אור ברסלב
גבעת פנחס תשובה נא

גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ

תשובה נא

תשובה נון

הנה בירך לקחתי ולו אשיבנה, משמי מעונה, שלומו יענה, לאבן בוחן אבן פנה, ה"ה א"נ הרב המופלג בתורה, לעדתו צדק מורה, יגדיל תורה ויאדירה. כ"ש מהור"ר שלמה זלמן ני' יהל ויופיע:

גי"ק קבלתי והאיר מול פני בעש"ק פ' ויחי והנה ערבו לנפשי דבריו הנחמדים ואף כי אפפוני כתרוני ואיני מופנה מכל צד השוה לכל נפש דנפישי מילייהו נפיש בטירחא ובשיעורי שיעורין דאורייתא דקביעי לחברייא חבירים המקשיבים ומילי דמתא במילי דשמיא אשר לבעבור זה לא מצאה ידי די השיב בשבוע העבר וגם הרופאים מומחין דפה הגדילו עלי עכ"ב אף זאת שמתי מקום להשיב כאשר חנן ד' אותי וזה החלי בעזר גואלי:

לענין שאלתא באשה עצובת רוח אשר היה מסולקת דמים כסדרן וע"י תחבושת ורפואות נפתח מקורה בדמים מרובים ומאז הוקבע לה ווסת בדמים מועטין ושלא בשעת וסתה כפעם בפעם נמצא דמים מרובים משונים במראיתן מדם וסתה ופעמים מעורבין במראה דם לבן וכעת נתקלקלו ביותר רק שמרגשת קצת כאב בראותה שלא בשעת וסתה ולפעמים רואה מראה לבן ואח"כ משתנה לאודם זהו תורף השאלה, ועתה בעזר צורי אשלים את חוקי ואענה חלקי וד' צבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:

גרסינן פרק התינוקות (דף ס"ה ע"ב) ת"ר הרואה דם וכו' ואם יש לה וסת וכו' והנה דעת המרדכי דאם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה נדה תולה בוסתה שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור שעדיין לא הגיע זמן וסתה ודעת הש"ך ביו"ד (סי' קפ"ז ס"ק כ') בפי' דבריו דאע"ג דאין לה מכה כלל מ"מ שלא בשעת וסתה תולה במיעוך תשמיש ובתשובת שב יעקב (סי' מ"ב) האריך להקשות עליו ממתני' דפרק כל היד דנמצא על עד שלו טמאין וחייבין בקרבן א"כ לפ"ד המרדכי למה מחוייבים בקרבן ולא תלינן במיעוך תשמיש ומפלפל באריכות להוכיח דנא מיירי באשה שאין לה וסת:

אמנם לאחר המחילה מכ"ת ז"ל אשתמיטתי' סוגיא דשבועות (דף י"ח) דע"כ מיירי בבא עליה סמוך לוסתה דאל"ה אונס היא ופטור מקרבן אם כן לק"מ על המרדכי דודאי סמוך לוסתה לא שייך זה לספוקי כלל במיעוך תשמיש וכן צ"ל ע"כ לר' יוחנן דס"ל בפסחים (דף ע"ב ע"ב) דבאשתו נדה לא מחייב אלא סמוך לוסתה דלא הוי טעה בדבר מצוה יע"ש ע"כ דמוקי למתניתין בסמוך לוסתה דהא ס"ל לר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותו דה"נ מחלוקת ואחר כך סתם דבתרי סדרי א' יש סדר למשנה לדעת הכ"מ בפ"ע מרוצח ואפי' למאי דס"ד בשבועות (דף י"ח שם) דאפרישה קאי ע"כ צ"ל שאמרה לו בשעת תשמיש נטמאתי והיינו ע"כ שהרגישה והא בודאי ליכא למיתלי במיעוך תשמיש כיון שהרגישה כמ"ש בתשובת ח"צ (סוף סי' מ"ו) להשיב על קושית המנחת יעקב יע"ש:

וראיתי בתשובת שבות יעקב (חלק ב' סי' ע"ד) תיקן דבריו דלא שייך הרגשה בשעת תשמיש דאימור הרגשת שמש היא כדאיתא בנדה (דף נ"ו) ולכאורה נראה ראי' לדבריו מסוגיא דנדה (דף י"ב ע"א) בעי מיני' רב אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסתה כדי לחייב בעלה חטאת וכו'

ולכאורה קשה טובא דהא שלא בשעת וסתה או באין לה וסת אנוס הוא כדאיתא בשבועות (דף י"ח כו) וא"ל בעבר ושמש סמוך לוסתה דא"כ מהו דקאמר א"כ לבו נוקפו ופירש דממ"נ בסמוך לוסתה יפרוש ויפרוש ושלא בשעת וסתה מהיכי תיתי יהא לבו ניקפו דודאי מחמת וסתה היה תו יש לדקדק דלמה קאמר כדי לחייב עלה חטאת ולא קאמר בדידה כדי שתתחייבה חטאת דהיא חייבת בקרבן כמותו, ונראה דבא' מיירי בעי' זו במרגשת ע"כ כדמוקי ליה בר"פ הרואה כתם:

והנה יש לדקדק בשבועות (דף י"ת) דפריך שם והא נמצא קתני ואי אפרישה מעיקרא כי פריש הו"ל ידיעה וכו' קשה הא ע"כ מיירי במרגשת ואפ"ה בנמצא על עד שלה לאחר זמן תלינן שבא אח"כ והך הרגשת שמש הוי א"כ י"ל דמיירי בכה"ג שאמרה לו בשעת תשמיש שמרגשת ופירש באבר חי דודאי צריך לפרוש מספק וצ"ל באמת לאו מעיקרא דדינא פריך אנא דהלשון נמצא משמע שלא אמרה לו בשעת תשמיש כלום:

ובזה מתורץ קושית התוס' שם ד"ה והא נמצא קתני וכו' דעדיפא מיניה הוי ליה למפרך וכו' ע"ש ולולי דבריהם ז"ל י"ל לפי מ"ש דע"כ מיירי במרגשת ואפ"ה בעינן דוקא על עד שלו ואין הקושיא אלא מלשון נמצא והיינו דקאמר הש"ס ואי אפרישה מעיקרא כי פרוש ה"ל ידיעה ולא שייך לשון נמצא:

ולפי"ז נראה דהבעיא (בדף י"ב) מיירי בכה"ג שאמרה לו שמרגשת ופורש באבר חי ובשלא בשעת וסתה ובעיא אם תבדוק א"ע לבחון אם הרגשת שמש היה או הרגשת נדה, וע"ז אמר דמוטב שלא תבחון מיד ובא' יפטור מקרבן דנתלה בהרגשת שמש כדי שלא יהא לבו נקפו פ"א כיון דשלא בשעת וסתה הוא, וכזה נכון הא דקאמר לחייב בעלה חטאת, משום דהרמ"א כ' בסי' (קפ"ה ס"ד) והוא מן המרדכי דהאשה א"צ כפרה ומה שיש להקשות על דברי המרדכי אלו מהא דבעי לאוקמי בשבועות מתני' דנמצא על עד שלו אפרישה, וקתני דשניהם חייבים בקרבן כבר כתבנו בחדושי בס"ד פלפלא חריפתא ע"ז דתני' בפלוגתי' דמשמש מת בעריות חייב דלא מחייב אלא משום הנאה מרובה וזה לא שייך גבי אשה ואין להאריך כאן זולת ענינינו ודו"ק (עי' בהפלאה כתובות דף נ"א ע"ב):

ובא' פליאה בעיני שלא עמדו הראשונים ז"ל בסוגיא זו (דף י"ב) ודוחק גדול לומר דאיסור חטאת קאמר כדקאמר בריש מס' שבת וביותר בחדושי הרשב"א על נדה, תמהני מאד שפי' שלא יהא לבו נקפו שיחשוב שהרגישה ובא' ע"כ צ"ל שמרגשת, ובאמת צריכה לומר לו, יצא לנו דאע"ג דמרגשת אפ"ה אם אין בודקת תלינן בהרגשת שמש. ולפ"ד המרדכי דלעיל קשה קושית המנחת יעקב דנתלה הדם במיעוך התשמיש והרגשת השמש ונהי דסוגיא (דדף י"ב) איכא לאוקמי באשה שאין לה וסת אבל סוגיא דשבועות דמיירי שלא בשעת וסתה קשה:

אמנם הנראה לענ"ד העיקר בזה דלפמ"ש דיכולה לתלות בהרגשת שמש לא נמלט מדוחק דמתני' דשבועות שא' לו נטמאתי היינו דוקא בנמצא על עד שלו או שבדקה עצמה כשיעור וסת דאל"ה ניחוש להרגשת שמש ולא מחייב קרבן ולח משמע כן מפשטות דמתני' ומסתימת הסוגיא דשם, ונראה דהעיקר היא דאין כל הרגשות שוות כמו שהאריך בזה ויש הרגשה גמורה שנפתח מקורה בודאי ואין לספק כלל בהרגשת שמש ולכך אפי' לא נמצא על עד שנו וגם הוא לא בדקה עצמה מיד אפ"ה חייבין בקרבן:

ובזה מיירי מתני' דשבועות ויש הרגשה שאינה גמורה דאיכא למתלי בהרגשת שמש והיינו דמוקי לה בפ' הרואה כתם למתני' דנמצא על עד שלו וכן הא דפירשנו סוגיא (דדף י"ב) א"כ אין קושיא על המרדכי משבועות (דף י"ת) דשם מיירי ע"כ בהרגשה גמורה ומתני' דנמצא על עד שלו דשם מיירי בסמוך לוסתה ומהך (דדף י"ב) דשם מיירי באין לה וסת כנ"ל ותו נ"ל דאין קושיא על המרדכי ממתני' דנמצא על עד שלו דשם כיון דמוקי לה הש"ס במרגשת קצת י"ל נהי דהקיל המרדכי לתלות שלא בשעת וסת במיעוך תשמיש היינו בלא הרגשה כלל אבל במרגשת קצת אע"ג דאיכא למתלי בהרגשת שמש מכל מקים תרי קולא לא מקילינן לתלות בהרגשת שמש ובמיעוך תשמיש לא מקילינן כולי האי ואין מכל הנ"ל קושיא על פי' המרדכי:

אמנם בכל הנזכר נא נחה דעתי דהא כל הסוגיא בנדה (דף י"א) ומשמשת בעדים מיירי באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה א"נ בנשים מסולקות דמים דהוי כשלא בשעת וסתה כמבואר בתשובת הב"ח ובהדיא קאמר שם והא מתניתין בשיש לה וסת הרי דחזינן דלא תלינן במיעוך תשמיש ונ"ל הא דלא הקשו כל הפוסקים מזה דניחא להו דהמרדכי לא כתב זה אלא לטהרה לבעלה אבל לעיל דמיירי במשמשת בעדים באשה עסוקה בטהרות י"ל דלטהרות מחמרינן ולא תלינן במיעוך תשמיש אלא דלפ"ז נימא נמי דלא התיר אלא ברואה דם מחמת תשמיש דתאסר עולמית ולא משמע כן מדברי הש"ך ושאר האחרונים:

ולולא דברי הראשונים והאחרונים נלע"ד דרך א' בפי' המרדכי ז"ל ובתחלה נאמר די"ל הא דכתב המרדכי דתלינן במיעוך תשמיש לא משום דיותר שכיח לתלות במיעוך תשמיש מדנאמר שראתה שלא בשעת וסתה או שראתה דם מן המקור מחמת תשמיש דודאי שכיח יותר שתראה אשה דם במקורה שלא בשעת וסתה משתראה דם מחמת מיעוך תשמיש אלא כיון דקיי"ל דאין הוסת נעקר עד שתעקר ג' פעמים ותלינן הדם במקרה שהקדימו פעם א' או ב' ש"מ דאף שמשנה פעם א' מ"מ הוסת קיים א"כ לפי מה דכתב הב"ח (בסי' קפ"ט) דקיי"ל בוסת ההפלגות דאם שינתה וראתה קודם אף דהוסת קיים מ"מ מונה ימי ההפלגה משעת ראי' אחרונה ולא מזמן שהיתה ראויה לראות כגון שהיתה למודה לראות א' ועשרים יום וראתה לאחר עשרה ימים במקרה אינה חוששת לאחר עשרה יום שהוא ך' מדם וסתה אלא לאחר עשרים יום מן דם המקרה כמ"ש הב"ח וש"ך (בסי' קפ"ט סעיף ט"ו), אך דהט"ז חולק עליו, גם בנקודות הכסף משמע שמסכים עמו בהי' לה וסת קבוע מ"מ בדברי הר"ן בחדושיו ס"פ בנות כותים כתב כדברי הב"ח ע"ש מ"מ י"ל דהמרדכי סובר כן לפ"ז אם אנו רואין שהיא רואה בעת וסתה הראשון תו א"א לומר דדם שראתה בשעת תשמיש מן המקור היה דאל"כ לא הוי לה לימנות זמן ההפלגה כ"א משעת תשמיש, א"ו דמחמת מיעוך תשמיש היה והו"ל וסתה כסדרן ודו"ק:

ובזה לענ"ד נראה לתרץ מה שנתקשו האחרונים לפ"ד הפוסקים דמפרשים ואם יש לה וסת וכו' הייני במשמשת סמוך לוסתה אטו ברשיעי עסקינן דהא אסור לשמש סמוך לוסתה, ולפמ"ש אתי שפיר בשם הב"ת וכ"ד הר"ן יש לתרץ והוא דאף דמפשטא דברי התוס' בד"ה ותבדוק עצמה בביאה ראשונה וכו' משמע דהא דמותרת בבעלה הראשון עד שתתחזק הוא משום דאין כל הכוחות שוות, אבל באמת התוס' לא כתבו זה אלא לענין בעל שני כבר נתחזקה בכח אדם אחד אבל בבעל ראשון א"צ לזה דבב' פעמים ראשונים תלינן בדם מקרה שלא מחמת תשמיש כלל דמה"ת נימא שראתה מחמת תשמיש דלא שכיחא כלל, ולפמ"ש י"ל דבאמת מותרת לשמש סמוך לוסתה כיון דתלינן מסתמא במקרה א"כ מתחלת דראתה בהפלגה הראשונה מדם ראיתה ההכרח לומר דהיה מחמת תשמיש וס"ל דבכה"ג אף דהיה מן המקור מ"מ לא נשתנה למנות מזה זמן וסתה, כיון דתלינן במעשה כמו מחמת קפיצה וכדומה והמרדכי ס"ל דתנינן במיעוך תשמיש דאי מן המקור היה לה לחשוב הזמן הפלאה מזה ודו"ק:

והשתא שזכינו לזה נראה לפענ"ד לולי דברי הראשונים והאחרונים ז"ל לפרש דברי המרדכי דדחיקא טובא דלא שייך כלל לשון תולה בוסתה לשיטת המרדכי ולא דמי לתולה במכתה כמו שהקשה בתשובת כנסת יחזקאל (סי' ל"ב), ולפי מ"ש י"ל דהמרדכי מפרש כמו שאר פוסקים דאם שמשה סמוך לוסתה תולה הדם בוסתה ואמרינן דזהו וסתה היום רק דס"ל כיון דצריך לומר דהוסתה מורה שהדם הראשון לא היה במקרה, ה"נ מורה שלא היה כלל מן המקור דאל"ה עדיין לא הגיע וסתה בהפלגה אלא אמרינן דהני מחמת מיעוך תשמיש ולא מן המקור כלל ודו"ק:

יצא לנו לפי כל הנ"ל דפי המרדכי ע"כ היינו בוסת הפלגות ולא בוסת ימי החדש דלא שייך כל הנ"ל, וי"ל שפיר שהוא דם המקור ואף בוסת הפלגות אין ראיה אלא אחר שראינו שהוסת בא בהפלגה מראי' הוסת הקודם, נמצא ממילא מוצל המרדכי ה"ל מכל הקושיות הנ"ל שנתקשו האחרונים דמיירי בוסת החדש ודו"ק היטב

ומעתה נשוב להיתר תולה במכתה, נ"ל דדעת הרשב"א דאפילו אינה יודעת כלל שמכתה מוציא דם תולה בה והראי' דהא מטעם שכתב שם להכריח דלא בעינן שיודעת שזה הדם היה מן המכה משום דאין עיני' במכתה היא עצמו הכרח שלא תוכל לידע שמוציא דם כלל דאל"ה כיון דמשכחת פ"א שיודעת שהדם מן המכה יש לומר כן בכל עת ותו דנדחקו שם לפי שיטתו לפרש הא דקאמר ואם היה דם מכתה משונה וכו' משמע להדי' דלא ס"ל שום מציאות שתדע אם זה דם מכתם או דם וסתה ומה שהקשה בתשובת ח"צ הנ"ל דאפי' בכתמים בעינן שיכולה להתגלע ולהוציא דם אין שום קושיא כמו שהשיבו אחרונים עליו רצוני דהתם ביודעת שאין המכה מוציא דם לכך בעינן שיכול להתגלע אבל מסתמא דרך מכה להוציא דם וזה פשוט וברור ומ"ש בתשובת ח"צ ומ"ש הרשב"א שיש שם דם ואין הפי' מורה כדבריו ז"ל אלא ר"ל שיודעת שהדם יוצא במקום המכה דהיינו שיכולה לתלות שהדם הי' מן המכה משא"כ כשכואב לה במקום א' והדם יוצא ממקום אחר כלישנא דברייתא מכה י"ל במקור שממנה ר"ל דאנחנו תלינן כיון שהמכה היא במקום המקור א"כ אנו אומרים שהדם יוצא ממנה ומזה נבין ונמצא דעת קדושים מ"מ בתשובת צ"צ (בסי' פ"ו) דהפירוש ואם היה דם מכתה משונה מדם ראיתה היינו מדם ראיה ואיזה זה דם המקור כמ"ש א"כ ע"כ לומר דם ראיתה הקודם שנתקלקלה דאם הוא משונה מדם שתראה לאחר שנתקלקלה אז לא תלינן במכתה זה הדם המשונה מכל ראיותי' ודומה לדם שראתה מקודם הקלקול דהי' בבירור דם מקור וכיון דלהרשב"א פי' כן ל"ל לאפושי פלוגתא בין הרמב"ן להרשב"א ז"ל אלא דלהרמב"ן צריך לבדוק אם דם ראיתה דומה לדם מכתה ואם יש בהן שינוי ממילא צריך לידע בכל הפעם מראי' הדם אם דומה לזה או לזה, ולהרשב"א א"צ לחקור ע"ז כלל ודברי הצ"צ נכונים לענ"ד בלי פקפוק, אמנם כל זה לדעת הרשב"א ז"ל, אבל לדעת רוב הפוסקים בעינן שיודעת שמכתה מוציאה דם, ונראה דלדבריהם באמת צ"ל מה שיודעת שמכתה מוציאה דם ע"כ צ"ל כמו שכתבו האחרונים בתשובותיהם שמרגשת בועה באותו מקום ומרגשת שהדם יוצא מן הבועה בבירור לפעמים אבל בהרגשת הכאב לבד לא מהני כדמשמע מדברי מהר"א המובא (בסי' קפ"ז ובסי' קצ"א) דבהרגשת הכאב באמת לא משכחת שתדע שהדם יוצא בבירור מן הכאב ההוא ואיך תוכל לידע שמכתה מוציאה דם כמ"ש הרשב"א ז"ל, ולענ"ד דהיינו דנחלקו הרשב"א והפוסקים ז"ל דלהרשב"א פירושו כאב לבד נקרא מכה ולרוב הפוסקים בעינן כעין בועה:

ובזה נראה לפענ"ד לתרץ היטב קושי' הט"ז (בסי' קפ"ז ס"ק י') על הרמ"א ז"ל דסותר למ"ש (בסי' קצ"א) דלא מהני כאב דבאמת ס"ל כן והכא במכה כעין בועה, ונראה לפע"ד מה שהתיר מהרא"ש בהך דמוצאת תמיד באותו צד ומרגשת כאב שם בבדיקה דס"ל כיון שאינו כעין בועה אין לקרותה בבירור מכה אם לא שהתמידה בכל עת בדיקה באותו צד כואב לה נראין הדברים שהדם מן הכאב ולמד זה מדין מכה ולהכי בעינן בזה שבכל עת מציאתה כואב לה אע"ג דבמכה לא בעינן שזה דם מן המכה אלא כיון שיודעת שמוציאה דם, משום דהכא אין לה מכה בבירור אלא כיון שמוצאת תמיד בזה הצד בשעת הכאב ה"ל כמו מכה, ודוקא שהתמידה הרבה פעמים כן אבל בפעם א' אם כואב לה בשעת מציאתה הדם בצד א' אין היתר לומר מן הכאב בא, ובזה מתורץ מה שהקשה בתשוב' ח"צ (סי' נ"ו) על תשובת צ"צ שם דכיון שהוא מצריך לידע בכל פעם שכואב לה, א"כ אפי' הדם משונה היא דם מכה בבירור, ולענ"ד ז"א דבפעם א' אין אומרים שהוא מן הכאב אלא שהעמידה וכיון שהדם משונה היום אין ראי' מפעמים אחרות וזה ברר נפענ"ד ובחנם תמה עליו הח"צ:

והנה בנידן דידן כיון שנא היחזקה מכה כעין בועה כ"א מצד הכאב ואינו מצד אחר גם לפי הקלקול שלה בתחילה נראה שהיא מקולקל האם במקורה, וכן הסכימו כל הרופאים שכל אלו הדמים שלח בעונתן הוא מקלקול הרופא הראשון שקלקל מקום קשור האם וגם הוסת שלה מעט שלח כדרך שאר נשים קשה מאד לתלות במכה לענ"ד והרופאים נאמנים להקל וכ"ש להחמיר

ובענין הדמים שהן לבנים ביציאתן וחוזרין לאודם הנה בתשובת ח"צ (סי' מ"ו) חלק על הב"ח וט"ז וש"ך דפשיטא להו להחמיר ולענ"ד אין הכרחי בדבריו דמה שכתב מדרכיה דרכי נועם תמיהני מאד דחק' ני' הא דמותרת לבעל עד שתתחזק ואם תתעבר בביאה ג' שמצאה דם ה"ה בן הנדה ואפ"ה מותרת בביאה ג' דלא חיישינן ומבואר במקומות הרבה דסומכין על הרוב בא"א דהולד ממזר אף שאפשר שימצא המיעוטי' וביבמה שאני דאי' בגיטין (דף כ"ח) דלשמא ימות לזמן מרובה מודים כ"ע דחיישינן והכא ס"ד דכל זמן שהבן קיים היא מותרת לכ"ע רק כשמת חוזרת ונופלת והא דלא אמר כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה וכו' מבואר בעזה"י בחידושי באריכות ושפיר קאמר דאין זה דרכי נועם גם מה שכתב שם דבענין לקותא קודם שתנא מגופה תמיהני דהם נמי אומרים כיון שראינו שחוזר לאודם חיישינן זו הי אדום ונלקה קודם יציאתן אף דלכאורה הוא סברא חדשה לחוש לזה וקצת משמע להיפך (בדף כ"ב) בלח ונעשה יבש לא קמיבעי' לי' וכו' משמע דאף בנימוח לא חיישינן שמא לח היה ונתייבש קודם יציאתו מ"מ משמע שם כן מדברי רש"י בס"פ כל היד בהא דרבי ראה דם בלילה וכו' ופירש"י שם בהא דקאמר ודאי טעה דס"ד דלא חזר וראהו וכו' משמע דאם חזר וראהו ונשתנה לטומאה באמת אמור והא דלא משני הכי דא"כ ודאי עמא ולא הו"ל לרבי לצער א"ע ונהי דיש לדחות משום דהתם כיון שראה בלילה שפיר חיישינן שחזר למראהו מ"מ שמענו דאין זה סברא חדשה ושפיר יש לחוש באיסור כרת דשמא נלקה ואין שייך בזה לומר אין לדיין וכו' וגם נראה דהרבה פעמים כשמעורב טיפת אודם בלובן ומתבטל ממש בתוכו ואח כ כשמתייבש ונדחה הסמיכות שבכתם לצדדים סביב כדרך הכתמים נתגלה אודם בקצוותיה ולא מחמת לקותא כלל מיהו נר' בהניחתו במקום שאין בדוק יותר יש לתלות בדבר א' משנאמר דאתגלי' בהתתי, אבל עכ"פ כבר הסכימו הע"ז והש"ך דאין לחוש ולבדוק את ז כלום ומותרת לרחוץ אותו הלובן מיד ולכבסו הטב שלא תבא לידי ספק לאחר שהראתה לחכם ועיהר אף כי לבי הומה באשה שהוחזקה בזה כמה פעמים שחזר לאודם י"ל דצריכה נבדוק אח"ז בכל מראה לובן שמא יתאדם מ"מ בנידן דידן דיש סברא להתיר קצת מחמת וסת ומחמת הכאב אף שלא סמכנו ע"ז נגד רוב הפוסקים מ"מ בכה"ג יש להקל שלא תבדוק אחר הלובן כלל, ומעתה מן השמים ירחמו על האשה הנ"ל לרפאות אותה ואם יהיה איזה שינוי להקל אם יודיעני רומכ"ת בל"נ אראה לעיין בו גם הרופאים דפה אמרו עפ"י דרך הטבע תוכל נמצוא רפואה ע"י סמים ידוע להם וד' הטוב יתן שלום וחיים. ועזר ותרופה לרפוי ידים, ויכונו ציון וירושלים:

תוכן העניינים

גבעת פנחס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה