גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ
תשובה יג
ב"ה יום ה' י"ט תמוז תקנ"א לפ"ק פ"פ דמיין יע"א
שוכן מעונה. שלומו יענה. לאבן בוחן ואבן פנה, חכמתו בחוץ תרונה. ה"ה כבוד אהובי וידידי הרב הגאון המפורסים. מדליף ענבי עסיסים. חריף ובקי. זך ונקי. פ"ה ע"ה נ"י כבוד קש"ת מו' נח חיים צבי נרו:
מה נמלצו לחכי אמרותיו הטהורים ביום א' העבר ותתענג נפשי בשמעי משלומו הטוב כן ירבה הנה מ"ש רומעכ"ת בנידון התשובה שהשבתי להתורני' מ' זנוויל מאיגרשום בחורף העבר. להתיר לבעלה האשה שאמרה נאנסתי כשהיתה יולדת והיתה בלילה יחידה בביתה ובא הנואף לביתה ואנס אותה וצעקה ולא היה קולה נשמע בבתים אחרים מפני חולשת הלידה. ובמקומי אני עומד שכלל גדול הוא בידינו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין זה דומה כלל למ"ש הרמב"ם בריש הלכות נערה בתולה דכל הנבעלת בעיר הוא בחזקת מפותה מפני שלא צעקה, דהתם מיירי כשראו עדים מרחוק ששכב עמה ואינם יודעים אם באונס או ברצון כמ"ש המ"ע והמ"מ להדיא מסתמא הוא ברצון. מפני שלא צעקה. אבל ודאי מודה הרמב"ם שאף בעיר יש מקומות שתצעק ואין קולה נשמע. ואף שזה פשוט מסברא אוסיף להביא ראיה מלשון התוס' בכתובות (דף י"ב ע"ב) ד"ה וניחוש שמא תחתיו זנתה וכו' ומלשון התוס' שם דף ע"ה ע"ב ד"ה רישא וכו). דאי אפשר לפרש דבריהם שם דאתו לאפוקי שהיתה בינתיים בשדה ואפ"ה תשבי לה לספק אונס. וכיון שזו אומרת שבאמת צעקה ואין מושיע לה אין להעלות על הדעת לחושבו כמגו במקום עדים אלא מפני שכתבו התוס' שם (בדף ע"ו בד"ה ואב"א וכו' דכל טעות אונס הוי מיעוט לגבי רצון ומטעם זה פליג הרא"ש זל על הר' יונה ז"ל בלא מצא לה בתולים ואמרה נאנסתי די"ל דרובא ברצון עדיף מחזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה. על זה כתבתי דהיינו דוקא בלא מצא לה בתולים דליכא מגו אבל במקום מגו ליכא מאן דפליג כמו שאמרו בנשביתי וטהורה אני דנאמנת במגו אע"ג דרוב כותים פרוצים בעריות וכה"ג קיי"ל בחו"מ דאע"ג דטענת נאנסו לא שכיחא מ"מ נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו ואין ראיה ממה שהביא בהג"א פ"ב דכתובות שנסתפק רבינו שמחה באשה שאמרה שנאנסה בדרך. דהא קאמר שם טעמא כיון דעברה על דת ונתיחדה שמא הפסידה מגו שלה נראה דדבריו נוטין למ"ש התוס' בקידושין (דף פ"א) בד"ה מלקין וכו' שאני התם שאינה נאמנת משום שמודה שנבעלה וכו' הרי דס"ל דנהי דאין אוסרין על הייחוד מ"מ אבדה מגו שלה ומטעם זה כתבתי בחידושי כתובות (דף ט') ד"ה מעלה עשו וכו' דיש לתרץ קושייתם מההיא דסוף נדרים דכיון דנחייחדה אינה נאמנת לומר נאנסתי. והן הן כדברי הר"ר שמחה הנ"ל וכל זה בעברה על הייחוד. אבל היכא דליכא האי טעמא פשיטא דנאמנת במגו טובה דאין שור שחוט לפניך ומסייע לה חזקת היתר וחזקת כשרות לבעלה.
ותו דאין הדעת נותי כלל לומר בהא פלגינן דבורא במה שאמרה נאנסתי לומר שאמת הוא שזינתה ושקר היא שהיה באונס. אי נימא מחמת מיעוט אונס שמשקרת יותר היה ראוי לומר שהכל שקר והיא בחזקת רוב נשים המותרות לבעליהן ונוסף לזה שכבר אמרו חז"ל באשה שאמרה טמאה אני אינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר וחיישינן שמערמת כדי להוציא א"ע מבעלה. ונראה פשוט דאפילו אם תערים בכל מיני ערמות אין אנו מאמינים לה וכן מפורש בתשובת צ"צ (סימן פ"ב) והביא שם ראיה מתשובת מיימוני וז"ל דאל"כ אלא נאסור אותה עליו א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דחששו לעיני' נתנה באחר. כל הנותנת עיני' באתר תוכל למצוא לה דרך להפטר מבעלה בדרך הזה ע"ש:
ונראה עוד להביא ראיה ממאי דקיי"ל באה"ע (סימן קע"ו) דאפי' אם אומרת שזינתה ברצון אינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה כהן שאסורה לו אפילו באונס ולא אמרינן אם איתא דמשקרת כדי להוציא א"ע מבעלה היה לה לומר שנאנסה כדי שלא תפסיד כתובתה ולא תחזיק את עצמה ברשיעה. אע"כ שאנו אומרים שכל זה אומרת מחמת הערמה כדי שנאמין לה:
ונראה פשוט דמ"ש הרמ"א שם דאם יש רגלים לדבר נאמנת היינו שיש עדים על הרגלים לדבר כמ"ש שם בחידושינו דנפיק הך דינא מההיא דסוף נדרים שהיה הייחוד ידוע והוי היחוד רגלים לדבר וכן הוא בהך עובדא דהג"א בשם רבינו שמחה שהיה היחוד ידוע שנתיחדה עמו בדרך. וכיון דהרגלים לדבר ידוע לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר אבל בנידון דידן שאין הדבר ידוע כלל פשיטא דאיכא למימר דמה שאומרת שנאנסה היינו הערמה דידה דאל"כ אלא נאסור אותה כל אשה שרוצה להפקיע עצמה תעשה כן כמ"ש הגהות מיימוני הנ"ל. וזהו שכתבתי שם דהדברים ק"ו. דאפי' באשת כהן שהיה מן הדין לאסור דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא כמ"ש הר"ן סוף נדרים ואפ"ה חששו רז"ל להערמה והתירוה כ"ש באשת ישראל שאמרה נאנסתי דלא שויה אנפשה חתיכה דאיסורא דיש להתירה מטעם הערמה. כנ"ל:
ומה רב טובו שהסכים עמי כבוד נד"ז הרב הגאון אב"ד דק"ק פראג ע"כ נראה פשוט מכל הלין טעמי דאשה זו מותרת לבעלה בלי ספק ובלי פקפוק ואין יתרון להרבות עוד טעמים כנדל. השומע ישמע והחדל חדל. והיה בזה חיים ושלום מאד יגדל. כנפש או"נ אשר אהבתו תקוע בלבי ואינו מבדיל: