אור ברסלב

גור אריה על שמות· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]

פרק כא

פרק כ

פסוק א

כל מקום שנאמר אלה. בשמות רבה (ל, ג) ובמכילתא (כאן). אין להקשות על זה אם כל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים, על כרחך טעמא הוי משום ד"אלה" משמע לשון מעוט, ואם כן איך יפרש המעוט הזה, אם "[ו]אלה" מוסיף על הראשונים. ועוד, למה ליה למימר 'כל מקום שנאמר "ואלה" מוסיף על הראשונים', כל וי"ו מחבר דבר אל דבר, ומאי חדוש איכא שלשון "ואלה" מוסיף על הראשונים, דהכי פירושו, 'ואלה מוסיף על הראשונים', כלומר אף על גב דכתיב "אלה" דמשמע מעוטי, אפילו הכי כיון דכתיב "ואלה" מוסיף על הראשונים, ולשון "אלה" דמשמע מעוט – ממעט אחרים, כי אלו דוקא מוסיפים על הראשונים ולא אחרים. אי נמי, אף על גב דכל וי"ו מוסיף על הראשונים, הכא לשון "[ו]אלה" רוצה לומר שהם מוסיפים על הראשונים בחשיבות, כי "אלה" משמע לשון חשיבות, ואינו דומה לשאר ווי"ן המחבר דבר לדבר, אין זה דומה ללשון "ואלה", שמוסיף שהוא ענין אחד עם ענין הראשונים בחשיבות. אבל הוי"ו אינו משמע רק חבור בלבד, ונוכל לחבר דבר אל דבר בזה שנאמרו מפי הקב"ה, אבל שיהיה מוסיף שיהיו ענין אחד בחשיבות – לא, לכך כתיב "ואלה":
ואם תאמר, מה בא ללמדינו שהם מסיני, הא כל המצות מסיני נאמרו, כדפירש רש"י בפרשת בהר (ויקרא כה, א), והרא"ם פירש ד"אלה משפטים" נאמרו בסיני במעמד כל ישראל ובקולות וברקים, [ופירוש] 'אף אלו מסיני' במעמד כל ישראל בקולות וברקים. והשתא מקשה שפיר 'למה נסמכה פרשת משפטים אצל המזבח וכו", כלומר אחר שפרשת משפטים נאמרה מיד קודם מזבח, וקודם שאמר למשה "אמור להם שובו לאהליכם", אם כן הוי ליה למכתב פרשת משפטים אצל עשרת הדברות, ואם לא כן מה מקשה למה נסמכה, ולמה אין כאן מקומה הראוי לה. ועוד, למה לא מתחיל בקושית 'למה נסמכה', אלא דלא קשיא למה נסמכה רק אחר שאמרנו 'ואלה מוסיף על הראשונים', כך פירש הרא"ם:
וכל פירוש זה אינו נכון, שהרי אמר 'מה הראשונים מסיני אף אלו כו", ולא אמר 'מה עשרת הדברות מסני', וגם על פרשת מזבח קאי 'מה הראשונים מסיני'. ועוד, לא הוי ליה למימר 'מה הראשונים מסיני', רק 'מה הראשונים בקולות וברקים'. ועוד, הרי כתיב (ר' דברים ה, יט)"את עשרת הדברים דבר ה' אל קהלכם וגו'", ולא יותר:
ונראה לומר דכך פירושו, דודאי אף על גב שכל המצות נאמרו מסיני – יש מצות שהם עיקר יותר מסיני, לפי שהם מצות חשובות, וירד הקב"ה בשבילם על הר סיני לאותם דוקא [ש]נאמרו בפירוש כאשר הם כתובים, וכל שאר המצות נאמרו עמהם מסיני, וזה בשביל כי "תורת ה' תמימה" (תהלים יט, ר) אין מצותיה מחולקות, ולפיכך נאמרו כולם מהר סיני. ומכל מקום יש חילוק בין המצות; כי עשרת הדברות נאמרו מסיני בשביל עצמם, ואילו שאר המצות נאמרו מסיני מפני שהשם יתברך נתן התורה בשלימות בסיני. ותדע, שאמרו (סוטה לז ע"ב) התורה נתנה כללותיה ופרטותיה מסיני, חזרו ונשנו באוהל מועד, וחזרו ונשנו בערבות מואב, והשתא קשה למה באלו מצות דוקא נכתב שנאמרו באוהל מועד, כגון מצות הקרבנות (ויקרא א, א), על כרחך כמו שאמרנו, אף על גב שכל המצות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד, לא נשנו כולם רק בשביל איזה מצות ששייכים דוקא באוהל מועד, כמו מצות קרבנות ששייכים אל אוהל מועד, ועל ידי אותן מצות נאמרה כל התורה באוהל מועד, לפי שהתורה היא אחת, אין לומר שיהיו קצת מצות נאמרו במקום זה ומקצתן במקום אחר, ולפיכך נאמרו כולן שם, אבל לא נאמרו רק ברמז. ועוד, הא דאמר 'מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני', כלומר כמו הראשונים שנאמרו בסיני, ולישראל נאמרו עשרת הדיברות מסיני – אף אלו כך, וכל שאר מצות – למשה נאמרו מסיני, ולא לישראל, עד אוהל מועד, או עד ערבות מואב:

למה נסמכה. פירוש בדיבור אחד, שהרי שתי מצות הם מחולקות, פרשת מזבח ופרשת משפטים, והכתוב סמך אותם בדיבור אחד, וכאילו לא הוי רק פרשה אחת, שלא כתב דבור בפני עצמו, שהרי פירש רש"י בפרשת ויקרא (א, א) שלא היו ההפסקות משמשות רק ליתן ריוח בין פרשה לפרשה, ומקשה למה נסמכה בדבור אחד שתי פרשיות שאינם שייכים ביחד. אף על גב דאם כתב לך דבור בפני עצמו לא הוי מצי למכתב "ואלה", שלא היה חבור לוי"ו "ואלה", הוי ליה למכתב בהדיא שנאמרו בסיני, שאין דרך הכתוב לסמוך בפרשה אחת שתי מצות מחולקות, דלא שייך להדדי, בשביל שרוצה לכתוב "ואלה" 'מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני', אלא דשייכי שפיר להדדי, 'לומר שתשים סנהדרין אצל מזבח'. ומה שלא התחיל בסמיכות הפרשיות, משום שזה סדר הפירוש לפרש תחילה הוי"ו של "ואלה" שהוא פירוש התיבה, ואחר כך לפרש סמיכות הפרשה 'למה נסמכה':

לומר שתשים סנהדרין אצל המזבח. ואם תאמר, דגם זה קשה למה סנהדרין אצל המזבח, ואין זה קשיא, דהם שוים לגמרי, דהמזבח הוא משים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כי עליו מקריבים הקרבנות, שנקרא 'קרבן' על שהוא מקרב את האדם לבורא יתעלה, והמזבח שעליו ההקרבה הוא שמשים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. וכן איתא במכילתא (לעיל כ, כב) "ולא תניף עליהם ברזל" (דברים כז,ה), מה האבנים שאינם רואות ואינם שומעות, בשביל שמטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמרה תורה "לא תניף עליהם ברזל", המטיל שלום בין איש לאיש, ובין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, על אחת כמה וכמה שלא תבוא עליו פורענות. וכן המשפטים מטילים שלום בעולם. וכן אמרו במכילתא (כאן סוף הפסוק) מה ראו דינין להקדים אותם לכל המצות שבתורה, כשהדין בין אדם לחבירו תחרות ביניהם, נפסק הדין שלום ביניהם. נמצא כי המזבח והדין הם מתקשרים ועושים שלום בעולם. כי צריך שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ואחר כך צריך שלום בין איש לחברו, נמצא הכל מקושר. ובשביל זה היה המזבח ולשכת הגזית באמצע העולם, כמו שדרשו (סנהדרין לז.) "שררך אגן הסהר" (שיה"ש ז, ג), זה לשכת הגזית, כמו שהטבור באמצע גוף האדם, כך לשכת הגזית באמצע העולם, כי האמצע מקשר כל החלקים לפי שהוא באמצע, נמצא המזבח ולשכת הגזית מאחדים ומקשרים הכל:

עד שיהא סדורה בפיהם כמשנתם. כך דרשו ז"ל במכילתא (כאן); רבי עקיבא אומר לפי שהוא אומר "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם"*60 (ויקרא א, ב ועוד), שנה ושלש ורבע עד שילמדו, שנאמר (דברים לא, יט) "ולמדה את בני ישראל". יכול יהיו לומדין ולא שונים, תלמוד לומר "שימה בפיהם" (שם), או שונין ולא יודעין, תלמוד לומר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ערכן לפניהם כשלחן ערוך, כדכתיב (דברים ד, לה) "אתה הראתה לדעת", עד כאן. ולפיכך אמר (רש"י כאן) שאל יעלה על דעתך שישנה להם עד שיהא סדורה בפיהם כדכתיב "שימה בפיהם", אלא כשלחן ערוך. וכל הני צריכין; דאי כתב "אמור ואמרת" (ויקרא כא, א) שתהיה סדורה בפיהם, הייתי אומר בודאי צריך שתהיה סדורה בפיהם כמשנתם, דהיינו לשנות עמהם, מכיון שהוא דרך בני אדם להיות מבינים מרבם הפרשה בשני פעמים, ופעם אחד שונה בפיו, דהוא פעם שלישי, ומכל מקום אינו מחוייב ללמוד עמו כמה פעמים עד שילמוד, אלא אם לא ילמוד פעם ראשון ושני – אינו חייב עוד, כתב "ולמדה" שחייב ללמד פעמים הרבה עד שילמדו. וכאשר ילמדו יהיו הם שונים בפיהם גם כן. ואם לא כתב "אמור ואמרת" דממנו לומדין שיאמר להם הפרשה ויחזור עוד שנית, הייתי אומר הא דכתיב "ולמדה" הינו שילמוד אותם יפה היטב בפעם אחד להסביר להם יפה, אבל אם לא יבינו בפעם ראשון אין חייב ללמוד אותם כמה פעמים עד שילמדו, אבל עכשיו דכתיב "אמור ואמרת" וכתיב "ולמדה", פירושו שכמה פעמים ילמד עד שילמדו, וכאשר ילמדו יהיו שונים אותה בפיהם. וקרא "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" כשלחן ערוך ללמוד להם טעם הדבר. והך 'כשלחן ערוך' מפיק מדלא כתיב 'אשר תלמדם', מאי "תשים לפניהם", אלא כשלחן ערוך:
ויראה לומר שכל דבר שהוא לפני האדם ויראה אותו – יבא הראיה על שהוא יודע מהותו, ולכך מייתי קרא במכילתא "אתה הראת לדעת" (דברים ד, לה), כי הראיה היא שכלית יותר, ויבוא על דבר שהוא ידיעה גמורה. ולפיכך כתיב כאן "אשר תשים לפניהם", שרוצה לומר כשלחן ערוך לפניו ונגד עיניו, דלכך כתיב "לפניהם", ואם כן יודע בודאי טעם הדבר, שלא נקרא דבר שהיה "לפניו" אלא אם כן ידוע לו. ומה שפירש רש"י 'כשלחן ערוך ומוכן לפני האדם לאכול', הכי פירושו, כמו שלחן הערוך לפני האדם ומוכן לאכול, שזה נקרא לגמרי לפני האדם, כיון שהוא ערוך ומוכן לאכול, וזהו פירוש המכילתא. ובעירובין (נד ע"ב) אמרו מנין שחייב להראות לו פנים, תלמוד לומר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". דרשו "לפניהם" לשון פנים, וזה גם כן נכון למדקדק, ואין זה מקומו:

לפניהם ולא לפני גוים. מדכתיב "לפניהם" בכינוי, דמשמע אותם שהוזכרו למעלה, דהם ישראל, על זה קאי "לפניהם"82. ואף על גב דלעיל דרשינן "לפניהם" כשלחן ערוך, לא דרשינן רק 'לפני' דכתיב, דהוי למכתב 'אשר תשים לפנים', אבל כנוי "לפניהם" לא דרשינן, ואם לא בא רק ללמוד שיהיה כשלחן ערוך לפני האדם, הוי למכתב 'אשר תשים לפנים', מאי "לפניהם", אלא "לפניהם" 'ולא לפני גוים'. אי נמי, מגופיה דקרא ילפינן, דהא "לפניהם" כתיב, דמשמע דוקא ישראל. והראשון יותר עיקר:
ובפרק המגרש (גיטין פח ע"ב) דרשו "לפניהם" 'ולא לפני הדיוטות'. ואין להקשות דאחר דממעטים הדיוטות – כל שכן גויים, אין זה קשיא, דתרוייהו צריכי; דהדיוטות אין להם לדון בעל כרחם של בעלי דינין, ואם ירצו בעלי דינין – שרי לדון בפניהם, אבל בפני גויים, אפילו שניהם רוצים, אל יביאו משפטן לפניהם, כדאמרינן טעם בתר הכי. אבל קשה, מנא לן למדרש תרוייהו ולא לפני גוים ולמעט הדיוטות, ורש"י פירש במסכת גיטין בפרק המגרש (גיטין פח ע"ב) דהא דדרשינן "לפניהם" 'ולא לפני הדיוטות', ד"לפניהם" קאי על שבעים זקנים שעלו עם משה להר, דכתיב (להלן כד, א) "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן ושבעים זקנים". ובתוספות פירשו דקאי על "אלקים" דכתיב בזאת הפרשה:
ולי נראה דקרא קאי על סמוכין דוקא, דהא מהך קרא ילפינן שישים לפניהם כשלחן ערוך ומוכן לאכול, ודבר זה לא שייך רק בדיין מומחה, וכיון שהוא מומחה – מסתמא הוא סמוך. ועוד, הא דכתיב "אשר תשים לפניהם", רוצה לומר שישים לפני הדינים לדון, וכל דיין נתמנה ממשה, ואם כן הוא מומחה בודאי. דאין לומר דהך פרשה הוא ללמד לישראל המשפט, דאם כן לא הוי למכתב "אלה המשפטים", רק 'אלה הדברים', ומדאמר "ואלה המשפטים וכו'" קאי על שופטים שנתמנו ממשה, והם מומחים:

ואפילו ידעת כו'. דאם לא כן, פשיטא הרי גזל גמור הוא, שמוציא ממנו ממון שלא כדין, אלא 'אפילו כו":

כשאויבינו פלילים כו'. דקרא (ר' דברים לב, כט) הכי קאמר "לו חכמו יבינו לאחריתם" שלא מידם היתה זאת מה שהם מושלים בנו, אלא מה' היתה זאת, כי ה' מכרם וה' הסגירם (שם שם ל), שהרי האומות מודים ש"לא כצורנו צורם" (שם שם לא), שאינו שוה צורם לצורינו, ואפילו הכי "אויבינו פלילים" (שם), ולמה היה זה, אלא כי צורם מכרם. ומזה תשמע אם היה צורם שוה חס ושלום לצורינו, ראוי שיהיו אויבינו פלילים, כי בדין כך הוא, אחר שצורם שוה לצורינו, ראוי שיהיו אויבינו פלילים. ואם כן המביא דין בערכאות שלהם מייקר שם עבודה זרה, לומר חס ושלום כי צורם וכו'. וטעם זה ידוע, כי המשפט הוא לאלקים, כדכתיב (דברים א, יז) "כי המשפט לאלקים הוא". ועוד כתיב (ר' מ"ב יז, פו) "ולא ידעו משפט אלקי הארץ", הרי כי המשפט תולה באלהות. ועוד, כי עובדי עבודה זרה אומרים כי המשפטים הוא לאלהות שלהם, כי כל אלהות יש לו משפט, ולעולם הולכין אחר בית דין יפה וחשוב יותר (סנהדרין לב ע"ב), נמצא ההולך לפני דין שלהם מייקר שם עבודה זרה להחשיב משפט אלקיהם:
ובקצת ארצות ובקצת קהילות שמים ללענה משפט ראשונה, הקימו להם מציבות למנות להם מקצת ראשים בורים, לא ידעו לשון משפט ומהו הדין, ודרשו המקרא לגנאי לפני הדיוטות דווקא, שלא די שמנו ראשים בורים מכל, אלא נטלו המשפט מיודעי דבר המשפט ונתנו אותו לבורים, עד שהיודעים ותלמידים – בעיניהם רואים עוות משפט ודין גזל ועושק על מקצת ראשים בורים, ואין לאל ידיהם להושיע אף ליתום ולאלמנה. והנה עוברים כל שעה על "לא תטע לך אשירה אצל מזבח ה' אלקיך" (ר' דברים טז, כא), כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ז ע"ב) הממנה דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה אצל מזבח ה'. ואולי רמז עליו בתורה "לא תטע לך אשרה אשר שנא ה' אלקיך" (ר' דברים טז, כא), כי אותיות "אשרה" 'הראש', "אשר שנא ה'" קאי על האשרה, הוא הראש ששנא ה' אלקיך, ואלקיך שונא אותו גם כן. וחכמי הדור אין להם להתאונן על כבוד התורה, כי דיו לעבד שיהיה כמו רבו (ברכות נח ע"ב), הרי הם מחללים שם שמים ומייקרים שם עבודה זרה, עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב), דורשים 'לפני הדיוטות' דוקא, עד שבאו לדרוש 'לפני ערכאות' דוקא, עד שאין פונים עוד למשפטי התורה. ואין לך דבר אהוב לפני השם יתברך כמו משפט אמת, וכמו שאמרו ז"ל (שבת י.) היושב ודן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. והם משליכים אמת ארצה, עד כי אין משפטי אמת. ונמשך עוד כמעט חס ושלום שאין תורה ודת, כי אין ביד החכמים לגדור פרצות הדור, כי יאמר הראש וחביריו, והדומה לו, אין אתה אב בית דין לנו שאנחנו חייבים לשמוע לך. ויותר קשה לסבול עולם מעול מלכות, שמפני שאין הכבוד נאה לו, והוא אינו נאה לכבוד, [ו]כאשר יחשוב שאין אחד נוהג כבוד בו, ולא ירצה להיות כפוף תחתיו – מכניע אותו ומציר לו ורודף אותו בכל הרדפה, וכן לשפלותו הוא מגרה באנשים חשובים ותלמידי חכמים, שיסבור כי אין החשובים והתלמידי חכמים רוצים להיות נכנעים תחתיו, ולכן הוא דורך על במתי החשובים והנכבדים ביותר להשפיל אותם. אוי ואבוי להם מאותה חרפה ומאותה בושה ומאותה כלימה. אך נתקררה רוחי ונכבה אש יקוד לבי הבוערת, כי דבר בם ראיתי כי אין יוצא מאתם לא נין ולא נכד, עד שהעניות שולטת, [ואין להם] זרע שיהיה לו שם בחכמים ושאר בתלמידים:
ואני אומר כי ירא אלקים יחוש לו ואל יעמוד לפניהם למשפט, והרי אמרו ז"ל (סנהדרין ז ע"ב) "לא תעשו אתי אלקי כסף ואלקי זהב" (ר' לעיל כ, כ), זה דיין הבא בשביל כסף וזהב. ולפיכך נאמר "לא תעשו אתי", כי הדיין הוא עם השם יתברך, כדכתיב (תהלים פב, א) "אלקים נצב בעדת אל", ומי שהוא עומד לדין לפני דיין הממונה בעבור עשרו, הרי עושה אלקי כסף ואלקי זהב עם השם יתברך, אשר "נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט" (שם). ומצוה להקל בכבודם, כמו שכתב בחושן משפט. ובירושלמי בסוף ביכורים (פ"ג ה"ג) רבי מני מקיל לאילין דמתמנין בכסף. רבי אמי קרי עליהן "אלקי כסף". ובאלו שנתמנו בשביל עשרם יש בהם הכל ועל הכל, כי הידים ידי עשו סמכו אותם. אמנם נמצאו גם כן בקצת קהילות נאמני רוח, כונתם לשם שמים, לא להשתורר על הציבור בגאוה, על אלו נאמר העוסקים עם הצבור לשם שמים צדקתם עומדת לעד, ועל האחרים נאמר (ישעיה א, כה-כו) "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה":

פסוק ב

או אינו אלא עבד של עברי. כי לשון "עבד עברי " משמע שהוא עבד כבר, ולפיכך יש לפרש עבד של עברי:

ועליו הוא אומר וכו'. רוצה לומר דמאי נפקא מיניה אם נפרש בעבד כנעני שלקחתו מישראל, דודאי אין לומר דעבד עברי לא יצא בשש, דזה כבר נאמר במקום אחר (דברים טו, יב) דעבד עברי יוצא בשש, אלא נפקא מיניה דאף זה שהוא עבד כנעני יצא בשש, ולפיכך אמר 'ועליו הוא אומר שש שנים יעבוד', כלומר דאף הלוקח מן הישראל יוצא בשש:

ומה אני מקיים וכו'. ואם תאמר, ומה חילוק יש בין עבד שלקחו מגוי לעבד שלקחו מישראל, ויש לומר דאם לקחו מישראל כבר חייב בכל המצוות שהאשה חייבת בהם, ולפיכך לא יוכל לזכות בו ישראל אחר לאחוזה עולמית, אבל הלוקח מן הגוי, שעדיין אינו ישראל עד שיטבול לשם עבדות, נקנה לו לאחוזה לקיים בו (ויקרא כה, מו) "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם וגו'" (כ"ה ברא"ם):
והא דקאמר 'ומה אני מקיים "והתנחלתם" בלקוח מן הגוי', אין רוצה לומר הלקוח מן הגוי – שמוכר עבדו, דזה לא יתכן, דהרי גוי אינו זוכה בגוי עבדו, ואיך יוכל למכור אותו לישראל יותר ממה שיש לגוי בהך עבד, כדדרשינן (גיטין לז ע"ב) "מהם תקנו" (ויקרא כה, מה) ולא הם קונים זה מזה, כמו שפירש רש"י בפרשת בהר (שם), אלא רוצה לומר גוי המוכר עצמו. והרא"ם תירץ דאף על גב דגוי לא קני לגוי אחר, מכל מקום כוחו דישראל אלים, וקני ליה, כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מו.) "מהם תקנו" (ויקרא כה, מה) ולא הם קונים זה מזה, למאי, אילימא למעשה ידיו – אטו גוי לא קני לישראל למעשה ידיו, אלא לגופיה, וקאמר 'אתם קונים מהם'. ולא עיין, כי פירוש "מהם תקנו" שיקנו העבד עצמו, וכמו שאמר גם כן כאן 'בעבד הלקוח מגוי', רוצה לומר גוי המוכר עצמו. לכך פירש רש"י לקמן (ויקרא כה, מה) "מהם תקנו" 'אותם תקנו' מזה הטעם, דאין קונין מגוי. והרא"ם רצה להביא ראיה מטור יורה דעה, וכל ראיותיו הפוכים:
ואם תאמר, והאיך נוכל לפרש דהאי "כי תקנה עבד עברי" בעבד כנעני, הא עיקר טעם הרציעה 'אוזן ששמע בהר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה) והלך וקנה אדון לעצמו כו" (רש"י פסוק ו), והרי זה כבר עבד, ואין זה קושיא, כי בשביל טעם הכתוב אין לדחות שום פירוש הכתוב, דודאי כאשר אנו יודעים באיזה דבר הכתוב מדבר, אז אנו מפרשים טעם המקרא, אבל בשביל טעם המקרא אין לדחות שום משמעות של מקרא, כי אין מדת התורה שבה נדרשת כן, ללמוד דבר בשביל הטעם. כי הרבה מצות בתורה שאין יודעים טעם המקרא, ויהיה זה כאחד מהם. ועוד יש לפרש שפיר גם כן בעבד כנעני כך; אוזן ששמע כי על ישראל נאמר "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים (רש"י פסוק ו), והיה אפשר לעבד זה להיותו ישראל ולצאת בשש, והוא לא היה רוצה לצאת בשש להיות בכלל ישראל, לכך נרצע:

לא אמרתי לך אלא באחיך העברי. דאין לומר דכאן מדבר בעבד כנעני ושם (דברים טו, יב) מן ישראל, דאם כן למה לי (שם) "העברי", דהא כתיב (שם) "אחיך", אלא אתא לגזירה שוה לומר מה "עברי" דכתיב שם בעבד עברי מדבר, אף "עברי" דכתיב כאן ב[עבד] עברי הוא מדבר. ואין להקשות דלא לכתוב כאן "עבד" כלל, והשתא לא צריך לכתוב גם כן "עברי", ויש לומר, דהכתוב מלמדנו שעושה איסור שנמכר לשם עבד, דכתיב (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים" 'ולא עבדים לעבדים' (רש"י פסוק ו), ואי לא כתיב "כי תקנה עבד" הווה אמינא כיון שיוצא בשש – אין זה עבד, ואינו אסור. ואף על גב דילפינן זה מטעם הרציעה, אי לאו "כי תקנה עבד" לא נדע טעם הרציעה, השתא שכתב "כי תקנה עבד" נדע טעם הרציעה, משום דהוי עבד לעבדים. ולמאן דאמר (קידושין יד ע"ב) דבמוכר בית דין הכתוב מדבר, והוא לא מכר עצמו, אתא קרא למילף טעמא דרציעה, דלא הוי ידעינן טעמיה דרציעה, השתא דכתיב "כי תקנה עבד" ידעינן טעמא דרציעה. ועוד, דקרא אתא למימר דוקא שנמכר לשם עבד "שש שנים יעבוד", אבל נמכר שיהיה פועל אמרינן (ב"מ י.) אפילו בחצי יום חוזר, וכן קיימא לן, מטעמא ד"לי בני ישראל עבדים" 'ולא עבדים לעבדים'. ואף על גב דקיימא לן גם כן דעבד מגרע פדיונו ויוצא, מיהא כל זמן שלא נתן כספו אינו יכול לחזור בו, אבל שכירות, מתי שירצה יכול לחזור. והרא"ם פירש דלכך כתיב "עבד", מפני שהתורה התירה לקרותו עבד לשם בזיון. ובמכילתא שלנו אין הגירסא כמו שהביא שמותר לקרותו עבד, אדרבא, משמע שם שאין לקרותו עבד לשם בזיון:

כי תקנה מיד בית דין. הפירוש שלא כסדר, שאם היה מדבר בעבד כנעני אין צריך לומר דהוא איירי מיד בית דין, שהרי לא תוכל להקשות דאי במוכר עצמו הרי כבר אמור בקרא (ויקרא כה, לט), דזה אין קשיא, דהכי איירי בעבד כנעני, אבל עכשיו דקרא איירי בעבד ישראל, יש להוכיח דאיירי במכרוהו בית דין, שהרי מוכר עצמו כבר אמור כו' (כ"ה ברא"ם). ואין לומר דכאן במוכר עצמו ולהלן במוכר עצמו, ושם חזר לפרש מפני דבר שנתחדש, דהיינו "לא תעבוד בו עבודת עבד" (ויקרא כה, לט), דהכי דייק מדכתיב שם (שם) "כי ימוך אחיך ונמכר לך", ולא הוי ליה למכתב רק 'וכי ימכר לך אחיך', אלא דרך הכתוב לכתוב במי שמוכר עצמו "וכי ימוך" שנמכר מפני דחקו, ואם כן כאן דלא כתיב "כי ימוך אחיך" על כרחך שמכרוהו בית דין. ועוד נראה, דאין לומר דזה הוי 'פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית רק בשביל דבר שנתחדש', דהיינו דבר שהוא חדוש לגמרי, אבל "לא תעבוד בו עבודת עבד" אין זה דבר שנתחדש, דהכל הוא בשביל שיוצא ביובל, ואין זה כמו שאר עבד שקנוי עולמית, וכדמוכח קרא (שם שם לט-מ) "לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך [עד שנת היובל יעבוד עמך]", כלומר שאינו עבד גמור, שהרי הוא כמו תושב ושכיר שיוצא ביובל, ואינו עבד, ולא הוי חדוש, כיון דהכל הוא טעם שאינו עבד עולמית רק עד היובל:

אבל מכרוהו בית דין אינו יוצא בשש. דכיון דעביד איסורא לא יצא בשש. אי נמי, דבית דין יש להם למכור אותו כפי הגניבה, ואם גנב הרבה יש למכור אותו לזמן שיקח אותו אדם כפי הממון שגנב וכו'. והקשה הרא"ם דאיך אמר שמכרוהו בית דין אינו יוצא בשש, הרי כתיב (דברים טו, יב) "כי ימכר לך אחיך וגו'" וזהו במכרוהו בית דין מדבר, שכך משמע לשון "ימכר לך" על ידי אחרים, כדפירש רש"י לקמן בפרשת ראה (שם), ובפרק קמא דקדושין (יד ע"ב) "כי ימכר" על ידי אחרים משמע. ואין זה קשיא כלל, דאין הכרח לפרש "כי ימכר" על ידי אחרים, במכרוהו בגניבתו, דאף במוכר עצמו שייך לשון 'נמכר', דהא כתיב (ויקרא כה, לט) "כי ימוך אחיך ונמכר לך", וגם הוא לשון נפעל, ואפשר לפרש גם כן "כי ימכר לך אחיך" היינו כשנעשה עני, ועל ידי עניו הוא מוכר את עצמו, זה נקרא "ונמכר לך", דכל דבר שאינו נעשה ברצון שייך לשון נפעל, ואי הוי מכרוהו בית דין לא יצא בשש – בודאי הייתי מפרש "ונמכר לך" כך, אך השתא דגם מכרוהו בית דין יוצא בשש כדכתיב הכא, מוקמינן קרא ד"כי ימכר" (דברי טו, יב) כמשמעו:
ומכל מקום בחינם אמר (רש"י) 'אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש', דלמה ליה לומר כך, דאפילו מוכר בית דין יוצא בשש גם כן, כדכתיב קרא "כי ימכר לך", אכתי איכא נפקותא טובא דאיירי קרא (כאן) במוכר עצמו, ויהיה מוכר עצמו גם כן נמכר לשש. ויראה שרש"י רצה לפרש אף למאן דאמר (קדושין יד ע"ב) מוכר עצמו יוצא בשש לפי האמת, ואם כן לא נוכל לומר כי הנפקותא הוא שמוכר עצמו יוצא בשש, שהרי האמת כך הוא שיוצא בשש מוכר עצמו, ולפיכך הוצרך לומר כי הנפקותא הוא שמכרוהו בית דין אינו יוצא בשש. והרא"ם רצה למחוק 'אבל מכרוהו בית דין אינו יוצא בשש', ולפי דבריו צריך לפרש כמאן דאמר מוכר עצמו אינו יוצא בשש, וזה אינו, דהא רש"י פירש לקמן למאן דאמר דמוכר עצמו נמכר לשש, ולא דסבירא ליה כך, דהא רבנן (קידושין יד ע"ב) חולקים וסבירא להו דמוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש, אלא שרצה ליישב הכתוב לפי שניהם:
ואין להקשות היאך סלקא דעתך דנאמר דאיירי במוכר עצמו, דהא "והגישו אל האלקים" כתיב (ר' פסוק ו), צריך שיימלך במוכריו (רש"י שם), דהא נתבאר למעלה (סוף אות י) דמכח טעם דמקרא אין לנו ללמוד שום דין, דהרי יש לומר דבמוכר עצמו מדבר, ובשביל שלא נדע למה צריך להגישו אל האלקים לא נוציא בשביל זה הכתוב מפשטיה. ועוד, דנוכל לומר "והגישו אל האלהים" למלוך בבית דין, שמי ראוי להיות נמלך בו יותר מבית דין:

פסוק ג

ואם בעל אשה ישראלית. לא כמו "אם אדוניו יתן לו אשה" דבתריה (פסוק ד), שרוצה לומר שפחה (רש"י שם), ויש לפרש דגם זה בשפחה איירי, והכי קאמר "אם בעל אשה הוא" שהוא נשא שפחה שקנאו לו, ולא נתן לו רבו שפחה משלו, "ויצאה אשתו עמו, ואם אדוניו יתן לו אשה האשה וילדיה תהיה לאדוניה", דזה לא יתכן, דכתיב "אם בעל אשה הוא", והוי ליה למכתב 'ואם יקח לו אשה', אבל "בעל אשה" משמע שכבר היה לו אשה קודם שנמכר לעבד, ושפחה אי אפשר שיקח, שהרי אסורה, רק לעבד התיר הכתוב (פסוק ד), ולפיכך בסיפא דקרא כתיב (שם) "אם אדוניו יתן לו אשה", ולפיכך הוי למכתב גם כן 'ואם יקח לו אשה', ואז הוי הפירוש שהעבד לקח אותה מעצמו, אלא פירוש "בעל האשה" שהיתה כבר אשתו קודם שלקחו לעבד, ואם כן בישראלית איירי. וכך איתא במכילתא; (אם אדוניו יתן לו אשה) ["אם בעל אשה הוא"] בישראלית, או אינו אלא בכנענית, תלמוד לומר "אם אדוניו יתן לו אשה", הרי כנענית אמורה, ומה תלמוד לומר "אם בעל אשה הוא", בישראלית. ואין נראה לפרש דהכי קאמר; בישראלית מדבר שתצא עמו, אבל אין לפרש בכנענית שתצא, דהא כתיב "ואם אדוניו יתן לו אשה [האשה וילדיה תהיה לאדוניה]", אם כן כנענית אינה יוצאת, דזה לא יתכן, דהוי שפיר מצינו לפרש דקרא ד"אם אדוניו" מדבר כשנתן לו האדון האשה, ורישא דקרא שנשאה משלו, והפירוש הוא כמו שאמרנו למעלה:

חייב במזונות אשתו ובניו. אף על גב דכאן ליכא למילף רק אשתו, כתיב קרא אחריני (ויקרא כה, מא) "ויצא מעמך הוא ובניו", ודרשינן (קידושין כב.) גם כן דחייב במזונות בניו. ובגמרא פרק קמא דקדושין (כב.) עביד צריכותא, דאי אשמועינן אשה, הווה אמינא דוקא אשה דלאו בת מהדר אפתחיה היא, לכך חייב האדון במזונותיה. ואי אשמועינן בניו, הווה אמינא דווקא בניו דקטנים ואין יכולין לעשות מלאכה, אבל אשה לא, קא משמע לן. ואם תאמר, והרי הבעל גופיה אינו חייב במזונות אשתו ובניו מן התורה, דמזונות – רבנן תקנו לאשה, ומכל שכן בניו, ואין זה קשיא, דאף על גב דאם ירצה הבעל אין חייב במזונות, כיון שטוב הוא לו כאשר יש לבניו ולאשתו מזונות, וכתיב אצל עבד עברי (דברים טו, טז) "כי טוב לו עמך", לכך חייב האדון במזונותיהם:

פסוק ד

מכאן שהרשות ביד רבו וכו'. ואם תאמר, ומאי סברא היא זאת, איפכא מסתברא; אם אין לו אשה ישראלית – יתן לו כנענית, ואם יש לו ישראלית – לא יתן לו כנענית, כיון שיש לו כבר אשה, ואין זה קשיא, דודאי מסתבר הוא שאם יש לו ישראלית לא יאמר לו בסוף שש שנים (פסוק ה) "אהבתי את אשתי" הכנענית, דבשביל אהבת אשתו הישראלית יצא, אבל אם אין לו ישראלית, בודאי בשביל אהבת אשתו לא יצא, לכך אסור לו ליתן לו שפחה. ויש בזה עוד דבר נפלא, כי אם יש לו אשה הרי השפחה זאת אינה זוגו, ואין זה רק שפחה שלו, ומותר בה. אבל אם אין לו אשה אסור ליתן לו שפחה, דהא תהיה לו זאת השפחה לזוג לו לגמרי, ואסור שתהיה השפחה זוגו של ישראל:

מכאן שהרשות ביד רבו. אבל ליכא למימר חובה, אף על גב דכתיב "אם", יש לפרש חובה כמו כל הנך דלעיל דסוף פרשת יתרו(רש"י כ, כב), דכיון דנוכל לפרש אותו רשות, מנא לן לילף אותו חובה. וכן סבר רבי עקיבא במכילתא דלא צריך קרא למילף ד"אם אדוניו יתן לו אשה" רשות:

תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה [שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש]. אף על גב דאין יוצא בשש רק איש שנמכר בגניבתו, ואין אשה נמכרת בגניבתה, אין זה קשיא, דהווה אמינא דאיירי כשמכרה אביה. ואין להקשות דפשיטא, דאיך סלקא דעתך דאיירי באמה הנמכרת על ידי אביה, דהא בודאי אי אפשר לאדון שלה ליתן אותה לעבדו לביאה, יש לומר דהווה אמינא דאין הכי נמי דאשמעינן שמוסר לו אמה עבריה לביאה אף על גב דלענין יעוד דווקא הוא או בנו מייעד (פסוקים ח,ט), מכל מקום לענין ביאה מוסר אמה עבריה לביאה, והווה אמינא דילדיה הם לאדון כמו שיש לו מעשה ידיה:
ומה שהוצרך ליתן טעם שהיא יוצאת בשש, תיפוק ליה כיון דיש לה ילדים אם כן בודאי גדולה היא, דודאי בנים הם כסימנים (יבמות יב ע"ב), והאמה יוצאת בסימנים, אין זה קשיא, דהווה אמינא דהך "ילדיה" איירי שהיא מעוברת מהם, ושייך שפיר "האשה וילדיה", כדכתיב (פסוק כב) "ויצאו ילדיה", דנקראו "ילדיה" העובר, ולפיכך אומר דלא שייך לומר "האשה תהיה לאדוניה", דהא אף היא יוצאה בשש, ואף לפני שש בסימנים. ואם תאמר, דלמא הכתוב איירי היינו עד שש או עד שתביא סימנים, ויש לומר "תהיה" משמע לעולם תהא לאדוניה:
ואם תאמר, אכתי תקשה שמא איירי בישראלית שמכרה עצמה, ומוכר עצמו נמכר לשש ויותר משש לחד תנא (קידושין יד ע"ב), ויש לומר דבמכילתא דרשו (פסוק ז) איש מוכר עצמו ואין אשה מוכרת עצמה, כך תירץ הרא"ם. אבל אין זה דעת רש"י, שהרי רש"י לא הביא זאת הראיה כלל, והיה העיקר חסר, אלא שסובר כי אין לומר במכרה עצמה "תהיה לאדוניה", שכיון שאם מכרה עצמה לשש – לא שייך בה "תהיה לאדוניה", דמשמע שהיא נשארת לו לחלוטין, הכי נמי אפילו אם מכרה עצמה לו לארבעים שנה, כיון שיש זמן לדבר – לא שייך לומר "תהיה", דסוף סוף כשכלה הזמן – יוצאת, דמאי שנא שש או ארבעים, אין חילוק כלל. ולא נקט (רש"י) 'שש' רק דבא להוכיח שאינה לחלוטין לאדוניה. ואם מכרה עצמה עד היובל, בשביל זה לא שייך לומר טפי "תהיה לאדוניה", דמשמע לחלוטין. ומפני שאין חילוק, נקט רש"י חדא מנייהו, שכמו שיש להוכיח שבשביל שיוצאת בשש לא שייך לומר "תהיה לאדוניה", הכי נמי אם היא יוצאת ביובל לא שייך לומר "תהיה", רק נקט 'שש' דהאמת הוא שאין האשה מוכרת עצמה, ואם כן אי אפשר לומר דאיירי רק במוכר בתו הקטנה, והשתא דייק שפיר. אבל מן הילדים לא הוי מצי לאוכחי, כיון דמעשה ידיהם לאדניה, שמא גם בניהם לאדון, ולכל הפחות הם לאדון לענין דמי ולדות אם הכה אותם, [דכשם ד]משלם דמי ולדות לבעל, ישלם דמי ולדות לאדון, ויתרצו קושיות הרמב"ן:

פסוק ו

צריך לימלך במוכריו וכו'. למאן דאמר מוכר עצמו גם כן נרצע (קידושין יד ע"ב), יש לפרש צריך שימלוך בבית דין כדלעיל, ולא הוצרך לפרש, דפשוט הוא:

ונתת באזנו ובדלת. אבל אפכא ליכא למימר – מפני שנאמר (דברים טו, יז) "באזנו ובדלת", אם כן לא תהא המזוזה כשירה לרצוע עליו, תלמוד לומר "אל הדלת או אל המזוזה", דאם כן לא יתורץ למה נאמר שם "בדלת" דוקא, דמשנה תורה לאוסופי אתא (חולין סג ע"ב), ולמה כתב "בדלת" לרציעה ולא מזוזה. והרא"ם הקשה דבאיזה מקום מצאנו שיהיה נכתב קרא "והגישו אל הדלת או אל המזוזה" ויהיה נכתב הך קרא ד"אל (הדלת) [המזוזה]" בשביל ההיקש (ודלת) [ומזוזה] פסול לרצוע עליה, ויהיה נכתב מלתא דליתא – משום היקשא. וכהאי גוונא הקשו התוספות גם כן אצל "תושב ושכיר לא יאכל בו" (לעיל יב, מב) בפרק הערל (יבמות ע ע"ב), דמשום גזירה שוה אין לכתוב מלתא דאינו כלל. ועוד קשיא, דהא רבי שמעון דריש (רש"י כאן) 'דלת ומזוזה היו עדים במצרים וכו", ואם כן דלת ומזוזה כשר לרצוע, דאם לא כן מאי עדות, ואין דבריו קשיא כלל, דלא איירי רק בהגשה, ויאמר הכתוב שיגיש אותו "אל הדלת או אל המזוזה" להיות נרצע על מה שראוי לרצוע עליו. והא דלא דרשו "או אל המזוזה" לומר שאין צריך להגישו אל הדלת בשעת רציעה, אלא (אם) עומד אצל המזוזה ורוצע בדלת, דאם כן קשיא לא לכתוב כלל "והגישו אל הדלת", רק יכתוב 'ורצע את אזנו בדלת במרצע', והיכי תיסק אדעתיה שצריך שיעמוד אצל הדלת, על כרחך קרא להקיש אתא. ומה שדרש רבי שמעון בן יוחאי 'דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים', הכי קאמר, כיון דמצריך הכתוב דלת מעומד צריך שתהא הדלת ראויה למזוזה, כי הדלת שאינה מעומד אינה ראויה למזוזה, ולמה צריך כך, אלא 'דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים:

אוזן ששמע בסיני לא תגנוב כו'. הקשה הרא"ם דהא "לא תגנוב" (לעיל כ, יג) בגונב נפשות איירי (רש"י שם), ותירץ כל התורה כולה נכלל בעשרת הדברות, כמו שיסד הגאון רבינו סעדיא, ו"לא תגנוב" דאיירי בממון נכלל בו. ואם תאמר, אם טעמא משום ד'הלך וגנב ירצע', יהיה נרצע בתחילת שש, וכן במוכר עצמו דהוא נרצע בשביל אוזן ששמע "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרה כה, נה), אם כן יהיה נרצע בתחילת שש, ויש לומר, דלא נקרא 'קנה אדון לעצמו' כשהוא יוצא בשש, דדוקא היכי דכתיב (כאן) "ועבדו לעולם" שהוא עולם גמור עד היובל (רש"י כאן), זה הוי 'קנה אדון לעצמו', אבל שש לא הוי 'קנה אדון לעצמו'. ולפיכך כשעובדו עד היובל, וזה בא לו על ידי גניבתו, לפיכך ירצע אז על גניבתו, וכן במוכר עצמו:
אבל לפי זה קשיא, מי דחקו לרש"י לומר 'אוזן ששמע בסיני לא תגנוב וכו", ולא קאמר 'אוזן ששמע בסיני "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים (ב"מ י.), והוא קנה אדון לעצמו', שהרי יכול לצאת ואינו יוצא, בזה קנה אדון לעצמו, והשתא היה מתורץ הכל הא דנרצע בסוף שש, כי זה נקרא 'קנה אדון לעצמו' כיון שהיה יכול לצאת, אבל בתחלת שש אם נמכר מפני גנבתו לא קנה אדון לעצמו, ואף מוכר עצמו כיון שמכר עצמו מפני דוחקו אין זה קונה אדון לעצמו, רק כשאינו יוצא בשש:
ועוד קשיא לדעת רש"י שנרצע באוזן מפני ששמע "לא תגנוב", אם כן למה נרצע בפני דלת ומזוזה, דלא שייך גבי "לא תגנוב", ויש לתרץ זה דלא בשביל הגניבה הוא נרצע, דאם לא כן, כל מי שעושה עבירה יהיה נרצע באזנו לומר 'אוזן ששמעה לא תעשה עבירה פלונית והוא עושה העבירה ירצע באזנו', אלא עיקר הרציעה הוא סימן עבדות, שיש סימן בו שהוא עבד, ואמר מה נשתנה להיות נרצע האוזן לסימן עבדות ולא שאר איברים, ועל זה אמר 'אוזן ששמעה על הר סיני "לא תגנוב"', והגנב נמכר בגנבתו לעבד (להלן כב, ב), והלך זה וגנב ונמכר בגניבתו, ירצע האוזן, להיות סימן בו לעבד באוזנו. וגם נירצע בפני דלת ומזוזה, מפני שהיו עדים במצרים שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים", והלך וגנב ונמכר לעבד – ירצע:
ומה שלא פירש רש"י 'הלך וקנה אדון' מפני שלא יצא בשש, מפני כי לשון 'קנה אדון לעצמו' משמע שכבר קנה אדון לעצמו, ואילו הנרצע נקנה ברציעה (קידושין יד ע"ב), לכך סובר ד'קנה אדון לעצמו' היינו בתחילת שש, רק שאין זה עבדות גמור אלא כשעבד עד היובל, שנקרא "עולם" (פסוק ו), ולא בתחילת שש, כך הוא דעת רש"י. אלא שיש להשיב על זה, ואין כאן מקומו, כי לדעת רש"י למה קרא הדרש הזה כמין חומר, אבל בודאי הדרש הזה דרש נכבד מאד, והוא כמין חומר. ואם תאמר, אם כן דאין מכירת שש נקרא 'אדון לעצמו', לא גרמה לו הגניבה מידי, דהא הוי מצי לצאת בסוף שש, ואין זה קשיא, דסוף סוף על ידי גניבה בא לו, דכל אדם אוהב אשתו ובניו ואדוניו, והאדון נתן לו האשה בעל כרחו (קידושין טו.), לכך נרצע על הגניבה, דהוא עיקר הגורם:

ואם מוכר עצמו הוא. לא דסבירא ליה דמוכר עצמו נרצע, דהא רבנן פליגי בפרק קמא דקידושין (יד ע"ב), וסבירא להו דמוכר עצמו אינו נרצע, אלא דבא לפרש למאן דאמר דמוכר עצמו נרצע:

תלמוד לומר ואיש אל משפחתו וגו'. והך קרא (ויקרא כה, י) מדבר בנרצע, כדאיתא בפרק קמא דקידושין בדף ט"ו:

פסוק ז

אמרת מכורה כבר כו'. בערכין פרק המוכר שדהו (ערכין כט ע"ב):

אל תצא בראשי איברים כו'. ואם תאמר, מהיכי תיסק אדעתין לומר שתהא אמה יוצאה בראשי איברים, יש לומר דהווה אמינא לילף קל וחומר מעבד כנעני, מה עבד כנעני שאינו יוצא בשש – יוצא בראשי איברים (פסוק כו), אמה שיוצאת בשש (דברים טו, יב), אינו דין שתצא בראשי איברים (כ"ה ברמב"ן):

יכול יהא העברי יוצא בראשי איברים כו'. דהווה אמינא נילף קל וחומר מכנעני דיוצא בראשי איברים (פסוק כו), ואין לומר דאמה תוכיח, דיוצאת בשש (דברים טו, יב), ואפילו הכי אינה יוצאת בראשי איברים (רשי כאן), דמה לאמה שאינה נמכרת בגניבתה, תאמר בעבד שנמכר בגניבתו וכו' (להלן כב, ב), כך פירש הרא"ם. ודברים אלו אינם מובנים, דאדרבא, קל וחומר הוא, מה אמה שאינה נמכרת בגניבתה, אפילו הכי כשנמכרת אינה יוצאת בראשי איברים, עבד עברי שהוא נמכר בגניבתו – כשנמכר אינו דין שלא יהא יוצא בראשי איברים, אבל כך יש לומר; מה לאמה דיש בידו ליעדה, ואם כן תהא נשארת אצלו לעולם, ולפיכך לא תצא בראשי איברים, וזה אינו בעבד עברי:

פסוק ח

שלא נשאה בעיניו חן לכונסה. דאם לא כן "רעה" למה לי. ובמכילתא אין "רעה" אלא שאין נגמלת חסד לפניו, ונקרא אשר לא נשאה חסד לפניו "רעה", כי לעולם הרע הוא הפך החסד, כי החסד הוא טובה יתרה, והרע הוא הפך זה:

שהיה לו ליעדה. מדנתן הסיבה שלא יעדה שהיא רעה בעיניו, משמע דמצוה לו ליעדה, ובשביל שהיא רעה בעיניו לא עשה זה:

וכסף קנייתה וכו'. דאם לא כן הוי ליה למכתב 'אשר לא לקחה', כדכתיב (דברים כב, יג) "כי יקח איש אישה", אלא שאין צריך קנין חדש, דכסף קנייתה הוא כסף קדושיה, לכך לא כתיב 'אשר לא לקחה':

שאף הוא מסייע וכו'. פירוש, דהוי למכתב 'ונפדת', אלא "והפדה" לומר שאף הוא מסייע בפדיונה (רש"י קידושין יד ע"ב). והסיוע הזה, דמדינא לא היה לו לעשות זה, דכיון דקיימא לן עבד עברי גופיה קנוי לו, וכן אמה עבריה גופה קנוי לו, דהא הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול, כדאיתא בפרק קמא דקידושין (טז.), וכיון שכן הוא, אם כן לא יגרע מפדיונה כלל, ותהא חייבת לעבוד עד הזמן, או תתן לו כל דמיה, שאז הוי שפיר דקונה עצמה במעות שנתן לה האדון, אבל לגרע פדיון שלה – זה אינו סברא, לכך אמרה תורה "והפדה", שאף הוא מסייע בפדיון שלה לגרע כסף שלה, דהוא חושב מה שעשאה כאילו היה מקבל כסף ממנה:
ויש מפרשים מפני דהאמה היא קטנה בשעת הקנין, והשנים האחרונים היא שוה יותר מן השנים הראשונים, ומזה הוא מסייע אותה – מחשיב לה שנים הראשונים כמו שנים האחרונים. ודבר זה אין טעם לו, דאם אין שנים הראשונים כמו האחרונים, למה יהיו נחשבים כמו האחרונים, ומתחילה כשקנה אותה קנה שלשה שנים הראשונים בשני מנים, ושלשה אחרונים בארבע מנים, ואם כן כאשר יוצאת, למה תתן שלשה מנים בעד שלשה שנים אחרונים. ולפיכך אי משום דיהיה מסייע פדיונה – למה אמרה תורה ליתן לה ממון גמור שתצא בו:
ואין להקשות למה לי "והפדה", לילף מן עבד עברי דיוצא בגירעון כסף, כדילפינן בפרק קמא דקידושין (יד ע"ב) מכרוהו בית דין ממוכר עצמו, ומוכר עצמו ממוכר עצמו לגוי, ואין זה קשיא, דלא מצי למילף מעבד עברי, דהווה אמינא כיון דהוי מצי ליעדה, ושמא בשנים אחרונים הוה מייעדה ולא בראשונים, דמי שהוא קונה אמה, ונתן עיניו במה שהוא יכול לייעד, (ו)מרבה בשביל זה ממון, ואם יוצאה ומגרע מפדיונה בשוה, אם כן לא מקבל האדון מה שהיה מוסיף לו בשביל הייעוד. בשלמא גבי עבד עברי, כיון דלא שייך זה אצלו, (ו)הוא מקבל כל דבר לפי ערך השנים שעשה, והווה אמינא דלא אמרה תורה שיפסיד האדון זכות שלו. ואפשר שזהו שמסייע בפדיונה, דודאי בשביל היעוד היה מרבה בממון, והיה סבר לייעדה בשלשה שנים אחרונות, ועכשיו יוצאת הימנו. ועוד, דצריך "והפדה" ללמוד שלא תאמר כיון שמצוה לייעדה (רש"י כאן), אין לו לסייע בפדיונה שתצא ממנו, דהא מצוה לייעדה, ועדיין יכול לייעדה בשנים האחרונים. ועוד, דצריך "והפדה" במכילתא לומר דמצות ייעוד קודמת למצות פדיונה, לכך אמר "אשר לא ייעדה והפדה", ולא קשיא מידי. ובלא זה נמי לא קשה, דהווה אמינא כיון דכל היקש זה מישראל הנמכר לגוי אתא, לא נוכל [לומר] שיוצא בגירעון [אלא] עד היובל, דהא ישראל מגוי אין יוצא [אלא] ביובל, לכך צריך לאשמועינן שיוצא בגירעון עד שש:

שאינו רשאי למוכרה לאחר. הקשה הרמב"ן על זה באיזה מקום מצאנו ד"עם הנכרי" הוא לאיש נכרי, ובזה טען הראב"ע על דברי רש"י,והרי אונקלוס תרגם גם כן "לעם נכרי" 'לגבר אחרון', ובאיזה מקום מצא אונקלוס שיהיה "לעם נכרי" 'לגבר אחרון'. ונראה לי, שמפני שאמר "אם רעה בעיני אדוניה אשר לא ייעדה", דמשמע שבשביל שהיא רעה לא יעדה, ובשביל כך הוא רוצה למכרה לאיש אחר, ואין לומר בזה 'איש אחר' והוא ישראל, דודאי אם לא מצאה חן בעיניו למה תמצא חן בעיני אחר, ולא היה לו למכור אותה אליו, ואין לכתוב בתורה אם רעה היא בעיניו לא ימכור אותה לאחר, דלמה ימכור לאחר דבר שהוא רע אליו. ומכל שכן לדעת רז"ל שפרשו בפרק קמא דקדושין (יט ע"ב) ד"אם רעה בעיני אדוניה" איירי בפסולים שהיא ממזרת, דאיך ימכור אותה לישראל, שהכתוב משמע בשביל שהיא רעה בעיני אדוניה ולא יוכל ליעדה – ימכור אותה לאחר, ולפיכך לא כתב 'לאיש אחר' רק "לעם נכרי", ומדנתן טעם הכתוב "בבגדו בה" בשביל שבגד בה לא ימכור אותה, אם כן אין הטעם בשביל שאין למוכרה לגוי, דבזה לא נתן הטעם בשביל שבגד בה, אבל מדנתן הטעם שבגד בה, אם כן [זהו] הטעם שאין רשאי למוכרה, ואין חילוק בין עם נכרי ובין אחר. וכך פירוש הכתוב; לא ימשול למכרה לעם שאינו מקפיד על שהיא רעה, ולא שאינו רשאי למכרה לעם אחר בשביל שאינו עמה, רק בשביל שבגד בה, והוא הדין אם הוא לישראל אחר, כיון שבגד בה. ולפיכך עיקר הכתוב לא בא להורות רק שלא ימכרנה לאחר. וזהו תרגם אונקלוס 'לגבר אחרן', פירש כוונת הכתוב, שרוצה לומר דאין לו רשות למכור אותה לאחר:

פסוק ט

ואם לבנו ייעדנה האדון (הזה). אף על גב ד"לא ימשול למכרה" (פסוק ח) קאי על האדון ועל האב (רש"י שם), הך מילתא "ואם לבנו ייעדנה" קאי על האדון, דהא כתיב אחר זה (פסוק יא) "ואם שלש אלה לא יעשה לה", וקאי זה על האדון:

שאף בנו קם תחתיו וכו'. דאם לא כן הוי למכתב 'ואם לבנו יקחנה', אלא כתב "ייעדנה", לומר שאין צריך קדושין אחרים, ולפיכך אמר 'שאף בנו קם תחתיו לייעוד', כלומר שאין צריך כסף קדושין:

פסוק י

יקח לו עליה. דאין פירושו יקח לו אחרת ולא זאת, דאם כן מאי "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", הא לא נשאה:

מן האמה. אבל אין לומר מזאת האשה שלקחה, דפשיטא שלא יגרע, דהרי נשאה על האמה, ובודאי אחר שחפץ בה למה יגרע שאירה. ועוד, ד"לא יגרע" כתיב, דמשמע שלא יגרע ממה שהיתה כבר, וזהו מן האמה שכבר יעדה והיו לה מזונות, וכן איתא במכילתא:

תוכן העניינים

גור אריה על שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה