אור ברסלב

גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ

תשובה

תשובה פג

מה שהשיב הרב הגאון החסיד מ"מ דק"ק קאזיניץ בזה הלשון אלה הדברים לפני נאמרים להגיד דעתי עפ"י התורה ברשות אל גדול ונורא אז אמרתי איכה אשא לבדי להורות להתיר חבלי עגונות האסורות אמנם הלכה אברר כפי אשר ה' יוריני ואציע לפני חכמי נבונים אזי יצא משפט לאורה בעזרת אל חונן דעת ובינה וזה אשר דברתי ראשונה לק"ק פ"פ דמיין לכבוד הרב ה"ה נשיא ישראל ראש הגאונים החסיד המפורסם אב"ד דק"ק הנ"ל אודות עדות מיתה אין לברר היתר ברור כי נוכל למיחש שמתכוין הקאפיטאן להתיר בפרט בצוותן שיגיד עליו רעו הקאמעראט לאמת דבריו יובן דלא הוי מסל"ת:

אמנם באופן שאב"ד דק"ק סטאשוב יתנו לה גט פטורין על סמך האגרת כתבו גט ותנו לאשתי שפרה בחתימת בעלה ושני עדים אפשר לברר היתר בעז"ה והנה ראשית הדבר לברר דכתי' כתבו גט ותנו לאשתי דמהני. הנה הד"מ מביא בשם הרד"ק להקל וצ"ע עכ"ל. והגם שנראה כמסתפק בדבר אבל אחרי רבים להטות. הנה הרמב"ם ראשון הוא לכל בעלי הוראה ובעל העיטור פוסקים דכתב מהני כאשר הובאו דבריהם (בסי' ק"כ) בב"י בש"ע אה"ע ובדעת הטור כתב הרב"י דלהכי פסק כדעה א' של הרא"ש כדאיתא בירושלמי ע"ש. ופירוש דבריו מחמת דהסברא השני' של [הרא"ש[ (הטור) לכאורה לא נראה רמז מזה בסוגיא. אכן אחרי העיון נראה הרמז בדעת ר' יוסא ור' מנא בירושלמי כי הן הן דברי הרא"ש דהיינו לר"י דאמר לית כאן. פי' דברי' לא כן הגירסא בתוספתא אינו גט כאשר לפנינו רק פסול גרסינן כדאיתא בתוספתא פסול. הוא לשון מדרבנן פסול כידוע א"כ ניחא מתני' דהרכנה דלהכי אקילו בנשתתק משום תקנות עגונות. וניחא ג"כ בתרומה שתרם כבר ומדאורייתא תרומתו תרומה רק מדרבנן אינו תרומה לכן הם אמרו להתיר בכתב במידי דרבנן. ור' מנא דאמר אית כן היינו דהג' אינו גט כדאיתא בירושלמי והוא לשון בטל מדאורייתא א"כ (צ"ע) [צ"ל[ (דהרכנה) דהוי הרכנה כקולו ובתרומה חלוקים עליו חבירו ע"ש. והוא דבר מבואר לכל מעיין ולהכי ניחא בדברי רבינו ירוחם שהביא הרב רבינו ב"י דכתב מהני בנשתתק ולא בפיקח כדאיתא בירושלמי. והנה בדברי הרב ב"י נראה שמשמע מירושלמי להיפך כמ"ש לעיל בהבנת דברי הטור ועוד למה כ' כדאיתא בירושלמי ולא כתב כדאיתא בתוספתא דהאי דינא דלא מהני בפתח מפורש שם בהדיא אלא ודאי כדאמרן וא"כ מתוספתא אין ראיה דאפשר הגירסא דאינו גט משא"כ בירושלמי שני שם דעת ר' יוסא דלית כאן. ואלי' מרמז הב"י לחלק בין פקח ובין נשתתק וכוותי' נקטינן ובזה יובנו ג"כ דברי הב"י שכתב מאי דלא אייתא תלמודא בפ' מי שאחזו (דף ע"א) תניא כוותי' דר"א ולאפוקי מדר"כ מהתוספתא. ומתרץ שם דניחא ליה לבטולי חרש מדאורייתא. ולפי דברינו מובן הדבר בביאור דאי אייתי' מלשון פסול דאפשר דפסול גרסינן וא"כ נוכל לומר בחרש אקילו משום תקנות עגונות כמו בנשתתק אליבא דמסקנא. ע"כ מייתי מלשון הברייתא דמפורש בהדיא לשון בטל וממעט חרש דר"כ מחמת שאינו בר דעת כלל. והנה דעת הרשב"א נראה כפוסח על שני הסעיפים שכתב שם עד שישמעו קולו ממש א"נ הרכנה שאני עכ"ל רק לפי שענה על דעתם לתת טעם לפסול (ד) כתב דפקח (אפשר דזה) מהטעם דפסול א"א דהנה כתבו הפוסקים שני טעמים אי משום דכתיב וכתב לה דהיינו או שהבעל יכתוב או אחר בצוואתו וכ"כ דלא שמע קולו אינו במקומו לכתוב גט דבעינן דומיא דכתב וכתב לה שהוא בעצמו יעשה מעשה ולזה הטעם בטל הגט מה"ת באומר אמרו או הטעם דאיכא למיחש בלי שמיעת קולו לא חיישי הסופר והעדים לכותבו לשמה ע"ש בדברי הפוסקים. וכל החזון הזה אפשר ג"כ לברר פסול דכתב. והנה למעיין שם בב"ש (בסי' ק"כ ס"ק ח') מ"ש וע"ל (רסי' קכ"ג) ע"ש נראה שרמז לזה. והן הן הדברים הרא"ש בפי' ב' התירוצים דהיינו לטעם דבעינן דומיא דכתב נה דקרא אפשר דהרכנה דעושה מעשה בגופו עדיף יותר ודמי לכתב. משא"כ לטעם הב' אין חילוק בין הרכנה לכתב ועל שניהם איכא למיחש דלמא לא כתבו לשמה. ואי דאפשר דכתב עדיפא דהרי בכתב יוכל לברר ולזרזם שיכתבו לשמה יותר מהרכנה ולפי"ז יוכל לומר דהנה הרא"ש והרשב"א מסתפקים בכל הטעמים לענין אומר אמרו להכי בנשתתק לענין כתב ידם יפה מסלקא שמעתתא אליבא דהלכתא:

ונחזור הדברים למחשב הגברא דהנה הב"ח [כתב] במשמעות דברי התוס' דהיינו הכתיבה היינו הרכנה ע"ש (בסי' קכ"א) ואף שכתב עליו הב"ש (בסי' קכ"א סק"ט) דלא דק לא כן הדבר לפני כל מעיין בתוס' בד"ה קולו דמשמע דלא ממעט אלא חרש דר"כ הואיל ואינו בר דעת אבל כתיבה מהני ואפשר שאלו דברי הרא"ש הם דברי (ר"ח) [ר"ת] אשר הובא שם בראשית דבריו ולכן בתוס' מסקי כוותי' כתב הב"י כדרכם **(הלשון אינו מדוקדק ואולי טעות נפל בדפוס הראשון וכוונתו לפענ"ד דמפשט דברי התוס' משמע דכוונתם לחלק בין חרש גמור לנשתתק ולא בין הרכנה לכתב וכ"כ הפ"י שם הא"נ שברא"ש הוא ג"כ מדברי ר"ת. ופסקו תוס' כר"ת לחלק בין חרש גמור לנשתתק)** ואחרון לכולם הנה הריא"ז בספר ש"ג דעתו להקל הגם שנראה דבריו כסותרים זה את זה צ"ל דבמקום עיגון אקילו ע"ש בביאור דבריהם. עיין בסוגיא פ' מ"ש (דף ע"א) ועור ושו"ע אה"ע (בסי' ק"כ) ולפענ"ד דברי הפוסקים האלה הם משענת הברזל לסמוך עליהם בפרט בשעת עיגון. עוד הנה דעת הריב"ש בתשובה (סי' ר"מ) ע"ש לשונו ול"ד כשהבעל אלם משמע להדיא דמסיק להלכה בנשתתק אקילו ואשתומם על המראה אשר לא הביאו דבריו הפוסקים בנידון זה מכל זה נתבאר ספק הראשון בכתב מהני במקום עיגון:

ואם נפשך לומר הרי כאן אין גוף הכתיבה של הבעל רק כתב נכרי וחתימת הבעל ועוד אפשר משמעות הלשון באגרת הראשון כלשון אומר אמרו היינו שהבעל צוה לאדון שהוא יצוה לראשי הקהלה שיכתבו ויתנו. ידעתי מאלה הדברים אמנם להתיר העגונה אמרתי לא יהי' חתימתו הנראית לנו גילוי מלתא שרצונו לגרש את אשתו כאלו הרכין בראשו על עסק הגט אשר נשאל מאתו ואם דעתו ורצונו לגרש כדת משה וישראל והרי מבואר בכל הפוסקים טעמא דהרכנה דמהני דהוא מגלה רצונו ודעתו בזה מכ"ש בנידון זה עפ"י חתימתו וחתימת פני העדים דיותר מהני זאת ועוד אחרת לברר בנידון זה אשר בא לפנינו חתימתו עם העדים בלי קיום ב"ד. הנה (בסי י"ז סעיף י"א) באה"ע בחלקת מחוקק פלפל שם בתשובה אחת אם בעינן קיום לכתב מת בעלה הבא ממרחקים במקום עיגון ומסיק דלא בעינן קיום מהא דמשיאין עפ"י ב"ק ובמקום סכנה לא חיישינן לזייפא ע"ש ואם מתחילת דבריו אין ראיה לנידון דידן דהתם מפורש טעמא דאשה דייקא ומנסבא וזה רק לענין מיתה משא"כ לענין גירושין. אבל לפי דמבואר בסוף דבריו מהא דמשיאין עפ"י ב"ק דלא חיישינן לזייפא א"כ כמו שמדמה דבריו להא מתניתי' א"כ נחזי אנן לדמות נ"ד להא מתניתי' מי שהיה מושלך לבור ושמעו קולו דכותבים גט לאשתו וטעמא דמלתא מקום סכנה וא"א לברר ולקיים אוקמא לחכמים אדינא דלא בעינן קיום וגירושין ומיתה שווין להאי דינא כמו דאיתא סוגית הגמ' בנידון מושלך לבור כמו דאיתא לענין משיאין עפ"י ב"ק ואם הרב ח"מ מדמה נידון דא"א להתקיים בכתב מת בעלה להא דמשיאין עפ"י ב"ק א"כ נימא אנן נידון דידן דמי להא דמי שהושלך לבור. ואם יתעסקו לומר שמא לא דמי לזה דבמיתה היתה התקנה מקודם דהימנוהו לאשה וקרוב לכל הצדדים להקל. משא"כ בגט דהיתה התקנה לומר בפני נכתב ובפ"נ א"כ אנחנו רואין חומר תקנתם וא"כ אפשר דדינא דגט היכא דאפשר להתקיים בשום אופן הצריכוהו לקיים ולא דמי למושלך לבור דאי אפשר לעשות תקנה בשום אופן. ודוגמא לזה כתב הרמב"ן ז"ל והובא דבריו בר"ן במס' גיטין. ע"ז נשוב לך זיל בתר טעמא ויסוד ענין בפ"נ ובפ"נ הוא מבואר כי היכא דלא ניתי בעל ומערער כידוע. אבל בנידון דידן הוא נודע לנו באגרת השלישי שהבעל מת באמת רק שאין הנכרי נאמן כשאינו מסל"ת אבל מ"מ אינם חשודין לשקר ולהכשיל כאשר הדבר הזה מבואר בב"ש בש"ע אה"ע (סי' י"ז ס"ק ל"ח) על דברי הריב"ש שפסק דנכרי נאמן אף בלא מסל"ת בדברים אחרים ע"ש באריכות דברי (הרמב"ן) ונראה להדיא אע"ג דהנכרי אינו נאמן באין מסל"ת מ"מ הא אמרינן דאינו חשוד להכשיל בחנם וכמ"ש ביו"ד כמו שהביא הט"ז ע"ש לכן בנ"ד נהי דאינו נאמן בלא מסל"ת וצוה להקאמרעט שיעיד עמו שאין עדות עכו"ם חשיבא להתיר א"א כשאומר בדרך עדות עכ"פ להא מלתא דלא חיישינן לערעור שיבוא הבעל לפנינו לערער עוד ולגילוי מלתא בעלמא מהימן העכו"ם וכמו שמצינו בכ"מ בגמרא אע"פ שאינו נאמן (לעדות) עכ"פ לגלוי מלתא בעלמא מהימנינן ולהא דמשקר לא חיישינן כדאיתא בב"ש שאינו חשוד להכשיל וע"כ יוצא לנו בזה (שאף) [שא"צ] קיום בפרט במקום עיגון כזה שהאשה הזאת אם לא עכשיו תמצא עזר ותרופה אז תוחלתה נכזבה דבעלה בודאי מת שהנכרי אינו משקר בזה רק מחמת שאינו בר עדות לכל דבר להעיד אם לא במסל"ת כמ"ש בב"ש בסי' הנ"ל ע"ש ובמקום עיגון כזה ודאי סמכינן להתיר כי מקום הסכנה בפרט שבעלה היה מאנשי חיל היוצא למלחמה ע"ש בתשובת פנים מאירות סי' ס"ח וס"ט:

הק' ישראל בהר"ר שבתי מ"מ דק"ק קאזינין

תוכן העניינים

גבעת פנחס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה