גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש
דרוש ח
מבאר דיני מעילה וכלאים בבגדי כהונה:
בגמרא יומא (דף ס"ג ע"ב) איתא אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא, דבגדי כהונה נתנו ליהנות בהן אפילו שלא בשעת עבודה, דקריאת הפרשה לאו עבודה היא, מ"מ פירשו בתוס' דדוקא שיהא צורך עבודה קצת כגון קריאת הפרשה ואכילת הקרבנות במקדש, אבל בלאו הכי, נהי דאין בהם מעילה לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת, אבל ללובשן לכתחלה שלא לצורך עבודה אסור דבזה אפשר להזהר, אבל ברמב"ם הלכות כלי המקדש הלכה י"א פרק ה' כתב, בגדי כהונה לובשים ביום עבודתו אפילו שלא בשעת עבודה. ונ"ל דודאי דהכי פירושו, ביום שהוא בית אב שלו, או ביום טוב שכל המשמרות שוות היו הכהנים לובשים תיכף בשחר עוד טרם הפייסות, כדפסק הרמב"ם כרב ששת (יומא כ"ה) דגם הפייסות היו בבגדי כהונה, דהכל צורך עבודה הוא כדי שיהיה הכהן מוכן תיכף לעבוד עבודה ולא יצטרך להתמהמה כלל, וכן מותר לו באותו יום לאכול ולהלוך, אבל לצאת למדינה ודאי אסור, חוץ מן האבנט שהוא של כלאים (ובסמוך יתבאר דין הכלאים). וכן כתב המאירי אלא אף להלוך של חנם מותרין, וזה דלא כהתוס', דאי משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, הלוך של חנם מאי עבידתיה, הא כשיגמרו עבודתם יכולים לפשוט את בגדי הכהונה אלא טעם הדבר הוא שצריכים להיות מוכנים לעבודה ואין ביכלתם לפשוט וללבוש בכל פעם יותר מכ"ג ביו"כ, לכן מותר להן ללכת כל היום בשביל זה, ומעילה אין בהן דלב ב"ד מתנה עליהן כיון דלצורך עבודה הוא. וכעין זה כתב השאגת אריה ולא פירש טעם שלו דצורך עבודה הוא כמו שכתבתי, וכך כתב בסימן כ"ט, דודאי לא דמי איסור הנאה דבגדי כהונה שלא בשעת עבודה לאיסור כלאים, דגבי איסור הנאה תליא מלתא בקדושה הבאה ע"י אדם, והלכך מהני ביה לב ב"ד מתנה עליהן להוציא מעות הקדש לחולין כדאיתא ברפ"ב דכתובות שהרבה היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אף שלא היה לצורך עבודה, עכ"ל לעניננו. וכעין זה כתב הריטב"א ומוסיף עוד וכתב, היאך אפשר לומר שיהיו קדושין לחצאין, דהא ע"כ בגדי קודש הם וי"ל דאשכחן כמה קדשים שאין בהם מעילה דלאו קדשי ה' נינהו, כגון שלמים וקדשי מזבח דלא חזי להקרבה, ואף קודש זה עשאו הכתוב כאחד מהם לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת, עכ"ל, וכן כתבו בתו"י שם, ומשמע מלשונם דגם לב בית דין לא צריך להתנות, דסברא הוא דהתורה לבני אדם נתנה ולא למלאכי השרת וכיון שצותה התורה שהכהנים ילבשו כלי שרת, בודאי באופן שבני אדם יוכלו לעמוד בהן כן נ"ל, וכתב עוד הריטב"א, ומיהו היוצא בהן למדינה אסור יש פירשו שהוא איסור דאורייתא ואחרים פירשו דאסור מדרבנן קאמר, וכן דעת הרז"ה הלוי ז"ל, עכ"ל הריטב"א. והוא בפ"ק דביצה, ודיקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב ש"מ, אבל בבאר שבע דתה זאת דמצינו אסור ולוקה ג"כ דהוא בלאו. ומהא דבשעת שינה פושטין ומקפלין תחת ראשיהן פירש ג"כ בריטב"א כיון דלא ניתנה תורה למלאכי השרת כדאיתא בפ"ק דקדושין מותר ואפילו לאחר הפשטה דלמא משתלי ומתהנה בהן לאחר הפשטה, אבל שמעתי שאין זה טעם הירושלמי, עכ"ל:
ולענין כלאים בבגדי כהונה אבאר בזה כל הדעות אתת לאחת:
הרמב"ם בהלכות כלאים (פרק י' הלכה כ"ב) כתב וז"ל, כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים, ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהוא מ"ע כציצית. וכתב הראב"ד ז"ל, א"א, טעה, שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כ"ג במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר, ומהו דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים, אינו, דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל. והכ"מ תירץ דמה דאמרינן במקדש מותר הוא מפני שמשתמש בבגדי כהונה מותר, אבל משום כלאים מיהו אית ביה, כלומר אם לבש האבנט. ועל מ"ש הראב"ד כתב דרבינו לא נקיט מילתיה בבגדי כ"ג שאינו לובש אלא מימים ימימה ומיירי רק בבגדי כהן הדיוט שהם נוהגין תמיד. ועוד כתב, אבל אי קשיא הא קשיא, דאמרינן ביומא בגדי כהונה קשים אצל כלאים, וי"ל דלא אמרן אלא להצעה אבל להעלאה דאסור מדאורייתא אפילו בקשין אסור, וכן משמע בערכין, עכ"ל. וכן כתב הרמב"ם עוד בהלכות כלי המקדש (פרק ה') אפילו שלא בשעת עבודה דמותרין חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז, ועוד כתב שם אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה, אין הכהנים לובשים לעבודה אלא צמר ופשתים לבד, וגם שם כתב הראב"ד ז"ל לא מחוור מן הגמרא, וגם שם כתב הכ"מ אף דרב אשי ס"ל ביומא דבגדי כהונה קשים הם היינו לענין הצעה אבל ללבוש אף ע"פ שהם קשים אסור, וה"ה לכ"ג שאסור, אלא לאפוקי כ"ג ביום הכפורים דאבנטו של בוץ הוא. ועוד כתב הכ"מ שם ג"כ בערכין יש בהדיא גבי כלאים נהי דאשתרי בעידנא דעבודה, שלא בשעת עבודה לא אשתרי. ולהראב"ד ז"ל הפירוש כלומר חוץ למקדש, ומשום חולשת דברים אלו כתב לא מחוור, ואינו כגוזר ואומר דפליג על הרמב"ם. ומה שכתב הכ"מ שקשים הן דוקא להצעה מותר, כן כתבו ג"כ התוס', אבל לרש"י ולריטב"א בגדי כהונה קשים הן משמע שקשים לגמרי אפילו בהעלאה מ"מ אני תמה דלהבנת הכסף משנה בין כ"ג בין כ"ה שוין הן לחיוב, ועל חשן ואפוד דכלאים ג"כ איסור כלאים קשה לי הלא הרמב"ם אין דרכו לסתום ושם וכאן כתבו דוקא האבנט וכקושית הראב"ד הלא גם בחושן ואפוד ג"כ יש כלאים ? וכן הבין השאגת אריה, דהנה בסימן כ"ט הרבה להקשות על הרמב"ם ודחה את הפסק הזה והסכים עם הראב"ד לדינא דבגדי כהונה מותרין במקדש, ואחת מן ראיותיו דכ"ג עובד בכל השנה כולה למ"ד אבנטו של כ"ג בכל השנה של כלאים אבל של כהן הדיוט של בוץ היה, והקשה איך עובד כ"ג כל השנה כלה הא אפשר לעשות ע"י כהן הדיוט וכל היכא דאפשר באתר אינו דותה ל"ת, וכן אפילו למ"ד דאבנט של כהן הדיוט ג"כ של כלאים אעפ"כ מוטב שיעבוד הדיוט דאין לו אלא בגד אחד של כלאים משיעבוד כ"ג שהיו לו עוד בגדים של כלאים, עכ"ל. ולדידי נוכל ג"כ להביא עוד ראיה בפשיטות, הלא שחיטה כשרה בזר, ולמה היה הכהן שוחט באבנט של כלאים, כקושיתו הא אפשר לעשות ע"י אתר, ותנן שהיה פייס מי שוחט, הרי שהכהן שותט. וכ"ת דאם היה הכהן שוחט לא היה לבוש בגדי כהונה כיון דכשרה בזר, ליתא, דבגמרא יומא (דף כ"ה) איתא איבעיא להו, מי מקבל שוחט מקבל, דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל ליה לכולא דם, או דילמא זורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זימנין דשחט זר, והשתא למה ליה להקשות מזר, הלא במשנה איתא בפירוש דהיה פייס על השחיטה, תיפוק ליה דגם כהן השוחט לא היה לבוש בגדי כהונה וחייב מיתה ומחלל עבודה של זריקה דהוא שכיח יותר, אלא ודאי דבגמרא פשיטא להו דאם שחט כהן היה לבוש בגדי כהונה וליכא למיחש, ובגדי כהונה מותרין במקדש כל היום כולו, ועוד תנן בגמרא על הפייס הראשון והוא מי שוחט, ואיתא שם בגמרא שהיו כולן לבושין בגדי כהונה ש"מ דגם לשחיטה מותר היה הכהן ללבוש בגדי כהונה, דאלת"ה השאלה שם בגמרא (יומא כ"ד) ששואל במה מפייסין דפליגי בה רב ששת ורב נחמן אם בבגדי קדש אם בבגדי חול על הפייס השני של זריקה צריך היה לקבעו בגמרא, אלא ודאי דאם שחט הכהן היה לבוש בגדי כהונה, וקייל"ן כן כדפסק הרמב"ם דבבגדי כהונה מפייסין על השחיטה, אלא ודאי כדאמרן. ומ"ש בקונטרס האחרון לשאגת אריה דכתב דהרמב"ם חשב לבישת בגדים למצות עשה, א"כ הוי בעידנא דמקיים העשה דוחה הלאו של בגדי כהונה, לתרץ קושית השאגת אריה דלא הוי בעידנא, טעות הוא בידו דכך כתב הרמב"ם בכלי המקדש מ"ע ללבוש בגד"כ לעבודה, הרי בפירוש דבגד"כ מצד עצמן אינן מ"ע אלא בשעת עבודה, הרי דעיקר הוא העבודה, הרי דאם לא עבד עבודה לא מקיים לעשה כלל ואינו בעידנא, כנ"ל. ובמדרש פ' חקת כתיב ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם וגו' איתא בזה"ל והלא אם יצא כ"ג בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים שהם צמר ופשתים, מ"מ מלשון זה משמע דוקא שיצא חוץ להר הבית, אבל בבית המקדש אפילו שלא בשעת עבודה אינו לוקה, וכן כתבו תוס' ישנים בשם התוספתא דכלאים בבגדי כהן גדול שיוצא בהן במדינה חייב, ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פטור מפני שהן ראויין לעבודה, וקתני נמי התם בגדי כהונה ובגדי כ"ג אין בהם משום כלאים שלא בעידן עבודה, הרי בפירוש דלא כהרמב"ם ודלא ככ"מ שכתב שגם הראב"ד ראה חולשת דברים הללו לכן כתב כן, אלא בע"כ צריך לפרש דמאי דאמר בגמרא ערכין שלא בשעת עבודה פירושו שלא בבית המקדש, אבל בבית המקדש דראוי לעבודה אינו חייב, וכן כתב בבאר שבע פ"א דתמיד. ומיהו איתא עוד בתוס' ישנים דלענין ליהנות מבגדי קדש דמותר שלא בשעת עבודה אף הר הבית בכלל ההיתר, דז"ל, במקדש דמותר היינו בכל הר הבית דמותר ליהנות בהם היינו במקום דשינה מותרת שם מותר להלך דהיינו אפילו בהר הבית והעזרות דבעזרה אין מותר לישן ואפילו לישב, עכ"ל. ונ"ל לדקדק מלשון המדרש שהבאתי דגם לגבי כלאים ג"כ דינא הכי, דדקדק המדרש וכתב הלא אם יצא כ"ג חוץ מהר הבית, לכתוב סתם יצא חוץ למקדש, אלא לאו ש"מ דגם לגבי כלאים על הר הבית אין בו איסור כלאים, ומאי דקשיא ליה לשאגת אריה בסימן כ"ט דבשלמא לענין נהנה מן בגדי כהונה כיון דההקדש תלוי בידי אדם שפיר נוכל להקדיש בזה האופן וגם לב ב"ד מתנה עליהן, אבל גבי איסור כלאים שבא מאליו ולא ע"י אדם אינו מותר אלא בשעת עבודה, דאתי עשה דעבודה ודוחה לאו דכלאים, אבל שלא בשעת עבודה איך יהיה מותר ולכאורה קושיא גדולה היא, אכן נ"ל לתרץ כמו שכתבו הריטב"א והתוס' ישנים שהבאתי דבריהם למעלה לענין שיהנה מבגדי כהונה כתב ואף קדש זה עשאו הכתוב כאחד מהם לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת, עכ"ל, אף דלא כתוב בתורה כלל אימתי יפשטו הבגדי כהונה, ואיך עשאו הכתוב, דילמא תיכף בכלות עבודה צריך לפשוט הבגדים, אלא ודאי אנן אמרינן כיון דנתנה תורה לבני אדם ודרכיה דרכי נועם הן, וחפץ הקב"ה לזכות את ישראל ע"י העבודה, ואיך יבוא למקדש לעבוד עבודה דקרוב להפסד ורחוק לשכר, דאם יתמהמה כרגע יספוג את הארבעים, זה דבר שאין השכל הולמתו, לכן דרשינן אנן ג"כ דכלאים דשרי רחמנא בבגדי כהונה אפילו דלא שייך לב ב"ד ג"כ באופן זה כל זמן שהן בבית המקדש וראויין בכל עת ובכל רגע להפוך בצינורא או שאר צרכי עבודה א"א להן לפשוט וללבוש בכל שעה. ובשביל זה הטעם בעצמו נ"ל מאי דלא כתב הרמב"ם כלאים אצל בגדי כהן גדול אלא אצל כהן הדיוט ודייק בהלכות כלאים ובהלכות כלי המקדש לכתוב כהן הדיוט דוקא דאצל כ"ג ליכא כלל מלקות אצל בגדי כהונה גדולה שהן מכלאים חושן ואפוד אפילו באבנט, וטעם הדבר נ"ל דאיתא ברמב"ם הלכות כלי המקדש (פ"ה ה"ז) ובית יהיה לו מוכן (לכ"ג) במקדש והוא הנקרא לשכת כ"ג, ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא לביתו, מלבד בלילה או שעה או שתים ביום, ופשוט הוא שיושב במקדש ועושה בכל יום עבודה, כיון שמקריב חלק בראש, כמו שכתב שם הרמב"ם בכל עת שירצה להקריב מקריב כל מה שירצה, סברא הוא שצריך להיות מוכן תמיד לעבודה, ולא יהיה פושט ולובש כל היום כולו, שאין זה תפארתו, ובודאי מותר לו להיות שם כל היום כולו לבוש בגדי כ"ג, ועוד משמע ממשנה דתמיד דבכל יום נכנס להשתתוות ואוחזין באבנים טובות ושמעו קול רגליו ע"י פעמוני זהב שבשולי המעיל הרי שהיה לבוש כל ת' בגדי כהונה בחושן ואפוד ואבנט שבהן כלאים, וכתב שם התוי"ט וז"ל דאינה ביאה ריקנית, ומ"מ נ"ל שהעיקר דכל השתתויה שרי כלומר אפילו לאו בגמר העבודה אלא תמיד כשיחפוץ להשתחוות יכנוס עכ"ל התוי"ט, ובודאי שמוכרח כדבריו ז"ל. דהלא בהיכל ליכא עבודה כי אם קטורת והדלקת הנרות ולמה נכנסו אחיו הכהנים אחריו הלא הן לא עבדו כלום אלא ודאי כדאמרן דמותרין הן להכנס ולהשתחוות כנ"ל. ועוד הביא התויו"ט בעצמו ראיה מהא דאיתא (חגיגה כ"ז) ע"ה שאינם ראויים לעבודה נכנסים אז להשתחוות, וכפירש"י והתוס' ודלא כהסמ"ג וכן פירש במל"מ, עיי"ש, ועתה קשיא הא באבנים טובות הן של חושן ואפוד והלא חו"א הן של כלאים דאם נאמר דוקא בגמר העבודה נכנס להשתחוות שפיר דשרי דהיא עוד בכלל העבודה היא, אבל אי אמרת דאפילו שלא בגמר עבודה נכנס להשתחוות, איך נכנס שמה עם חושן ואפוד שהוא של כלאים, אלא ודאי אצל כ"ג ליכא כלל כלאים אפילו שלא בשעת עבודה, דהרע"ב והרמב"ם תרווייהו ס"ל דכל השתחוואה שריא ולא הוי שלא לצורך והרי הרמב"ם בעצמו ס"ל שלא בעידן עבודה לוקה משום כלאים. ועוד ראיה דהרמב"ם ס"ל דבז' ימי החינוך לא היה עובד אלא פושט ולובש בכל יום בגדי כ"ג הלא בלא עבודה אסור משום כלאים, אלא ודאי כדאמרן, כן נראה לי ברור בעזה"י. ותמיה גדולה בהבנת הכסף משנה והראב"ד ושאגת אריה דכולם הבינו דלהרמב"ם גבי כ"ג ג"כ יש איסור דכלאים קשה עליהם ממשנה זו דא"כ איך מותר להשתחוות בכלאים והרמב"ם כתב בעצמו דמותר להשתחוות בחשן ואפוד כדאמרן, והלא השתחויה אינה עבודה דהרי כתב לעבודה או להשתחוות מותר, כדכתב הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"ב ה"ב) הנכנס לקודש שלא לעבודה או להשתחוות לוקה ופירש בכ"מ שם דהנכנס להשתחוות מותר להרמב"ם א"כ צ"ע על הכ"מ. ולפ"ז נראה דלגבי כהן גדול כל הבגדים מותרים כפשטות דברי הרמב"ם כהן הדיוט דוקא כדכתיבנא דכהן הדיוט שאני דזכה עבודתו בפייס, וכיון שגמר עבודתו שזכה בפייס יש לו לפשוט הבגדים כי לא יעשה עוד, ואפילו אם נאמר דלקרבן יחיד אין צריך פייס משכחת ליה כשאינו בית אב שלו ואינו משמר שלו, ופשיטא דלא יעבוד, אבל כ"ג שהוא כבן בית ותמיד בלא פייס יוכל לעשות עבודה תמיד צריך שיהא תמיד לבוש בגדי כהונה גדולה, וזה ודאי כבודו שיהיה כל היום בבית המקדש לבוש בגדי כהונה גדולה ומוכן לעבודה והציץ עליו שלא יסית דעתו ממנו ע"ד וראו כל וגו' ויראו ממך, וחייב תמיד לרצות על הטומאה, וכ"ה יהי מחוסר חושן ואפוד, ליתא, דלמא אשתלי ועביד עבודה, ויספוג מ' ודרכיה דרכי נועם כדאמרן:
והשאגת אריה בסימן כ"ט האריך להקשות על דברי הרמב"ם מכמה ראיות מגמרא דמשמע מהן דבמקדש מותר, דאין בבגדי כהונה משום כלאים כדעת הראב"ד ז"ל אלא היתר גמור הוא, וכתב וליכא למימר דמשום דדוחה עשה דעבודה ל"ת דכלאים כדסבר הרמב"ם, דאינה בעידנא דבשעת לבישה לא מקיים עוד העשה דעבודה אלא אח"כ, וכל היכא דאיתא משום דחייה צריך להיות בעידנא. ועוד הביא ראיה כיון דפסקינן כרב ששת דהיו לבושין בגדי כהונה בשעת פייס ואינו בשעת עבודה, וסתמא דמילתא בגד"כ כל בגדים עם האבנט משמע עכ"ל, אבל יש לי להביא ראיה דמוכרח דכ"ה מותר אפילו שלא בשעת עבודה כדעת הראב"ד ושאגת אריה, מהא דאיתא ביומא (דף כ"ו ע"ב) אצל פייס השני מי שוחט, מי זורק, ואיתא שם בגמרא מי מקבל, שוחט מקבל, דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל ליה לכולא דם, או דילמא זורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זימנין דשחיט זר, ע"כ פשיטא ליה להגמרא כיון דצריך לקבל כל הדם ותיכף בשעת שחיטה דם הנפש יורד ושותת ואין שהות, צריך לקבל או שוחט או זורק, בשלמא אי אמרינן דבשעת הפייס היו לבושין כל הד' בגדים וגם האבנט של כלאים, שפיר אמרינן זימנין דשחיט זר ואתיא לידי תקלה דזר ששימש במיתה, אבל אי אמרינן כמו שחפץ שם לומר השאגת אריה בלא אבנט היה לבוש מה לי זר מה לי כהן, דגם כהן השוחט אם לא היה לבוש אבנט ויקבל הדם ג"כ חייב מיתה משום איסור בגדים כמו שכתבתי לעיל וכי תימא דהאבנט יוכל ללבוש בקל, ליתא, כמו דאיתא בירושלמי פרק בא לו ופסקו הרמב"ם דא"ר לוי האבנט היה ארכו ל"ב אמה והיה עוקמו מכאן ומכאן, ורוחב אדם אמה היא וצריך ל"ב פעמים לחתול על בשרו שיהא כמדחו שלא יהיו מרושלין אלא לכבוד ולתפארת, א"כ ישהה זמן הרבה ויזוב דם הנפש לארץ ולא יוכל לקבל כל הדם, אלא ודאי דהיה לבוש גם האבנט דבגדי כהונה מותרין הם במקדש כדעת הראב"ד ותוס' ישנים, לכן שפיר אמרינן דזר יפוק מניה חורבא אבל כהן לא יפוק מניה חורבא, כנ"ל ברור. ואין צריך למה שכתב השאגת אריה דסתם בגדים ד' הן והאבנט בכלל וכפי שכתבתי לא מן הסתם הוא זה אלא מוכרח. כנ"ל ברור בעזה"י:
ובהגהות לשאגת אריה מביא ג"כ ראיה לפסק הראב"ד, בשם הגאון ר' יעקב מאיר נ"ע, מן הירושלמי מן ההלכה שאנו עוסקין בה דכ"ג בעת קריאת הפרשה ר' יוסי בשם ר' יוחנן אומר רצה עובד בבגדי זהב רצה עובד בבגדי לבן, הרי ברצה תליא מילתא, ולדעת הרמב"ם למה נתיר לו ללבוש כלאים בחנם, ודחה זאת הראיה בהגהות שם וכתב אך י"ל דבאמת גם הרמב"ם לא קאמר אלא היכא שלובשם שלא לצורך כלל, עכ"ל, הראיה באמת טובה היא, ומה שדחה אינו כלום, דודאי הקריאה אין בה עבודה כלל, ואפילו אם נאמר שהוא מן התורה כדעת רש"י מ"מ אינה עבודה, דעבודה אינה אלא בקרבן, וזאת צורך עבודה, ולאו עבודה שידחה ל"ת דכלאים. אכן לפי שכתבתי אני למעלה דגם הרמב"ם לא אסר כלאים אלא בבגדי כהן הדיוט אבל לא בבגדי כהונה גדולה ליכא ראיה כלל מזה שקורא בבגדי זהב, דלכ"ג תמיד מותר. וכן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם בעזה"י:
השאגת אריה נתן שלשה טעמים, למה נשתנה בגדי כהונה שמותרין אפילו שלא בשעת עבודה, ובציצית בלילה עובר על ל"ת ואינו דוחה אלא בשעת לבישתן. (א) דכלאים בבגדי כהונה שרי לגמרי דלא נתנה תורה למלאכי השרת שיהיו זריזין להפשיט עד גמר עבודה לכן שרי לגמרי, אבל כלאים בציצית אפשר להזהר שאין לובשין אלא בשעת מצותן, וכן בר חיובא שלא במקום מצוה אסור. (ב) משום דכלאים בבגדי כהונה אינו בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה, דמקודם לובש ואח"כ עובד העבודה, לכן לא שייך כאן הטעם דעשה דוחה ל"ת אבל בציצית כיון דבעידנא הוא, דוחה מ"ע דציצית ל"ת דכלאים, אבל אח"כ לא. (ג) מטעם הואיל, הואיל ושרי בשעת עבודה שרי ג"כ שלא בשעת עבודה כמו דאמר רבה הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה, אף כאן אמרינן הואיל ואי מיקלע ליה בההיא שעתא לעבוד עבודה מותר לו ללבוש בגדי כהונה של כלאים, השתא נמי שרי. והנה כל הטעמים הללו יש לעיין בהם. א) מה דכתב לא ניתנה תורה למלאכי השרת, הלא השאגת אריה בעצמו כתב בסימן כ"ט דמשום זה מותר ליהנות מבגדי כהונה, כיון דלא ניתנה תורה למלאכי השרת לב ב"ד מתנה עליהן, אבל הכא כיון דבידי שמים האיסור, בע"כ צריך לפשוט את הכלאים בכל מאי דאפשר, והמוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק, ואין עצה ואין חכמה ואין תבונה. ב) משום דאיכא בעידנא ג"כ ליתא, כמו דאיתא בהגהות שם בשם הר"ן ז"ל דהיכא שמתעסק בקיום המצוה ומתחיל בה ואינו גומרה ואי אפשר להתקיים באופן אחר הוי שפיר בעידנא, וכן כתב הטורי אבן בעצמו שהוכיח מכלאים דבגדי כהונה היכא דאי אפשר באופן אחר שפיר הוי בעידנא. ג) מטעם הואיל, כבר דחה ז"ל הוא בעצמו דהא תינח לרבה דא"ל הואיל, אבל לר"ח דלית ליה הואיל מאי איכא למימר לכן נראה לפענ"ד כמו שכתבתי, דודאי עיקר הטעם משום לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וסברא היא דהתורה שצותה לזכות בקרבן ולעשות מצוה, ולבא דאנשי אנשי, ובלי ספק משתלי ליה, לא אמרה תורה שלח לתקלה, אלא כיון שצותה התורה ללבוש בגדי כהונה לעבודה, בלי ספק כל זמן שהם בבית המקדש, עוסקים בעבודה קרינא בהו, דאם יטרחו ויתיגעו אחיהם הכהנים, יעזרו אלו שלא יביאו קדשי שמים לידי בזיון ונותר, וסברא טובה היא ואמת, דדרכיה דרכי נועם:
עוד מביא שם בשאגת אריה התוספתא, דהובא בתוס' מנחות מסוף מסכת כלאים דתניא בגדי כהונה ובגדי כ"ג אין בהם משום כלאים, בגדי כ"ג שיצאו למדינה חייב, במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור, ומגיה הוא ז"ל דבסיפא דברייתא הגירסא בגדי כהונה ובגדי כ"ג שיצאו במדינה חייב ופשוט הוא, עכ"ל, ואני אומר ותסברא דמתרצתא היא דברישא כבר אשמועינן דאין בהם משום כלאים במאי קמיירי, אי במדינה הא פשיטא שהוא חייב, אי במקדש כבר אשמעינן בסיפא. ועוד למאי דס"ל לשאגת אריה דאין חילוק בין בגדי כהן הדיוט ובין בגדי כהן גדול למה חלקו לשנים, הו"ל לומר בקצור בגדי כהונה, ואנא ידענא כשם שיש אבנט של כלאים בבגדי כהן הדיוט, כן יש כלאים בבגדי כהן גדול חוץ מאבנט היינו חושן ואפוד, ולמאי נפקא מינה צריך לאשמעינן בגדי, בגדי ? ולולא דמסתפינא נ"ל דצריך להגיה ברישא דתוספתא בגדי כהונה אין בהם משום כלאים בשעת שירות, בגדי כ"ג שיצאו למדינה חייב, במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור, ועתה א"ש נמי מה שפסק הרמב"ם דבגדי כהן הדיוט כיון דצריך פייס ואינו עושה עבודה בכל שעה שירצה אסור לו ללבשן אלא בשעת עבודה כדפסק הרמב"ם, ולא צריך למימר דבמדינה חייב דאפילו במקדש חייב שלא בשעת עבודה, אבל כ"ג דהוא כבן בית ועושה תמיד העבודה בלי פייס מותר לו לשאת בגדיו כל היום ואין בהם משום כלאים כמו שפירשתי לעיל, והמדרש בפרשת חקת גם הוא מסייעני, דאיתא שם והלא אם יצא כ"ג חוץ להר הבית סופג את הארבעים, וקשיא לי למה נקיט כ"ג, אף דמעשה דהיה שם שאהרן הלך להר ההר בבגדי כ"ג וכ"ג היה, מ"מ כך היה צריך לומר, הלא אם יצא כהן סופג את הארבעים, דמה לי כ"ג ומה לי כהן הדיוט, אלא כך נ"ל, דכהן הדיוט פשיטא שסופג, דאפילו במקדש שלא בשעת עבודה ג"כ סופג כמו שפסק הרמב"ם, אלא אפילו כ"ג דמותר לו כל היום במקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה, מ"מ אם יצא מחוץ להר הבית בודאי סופג ארבעים. ואיה מצינו זאת אלא ודאי דהמדרש למד זאת מהתוספתא דגרים כ"ג שיצא למדינה חייב ולא כמו שהגיה השאגת אריה דצ"ל בגדי כהונה ובגדי כ"ג, דליתא כמו שכתבתי, כנ"ל ברור. ועל אותה תוספתא סמך הרמב"ם שפסק דוקא בכהן הדיוט, ע"כ:
עוד כתב השאגת אריה, דלהטעם שפירש משום הואיל דאילו מקלע ליה עבודה מותר אפילו שלא בשעת עבודה, נ"מ אם לובש בגדי כהונה בליל שבת ויו"ט, דקיל"ן בפ"ב דשבת (דף כ"ד) עולת שבת בשבתו ולא עולת חחול בשבת ולא עולת חול ביו"ט, ואין אברים ופדרים של ע"ש ועיו"ט קרבין בשבת ויו"ט, דלה"ט קמאי משום דאשתרי שרי ללבוש בגדי כהונה בלילי שבת ויו"ט, ולה"ט אסור ולוקה, דהא ליכא למימר הואיל ומקלע ליה עבודה, דהא אין שום עבודה בלילי שבת ויו"ט שדותה אותם, עכ"ל. וכן בתוס' מנחות מסופק ג"כ אי לילה דימה למדינה, כלומר כיון דבלילה אין שום עבודה, דומה למדינה, דגם שם אין עבודה. ולהשאגת אריה פשיטא ליה דגבי בגדי כהונה בשעה שאינו ראוי לעבודה, כגון בלילה דליכא למימר הואיל, אסור ללובשן כמקדש. ואני תמה ע"ז, דהאיכא תרומת הדשן דצריכה בגדי כהונה כדאיתא ביומא (דף כ"ג ע"ב) בהרמה ד"ה ס"ל דעבודה היא, ואיתא עוד ביומא (דף כ' ע"ב) דפירש ר' יוחנן מדכתיב כל הלילה איני יודע שהוא עד הבוקר, ופירש"י ז"ל הילכך דכל הלילה כשר להרמה קבעו חכמים זמנה הכל לפי השעה כו', מ"מ ראינו בפירוש דיש עבודה דכשרה כל הלילה, ואית בה משום הואיל אפילו בשבת ויו"ט דהעבודה הזאת של תרומת הדשן והגחלים שישנו שם מאברי העולה דוחין שבת ויו"ט, א"כ יש כאן משום הואיל, ובודאי דצריך לקחת בתרומת הדשן גחלים מאברי העולה ואי אפשר שלא יכבה ודוחה שבת, א"כ בודאי שעבודה גמורה היא. וכן הדין בשתי המערכות של אש אי בעי עביד ביממא ואי בעי עביד בליליא, והוא ג"כ עבודה וצריכה בגדי כהונה ודוחה שבת ויו"ט ויש בה משום הואיל ואינה צריכה פייס דמי שזכה בתרומת הדשן הוא היה מסדרן. ואפילו תאמר כיון שלא היה עוד פייס לא יכול לעשות זאת, מ"מ בודאי כל זה מדרבנן הוא, אבל אם עבד שלא בפייס עביד, וחמצן מקרי מ"מ מן התורה לפי סברת השאגת אריה איך ילקה הלא הואיל וחזי לתרומת הדשן אם יזכה בפייס הואיל קרינן ביה ואינו לוקה. כן נ"ל ברור בעזה"י:
תמצית כל הדברים אשר בררנו פה להלכה, נ"ל דגם הרמב"ם מודה לשאגת אריה בזה דדחית הל"ת של כלאים בבגדי כהונה לא שוה לשאר הדחיות, דע"כ לא יחלוק הרמב"ם על כל הקושיות שמביא שם השאגת אריה מהגמרא, וכולן פוסק הוא ז"ל להלכה כל אחד במקומו, ומה שכתב דוקא בעידן עבודה לישנא דגמ' בערכין נקיט, אבל באמת כל שהוא לצרכי עבודה כגון לפייס בד' בגדים או לתקוני גברא כגון בחטאת העוף טל הספק צריך ללבוש בגדי כהונה, וכן שאר ההלכות דמקשה מהם השאגת אריה להרמב"ם כגון אברי חטאת שנתערבו באברי עולה, וכן שנתערבו באברין בעלי מומין, ודם תמימים בדם בעלי מומים או מתן א' במתן ד', כיון דהוא לתקוני קדשי שמים שלא ישרפו או שלא ישפכו לאמה מותר ללבוש את בגדי הכהונה, כי צורך עבודה אמרה רחמנא וגם הם צורך, לא נחלקו אלא בשלא לצורך כלל, כגון בכהן הדיוט שאינו בית אב שלו ואינו משמר שלו, ולא חזי הפעם לעבודה אלא דילמא יטמאו אתיו הכהנים, אסור לו ללבוש את בגדי הכהונה ולוקה משום כלאים, אבל לשאגת אריה אינו לוקה אי משום דהותרה, אי משום הואיל, אולי יטמאו אתיו הכהנים חזי ליה, גם עתה פטור, ואפילו בלילי שבת ויו"ט, אפילו אי לא אמרינן הואיל, לא לקה, כמו שהבאתי ע"ז ראיה לעיל דמותר להיות לבוש בגדי כהונה להיות עומד ומצפה לתרומת הדשן, ומה לי תיכף קודם פייס ומה לי שעה מקודם, כיון דכל הלילה ראוי לכך, ולובש ג"כ כל הד' בגדים קודם פייס כדברי שאגת אריה וכפשטות הגמרא, מיהא כ"ג כיון שהוא כבן בית ותמיד ראוי לעבודה מותר לו אפילו להרמב"ם להיות לבוש בגדי כהונה גדולה של כלאים, כיון שתמיד ראוי לעבודה. וכן נראה לי ברור, דאין צורך להגיה בתוספתא כמו שהגיה השאגת אריה, אלא כפשטא בגדי כהונה ובגדי כ"ג אין בהן משום כלאים, בגדי כ"ג שיצאו למדינה חייב, במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור, ופירושא הוא כך, ברישא כללא כייל, דאין בשניהם דין כלאים, כלומר בבגדי כ"ג במקדש לעולם אין בהם משום כלאים, ובגדי כ"ה דוקא בשעת עבודה או דצריך לעבודה לפייס או לתקוני גברא או קרבן, ג"כ אין בהם משום כלאים,, וסיפא מפרש דבבגדי כ"ג ליכא חיובא כלל כי אם בשיצא למדינה, ובמקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור והוא דוקא בכ"ג, ומינה דבכהן הדיוט שלא בשעת עבודה כגון דאינו בית אב שלו ואין המשמר שלו ואינו צורך קרבן כלל ולבש בגדי כהונה, דלוקה אף במקדש משום כלאים:
ודעת המאירי נראה דפסק כרב אשי דבגדי כהונה קשים הם, וכתב מפני שבגדי כהונה קשים הם, הואיל ותושן כפול ששה, והרי הם כלבד קשה העשוי בנרש שהתירוהו, דלא נאסרה אלא העלאה שיש בה חימום או הנאה לגוף, עכ"ל. ורש"י ז"ל סותר את עצמו, דביומא פירש רש"י דקשין שרי בין להצעה ובין להעלאה, ובפ"ק דביצה כתב להיפוך גבי דקשין שרי דהיינו דוקא לישיבה, וכן פירש בהדיא גבי נמטא דנרש דהיינו דוקא לישיבה, וכתב ע"ז הבאר שבע בפ"ק דתמיד ולכן אין דעתו של רש"י ז"ל ידוע לנו עד שיבוא מורה צדק, ובעל המאור יש לו בזה שיטה אחרת בפ"ק דביצה, דכי אמרינן דבגד"כ מותרין משום דקשים הם היינו דוקא באבנט שהיה קשה מפני שהיו חוגרים בו מתניהם וכלאים של פרתי כהונה אינו אלא באבנט דכ"ה ליכא גביה כלאים אלא באבנט ודאמרינן בערכין דאשתרי כלאים לגבייה גם אם קשין הן לא צריכין היתר דמותרין ועומדין היינו לגבי כ"ג בשאר בגדים כגון תוא"פ שהם רכים לפי שעשויין ללבישה. וכתב עוד הבאר שבע דרב דאמר בקידושין כתנות אין בהם מעילה לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ופירש"י שיהיו הכהנים זריזים כמלאכים לפושטן בגמר העבודה ולא ישהם עליהם אחר העבודה כהרף עין, משמע דמיד שהיו יכולין לפושטן היו מחוייבין לפושטן, א"כ ש"מ בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן, ושמא י"ל דרב תנא הוא ופליג על הך ברייתא, עכ"ל. ול"נ דאין צריך לומר שפליג אלא סברא היא, כיון דאי אפשר תיכף ומיד לפשוט מעליו את בגדי הכהונה בגמר עבודה במקום קדוש כזה שישאר ערום, וגם שישא עמו בגדי חול למזבח להחליפם תיכף זה דבר שאי אפשר, סברא הוא שמותרין תמיד כדפירשנו לשאר רבוותא, וגם לב ב"ד מתנה עליהן, ורש"י כתב לרווחא דמילתא כיון שדבר שאי אפשר, לכן מותרין לגמרי, דכל היכא דאפשר לתרץ לא אמרינן תנא הוא ופליג. כן נ"ל בעה"י: