גור אריה על דברים· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]
פרק כו · פסוק טו
כאשר נשבעת לאבותינו לתת לנו וקיימת. פירוש, שאין "נשבעת לאבותינו" דבוק אל מה שלפניו (אל) "ואת האדמה אשר נתת לנו" הקודם לו, דהא לא נשבע שנתן לנו. וגם אינו דבוק אל "ארץ זבת חלב ודבש" הבא אחריו, דלא נשבע הקדוש ברוך הוא לתת להם ארץ זבת חלב ודבש. לכן פירושו "כאשר נשבעת לנו" 'וקימת', וזאת הארץ היא "ארץ זבת חלב ודבש". והשתא "כאשר נשבעת לאבותינו" דבק שפיר אל "ואת האדמה שנתת לנו":