אור ברסלב

גור אריה על שמות· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]

פרק יב

פרק יא

פסוק ב

הראה לו הלבנה בחדושה וכו'. מלשון "זה" הוא דמפיק, דמילת "זה" מוכח על דבר הרמוז, ולפיכך צריך לומר שהראה לו הלבנה בחדושה ואמר לו 'כזה ראה וקדש'. והא דכתיב "ראש חדשים" בלשון רבים, והוא לא הראה לו רק חדוש הירח להיות ראש חודש, כך פירושו – כשהוא מתחדש הוא ראש חדשים בכל חדש וחדש, שלא תאמר דווקא חדש זה בלבד, לכך נאמר "ראש חדשים" (כ"ה ברא"ם). וכן שנינו במכילתא, ר' ישמעאל אומר אמר הקב"ה למשה הראה להם את החודש, ואמור להם 'כזה ראה וקדש':
ומכאן משמע דהיה זה בראש חודש, וקשה בפרק קמא דפסחים (ו ע"ב) דקאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל" (פסוק ג) בראש חודש נאמר, ומקשה מנא לן דבראש חודש נאמר, אימר בד' בירחא. והשתא קשה הרי "החדש הזה" כתיב דמשמע דבראש חודש נאמר, והתוספות תרצו התם (ד"ה ממאי) נהי ד"החדש הזה" בראש חודש היה, אבל "דברו אל כל עדת ישראל" מנא לן דבראש חודש נאמר, דילמא בד' או בה' נאמרה. ואי לאו תירוץ התוספות הייתי אומר דהא לא קשיא, דהא דקאמר "החדש הזה" אמור להם 'כזה ראה וקדש' – הוא אליבא דרבי ישמעאל דלא דריש רק "החדש הזה" 'כזה ראה וקדש', אבל אליבא דרבי עקיבא דפליג ארבי ישמעאל בהדיא במכילתא, ודרש שלשה דברים נתקשה משה עד שהראה לו הקב"ה באצבע; המנורה, והחדש, ושרצים, כדאיתא במכילתא3, ולפי זה לא היה בראש חודש. והא דכתיב "החדש הזה", הקב"ה הראה לו הלבנה במראה הנבואה כמו שהראה לו מנורה של אש (מנחות כט.), דלא הראה לו המנורה של משכן. וכן אין ספק דלא הראה לו שרץ, רק שהראה לו במראה הנבואה. וכן "החדש" שהראה לו הקב"ה דמות ותבנית הירח בחדושה:
והרא"ם הקשה על תירוץ התוספות דחלקו בין פרשת "דברו" לפרשת "החדש הזה לכם", דבהדיא במכילתא מוכח דאף "דברו" נאמר בראש חודש, אבל לפירוש זה לא קשיא מידי, דודאי תנא מכילתא רבי ישמעאל הוא כמו שאמרנו, אבל לדברי רבי עקיבא דקיימא לן כוותיה אין צריך לומר כך, ומשום כך מקשה סתמא דתלמודא שפיר. ומיהא גם לפירוש התוספות לא קשה, דהא דאמר במכילתא "דברו" היה בראש חודש – לאו דווקא בראש חודש היה, אלא אתא למימר שלא היה בעשור לחדש – ביום הלקיחה שהיתה בעשור לחדש (פסוק ג), אבל הדבור לא היה בעשרה לחודש, ולא רצה ללמוד במכילתא רק שלא היה הדבור בעשרה לחודש ביום הלקיחה, דאיך נוכל למילף מדכתיב "ויקחו בעשור לחדש" שהיה הדבור בראש חודש, לא נוכל ללמוד רק שהלקיחה בי' לחודש ולא הדבור בי' לחדש, אבל אין הכרח כלל שהיה בראש חודש הדבור:
ועוד הקשו בתוספות שם (פסחים ו ע"ב) דבפרק ר' עקיבא (שבת פו ע"ב) משמע ד"החדש הזה לכם" בראש חודש נאמר, דקאמר התם – כולי עלמא מודו דבראש חודש אתו למדבר סיני, מנא לן, כתיב הכא (להלן יט, א) "ביום הזה באו מדבר סיני", וכתיב התם (פסוקנו) "החדש הזה", מה התם ראש חודש אף כאן ראש חודש, ואם כן משמע ד"החדש הזה" הוא ראש חודש, ואילו בפרק קמא דפסחים (ו ע"ב) קאמר ומנא לן דבראש חודש קאי, אימא בד' או בה'. ואני לא הבנתי דמנין לתוספות דבר זה להקשות, דשפיר מצינו לומר דבד' בירחא הוי קאי, ומכל מקום מדכתיב "החדש הזה" הוא אומר על התחלת ראש חודש, ומשה בד' בירחא הוי אמר "החדש הזה" ניסן "ראש חדשים לחדשי השנה", כאילו אמר ראש חדש זה של ניסן הוא ראש לחדשים, והשתא יליף שפיר (בשבת פו ע"ב) – כתיב הכא "ביום הזה" וכתיב התם "החדש הזה", מה התם ראש חודש, דודאי כי כתיב "החדש הזה" איירי בהתחלת החדש, אף על גב דהוא קאי בד' או בה' בירחא – כיון שאומר "החדש ראש חדשים" איירי על התחלת החדש, שבו מתחיל החדש:

שנתקשה משה באיזה שעור כו'. אבל לעיל כאשר פירש "החדש הזה לכם" (רש"י ד"ה החודש) שאמר לו כזה ראה וקדש – לא הוצרך לפרש שנתקשה משה רבינו עליו השלום ולכך הראה לו החודש ואמר 'כזה ראה וקדש', משום דלעיל פירש "החודש הזה לכם" דקאי על החודש, שהראה הקב"ה למשה את הלבנה בחדושה, אף על גב דהוי מצי ללמדו לו בלא שיהיה מראה לו, כיון דמצי להראות לו למה לא יהיה מראה בעין לומר עליו "החודש הזה" 'כזה ראה וקדש'. אבל אם נפרש "החודש הזה" על חודש ניסן דלא שייך בו ראייה כלל, ואם כן למה אמר "הזה" דמשמע על דבר הרמוז לפניו, כיון שלא היה מדבר רק על חודש ניסן למה אמר "הזה", אלא מפני שנתקשה משה והוצרך להראות, ואם לא נתקשה לא היה הקב"ה אומר "הזה" להיות מראה עליו. אי נמי דהא דפירש רש"י כאן "הזה" ש'נתקשה כו" קאי גם כן על פירוש של מעלה, שהראה לבנה בחדושה, רק שלפי פירוש ראשון "החודש" קאי על כל חודש כשהלבנה מתחדשת הוא ראש חודש, ולפירוש זה על ראש חודש ניסן קאי, אבל בפירוש "הזה" שוים:

באיזה שיעור שתראה שתהיה ראויה לקדש. דברי תימה הן דמה שעור לדבר, דאם נראה כל שהוא ממנה ראויה לקדש, ואולי דעתו הוא כך, דחשבון ראיית הירח הוסד על ארץ ישראל, וכמה תהיה גדולה כאן עד שאפשר לקדש אותו, כי אפשר שתהיה נראה בקצות המערב שהוא קרוב אל הירח – ואינו נראה כלל בארץ ישראל, ואנו בעינן ראיית ארץ ישראל, ולפיכך אומר כמה שיעור שתראה שידוע שנראה בארץ ישראל, כי כל חשבון הוסד על ארץ ישראל. אבל אין נראה שפירוש המכילתא כך, דאם כן יהיה לכל מקום ומקום שיעור מיוחד לפי מה שהוא קרוב או רחוק מארץ ישראל ומן המערב. אמנם בירושלמי מצאתי דיש שיעור לקדוש הירח, דקאמר התם (ר"ה פ"ב סוף הלכה ד) שאין מקדשין הירח עד שנראה בה כשעורה. ואם תאמר הוי ליה לומר על פה שעור הירח כשעורה שאז ראויה לקדש, דזה אין קשיא, כיון דשעור שעורה אינו אלא למראית העין, ולא לפי האמת, אין לומר דשיעורה כשיעור שעורה, ופשוט:

פסוק ג

והלא נאמר אתה תדבר. דאין לומר דדוקא אצל פרעה (לעיל ז, ב) שייך "אתה תדבר" אבל בישראל אהרן גם כן מדבר (קושית הרא"ם), דקל וחומר דהרי גבי פרעה סברא הוא שידבר אהרן בלבד, שהרי משה אמר "איך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (לעיל ו, יב), ובודאי אל פרעה דהוא מלך הוא יותר מניעה ערל שפתים משהוא אל ישראל, ואפילו הכי כיון דמשה בלבד שמע מפי הגבורה יש לו לדבר פעם אחת כמו שאמרנו למעלה (פ"ז אות ב), כל שכן שלא ידבר אהרן כי אם משה בלבד אל ישראל, דהרי משה בלבד שמע מפי הגבורה. והא דכתיב (ר' פסוק א) "וידבר אל משה ואל אהרן", פירוש שיאמר לאהרן. ואין לומר דהך "דברו" דקאמר רוצה לומר משה ידבר פעם אחת ואהרן ימליצנו באזני העם, דזה לא נקרא "דברו", דמשמע שניהם שוים בדבור:

דברו היום בראש חודש וכו'. במכילתא מפיק ליה מדכתיב "החדש הזה לכם דברו" רוצה לומר בראש חודש "דברו". ונראה דפירושו דאי רוצה לומר שידברו איזה ימים בחודש או בעשר בחדש הוי ליה למכתב 'תדברו' בתי"ו האיתן, שהוא לשון עתיד, אבל "דברו" הוא ציווי מיד, כי הציווי משמע מיד. והתוספות בפרק קמא דפסחים (ו ע"ב) לא פרשו כך, עיין שם:

ועוד יש בו מדרש וכו'. דאם לא כן לכתוב 'ואם מעט הבית' מאי "ואם ימעט" ביו"ד, אלא פירושו ואם רוצים להתמעט, ולפיכך מדבר בלשון עתיד:

לפי אכלו הראוי לאכילה כו'. אבל אין פירושו מה שראוי לאכילה לכל אחד ואחד, שהרי הפסח נאכל על השובע:

תכוסו תתמנון. לא שיהא מונין אחרים, אלא 'תתמנון' עצמם:

פסוק ה

תמים בלי מום. דאין פירושו "שה תמים" שיהיה שה לגמרי, ולאפוקי מקצת שה, כגון שבא מן החיה ומן העז, [ד]תיפוק ליה בלאו הכי דכלאים אינם קרבים למזבח כלל, כדאיתא בפרק קמא דבכורות (יב.), אלא "שה תמים" בלא מום:

כל שנתו קרוי בן שנה כו'. פירוש דלא צריך דוקא שיהיה בן שנה, דאם כן לא יהיה כשר לפסח אלא אם עומד בסוף השנה דוקא, לא לפני זה – דלא יהיה עדיין בן שנה, ולא לאחר שנתו – דלא הוי תו בן שנתו, ואינו נקרא "שה" כלל. והרא"ם הקשה דמשמע ד'כל שנתו' הוא בכלל "בן שנה", ואילו במכילתא (כאן) קאמר 'אין לי אלא בן שנה, כל שנתו מנין, היה רבי ישמעאל אומר קל וחומר הוא, ומה עולה חמורה כשירה כל שנתו כבן שנה (ויקרא כב, כז), פסח הקל לא כל שכן, ומשמע ד'כל שנתו' לא הוי בכלל "בן שנה", ותירץ שאינו רוצה לומר ש'כל שנתו' הוא תוך שנתו, אלא פירושו שעלתה לו השנה חוץ מאותה שנה שעומד בו. ולא ידעתי להבין זה – לא הקושיא ולא התירוץ, דהקושיא שהקשה דכאן משמע ד'כל שנתו' הוי בכלל "בן שנה", ואילו (בת"כ) [במכילתא] משמע ד'כל שנתו' לא הוי בכלל "בן שנה", דודאי אין זה קשיא, דודאי רש"י איירי אחר שלמדנו מקל וחומר ד'כל שנתו' גם כן כשר, והוי בכלל "בן שנה", ואם לא הוי קל וחומר לא היה '[כל] שנתו' בכלל "בן שנה". והתירוץ – דברים אינם מובנים, שאם פירש 'תוך שנתו' חוץ משנה שעמד בה, אם כן הוא יותר מבן שנה, ואיך הוא כשר לפסח, דלא הוי שה כלל, דהרי בן י"ג חודש הוי פלגוס (פרה פ"א מ"ג) ואינו כלל שה, אבל פירוש המכילתא כך – מנין להכשיר כל שנתו כבן שנה, היינו דאנו מונין לבהמה ראש השנה למעשר באחד באלול, כדתנן בפרק קמא דר"ה (ב.), ו"בן שנה" משמע היינו לענין מנין שהוא בן שנה, ומנא לן להכשיר כל שנתו אף שעלתה לו שנה לענין מעשר, ואנו מונין לו שנה אחרת, דהוא כשר:

פסוק ו

ומפני מה הקדים וכו'. דאין לומר משום דבעי בקור ד' ימים ממום, שהכתוב (פסוק ג) מצריך שיהיו כל המנויים על הפסח צריכין להמנות עליו ד' ימים קודם הפסח, ואילו בפסח דורות אף על גב דבעי בקור גם כן ד' ימים לפני פסח (פסחים צו.) – אין צריך להמנות על הפסח ד' ימים, אלא סמוך לפסח מצי להמנות עליו אחר שהוא מבוקר ארבע ימים (שם), לכן מקשה 'ומפני מה הקדים לקיחתו' (כ"ה ברא"ם):

דם פסח ודם מילה. דוקא אלו שני דמים נתן הקב"ה לגאול את ישראל בהם, כי מתחלה היו ישראל עבדים לפרעה – ובשביל המילה היו עבדים להקב"ה, שהרי מפרשים טעם המילה מפני שהוא אות באדם שהוא רשום להיות עבד להקב"ה, שכל עבד צריך שיהיה לו חותם עבדות, כדתנן במסכת שבת (נח.) אין עבד יוצא בחותם שלו בשבת, עיין התם. וזהו שאנו אומרים "ועל בריתך שחתמת בבשרינו" (בברכת המזון). ובמילה לחוד לא סגי, כי העבד צריך שיהא עובד, ואם אינו עובד אין כאן עבדות, לכך נתן להם הפסח שהיא עבודה, דבכל מקום נקרא "עבודה", דכתיב (פסוק כו) "מה העבודה הזאת לכם", ועוד נאמר (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה". ובפסח לחוד לא סגי להיות עובדים להקב"ה, כי המילה היא שהאדם הוא נקרא עבד להקב"ה, ואילו פסח לא הוי רק עבודה אחת, ובשביל זה אינו ראוי לגאולה עולמית, אבל כאשר הוא עבד להקב"ה והוא עובד בוראו – זה הוי עבד גמור, שבשביל שהוא רשום לעבדות והוא עובדו – זהו עבדות גמור. ולפיכך אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו" (פסוק מג), כי אחר שהפסח הוא עבודה להקב"ה, כדכתיב (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת וגו'", אין ראוי שיהיה ערל – ואינו רשום להיות עבד לרבו – שיהיה אוכל בו, ושלא יעשה פסח, שהיא עבודה להקב"ה, אלא הרשום להיות עבד גמור, אבל עבד עראי לא, שאין זה עבד גמור. אבל אותו שהוא רשום לעבדות, והוא עובד, זהו עבודה גמורה, ואז נקרא "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה) ולא עבדים לעבדים (קידושין כב ע"ב), וגאלם הקב"ה מן עבדות של פרעה. ובספר גבורות ה' (פל"ה) נתבאר עוד טעם אחר, והכל נכון וברור עיין שם:
ואם תאמר למה ד' ימים הקדים לקיחתו ולא ב' ימים, ויש לומר דכל דמצי להיות מתעסק קודם במצוה יש לעשות, וכאן מצינו בפסח ד' ימים מבקרים אותו ממום (פסחים צו.) לכך הקדים לקיחתו ד' ימים, שכך שיערה התורה דבעי ד' ימים, אם אין אדם רואה ביום זה רואה ביום אחר, ולכך צריך ביקור ד' ימים, וכיון שיוכל לעסוק בו ד' ימים יש להקדים לקיחתו ד' ימים, כדי שיעסקו בו ד' ימים, ואז יזכו לגאולה. ועוד, דכיון דאפקיה דצריך ליקח אותו קודם שחיטתו – ציוותה התורה ליקח אותו בעשור לחדש, כי עד עשרה הוא מנין הפשוט, ומן עשרה ואילך מונה מספר מורכב י"א י"ב וכו', וזה הוי מספר אחד עד י"ד שבו שחיטת הפסח, ולא נקרא קדימה, ולפיכך יקח אותו בעשרה לחודש קודם שיתחיל לספור מספר המורכב, וזה קדימה נקרא:

וכי כולם שוחטין וכו'. ואין להקשות דילמא התם שאני דיש לו שותפות בגווה בפסח, ולכך שלוחו של אדם כמותו, אבל היכי דלית ליה שותפות בגווה לא, דזה לא יתכן, דאם כן קרא למה ליה, דהא כי אית ליה ממילא נפקא, דכיון שאמרה התורה "שה לבית אבות למשפחותם" (פסוקים ג, כא), ובודאי אין כולם שוחטים כדמקשה (רש"י) 'וכי כולם שוחטין', אלא שיכול אחד לשחוט בעד כולם, ולא מצריך קרא להא מילתא כלל. אלא קרא אתיא דאף כי אין לו חלק בגווה מותר. וכך פירושו "ושחטו אותו כל הקהל עדת ישראל", יהיה השוחט מי שיהיה, אף כי אינו מן הנמנין כלל – שלוחו כמותו. ולפיכך לא מייתי ליה רש"י מהא דכתיב (ר' פסוק ג) "ויקחו איש שה לבית אבות" 'וכי כולם לוקחים', אלא מפני דהתם בודאי איכא למדחי "ויקחו איש שה לבית אבות" כיון דאיכא שותפות בגווה, והתם לא הוי קרא מיותר לומר דלמה לי קרא, דהא צריך קרא דשוחטין את הפסח על היחיד כדאיתא בקידושין (מב.). ולא פריך שם 'דילמא שאני היכי דאית ליה שותפות בגווה' אלא לרבי יונתן דאליביה הוי סביר שאין כאן קרא מיותר, ולכך פריך אליביה, כדאיתא התם. והתוספות מפרשים בפרק (קמא) [שני] דקדושין (מב. ד"ה ודלמא) דעל כרחך האי קרא ד"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" לא מצי לאוקמי דאית ליה שותפות בגוויה, דאין כל ישראל יוצאין בפסח אחד לרבי יהושע בן קרחה, דאין כזית לכל אחד ואחד, ואם כן הא דכתיב "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" פסחים הרבה הוא ואחד שוחט לכולם, ואף על גב דלית ליה שותפות בגוויה, דהא לית ליה שותפות בכל אחד ואחד, ואפילו הכי שחיט. ולא הבנתי זה, דמנין הוא דאחד שוחט כל הפסחים, דילמא כל חבורה ישחוט אחד מן החבורה שהוא נמנה עליו, אלא כמו שאמרנו הוא עיקר הפירוש:

ולשון בין הערביים כו'. רוצה לומר כי "ערב" מקרי כל דבר שחשך, כמו שנאמר (ר' ישעיה כד, יא) "ערבה שמחתי", ומפני כי מן תחלת שבע היום מתחיל לערוב, לפי שהיום יורד, והלילה הוא גם כן נקרא "ערב", לכך השעות שביניהם נקראו "בין הערבים". והא דכתיב (להלן טז, יב) "בין הערבים תאכלו בשר", וכתיב (שם שם ח) "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול", דמשמע דנקרא "בין הערביים" ערב, אין זה קשיא, דהא רש"י מפרש שמן חצות היום שהשמש מתחלת לשקוע ולמעלה נקרא 'ערב' שכן אמר 'מכי ינטו צללי ערב'. ואונקלוס תרגם 'בין שמשיא', ופירשו הרמב"ן כי רוצה לומר שמש המזרח – דהיינו כשיעבור המזרח, דהוא מתחלת שעה שביעית, ושמש המערב – כאשר תהיה בסוף מערב:
ואני אומר כי הפירוש הזה רחוק מאוד, כי איך יקרא 'בין השמשות' בין שמש המזרח ובין שמש השקיעה, וידוע כי רז"ל (שבת לד ע"ב) שמשו בלשון 'בין השמשות' זמן שהוא ספק יום וספק לילה, ולפי זה לא היו ראוי להקרא 'בין השמשות', ואלו שני שמש לא מצאנו בשום מקום, גם אלו שני הערביים:
ואני אומר כי נקרא "בין הערביים" הזמן שהוא בין הימים, כלומר בין יום שעבר ובין יום שנכנס, שכאשר היום שעבר סר לגמרי אז מתחיל היום לערב – אז נקרא הזמן ההוא "בין הערביים", ובלשון תרגום, שהוא לשון בני אדם, יקרא 'בין השמשות', וכאילו כתיב 'בין הימים', ואז היה פירושו בודאי הזמן שהיום שעבר התחיל לערוב ויום הבא עדיין לא בא, כי בלשון הכתוב יקרא היום על שם התחלתו, שהרי כתיב (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בוקר", ובלשון בני אדם נקרא היום על שמוש השמש, ולכך כאילו כתיב 'בין הימים':
וכאשר תדקדק תדע כי אין ראוי לזמן הזה שום שם אחר רק "בין הערביים", וזה מפני שלא יתכן לומר 'בין הימים', כי זה הזמן נקרא "בין הערביים" בעבור שהוא נחשב שאינו מן היום שעבר ואין מן היום שיבא, וכל דבר שהוא כזה רוצה לומר שאינו לגמרי מן יום שעבר ואינו מן יום שיבא – הוא בעבור שיש כאן שני דברים מחולקים, בשביל כך יש דבר מה בנתיים. ומפני שחלוק הימים הוא בשביל שיש בו ב' ערבים מחולקים או ב' שמשות, לכך יאמר "בין הערביים" ולא 'בין הימים', כי חלוק הימים בעצמם מפני הערביים, שיש כאן שני ערבים מחולקים או שני שמשים מחולקים, לכך הזמן שהוא בנתיים קראו "בין הערביים" או 'בין השמשות'. לא קראו 'בין השמש' ו'בין הערב', דשמש וערב אין זה חלוק, כי לא יקרא דבר מחולק רק כאשר יש ב' דברים שווים מחולקים, וכאשר יש שני דברים מחולקים יש כאן דבר בינתיים מפני החלוק שהם מחולקים, לכך נקרא הזמן שהוא בין יום ליום "בין הערביים" או 'בין שמשיא'. ורז"ל שמשו בלשון 'בין השמשות' הזמן שהוא לגמרי בין הימים, והוא ספק מיום שלפניו ספק מיום שלאחריו – אותו קראו 'בין השמשות', מזה נדע אמתת הפירוש של 'בין שמשיא', וזהו תרגום אונקלוס 'בין שמשיא'. והכל נקרא 'בין הימים', בין שהוא לגמרי בין הימים כמו ששמשו רז"ל בלשון 'בין השמשות' על הזמן שהוא לגמרי בין הימים, או הזמן שהוא מתחיל להיות בין הימים, דהיינו מחצות ואילך, שאז מתחיל להיות 'בין הימים', וזה נקרא "בין הערבים" או 'בין שמשיא', וזהו הפירוש ברור כשמש ואין בו ספק:
וראיה לזה הפירוש, דברי חז"ל בפרק ה' דפסחים, הפסח שנשחט בארבעה עשר בבוקר בן בתירה פוסל כשנשחט שלא לשמו, אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא מכשיר היה בן בתירה בפסח שנשחט בי"ד [לשמו] דכוליה יומיה זמניה, דהא כתיב "בין הערביים", [ו]אמר רבי שילה בין שני ערבים, ואי לא דמפרשים רז"ל "בין הערביים" כמו שאמרנו מנא להו לפרש כך, דילמא הוא כמשמעו בין שני ערביים כמו שפירש רש"י, אי נמי כמו שפירש הרמב"ן, אבל אומר אני שהם מפרשים "בין הערבים" כמו שאמרנו למעלה, דהיינו בין ב' הימים, ולפיכך פירשו "בין הערביים" על שם ערב דאתמול וערב שבא. ואף על גב דבן בתירה מודה גם כן דעיקר מצות הפסח הוא מחצות ואילך, היינו טעמא מפני כי "בין הערביים" הוא הזמן שלגמרי בני שני הערבים, והיינו כשסר יום ראשון ובא יום אחר, והוא אחר חצות כמו שאמרנו למעלה, שזה הזמן הוא בין ערב דאתמול ובין ערב שבא. ואף על גב דרבי יוחנן פליג וסבירא ליה דאף בן בתירה לא מכשיר פסח ששחטו שחרית (זבחים יב.), אין סברא כלל שיהיו חולקים בלשון של "בין הערביים", רק דרבי יוחנן סבירא ליה שפירוש "בין הערבים" זמן שהוא בין הימים כמו שאמרנו, דאחר שהיום מתחיל לערוב הוא בין הימים, אבל הכל מודים כי "בין הערביים" פירושו בין היום שלפניו ובין היום שלאחריו. והרי נתבאר לך הפירוש האמיתי של בין "ערביים", והוא דבר ברור מאוד מי שיודע להבין ענין "בין ערביים". ובספר גבורות ה' (פל"ו) התבאר עוד:

פסוק ז

זו קבלת הדם. פירוש שאם לא קבל הדם רק מן השחיטה בא לארץ ואחר כך נטלו מן הארץ פסול, שלא היה לו קבלה, דאם לא כן "ולקחו מן הדם" למה לי, לכתוב 'ונתנו מן הדם':

שאין דרים בתוכו. אבל אין למעט בתים שאין אוכלים הפסחים בתוכו, דהא כבר רביה קרא (פסוק יג) "והיה הדם לכם לאות על הבתים" לרבות כל הבתים אשר דרים בתוכו:

פסוק ח

ולא גידים ועצמות. דאם לא כן לכתוב 'ואכלו אותו':

כל עשב נקרא מרור. אבל אם אינו עשב לאו מרור הוא, דהא הקיש למצה, מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים, כך איתא בפרק כל שעה (פסחים לט.):

פסוק ט

ובשל מבושל כו' [כל זאת באזהרת אל תאכלו]. שאין לומר שיהיה הפסח בשל מבושל, דהא "כי אם צלי אש" כתיב. ואם תאמר לא לכתוב יתור "מבושל" ולא לכתוב גם כן "במים" רק "ובשל" בלבד, זה לא קשיא, דלכך כתיב "במים" לומר שהלאו ד"אל תאכלו ממנו בשל מבושל" קאי על בשל במים, ולא על צלי על ידי דבר אחר שלא על ידי אש, ואי לא כתב רחמנא "במים" הוה אמינא דאף בשול צלי נקרא בשול, כדכתיב (ר' דה"י ב, לה, יג) "ויבשלו את הפסח", "ובשלת ואכלת" (דברים טז, ז), והכל היה ב"אל תאכלו ממנו בשל". והא דכתיב "כי אם צלי", היינו צלי של אש, אבל צלי מתכת או דבר אחר אסור בלאו של "ובשל", וכך היה פירושו "אל תאכלו ממנו בשל" כל מה שהוא בשל, "כי אם צלי אש" דווקא, ולא צלי של דבר אחר. וכן איתא בהדיא בפרק כיצד צולין (פסחים עד.) שלא על ידי אש אסור, ד"צלי אש" אמר רחמנא ולא צלי על ידי דבר אחר, ולכך אי כתב "ובשל" סתמא היו שני לאווין על 'צלי דבר אחר' כמו על בשול משקה, דהיינו "אל תאכלו ממנו בשל" ו"אל תאכלו כי אם צלי אש" ולא צלי דבר אחר, והשתא דכתיב "ובשל מבושל במים" יש שני לאווין דווקא על בשול משקה; חדא – ד"אל תאכלו ממנו בשל במים". והא ד"אם צלי אש" אבל צלי דבר אחר אין כאן רק לאו אחד – "כי אם צלי אש" ולא של דבר אחר:

פסוק י

תעמוד ותשרפנו. ומה שאמר 'תעמוד ותשרפנו, 'שלא תאמר שהכתוב בא לומר דלא תוכל לשרוף אותו רק עד בקר שני, אבל אי בעי שלא ישרוף אותו בבוקר שני אין צריך, לכך אמר 'תעמוד ותשרפנו', דשריפת קדשים מצות עשה הוא:

פסוק יא

ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים. כלומר "פסח הוא לה'" תרי מילי, כי שם "פסח" רוצה לומר הקרבן נקרא "פסח" על שם הדלוג והקפיצה, וצריך שיהיה כל עבודות שלו לשם שמים, וזה "לה'":

דבר אחר דרך דילוג וקפיצה. כלומר פירוש "פסח לה'" דרך דילוג וקפיצה תעשו עבודתו "לה'", זכר לשמו שקרוי פסח על שם דילוג. ולפי זה הוא דבר אחד – (ו)קפיצת פסח הוא לה', רוצה לומר דרך דילוג תעשו עבודתו לה':

פסוק יב

כמלך העובר. דאם לא כן "ועברתי" למה לי, אלא דבא לומר שעובר כמלך שאינו פונה לכאן ולכאן, אלא העברה אחת, ובאותה העברה כולם לוקים:

אף בכורים אחרים והיו במצרים. דאם לא כן "והכתי כל בכור מצרים" מיבעיא ליה, אלא בכורים אחרים והם במצרים היו לוקים:

למכה מצרים בבכוריהם. מדלא כתיב 'למכה בכורי מצרים', אלא "למכה מצרים בבכוריהם" , אף כי לא היו במצרים:

מי שהתחיל בעבירה. דאם לא כן למה כתב "מבכור אדם ועד בכור בהמה", בשלמא הא דכתיב (לעיל יא, ה) "מבכור פרעה עד בכור השפחה" פירושו החשוב מבכור השפחה ופחות מבכור פרעה, אבל לא יתכן לומר הפחות מבכור אדם וחשוב מבהמה, שאין דבר ביניהם, אלא בא ללמוד כמו שאמר[נ]ו (מכילתא כאן) דהתחיל באדם הפורענות:

מי שהתחיל בעבירה וכו'. ולעיל פירשנו (יא, ה, אות ז) דראוי היה להיות הבהמה נלקה בסוף, דכיון דלא נלקו רק בשביל שהיו עובדין להם (רש"י לעיל יא, ה), יש להיות נלקה או בראש או בסוף, שהעבודה זרה הוא תכליתם של העובדים וגם היא התחלתם של הטועים אחריה, ולכך נלקו בראש מפני שהעובדים עושים אותה התחלה. ועושים אותה גם כן שהיא תכליתם וסופם, לכך נלקו בסוף. ואם כן לא צריך לטעמא 'מי שהתחיל בעבירה תחלה', וצריך לומר דהכא כיון שבכל אלקי מצרים עשה שפטים, ונלקו בסוף הכל, אין צריך ללקות הבהמה בסוף, וצריך לטעמא מפני שהאדם התחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות:

אני בעצמי ולא השליח. והקשה הרמב"ן על רש"י כי מדרש חכמים (בהגדה של פסח) אינו כך, רק כך דרשו חכמים "ועברתי בארץ מצרים" אני ולא מלאך, "והכתי כל בכור" אני ולא שרף, "ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים" אני ולא השליח, "אני ה'" אני הוא ולא אחר, עד כאן. ופירש הרמב"ן ז"ל דדרשו כך דכל הפרשה הוא דבור משה אל ישראל (פסוק ג), והוי ליה למכתב 'ועבר ה' לנגוף' בלשון נסתר, לכך דרשו דפירושו "ועברתי" וכו'. ועל פירוש הרמב"ן קשה דאיך דרשו כך – דהוי ליה לומר לשון נסתר, דהא דברי ה' הוא, אף על גב שאמר הקב"ה שיאמר לישראל כך (שם), מכל מקום הוא דבר ה' ומדבר בעד עצמו "ועברתי וגו'", כמו "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם" (פסוק יג), וכן "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותי וגו'" (ר' פסוק יז):
אבל נראה מה שדרשו כך, מפני דהוי ליה למכתב 'ועברתי לנגוף את מצרים' כדכתיב בדבור משה לישראל (פסוק כג) "ועבר ה' לנגוף את מצרים", כי אין ההעברה בפני עצמו כי אם להכות, והוי ליה למכתב 'ועברתי להכות בכורי מצרים ולעשות שפטים באלקיהם', כי מה שכתוב "ועברתי" "והכתי" כאילו היה כל דבר ודבר בפני עצמו, וזה אינו, כי מה היתה ההעברה כי אם להכות, והוי ליה למכתב 'ועברתי להכות ולעשות שפטים', ובשביל כך דרשו חכמים ז"ל כך; "ועברתי בארץ מצרים" ולא מלאך המכה ביד ימינו, "והכיתי" אני ולא שרף המחריב את הכל ושורף הכל, 'אני הוא' ולא השליח, הוא מטטרו"ן שר הגדול ששמו כשם רבו (סנהדרין לח ע"ב), כי שלוחו בשם כמותו, לכך שמו בקרבו (להלן כג, כ). 'אני ולא אחר', הבן מלת 'אני ולא אחר' הם אלקים אחרים. ומתחלה זכר ג' כתות משמשים המרכבה, וכאן זכר אלקים אחרים, והם חוץ ואחר. והבן מדרש חכמים ז"ל, וזהו עיקר הפירוש. ובספר גבורות ה' (פנ"ה) נתבאר המדרש עיין שם:
אבל רש"י סובר כי על כל זולתו יאמר 'שליח', ולכך סבר כי בלשון "אני ה'" 'אני ולא אחר' מפיק הכל, ואין הדברים כן, ויפה הקשה הרמב"ן עליו:
והא דכתיב (במדבר כ, טז) "וישלח מלאך ויוציאנו", היינו להשתדל בהוצאה, דמשה היה משתדל בהוצאה, אבל תכלית ההוצאה, דהוא מכת בכורות, היה על ידי השם יתברך:

אבל הוה במצרים. כמו שמפרש והולך:

פסוק יד

לזכרון לדורות. לא שיהיה לזכרון תמיד, אלא 'לדורות' יהיה בכל שנה לזכרון, שהרי אחר זה כתיב "חקת עולם תחגוהו", והוא פירוש "לזכרון":

תלמוד לומר חקת עולם. והא ליכא להקשות דלכתוב "חקת עולם" ולא לכתוב "לדורותיכם" שהכתוב בא לפרש שהזכרון האומר פה אינו רוצה לומר שיהיה זכרון תמיד, אלא זכרון דורות:

פסוק טו

שטיינא בלע"ז. כבר אמרנו למעלה (פ"י אות יט) כי התי"ו הוא סימן הדביקות, וצריך לומר שילוש של ימים. וחלוק גדול יש בין 'שבעה ימים' ל"שבעת ימים", ודבר זה כי מספר שבעה בא על גופים הנמנים כמה הם – שבעה, שמונה, ולפיכך נקרא שם המספר. ולא כן "שבעת ימים", שאין "שבעת" בא על הגופים הנמנים שהם כך וכך, שזה בודאי שם המספר, אבל "שבעת ימים" או "שלשת ימים" רוצה לומר שילוש של ימים, "שבעת" של ימים, ולא בא "שלשת" או "שבעת" על גופים הנמנים, שהרי אמר 'שלוש של ימים', 'שבעת של ימים':

למד על ז' של פסח וכו'. יש מקשים דכיון דבא ללמד על יום ז' שאינו חובה, אם כן בודאי כך פירושו ו' ימים הם חייבים אבל לא יום הז', ואם כן היאך מצינו למילף אחר כך דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא – דאף כל הו' ימים רשות, והלא כבר למדנו שהם חובה, ונראה דכך פירושו, דאם היה יום הז' חובה הוי ליה למכתב 'שבעת ימים תאכל מצות', דהא חובה הם, ולמה יכתוב (דברים טז, ח) "ששת ימים תאכל מצות" כיון דיום הז' גם כן חובה. אבל אם יום הז' רשות הוא – כתב שפיר "ששת ימים", בין שהם רשות גם כן או חובה הוי שפיר דכתב "ששת ימים"; אי הוי ששת ימים חובה, שפיר כתב "ששת ימים" חובה, אבל לא יום הז'. ואי הוי "ששת ימים" רשות, הוי פירושו שפיר "ששת ימים תאכל מצות", אף על גב דגם יום הז' רשות – לא קשיא למה לא כתב 'שבעת ימים תאכל מצות', דזאת הקושיא לא הוי רק כדדרשינן דהוא חובה, כיון דקרא איירי במצוה שיש בהן – למה אמר "ששת ימים" כיון שהמצוה ז' ימים, אבל כיון דהוי רשות – לא בא הכתוב לדבר כלל מענין המצוה, אלא רשות הוי, כלומר ששת ימים אוכלים מצות, ולא הוי חובה, ולא משמע דיום השביעי הוא מחולק מן ששת ימים כלל, כיון דאין זה דבר מצוה, שששת ימים הם רשות:
ומה שהקשה הרא"ם דלא נקרא זה 'יצא מן הכלל', דלא נקרא 'יצא מן הכלל' אלא כשחוזר לכתוב אותו דבר שהיה בכלל, וכאן לא כתב אותו דבר שהיה בכלל, שהרי שביעי לא נכתב כשיצא מן הכלל, אומר אני שבמדה 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל' (תו"כ ר"פ ויקרא) אין חלוק כלל יהיה נכתב בפירוש, או שאנו לומדים אותו מכח דיוק כדכתיב "ששת ימים" ולא כתב 'שבעת ימים וכו", שהרי אף לפי פירושו שפירש ש'יצא מן הכלל' מדכתיב (דברים טז, ח) "וביום הז' עצרת" ולא כתיב 'וביום הז' מצות ועצרת' שמע מינה דלא מחייב לאכול מצה, אכתי קשיא הרי אכילת מצה לא נכתב, רק שנכתב עצרת, ומדלא כתיב אכילת מצה שמע מינה דהוא רשות, הכי נמי מדכתיב "ששת ימים" ולא כתיב 'ז' ימים' שמע מינה דז' רשות, ואין שום חלוק כלל:
אף על גב דרש"י פירש בשלהי פסחים (קכ. ד"ה מה) דדייק מדכתיב "ובשביעי עצרת" ולא כתיב 'ובשביעי תאכל מצות ועצרת', אומר אני דהיא היא, שאם היה שהמצוה לאכול שבעת ימים מצה הוי למכתב 'ביום הז' תאכל מצה ועצרת', שאין לכתוב 'שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת', שלא ידענו ממה מתחיל למנות יום השביעי שהוא עצרת, שכאשר כתב "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת" ידענו שיום שביעי עצרת אחר הו' ימים מיד, אבל אם אומר 'שבעה ימים תאכל מצות ויום השביעי עצרת', כיון שאין המספר כסדר המספר יש לפרש "וביום השביעי" אחר השבעת ימים, וזה היה במשמעות הכתוב, ולפיכך פירש רש"י דהוי למכתב כך 'וביום השביעי תאכלו מצות ועצרת'. ומכל מקום עיקר דיוק הוא אם היה הז' חובה אם כן לא יתכן שיכתוב "ששת ימים תאכל מצות", כיון דגם השביעי עמהם חובה, שאיך יאמר "ששת ימים תאכל מצות", והרי המצוה הוא ז' ימים, אבל כאשר יום הז' הוא רשות או כולם רשות – לא קשיא מידי, שהרי אין כאן דבר מצוה שיכתוב יום הז', שהרי רשות הוא. והוא עיקר הפירוש בהך ברייתא (פסחים קכ.). ואי לא כתב כלל "ששת ימים" הווא אמינא דכולם חובה, השתא דכתיב "ששת ימים תאכל מצות", וקשיא אם הז' חובה גם כן איך אמר "ששת ימים". ואין אנו צריכין לדחוק בהך ברייתא כלל, דהא ברייתא לא זכרה "וביום השביעי" רק "ששת ימים" בלבד, מוכח שהלימוד מדכתיב "ששת ימים", דמשמע "ששת" ולא שבע:
והקשה הרא"ם למה צריך למדרש במדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל', תיפוק ליה כיון דיום הז' הוא רשות אם כן קרא ד"שבעת ימים תאכל מצות" ליכא לאוקמי בחובה, דהא יום הז' רשות הוא, וצריך לפרש "שבעת ימים תאכל מצות" רשות, ותירץ הרא"ם דאף על גב דהייתי מפרש קרא דז' ימים רשות, אבל קרא ד"ששת ימים תאכל מצות" (דברים טז, ח) הייתי מפרש חובה, דהוה אמינא ששת ימים חייב לאכול מצה, ובמדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל' אנו דנין דכל השבעה הם רשות. דפירוש זה לא נראה אלי כלל, דהא לא למדנו 'במדה שהיה בכלל ויצא מן הכלל' רק ללמד על הכלל כולו, ואין "ששת ימים" הוא כלל רק הכלל הוא "שבעת ימים", אבל נראה דאי לאו מדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל' לא היינו יכולים ללמד דכל הז' הם רשות, דהא קרא (דברים טז, ח) קאמר דוקא שביעי רשות ולא ששה ימים, ואי אפשר לפרש קרא ד"שבעת ימים" רשות, והיינו אומרים על כרחך אי אפשר לדרוש שהשביעי רשות רק לדרשא אחריני אתא, והשתא דיצא ללמד על הכלל כולו יצא, ואם כן כולם רשות, ושפיר יתפרש קרא ד"שבעת ימים" לומר שכולם רשות:

זו מדה בתורה וכו'. והקשה הרא"ם דאיך דיינין ליה מדה זאת, והלא הכלל באיסור והפרט בהיתר, ואין זה 'מדה שהיה בכלל ויצא ללמד' דלא נקרא מדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד' אלא כשהכלל הוא בדבר שיצא ללמוד שוה באיסור או בהיתר, כגון והנפש אשר תאכל בשר מבשר זבח השלמים וטמאתו עליו" (ר' ויקרא ז, כ) שלמים בכלל כל הקדשים היה, ולמה יצא, להקיש אליה כו', אבל דבר זה – שהכלל הוא באיסור ודבר שיצא לידון הוא בהיתר, הוי יוצא לידון בדבר החדש, דלא גמר כלליה מיניה ולא הוה מכלליה, כדאמרינן בפרק קמא דיבמות (ז.) אשת אח בכלל כל העריות היה, ויצא לידון בדבר החדש להתיר במקום מצוה, ולא גמרינן כלליה מיניה ולא הוא מכלליה, אלא אשת אח דאשתרי אשתרי, והשתא קשיא הכא, ותירץ דהכא לא דמי, דהא 'בדבר שיצא ללמוד' למדנו פירוש הכלל דאינו באיסור, ולא דמי לאשת אח, דהתם הכלל הוא באיסור שלא במקום מצוה, ויצא לידון בדבר החדש, אבל כאן דלא ידעינן מה הוא פירוש הכלל אם "שבעת ימים תאכל מצות" חובה או רשות, ילפינן במדה שהיה בכלל דאינו חובה שפיר. וכך ילפינן, 'שביעי בכלל היה' דסוף סוף כתיב "שבעת ימים תאכל מצות", יהיה חובה או רשות – היה בכלל "שבעת ימים", ויצא מן הכלל ללמד וכו', כך תירץ הרא"ם. ואין דבר זה נכון כלל, שלא נקרא זה 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל' אם לא באנו ללמוד רק פירוש הכתוב של "שבעת ימים תאכל מצות", אבל הפירוש הנכון שאין זה נקרא הכלל באיסור והפרט בהיתר, שאפילו יהיה פירוש "שבעת ימים תאכל מצות" מצוה – גם 'היתר' נקרא, כי לא שייך במצוה איסור, ולא אמרינן שהכלל באיסור והפרט בהיתר רק אצל אשת אח, שהכלל באיסור לגמרי והפרט בהיתר, ולא כהאי גוונא. לכך למדנו במדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל' שאכילת מצה של שבעת ימים אינו מצוה רק רשות, וזה נכון:

תלמוד לומר בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. פירוש דהוי ליה למכתב (בפסוק יח) 'בראשון בארבעה עשר בערב עד יום האחד ועשרים בערב תאכלו מצות', אי נמי דהוי למכתב 'בראשון בארבעה עשר תאכלו מצות בערב עד יום האחד ועשרים', שבלשון זה לא היה מחולק ערב ארבעה עשר משאר ימים, ומדכתיב (פסוק יח) "בערב תאכלו מצות" משמע דבערב בלבד תאכלו מצות. בשלמא "שבעת ימים תאכל מצות" למדנו בדבר שהיה בכלל שבא ללמדנו על הכלל כולו, אבל "בערב" לא היה בכלל, כי לא היה בכלל רק "שבעת ימים", ולפיכך "בערב תאכלו מצות" נשאר במצוה כמו שיתבאר (אות מג). ואין להקשות דלכתוב "בערב תאכלו מצות" לומר דבערב הוא חובה, ואם כן ממילא דכל שאר הימים רשות, דאי כל הז' הם חובה למה צריך "בערב", דהא הכל חובה, דאין זה קשיא, דהא אף על גב דהוי כל שבעת ימים חובה צריך למכתב "בערב", דלא נזכר הלילה בקרא, דלא כתיב רק "שבעת ימים", וקרא אתא ללמוד שהלילה ראשונה חובה ושאר לילות רשות, אבל הימים כלם חובה:
ואין לומר גם כן דאדרבא נימא איפכא, "בערב תאכלו מצות" בכלל "שבעת ימים תאכלו מצות", ולמה יצא – לומר מה לילה ראשונה חובה אף כולם, דזה לא יתכן, דהרי הלילות לא היו בכלל "שבעת ימים" כלל, דלא כתיב רק "שבעת ימים", כמו שיתבאר לקמן (אות מג). והרא"ם תירץ דאין לדרוש ד"בערב תאכלו מצות" יצא מן הכלל, דאם כן למה צריך "בערב", דהא בלאו הכי חובה, דקרא ד"שבעת ימים תאכל מצות" מסתמא בחובה אם לא דילפינן מ"ששת ימים תאכלו מצות" (דברים טז, ח) דהוי רשות, ותו ליכא למילף דהם חובה כיון דילפינן שהם רשות. וקשיא לדבריו שאם כן לא היה בא ללמד על הכלל כולו, שהרי "בערב" נשאר חובה, ואם כן מנא לן למידרש במדה זאת שבא ללמד על הכלל – אחר שלא נוכל לומר דבא ללמד על הכלל כולו שהוא רשות, שהרי הערב הראשון חובה, וכמו שנשאר הערב הראשון חובה – כך שאר ימים הם חובה, חוץ מן יום השביעי, דאין ללמוד על הכלל אלא במקום שנוכל ללמוד על הכלל כולו, וכאן אי אפשר ללמוד על הכלל כולו, אלא דלא היה "בערב" בכלל "שבעת ימים", כמו שנתבאר, וזהו נכון:
והקשה הרא"ם לא לכתוב קרא ד"שבעת ימים תאכל מצות", והשתא לא צריך קרא גם כן ד"ששת ימים", ולא צריך לכתוב רק "בערב תאכלו מצות" כיון דכל ז' רשות הוא, ויראה לומר דלכך אתא "שבעת ימים תאכלו מצות", דבפרק כל שעה (פסחים לח ע"ב) איכא ברייתא דמפיק קרא ד"שבעת ימים תאכלו מצות" להוציא חלות תודה ורקיקי נזיר, דיליף מצוה הנאכלת כל ז', יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שנאכלת ליום ולילה אחד. ועוד נראה, דבא ללמד כי כל השבעה הם רשות, ולא תאמר שאם יאכל מצות עובר ב"בל תוסיף" (דברים ד, ב), לכך כתב שהוא רשות. ואפילו לרבא דסבירא ליה במסכת ר"ה (כח ע"ב) דלעבור בבל תוסיף שלא בזמנו צריך כונה שעושה לשם חובה, אבל שלא בכונה לא עבר שלא בזמנו, והשתא ממה נפשך – אם מכוין למצוה למה לא יעבור, ואם אינו מכוין לשם מצוה – למה יעבור, דנראה אלי כיון שנקרא "חג המצות" (להלן כג, טו) אפילו מכוין למצוה אינו עובר, דכיון שהכתוב אומר "שבעת ימים" הם רשות לאכול בהם מצות, אם אוכל בהם מצות אפילו לשם חובה – אין כאן איסור, כיון שהתורה נתנה רשות לך אם אתה רוצה לאכול אכול – אם הוא אוכל לשם מצוה אינו עובר בבל תוסיף, כך יראה:
והקשה הרא"ם דלמה לא אמרינן דקרא ד"שבעת ימים תאכלו מצות" אתא למילף 'ולא חמץ', ולאו הבא מכלל עשה עשה (פסחים מא ע"ב) לעבור על אכילת חמץ לאו ועשה, ולא מצאנו זה בשום מקום דעובר בעשה ולאו אם אוכל חמץ, ואין זה קשיא, דאיך יתכן לומר דאתי ללאו הבא מכלל עשה, דמדכתיב "תאכלו מצות" לא נוכל למילף שלא לאכול חמץ, דאם כן נלמוד דכל דבר אסור לאכול כל ז' חוץ ממצה, דדוקא קאמר "שבעת ימים תאכלו מצות" ומשמעות דלא נאכל פירות גם כן, דגם הוא אינו מצה, ולמה נאמר "שבעת ימים תאכלו מצות" 'ולא חמץ', דאטו 'לא חמץ' כתיב בקרא, ואם תאמר דאין הכי נמי שלא יאכל כי אם מצה, אם כן אסר לו לשתות, וימות בצמא. והא דדרשינן (זבחים לד.) "זאת החיה אשר תאכלו כל מפרסת פרסה" (ויקרא יא, ב-ג), ודרשינן דאתא ללמוד "זאת אשר תאכלו" ולא טמאה, ולאו הבא מכלל עשה – עשה, התם שאני, דכיון דכתיב "זאת החיה כל מפרסת וכו'", ודרשינן אבל חיה שאינה מפרסת לא תאכלו, וכאן נמי אילו כתיב 'שבעת ימים תאכלו לחם מצה', למדנו מזה אבל לחם שאינו מצה – והיינו לחם חמץ – לא תאכלו, אבל לא כתיב רק לאכול מצה, ומשתמע דלא תאכלו מידי דלאו מצה הוא, ולא כתב איסור חמץ יותר ממידי אחריתי, ולכך אי אפשר לומר כאן דבא המקרא ללמוד לעבור בעשה באכילת חמץ:

שהיא בנפשה ובדעתה. דאם לא כן "ההיא" למה לי, אלא דוקא כשהיא בהווייתה, ולא כשאינה בהווייתה, והיא אנוסה או מוטעת:

פסוק טז

מקרא שם דבר. פירוש שאין המ"ם היא לבינוני מפעיל, דאם כן היה המ"ם בפתח, אבל "מקרא" שם דבר על הקריאה, שהרי יש לקרותו קודש לאכילה ושתיה, ועל אותה קריאה אומר "מקרא קודש":

לא יעשה בהם אפילו על ידי אחרים. הרמב"ן הקשה על זה שאלו 'אחרים' – אם ישראל הם, בעצמם הם מוזהרים, ואם אותו ישראל הוא מוטעה או שוגג – הרי עובר ב"לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד), ואם 'אחרים' הללו גוים – אין אנו מוזהרים על מלאכת גוי, ולפי הנראה דאין זה קשיא, אף על גב שהוא עצמו מוזהר – כאן עובר בלאו אף המניח לישראל לעשות מלאכתו:

דאפשר לעשותן בערב יום טוב. ומשמע דאי לא קרא היו מכשירין מותר אפילו אפשר לעשותן מערב יום טוב, ואם כן אוכל נפש דאין כאן מיעוט מותר אפילו אפשר לעשותן בערב יום טוב. וקשה, דבפרק המצניע (שבת צה.) אמרינן החולב והמחבץ והמגבן לרבי אלעזר ביום טוב לוקה, וראבי"ה תירץ דלאו דווקא מכשירין דאפשר לעשותן מערב יום טוב הוא דקאמר, [ד]הוא הדין אוכל נפש נמי, אלא דנקט מידי דכך הוא רגיל לעשות, וסתם מכשירין אינם מתקלקלים אם יעשו אותם בערב יום טוב. ותימה דכיון דאין חלוק בין "הוא" ובין מכשירין מאי ענין מכשירין להכא, ומנא ליה לתנא הך סברא לומר דאין חלוק בין אוכל נפש ובין מכשירין, ולמה לא נאמר מדאצטריך לאסור מכשירין ש(אי) אפשר לעשותן מערב יום טוב, שמע מינה דאוכל נפש אף על גב שאפשר לעשותן מערב יום טוב שרי, ונראה דודאי אין הכי נמי, דכל אוכל נפש דאף על גב שאפשר לעשותן בערב יו"ט – שרי, וטעמא דמלתא כי דרך אוכל נפש אדם עושה אותו כל שעה שירצה לאכול, לכך שרי. אבל החולב והמחבץ והמגבן, דאין דרך שעושה אותו בכל שעה שרוצה לאכול, אבל הוא עושה אף שלא לצורך אוכל נפש אם יצטרך לבסוף אף על גב שאין צריך לו עתה, ואין זה מקרי 'אוכל נפש', דלא מקרי 'אוכל נפש' אלא מה שהוא עושה אותו לאכול אותו לצרכו מיד. ולפיכך בקוצר אף על גב שהוא רוצה עתה לאכול, כיון דקצירה בעצמה אין דרכה לאכול מיד – אסור, דבעינן מידי שהוא אוכל נפש שדרכו לעשות משום אוכל נפש עכשיו, כגון אפייה או בשול, שפירוש "אשר יאכל לכל נפש" המלאכה שהיא עומדת לאכול, ובשביל שיהיו אוכלין מיד עושין אותו, כמו האפיה, שכל עוד שהאפיה קרוב אל האכילה הלחם יותר טוב, וכהאי גוונא אמרינן דהוא אוכל נפש. אבל הקצירה שאין עשייתה בשביל לאכול אחר הקצירה, רק שהוא קוצר בזמן קצירה וכשיהיה צריך יהיה אוכל, אין זה "אשר יעשה לכל נפש", שרוצה לומר אשר דרכו לעשות לאכילת נפש. וכן המחבץ והמגבן, אין עושה גבון זה בשביל לאכול מיד, שודאי דבר שצריך לעשות אותו בשביל אוכל נפש – ואפילו אפשר לעשותו מערב יום טוב – שרי לעשות ביום טוב, שעיקר שהתירה התורה אוכל נפש בשביל שדבר כזה אין נעשה מקודם, ולכך מותר לעשות ביום טוב אף על גב שאפשר לעשות מערב יום טוב, והכי נמי דבר שדרכו להיות נעשה שלא לאכול מיד, אפילו אם אין לו עתה דבר, כגון קצירה, אפילו אם אין לו פירות לאכול – אסור לקצור, דסוף סוף לא שייך בזה "אשר יאכל לכל נפש", כי אין דרך לקצור לאוכל נפש, רק קוצרין בזמן קצירה, וכן הוא נכון:

אפילו לבהמה. כרבי עקיבא דפליג אדרבי יוסי במסכת יום טוב (ביצה כא ע"ב) דהלכה כר' עקיבא מחבירו (עירובין מו ע"ב), ולא כרבי יוסי דפליג ארבי עקיבא. אף על גב דתנן סתם מתניתין (חלה פ"א מ"ח) עיסת כלבים – בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפת ביום טוב, ומשמע אם אין רועים אוכלים ממנה אין נאפת ביום טוב, על כרחך אין ראיה מהך מתניתין, דהא לגרסת רש"י סבר המקשה למימר בפשיטות דמותר לעשות אוכל נפש לבהמה, דמקשה 'והא חזו לכלבים', ומשמע היכי דחזי לכלבים שרי, וכי לא הוי ידע סתם מתניתין של עיסת כלבים, על כרחך דהך מתניתין איירי שאין דרך לתת לכלבים פת חמה, ויש להם פת אחר, ולשו עיסה זאת להאכיל אותם אחר יום טוב, ולפיכך אסר לאפות אותה ביום טוב אם אין הרועים אוכלין ממנה, והשתא ניחא. והרב זרחיה [הלוי] ז"ל תירץ דאפשר לתת לכלבים בלא אפיה:

פסוק יז

שלא תבא לידי חימוץ. פירוש שלא תאמר כיון שאינו מוזהר רק על החמץ, אם יהיה חמץ יבער אותו, לכך אמר "ושמרתם את המצות" שתהיו נזהרים שלא יבואו לידי חימוץ, ולפיכך אם ראה שתפח העיסה תלטוש בצונן, ולא יעכב העיסה עד שיחמץ, אף שרוצה לשרוף אותה כשתחמץ. ודלא כפירוש הרמב"ן:

כדרך שאין מחמיצין וכו'. כלומר בודאי פשטיה דקרא אתא שלא יחמיץ את המצה, דהא 'מצה' כתיב, ומדהוציא בלישנא "ושמרתם את המצות", והוי ליה למכתב 'תשמרו מחמץ', מאי "ושמרתם את המצות", אלא לדרוש דכשם שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות. ואם תאמר מאי ענין זה לזה שתולה המצוה במצה, דטעמא דשייך במצה לא שייך במצוה, ומכל שכן שדבר תימה שרש"י הביא מדרש זה (מכילתא כאן) תוך פירושו, והוא רחוק מאוד מפשוטו, יראה דודאי טעם אחד לשניהם, כי אסרה התורה החמץ (פסוק טו), ואסרה גם כן העיכוב עד שתבא לידי חימוץ, שהרי לא הספיק להחמיץ. וענין זה היה מפני שנגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא הספיק עסתם להחמיץ (הגדה של פסח). ומאחר שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים אין כאן עיכוב, כי מעשיו במהירות ובכח גדול עד שאין כאן עיכוב. והענינים השכליים פעולתם שלא בזמן, לפי שהם אינם תחת הזמן ואינם פועלים בתנועה שממנה הזמן, ולפי מדריגת חשיבותם פעולתם בלי זמן. ולכך ציווה שאין מחמיצין את המצה להודיע כי פעולת השם יתברך בלי זמן כלל. ואף מצות אלקים, שהיא דבר ה', 'הבא לידך אל תחמיצנה', כי דבר ה' הוא מוטל עליו לעשות בלי זמן, לא כמו דברים של חול שהם גשמים שהם תחת הזמן נתונים, אבל אלו דברים אינם תחת הזמן, וצריך לעשות אותם מיד. וזהו דעת חכמים כאשר תדקדק בהם. ואם הוא מחמיץ את המצוה פוגם את המצוה כאילו היתה דבר שהוא תחת הזמן. ומזה תבין כי מה שאין מחמיצין את המצה ואת המצוה ענין אחד הוא, שאין שם ענין זמן באלו דברים. ואלו דברים הם דברים ברורים מאוד למבין, והארכנו בהם בספר גבורות ה':

פסוק יח

והלא כבר נאמר וכו'. ואין להקשות דהא הך קרא (פסוק טו) איירי ברשות (רש"י שם), ואם כן מאי נפקא מיניה בזה אי לא הוי בכלל לילות, ואין זה קשיא, דהא עיקר קרא (פסוק טו) לא אתיא רק על אכילת חמץ שאסר כל ז', שמה שכתוב (שם) "כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי" גם כן לילות בכלל, ואי לאו האי קרא דכתיב "עד יום האחד ועשרים לחודש בערב" הווא אמינא הא דכתיב (ר' פסוק טו) "שבעת ימים תאכל מצות" היינו ימים ולא לילות, ממילא "כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי" גם כן ימים ולא בלילות. ואפילו אם היה משמע אף בלילות מדכתיב (פסוק טו) "מיום הראשון עד יום השביעי" מכל מקום לא משמע כלל לילה הראשון, דלא כתיב רק "מיום הראשון עד יום השביעי", לכך כתב לך (פסוקנו) "בארבעה עשר לחדש בערב עד האחד ועשרים בערב" והוי לילות בכלל, וממילא לענין אסור חמץ נמי לילות בכלל, כי לכך כתב בקרא "בראשון בארבעה עשר בחודש בערב תאכלו מצות וגו'" ללמוד על הלילות (כ"ה ברא"ם). אף על גב דלגופיה אין צריך, דהא רשות הם, רק ללמוד לך דהכתובים שמדברים באסור חמץ כמו "כי כל אוכל חמץ" (פסוק טו), וכן "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (פסוק יט) מדברים בלילות גם כן. ואם תאמר והלא קל וחומר, ומה ליל שני שאינו בקום אכול מצה – ישנו בבל תאכל חמץ, ליל ראשון שישנו בקום אכול מצה אינו דין שישנו בבל תאכל חמץ, על זה אמרו (פסחים כד.) אין מזהירין מן הדין. ועוד, מה לליל שני שיש קדושה לפניו, תאמר בליל ראשון שאין קדושה לפניו:
ואם תאמר אם כן איך נוכל למילף דבא שביעי למילף על הכלל כולו שיהיה רשות (רש"י פסוק טו), והרי יש בהך כללא הערב שהוא חובה, ויראה לומר דשפיר נוכל למילף שכל הז' ימים רשות אף על גב שהערב הוא חובה, [ד]לא איירי הכתוב רק בימים, ואף על גב דמדכתיב (כאן) "עד יום האחד ועשרים" למדנו שהכתוב של "שבעת ימים תאכל מצות" איירי אף בלילות, מכל מקום קרא ד"שבעת ימים" לא איירי רק בימים ולא בלילות. ויתורץ השתא דלמה לי קרא (פסוק טו) ד"שבעת ימים תאכלו מצות", דהא מצינו למילף דשביעי היה בכלל קרא זה, דכתיב "עד יום האחד ועשרים לחדש", דהא לא מצינו לומר כך דבא ללמוד על הכלל כולו, דהא "בערב" הוי חובה, והווא אמינא כמו דלא מצי למילף על "בערב" דהוי רשות הוא הדין דלא מצי למילף על כל שאר הכלל דהם כלם רשות, לכך בעי קרא ד"שבעת ימים מצות תאכלו" דלא נזכר רק הימים, דהשתא מצינו למילף דכולם הם רשות, והשתא אתא שפיר דיצא ללמוד על הכלל כולו. וכל הכלל של "שבעת ימים תאכל מצות" לא איירי בחובה, לומר דחייב לאכול מצה כל ז' ימים, דבהא קרא לא איירי לגמרי לענין חובה, אבל "בערב תאכלו מצות" הוא דאיירי בחובה בודאי:
ואין לומר דגם בערב ראשון הוא רשות, ובא הכתוב למילף על אכילת חמץ דהוא אסור אף בלילות, דכבר אמרנו למעלה (ריש אות לה) דהוי למכתב 'בראשון בארבעה עשר לחדש בערב עד אחד ועשרים ועשרים יום בערב תאכלו מצות', ולא הוי ליה לחלק בין "בערב" ל"עד אחד ועשרים יום בערב", כיון שהכתוב בא להגביל מיום זה עד יום זה – לא הוי להפסוק לכתוב "תאכלו מצות", רק הוי למכתב '(בט"ו) [בארבעה עשר] לחודש בערב עד אחד ועשרים יום לחודש תאכלו מצות', אלא לכך כתב "בערב תאכלו מצות" ללמוד שבערב הוא חובה. ועוד, בודאי היכי שכתוב "שבעת ימים תאכלו מצות" יש לפרש ברשות, מפני שכל אדם דרכו לאכול לחם בשבעה ימים, ומפני שאסור לאכול חמץ אמר הכתוב "שבעת ימים תאכל מצה", מפני שמדבר בהוה, שדרך לאכול לחם בשבעת ימים, ואין אדם בלא לחם שבעת ימים, ושפיר "שבעת ימים תאכל מצות", אבל כאן שאמר "בערב תאכלו מצות", אי אפשר לפרש רשות:

תוכן העניינים

גור אריה על שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה