אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן לד

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן לד

סימן לג

להרה"ג הנ"ל

א') בספרו בסי' ט"ז עלה ונסתפק לשיטת הרשב"א דאף במצוה שיש בה הנאת הגוף אמרינין מלל"נ אם מותר לקיים מצות אכילת עיוה"כ בדברים אסורים כיון דמלל"נ. וכתב שהציע הדבר לפני הגאון מטאלטשאווא זצ"ל והשיב לו דבזה ל"ש כלל לדון מתורת מלל"נ דהתורה לא ציותה כלל לקיים המצוה בדבר שהוא אסור בעצם ולא דמי לדברי הרשב"א דשם דבר אחר גרם לו זה דהיינו נדר אבל בדבר אסור ל"ש זה. ומעכ"ת תמה עליו מתוס' חולין דף ק"מ דכתבו גבי עיר הנדחת מלל"נ לענין צפורי מצורע וכן תמה מדברי מל"מ בפ"ה מאיסורי מזבח. וע"ז אענהו ואומר הנה בזה לא הי' צריך להביא מתוס' חולין ק"מ דהדבר מפורש בחולין פ"ט ע"א בש"ס מלל"נ גבי עיר הנדחת וכמו כן בש"ס דר"ה גבי שלמים וע"ז מלל"נ וכן ביבמות לענין סנדל של ע"ז יעו"ש. ואולם בגוף הספק אני תמה עליכם. דהאיך שייך כאן מלל"נ דהרי מבואר בש"ס נדרים ט"ז ע"ב דבאסר ישיבת סוכה עליו ל"ש מלל"נ ורק באסר הנאת ישיבת סוכה שייך לומר מלל"נ. וא"כ בכל איסורי תורה אין האיסור משום הנאה ואדרבה איסור הנאה נמשך מאכילה. ואף במקום דאיכא קרא מיוחד לענין הנאה כמו בשור הנסקל ובעל השור נקי מ"מ איסור אכילה לאו מתורת הנאה היא ואיסור מיוחד נמצא בקרא על אכילה ולא יאכל את בשרו, וכמו כן בתקרובות עכו"ם ילפינן מקרא דואכלת מזבחו. ואדרבה כל איסורי תורה האסורים בהנאה עיקר איסורייהו אכילה וגם הנאה אסרה תורה והאיך שייך לומר בזה מלל"נ באכילה הרי אכיל לה כמו בישיבת סוכה דאין האיסור ההנאה רק הישיבה וקאמר בש"ס דל"ש בזה מלל"נ כמו כן באכילה. ורק בהא דר"ה וסוכה ויבמות וחולין שם דפלפל הש"ס לענין שופר ולולב ומנעל וכיסוי דאין בזה אכילה ורק הנאה שפיר שייך בזה לדון מתורת מלל"נ. אבל באכילה אין בזה שום אופן לומר מלל"נ. ואף דשלכדה"נ מותר מה"ת להרבה דעות הוא משום דאכל לה שלכדה"נ ואכילתן. אבל אם אכיל לה כדרך אכילתן והנאתן אף אם אינו נהנה עובר, והרי הצל"ח בפסחים כ"ב נסתפק כמה שיעור הנאה ובאכילה לכ"ע השיעור כזית אף שאין בו שיעור הנאה. ועוד דהרי מצינו הרבה איסורי תורה באכילה ומותרים בהנאה. וע"כ דאין אכילה מטעם הנאה כלל ותמה אני על מעכ"ת ועל הגאון המשיב שליט"א שלא ירדתם לעומק העיון בזה במחכ"ת. ואף דנתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מבואר דאיסור אכילה היא משום הנאה. ואולם אין מזה ראי' דגם הנאת אכילה אסורה אבל אין עיקר האיסור משום הנאה ותדע דהרי קאמר ג"כ בעריות שכן נהנה והרי כתבו תוס' ביומא פ"ב ע"ב דבעריות חייב אף בלא הנאה כלל דאין הרוב מטעם הנאה יעו"ש. וע"כ דבאמת הדבר שאין החיוב מטעם הנאה אבל גם על הנאה חייב וא"כ באכילת מאכלות אסורות כן וז"ב לדעתי:

ב') והנה לכאו' רציתי למצוא אופן לספק הזה כגון באוכל של עיר הנדחת דבזה לא נמצא בקרא מפורש איסור אכילה ורק נלמד מאיסור דלא ידבק בידך מאומה שזה אסור בהנאה וכמו כן באופן של עבודת כוכבים דאיסורי מקרא דולא תבא תועבה אל ביתך ואין בזה מקרא מיוחד על אכילה ורק בתורת הנאה אסור ושפיר יצוייר ספיקתו ואולם מלבד דנראה מדבריכם שם דהספק הוא על כל איסורי הנאה. מלבד זה גם בעיר הנדחת ועבודת כוכבים לא יצוייר כלל הספק. דהרי מפורש בע"ז כ"א דאיסור דלא תביא תועבה אל ביתיך הוא אפי' בלא הנאה ורק על ההבאה לבד חייב. והנה באמת יוקשה לכאו' לפ"ז האיך שייך לומר בשופר ולולב של ע"ז מלל"נ והרי עכ"פ עובר בלאו דלא תביא תועבה לתוך ביתיך וכבר העיר בזה המנ"ח במצוה תכ"ט יעו"ש בקצרה. ואולם לדעתי נכון הדבר דיש לומר דהתורה לא אסרה רק להביא התועבה לביתו ולרשותו שתהי' שלו וכדדרשינן איש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו וזהו האיסור אם מכניסה לרשותו. וא"כ כאן דבע"כ נוטלו שלא לקנותו דאל"כ הוה של ישראל ואין לו ביטול כמ"ש תוס' חולין פ"ט שם ובכ"מ וא"כ אין זה בכלל האיסור, ובפרט דבאמת אינו מכניסו רק לידו אמנם המנ"ח כתב שם דלאו דוקא לתוך ביתו ה"ה לידו והביא מתוס' ע"ז כ"א ובאמת בתוס' לא נמצא מזה. ובודאי כונתו להא שפלפלו שם התוס' אי אסרה תורה רק בבית שהיא לדירה והרי שם מבואר בהיפוך דרק בית דירה אסור אבל מקום שאינו לדירה מותר, וא"ב הרי התוס' חילקו שם דבמקום דירה ואולם במכניסו דרך ארעי אסור ובמקום שאינו לדירה מותר ואולם יש לומר דגם במקום שאינה לדירה רק דרך ארעי שרי אבל בקביעות יש לומר דגם שם אסור. וא"כ להכניסו בידו ורק ארעי מותר. וא"כ אין כאן קושי' כלל דבשופר ולולב שאינו מכניסו לביתו מקום דירתו וג"כ רק בדרך ארעי בודאי מותר מחמת הלאו דל"ת תועבה ורק דאסור משום הנאה ובזה שוב באנו לדין מלל"נ ומיושב קושית המנ"ח. ומעתה כ"ז בנוטלו לצאת בו או לתקוע בו. אכן באוכלו שמכניסו לגופו דזה בודאי יש בו איסור דל"ת תועבה לתוך ביתך וזה הוה ג"כ קבע שהרי נבלע באבריו ודמו וא"כ חוץ האיסור הנאה עובר ג"כ בפשטי' דקרא דלתוך ביתך ובזה ל"ש מלל"נ כמו בישיבת סוכה עלי הנ"ל וכמו כן בעיר הנדחת דיש לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם בודאי דעובר אם מכניסו לגופו ומבליעו באבריו אף בלא הנאה ורק בפשטי' דהלאו כמו בלאו דתועבה וא"כ אין שייך כאן להתיר מטעם מלל"נ דאף בלא שום הנאה אסור וא"כ אין מקום כלל לספיקת מעכ"ת אף בעיר הנדחת ותקרובות עו"כ וכצ"ל ועי' תוס' פסחים כ"ט ע"א ד"ה בדין דא"א שלא יזכה בשעת אכילה שיהי' שלו יעו"ש. וא"כ בודאי דאיסור גמור הוא וז"ב:

ג') ועוד נראה בזה דהרי כבר העיר המנ"ח במצוה תכ"ט שם דהרי עכ"פ עובר בעשה דאבד תאבדון ומדוע יוצא בשופר של ע"ז ועיר הנדחת. ואולם נראה ליישב דהרי בשופר ולולב ומנעל יכול אח"כ לקיים העשה ואבד תאבדון איננה מצוה כזו שיעבור עלי' בכל רגע ורגע ורק המצוה שיאבדנה ואם מאבדה בסוף מקיים המצוה ואין כאן שום איסור דלא גרע ממשהה חמצו ע"מ לבערו דאינו עובר לשיטת ר"י בתוס' פסחים כ"ט וצ"ה. ואף להחולקים על הר"י הוא רק דעובר בהלאו דב"י אבל על העשה אינו עובר. ואף דהמג"א כ' באו"ח סי' תמ"ו דעובר בכל רגע מלבד דכבר הארכתי בזה בתשובה מלבד זה הדבר ברור דזה רק אם אין בדעתו לבערו אבל אם משהה ע"מ לבערו אף אם נימא דלא כהר"י מ"מ אינו עובר על העשה אם מבערו אח"כ. וא"כ גם עשה דאבד תאבדון אינו עובר אם בדעתו לאבדו אח"כ אחר קיום המצוה וז"ב. ומיושב קו' המנ"ח. וא"כ כ"ז שם בשופר ולולב אכן בספיקות מעכ"ת שיהא מותר לאוכלו בעיוה"כ אין כאן ספק כלל דבזה בודאי עובר בעשה דאבד תאבדון וא"כ זה איסור שאין בו צורך להנאה. ואף לשיטת בעל המאור בפ"ק דפסחים דבאכילת חמץ בע"פ מקיים מצות השבתה, וא"כ לכאו' יש לומר דגם בזה מקיים באכילה אבד תאבדון. מ"מ ז"א דרק שם דבעינין השבתה שפיר סובר דמקיים גם באכילה. אמנה במ"ע דאבד תאבדון דהמצוה דרך השחתה דוקא בודאי דאין זה איבוד אם אוכלו. וגם שם בחמץ פליגי על המאור בזה. ובנ"ד גם להמאור עובר. וכמו כן בעיהנ"ד עובר בעשה דושרפת באש דבזה בעינין דוקא שרפה ורק בחמץ דהשבתתו בכל דבר מהני גם אכילה לשיטת בעה"מ. אמנם בזה דבעינין דוקא שרפה וא"כ אף בלא שום הנאה עובר באיסור עשה וממילא הוה מהב"ע ואינו מקיים מצוה ול"ש לומר מלל"נ כיון דאין בזה קיום המצוה ועובר גם על הל"ת וז"ב. ותמה י עליכם בזה שלא ירדתם לזה:

ד') ועוד יש מקום לדון בזה כיון דכבר כתבתי דאין כאן מקום ספק בכל איסורי הנאה ורק בעיהנ"ד ועבודת כוכבים. וא"כ הרי קיי"ל בש"ס רבה שם ובחולין שם דבדבר דבעי שיעורא פסול של ע"ז מטעם דכתותי' מיכתת שיעורא דלשריפה קאי ועי' בתוס' חולין שם ויבמות ק"ג דאף בדבר דבעי קבורה ג"כ כתותי מ"ש יעו"ש. וא"כ בנטלו לאכלו בודאי דזוכה בו והוה ע"ז של ישראל ושוב בעי שרפה וכמו כן בעיר הנדחת ג"כ בעי שרפה ואין לו עצה אחרת ואמרינין בזה כמ"ש. וא"כ הרי הדבר ברור דמצות אכילה בערב יוה"כ בעי שיעורא והמנ"ח במצוה שי"ג העלה דבעי שיעור כותבות ועכ"פ שיעור אכילה בודאי בעינין. וא"כ א"י בזה שיעור אכילה דבעי שיעור ובע"ז ועיהנ"ד כמ"ש. ובשאר איסוה"נ בודאי דל"ש מלל"נ וכנ"ל וא"כ ממ"נ אין כאן ספק כלל וז"ב לדעתי:

ה') אכן מקום הספק הוא בנ"ד. מה שמעכ"ת בספרו שם נסתפק אם נדר מדבר מאכל ואין לו מה לאכול בעיוה"כ רק מאכל זה האסור בהנאה אי מותר לו לאכול מטעם דמלל"נ לשיטת הרשב"א דהנאת הגוף בהדי מצוה מותר ומעכ"ת הסביר שם ספיקו בטוב וזה ספק הראוי לעורר עליו. אכן לענ"ד אין כאן מקום להתיר דהנה כבר העלה המגיה במל"מ בפ"ה מה' אישות ה"א ובפ"ה מאיסורי מזבח ה"ט דהא דמלל"נ מועיל רק לענין דיעבד אבל לכתחילה אסור יעו"ש וכ"כ הטו"א בא"ש בר"ה כ"ח והוכיח מלשון הש"ס דקאמר יצא דהיא בדיעבד יעו"ש. והאמנם ראיתי להגאון בית יצחק באו"ח סי' י"ג אות ה' תמה על המגיה הנ"ל דהרי הרמב"ם באיסורי מזבח שם כתב דאף בדיעבד לא נתקדש יעו"ש. והנה מכבר כתבתי בתשובה דהוא יפרש דברי הרמב"ם דלא נתקדשו להיות ראוי לקרבן אפי' אם כבר הביאן למקדש אבל אם כבר הקריבן כשר בדיעבד וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם שם. וכעת מצאתי בנובי"ת חאו"ח קל"ד בתשובת בנו הגאון העיר בקושית בית יצחק על המגיה ורצה ג"כ לומר כן ודחה דמלשון הרמב"ם משמע דגם בדיעבד פסול יעו"ש:

ולכן נראה דהרי כבר העיר הטו"א בא"ש שם מדוע יצא בדיעבד כיון דלכתחילה אסור א"כ גם בדיעבד הו"ל דיחוי כמבואר בזבחים ע"ג השתא דא"ר לא יקרב אי נקרב לא מרצה והוכיח מזה דס"ל להש"ס אין דיחוי אצל מצות יעו"ש. ומעתה כ"ז במצוה אמנם במנחות ונסכים אם אסור לכתחילה פסול גם בדיעבד מטעם דיחוי דפוסל לכ"ע בקרבן גם בבע"ח ומשו"ה שפיר כ' הרמב"ם שם במנחות ונסכים דגם בדיעבד פסול וז"ב:

ו') אכן מה שקשה ע"ד המגיה הנ"ל מה שהקשה שם עוד הבית יצחק מהא דקיימ"ל המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמלל"נ הרי דלכתחילה מותר וזה באמת קושי' עצומה. וכמו כן קשה ג"כ מהא דמודר הנאה משופר וממעין בר"ה כ"ח שם דמותר לכתחילה. אכן לענ"ד נראה ליישב דהנה לכאורה בל"ז קשה מדוע בעולה ושלמים אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמשמע רק בדיעבד וכד' הטו"א הנ"ל ובמודר הנאה אמר רבא בעצמו מותר לכתחילה וכבר העיר בזה השעה"מ בפ"ח מלולב שם בד"ה הן אמת. ולכן נראה דהנה בהא דמודר הנאה פירש"י הטעם דמלל"נ והתוס' כתבו שם בד"ה המודר דסד"א לומר דהטעם משום דאין כונתו לאסור עצמו לדבר מצוה יעו"ש. והשעה"מ בפ"א מה' שופר כ' דהרשב"א יפרש אליבא דאמת הך דמודר הנאה משופר וממעין משום דאין כונתו לאסור עצמו לדבר מצוה יעו"ש. ולענ"ד נראה דבאמת תרתי טעמי איתנייהו דהרי הא דמלל"נ הוא רק בדיעבד ולכתחילה אסור וכנ"ל אולם זה רק בכל איסורי הנאה. אבל במודר הנאה כיון דמלל"נ וא"כ אין זה הנאה וא"כ אין דעתו על דבר מצוה כיון דאין זה בכלל הנאה ורק אם מצות ליהנות ניתנו א"כ גם המצוה נקראת הנאה ודעתו גם על דבר מצוה. ואולם כיון דמלל"נ וא"כ אין זה הנאה ולא נדר כלל מזה וא"כ מותר לכתחילה ג"כ ואין זה ענין לשאר איסורי הנאה דבזה ל"ש לאוסרו אפי' לכתחילה. דהנה בגוף הדבר דאסור לכתחילה לדעת המגיה הנ"ל נראה לומר הטעם עפמ"ש תוס' בשבועות מ"ד ע"ב דמשו"ה מותא באיסוה"נ מטעם מלל"נ ול"א דמיתהני מפרוטה דר"י כמו במשיב אבידה משום דיכול לכוין ולתקוע בשעה שלא יהי' עני יעו"ש. וא"כ משו"ה אסור לכתחילה שמא לא יכוין לתקוע בשעה שלא יבא עני ויבא עני ויהנה מזה דיופטר מצדקה ע"י המצוה ומשו"ה אסור לכתחילה וא"כ כ"ז באיסור מצד עצמו אכן בזה שבא רק מכח נדרו וכיון שמלל"נ ואין דעתו על מצוה א"כ שוב אין שום איסור בזה. וא"כ שני הטעמים צדקו יחדיו דלבתר דאמרינין מלל"צ שפיר אמרינין הטעם דלא נדר ע"ד מצוה וזה מועיל שיהי' מותר גם לכתחילה. ומעתה מיושב קושית השעה"מ הנ"ל הנ"ל דבעולה ושלמים שפיר לכתחילה אסור אבל במודר הנאה מותר גם לכתחילה ומיושב ג"כ קושית הבית יצחק הנ"ל ממודר הנאה דבאמת בזה לכ"ע מותר לכתחילה ודוק:

ז') אולם עדיין ק' מעירובין ל"א דאם מלל"נ מותר לכתחילה לערב לדבר מצוה לקנות בית באיסור הנאה ומבואר דמותר לכתחילה. ואמנם יש לחלק דשם המצוה מקיים אח"כ וי"ל דבה"ג דוקא מותר לכתחילה כעין שחולק השעה"מ בפ"ח מלולב שם לענין הנאת הגוף בהדי מצוה יעו"ש, ואולם עדיין ק' מהא דחולין פ"ט דמכסין בעפר עיהנ"ד משום דמלל"נ ומבואר דמותר לכתחילה וזה קושי' גדולה על המגיה הנ"ל. והנראה בישוב הדבר דהנה כבר העיר המל"מ בה' איסורי מזבח שם מדברי התוס' בחולין ק"מ שכתבו בצפורי עיהנ"ד אי לאו קרא הי' מותרות להקרבה דמלל"נ מבואר דמותר להקריב איסוה"נ יעו"ש במל"מ. והאמנם אין קושי' מתוס' על הרמב"ם ולא מרמב"ם על תוס'. אמנם הרי התוס' הוכיחו זה מסוגי' דחולין שם מדצריך קרא למעט צפורי עיהנ"ד וקשה על הרמב"ם מהא ולאידך גיסא דברי הרמב"ם באיסורי מזבח שם מפורשים בזבחים פ"ח כמ"ש השאג"א בתשובה צ"ו ולפלא שלא העיר דבכ"מ ולח"מ טרחו להביא מקורו של הרמב"ם ממקום רחוק ודבריו מפורשים בש"ס הנ"ל, וא"כ קשה על תוס' מסוגי' דזבחים הנ"ל וגם לפ"ז הסוגיות דזבחים וחולין סותרות זא"ז. אכן לענ"ד נראה בישוב הדבר בפשוט דהנה נראה ברור דהא דלכתחילה אסור אף אי מלל"נ היא רק איסור דרבנן ומטעם שכתבתי באות הקדום דזה גזרה היא ותדע דאם הי' אסור מה"ת הי' אסור גם דיעבד כמ"ש תוס' בגיטין ד"ג דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד וא"כ מיושב הכל דבחולין שם דהתוס' קאי לתרוצי דלמ"ל קרא בציפורי עיהנ"ד שפיר כתבו דהי' כשר דמה"ת שפיר כשר אכן הרמב"ם וסוגי' דזבחים פ"ח קאי להלכה ושפיר אסור מדרבנן ואין כאן סתירה כלל:

ח') אמנם נהי שתירצנו דאין קושי' על התוס' אבל עדיין דבריהם צ"ב שכתבו והילכך אפי' לכפרה מותרות דאי משום הנאה מלל"נ ומשמע דאם אין בא לכפרה אינו הנאה ורק משום דצריך להיות המכשיר כמו מכפר משו"ה כתבו דאפי' לכפרה מלל"נ ולכאו' אף מכשיר הוה הנאה כמו מכפר שנטהר ורק משום דמלל"נ ומדוע כתבו אפי' לכפרה ואינו מובן. ולכאורה הי' נראה בכונתם דהרי הא דאיסור הנאה מזיק להכשר הקרבן הוא משום דהאיסור עושהו מהב"ע. והנה אם מהב"ע מדרבנן ל"ש בזה דקאי אקרא ורק דהתוס' כתבו בסוכה ט' דמהב"ע בקרבנות מה"ת. וא"כ זה רק במכפר אבל מכשיר אינו קרבן ורק מצוה ומהב"ע רק דרבנן ולזה כתבו דאף אם מכפר והוה מהב"ע מה"ת מ"מ כשר משום דמלל"נ כן הי' נראה. אבל ז"א דהרי התוס' כתבו מותרות וזה הוא לכתחילה ובזה אין חילוק בין קרבן למצוה לענין איסור הנאה אם הי' מצות ליהנות ניתנו. ולכן נראה בדעתם דס"ל דהא דפליגי במלל"נ הוא משום דכיון דהמצוה עליו חובה ופוטר עצמו באיסוה"נ זה הוה הנאה. וזה רק במצוה חיובית שאינו יכול לפטור ממנה שפיר יש לומר דהוה הנאה אכן במצוה שאיננה חובה עליו ורק אם עושהו מקיים מצוה ואם לא אין בידו עבירה רק שלא קיים מצוה בזה לכ"ע מלל"נ דהמצוה בעצמם אינה הנאה רק מה שנפטר מחיובו ובזה שאינו מחויב אינו נהנה בקיומה וזה דבר חדש והסברא ישרה:

ומעתה נחקורה נא במצות צפורי מצורע אם המצורע מחיוב להביאם שיטהר או דרק אם רצונו להטהר צריך להביאם. והנה בקרבנות המכפרים בודאי חייב כמו כל הקרבנות שמכפרים והספק הוא רק בצפורים שהמה רק מטהרים א"כ כמו דקיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ובודאי דגם המצורע אינו מחויב לטבול ורק דבטבילה מקיים מצוה א"כ ה"ה הצפורים יש לומר דאינם חובה עליו. ובשלומא למ"ד טבילה בזמנה מצוה בודאי דגם הצפרים בכלל חיוב כמו טבילה אבל למ"ד לאו מצוה שפיר י"ל דאינם חובה. אמנם ראיתי להחינוך במצוה קע"ג בצפורי מצורע כתב אם עבר ולא עשה ביטל עשה ובמצוה קע"ה בטבילה כתב שאין הדבר חובה עליו רק אם רוצה לטהר עצמו יעו"ש. ונראה מדבריו דגם במצורע אין הטבילה חובה. וא"כ לכאו' מה נשתנו הצפרים מהטבילה הרי תרווייהו באים לטהרתו ומדוע חייב בצפרים ולא בטבילה והחידוש שהמנ"ח לא העיר בזה. ולכן נראה דטעמו דהרי קאמר בחולין ק"פ דילפינן מכשיר בחוץ ממכפר וא"כ כיון דילפינין משעיר המשתלח והוא הי' חובה כמו"כ הצפרים חובה וא"כ שפיר כתב החינוך בצפרים דעובר בעשה ואינו דומה לטבילה משום דילפינין משעיר. ויצא לנו דלכאו' בצפרים הי' ראוי להיות מותר מאיסוה"נ לכ"ע משום דאינה חיובית ורק משום דילפינן ממכפר וגם המה חובה ושייך בהו הנאה למ"ד ליהנות ניתנו ושפיר דיקדקו התוס' דאפי' לכפרה מותרות ודוק כי קצרתי. ובאמת לפ"ז הא דנודר הנאה ממעין דקאתי עלה הש"ס מטעם מלל"נ לפירש"י ותוס' הוא רק למ"ד טבילה בזמנה מצוה וקצת משמע בביצה י"ח ושבת קי"א דרבא מרי' דהך דמעין סובר טבילה בזמנה מצוה ורק לפירוש תוס' שם אין ראי' ואקצר:

ומעתה נראה דגם לדידן דמלל"נ ורק לכתחילה אסור וכנ"ל זה רק במצוה חיובית אבל במצוה שאינה חיובית דגם למ"ד ליהנות ניתנו ל"ה הנאה שפיר מותר לכתחילה. ונראה להסביר יותר דהרי כבר כתבתי הטעם דאסור לכתחילה דשמא יקיימה בזמן שיבא עני. ונראה דזה משום דחיישינן שיהי' בהול לקיים המצוה כמו שפירש"י במגילה ד' בגזרה דשמא יעבירנו דמתוך שהוא מחויב בדבר הוא בהול לצאת ידי חובה יעו"ש וכן בנ"ד אף שיכול לכוין לקיים המצוה בשעה שלא יהי' עני כד' התוס' הנ"ל בשבועות מ"מ חיישינין הואיל ובהול לצאת יד"ח לא ידקדק בזה ויעשנה בזמן שיהי' עני. וכ"ז במצוה חיובות אבל במצוה שאיננה חובה עליו אינו בהול ויכוין בודאי בזמן שלא יהי' עני ומותר אף לכתחילה. ומעתה מיושב הכל דבכיסוי הדם דאינה חובה דלא ישחוט ולא יצטרך לכסות וכן בעירוב דאין הדבר חובה עליו שפיר מותר לכתחילה ודברי המגיה נאמרים רק במצוה חיובית ודוק בזה:

ט') עכ"פ עלה בידינו דאין שום קושי' על הסוברים דאסור לכתחילה אף דמלל"נ במקום שהמצוה חיובית. וא"כ באכילה בעיוה"כ דהמצוה חיובית שפיר אסור לכתחילה עכ"פ. ואולם נראה דגם לענין דיעבד ל"ש כאן מלל"נ דכבר כ' השעה"מ בפ"ח מלולב שם לענין מחלוקת הר"ן והרז"ה אי במצוה דרבנן ליהנות ניתנו דזה רק במקום שאין הנאת הגוף בהדי מצוה אבל אם יש ג"כ הנאת הגוף בהדי מצוה אף דשיטת הרשב"א דגם בה"ג מלל"נ מ"מ זה רק במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן בזה בודאי לכ"ע אסור הנאת הגוף בהדי מצוה יעו"ש ודבריו ברורים מאוד מה לדעתי בכלל אין חכמים עוקרים דבר מה"ת בקו"ע דאיך נוכל להתיר איסור תורה. ע"י מצוה דרבנן ובשלומא אם אין הנאת הגוף בדבר ורק קיום המצוה היא ההנאה שפיר גם מצוה דרבנן בכלל מצוה אבל במקום שיש הנאת הגוף בדבר האיך נוכל להתיר איסור תורה ע"י מצוה דרבנן. ומעתה לפ"ז כבר האריכו הב"י באו"ח תרי"ח והלח"מ בפ"א משביתת עשור אי הא דמצוה לאכול בעיוה"כ היא דרשה גמורה או אסמכתא. ומעתה לא מיבעיא אם נאמר דרק אסמכתא היא בודאי דל"ש כאן מלל"נ כיון דאיסור נדר מה"ת רק אף אם נאמר דדרשה גמורה היא מ"מ נראה לפמ"ש התוס' יבמות ד"ז ע"ב ד"ה ואמר דלא נראה שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהקישא גמר יעו"ש מבואר מזה דאף דשניהם דאורייתא מ"מ דבר המפורש בקרא חמיר מדבר שאינו מפורש וילפינן מהקישא או משאר דרשה. ועיין כעין זה בברכות כ"א ע"א ברש"י ד"ה שאינו טעון לפניו. ובגיטין מ"ב ע"ב ודברי ר"ע בשאר ראשי אברים הואיל ומדרש חכמים הוא יעו"ש. מכ"ז מבואר דדבר המפורש חמור יותר מדבר הנלמד מדרשה. וזה נראה לענ"ד דעת רבותיו של רש"י בכתובות ד"ג שפירשו תינח דקדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו ותמה רש"י דהרי נלמד מגז"ש וסוקלין ושורפין ע"ז יעו"ש. ונראה דדעתם הואיל ונלמד רק מגז"ש אף דאו' היא מ"מ הוה כמו ביאה במקצת שם ביבמות בתוס' ויכולים חז"ל להפקיע. אבל בביאה המפורשת הוה כמו ביאת כולו ומיושב שיטתם. ועיין בזבחים דף ע"ה ע"ב רחמנא אמר לא תפדה וכתב בשטמ"ק שם דאיסור המפורש בקרא אין להתיר מסברא ורק איסור דהוא מסברא יש להתיר מסברא יעו"ש ודבריו נחמדים בביאור הסוגי' ובדבריו מיושב קושית התוס' שם בד"ה התפיס יעו"ש. וזה ג"כ כנ"ל. ומעתה גם בנ"ד כיון דאיסור נדר מפורש בתורה ומצות אכילה בעיוה"כ היא רק מדרשה שהוציאו חז"ל מקרא ואינו שוה במעלה עם איסור נדר ודומה לח"ש דאסור מה"ת לדידן ואעפ"כ קיי"ל ביו"ד סי' רל"ט בש"ך סק"כ בשם מהרלב"ח דנשבע לאכול ח"ש איסור חייב דאין דינו כשל תורה ממש כמבואר ביו"ד רל"ח ס"ד וביאר מהרלב"ח דזה גרע מאיסור דרבנן שיש לאו ממש דלא תסור. מכ"ז מבואר דדבר הנלמד מריבויא אף דדין תורה הוא מ"מ קיל מדבר המפורש בתורה. וא"כ אין בכח מצוה זו לדחות לאו גמור מטעם מלל"נ וז"ב לענ"ד בזה:

י) ונראה עוד להוסיף אומץ בזה. דהנה כבר הק' הר"ן ז"ל בנדרים ט"ו בהא דהנאת תשמישך אסור דהרי מלל"נ ותירץ משום דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה ואסור כמו במעין בימות החמה דאינו טובל בו יעו"ש. ואולם ק' לפמ"ש השעה"מ בפ"ח מלולב שם בשם המאירי דבאמת גם הנאת הגוף מותר והא דמעין משום דהנאה יש לו גם אח"כ שוב יוקשה הא דהנאת תשמישך והחידוש שהמאירי לא תירץ גם קושי' זו. ולכן נראה בשנבין הטעם דאם ההנאה רק בשעת קיום המצוה מותר ואם נהנה אחר עשיית המצוה אסור והקדמונים שם לא ביארו טעמם. ונראה, דהנה גוף הדבר דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי משום דמלל"נ אינו מובן מדוע יהי' מותר הנאת הגוף בשעת קיום המצוה במקום שההנאה אסורה. ונראה דהטעם עפמ"ש הש"ג בשבת פרק האורג בביאור דברי הרשב"א דאע"ג דפס"ר אסור היא דוקא דאינו מכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפס"ר שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו. ומכוין גם לדבר היתר אז אפי' פס"ר מותר יעו"ש. ומבואר מזה דבעושה איסור ומכוין גם לדבר היתר הוה דשא"מ ומותר ויש להאריך הרבה בזה ואכמ"ל [ועיין מזה לעיל בסי' כ' אות ג' ד' ה' באורך] וא"כ מכ"ש היכא דמכוין למצוה בודאי דאף הנאת הגוף מותרת משום דהוה דשא"מ אף דפ"ר היא כד' הרשב"א הנ"ל. ובאמת לפ"ז הר"ן ז"ל בנדרים הנ"ל דסובר הנאת הגוף בהדי מצוה אסור לשיטתו אזיל דחולק בפ' האורג שם על הרשב"א וסובר דבה"ג הוה פס"ר גמור ואסור ומשו"ה גם הנאת הגוף בהדי מצוה אסור. והרשב"א ז"ל דסובר דבהנאת הגוף מותר בהדי מצוה, ג"כ לשיטתו אזיל בזה דסובר דבה"ג הוה דשא"מ ולשיטתם אזלי בזה. ומעתה כ"ז רק אם אין ההנאת הגוף נמשכת אחר קיום המצוה שפיר שייך לומר הואיל ומכוין למצוה הוה דשא"מ. אכן אם ההנאה נמשכת גם אח"כ א"כ אז בשעה שאינו מקיים המצוה שוב ליכא כונת המצוה רק הנאת הגוף ובזה ל"ש לומר דהוה דשא"מ כיון דאז אין כונה אחרת ומשו"ה אסור שפיר ומבואר הטעם הנ"ל, ומעתה לפ"ז נראה לחדש דאף דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי זה רק בשארי הנאות אמנם באכילה וביאה שפיר אסור ולא מועיל מה דמלל"נ עפ"מ דקיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה הרי דבזה אפי' מתעסק חייב ומכ"ש בדשא"מ דחמיר ממתעסק בודאי דחייב בחלבים ועריות ומעתה מיושב הקושי' הנ"ל דמשו"ה בהנאת תשמישך אסור אף דמלל"נ דבזה לא מיפטר עי"ז. [ובאמת לפ"ז צ"ע ד' הרשב"א ז"ל בנדרים שם שתירץ תירוץ אחר לקושי' זו ומזה הוכיחו דשיטת הרשב"א דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי כמ"ש בשעה"מ שם והרי בה"ג לכ"ע אסור וכנ"ל] ומעתה גם בנ"ד אין להתיר האכילה בעיוה"כ משום דמלל"נ דבאכילה ש זה וכנ"ל וזה טעם הגון בעזהי"ת:

והנני בזה ידוש"ת באהבה

נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה