אור ברסלב
גבעת פנחס תשובה עד

גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ

תשובה עד

תשובה עג

על דבר הדו"ד שבין החתן והכלה שנתעורר מדנים ביניהם ונתווכחו בו חכמים חקרי לב ה"ה הרב המאה"ג מוה' יעקב נ"י אב"ד דק"ק ענדיגען ומדינות שווייטץ, וה"ה הרב המאה"ג מהו' יעקב שמואל נ"י אב"ד דק"ק נ"ש כאשר האריכו למעניתם בדברי חכמים וחידותם, ולהיות כי באו לעמק השוה ועלה בהסכמה ביניהם לירד לחוף עניות דעתי ככל אשר היוצא מפי כתבי כן יקום אף כי דרכי להיות נחבא אל הכלים בשגם אפפוני חבילי טרדין מ"מ שמתי פני להשיב מפני הכבוד כאשר הורני ד' לפי קט שכלי וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

תחלה נבאר בנידון החרם הנה בש"ת עה"ג (סי' ע"ד) כתב דאף שלא נכתב דנין אותו כאלו נכתב מפני שבכל המדינות ומימי קדם נהגו לכתוב בח"ח ובשד"א עכ"ל אך לפענ"ד דלא דמי למ"ש בחו"מ סוף (סי' מ"ב) דהכא לענין חרם ושבועה קיי"ל ביו"ד (סי' ר"י) דצריך להוציא בשפתיו אפי גמר בלבו ואפי' אם נכתב וידוע שלא נשבע תני' באשלי רברבי, כדאיתא ביו"ד וסי' רל"ב סעיף י"ב) ובשו"ת רמ"א (סי' ק"ח) ובטו"ז חו"מ (סי' ע"ג) וכ"ז בנכתב דאמרינן בודאי קיבל בפירוש אבל אם לא אמר אפי' הי' דעתו שיכתבו כיון שלא הוציא בשפתיו אינו חל וכ"ש אם לא ידע מן המנהג אף אם לא נימא כסברת הש"ך בחו"מ שם מ"מ איך שייך חלות שבועה וחרם כשלא ידע כלל, ותו דהא כל חרם ושבועה יש לו התרה בחרטה אלא דבשידוכין מקרי כנודר על דעת חבירו כדאיתא ביו"ד (סי' רכ"ח סעיף ך') א"כ כ"ז לא שייך כשלא הוציא בשפתיו ועוד נראה דבנידון דידן גרע טפי כיון שכתבו ח"ח ושד"א לפצות הע"ק כמבואר בפס"ד של הרב אב"ד מנ"ש ולא כתבו ח"ח ושד"א לקיים התנאים יש לדמות למה דאיתא בחו"מ (סי' קי"ב סעיף א') דאפילו באחריות ט"ס אם כתב מקצת אחריות לא אמרינן עוד ע"ס דהואיל ופי' מקצתן מה שכתב כתב ומה שלא כתב לא כתב עכ"ל מיהו בענין החרם הקהלות זהו תלי' בפלוגתת האחרונים כידוע ושומר נפשו ירחק מהם:

ובנידון הקנס שכתב הרב מנ"ש כיון שהגיע זמן ולא בא אינו צריך תביעה והביא ראיה מכתובות (דף נ"ז) דלא נזכר שם תביעה פעם שנית כשהגיע הזמן נראה מדבריו שהבין דאפי' אם שתקה בהגעת זמן ולאחר זמן תובעת מזונות מלשעבר מחויב לשלם לה וזה אינו במשמע דהא אפי' באשה גמורה שהלך בעלה ולא תבעה בו ומכרה נכסי' עצמה לפרנסה אין לה עליו כלום ואיך נימא דמיירי הכא במזונות לשעבר ותו דהתם מיירי מסתמא דשניהם בעיר אחת ואיך נימא שמוטל עליו לתבעה יותר ממנה אלא הפשוט דהתם מיירי במזונות להבא ופשיטא כשתבעה מזונות הוי תביעת נישואין:

ולפענ"ד נראה בפשיטות דלא מקרי עובר על תנאי בלא תביעה וראיה לזה דאי' בתו"מ (סי' ע"ג סעיף ו') בסמ"ע שם דאפי' אם נשבע לפרוע ביום פלוני אינו חייב אלא כשתבעו ואף הט"ז שחולק שם לענין שבועה והביא שם מתשובת הרלב"ח בשם הרשב"א היינו משום דס"ל לרשב"א דאפי' במרווח לו חבירו הזמן מדעתו אינו נפטר מן השבועה א"כ זה דוקא לענין שבועה אבל שניהם מודים דבלא תביעה הוי כמרוויח לו זמן א"כ לענין קנס נמי דמי שתיקתה כמרוויח לו מדעתה וכן קיי"ל לענין שכיר בזמנו דאינו עובר אלא כשתבעו ומ"ש בתשובת מהרי"ו כיון שאינו בא ביום המוגבל הוי כאילו בפנינו ואומר שאינו רוצה לישא אותה היינו ע"כ כשתבעה אותו שיבוא או שהועמד כך ביניהם שיבוא בלא תביעה אבל בלא"ה כיון שהפשוט הוא שא"א שיבוא בהוצאה רבה עם קרואיו בלא ידיעה בתחלה לא מיקרי עובר בשביל שלא תבע הוא אותה קודם זמן הנישואין דכל זמן שלא תבעה היא אותו ולא בא לא מיקרי עובר כנ"ל מיהו כ"ז כתבתי לדינא במקום אחר אבל בנידון דידן אינו צריך לכ"ז דפשיטא כיון שתבע אותה מקודם זמן מה והיא השיבה עוד חזון למועד וגם היה אצל הרב מחמת עשיית החתונה הרי תבע אותה ואם הי' רצונה שיבוא הי' לה להשיבו על מבוקשו קודם זמן החתונה וכיון שתשובתה נשאר מעל א"צ לפנים דלא מיקרי עובר מחמת שהיה לה לתבוע עוד פעם שנית:

ובנידון טענת הכלה שיברר החתן יכלתו ב' אלפים וחצי כי לפי דעתו היה התנאים בפירוש בשעת כתיבת התנאים ט"ז אלא שנכתב סתם להכניס כל אשר לו ואח"כ הגיע לה איזה כתבי שמטה ידו ונשאר בחסר כל לדעתי הדבר מוטל על ב"ד שבעיר החתן לברר הדבר אם יבורר להם על פי סוחרים שבעירו שהוא על מעמדו ואומדנא שלו כימי קדם אזי הדין כמו שכתב הרב אב"ד מק"ק ענדינגין שאם יש עדים שחייב א"ע בע"פ להכניס סך הנ"ל יקיים תנאו אבל בלא עדים אין משמעות הודאה מטענת החתן אבל אם יבורר להם שמטה ידו והפסיד את אשר לו אף אם אין עדים שהי' התנאי מפורש כנ"ל מ"מ כיון שכתב להכניס כל אשר לו היינו שיהי' במעמדו הראשון ואין קפידא אם הפסיד איזה מאות כדרך הסוחרים פעמים משתכר קצת ופעמים מפסיד קצת אבל אם נתרועע יסוד מעמדו אין זה יכול לכוף את הכלה מחמת הקנס ואם לא יוכלו הב"ד לעמוד על הבירור יכולים הב"ד להטיל עליו חרם או אפי' שבועה לפי ענין הרגלים לדבר שיהי' להם בענין הזה כמבואר בחו"מ (סי' ע"ה) ולדעתי א"צ לסברת הרב אב"ד דק"ק ענדנגין משום דהאי ידע והאי לא ידע אלא אפילו בטענת ברי כיון דאין ריעותא בשטר התנאים שנכתב בו קנס ממילא בכל הטענות הויא נשבע ונוטל כמבואר בחו"מ (סי' פ"ב):

ובנידון מ"ש הרב אב"ד מנ"ש לפעור את הע"ק משום הרחבת הזמן וממילא לפי דבריו הכלה פטורה מן הקנס משום דהוי אסמכתא כמו שהאריך בדבריו:

הנה מ"ש בשם כנה"ג (סי' קל"א) דהראב"ד חולק בקבלן אחר המחילה אישתמיטתא מ"ש הכנה"ג תיכף אחר זה דהיינו דוקא נגד הלוה שיוציא אותו מן העק אבל נגד המלוה איו שום דיעה שיפטור הקבלן ולכך הוצרך בתשובת חכם צבי לומר שיכול הע"ק לטעון קים לי כדעת בעה"ת והעיטור דלא הוי קבלן מ"מ לפמ"ש שעיקר החיוב בקנס הוא רק על הע"ק משום דלגבי הצדדים הוי כאסמכתא הם שני הפוכים בנושא אחד ואם עיקר החיוב על הע"ק ממילא דאיני נפטר בהרחבת הזמן כדין קבלן נמצא דבממ"נ לא הפסיד את הקנס וגם העיקר הדבר שכתב דלכך המנהג לכתוב הע"ק הוא להוציא מכלל אסמכתא לא נהירא כלל חדא דמעשים בכל יום דגובין הקנס מן הצדדים עצמם ותו דכבר כתבו הב"ח והש"ך בחו"מ (סימן קכ"ט סעיף ח') דלענין מעשה אין להוציא מן הערב ועוד כמה תשובות בדבר ואין להאריך:

וגם נראה לכאורה כסברת הרב אב"ד דק"ק ענדינגען דבנידון דידן לא דמי להרחבת הזמן כיון דהיה הסירוב מיד בהגעת הזמן ולא נשתדפו נכסי הכלה אחר הזמן ממילא החיוב גם על הע"ת, מ"מ בנידון דידן שתובע את הכלה אין שום מקום הצלה לה מחמת טענה זו:

גם מ"ש הרב אב"ד מנ"ש דטענינן בשבילה קים לי בשביל שהדבר נוגע ליתומים קטנים לא נהירא כיון דהברירה ביד האם להוסיף או לגרוע לה מחמת שהפסידה בסירובה והעיקר כמ"ש הרמ"א באהע"ז (סי' נ') והמנהג פשוט כדעת התוס' והרא"ש משום בושת:

ומ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' ר"י סעיף ט"ז) ומיהו קנין צריך דלא כמ"ש באה"ע כבר כתב בתשובת עה"ג דטעם הק"ס הוא במקום שהקנס הוא יותר מדמי הבושת ואפ"ה לא הוי אסמכתא דיכול לקצוב דמי בשתו בתחלה כפי מה שירצה ממילא הוי ממון גמור הא לאו הכי אם אינו אלא כפי דמי אומד הבושת אין צריך כתיבה כלל ואף דקיימ"ל דאין חיוב על הבושת עד שיכווין כבר כתב בתשובות העה"ג דמה שמכוין להנאתו לא מיקרי אין מתכוין והביא ראיה מלשון רש"י סוף פרק כיצד הרגל ולפענ"ד לא הוצרך לזה דהא מפורש במתני' דכתובות (דף מ"ם) דחייב על הבושת באונס ומפתה אע"ג דלא מתכוין אלא להנאת עצמו:

ועוד נראה דמ"ש הרמ"א בחו"מ דצריך תנין היינו אם לא נכתב עדיין התנאים ואינו סותר למ"ש באהע"ז דודאי כתיבת שו' התנאים בעדים עדיף כמו קנין והיינו שכתב באהע"ז ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות וכו':

ועוד נראה דתועלת הכתיבה דאי מחמת תביעת הבושת היתה נאמנת לטעון שום טענה שצד שכנגדו עבר באיזה דבר שפסקו ביניהם בע"פ וכיוצא בו או שמחל כדין תביעה בע"פ משא"כ בכתיבת שטרי הקנסות יש לו דין שטר דאינו נאמן לטעון שום טענה נגד השטר נמצא דבנידון דידן אם דמי הקנס אינם יתירים על דמי הבושת וכ"ש כשנכתב בשטר אפילו הם יתירים אין בהם משום אסמכתא:

אך מה שכתב הרב אב"ד מענדינגן שצריכה ליתן דמי בושת מחמת טענות של שני זונות לא נהירא לי דדמי למ"ש בשו"ת מהרי"ו (סי' קס"ח) דמי שקיבל על חבירו שמסרו או גנב אצלו אע"פ שלא יכול לברר מ"מ פטור והביאו הרמ"א בחו"מ (סימן תכ"א) ובתשובה שם מבואר יותר וז"ל הואיל ובלשון קבלה הוא אין עונש בדבר וסיים שם מ"מ נראה דיקבל דכוונתו לא הייתה לביישו עכ"ל נמצא גם בנידון דידן הדין כן שתקבל בחרם שלא היתה כוונתה לביישו בזה:

ועל דבר הטענה מאוס עלי מחמת מום זליפת עינים הנה בב"ש (סי' נ') כתב דאם היא אומרת מאוס עלי אין שום כפי' עלי' כשאומרת טענה מבוררת וכו' משמע בלא אמתלא מבוררת אינה נאמנת להפקיע את עצמה מן הקנס תדע דאל"כ תאומן בכל מה שתטעון נגד התנאים במגו דאי בעית אמרה מאוס עלי ומה הועילו בתקנתן וכה"ג הוכיחו התוס' בכתובות (דף ס"ג ע"ב ד"ה) אבל אמרה מאוס עלי וכו' ע"ש אלא ודאי דאינה נאמנת לטעון מחוס עני נגד השטר של הקנס ועל תנאי זה היא חיוב קנס בתחלה שאם תמאן ותמאס בו בלי שום אמתלא תתחייב בקנס דמי בושת אך אם נתנה אמתלא לדבריה אלא שאין אנו יכולים לעמוד על הבירור אם מחמת אמתלא זו הוא מאיס עלי' בזה כ' הרמ"א (סי' ע"ז סעיף ג') דיכולים להשביע אותה על כך אם טענת באמת שמחמת אמתלא זו מאוס עני' ונראה דה"ה לענין קנס צריכה לישבע להפקיע את עצמה מן הקנס הכתוב בשטר וכמ"ש בשו"ת שב יעקב:

אך כ"ז אם נא נתרפא עדיין אבל אם נתרפא אין בדברי' כלום כמפורש באה"ע (סי' נ"ט) שאין גנאי לאיש במומין שכברל נתרפא ואשה אינה מקפדת על זאת עכ"ל וא"כ אין בזה שום אמתלא אם נתרפא ובודאי דבר זה ידוע בעירו ויוכל לברר בקל אם נתרפא ע"פ עדים היודעים ומכירים אותו ואף אם לא נתרפא חין זה אמתלא מבוררת להפקיע חת השטר בלי שבועה וצריכה שתשבע שבאמת מאיס עלי מחמת אותו מום ובפרט לפי מה דפסק רמ"א (בסי' קנ"ד) דאם ידעה בהן אמרינן סברה וקיבלה אף דבנידון דידן היא מתנצלת ע"ז מ"מ נראה דלאו אמתלא מבוררת היא וצריכה שבועה:

וע"ד מה שטוענת הכלה שמחל לה לפי שבשעת כעסו אמר דאם היה התנאים בידו היה קורעם נראה דאפי' אם תאמר קום לי כדעת הפוסקים (בסי' רמ"א) דמחילה מועיל אפי' בשטר וכדעת הפוסקים דמועיל אפי' מתוך כעס מ"מ נראה דודאי אין לחשבו לביטול התקשרות של התנאים דודאי אין בידו לבטל בלתי ידיעת הכלה וגם אין לחשבו למחילת דמי בשתו דוודאי לפי דבריו אם היה קורע התנאים היה הוא מבייש אותה ואיך נימא דמחל לה על בשתו אם היא תבייש אותו אח"כ כיון דבאופן שאמר היה הוא המבייש ולא המתבייש אך לפי טענת הכלה שאמר לה כן והיא השיבה לו כן יקום והיא גם היא תקרע התנאים שלה והוא שתק י"ל דשתיקה כהודאה ונתרצה שתקרע התנאים ומחל על בשתו אלא דעדיין צ"ע גדול אם זה מחשיב מחילה כיון שתלה דבר בקריעת התנאים א"כ כל זמן שלא נקרע לא מחול ויש להביא ראי' ע"ז מדברי הרא"ש ספ"ק דמציעא בשיטת הרי"ף דס"ל בשובר עידיו בחתומים זכו לו אע"ג דלא מטי לידי' משום דה"ל כמחילה הרי דאף שכתוב וחתום אי לאו דאמרינן עידיו בחתומים זכה לו לא הוי מחילה והיינו מטעם דתלה הדבר בשובר א"כ דעתו שלא יחול המחילה עד שיזכה בשובר וה"ה בנידון דידן וכה"ג אמרינן בכתובות (דף נ"ה) בשכיב מרע שאמר כתבו אף דדברי שכיב מרע ככתובים כו' מ"מ כיון שאמר כתבו אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וא"כ לפ"ז קשה אפי' להטיל עליו שבועה להכחיש דברי הכלה מ"מ יש להטיל עליו חרם אם לא מחל מכ"ש אם יהי' האופן שישבע בל"ז כנ"ל יוכל לכלול בשבועתו שלא מחל כדאיתא בחו"מ (סי' פ"ב) כ"ז כתבתי לדינא אבל לדעתי יוסיפו אומץ לעשות פשרה ביניהם אם אפשר לקרב ולדבר על לב הכלה כיון שנמצא הכל שקר למה תמאס בחבל גורלה וחשש חרם הקהלות ואם א"א לקרב אזי יעשו יעשו פשרה ביניהם להציל משבועות וחרמות כנ"ל לקיים ועשית הטוב והישר, ומי כהחכם יודע פשר, וד' יגן עלינו כנשר:

תוכן העניינים

גבעת פנחס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה