אור ברסלב
גדולת מרדכי סימן כד

גדולת מרדכי· רבי מרדכי רבינר

סימן כד

סימן כג

וזאת אשר השיב הרב הגדול דק"ק בוסק להרב הגדול דק"ק בירז בענין דקוצו של יוד הנ"ל:

גיה"ק קבלתי בדבריו הישרים בסברא ומלתא בטעמא ואמרתי אך שפתים ישק זמותי בל יעבור פי אסתגר בקמייתא אך בקשתי אל יחר אף אדוני ואדברה אך הפעם וסהדי בשחקים שאין דעתי ח"ו לקנטר אך כבוד האדם חקור דבר להשתעשע בדבריו עד שתהיה רווחא שמעתתא והנה כבודו דמר נקיט נפשיה בקצירה במועט מחזיק המרובים להיות טבא חדא פילפלא חריפתא ממלא צנא דקרי ודקרי לה מאי קארי לה שלא להיות פ"פ לבע"ד לחלוק אבל מה נעשה קטיע לישנא שאי אפשר לן בקצירת האומר לברר דברינו ע"כ אהלך ארוכות וקצרות למען ירוץ קורא בו וזה יצא ראשונה והנה כתב מר על מה דפשיטא לי מדקאמר מפני מה ראשו של יוד כפוף מסתמא היה ידוע להם הצורה שיהא ראשו השמאלית כפוף וכתב כת"ר דמר וז"ל לא קשה כלל חדא דאפשר מחמת שנהגו היה להם רוב פשיטות והיו נותנים טעם אף למנהג ועוד באמת אינו מוכרח לפרש ראשו כפוף על קוצו השמאלית דהא ברא"ש הלכות ס"ת פירש דיוד כפוף קאי על רגל ימיני הגם דיוכל לדחות ולומר דהרא"ש קאי על לשון הפסיקתא ועוד אפשר לומר לדעת רש"י דצורת יוד עצמה היא כפופה ולא יעשה כנקודה לבד או שלא יתחיל באמצעיתה של גג (נ"ל דהציור כזה $$ציור בספר$$) הגם דבמרדכי פ' הקומץ לא משמע כן אך הנלענ"ד כתבתי לפי פירש רש"י עכ"ל דמר:

והנה מ"ש מורינו דאפשר מחמת שנהגו היה להם רוב פשיטות והיו נותנים טעם למנהג כמו בתליית כרעיה דה"י לדעת מהרי"ק ע"כ. נראה לכאורה דלא דמו אהדדי ואדרבא משם נראה חיזוק לדברינו דלדעת מהרי"ק מאמר רב אשי חזינא לספרי דווקני דחטרי כו' ותלו לכרעיה דה"י כו' קאי על הפועלים העושים שנוהגים כן דהא לא אמר מפני מה גגיה דחית מחוטר ותלוי כרעיה דה"י משום שאם אמר כן ה"א דצורת האות בדוקא הוא כן על כן תלה הדבר בפועלים שמשמעו שנוהגים לעשות כן אבל כאן אומר מפני מה ראשו כפוף פשט משמעו צורת היוד ראשו כפוף ע"כ שואל מפני מה צורתו כך כמו בהבונה מ"ט כרעיה דקוף תלויה ע"ש וכדי לפרש שיחתי בבירור יש לנו דוגמא וראיה לזה דבמסכת ר"ה (דף ט"ז) שואל למה תוקעין ופריך למה תוקעין רחמנא אמר תקעו כו' אלא למה תוקעין כו' וחוזרין כו' כשהן עומדין ולכאורה אפי' אמר רחמנא תקעו יכול לשאול הטעם כמו ששואל בברייתא מפ"מ אמרה תורה הביאו עומר כו' ומפ"מ אמרה תורה הביאו שתי הלחם כו' וא"כ מה פריך כאן. אך לשאול הטעם על דין תורה לא היה לו לנקוט בלשונו לשאול על האנשים הפועלים המחויבין ע"פ פקודת המלך מפני מה עושין כן הא המלך ציוה וגזר עליהם לעשות אלא שייך לשאול מפ"מ ציוה המלך כך וכן כאן לא שייך לשאול מפני מה כופפין ראש היוד משום דכך נמסר מסיני בכתב ורחמנא אמר לעשות כן אלה המצוות כו' וע"כ שואל מפ"מ ראשו כפוף למה נמסר צורתו כך משא"כ התם דחזי לספרי דווקני כו' ושאר סופרים אין כותבין כן ליכא למימר דנמסר כך דוקא ע"כ שואל מ"ט חטרו כו' ותלו כו' דהא כו' ר"ל מ"ט נוהגין לעשות כן וא"כ שינוי הלשון ראיה לדברינו וכמ"ש למר דהיה ידוע להם צורת היוד שראשו כפוף לשמאל אך מה שכתבתי בלשוני לשון מנהג בזה לא כתבתי אלא לפי מ"ש מר דמחמת שנהגו כך היה להם רוב פשיטות והיו נותנים טעם למנהג כמו בתלית כרעיה דה"י עכ"ל דמר הרי שתלה מר במנהגו של עולם אבל דעתינו אינו נוחה בזה משום דאי אפשר לומר דאתיה ממנהגא מדעת עצמם לשנות מה שנמסר למשה בסיני ולהוסיף לחטור גגו דחית ולתלות כרעיה דה"י דהא כתיב אלה המצוות שאין הנביא רשאי לחדש דבר כמו באותיות מנצפ"ך בשבת ובמגילה ופשיטא לחדש ולהוסיף מעצמם הא ודאי אין אות אלא כפי שנמסר בצורתו ועליו אין להוסיף ולגרוע כי זולתו האות מקולקל ופסול ואיך שייך לקרותם בשם ספרי דווקני שהם מדקדקין במה שעושים מעצמם שלא כדת ועוברים על הדת הם ולא מדקדקין אלא ע"כ לא מעצמם נהגו כך אלא דחי"ת פשוט וחי"ת מחוטר נמסר מסיני אלא דמחוטר הוא לדקדוק יותר לפי הרמז שבו ורשות לכתוב כמו שירצה אלא דהמדקדקים נהגו לדקדק כפי שנמסר לדקדוק וע"כ לא היה יכול לומר מ"ט גגיה דחית מחוטר ותליא כרעיה דה"י משום דהיה משמעות הלשון בפשוט דכך הוא דוקא וע"כ שואל על פועלים הנוהגים מ"ט ממילא מובן שיש באופן אחר דאל"כ האיך שייך לשאול מ"ע נוהגים הא מוכרחים ע"פ גזירת המלך משא"כ ביוד דלא שאל על הפועלים אלא מפ"מ ראשו כפוף דמשמעו בפשוט שנמסר צורתו כך כאמור בקוף בהבונה. ובודאי גם דעתו דמר שכתב שנהגו למנהג הוא כמו שכתבתי אך קצר בלשונו אבל לישנא דהש"ס מסכים למה שכתבתי כנ"ל:

ובענין זה נ"ל לפרש מה שאמר רב אשי חזינא להו לספרי דווקני דבי רב דחטרי להו לגגיה דחית ותלו ליה לכרעיה דה"י חטרי להו לגגו דחית כלומר חי הוא ברומו של עולם ותלו ליה לכרעיה דה"י כדבעא מיניה ר"י נשיאה מר' אמי כו' ומפ"מ נברא העוה"ז בה"י מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא ומ"ט תליא כרעיה דאי הדר בתשובה מעיילו ליה וליעול בהך לא מסתייעא מילתא כדר"ל כו' ויש כאן דקדוק כאן אמר דחטרי להו לגגיה דחית וכאן אמר ותלו ליה לכרעיה דה"י ולא אמר בשניהם להו או ליה ולפי דרך לשונם הי' לו לנקוט דחטריה ליה כו' אבל נראה דחטריה להו כו' ר"ל להו לספרי דווקני לפי הרמז שבידם ואחרים אינם מחטרין לכך מדייק להו ואמר ותלו ליה לכרעיה דה"י משום דתליית כרעיה דה"י הוא אליבא דכ"ע ולא דווקא לספרי דווקני והא דאמר ותלו ליה ולא אמר ותליא ליה כו' כיון דלא מפרש טעם על הפועלים העושים כן כנ"ל וא"כ הל"ל ותליא כו' ונראה משום דאיירי בפועלים הנוהגים לחטור גגו דחית ע"פ הרמז שבידם וכן הה"י ע"פ הרמז וע"פ הרמז הוקשה לו למה תולין לכרעיה דה"י ור"ל דכיון דהעוה"ז נברא בה"י שדומה לאכסדרה שפרוצה ברוח רביעית והשלשה דפנות שלמים כן ראוי להיות האות ה"י וא"כ למה תולין כו' ומפרש כדבעא מניה ר"י נשיאה מר' אמי בהבראם בה"י בראם ומפ"מ נברא העוה"ז בה"י מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא ומעתה שואל האמורא ומ"ט תליא כרעיה דה"י דאי הדר כו' ולא אמר תולין כו' ור"ל כיון דלדידיה אתיה מן הכתוב בתורה שהתורה כתבה ה"י יתירה ע"ז בהבראם הרי הוא ככל דקדוקי סופרים שלמדו חז"ל מן המקראות היתרים או מן תיבות או אותיות יתרים כגון לטוטפת וכגון וכתבתם כתיבה תמה וכגון וקשרתם וכמה וכמה דינים התלוים כהררים בשערה בכל תלמודא דידן מנלן מנה"מ וא"כ תורה אחד היא לכולם ומ"ט תליא כרעיה קשה על כלל ישראל ומחדש טעם דאי הדר בתשובה מעיילי ליה כו' ועפ"ז ניחא דבהא כ"ע שווין וניחא גם לספרי דווקני שכותבין ע"פ הרמז. הרי מדברינו סייעתא לדמר דתליית רגל הה"י הוא לכולנו ולא דווקא לספרי דווקני כמ"ש כת"ר עתה באגרת האחרון אולם באגרת הראשון היה כתוב כמו שהעתקתי במכתבי השלוח ממני לכת"ר וע"כ היה לו תמיה כמבואר שם ואולי היה שם טעות המעתיק כי כל מכתביו דמר ע"י מעתיק הם:

ונחזור על הראשונות דאם אומר על הפועלים העושים מורה שנוהגים לעשות כן ואם על האות למה האות כן הוא מורה שכך הוא צורת האות וכמו שהוכחנו ולפ"ז מדוקדק היטב בלשון רש"י שפי' ד"ה חטרי לגגיה דחית לגגו של חית עושין למעלה כעין חוטר כו' ותלו לכרעיה דה"י רגל הפנימי של ה"י תלוי באויר ואינו דבוק לגגו עכ"ל הרי דשינה בגגו דחית פי' על העושין ובכרעיה דה"י לא פירש על העושין אלא רגל הפנימי של ה"י תלוי ואף שכתוב בגמרא ותלו לכרעיה דה"י כו' אעפ"כ לא פירש על העושין אע"כ פירוש הגמרא הוא כדכתיבנא ותליית רגל הה"י הוא לכולנו ולא לספרי דווקני דווקא וע"כ פירש רגל הפנימי של ה"י תלוי כו' דמשמע שצורת האות כך הוא לכולנו הרי משמעות רש"י ולשונו ראי' לדברינו שחילקנו בין אם מוסב על הפועלים העושים ובין אם מוסב הלשון על האות עצמו וכנ"ל והרי ביוד שואל ומפ"מ כפוף ראשו כו' משמעו דצורת האות כך הוא וכנ"ל ואין לומר דאין למדין מן האגדה וכמו שהביא התוי"ט בברכות (פ"ה משנה ד') בשם הירושלמי אין למדין מן ההלכות ולא מן האגדות כו' אלא מן הגמרא ע"כ ובאמת הבאה"ט באבן העזר הביא זה להשיג על הפר"ח ע"ש אך הוא כבר מושג בספר באר יעקב ע"ש וסוף דבריו דאין למדין מן האגדות הנאמרים במדרשים חוץ לש"ס ולא על מה דאיקבע בש"ס וראיתו מהרא"ש בנדרים (פ"ט סימן ב') וז"ל וכן מוכח מפרק אלו נאמרין דאמר פרעה ליוסף התר שבועתך מדאיקבע בש"ס ש"מ דהלכתא היא ע"ש:

ומה שכתב מורינו ועוד באמת אינו מוכרח לפר ראשו כפוף על קוצו השמאלית דהא ברא"ש הלכות ס"ת פירש דיוד כפוף קאי על רגל ימין הגם דנוכל לדחות ולומר דהרא"ש קאי על לשון הפסיקתא עכ"ל לכאורה פשוט הוא דאי אפשר לומר דקאי על לשון הגמרא מפ"מ ראשו כפוף דמשמעו דפניו כפוף למטה דמסיים הטעם מפני שצדיקים שבו כפוף ראשיהם כו' ועיין רש"י ראשיהם כפופים דמתבייש מחבירו ע"כ ופשוט הוא בטבע דבושה הוא בפנים כופפים הראש שיהא פניו למטה והשם מוכיח בושת פנים וזה פשוט דלימין האות הוא אחור ולשמאל הוא פניו וכמבואר במאמר דדרדקי בהבונה וא"כ בודאי ליכא לפרש ראשו כפוף ארגל ימין וע"כ הרא"ש קאי על לשון הפסיקתא ולא דחוי קמדחינא אע"כ מוכח כן וגם שם פירוש הרא"ש קצת תמוה משום דמסיים הפסיקתא ונהפכו כל פנים לירקון אלא דאפשר לישב:

ומ"ש כת"ר ועוד אפ"ל לדעת רש"י דצורת יוד עצמה כזה $$ציור בספר$$ הוא כפופה ראשה ולא יעשה כנקודה לבדה או שלא יתחיל באמצעיתה של גג הגם דבמרדכי (פ' הקומץ) לא משמע כן אך הנלע"ד לפי פרש"י כתבתי עכ"ל. ממילא לרש"י לא משמע כלל קוצה השמאלית קשה הא רש"י בד"ה קש"י פירש רגל ימינו של יוד מדקאמר ימינו מכלל דאיכא שמאלו דאל"כ ימינו ל"ל דה"ל לפרש רגלו של יוד וימינו ל"ל מכלל דאיכא שמאלי ומנ"ל לרש"י דאיכ' שמאלי אע"כ מדרשא דכפוף ראשו וא"כ מוכח מדברי רש"י גופא כהמרדכי. ובאמת כבר כתבתי מרש"י זו בכתב השלוח ממני אך דאדרבא דברי רש"י זו סיעתא דמר הוא ור"ל רגל ימינו של יוד שיהא הרגל ימינו של יוד ולא באמצע ולא בשמאל ובא לפרש דלא תימא מה שתירץ לא נצרכה אלא לקוש"י ר"ל דנחסר הקוץ צריכה המשנה לאשמעינן דמעכב דזה ודאי לא ס"ד דרב דצריך המשנה לאשמעינן דזה ודאי פשיטא לכ"ע דאין זה אות אלא נקודה בעלמא וכקושית התוס' לפי הבנתם בדברי רש"י אך באמת רש"י גופי' מישב זאת דרב לא מתרץ בנחסר הקוץ אלא מתרץ שצריך לאשמעינן בקוש"י שיהא לימין דוקא כנ"ל ולפ"ז מדויק דברי רש"י בקוש"י הא נמי פשיטא שפירש הא לא נעשית האות ולא פירש הא לא נעשית אות משום דמזה היה משמע דרב איירי בנחסר הקוץ וע"ז פריך פשיטא דאין זה אות אלא נקודה בעלמא ולפ"ז היה תירוץ רב חמור מאוד דמה היה ס"ד מתחילה לתרץ כן וע"כ פירש דאין זה האות ור"ל אות הוא אלא דאין זה האות הידוע כיון שאין הרגל לימין אלא באמצע או בשמאל אך הוא דמות אות בעלמא אך קשה אי דעת רש"י דליכא לפרש דעת המתרץ לא נצרכה אלא לקוש"י היכא דנחסר הקוצו אף דמשמעות הפסוק ונער יכתבם אפילו בלא הקוצו משמע נמי יוד דחקינן לפרש דהפסוק כעין יוד קאמר מחמת גודל הידוע ומפורסם לכל שהרגל הוא עיקר בצורת האות ופשיטא הוא כל כך עד דליכא לאסוקי אדעתיה לתרץ דהמשנה אצטריך לאשמעינן זאת מחמת שעינינו רואות בכל יום שכל היודין כתובים בראש ורגל ובלעדו לא ירים איש את רגלו א"כ הא הידיעה והפרסום זו בעצמה הוא שהרגל הוא לימינו של יוד וכמו ששואל מפ"מ ראשו כפוף דמשמע שהיה מפורסם וידוע אצלם וכפירוש דמר שיהא לימין דליכא למימר מחמת מנהג בעלמא כדפרישנא לעיל ובודאי כמו שהכל כותבין כך נמסר לנו מסיני וכיון דמפורסם שהוא לימין האיך אסיק אדעתיה לתרץ כן דאיצטריך מתניתין לאשמעינן דמ"ש האי פירסום מהאי פירסום אע"כ כוונת רש"י לפרש דברי רב המתרץ לא נצרכה אלא לקוש"י דנחסר הקוץ וס"ד דאם לא אשמועינן במתניתין דמעכב ה"א דיהא כשר מפסוק ונער יכתבם וא"כ שפיר למדו התוס' והמרדכי כי הפשט ברש"י והקשו עליו ע"ש. וכיון דדעת רש"י לפרש דנחסר הרגל הו"ל לפרש סתם דנחסר הרגל של יוד רגל ימינו ל"ל מכלל דאיכא שמאל ומנ"ל לרש"י דאיכא שמאל אלא ודאי גם רש"י למד פשט דכפוף ראשו כר"ת על עוקץ השמאלי אלא דכאן לא היה יכול לפרש על ראשו כפוף משום דהיה מוכרח לפרש הס"ד דרב המתרץ מפסוק ונער יכתבם שנקודה בלא רגל היא יוד וכנ"ל וכמ"ש במכתבי הראשון:

ובגוף הסברא עצמה אם יש לפרש כפוף ראשו כמ"ש כת"ר נלענ"ד דדרך משל אם עושין קו כפוף כזה $$ציור בספר$$ קו האורך יותר על קו הרוחב תאמר בו ראשו כפוף ממילא קו האורך הוא העיקר ואותו שהוא לרוחב המועט והקצר הוא הכפיפה ואם אותו שהוא לרוחב הוא יותר כזה $$ציור בספר$$ הרי הקו של רוחב הוא העיקר וקו שהוא לאורך הוא הכפיפה ממילא בקוצו של יוד כשמו כן הוא שהוא המועט והראש הוא הגדול ונראה יותר העיקר איך תאמר שהוא נקרא הכפוף והקוץ יהיה עיקר ונהפוך הוא אלא ודאי מדאמר ראשו כפוף ע"כ אצל הראש גופא לצד שמאל יהיה קוץ קצת שנכלל בכלל הראש שעי"ז הראש כפוף לצד פנים למטה יותר מהצד האחור ושפיר נקרא כפוף ראשו צד האחד אצל צד שכנגדו וא"כ אתי שפיר פירושם כמו פניו של אדם שבולט לפניו וכופף למטה מחמת בושה שנקרא כפיפה נגד אחורי הראש. שנגבה ע"י כפיפתו למטה לפניו ובודאי מהנמשל שצדיקים ראשיהם כפופין שיהא דומה להמשל א"א לפרש אלא כפיר"ת וסיעתו וא"ש דברי המרדכי פ' הקומץ. נאום מרדכי:

תוכן העניינים

גדולת מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה