גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ
תשובה כו
להגאון אב"ד דק"ק פיורדא:
בענין המעשה בנער שקדש לנערה במפתח בפני ב' עדים והנער והנערה שניהם אומרים שהמפתח אינו שלו והעד א' מעיד שנתן המפתח בידה תחילה ואח"כ אמר הרי את מקודשת לי ולא שמע היטב אם אמר כל הארבעה תיבות והמפתח אינו יודע של מי הוא והשני אומר סתם נתן ואמר וגם הוא אינו יודע אם המפתח שלו ואענה אני את חלקי לעיין בדבר אם הם נאמנים לומר שהמפתח אינו שלו או אינם נאמנים:
הנה הר"ן כתב בקידושין (דף ס' ע"ב) בהא דחיישינן שמא יש לו משום דיש רגלים לדבר דיש לו דאל"כ למה קידש נראה דקשי' לי' כיון דקי"ל ע"א נאמן באיסורין היכא דליכא חזקת איסור אפי' בדבר שבערוה כדאיתא בריש פרק האשה רבה וכמו שכתבו תוס' בגיטין (דף ב' ע"ב) דילפינן מוספרה לה וכדאיתא בקדושין (דף ס"ג ע"ב) באומר אינו יודע למי קדשתי' ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן ליתן גט ע"ש וכ"ש הכא דאיכא חזקת פנוי' א"כ למה לא יאומן משום ברי וחזקה ותו דאיכא נמי מגו דאי בעי פטר לה בגיטא וניחא לי' משום דכיון שאמר על מנת שיש לו הוי כמודה שיש לו דאל"כ למה קדש וכיון שאמר שיש לו שוב אינו חוזר ומגיד אפילו ביש לו מנו כדאיתא בכתובות (דף י"ח ע"ב) בתוס' ד"ה אין נאמנים אבל מה שכתב הרא"ש גבי ע"מ שאדבר עליך לשלטון (דף ס"ג ע"א) דאם אמר שלא דבר אינו נאמן כיון שהוא תנאי להבא צ"ע למה לא יהא נאמן מטעם ברי וחזקה וכ"ש דאיכא מגו כנ"ל:
ונראה דס"ל להרא"ש כיון דע"מ כמעכשיו דמי כמו שהקדים הרא"ש לפרש דברי ר"מ מקודשת מיד אם כן כבר נגמרו הקדושין אלא דצריך לקיים התנאי וכבר הוא בחזקת מקודשת תדע דאין צריך לקיים התנאי בפני עדים והיינו מהטעם שכבר נגמרו הקידושין בפני עדים אלא שצריך לקיים תנאו ולכך ס"ל דאינו נאמן להוציאה מחזקת מקודשת:
ובזה אתי שפיר הא דס"ל להרא"ש דבלשונות דמספקא לן נאמן לומר שכיון למלאכה והיינו מטעם ברי וחזקת פנוי' אבל הר"ן והרמב"ן חולקים וסוברים דכל תנאי בקום ועשה נאמנים שלא נתקיים התנאי וכ"כ בב"ש (ססי' ל"ח) וכן משמע לשון המתני' ואם לאו אינה מקודשת דלא תני הכי לעיל גבי ע"מ שיש לי מנה אלא דקמ"ל דנאמן לומר שלא דבר או עשה:
ובזה מתיימר הגירסא שהביא הריטב"א בסוגיא שם דיקא נמי דקתני ואם לאו אינה מקודשת דלכאורה אינו מובן דבע"מ נמי פשיטא אם לא קיים התנאי ולפמ"ש אתי שפיר דקמ"ל שנאמן לומר שלא דבר משא"כ אי מקדשה בשכר דפשיטא דצריך עדים על הקידושין:
ולפ"ז נראה דבנידון דידן לא מבעיא לדעת הר"ן לא שייך הכא דהוי כחוזר ומגיד דדוקא כשאומר בפי' ע"מ שיש לו מוכח מדבריו שיש לו דאל"ה למה קדשה אבל הכא יש לומר שלא ידע שהמקדש בדבר שאינו שלו דלא הוי קדושין ואף שע"א אומר לו אח"כ שיודע שהמקדש בדבר שאינו שלו אינו כלום, מ"מ הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואמר שאינו שלו ואפי' לדעת הרא"ש י"ל לפמ"ש דהיינו דוקא בתנאי ע"מ דהוי בחזקת מקודשת כנ"ל, אבל כשהספק בקידושין עצמם י"ל דנאמן מטעם ברי וחזקה וכ"ש כשהוא מודה וכן דעת הב"י בתשובה (סי' ח') אך מה שכתב אח"כ בתשובה דהכא שאני דאיכא חזקה מה שביד האדם הוא שלו ופלפל שם אי מהני בי' מגו במקום חזקה זו לכאורה יש לתמוה שלא הביא דברי הה"מ שכתב בהדיא בהלכות מלוה ולוה דלא מהני מגו במקום חזקה זו והביאה רמ"א (סימן צ"ט סעי' א') אף דכתב שם דיש חולקין כבר כתב הש"ך שם דלא מצינו חולק בזה ע"ש ומשמע דאפילו להפוסקים בחו"מ (סי' פ"ב) דאמרינן מגו להוציא מ"מ מודים בהא דהא דאמרינן מגו להוציא היינו שחייב לשלם לו אבל להוציא דבר המסויים שביד חברו שהוא בחזקתו לא אמרינן:
ונראה טעמייהו דחזקה זו הוי כמו עדות כדאמרינן בריש ב"מ אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא והוי כמגו במקום עדים ואין להקשות דא"כ מאי הקשה התוס' בריש ב"מ ד"ה וזה נוטל רבים מהא דהמני' רבה להוציא במגו דלמא הכא שאני דאנן סהדי הוי כמגו במקום עדים ז"א דאנן סהדי לא שייך אלא בחצי' אבל בסיפא לא שייך אנן סהדי אלא כיון דמודה לו במקצת הוי אידך פלגא בחזקת שניהם ולא הוי אלא מגו להוציא והא דקאמר בב"מ שם טעמא דמתני' דזה ישבע משום דאנן סהדי לא קאי אלא ארישא אבל בסיפא כיון דמודה בחציה ה"ל מודה במקצת:
ונראה דס"ל להב"י דהכא עדיף טובא כיון דמדינא נאמן בדאיכא חזקת פנוי' כדין ע"א כנ"ל אלא שאתה בא לאוסרה מטעם חזקה מה שביד אדם הוא שלו בזה אמרינן שפיר דנאמן מטעם מגו נגד חזקה משא"כ בהך (דסימן צ"ט) כיון דמדינא אינו נאמן בממונא ואין להאמינו אלא משום מגו בהא אמרינן דלא מהני נגד חזקה:
ועוד נראה דס"ל להב"י דחזקה מה שביד אדם הוא שלו הא לאו כללא הוא כמ"ש הב"י בתשובה שם דפעמים שאול הוא בידו, וקצת ראי' לדבריו ז"ל מהא דקי"ל מוציאין אפי' מיתמי בדבר העשוי להשאיל ולהשכיר ואמרינן נמי ביבמות אין מעידין וכו' אף שיש סימנים בכליו משום דחיישינן לשאלה להכי ס"ל דוקא התם שנמצא מעות ומטלטלין ביד הלוה והוא אומר שהם פקדון אצלו ע"ז אמרינן דלא מהני מגו משא"כ בדבר דשכיחא בי' שאלה מהני בי' מגו וכמו שכתבו תוס' בכתובות (דף ט' ע"ב) דאין כל החזקות שוות:
אמנם העיקר נראה דאף דלא אמרינן מגו במקום חזקה מ"מ דבר שהוא בידו עדיפא טפי ממגו כדקי"ל בריש פרק האשה רבה ובגיטין (דף נ"ד ע"ב) דבכל שבידו נאמן אפי' להוציאה מחזקתו משא"כ בהך דחו"מ (סי' צ"ט) דאין בידו עתה ליתן לאחר ולא הוי אלא מגו:
ובזה נראה לענ"ד ליישב מה שהקשה הריטב"א בקדושין (דף ס"ד) דלמה אין האב נאמן לומר נשבית במגו דאי בעי אמר קדשתי' וגרשתי' ולפמ"ש י"ל דהוי מגו במקום חזקת היתר לכהונה ותו דכיון שבנשבית הטעם שנבעלה לפסול לה איכא נמי חזקת הגוף וה"ל מגו במקום חזקה משא"כ לפי הס"ד דטעם משום דבידו להשיאה נאמן אף במקום חזקה:
ובזה מובן הא דהקשו תוס' בב"ב (דף קל"ד) למה יהא נאמן במגו דאי בעי פטר לה בגיטא הא הוי מגו גרוע שלא רצה לפוסלה לכהונה ותירצו דאפ"ה לפרטה מיבום נאמן ולפמ"ש אתי שפיר כיון דבידו לגרש הוא נאמן להתירה ועדיפא ממגו:
ובזה מובן הא דאמר בקדושין (דף ס"ד) הרי בידו להשיאה ומאי קושיא הא מגו גרוע הוא דאם יאמר שהשיאה יפקיעה כל זכות האב בבתו ולפמ"ש א"ש דבדבר שבידו שאני ולא מטעם מגו וממילא מתורץ הא דחשיב לי' מגו ולא אמרינן דהוי מגו גרוע שלא יאסור בקרובותי' דהיכא דבידו שאני דנאמן על מה שבידו וכיון דבנ"ד איכא ברי וחזקת פנוי' ובידו נראה דעדיפא מחזקת כל מה שביד אדם הוא שלו ומ"ש מעכ"ת דהבא כיון שסמך על שלחן אביו אינו בחזקתו ולא הוי מיגו במקום חזקה נראה דלא משמע הכי בחו"מ (סימן צ"ט) דדוקא אם ידוע שיש לו עסקא והוא אומר שהממון מאותו עסקא אבל אם יש לו עסקא עם ראובן ואומר שהמעות של שמעון בפקדון אינו נאמן דאע"ג דיש לו מיגו אפ"ה הוי מגו במקום חזקה וגם מ"ש מעכ"ת דיש לכוון עדות שני לראשון במה דאפשר כ"כ ג"כ בתשובת ב"י הנ"ל:
אך יש לדון בזה אם אמר תוכ"ד לנתינה אי נימא דכדיבור דמי ונראה דלא שייך לומר תוכ"ד כדיבור דמי דאפי' אם נתן לשם מתנה או לשם פקדון אינם יכולין לחזור דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו וקנה במשיכה או בקנין שיכול לחזור בו תוכ"ד ואדרבה מצינו גבי הקדש דאין יכול לחזור בו תוכ"ד כדאיתא בתמורה דאמירה כמסירה להדיוט ומשמע להדיא דלאחר מסירה להדיוט אין יכול לחזור בו אפילו תוך כדי דיבור:
ונראה הטעם בזה משום דלא אתיא דיבור ומבטל מעשה כדאיתא בריש פרק האומר דלכ"ע אין דיבור מבטל מעשה ועיין בב"ש (סי' מ"ט ס"ק ג') אלא דלכאורה קשה מהא דאמרינן בב"ב תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממקדש ומגרש והרי מקדש ומגרש איכא מעשה ומאי ארי' מקדש אפילו מכירה ומתנה נמי:
ונראה דלא ק"מ כיון דמקדש ומגרש קי"ל דבעינן דיבור עם המעשה אבל אם נתן לה גיטה וקדושי' סתם אף דהי' כוונתו לקדושין אפילו באמרה היא לא מהני משום דבעינן דוקא דבורו עם המעשה א"כ כיון דתוך כ"ד מבטל דבור ראשון ה"א דממילא הקדושין וגירושין בטלה כיון דבטל הדיבור הראשון הוי כמעשה בלא דיבור קמ"ל חוץ ממקדש ומגרש אבל במכר ומתנה דא"צ אמירה פשיטא דאינו יכול לחזור אחר המשיכה אפי' תוך כ"ד ועוד נראה דכיון שהע"א אמר שלא שמע היטב אם אמר כל הארבע תיבות הרי את מקודשת לי א"כ הא רוב הפוסקי' ס"ל דאם לא אמר לי אין הקדושין כלום דהוי ידים שאין מוכיחות הרי דאין כאן אלא ע"א שאמר לי והוא אינה מודית על הקדושין כמ"ש מעכ"ת מכל הלין טעמי נראה להסכים עם מעכ"ת ואין כאן בית מיחוש: