גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ
תשובה מז
נשאלתי באחד שלא מכר חמצו מחמת שהיה הדבר יקר בענין מכירת חמץ בקהלתינו יצ"ו והטעהו הכותי ודחהו מדחי אל דחי עד שהגיע זמן ששרפו העם החמץ וכראות כי הזמן דחוק לקח המפתח מן חדר החמץ וזרקו ומייאש עצמו מן החמץ ושרף החמץ ואמר הביטול כנהוג, ומסופק אם לא עבר כבר הזמן בעת ההפקר והביטול ועשה כן עפ"י שהיה פשוט אצלו שכדין עשה מפני ששמע כן לפ"ד ובאמצע הפסח הגיד לאדם א' שעשה כן ואמר לו שיש ספק על הי"ש ולפ"ד לא הי' יודע כלל שעבר עליו בבל יראה ומחויב עוד לבערו ולא עשה שום שאלה מזה רק מיד אחר הפסח בא אלי וסיפר המאורע לשאול על הי"ש ושאר החמץ והנה יש שם י"ש שלו ושל אחר שנתן לו במתנה כדי שימכור בחדרו ולא ידע מכל זה והרבה מאלצין ושכר ושאר דברים, והאיש הלזה משתאה מחריש לדעת כי הוא איש מסכן ירד לחוף עניות וחובות עריצים ובוכה במר נפשו אולי יש לו תקוה:
הנה בריש כל מראין היה נראה דהדין מפורש לאיסור דהא בירושלמי ס"ל לר' יוחנן דאפי' הפקיר לפני הפסח אסור לאחר הפסח ואין לדון בזה דהוי אומר מותר ואנוס הוא דהא מפורש בהרמב"ם פ"א מהלכות חמץ ומצה דאפי' שוגג או אנוס אסור אמנם אחר העיון מצאתי בדבר זה צד להתיר והוא דנ"ל דאף על גב דהפקיר לבד אסור ושוגג או אונס אסור מ"מ היכי דהוי תרווייהו הפקר ושוגג או אונס יש להתיר וכמו שאבאר בס"ד טעמו ונימוקו וראיות נכונות לפענ"ד יתנו עידיהן ויצדקו:
ובתחלה נראה דהנה לא מצאנו מאין הוציא הרמב"ם דין זה שלא נזכר בשום פוסק דאפי' שוגג או אונס אסור והה"מ כתב דטעמו מדין ישראל שהרהין וכו' ומבואר לקמן בס"ד:
אמנם טעם דאסור בשוגג נראה לי משום דקיי"ל כר' יהודא דס"ל בגיטין (דף נ"ג ע"ב) דקנסינן שוגג אטו מזיד באיסור דאורייתא דחמיר ולהכי היכא דבטלו בפני עדים דלא עבר אדאורייתא אלא אדרבנן אין לאסור ולגזור בו שוגג אטו מזיד דאף אם יעבור במזיד אחר הביטול לא עבר אדאורייתא ובמ"ש ה"ה מוצא דין זה משמע כן דהא הכ"מ פי' דברי הה"מ דמוכח אפילו שוגג אונס מדלא מפליג ע"ש והוכחתו מברייתא דפסחים (דף ל"א ע"ב) אבל כותי שהלוה לישראל ד"ה עובר וקתני סתמא ולא מפליג
והנה אם נפרש דעובר היינו בבל יראה לא מוכח מידי דשייך בשוגג וצ"ל כפי' רש"י (שם ע"א) עובר אם נהנה ממנו אחר הפסח ודקדק כן מדקתני בברייתא אחר הפסח וכמ"ש מהרש"ל א"כ לא מוכח משם אלא היכא דלא ביטלו דלא שייך לומר מדלא מפליג בביטולו דאל"כ תיקשי לר"ל ממתני' וברייתא דנקטו בחמץ שעבר עליו הפסח דאסור ולא מפליג בביטולו דר"ל ס"ל בכל ביטולו דלא נאסר אלא ודאי דלא שייך לומר כן דבביטול לא קמיירי, ותו נראה לי דע"כ לא מיירי בביטולו דהא כתב הש"ך בחו"מ (סי' רי"א ס"ק ה') דמשכון מקרי דבר שאינו עתה ברשותו ואינו יכול למכרו ולא להקדישו והקדש והפקר דין אחד להם ועיין תוס' כתובות (דף כ"ט ע"ב) א"כ אינו יכול לבטלו כלל, ואין להקשות לפמ"ש דטעמא דהרמב"ם משום דקנסינן שוגג אטו מזיד בדאורייתא תקשה דלא מפליג דהא קתני התם דברי הכל עובר והיינו אפי' לר"מ דס"ל בישראל מנכרי קנה משכון אפ"ה בנכרי מישראל מודה דלא קנה משכון ולר"מ בודאי לא קנסינן שוגג אטו מזיד בדאורייתא כדאיתא בגיטין שם זה אינו דהא כתב הר"ן בריש פסחים דהך ברייתא להכי נקטה אחר הפסח משום דאיתא במכילתא בבתיכם יצא חמצו של ישראל ברשות כותי ועובר היינו מדרבנן בהנאה והביאו הט"ז (כסי' ת"מ) אלא דהרמב"ם והפוסקים חולקים עליו וכתב הט"ז דטעמי' משום דהך מכילתא אתא כר' שמעון דס"ל גורם לממון כממון ע"ש בטוב טעם ושמעינן לי' לר"מ בב"ק דף (ע"א ע"ב) דס"ל כר' שמעון א"כ לדידי' בודאי אינו אלא מדרבנן ור"מ ס"ל דבדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד כדאיתא שם בגיטין:
ולפמ"ש מתורץ קושית מהרש"ל דנקט אחר הפסח ולא נקט לענין בל יראה והניחו בצ"ע ולפמ"ש לפי"ד הט"ז לר"מ אינו אלא מדרבנן ועוד נ"ל דברייתא זו בדוקא לאחר הפסח מתניא דהא הרמב"ם בפרק ג' מהלכות חמץ פי' לברייתא זו טעמא דעובר בהגיע זמן קודם פסח ומשום דה"ל אסמכתא דלא אמר מעכשיו ולמאי דקיי"ל בחו"מ (סי' ר"ז) דבאסמכתא היכא דהתנאי בידו לקיים לא ה"ל אסמכת' אלא היכא דגזים והכא הוי בידו לפדותו קודם הזמן כמ"ש הב"י (בסי' ר"ז) דזה הוי בידו וכן הוא בב"מ פ' איזהו נשך א"כ צ"ל שהמשכון שוה יותר ואין נ"מ לענין בל יראה דבל"ז עובר בב"י על המותר וצריך לאשמעינן לענין הנאה דאף מה שכנגד החוב אסור בהנאה לאחר הפסח ואכתי הוי מצי למתני בפסח ולענין בל יראה ובביטול, דמה שכנגד החוב אינו יכול לבטל כמ"ש הש"ך והמותר יכול לבטל ושפיר נ"מ לענין בל יראה אלא משום דלא מיירי בביטול כנ"ל (וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דלר"מ יכול למכור משכן דלענין בל יראה לא מתני' לר"מ דהא בביטלו אינו עובר עליו כלל בבל יראה כמ"ש דיכול לבטל אף שאינו עתה ברשותו) ודו"ק:
יצא לנו מכל זה דאין כלל שום ראיה בביטלו ושוגג או אונס לאסור ויש בזה להאריך ואין כאן מקומו ואחר עיוני מצאתי בספר חק יעקב (בסס"י תמ"ח) שכתב להדיא כן וז"ל אבל כל שלא הי' יודע כל ימי פסח ויש עדים שביטל או הפקיר או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי פסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כ"כ אונס ידוע ואמר שביטל אף על גב דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר עכ"פ בהנאה אחר הפסח כל זה הארכתי והעליתי בטוב בספר תורת השלמים עכ"ל והיום אין ספרו תורת השלמים כעת לפני לא ידעתי טעמו ושמחתי מאוד שכוונתי דינא לדעת גדול:
ונ"ל להביא ראיה מדכתב המ"א (בסימן תל"ג ס"ק י"ז) בשם ש"ג ותשובות הרשב"א (סי' ע') ועיינתי שמה שמביא הירושלמי דאמרינן התם נפלה עליו מפולת מאן דאמר הערמה לית כאן הערמה ונ"ל דמזה הוציא הרמב"ם דאפי' אונס דאמרינן בירושלמי דבהפקיר מותר אם נפלה עליו ואמאי הא בל"ז אונס היא דהא א"צ לבער וליכא קנס אלא ודאי דקנסינן אפי' באונס אם לא בביטלו כדין נפלה עליו מפולת דמותר בביטלו וטעם אחד הוא:
תו נראה לי דיש להביא ראיה להרמב"ם ז"ל מברייתא פסחים (דף ל"א ע"ב) בחנות שנמצא בה חמץ ולא הביא הרי"ף הך ברייתא וכתב הראב"ד דס"ל דכיון דאיכא גירסות מחולפות נקטינן לאיסורא והביאו החק יעקב (בסי' תמ"ט):
ולפענ"ד נראה דמשום הכי השמיעו דס"ל כגירסת הספרים דלעולם החמץ של הפועלים וא"כ לא מבעיא אי ס"ל כסברת הר"ן בחמצו של ישראל ביד כותי דאינו אלא מדרבנן א"כ כיון דהחמץ בחנות כותי והוי כחמצו של ישראל ביד כותי דאינו עובר מדין התורה וכיון ששוגגים הם כיון שאין החמץ ברשותם ואינם יודעים מן החמץ ואינם מחויבים לבדוק חנות של כותי הראוי שלא יאסור אפילו החמץ שלהם ואפי' לדעת החולקים על הר"ן י"ל דס"ל לכמה פוסקים דבחמץ שאינו ידוע לא עבר מדאורייתא ותו דהכא בודאי כיון שהניחוהו שם ואינם יודעים מזה כבר נתייאשו מן החמץ והוי כהפקר ואנוס או שוגג וע"כ צ"ל דברייתא אתיא כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד בדרבנן ואתיא דלא כהלכתא:
והנה לכאורה היה נראה סתירה לדין זה דהנה מצאתי ראיתי דעת התוס' גם כן כהרמב"ם דאפי' שוגג קנסו דכ' במס' עירובין (דף ס"ד ע"ב בתוס' ד"ה שהולכין וכו') דבישראל יש לומר שאחר הפסח נעשה עכ"ל הוצרכו לומר דמעשה כי הוי לאחר הפסח מיד היה והוצרכו אח"כ בתוס' ד"ה ולמדנו וכו' דהיה לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה עכ"ל ועיין במהרש"א ז"ל שם:
ולפמ"ש קשה דהא אפי' לאחר הפסח מיד היה נכון דאי ס"ד יש לתלות בישראל ודאי דיש להתירו באכילה דמישראל בודאי לא נפל בפסח כמ"ש מהרש"א ז"ל אנא ודאי קודם פסת נפל וכיון דהפקירו דהרי לא צוה ר"ג להכריז ואין לך אונס גדול מזה שלא ידע מקומו א"כ בודאי מותר לאחר הפסח ומוכח דרוב עיברי דרכי כותים הם ולא היה צריך התוס' לפרש דשמא לאחר הפסח נעשה ולא התירו אלא מחמת ספק וצריך לומר שלא היה אחר הפסח מיד ולפי מ"ש הוא שפיר אמנם לאחר העיון ראיתי דלא ק"מ ואדרבה מזה ראי' לדין זה די"ל דהתוס' ס"ל כשיטת ירושלמי הובא בב"י ובשו"ע ביו"ד (סי' קי"ב) דפת של כותים אין בו איסור אלא בככרות של בעה"ב אבל דנחתום שרי וקי"ל בחו"מ (סי' רס"ב) דפת של בעה"ב יש בו סי' וצריך להכריז אלא דנחתום אין צריך וכמתני' מפורשת דפרק אלו מציאות אם כן מדאסרו ר"ג לאכול מטעם פת של כותים ע"כ דהיה ניכר שהוא פת של כותים בעה"ב וא"כ אין כאן הפקר דיש בו סי' וממ"נ אסור ולעולם רוב עוברי דרכים לאו כותים נינהו והא דלא צוה להכריז משום דממ"נ של ישראל הוא הרי נאסור בהנאה וא"צ להכריז משא"כ לענין יאוש יש לומר דלא נתייאש דסבר שמצא אחד קודם פסח ומכרו כדין אבידה וכן צריך לומר למה שתרצו התוס' דשמא אחר הפסח נעשה עכ"ל אם כן היה לו להכריז צ"ל משום דאפי' אי הוי של ישראל צ"ל שהיה אחר הפסח דקודם פסח אסור בהנאה אם לא הפקיר וממ"נ א"צ להכריז כ"א באחר הפסח וה"ל מיעוטא וא"צ להכריז ובכל מה שכתבתי לא תיקשי דניזול בתר בתרא דלעולם אזלינן בתר רובא דהשתא כדאיתא בריש פסחים אם לא בשוקי:
ועתה נראה לי דמזה ראי' דלפ"ז יש להקשות על מ"ש דבישראל י"ל דאחר הפסח נעשה נהי דספיקא דרבנן לקולא מכל מקום הכא הוי ספק ספיקא לחומרא ומיעוטא לקולא דאם של כותי אסור מפת עכו"ם ואם של ישראל מטעם שעבר עליו הפסח אלא אם תאמר דשל ישראל ואחר הפסח נעשה ולפי מ"ש אתי שפיר דבשל ישראל אפילו נעשה קודם פסח מוסר דשמא ביטל או הפקיר וכיון דאין בידו לבערו הוא מותר וא"כ הוי ספק שקול ודו"ק:
ואחרי אשר זכינו לדין הזה ברור דבשוגג וביטלו מותר כדעת החק יעקב אשובה אראה לנידון דידן הנה בתשובת שער אפרים כתב בנו בהג"ה לומר דבזמן הזה לא שייך הערמה דלא בטלו כיון שכל העולם אומרים כל חמירא בשעת בדיקה ושריפה ונהי דדבריו לא נהירא דכיון שנתקנה במנין לאסור אפי' ביטלו אף על פי שבטל הטעם לא בטלה הגזירה מ"מ לא בעינן עדים שביטלו דבוודאי ביטלו כמנהג העולם ואחרי הדרישה שלא ידע כלל מאיסור בל יראה א"כ הוי שוגג בביטול דמותר כמ"ש:
ובר מן דין נראה לי דאע"ג דאסרו אף על פי שיש עדים שביטלו מכ"ש היכא דליכא עדים אין להאמינו במגו מ"מ בנידון דידן דכתבתי דהיכא דביטלו ושוגג מותר יש להאמינו בכל דבריו כיון שלא ידע שום אדם חם מכר חמצו או לא אלא מעצמו גינה ושאל יש להאמינו במגו דבעני והיה שוגג וכבר כתבתי דהאומדנא דמוכח דלא ידע לפי החקירה כמה פעמים כ"ז כתבתי בימי חורפי ועדיין צ"ע בזה: