גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ
תשובה מא
על דבר השאלה בפנוי' מעוברת שתובעת לאיש אחד ואומרת שנתעברה ממנו ושהבטיח לה כשפיתה אותה לישא אותה וטוענת שישא אותה מאחר שבא עלי' ונתעברה ממנו וגם הבטיח לה כן וטוענת שיקיים הבטחתו וישא אותה ועכ"פ אם לא ישא אותה יתן לה בושתה ופגמה ותובעת ממנו עוד שיתן לה שכר הנקת הולד ומזונות עד שתגדיל והוצאת קינד בעט והוא מכחיש את הכל שלא בא עלי' מעולם ואין הולד ממנו והיא רוצה להשביעו על זה אם תוכל להשביע או לא:
תשובה
מה שטוענת שישא אותה מאחר שבא עלי' באמת אם הי' מודה לדברי' שבא עלי' היה עליו מצוה לישא אותה אבל אין כופין אותו לישא אותה כדאיתא בש"ע אה"ע (בסי' קע"ז סעיף ה') בהג"ה ואף שהבטיח יכול לחזור בו וכיון שהוא מכחישה אינה יכולה להשביעו על זה ופטור מלישא אותה בלא שבועה ולא עוד אפילו אם ירצה עכשיו לישא אותה כיון שכבר הכחישה ואמר שאין הולד ממנו אסור לישא אותה עד שיהא הולד כ"ד חודש כמבואר באה"ע (סימן י"ג סעיף י"א) ומה שטוענת שיתן לה דמי בושתה ופגמה גם בזה אין לה עליו כלום שאפי' אם היה מודה שפיתה אותה ובא עלי' כיון שהיא גדולה יותר מי"ב שנה וששה חדשים והוא ניתפתה לו מרצונה אינו מחויב ליתן לה כלום מחמת בושת ופגם כמבואר בהרמב"ם פרק שני מהל' נערה ובתולה ובטור אה"ע (סי' קע"ז) הנ"ל וכ"ש כיון שהוא מכחישה אין לה עליו שום שבועה כלל ואין לומר שכיון שטוענת שהבטיח לה בשעת פיתוי שישא אותה א"כ אף דמפותה אין לה בושת ופגם משום דמחלה לו מרצונה אבל כיון שהבטיח לה שישא אותה לא מחלה לו בושת ופגם אלא על דעת זה שישא אותה וכיון שאינו רוצה לישא אותה בטלה המחילה ותוכל להשביעו על זה שלא בא עלי' או שלא הבטיח לה נראה דזה אינו חדא שלא הי' עמה תנאי מפורש ככל דיני תנאי דאדעתא דהכי מחלה לו ואף אי נימא דאין צריך על זה תנאי כפול כשאר דיני תנאי ולדמות דבר זה למה שאמרו בקדושין (דף נו"ן) בההיא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל וכו' והוא בש"ע חו"מ (סי' ר"ז) סעיף זה אינו דהא מבואר שם בהגהת רמ"א דוקא במוכר קרקעותיו וכו' אם כן מאן לימא לן דאיכא הכא אומדנא טובא כמו במוכר קרקעותיו ותו דהא קי"ל דאין דנין בושת ופגם בזמן הזה כדאיתא בחו"מ (סימן א') אף דכתב שם הרמ"א באה"ע סימן קע"ז) מכל מקום בכהאי גוונא שהוא מכחיש אותה אין ולא שבועה וכל שכן לפי מה שכתב דאין כאן אומדנא פשיטא דאין כאן שבועה ותו לפי מה שיבואר לקמן שהוא נאמן בלא שבועה לומר שאין הולד ממנו ומאנשים אחרים נתעברה א"כ ממילא דאין כאן בושת ופגם אם כבר הפקירה עצמה לאחרים תחלה ע"כ נראה פשוט דאינה יכולה להשביעו על זה ועל דבר שטוענת שיתן לה שכר הנקה ומזונות הולד והוצאות הקינד בעט גם בזה מצד הדין הוא נאמן כשאומר שאין הולד ממנו ואינו בנו ואין צריך אפי' שמעה כמבואר באה"ע (סי' ד') ובב"ש (ס"ק מ"א) (ובסימן כ"ב) בב"ש (ס"ק ה') והוא מתשובות הריב"ש אף דהתשב"ץ טען על הריב"ש דנהי דהאמינה אותו התורה לגבי בנו היינו לאיסורא לעשותו ממזר וליורשו דליכא טענת ברי שהבן אינו יודע בן מי הוא אבל בטענת ברי דידה שפיר משביעין אותו וכתב שם דאף דאין משיבין את הארי לאחר מותו מלתא דסברא הוא נראה לפענ"ד דאין מזה קושיא על הריב"ש דאיכא ק"ו טובא דהא רובא וחזקה עדיפא טפי מטענת ברי שהרי בטענת ברי אין מוציאין ממון כדקיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף וברובא וחזקה מוציאין ממון ואפי' לשמואל דקיי"ל כוותיה דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ ברובא וחזקה מודה דמוציאין ממון כדאיתא בריש פ' המוכר פירות א"כ כיון שנאמן האב בלא שבועה לומר שאינו בנו אף שהיה מוחזק שהוא בנו ואיכא נמי רובא דרוב בעילות אחר הבעל כ"ש דעדיף טפי מברי דידה ושפיר כתב הריב"ש דאינה יכולה להשביעו תדע דהא אמרינן בשבועות (דף מ' ע"ב) אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת חזקה וכו' אדרבה חזקה אין אדם מעיז ומשני אישתמוטי וכו' משמע דאי הוי עלי' חזקה לחוד לא היה משביעין אותו וכ"ש מה שהאמינה התורה לאב דעדיף מרובא וחזקה כ"ש דאין משביעין אותו ותו דהא כתב הריב"ש שם עוד שני טעמים דאפי' אם היה מודה שבא עליה מ"מ אין הבועל יכול לידע שהולד ממנו דאיכא למימר כי היכא דאפקרה לגבי האי הכא נמי אפקירה לגבי אחרינא כדאיתא ביבמות (דף ס"ט) עכ"ל וכיון דקיימא לן דאין מוציאין ממון בברי ושמא הכי נמי אין יכולה להוציא ממנו ממון ופשיטא דאין צריך לישבע שאינו יודע דכיון שאנן סהדי שאינו יודע אין צריך לישבע על זה כמו שכתב הש"ך בחו"מ (סי' ע"ב) ומה שטוען עליו התשב"ץ דהא קיי"ל כשמואל שם ביבמות דס"ל דבודקין את אמו ז"א דנהי דלענין איסורא נאמנת להכשיר הולד מטעם ברי וחזקת כשרות כדאיתא בכתובות (דף י"ג) מ"מ הכא דלא שייך חזקת כשרות אלא ברי דידה לחוד שלא נבעלה לאחר פשיטא דלא מהני כנגד חזקת ממון ועוד כתב שם טעם אחר דזה דמי לירושה דמזונות הבן הוא זכות הבן ולא זכות האב כמו שכתב התשב"ץ בעצמו שם דמוטל על הציבור לפרנסו אם כן מה מועיל ברי דידה לגבי הבן ואף למ"ד דיכול להשביע ע"פ ברי של אחר אבל ברי של נוגע ודאי לא מהני כדאיתא בחו"מ (סי' ע"ה סעיף כ"ג) והיא נוגעת בדבר דנוח לה להוציא ממנו מלהוציא מן הציבור כדאיתא בכה"ג בחו"מ (סימן ל"ז) ע"כ נראה דהדין כמו שכתב הריב"ש: