתחלפו, ואינו בא מצד שילבין הלשון אלא שלא יתחלפו, ואי אפשר באופן אחר דהתורה כתבה ונתן אהרן על שני השעירים גורלות ואם נתן עליהם תאמר ג"כ שעבודה היא, זאת אי אפשר כיון דמצותו בכך, אף כאן המצוה שיהיו שני השעירים ניכרין באיזה גורל נקבעין, אבל אחר השילוח שהוא אסמכתא דרבנן בעלמא איך מותר ? אמת שהתוס' בפסחים כתבו בשם הירושלמי תירוץ אתר על קושית הגמרא דמקשה והא עביד עבודה בקדשים, ומתרצים בזה"ל, דכל עבודה שלצורך קרבן אין בו מעילה ויליף מפרה. כי היכי דלא חשיב מידי דלמצותה לא חשיב עבודה וגם אין בו משום מעילה, פירוש אף דאין צורך גדול כ"כ כיון דלא מתכוין לעבודה ליהנות בשביל עצמו, אבל הגמרא שלנו חולק על הירושלמי, א"כ יש לתמוה על התוס' שכתבו בפשיטות כדאיתא בפסחים, וצ"ע לכאורה. ונ"ל לתרץ דמן התורה בין גמרא שלנו ובין הירושלמי מודים שלצורך קרבן אין בו משום מעילה ומשום עבודה ובקדשים, מיהו מדרבנן גזרו ומשום דפסח לכל מסור ויש עצה כהלל כן צריך לעשות, והירושלמי ס"ל דאפילו שם גזרה דרבנן אין כאן, אבל בשעיר המשתלח כיון דקרבן צבור גמור הוא דהצבור לא ישכתו לשלוח הלשון מעיו"כ, ואם יארע ה"ל מלתא דלא שכיחא לא גזרו כלל, מכש"כ דכהנים זריזין נינהו, ואף דשעיר המשתלח כשר אפילו ישראל להוליכו מ"מ עשאו הכהנים קבע ולא הניחו לישראל להוליכו, ואפשר שמטעם זה עשאו קבע, כן נ"ל לתרץ דעתם ז"ל וברור בעזה"י, וקושיית הגמרא לפ"ז יהיה והא עביד עבודה בקדשים כלומר כיון שיראה שמותר לשאת משא על בהמה של קדשים יבוא לידי איסור עבודה בקדשים, כן נ"ל להשוות דעת בבלי והירושלמי, דלמעט במחלוקת עדיף, וא"ש. והגאון בעל עמק יהושע מפרש דהירושלמי ס"ל כדעת הטורי אבן דפסח טעון ביקור ד' ימים אחר שהקדיש א"כ לא יכול לעשות כהלל דצריך להקדישו ד' ימים מקודם לכן תירץ משום דלצורך קרבן ליכא משום עבודה בקדשים וא"ש:

תוכן העניינים

גחלי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה