אור ברסלב
גחלי אש דרוש כג

גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש

דרוש כג

דרוש כב

דיני הקטורת:

אמרתי לסדר כאן דיני הקטורת כמו שקבצתי מגדולי הפוסקים וביחוד מהמשנה למלך שמפוזר ומפורד, להלכה ברורה. והערות שלי בזה:

א יחיד אינו יכול להקדיש קטורת ולתת אותם בנדבה שיקריבו בשבילו, לא במזבח החיצון ולא במזבח הפנימי, וקטורת זרה היא זו, חוץ מהנשיאים שהקריבו יחיד על מזבח החיצון בחנוכת המזבח, והוראת שעה היתה (רמב"ם הלכות כלי המקדש):

ב כשם שהיחיד אינו מביא קטורת בנדבה, גם הצבור אינו מביא קטורת בנדבה, כי אם את הקטורת שהם חובה על הצבור, אבל בנדבה בין על המזבח החיצון ובין על המזבח הפנימי אסור, וקטורת שהקטיר בעדת קרח, וכן שהקטיר אח"כ בעת שהיתה מגפה כולן הוראת שעה היו ואין למדין ממנה] (מל"מ שקלים פ"ג):

ג יחיד שהתנדב אחד מסממני הקטורת למסרו לצבור מ"מ אין בו קדושת הגוף כי אם קדושת דמים, ויכול לעשות זאת, כדאיתא בשקלים בהמקדיש נכסיו והיו בהן קטורת, ומוקי לה בכריתות:

באחד מסממני הקטורת:

ד מותר הקטורת שמחללין אותן בכל שנה משהגיע ר"ת ניסן על שכר האומנין ונוטלין זאת האומנין בשכרן. וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה, מ"מ כיון שכבר חללו אותן ונתנו אותן לאומנין, כבר פקע מינה קדושתה, ואח"כ כשמקדיש אותם אין להם כי אם קדושת דמים (מהגמרא שבועות דף י' ע"ב ומשנה למלך שם):

ה אף למאן דס"ל דלקטורת אין צריך קדושת כלי שרת, אלא נקדשת קדושת הגוף בדבור בעלמא ואומר יהא זה לקטורת מ"מ דיבור זה שייך דוקא להגזברים שיאמרו זה יהא לקטורת, אבל אחר המקדיש לקטורת, דבור זה לא מעלה ולא מוריד, כלומר שתהא לה קדושת הגוף, אבל לקיים את הנדר שיתן זאת לקטורת בודאי מחויב (מל"מ שקלים שם):

ו יש מרבוותא דס"ל א) דהמכתשת מקדשת לקטורת, אבל דעת התוס' דמכתשת אינו מקדש אלא הדיבור הוא דמקדש, ואימתי צריך לומר בשעה שמכנים אותה למכתשת יאמר הגזבר קטורת זה שהוא במכתשת יהיה קדוש מעתה קדושת הגוף, והקטורת שלוקחין מהאומנין שקבלו בשכרן וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה, אף כי כבר היו במכתשת צריך להחזירן עוד הפעם למכתשת כדי לקדשם קדושת הגוף, ופשיטא דלמאן דס"ל דהמכתשת מקדש דוקא, שצריך בודאי להחזירו למכתשת, לאו לשתקם אלא להקדישם (שם במל"מ). ב) החתם סופר א"ת ל"ת הקשה על הרמב"ם דס"ל דכלי תשמיש דמקדש אפילו אינו כלי שרת יש בהם מועל אחר מועל הוא למ"ד דמכתשת אינה כלי שרת אינה מקדשת את הקטורת ונפדה ואיך נאמר דכלי תשמיש יש להם דין כלי שרת, והניח בצ"ע: (ז) דעת הרמב"ם דכל מעשה הקטורת צריך להיות דוקא בקודש ובעזרה דוקא ומשל הקדש, והמפטם מן החולין או בכלי שרת של חולין פסולה, אבל דעת רש"י לא נראה כן (רמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ו): (ח) ואף דהקטורת נעשה בקודש כאמור וה"ל קדושת הגוף בודאי, א"כ איך יצאו לחולין מותר הקטורת, הלא קדושת הגוף אינו מתחלל ? שאני קטורת דלב ב"ד מתנה עליהן (שבועות דף י"א):

ט הקטורת אפילו אם נתן אותו מקודם במכתשת ואפילו אי אמרינן דמכתשת כלי שרת היא, מ"מ לא נפסל אח"כ בלינה כי צורתו מוכחת עליו כל השנה כולה, פירוש אינו משנה את מראיתו, הלכך אע"ג דקדושת הגוף הוא לא מיפסל בלינה אבל מיפסל הוא בטבול יום (שם בשבועות):

י אם נתן את הקטורת אתר המכתשת בכלי שרת אחר נפסל בלינה, לרש"י מדרבנן פסול לינה דילמא אתו לאכשורי בשאר המתקדשים בכלי (כלומר קדשים אחרים ולא קטורת), ולתוס' אתר קדוש כף נפסל מדאורייתא, וקדוש כף לגבי לינה כקדוש מכתשת לטבול יום (שם בשבועות):

יא דעת התוס' ג"כ דהקטורת צריך לקדש בכלי פוסל טבול יום ע"י צרוף כלי דכתיב כף אחת, הכתוב עשה כל מה שבכף לאחת, אלמא דצריך הקטורת לכלי, דכשאינו צריך לכלי אין הכלי מצרפו (שם בשבועות דף הנ"ל): (יב) בירושלמי איתא דמכתשת עשו אותה ככלי שרת לקדש, ע"כ, ואינה כלי שרת ממש:

יג קנמון פירש הרמב"ם שהוא עשב הבא מארץ הודו, והרמב"ן ז"ל חולק וכתב שהוא עשב הנקרא פאגע-דע-מיקא (כלי המקדש פ' כ"ה במל"מ):

יד אף דכלי המקדש אסור לתקנן, דאין עניות במקום עשירות, והלא איתא בגמרא בערכין שהמכתשת שעשה משה תקנו אותו, י"ל מפני שהיה עושה עוד מעין מלאכתו, דהרי חזרו ופטמו בו אח"כ אף כי נטלו את תיקונו, כמו דאיתא שם, ועוד דיש לתרץ דשאני דשל משה דהיה מפטם ביותר, וחשוב הרבה מחדש, א"כ לית בו משום עניות (כן פירשו התוס' ומובא במל"מ הל' כלי המקדש):

טו מה שנחלקו בגמרא אי קטורת בעי מלת או לא, היינו דוקא בשעת הקטרה כמו בכל קרבן, אבל בשעת עשייתה בודאי צריך לערב מלח כדכתיב ממולח לכ"ע, אבל בפסקי תוס' איתא להיפך, אפילו למ"ד דבעי מלח היינו בשעת הקטרה, אבל בשעת עשייתה לא היו מערבין בה מלת כלל כי אם לשרות היו צריכין מלח, והרמב"ם חולק על התוס' (משנה למלך הלכות כלי המקדש). ודעת הכלבו שנותנין מלח בקטורת משום על כל קרבנך הקריב מלח, והבאר שבע דחה זאת, דקטורת ודאי לא בעי מלח, דקיי"ל כר"י בן ברוקה דדבר שאינו על מזבח החיצון אינו טעון מלת, ואפילו לרבנן דטעון מלת היינו דוקא בראשו של מזבח דומיא דשאר קרבנות אבל לא בשעת פיטומו, ע"כ:

טו אחד עשר הסממנים הבאים הלמ"מ בקטורת אם חיסר אחד בהם חייב מיתה, אבל המינים הבאים לתקן כמו בורית כרשינה וכפת הירדן ומלת סדומית ודומיהם אפילו אם חיסר אחד מהם אינו חייב מיתה, ואפשר דאיסורא ג"כ ליכא כמו דאיתא בב"י באורח חיים סימן קל"ג (שם במשנה למלך):

יז חיסר מעלה עשן כל השנה כולה פטור, ובקטורת של לפני ולפנים אם חיסר מעלה עשן ודאי חייב מיתה ויתבאר עוד לקמן (שם בהל' כלי המקדש לפי פירוש המל"מ):

יח פעמים בשנה היו מחזירין את הקטורת למכתשת, ובימות החמה היו מפזרין אותה כדי שלא תתעפש, ובימות הגשמים צוברין אותה כדי שלא תפוג ריחה, כן פירש בכ"מ ששתי פעמים בשנה שוחקין אותה חוץ מזה ממה ששחקו אותה בעת עשייתה ולא כנראה לכאורה שמחזירין למכתשת בימה"ת פזורה ובימות הגשמים צבורה (רמב"ם הלכות כלי המקדש בכ"מ פ"ד וכן פירש הב"ש):

יט כרת אינו חייב אלא מי שעושה קטורה להריח במתכנתה, אבל למוסרה לצבור פטור, הריח בה ולא עשאה אינו חייב כרת אלא כדין הנהנה מן ההקדש (רמב"ם שם):

כ עשיית הקטורת חדשה בכל שנה ושנה מצות עשה היא (רמב"ם שם). אבל אינה באה בחשבון מפני שאינה כי אם הקדמה איך תעשה המצוה כן פירש הרמב"ם גופא בספר המצות בשרשיו:

כא שתי פעמים שמקטירין בכל יום את הקטורת מצות עשה אחת היא להרמב"ם, אבל להרמב"ן שתי מצות נינהו:

כב אע"פ שהדין הוא שיפטם את הקטורת ביחד כל השס"ה מנין, מ"מ אם פטמה מעט מעט במתכנתה כלומר מכל מין ומין לפי חשבון שס"ה כשרה אפילו פיטם פרס בשחרית ופרס בין הערבים:

כג המפטם קטורת להריח, שהוא חייב, לדעת רש"י שעורו דוקא במנה אף דלא עביד כי אם פרס בשחרית ופרס בין הערבים מ"מ צריך שעור של כל היום כולו, דוגמא דחביתין שמקריבה לחצאין ומקדש ועושה הכל בבת אחת, אבל להרמב"ם ולשאר פוסקים נראה כמו שאם עשה פרס בשחרית ומפטם אותו יצא ידי חובתו, כן אם פטמה פרס ג"כ חייב (כן כתב המשנה למלך שם בכלי המקדש, אבל בתוס' כריתות (דף ו' ע"ב) כתב דהאי שעורא פרס בשחרית ופרס בין הערבים הלממ"ס הוא, ואם לא הקטירו אלא כזית שחרית וכזית ערבית יצאו, כדמשמע בפ' השוחט, עכ"ל):

כד כשם שהקטרת הקטורת הוא מ"ע כך עשייתה ג"כ מצות עשה כלומר לעת הצורך (רמב"ם כלי המקדש), וכמו דאמרינן לעיל דאינה באה בחשבון: (כה) סממני הקטורת במספר י"א ידעינן משתי תורות, ארבעה מהן נתפרשו בחורה שבכתב, נטף, שחלת, חלבנה ולבונה, ושאר סממניה הלכה לממ"ס מתורה שבע"פ (שם), אבל בפירוש המשנה להרמב"ם ע"פ הירושלמי ד' מקרא וז' אחרים וגם משקלן הלממ"ס:

כו לרמב"ן ולכ"מ לא בא רשב"ג לחלוק על ת"ק, אלא לפרש שהצרי אינו אלא שרף והוא השרף הוא מסממני הקטורת, אבל להרמב"ם פליג הת"ק שדוקא באילן צרי עצמו יוצאין אבל לא מן השרף דפסק כת"ק, כן פירש בכ"מ ויתבאר עוד לקמן:

כז כל אחד מסממנים היה שוחק בפני עצמו הדק ואח"כ מערב הסממנין עוד הפעם יפה ושוחק, וטעמו שצריך שתי פעמים להדקו ולערבו מדכתיב בד בבד (כן פירש הכ"מ הל' כלי המקדש):

כח לרש"י מה דתנן אם חיסר אחד מסממניה או מעלה עשן חייב מיתה היינו דוקא ביו"כ משום ביאה ריקנית, אבל לרמב"ם הפירוש משום דנעשית קטורת זרה וחייב כל השנה, כן פירש בבאר שבע דעת הרמב"ם, אבל לפי דעתי דבריו תמוהין, דאפילו אם נאמר דלא כרש"י דחייב משום קטורת זרה וג"כ משום ביאה ריקנית מ"מ הרמב"ם לא הביא שחייב מיתה על מעלה עשן כי אם ביו"כ מדכתבה בהלכות עבודת יום הכפורים, דאי לא תימא הכי בהלכות כלי המקדש היה צריך להביא:

כט הממונה הוא שאמר היטב הדק הדק היטב מפני שהבל הקול היוצא מן הפה בעת ששוחק יפה לבשמים ומתפטמין בזה יותר טוב:

ל נ"ל אף דבכל השנה כולה כשרוצה לפטם עושה שס"ת מנים שס"ה כמנין ימות החמה ושלשה מנים יתרים ליו"כ, היינו משום דסליק חושבנא המשקל של כל הסממנין, אבל אם נתעברה השנה וצריך לעשות בניסן תיכף קטורת חדשים אינו עושה יותר כי אם על כ' או כ"א יום כמה ימים שיחסר עד כלות השנה, ובלבד שיעשה משקל כזה כמתכנתה. דהנה הדין הוא אם פטמה מעט מעט במתכנתה כשרה, אכן בתחלת השנה עושה הכל אבל בסוף השנה כשנתעברה למה לעשות סך רב כזה שיהא הרבה מותר, כן נ"ל, ולא כנראה לכאורה מבל המפרשים דודאי צריך לחדש ולהביא מתרומה חדשה:

לא בכל יום היו לוקחין חדשים לקטורת מפני שהקטורת מעשרת, ולאו דוקא הקטורת בעצמה מעשרת אלא אפילו המחתה ג"כ מעשרת, וכמו שהיו חדשים לקטורת כן היו ג"כ חדשים למחתה, כמו דאיתא בירושלמי ברך ה' חילו זה המקטיר ופועל ידיו תרצה זה שנכנס עם המחתה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל ששני כהנים נתעשרו בכל יום בשחרית ושני כהנים חדשים בערבית, ודלא כתוס' חרשים יומא שכתבו דשני כהנים אחד בשחר ואחד בין הערבים, דליתא, דבפירוש איתא שגם על המחתה קאי כנ"ל:

לב דין דקטורת לוקח האש ממזבח החיצון והיה ע"ז מערכה שניה של קטורת, מ"מ בדיעבד אם לא מצא עצים או אש על מערכה שניה, מעייל האש ממערכה גדולה, כן איתא בגמרא יומא (דף ל"ג ע"א) והרמב"ם השמיטו וצ"ע, מ"מ נ"ל מאש כירים או אש אחר אף בדיעבד מעכב כיון דגלי קרא, אף דלא שנה לעכב מ"מ סברא הוא דהוי קטורת זרה:

לג לכתחלה צריך להקטיר שתי פעמים בכל יום, מ"מ אם אירע אונס או אפילו היו מזידין ולא הקטירו הקטורת בשחרית מ"מ מקטירין אותו בין הערבים (רמב"ם תמידין פ"א ה"ב), דלא חיישינן שיפשעו בפעם אחרת כיון דמעשרת כן איתא בגמרא:

לד שעור הקטרה בכל יום מאה דינרים נ' בבקר ונ' בין הערבים (רמב"ם שם):

לה מזבח שנעקר מקטירין הקטורת במקומו, וקטורת שפקעה על המזבח אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותה, פירוש אפילו קרטים שלמים וחשובים שבה כן פירש"י זבחים (דף כ"ו):

לו הקטורת שהיו מקטירין פרס בשחרית ופרס בין הערבים, לרש"י ז"ל השעור הוא מדרבנן, אבל שעור של מלא חפניו לפני ולפנים אפילו חיסר כל שהוא לא יצאו הצבור ידי חובתן, אבל בשעור פרס אפילו לא הקטירו כי אם כזית בבוקר וכזית בין הערבים יצאו הצבור ידי חובתן, אבל דעת התוס' ששעור זה של פרס הלכה למשה מסיני הוא, וכך נאמרה ההלכה דבדיעבד אם לא הקטיר אלא כזית יצא, כן מפרש אליבייהו המשנה למלך (בתמידין פ"ג). וכבר הבאתי דעת התוס' (לעיל בס"ק כ"ג):

לז אם הזידו הצבור ולא הקריבו קטורת בשחרית, ס"ל לר"ע במנחות שיקטירו את כל המנה בין הערבים, אבל הרמב"ם פסק כת"ק וכתב סתם יקטירנה בין הערבים פירוש חצי מנה, כן פירש בלח"מ מתמידין פ"ג: (לח) אף דבדיעבד יצאו הצבור בכזית, מ"מ יחיד שפיטם כזית קטורת איננו חייב כרת לכ"ע, דבשעת עשייה בעינן שיעשה כשעור דהיינו מנה, כיון דלכתחלה אין מניחין אותו להקטיר קטורת ואומרים לו שיפטם עוד להשלים שעור דפרס, ולכן יחיד שפיטם פחות משעור זה פטור דלא קרינן ביה אשר תעשה, כן פירש במל"מ הלכות תמידין. (הבאתי זאת עוד הפעם מפני שמבואר כאן יותר ולא חפצתי לשנות דבריו):

לט הקטורת וכן שכר מפטמי קטורת כולן באין מתרומת הלשכה כדאיתא בגמ' וברמב"ם שקלים, ואיתא ביומא (דף ל"ח ע"א) דמפטמי קטורת היו נוטלין שכרן י"ב מנה ואח"כ כשלא רצו ללמד על מעשה הקטורת ושלחו לאומנים אחרים ולא היו יכולין להעלות עשן כמותן כפלו להן שכרן עד ה"ד מנין ור' יהודה אומר בכל יום כ"ד מנין והיום מ"ת מנין, ואעפ"י שלא חפצו לגלות מגילת סממנין כ"ז שבית אביהם היה קיים אכן אחר כן גלו לר' יוחנן בן נורי) ואמר ר"ע מעתה אסור לספר בגנותן של אלו: (מ) מותר הקטורת מה היו עושין בה, מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על שכר האומנין, ומפרש בבאר שבע דוקא שכר מפטמי הקטורת אבל לא לאומנין אחרים, ולא כפי שנדפס בטעות ברש"י כריתות שכר האומנין של בדק הבית, וכן מפרש בירושלמי והרמב"ם והר"ע מברטנורא, ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה. כי בכל שנה נשארו י"א מנים שיתרים ימות החמה על הלבנה, וכן נשאר מהשלשה מנים של מלא חפניו של כ"ג, כי מלא חפניו אינו מחזיק ג' מנים מחללין הקטורת על אותן המעות, והמעות קדושים לתרומה ישנה ונותנים הקטורת לאומנים בשכרן וחוזרים וקונים אותם מתרומה חדשה, והכי צניע מילתא טפי ולא למכרם ולחזור ולקנותם, כן איתא בשקלים פ"ד מ"ה ובפירוש הרע"ב שם, ואין נותנין הקטורת להדיא לאומנין בשכרם לבן עזאי דס"ל דאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא, ואפילו לר"ע דס"ל דהקדש מתחלל על המלאכה דוקא בשל יחיד אבל בקטורת של צבור החמירו טפי,. א"נ מיירי בשכר פטום אומני הקטורת של שנה חדשה, וצריך לתת להם. מתרומה חדשה, כן כתב התויו"ט בשם התוס':

מא אם בא החדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה ואם לאו מן הישנה (שם בשקלים), ופירשו הרע"ב והרמב"ם אם הביאו שקלים חדשים קודם ר"ח ניסן שהוא זמן תרומה החדשה לוקחים מותר הקטורת מתרומה חדשה ע"י חילול, ואם לא הביאו שקלים חדשים עדיין, לוקחין אותה מתרומה הישנה אם חללוה כבר, ואם לא חללוה עוד מקטירין אותם דכיון שלא בא החדש צריך להביאם מן הישנה, וכן איתא ברמב"ם פ"ד משקלים, אבל בירושלמי פירשו שהחדש במשנה פירושו חודש, כלומר שראש חודש היה בזמנו שהיה החודש חסר וביום ל' דאדר היה ר"ח ניסן, וא"כ בא מתרומה חדשה, אבל אם עברו את החודש א"כ היה יום ל' אדר א"כ בא מן הישן, ושני הדינים אמת הן להלכה, לכן צ"ע למה השמיט רבינו גם פירוש הירושלמי (ומובא ג"כ בתוספות רעק"א ז"ל):

מב מי שהקדיש נכסיו סתם והיתה בהן הקטורת שנותנין לאומנין בשכרן (כלומר כגון שהיה אומן ונתנו לו קטורת בשכרו והקדיש נכסיו ונמצא בו אותו קטורת, כן פירש בלחם משנה), עד שיחזרו ויקחו אותה ה"ז תנתן לאומנין בשכרן כמו שעושין במותר הקטורת, וכן עושין אם יש בנכסיו אחד מסממני קטורת (רמב"ם פ"ה מערכין הלכה י') ופירש שם במל"מ משום דבבלי מוקי למתניתין זו דאיתא במס' שקלים (פ"ד מ"ו) בא' מסממני קטורת, ובירושלמי שנותנין לאומנין בשכרן, לכן כתב לתרווייהו, והרמב"ם פסק בזה כבן עזאי דס"ל אין הקדש מתחלל על המלאכה לכן צריך לתתן לאומנין בשכרן בתנאי שמקודם מחללין אותן על מעות ואח"כ חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה, אבל כתב התויו"ט שלדברי התוס' דמחלקים בין קטורת יחיד לקטורת צבור, איכא למימר, דדוקא במותר הקטורת דשל צבור הן התם דוקא צריך לחללן על מעות האומנין כבן עזאי, אבל בקטורת דיחיד דהיינו באחד מסממני הקטורת שנמצאו אצל היחיד (דקטורת הלא אסור לעשותן בחוץ) הלכה כר"ע דהן עצמן ינתנו לאומנין בשכרן, כן כתב התויו"ט בפ"ד דשקלים מ"ו, ע"כ:

מג הקטורת אין חייבין עליה משום פגול, כיון שאין לו מחיר אין חייבים עליו משום פגול כמו דאיתא במשנה (זבחים פ"ד מ"ג) הלבונה והקטורת והעצים, ופסק הרמב"ם בפ' י"ח מפסולי המוקדשין דאין חייבין עליהן כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף, דפסק כר' שמעון שם ואפילו לר' שמעון אף דאין חייבין עליו משום פגול מ"מ פסול בק"ו דלא גרע משאר קדשים כגון חטאת הפנימי לר' שמעון, דג"כ אינו חייב משום פגול מ"מ נלמד מק"ו מה שלא לשמה דלא מיפסל בשלמים פוסל בחטאת הפנימיים פגול דפוסל בשלמים לא כ"ש דפוסל בחטאות הפנימיות כדאיתא בזבחים (דף י"ד ע"א) וא"כ ה"ה הקטורת שג"כ היה על מזבח הפנימי ודינו ג"כ לר' שמעון דאינו חייב עליו משום פגול מ"מ בודאי נפסל, אף דבעיא בזבחים (דף י') אם דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בבנין אב, מ"מ סברא היא דמיפסלא כיון דחייב מלקות כדלקמן ועוד יש לדון ק"ו מה שלמים דבאין בנדבה פוסל בהם פגול, קטורת דאינה באה בנדבה לא כש"כ דפגול פוסל בהן כנ"ל, אבל הראב"ד חולק ופסק כרבנן דחייב כרת עליהם, והכ"מ פירש לדעת הרמב"ם דאע"ג דאינו חייב כרת מ"מ חייב מלקות ובזה רבנן מודו, ולדעת רש"י דס"ל דהקטורת אין חייב עליו משום טומאה היינו לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף שאם אכל קטורת שהוא פטור, אבל רבנן דפליגי חייב משום טומאה דמרבו לטומאה מקרא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לרבות עצים ולבונה ופירש בתויו"ט (זבחים פ"ד מ"ה) דה"ה קטורת ודרשה גמורה היא דהוא מן התורה, כן פירשו התוס' (זבחים דף ל"ד), אבל לרש"י ולרמב"ם בפ"י מאיסורי מזבח מעלה בעלמא דרבנן היא, והכ"מ סותר א"ע דבפסולי מוקדשין פירש לדעת הרמב"ם שהיא דרשה גמורה ובאיסורי מזבח פירש שמעלה בעלמא דרבנן, והמל"מ בפי"ת מפסולי המוקדשין מסתפק אם אכל מדברים שאינן ראוין לאכילה כגון עור, וקטורת ג"כ בכלל, דקטורת הם מיני עצים שאינם בני אכילה אם לוקה משום פסולי המוקדשין, דהיינו אם היה או הוא או הקטורת טמאין, ונראה לי דהנה הרמב"ם פסק בפי"ח מהל' פסוה"מ דאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. והנה כמו שכתב התויו"ט הא דבברייתא לא נקט אלא עצים ולבונה דממילא דה"ה קטורת נמי משמע דאטו חנא כי רוכלא ליחשב וליזיל, ומשמע מזה דאף דעל הקטורת שנטמא חייב מלקות כנ"ל ובמשנה פ"ג דזבחים בדברים שאין חייב עליהם משום פגול הקומץ והלבונה והקטורת הקשו התוס' מפני מה לא נשנה ג"כ עצים ותירצו דעצים אין שייך בהו אכילה כלל, אבל לבונה שייך בהו אכילה, וממילא ה"ה לקטורת דשייך בהו אכילה כי קטורת יש בה ג"כ לבונה, ובמשנה פ"ה דא"ר שמעון העצים והלבונה והקטורת אין חייבין עליהן משום טומאה פירש הרמב"ם בפירוש המשניות והביאו התויו"ט שם אם אכל קטורת ולבונה או הקריב עצים טהורין שהוא פטור עכ"ל, הרי בפירוש דשייך אכילה בקטורת כמו בלבונה אבל בעצים אין שייכות לענין אכילה כי אם לענין הקרבה שהוא פטור אבל אסור בודאי להקריבם בכל גונא, ע"כ:

מד כשם שאסור לטמא או לסבב טומאה לקדשים שהם נפסלים בזה כן ג"כ אסור לסבב להם, כלומר לעצים ולבונה וקטורת, והמטמא את הקדשים אינו לוקה, אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וה"ה לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה, כן כתב הרמב"ם פי"ח מפסולי המוקדשים דין י"ב, וכבר כתבתי שהקטורת והלבונה דין אחד להם כמו דאיתא לעיל, וממילא שאם אכל כזית מהקטורת ג"כ לוקה, ומזה נראה שדרשא גמורה היא להרמב"ם:

מה קול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא תועלין, בד"א כשהריח בקטורת אחר שעלתה תמרתה, אבל הריח בקטורת כשתעלה תמרתה תעל, (ומה דאיתא ביומא דכלה בירושלים לא היתה צריכה להתבשם מריח הקטורת דהיינו שאינו אסור רק להתקרב לעזרה כדי להריח יותר, אבל מה שנתבשמה מעצמה לית לן בה, כן פירשו התוס' והבאר שבע. (רמב"ם הלכות מעילה פ"ה הט"ז):

מו אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים, כן פסק הרמב"ם בהלכות תמידין (פ"ג ה"א), דאביי אמר הכי במנחות (דף נ') מסתברא כמ"ד בקטורת הסמים של בין הערבים דכתיב בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, אי לאו דעבד הדלקה מאורתא בצפרא מהיכא, פירש"י כיון דנרות נתחנכו בערב קטורת נמי תחלתה בערב, דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, עכ"ל, דבשחרית כשמדשן את המנורה צריך ג"כ להקטיר אז הקטורת, ע"כ:

מו בית התקדש נקרא הר המוריה ואיתא בב"ר הטעם, רבנן אמרו למקום שהקטורת קרבים, כמה דתימא אלך לי אל הר המור כמו מור ואהלים וקנמון שהם מסממני הקטורת, ורש"י ז"ל בחומש רצה להסביר שכן דעת תרגום אונקלוס לארעא פולחנא נתכוון לתרגם על שם עבודת הקטורת שיש בו מור נרד וראשי בשמים, ואף שהרמב"ן ז"ל מפרש את התרגום לענין אתר מ"מ לדעתו של רש"י צריך לרבין למה קראו את בית המקדש דוקא על שס הקטורת ולא על שם עבודה אחרת. ונ"ל דכל הקרבנות והעבודות היו ג"כ בבמה אבל הקטורת אינה שייך כי אם בבית המקדש, ואפילו על המזבח החיצון אסור להקטיר קטורת, ואפילו אם עלתה שם, תרד, כדאיתא בזבחים (דף פ"ה ע"ב) לכן שייך שפיר הקטורת לבית המקדש להיכל ולקדש קדשים וא"ש:

מח בגמרא זבחים (דף ס"ב ע"ב) איתא כשעלו בני גולה וחפצו לבנות מזבח, כי המזבח מכוון מקומו ואפילו כחוט השערה ממקומו המיוחד לו יש בו משום שחוטי חוץ, ופריך הגמרא מנא ידעי מקום המזבח אמר רב שמואל בר נחמני מכל הבית כולו הריחו ריח הקטורת משם הריחו ריח אברים, ע"כ, ויש לדקדק בשלמא להריח ריח אברים ממקום המזבח היו צריכין, אבל למה הריתי ריח הקטורת מכל הבית ומה למדו מזה, ונ"ל דדוקא מזבח העולה מכוון מקומו כמו שכתבנו לעיל, ואם לא כוונו מקומו הזבחים פסולין אבל מזבח הזהב שמקטירין עליו קטורת ואף כי לכתחלה בודאי מקומו בפנים משליש ההיכל ולפנים בין המנורה והשלחן, אבל בודאי אם שינו את מקומו בכל מקום שהוא בהיכל, וכן בקטורת של לפני ולפנים, ואף דצריך להניחו בין הבדים מ"מ אם הקטירו הקטורת בכל מקום שהוא בפנים כשרין ואין מקומן מיוחד כמו מזבח העולה, וזה שאמר מכל הבית כולו הריחו ריח הקטורת, כנ"ל, ואגב אורתא אשמעינן ג"כ, אף כי זה שבעים שנה שהבית היה חרב מ"מ עוד נשאר שמה ריח הקטורת וזה ודאי בדרך נס, וכן מצינו ביומא ל"ט: דזקן אחד הלך לשילה בזמן ר' יהושע בן קרחה והריח ריח קטרת מבין כותליה:

מט

בפרק המזבח מקדש זבחים (דף פ"ח) איתא מדות היבש מקדשות את היבש, ופירש"י נקט גבי יבש מדות שאין כלים מיוחדים ליבש אלא שתי מדות של יבש עשרון, וחצי עשרון עשרון לחנתות, וחצי עשרון לחביתי כ"ג, והקשו התוס' והאיכא מחתה לקטורת, והאיכא כף, והאיכא מכתשת, ונ"ל דלרש"י לא קשיא, דרש"י לשיטתו בשבועות דהמחתה וכן הבזך וכן הכף וכ"ש המכתשת אינן מקדשין מדאורייתא ואינן מקדשין אלא מדרבנן דילמא אתו לאקולי בשאר המתקדשין בכלי, כמו שאבאר להלאה, וא"ש דלא תשיב אלא דברים שהן מן התורה כנ"ל:

תוכן העניינים

גחלי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה