אור ברסלב
גבעת פנחס תשובה כט

גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ

תשובה כט

תשובה כח

שבתי וראיתי את המעשה אשר נעשה בכרם ד' צבאות כאהלים נטעי נעמנים, ארזים בגן אלקים חסוני' כאלונים שתולים על פלגי מים הנאמנים, פרחו הכפנים והנצו הרימונים משיבי מלחמה שערים המצויינים הלא כה דבריהם כאש ברקים יהלכו לאור חציהם שנונים בנידון הגט שניתן זה כמה שנים ע"פ דיינים הגונים יושבים בשבת תחכמונים ובתוכם ארי שבחבורה, אפי רברבי הגאון מוהר"ר אריה ליב אב"ד דק"ק הנובר יצ"ו שגירש ה"ה נכד זקני הרב המאוה"ג המופלג מוה' יהושיע העשיל בהגאון מוה' מנחם מאניס הלוי זלה"ה לאשתו ע"י שליח, וכהיום הנה כבוד נכד זקני הגאון המפורסים בתורה ובחסידות מופת הדור מ' יחזקאל נ"י אב"ד דק"ק פראג ירה אבן פינתו ועורר חניתו להאריך למעניתו מלא המענה שהגט בטל ומום בו הוטל, כי לפ"ד היה הגט שלא כדין בעל כרחה של האשה וכיון שהיה שלא כדין עפ"י תקנה וחרם א"כ אין שליח לדבר עבירה ובטל השליחות והוי כא"א לכל דברי' ואם אמנם קמי' שמי' גליא ועדי בשחק דר כי קנא קנאתי בא"י היכל ד' חדר בחדר, ולפני קוני הוא הדר מהתהדר לפני מלכים ולהתגדר בין ההרים, אשר מאדרין במאדר אך לגודל מרי שיחי ענה כחי והציקתני רוחי לקול ענות אשר העם מעבירין בכל פינות וכל שערים בוטי' כמדקירי' בדברי מהלומים כקול רעמים ושמעינין להו דמקילי בקיסמ' באמרם טול קורה משום מחיצה פלוגתא דחכמים ע"כ חלקי אמרה נפשי יהיה נא דברי לרצון ולריח ניחוח מפי רוב האונים ואמיץ כח, ודבר זה התחיל בגדולים ונסתיים בקטנים ורב שלום בין הבונים:

הנה סמיכות של הגאון הנ"ל הוא מדברי התוס' ריש ב"מ (ד' יו"ד ע"ב) דבור המתחיל דאמר לישראל וכו' וי"ל דכי בעל וכו', א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין וכו' משמע מדבריהם דהשליחות בטל לגמרי בדבר עבירה:

הנה לכאורה באמת צ"ע דמנ"ל לחדש הך מלתא דהשליחות בטל לגמרי נהי דהשליח חייב והשולח פטור משום טעמא דדברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין אבל מנ"ל דהשליחות בטל לגמרי ולא מצינו זה מפורש בשום מקום ואי מחמת קושיתם כבר תרצו בטוב והנה מצאנו סמוכים לדבריהם בשלשה מטיבי סעד, האחד הנה הרמב"ם ז"ל כ' (בפ' ז' מהל' מעילה דין כ') בד"א שהיו החתיכו' מקדשי בדק הבית אבל אם היה בשר עולה וכו'. שהרי הוא חייב באסורא יתר על המעילה, ובכל התורה כולה אשלד"ע אלא במעילה לבד שלא יתערב עמה איסור א' עכ"ל והוא מתוספתא, וצריך להבין כיון דרבתה תורה יש שלד"ע במעילה מה"ת נימא ביש בו איסורא אחר דחייב גם על המעילה, והמשלח פטור וצ"ל משום דהשליחות בטל משום עבירה אחרת ממילא בטל גם שליחות של המעילה:

ולכאורה היא ראי' אלימתא, ותו דהא התוס' כתבו בקדושין (דף נ"ג ע"ב) ד"ה אף דלר"מ דס"ל הקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל לא משכחת מעילה כי אם באוכל או נהנה קשה א"כ איך משכחת דרבי רחמנא במעילה שליחות דמיותר הוא דחשבינן לי' שני כתובין, הא ת"ל זה נהנה וזה מתחייב, דלא מצינו בכל התורה כולה וזה דוחק דנימא אע"ג דאינו מתחלל בשוגג ה"מ במועיל עצמו, אבל ע"י שליח כיון שהשליח מזיד מהני שיתחלל ואפ"ה חייב המשלח אלא נ"ל העיקר דלשיטת התוס' נ"ל דהשליחות בטלה, א"כ הא דרבי רחמנא שליחות לאו לענין חיוב אלא שיועיל השליחות בדבר עבירה ונ"מ כשהמשלח מזיד והשליח שוגג, דאי לאו דרבי רחמנא שליחות, ה"א דאין שליח לדבר עברה והשליחות בטל וא"כ כיון שהשליח שוגג אין מתחגל, ואשמועינן קרא דיש שליחות וכיון דהמשלח מזיד שפיר מתחלל ועמ"ש לקמן בזה ותו נראה דמוכח כן מדפריך בסוטה (ד' מ"ד) לימא דלא כר"י הגלילי וכו' ומשני כדרבא דאמר אין חיוב עד שיבעול וקשה מאי קושיא לאביי ולוקי בקדשה ע"י אחר דאינו מתחייב דאשלד"ע אע"ג דעכ"פ איסורא איכא הא לרבא דאמר אין חייב עד שיבעול נמי איסורא איכא. תדע הא שוי' לי' הכא שליח לד"ע אלא ודאי דהשליחות בטל לגמרי וא"כ אינה ארוסה כלל ומה"ת לא יצא בצבא:

אמנם לאחר העיון יקשה על זה מכמה מקומות כאשר יתבאר לפנינו, א' דהא הטור חו"מ כתב (בסי' ש"נ) באומר לחבירו בחוט בשבת חייב על הטביחה והיא מסוגית הש"ס ב"ק (דף ע"א) בטובח ע"י אחר ואי ס"ד דבטל השליחות נימא הכא ג"כ כיון דנתערב איסורא בטל השליחות ותו קשה הא דקאמר בנדרים (ד' ל"ו ע"א) תנן הכהנים שפיגלו ואמאי לימא לתקוני שדרתיך וכו' קשה אכתי הקרבן פסול משום דקי"ל המחשב בקדשים לוקה א"כ אין שליח לד"ע ובטלה השליחות וכיון דשלוחי דידן נינהו ונתבטל השליחות פסול הקרבן ותו קשה מכותב גט בשבת שהביאו הפוסקים בס"ס ולא חששו מטעם ביטול השליחות כמ"ש תוס' וכ"פ דבעי' שליחות בכתיבה וכן בכותב כתובת קעקע ותו הא דקאמר בשבת טבל מוכן הוא אצל שבת (וע"ש דף מ"ג) פירש"י שאם בא אחר ותיקנו מתוקן, כוונתו לתרץ קושית תוס' דהא המעשר בשבת במזיד לא יאכל, וכיון דעיקר שליחות ילפינן מתרומה א"כ נימא בכה"ג דאין שלד"ע כיון דאין מעשרין בשבת:

והנה מצאתי בפי' המשנה למלך (פ"ג מהגניבה הלכה ו') שחולק על הטור בהאי ומחלק בין היכא שמצוה לו לעשות באיסור בין היכא שציוה לו סתם דאז אע"ג דעביד באיסור, ומ"מ השליחות קיים אף דמצד הסברא לענין ביטול השליחות, י"ל דגרע טפי שלא עשאו שליח על האיסור דהא ע"כ צ"ל בשעת עשיית השליח, דעשייתו כעשיית המשלח ואם כשעשאו שליח דעשייתו כעשיית המשלח רק דנתבטל מטעם עבירה לא הוי עשייתו כעשייתו כ"ש היכא דאינו מצווהו כלל, מ"מ יש לומר כיון דהיה מקום בשעת אמירתו לשליח להתקיים בהיתר כבר חל השליחות, משא"כ כשמצוהו לעשות דוקא באיסור, ומתורץ בזה הא דקשה עוד על סברא זו, אי ס"ד דנתבטל השליחות לגמרי הא דכתב הרא"ש והביאו הטור (סי' רכ"ז) יראה דכיון דהתורה אמרה אל תונו אפילו שוה פרוטה בכלל וכו' הרי לפי זה אפילו פחות משתות איכא לאו דאל תונו והרי (בסי' קפ"ב) פשיטא לי' להרא"ש אם הטעה השליח את הלוקח דינו כשאר כל אדם והמכר קיים ואמאי נימא אין שלד"ע והשליחות בטל וממילא המכירה בעלה:

ולפמ"ש י"ל כיון דאינו מצוהו להונות דוקא, ויוכל למכרו ולקיים השליחות בהתירא השליחות קיים אלא דלפ"ז הוי דין חדש דאם אמר לו המשלח שימכור דוקא באונאה ביתר משווי' המכר בטל אך די"ל דאפ"ה משכחת בהתירא שיודיע ללוקח שאינו שוה ואפ"ה יתרצה א"כ אף באיסורא קיים השליחות לפ"ד הנ"ל:

אך אכתי קשה דלמה לו להוכיח בנדרים שם ממתני' דכהנים שפיגלו פגולן פיגול ולא אמרינן לתקוני שדרתיך וכו' ה"ל להוכיח מכל פיגול בארבע עבודות דפשיטא הוא כמ"ש התוס' בגיטין (סוף דף נ"ד ע"ב) וכמה משניות בזבחים דחייב עליו כרת ואמאי הא ממ"נ אם צוהו הבעלים לפגל א"כ כיון שציוהו על העבירה ודאי דאין שליח לדבר עבירה ובטל השליחות ולא קרב המתיר כמצותו ואי לא ציוהו לפגל נימא לתקוני שדרתיך ואף אם נדחק דהמ"ל שנתן לו רשות בין לפגל בין שלא לפגל בפי' וכן נראה לפרש לשון התוס' בב"ק (דף ע"א) בד"ה בשלמא וכו' שנתן לו רשות לשחוט לע"ז ולא כתבו שציוהו לשחוט לע"ז אלא דא"כ הי' השליחות בטל לפי שיטתם לכך צ"ל שנתן לו רשות א"כ יש לומר ה"נ כן אלא דאכתי קשה דהוי לי' למימר דע"כ שלוחי דרחמנא דאי ס"ד שלוחי דידן א"כ פיגול דקרא איך משכחת שקרב המתיר כמצותו הא קיי"ל דאסור להעלות פסול ע"ג המזבח א"כ כל העבודות שעשו אחר המחשבה ה"ל שליח לד"ע ובטלה השליחות ולא משכחת שקדם מחשבת הזמן אלא שפיגל בעבודה אחרונה ודוחק גדול לומר דבאמת רבתה תורה בזה שליח לד"ע לפי הס"ד דשלוחי דידן דמה"ת נימא דשלוחי דידן ורבי רחמנא שליח לד"ע אדרבה נילף דשלוחי דרחמנא ותו קשה לי טובא הא דקאמר בב"ק (דף ט"ו) בהקדיש ואח"כ טבח (בפנים שלא לשם בעלים) קשה הא המחשב בקדשים לוקה וא"כ ה"ל ממון ומלקות וקי"ל דאין לוקה ומשלם וע"כ צריך לומר בטובח ע"י אחר קשה ממ"נ אם ציוהו לשחוט לשם בעלים א"כ הרי ציוהו להחזיר לבעלי' ואפי' בנתן לו רשות לשחוט למה יתחייב כיון שנתן לו רשות להחזירו לבעלי' כמ"ש תוס' בנתן לו רשות לשחוט בשבת וע"כ שציוהו לשחוט (בשבת) שלא לשם בעלים ה"ל בל"ז אין שלד"ע כמו בבשר עולה ואין לתרץ קושיא זו משום דר' יוחנן קאמר התם ונימא דמשכחת ששגג על לאו זה דלא יחשב ולטעמי' אזיל דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין דאכתי קשה הא דמקשי התם לר"ל מ"ט לא אמר כר"י ומאי קושיא הא ר"ל ס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין וזו קושיא אלימתא ומתני' דכהנים שפיגלו ע"כ ר"ל מוקי לה כו' מאיר כדמוקי למתני' דאלו נערות וגם דברי הטור תמוהים דכתב בהדיא אפילו באומר שחוט בשבת ואיך אישתמיטתי' תוספתא זו ודברי הרמב"ם בהלכות מעילה.

ונלענ"ד דיש ליישב דעת הטור והוא די"ל דבמעילה וכל מקום שפיר אמרינן כיון דאיכא איסורא אחרינא דבעל השליחות תו לא מהני לגמרי משא"כ בטביחה דקיי"ל כר' יוחנן ור"ל ואינה בעלי אוקימתא זו בטובח ע"י אחר דמכירה חייב אפי' לפני יאוש ול"ל הקישא דר"א (דף כ"ח ע"א) מה טביחה דאהני מעשיו אף מדירה דאהני מעשיו והיינו משום דאף בטביחה משכחת לה דלא אהני מעשיו כגון ע"י שליח דלא קנו בשנוי משום דאשלד"ע ואדרבה ילפי איפכא מה מכירה אע"ג דלא אהני מעשיו אף טביחה אע"ג דלא אהני מישת ואם כן אין צריך כלל שליחות ואף דנתבטל השליחות מטעם עבירה א' אפ"ה חייב:

ובזה מדוקדק הלשון (בדף ע"א) מה מכירה על ידי אחר אף טביחה ע"י אחר ור' ישמעאל וחזקי' ילפי לרבות השליח והיינו דאיהו לאו בתורת שליחות קמרבי:

ובזה מתורץ היטב קושית התוס' בב"ק (דף ע"ט) בד"ה נתנו לבכורו' וכו' וז"ל ולעיל גבי גנב וטבח וכו' המ"ל דסבר שהוא שלו וכו' אבל קצת קשה וכו' עכ"ל ובאמת תמהני מאד דהא התוס' בעצמם כתבו (בדף ע"א) בד"ה בשלומא דהא דלא אמרי לצעורי קא מכוין משום דסבר שהוא של הגנב הרי דמיירי בשוגג ואפ"ה פריך וכי זה חוטא וכו' וצע"ג:

ונלענ"ד דעיקר הקושיא אף אם תמצ"ל בשוגג מ"מ קשה דאין שלד"ע משום איסורא דשבת ובטל השליחות וא"כ אינו שלוחו כקושיא וכי זה חוטא וזה מתחייב דאינו שלוחו וא"ל דהוא שוגג גם על ע"ז ושבת דאם כן נימא גם בזה דיש שלד"ע ויתחייב שולחו ואף אם נאמר דלא נתן לו רק רשות כמ"ש התוס' מ"מ הא בשוגג דשבת שחוטה ראוי' הוא וע"כ במזיד ובטל השליחות ועל זה משני רבא דילפינן ממכירה אפי' ע"י אחר וממילא דאיכא לאוקמי בשוגג דטביחה ומתורץ מה קושי' של התוס' ומתורץ נמי דקשה ל"ל לרבא לפליגי אר' ישמעאל וחזקי' ותו דמאי עביד בקרא דאו ותחת ולפמ"ש אתיא שפיר. דאו ותחת היינו לריבוי מיתורא אפי' במזיד והיקשא הוא לענין איסור א' ובאמת רבא לא צריך לתרוצי דידהו דאי ואחת דאיכא לאוקמי בשוגג אלא לאלימא מלתא קאמר דאפי' במזיד מהניא אבל עיקר תרוצם הוא מהקושיא דלא בעינן שליחות ודו"ק:

והשתא שזכינו לזה נלע"ד דיש לתרץ קושית התוס' בקדושין (דף מ"ב ע"ב) ד"ה אמאי דמאי קשה ממעילה הא במעילה מיירי שהשליח שוגג ונראה דהא קתני במתני' שם דאם השליח נתן שפי מעל בעה"ב ושליח ומפרש הש"ס שם ובכתובות (דף צ"ח) דמיירי דאמר להם טלו א' מדעת בעה"ב וא' מדעתי ובודאי אין לפרש שנתן להם מתנה בשביל עצמו דהיינו ששיקר בפניהם ואמר להם שהוא שלו חדא דאין לשון הש"ס משמע כן מדעת בעה"ב ומדעתו, ותו דהש"ס מוכרח לומר כן דאל"כ למה נקט שבעה"ב אמר א' אפי' בעה"ב אמר גם כן שתים אין לך שינוי בשליחות גדול מזה שנתן להם של בעה"ב בשביל עצמו וע"כ כפשטי' דמילתא שנתן להם בחזקת שהם של בעה"ב רק דהוסיף להם מדעתו בלא רשות בעה"ב אם כן קשה הא איכא הכא איסורא דגזל כיון שידעו דהוא נותן להם בלא רשות בעה"ב א"כ נימא דברי הרב וד"ת וכו' ויתבטל כל השליחות ולמה מעל השליח בשנים דלא היה להם לשמוע לו משום איסורא דגזל וא"ל דלפ"ז תיקשה באמת לפי התוספתא דבעולה כיון דנתערב איסור א' לא אמרינן דישלד"ע אף במעילה א"כ ה"נ כיון דאיכא איסורא דגזל נתבטל כל השליחות ז"א דהא כתבנו הטעם משום דנתבטל השליחות לגמרי והכא הרי באמת לא הי' גזל של בעה"ב דהא הוי דהקדש וא"כ לא נתבטל השליחות רק דהמקשה הק' לפי מאי דס"ד דבמעילה גופא שייך סברא זו דדברי הרב וכו' ואם כן ה"נ הרי לפי מאי דסברו שהוא של בעה"ב לא היה להם לשמוע משום גזל ושייך דברי הרב וד"ת וכו' (הרי לפי שיטה זו) אבל כדמשני דבמעילה רבי רחמנא דלא אמרי סברא זו רק היכא דנתבטל השליחות מטעם א' והכא לא נתבטל השליחות דבאמת לא הוי איסורא אחרינא ודו"ק:

יצא לנו דשיטה מחוורת דבשוגג יש שלד"ע ומוצל מכל התמיהות שתמהו עליהן ועוד יש בזה להאריך וקצרתי לרוחב הדברים:

ועוד נ"ל דלפי שיטה זו מתורץ מה שנתקשו הר"ן והרא"ש בנדרים שם (דף ל"ו ע"א) בהא דמסיק המקשה ברייתא דהא שוגגין פטורין אלא שפיגולן פיגול ללא צורך ונדחקו בזה כמו שהארכתי בחידושי בביאורי דבריהם ז"ל ולפי שיטת זו אתיא שפיר דמרישא דמתני' דמזיד לא מצי לאקשויי דהמ"ל דבאמת הפיסול משום שנתבטל השליחות וכהני שלוחי דידן נינהו אבל כדמסיק בברייתא דבשוגג פיגולן פיגול ובשוגג יש שליח לד"ע ושפיר ק' ודו"ק:

וממילא דמתורץ קושיות התוס' וכל הקושיות שהקשיתי לעיל דלא משכחת פיגול בארבע עבודות דלא מצי להוכיח מכל אלו משום דמ"ל דמשכחת בשוגג דישלד"ע והשתא אתי שפיר דכיון דאם נימא שלוחי דידן ע"כ מוכרחים אנו לומר דבשוגג ים שלד"ע דאל"כ לא משכחת שקרב המתיר כמצותו וא"כ למה בשוגג פיגול וממ"נ מקשי דמוכח דשלוחי דרחמנא נינהו ולפ"ז מתורץ מה שהקשיתי אהא דקאמר ור"ל מאי טעמא לא קאמר כר' יוחנן וכו' דלפי מה שביארנו ע"כ לר"י ור"ל גופי' צ"ל דבטביחה מרבי' אף על גב שנתבטל השליחות ודו"ק:

והנה הט"ז בי"ד (סי' ק"ס ס"ק י"א) הקשה על הרמ"א שהביא שם מרדכי בשם רש"י י"א דמותרים לישראל וכו' וסברא זו ע"כ ס"ל כסברת התוס' דהשליחות בטל לגמרי דאי לאו הכי אכתי ה"ל ריבית הבא מלוה למלוה ונהי דאין חיובא כשלד"ע מ"מ איסורא איכא א"ו דס"ל דבטל השליחות וע"כ מוכרח לחלק לדעת רש"י ז"ל כסברת המשל"מ כמ"ש לעיל מפירש"י בשבת בטבל ודוחק לחלק בין דרבנן לדאורייתא מ"מ קשה קושית הט"ז במודר הנאה מחבירו דמפורש בכמה מתני' דאסור ליתן נו ע"י שלוחו ואמאי כיון דאין שלד"ע ונתבע השליחות לא ה"ל מידו למודר הנאה:

מיהו נראה דעל רש"י ז"ל לא ק"מ דהא כ' הר"ן בנדרים (דף ט"ו ע"ב) דמודר הנאה מחבירו אין המדיר עובר אנא המודר לוקה אם נהנה וא"כ אין שנד"ע כלל ואע"ג דאכתי איכא משום לפני עור לא תתן וכו' ז"א דהא כתבו התוס' דבישראל אע"ג דאיכא משום לפני עור מ"מ כיון דלאו בר חיובא הוא לא הוי שלד"ע ומכ"ש הכא דאין חיסור על המדיר כלל אבל על הרמב"ם ז"ל ק' שהביא הר"ן שם בשמו דהמדיר לוקה שפיר ק' דה"ל אין שלד"ע:

ומזה הי' נראה לי לחלק דעד כאן לא כתבו התוס' דהשליחות בטל כיון דכהן מקרי בר חיובא אלא מפני שיכול לקדשו לעצמו אבל הכא אין שום איסור על השליח מקרי לאו בר חיובא משא"כ בריבית דאם לוה לעצמו מתחייב ולכאורה הי' הכרח לומר כן דאל"כ תיקשי מכל שליח בשחרורי עבדי' דהא קיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה ואמאי הא ה"ל שליח לד"ע ויתבטל השליחות א"ו מקרי לאו בר חיובא הואיל ואינו עבדו ואין עליו שום איסור כלל וא"ל דאכתי תיקשי כלישנא דאי בעי עביד ז"א דהא י"ל דבאמת ילפינן לה לה מאשה לענין שליחות אלא דתיקשי דאם כן מאי פריך בקדושין (דף מ"ג) למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים ואמאי הא ה"ל ג' כתובים ולפמ"ש א"ש דאכתי מקשי ללישנא דבר חיובא ואף ללישנא דאי בעי עביד כיון דלה לה לא מייתרא וע"כ דנימא דל"ג באינך נילוף מהא וכיון דהכא לאו בר חיובא הוא עכ"פ ליכא למילף מש"ע ולא הוי ג' כתובין:

מיהו יש ליישב קושיא זו למאי שכתבו תוס' בגיטין (דף ל"ח) ד"ה כל כו' דכיון דלא בעי להשתעבד בי' תו ליכא איסור בשחרור (מיהו נראה לי) די"ל דס"ל למרדכי כשיטת הרמב"ן דאף כהן שאמר לכהן מיקרי לאו בר חיובא ואפ"ה אין שלד"ע:

ובתחלה נפרש דברי תוס' דכל דבישראל לא מקרי בר חיובא. אע"ג דאיכא משום לפני עור לא תתן קשה למה לא אוקי בשיכול הכהן לעשות בעצמו כדאמרינין בפ"ק דע"ז דלא מחייב אלא בב' עברי דנהרא. וכן תירץ הריטב"א ז"ל ותו קשה לפי מ"ש בשם הרמב"ם דהיכא דאיכא עוד איסור אחד כיון שנתבטל השליחות וכו' קשה הא בכל מקדש פסולין איכא לפני עור דהא גם היא לוקה וא"כ הוא מכשילה נמצא לפי תירץ שני של התוס' דנתבטל השליחות נימא כי היכא דנתבטל השליחות לענין לפני עור נתבטל לגמרי:

ונראה דאין ליישב ולומר דהתוס' הוכיחו דמיירי בתרי עברי דנהרא דאל"ה אפילו בכהן שאמר לכהן לא הוי בר חיובא. ז"א חדא דסתימת לשון מדבריהם לא משמע כן ותו דהא לרבא דאמר אין לוקה אא"כ בעל א"כ איך שייך לומר בתרי עברי דנהרא הא יכול לקדש בביאה עצמה או אפי' בכסף ע"כ נ"ל דס"ל לתוס' דע"כ לא אמרו בע"ז דלא שייך לפני עור אלא בתרי עברי דנהרא אלא בכוס יין לנזיר וכיוצא בו דלאחר שמושיט לו עדיין בידו לשתות או לא ואינן אלא במחרב לו מה שלא הי' בידו כלל משא"כ הכא דבשעה שהוא מקדש הרי מכשילו לכהן אין לך מכשול גדול מזה דאע"פ שהי' רוצה לקדש אפשר שהיה חוזר בו והוא גומר האיסור ומכשילו. ותו דאיך ס"ד דנימא בזה לקיים השליחות משום דהמשלח הי' עובר בל"ז אדרבה נימא דהוא לא היה מקדשה בעצמה ולא היה עובר אלא משום דאשלד"ע לכך צוהו כדקא' לעיל בשם רש"י דרבית ביו"ד (סי' ק"ס):

אך כ"ז לאביי דס"ל דקידש לוקה הרי דנגמר האיסור ושייך לפני עור אבל לרבא דס"ל קידש אין לוקה עד שיבעול נמצא אין נגמר האיסור ולא הוי לפני עור כלל ולא קשה כלל מלפני עור בישראל. וממילא דמתורץ נמי מה שהקשינו לעיל דכיון דאיכא גבי' נמי איסורא דלפני עור שמכשילה ונתבטל השליחות יתבטל לגמרי דלפמ"ש לרבא אין שייך כלל לפני עור בקדושין שלא יגמור האיסור ולא נתבטל השליחות כלל:

ולפ"ז יש לומר דמתורץ קושית התוס' במאי דקאמר דאמר לאשה אקפי לי קטן ולא קאמר אקפי לי גדול ולפמ"ש אתי שפיר דאיכא לגבי מקיף תרי איסורא לאו דלא תקיף ולאו דלפני עור נתבטל הכל לכך צ"ל דאקפי לי קטן:

ולפ"ז י"ל דס"ל למרדכי ורש"י ז"ל דגם בריבית לא ה"ל בר חיובא וכדעת הרמב"ן דאפי' כהן שאמר לכהן לאו בר חיובא אלא דבריבית כיון דהלוה עובר נמי בלאו דלפני עור כדאיתא סוף פרק איזה נשך א"כ שפיר אמרינן כיון דנתבטל השליחות גבי לפני עור נתבטל כל השליחות משא"כ גבי מודר הנאה דכבר כ' דלדעת הר"ן ז"ל לא ק"מ אלא לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל המדיר עובר הא כ' להדי' הרמב"ם ז"ל דאין המודר עובר כלל כיון שלא נדר ושפיר קיים השליחות כיון דליכא לפני עור ודו"ק:

אמנם הנראה לענ"ד דרך א בכוונת הרמב"ם ז"ל והטור ז"ל דנא קשה אהדדי ולא מכל צד אשר הקשינו לשאול עליו בשנדקדק דברי הרמב"ם ז"ל במעילה שם שכ' שבכל התורה כולה אשלד"ע אלא במעילה לבד והאיכא שליחות יד וטביחה ונראה דהכי קאמר דהא התוס' בקדושין (מ"ג ע"א) ד"ה שלא הקשו שם אהא דקאמר הש"ס שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב והקשו ממעילה ותירצו דמתחייב מיד במעילה:

והנה הרמב"ם ז"ל ע"כ ל"ל סברא זו דא"כ למה בעולה יפטר המשלח הא נתחייב מיד שבא ברשותו וכיון שנתחייב כבר שוב איך יפטור ותמיהני על המשל"מ דמשמע מדבריו שם דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל סברת התוס' וז"א כמו שכתבתי אלא ע"כ צ"ל כיון דאמר ליה לאכול אינו מקנהו עד שעת אכילה וכיון דיש באכילה איסורא לא מעל ודוגמתו מצינו בנותן לבתו מה שאתה נותן לפיך ע"ש. ובאמת ק"ל על התוס' ז"ל מתוספתא וכבר כתבנו בתחלת דברינו דקשה על התוס' דאי ס"ד דזה נהנה וזה מתחייב פטור במעילה א"כ לר"מ דאין מעילה אלא בנהנה האיך משכחת שליחות הא ה"ל זה נהנה וזה מתחייב פטור במעילה והוכחנו דלא נ"מ אלא לענין קיום השליחות כשהשליח שוגג:

ובזה יש ג"כ לתרץ קושית התוס' בב"ק (דף ע"ט) דמקשי שפיר שם לר"מ דלר"מ ניתוקם אליבי' בטובח ע"י אחר, ע"כ ס"ל דאין שלד"ע ואפי' בשוגג כדמוכח מדאיצטרך קרא במעילה דיש שלד"ע ולא משכחת אלא כשהשליח שוגג ומשני שפיר דעכ"פ מוכח מטבחו או מכרו בשוגג אבל שיטת הרמב"ם ז"ל אינו כן לפענ"ד אלא דבמעילה רבי רחמנא בכל גווני אפי' בזה נהנה וכמו שכתבתי לעיל ואפשר דס"ל להרמב"ם ז"ל דליכא לאוקמי רבוי דקרא בשליח שוגג דלא שייך דברי הרב וכו' ובכ"מ יש שלד"ע בשוגג כמ"ש תוס' ובמזיד ליכא לאוקמי די"ל דס"ל כיון דקי"ל בהקדש במזיד אינו מתחלל כשהשליח מזיד אינו יכול לחלל אע"פ שהמשלח שוגג וכמ"ש לעיל אליבא דר"מ לפום מאי דס"ל וא"כ לא משכחת אלא כשהשליח נהנה:

ואז בוודאי אע"פ שהוא מזיד מעל המשלח נמצא מוכח דבמעילה יש שלד"ע אע"פ שזה נהנה וזה מתחייב:

עוד נ"ל די"ל דס"ל כמ"ש לעיל, כיון דהשליח מזיד ולאו בר מעילה דאינו מתחלל ע"י מקרי לאו בר חיובא אע"ג דמשכחת אצלו בענין שהיה שוגג, מ"מ בעינן שיהיה באותו מעשה עצמו בר חיובא אי הוי עביד לנפשי' כמ"ש לעיל, וכיון דבשליח שוגג לא שייך דברי הרב לא איצטרך קרא, אלא בזה נהנה וזה מתחייב, וא"כ שפיר כתב הרמב"ם ז"ל שדבר זה חידוש שאין בכל התורה כולה ואין לך בו אלא חידושו דלא שייך שלד"ע בדבר הנאה כי אם במעילה לבד:

ובזה א"ש הא דקשה לכאורה אהא דמקשי בקדושין הניחא למ"ד שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין וכו' הא באמת איכא ג' כתובין, שליחות יד וטביחה ומעילה, אלא דלב"ש חסר שליחות יד, ומאן לימא לן דב"ש ל"ל שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין, ולפמ"ש דקרא דמעילה ע"כ מיירי בזה נהנה וז"מ וזהו דבר חדש שאין לחשבו ולא ילפינן מניה כלל, וכמו שנבאר בס"ד, וב"ש דחשבי מעילה ע"כ א ל דהקדש במזיד מתחלל, וא"כ לא צריכי לאוקמי קרא דמעילה בזה נהנה כמ"ש לעיל אבל למ"ד שני כתובין הבאים כאחד מלמדין שמעינן ליה לר' יהודא דס"ל הכי ור"י הא ס"ל במזיד אינו מתחלל, ונמצא מוכח דקרא בזה נהנה כמ"ש לעיל וליכא אלא שני כתובין:

ולענין מה שהקשה התוס' דניליף באמת ממעילה נראה ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בשנדקדק הא דקאמר דחלבים ועריות, ונראה דבתוספתא הביאו הילקוט דריש קרא נפש האוכלת ולא נפש המאכלת הרי דמפורש דלא אמרינן בי' שליחות ונראה דלב"ה איצטרך קרא אע"ג דבכל מקום אין שלד"ע איצטרך לפטרו מכרת דהאי קרא, דהא כיון דבידי שמים חייב יתחייב נמי בכרת בידי שמים, קמ"ל קרא דפטור מכרת:

ונראה דמהכא נפקא לן, דאע"ג דאשלד"ע חייב בידי שמים דינא זוטא כדקאמר שם ש"ס דמיעט רחמנא מדינא רבא ואוקמי' אדינא זוטא א"ש דבזה נהנה וזה מתחייב פעור מדיני שמים אבל בכל מקום חייב בדיני שמים ועריות נמי מוכח לב"ש דאל"כ מפותה דחייב רחמנא לב"ש דל"ל דאשלד"ע היאך משכחת דמיגרע מאומר צא והרוג את הנפש, וקרא פטר באנוסה משום דאין מושיע לה וכיון דצוה לה שלוחו הוא אלא ודאי דבעריות מודה ב"ש וא"ל לב"ש מסית ומדיח דחייבין הניסית והנדחת ונימא דהן שלוחי המסית והמדיח, י"ל דס"ל להכי אמר קרא נלכה ונעבדה אלהים אחרים וגו' דלא הוי בעי למימר אלא לך אלא כיון שאמר על עצמו אלך ואעבוד הרי הוא מומר לע"ז דאין לו שליחות כלל כדקיי"ל בכל דוכתי ואפי' בפעם אחת וא"כ שוב אין לו שליחות משא"כ במפותה ול"ל דמומר לאותו דבר לא יהא לו שליחות לאותו דבר:

נמצא לפ"ז מוכח דוקא במעילה כ' הרמב"ם דביש בו איסור א' בטל השליחות, אבל באינך כגון טובח בשבת ל"ל דבטל השליחות דבשלמא במעילה חידוש הוא דזה נהנה וזה מתחייב אבל באינך דלאו חידוש הוא כבמעילה ל"ל למימר בטל השליחות, וכן בכותב גט בשבת ואינך שכתבנו וכו' היוצא לנו מזה לפי שיטה זו ל"ל להרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים סברא זו דביטל השליחות, ונסתר הוכחה ראשונה שכ' מן התוספתא משום דשם זה נהנה וזה מתחייב, והוכחה ג' דלא משני בסוטה (דף מ"ד) שקדשה ע"י שליח, כיון שהוכחנו דמוכח מקרא דחייב בדיני שמים, ואפשר דאפי' עונש יש עליו, א"כ לא יפלא שר ראו להמנע מלצאת לצבא, השני דאפי' אם באנו להשוות ולקיים דברי כל הפוסקים ולחלק כפי סברת המשל"מ, כאשר בררנו וחזקנו דבריו, מ"מ נ"ל דהיכא דהשליחות יכול להתקיים בהיתר מתקיים השליחות אפי באיסור כמ"ש לעיל בשם התוס' באומר נו שחוט בין בשבת בין בחול או כמ"ש באונאה לעיל, דאע"ג דציוה למכרו ביתר משווי' לא ה"ל שלד"ע כי יכול לקיים בהיתר שידע הקונה ששוה פחות ואעפ"כ יקנה, א"כ בנידון דידן אף שעשאו שליח בין שתרצה בין שלא תרצה מתקיים השליחות דאדרבה טפי ניחא בהתירא שתקבל ברצון, וכיון שיוכל להתקיים בהיתר אע"פ שעשאו אח"כ באיסור מתקיים השליחות, ודוחק ג"כ לחלק בין שהבחירה ביד השליח, דגם באונאה שכתבתי אין הבחירה בידו, ותו דגם בטביחה מי לא עסקינן שציוה לו לשחוט אם יהיה איזה אונס שלא יוכל לשחוט בחול והוכרח לשחוט בשבת אעפ"כ מתקיים שליחותו ואין לחלק מדעתו חילוקים קלושים, השלישי דכבר ביררנו שיטת הד"מ דבשוגג יש שלד"ע היא המחוורת וכמ"ש הסמ"ע ויש"ש (בסי' שמ"ח), וכבר סילקנו מעליהם כל התמיהות שתמהו על סברא זו שהדעת נותנת כן וחזקנו אותו במסמרים נטועים. והנה בנידון דידן כיון שיצא הדבר בהיתר אין שוגג גדול מזה, הרביעי כבר הוכחנו דבעינן שיהא בר חיובא באותו מעשה גופי' בראיות נכונים אע"ג שתירצנו אשינוי' וביותר קושי' הט"ז ביו"ד (סי' ק"ס סעיף י"א) לא מצאנו לו תירוץ נכון אלא לפמ"ש לנו ארבעה מטיבי לכת דרך תורתנו הקדושה בארבעה אופנים סובבים שאין לפקפק בגט זה ולפסלו ח"ו:

אמנם כל אלה הדברים פלפלנו לפי דעת הגאון מוהר"ר יחזקאל הנ"ל ואמת המפורסמים אין צריכין ראיה מן הקטן כמוני שהגאון מוחזק בכל דברי' דברי חכמים וחידותיו הוא אשר החזיק פנות המשפט בל יסעו יתידותיו והיה יחזקאל למופת במעשיו ובחסידותיו אך אחרי נשיקת שתי ידותיו בדבר הזה הפריז על מידותיו בדרך העולה בית אל וים על גדותיו בגט הניתן על פי חכמים תמימים ושלימים אשר חכמים הגידו אם באנו אנו לדון, וביותר במוחזק לנו ומופלג בהוראה ואם אין אתי יודע מהות הענין כבר ראיתי גאונים שלמים ומפורסמים הבאים על הגלוי ועל החתום שיצא הדבר בהיתר בלי שום פיקפוק וערעור וספק, ע"כ דעתי מסכמת עם הגאונים הנ"ל להתיר החרם מה"ה הרב מוה' יהושיע העשיל ועזרתו עמי:

אך בזאת נאות לנו באם הגאון יגזור אומר שיתן עוד הפעם גט לבעבור זהירותו וחסידותו בחוזר האשה להיות הדברים בלבו רופפין גזרני עליו לאשר ולקיים דבריו איך יסבב האופן מבקשין ואין כופין, ורב שלום לכל בית ישראל כל הימים כ"ד המדבר לכבוד התורה ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולמים עד עמוד הכהן לאורים ותומים:

(תשובה זו רמזה רבינו בספר המקנה בקידושין מ"ב ע"ב ועיי"ש):

תוכן העניינים

גבעת פנחס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה