גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש
דרוש יד
יתבאר מפרישת כ"ג קודם יו"כ ואיש עתי שדינו במזומן להזמין אותו קודם יו"כ:
כ"ג שדינו להפרישו קודם יו"כ על שבעה ימים, וכן הכהן השורף את הפרה שדינו ג"כ בזה ככ"ג ביו"כ, פסק הרמב"ם דשניהן מהלממ"ס ואינן משום מעלה בעלמא, וז"ל בהלכות פרה פ"ב ה"ג, ז' ימים מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו כשם שמפרישין כ"ג לעבודת יו"כ, ודבר זה קבלה ממשה רבינו, וכן כתב בהלכות עבודת יו"כ (פ"א ה"ג) ג"כ בזה הלשון ז' ימים מפרישין כ"ג מביתו ללשכתו שבמקדש ודבר זה קבלה ממשה רבינו, ועיין שם במל"מ שתמה עליו הלא לר' יוחנן דוקא פרישת כ"ג קודם יו"כ הוא מן התורה אבל הפרשת כהן דפרה אינו אלא משום מעלה, מ"מ למדנו דפרישת כ"ג ודאי מד"ת, דהלממ"ס כדין תורה, ודין איש עתי הוא ג"כ מד"ת דכתיב איש עתי המוכן והמזומן לכך מאתמול כדאיתא ביומא (דף ס"ו) וכפירוש רש"י שם, ואף שדין שניהם ד"ת כדאמרן, מ"מ הדין הוא, אם נטמא כ"ג ביו"כ נכנס הסגן תחתיו שהזמינו אותו קודם יו"כ ומשמש תחתיו כי טומאה דחויה היא בצבור כדפסק הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש וז"ל ובשביל זה מהדרינן אטהרה אפילו אין שם כהנים טהורים באותו בית אב או במשמר זה ואינו דוחה את הטומאה אלא אם רוב הכהנים טמאים, וכתב עוד שם הלכה ט"ו ומפני מה מחזרינן על הטהור מבית אתר מפני שהטומאה לא הותרה בצבור ובאיסורה עומדת אלא דחויה היא מפני הדחק ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות, עכ"ל, לכן אף כאן אצל כ"ג אף דהשני לא נפרש לשבעה מ"מ נכנס תחתיו כמו שהדין תמיד שכהן שבית אב שלו יעבוד ויש לו קדימה על אחרים, אכן כיון שנטמא נכנס מבית אב אחר, וכאן ג"כ הדין דכ"ג זה יש לו קדימה אכן אם נטמא יכנוס אחר תחתיו, ופשוט הוא, אבל באיש עתי אמרינן בגמרא יומא (דף ס"ו ע"ב) עתי ואפילו בטומאה למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שאם נטמא משלחו, נכנס טמא לעזרה ומשלחו, עכ"ל, ואיתא עוד שם חלה משלחו ישלחנו ביד אחר והכי פסקו הרמב"ם בפ"ה מהלכות עבודת יו"כ (הלכה י"ט וכ"ה) לשני הדינים, שנכנס טמא ואם חלה משלחו ביד אחר, ואני תמה ע"ז הדין, כיון דראינו דשניהם, הכ"ג ואיש עתי, זה צריך הפרשה וזה טעון שיהיה מזומן קודם יו"כ ושניהם מד"ת, למה אצל כ"ג דעיקר כפרה גביה הוא אמרינן יכנוס אחר תחתיו אם נטמא, ולגבי איש עתי יכנוס בטומאה כיון דאמרינן טומאה דחויה היא בצבור, ובדיעבד הלא כשר באינו מזומן, למה יכנוס ויטמא העזרה, בשלמא על הגמרא לא קשיא לי דנוכל לומר המשנה דמפרישין אתיא כמ"ד דחויה היא בצבור לכן מפרישין ולא עוד דמפרישין אותו משום טומאת קרי דשכיחא ואינה ניתרת בצבור, דדוקא טומאת מת הותרה בצבור כדדרשינן אנשים טמאים לנפש איש נדחה ואין צבור נדחין אבל לא בשאר טומאות כדאיתא בפסחים, ואפילו ר' יהודה דמתניתין דס"ל אף אשה אחרת מתקינין וכש"כ כהן אחר ואיהו הלא ס"ל טומאה הותרה בצבור, לר' יהודה ודאי אתי שפיר, אחת משום חשש קרי דשכיתא אפילו לרבנן כדאמרן, ועוד הא חייש למיתה, אבל ברייתא דספרא המובא בגמרא כיון דפלוגתא דתנאי היא אי טומאה דחויה או הותרה ור"ש ס"ל דחויה ור' יהודה ס"ל הותרה בודאי אתיא כר' יהודה כדאמרינן בעלמא (יומא דף מ"א) סתם ספרא מני ר' יהודה וא"ש אליביה, וזאת הברייתא דאיש עתי בטומאה הוא ספרא בפ' אחרי מות אבל להרמב"ם דפסק לתרווייהו קשיא, ועוד קשיא לי דבגמרא אמרינן עתי ואפילו בטומאה למאי הילכתא, אמר רב ששת לומר שאם נטמא משלח נכנס טמא לעזרה, ורב ששת גופא ס"ל לעיל ביומא (דף ו' ע"ב) טומאה דחויה בצבור וא"כ קשיא דידיה אדידיה, דאם טומאה דחויה וכאן אינה עבודה כלל דכשר לשלחו אפילו ביד זר, ובדיעבד גם שילוחו לא מעכב דחוקה דוקא על הדברים הנעשים בפנים בבגדי לבן כתיב, א"כ יכנוס אחר. אכן מרב ששת יש לתרץ, דרב ששת מתרץ הברייתא דת"כ וליה לא ס"ל, וכה"ג כתבו התוס' יומא (דף ה') דרבא אמר שם זאת אומרת טומאה הותרה בצבור, וליה לא ס"ל דרבא ס"ל בפסחים טומאה דחויה, אבל על הרמב"ם וגם המאירי שפסק ג"כ כשניהם צ"ע לפענ"ד. ועוד יגדל התימא דהרמב"ם סובר דבטומאת גברא צריך ציץ לרצוי, ופסק דוקא בעודנו על מצחו מרצה, ובשעה שכ"ג מוסר את השעיר להמשלח עודנו לבוש בבגדי בוץ ואין עליו הציץ לרצוי, וצע"ג לפענ"ד. ושאלתי זאת להגאון פאר הדור ר' חיים סאלאווייציג שליט"א אבדק"ק בריסק, ותירץ לי דאצל כ"ג אם נטמא יש שני איסורים, איסור אחד שמטמא את העזרה, ועוד איסור שהעבודה אסורה בטומאה, ואצל איש עתי אין כאן אלא איסור אחד שמטמא את העזרה, י"ל דשני איסורים לא דחינן אבל איסור אחד דחינן, עכ"ד. וקשה לי ע"ז מהא דאיתא בזבחים (דף ל"ב ע"ב) לענין מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל, אמרו חכמים אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס, וחפש אביי לדומיא לרוב טמאי מתים ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן, ואמר שם רבא אדרבא איפכא מסתברא, מצורע הותרה היא להא אישתראי ולהא לא אישתראי, טומאה דחויה היא מה לי חד דחוי ומה לי שתי דחיות, ואף דשם לא דוחה לזיבה דדוקא לטומאת מת אידחי ולא לזיבה, אבל כיון דקיי"ל בכל מקום כרבא ורבא ס"ל ליסוד כל היכא דאמרינן דחויה מה לי אחת מה לי שתי דחיות, ואף כאן אם נאמר זאת הסברא תקשי ליה לרבא דס"ל דאין חילוק בין דחיה אחת בין שתי דחיות א"כ קשה למה אצל כ"ג לא דחינן ואצל איש עתי דחינן, דמה לי חדא דחייה מה לי תרתי והדרה קושיא לדוכתה וצ"ע, והצעתי עוד הפעם לפניו ותירץ לי מ"מ עבודה דטומאה פסול מחמת עצמו היא ופסול הגוף חמירא עכ"ד שליט"א. ונ"ל עוד אף דהמשנה דמפרישין לו כהן אתר תחתיו שמא יארע בו פסול טומאה ודאי אתיא ככ"ע, אף למאן דאית ליה טומאה הותרה דיוכל להיוח שיטמא קרי דשכיחא כמו שבארתי, ובזה לא אמרינן הותרה, מ"מ אם אירע לכ"ג טומאת מת ביו"כ לרב נחמן דס"ל ביומא (דף י' ע"ב) טומאה הותרה עובד ולא יכנוס אחר תחתיו, לא מיבעיא לאיכא דאמרי דס"ל אפילו היכא דליכא טהורין וטמאין בההוא בית אב עבדי נמי טמאין דכל טומאת מת בצבור היתר הוא דודאי הוא עושה עבודה, אלא אפילו ללישנא קמא כל היכא דאיכא טהורין בההוא בית אב, טהורין עבדי טמאין לא עבדי, נ"ל דשאני התם דכל כהנים כי הדדי נינהו, אבל כאן כיון דכ"ג נפרש מקודם על ז' ימים ומד"ת מחוייב פרישה כדאמרן, והכהן השני לא הופרש, סברא היא כיון שטומאה הותרה אליביה מוטב שיעבוד כהן שנפרש, כן נ"ל ברור דהפרישה לאו משום חשש טומאה אלא מגזה"כ, ואף דפרו ואילו קרבנות יחיד נינהו, מ"מ כבר כתב בשער המלך כיון דשייך הכל לעבודת יו"כ לא מחלקים בין קרבן לקרבן, עכ"ל, מ"מ קצת צ"ע ע"ז מהא דאיתא ביומא (דף ז') דהקשה לו רב ששת מהיה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו וכו', הרי דדחויה, ומתרץ אמר לך רב נחמן לא פריס פר ע"ז אע"ג דצבור כיון דלא קבוע לו זמן מהדרינן אילים באילו של אהרן, דאע"ג דקביע כיון דיחיד הוא מהדרינן, אילו של אהרן פירש"י דיו"כ, הרי דלרב נחמן אילו של אהרן דינו כקרבן יחיד ומהדרינן אטהרה, מ"מ י"ל מדלא מתרץ בגמרא על פרים על פר כ"ג ביו"כ דג"כ נקרא קרבן יחיד ודאי הוא מטעם הזה כיון דפר ושעיר של יו"כ מערבין את הדם וחדא כפרה היא, כשם שדוחה השעיר טומאה גם הפר דוחה, ועוד דלא נוכל להקריב את השעיר קודם פר דחוקה כתיב אם שינה הסדר כדאיתא ביומא, אבל האיל דלא מעכב את הפר והשעיר וקרבן בפ"ע הוא בודאי לא הותרה אצלו טומאה כדאמרן, מ"מ לרב נחמן איכא למימר באמת דכל עבודת צבור של יום זה עובד בטומאה, והאיל באמת מקריב כהן אתר הסגן, אבל לדידן אין נפקותא כלל דפסקינן דחויה ונכנס תיכף הסגן. כן נ"ל,:
עוד נ"ל לעיין בדבר הזה, כיון דאיש עתי דבר תורה מזומן ולמה באמת לא ראו חכמים לעשות תקנה להזמין עוד אחר אם יחלה או יטמא או ימות, שיעשו המצוה כתקנה ? ונ"ל כיון דאיש עתי במזומן הוא דבר חדש מה דלא מצינו בכל התורה, ואף דמצינו אצל כ"ג ביו"כ היינו הכ"ג הזה בעצמי שעובד כל השנה כולה אבל מכין את עצמו לקדושה יתרה על יום זה, אבל שיזמינו מאתמול שיעשה עבודה איש אחר אפילו זר לא מצינו, לכן נ"ל דאין בו אלא חידושו, ועוד איש עתי אחד משמע ולא שנים דומיא דדרשינן אצל כ"ג שצריך שיהיה לו אשה אחת בכל השנה כולה, וכמבואר ברמב"ם בהלכות אישות וכלי המקדש אשה אחת ולא שתים, אף כאן איש עתי אחד ולא שנים, ועוד דמאי דמזמנין לכ"ג כהן אחר דחיישינן לכל מיני טומאות, טומאת מת, שרץ, וקרי, ואף דעיקר משום קרי, דלמיתה לא חיישינן, מ"מ כבר כתב התויו"ט באבות דזה מעשרה נסים דחשבינן במשנה שלא אירע קרי לכ"ג ביו"כ, מ"מ חששו לזה כיון דגדול היה וע"ד כל הגדול מחבירו שכיחא ביותר טומאה אבל לאיש עתי לא חששו, כן נ"ל. אבל קושיא ראשונה ודאי קשיא דכליא הוא בכל התורה דהיכא דיכול לקיים שתיהן לא דחינן שום מצוה וכאן דכשר השלוח בכל ישראל ואפשר לקיים שתיהן, איך ידחה, וצ"ע כדאמרן. ועוד אפשר לומר דלא חששו להכין עוד איש עתי שמא יטמא קרי ואסור הוא לכנוס למקדש כיון דבדיעבד השילוח לא מעכב לא חששו לזה כנ"ל:
מדי דברי באותו ענין אבאר בזה שיטת הרמב"ם ומה שיש לדון בו. כפי אשר מבואר ברמב"ם הלכות כלי המקדש לענין טומאה בצבור כלל דבריו הוא כך, דבצבור אפילו לכתחלה שוחט וזורק בטומאה בין בטומאת גברא, בין בטומת בשר וחלב, וביחיד בטומאת הגוף לעולם אינו מרצה אפילו בדיעבד כי אם בטומאת התהום, ובטומאת בשר ביחיד אם נטמא אחת, החלב או הבשר, דוקא, זורק את הדם, אבל אם נטמאו שניהם לא יזרוק, וכן אין מרצה על אכילות בין בצבור בין ביחיד חוץ מקרבן פסח מפני שבתחלה לא בא אלא לאכילה מותר לאכלו בטומאה, ועוד חילוק בטומאת התהום אפילו נודע לו קודם זריקה זורק לכתחלה, ובשאר קרבנות צבור לרש"י דוקא בדיעבד, בין בפסח ובין בשאר קרבנות, אבל לרמב"ם שוחט קרבן פסת לכתחלה כדפירש שם הכ"מ.
וקשיא לי ע"ז דלפי שמפרש הכ"מ בקרבן פסח בטומאת התהום רשאי לעשות לכתחלה, משא"כ בשאר קרבנות שאם נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה אבל לכתחלה לא יזרוק, הלא בפסחים (דף פ"א) מבעיא ליה אם הותרה טומאת התהום בקרבן תמיד ופשוט הוא דלאו דוקא קרבן תמיד אלא כל קרבנות צבור במשמע דמ"ש, ופשיט ליה רבא דילפינן מועדו מועדו מפסח, א"כ בשניהם דין אחד ובשניהם טומאת התהום הותרה ושאר טומאות בצבור דחויה, וצ"ע לפענ"ד. וכן רש"י ז"ל השוה מדותיהם דבשניהם לא שחטינן לכתחלה, אכן אם שחט זורק את הדם לכתחלה, וכן נראה פשטות הגמרא שם דפריך וכל טמא וטהור להבא משמע שיש לו דין טהור ועושה לכתחלה א"כ ה"ה בקרבן צבור, וצ"ע:
עוד מענין הזה:
בגמרא יומא (דף ז' ע"ב) איתא תניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה, דברי ר' שמעון, ר' יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה, אמר לו ר"ש כהן גדול ביו"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה, אמר לו ר' יהודה הנח לכ"ג ביו"כ שטומאה הותרה בצבור, מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה בצבור, ע"כ. והנה נראה מהגמרא ברור שאחת תלויה בחברתה, דמאן דס"ל דחויה ס"ל אפילו אינו על מצחו מרצה, ומאן דס"ל הותרה ס"ל שדוקא בעודו על מצחו מרצה, וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם דפסק טומאה דחויה ופסק שהציץ מרצה דוקא בעודו על מצחו, והיאך מזכה שטרא לבי חרי, וכן הקשה הר"י קורקוס ז"ל וכן בשאגת אריה ועוד קשה דלהרמב"ם דפסק טומאה דחויה וצריך ציץ לרצות נשארה קושית ר"ש מה יעשה כ"ג ביו"כ דאינו על מצחו ואיך ירצה ? ונ"ל לתרץ שיפה פסק, דהנה במאי דפסק טומאה דחויה היא בצבור בודאי כן הלכה, וכתב הכ"מ משום שרב נחמן ורב ששת פליגי בזה בגמרא יומא שם ורב ששת ס"ל דחויה, וכללא הוא בכל התורה כולה היכא דפליגי רב נחמן ורב ששת קיי"ל כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי (וכן כתב הרא"ש בסוף סוכה), ועוד ראיה דאמרינן בפסחים (דף ע"ז) דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בצבור אלא רב יהודה, ואמרינן שם עוד דרב חסדא סבר טומאה דחויה וכן ר' יצחק עכ"ל הכ"מ. ועוד נ"ל ראיה כמו שכתבו התוס' פסחים שם (דף ע"ז) דר' יוסי דנימוקו עמו ג"כ ס"ל טומאה דחויה, ועוד דהו"ל שנים לגבי ר' יהודה, דר' שמעון ור' יוסי תרווייהו ס"ל טומאה הותרה, והשאגת אריה מביא ג"כ עוד ראיה מדאיתא בזבחים (דף ל"ג) מכלל דאביי ורבא תרווייהו ס"ל טומאה דחויה היא בצבור ובתראי נינהו, והכי קיי"ל, כן כתב בסימן ל"ח, ע"כ, ולענין פסק השני שפסק כר' יהודה ג"כ יפה פסק כיון דלא פליגי בזה אלא ר' יהודה ור' שמעון. הדרן לכללא ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה, ולענין קושית ר' שמעון מכ"ג ביו"כ יש לתרץ דלעולם לר' יהודה לשיטתו עדיפא משני ליה דטומאה הותרה אליביה ואין צריך ציץ לרצות, אבל לר"ש דלא ס"ל זאת י"ל אף דמהדרינן אטהרה תמיד אם יש לנו עצה לאשכחא בבית אב או במשמר אתר, ואם לא אפשר עבדינן בטומאה, אף כאן כן דאם לא אפשר עבדינן בטומאה בלי רצוי ציץ, וכן נראה מדברי התוס' יומא (דף ו' ע"ב) דכתבו וז"ל היינו טעמא דכיון דאי אפשר להיות על מצחו ולרצויי דחיא טומאה, כיון דקרבן צבור הוא דאתי בטומאה, מידי דהוה אטומאת גברא דלא מרצה ציץ עלה ודחיא טומאה, וא"ש בעזה"י:
וכ"ת הלא מקריב ביום כפור ג"כ קרבן יחיד מ"מ לא קשיא דכן מצאתי בשער המלך משם תוס' ישנים כתב יד וז"ל אפילו אם נאמר דטומאה דחויה בצבור וצריכה ציץ, מ"מ לא קשיא מכ"ג ביו"כ, דאילו אף כי הוא קרבן יחיד מ"מ מקריב אותו בשמונה בגדים ונושא עליו הציץ, ואפילו בפרו דליכא ציץ, מ"מ כיון דעבודת הצבור התלויות בשעיר שהוא ודאי קרבן צבור תלויות בפר א"כ הואיל והותרה בשעיר הותרה נמי בפר, עכ"ל: