גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן ל
א') ומה שפלפלת בחכמה במה שהביא בספר חדות יעקב קושי' בשם הגה"ק מגור שליט"א על הסוברים דבמדבר קרב לחם הפנים מהמן והרי המן אסור להותיר עד בוקר וא"כ בעבר והותיר אסור בלאו דל"ת כל תועבה וא"כ הלחה"פ דשהה כמה ימים נאסר בל"ת כ"ת וא"כ ל"ה ממשקה ישראל עכ"ק שהבאת בשמו ואין הספר תח"י ואפלפל בו כפי שהובא בדבריך. והנה בגוף הדבר שהבאת בשם הגאוה"ק דאם הותיר נאסר בל"ת כ"ת כבר כתב כן האור החיים בפ' בשלח שם דשייך במן תועבה אם ניתותר יעו"ש וכזה נסתפק המנ"ח במצוה רט"ו גבי נותר דאם הותיר נאסר בלאו דתועבה יעו"ש. והוא ממש כמו בנ"ד. אמנם לענ"ד קשה לומר כן דכיון דלא נעשה בו שום מעשה ורק בשוא"ת ל"ש בזה תועבה וכמ"ש המנ"ח שם בעצמו. ובפרט למ"ש תוס' בחולין קט"ו ע"א ד"ה חורש דמשו"ה במע"ש ל"ש ל"ת כ"כ ורק בבב"ח משום דבמע"ש אין היכר שנעשה בשבת א"כ גם בזה בלא הבאיש אין היכר שנעשה בו איסור ובפרט בלחה"פ אולי לא ניכר שנעשה ממן א"כ בודאי דאין בזה משום תועבה. וראי' גדולה לזה מהא דפליגי ר"י ור"ש בפסחים כ"ח בחמץ לאח"ז אי אסור והאיך אפשר לומר דשרי הרי נאסר מל"ת כ"ת ואף ר"י דאוסר הוא רק מיתורא דקרא והרי בלא"ה אסור, וע"כ דבה"ג שלא נעשה בו איסור בקו"ע ל"ש כ"ת. ובאמת לפ"ז נראה לחדש דאם קנה חמץ בפסח או החמיצו בידים בפסח שפיר יש לומר דגם לר"ש אסור מה"ת כיון דנעשה בו מעשה הוה תועבה. זולת לדברי התוס' דבלא ניכר האיסור ל"ש תועבה גם בה"ג מותר. ואולם בגוף הקושי' לא אדע מדוע הוצרך להקשות מכח תועבה ולא הקשה על גוף סידור לחה"פ אז הרי עברו בלאו דאל יותיר. ולכאו' הי' נראה דזה לא קשה דהא דהביאו לחה"פ ממן לדעת הסוברים הוא משום דלא הי' תבואה אחרת כמ"ש תוס' במנחות מ"ה בשם רש"י וא"כ יש לומר דעשה דלחה"פ דוחה לל"ת דאל יותיר דעשה זו כפי הנראה אינה רק בשעת הסידור על השלחן רק בתמידות כנראה מהקרא לפני ה' תמיד וא"כ אף אם נאמר דהלאו עובר ג"כ בכל לילה מ"מ שייך בזה עשה דוחה כיון דהעשה הי' ג"כ בכל לילה. ולזה הקשה דלא הוה ממשקה ישראל והיינו דאף דהלחה"פ מותר באכילה דגם באכילה שייך עדל"ת מ"מ גם בה"ג שייך ממשקה ישראל כיון דבחולין כה"ג אסור ל"ה ממשקה ישראל. ואף דשיטת מהרש"א בחולין ד"צ דבה"ג הוה ממשק"י דבריו תמוהים וכבר תמה עליו השעה"מ בפ"ח ממ"א ה"א. אמנם כן נראה לענ"ד דבזה לכ"ע ל"ש ממשק"י דבשלומא אם הי' בזה איסור כמו במליקה שכתב מהרש"א שם דהיא באמת נמלקה ולא נשחטה ורק התורה התירה לכהנים במקדש שפיר ל"ה ממשק"י כיון דבחולין אסור כה"ג. אמנם בנ"ד כיון דהעשה דוחה להלאו דאל יותר א"כ הותירו בהיתר א"כ אין זה תועבה כלל ובשלומא אם הי' אמרינן דגם בזה אסור להותיר ונאסר מל"ת כ"ת ורק דבלחה"פ מותר לאכול משום עדל"ת שפיר הי' שייך לומר דל"ה ממשק"י כיון דבחולין כה"ג אסור. אבל כיון דמותר להותיר ול"ה תועבה כלל הוה ממשק"י לכ"ע. אכן לענ"ד באמת קשה מגוף הסידור להמבואר בזבחים צ"ג דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ועיקר הדבר משום דהעשה במקדש וכמ"ש הטו"א בר"ה כ"ח ומר אחי הגאון ז"ל באהל יהושע ח"ר סי' י"ב וא"כ ל"ש בזה עשה דוחה כיון דהעשה במקדש וא"כ שוב קשה האיך סדרו לחה"פ ממן הרי עברו באיסור דאל יותיר. ולכאו' נראה להביא ראי' מכאן למה שנסתפק האור החיים בפ' בשלח שם אי איסור זה דאל יותר נאמר בשם ה' או דמשה בעצמו אמרו מדעתו דמשטחות הכתובים נראה דזה הי' רק דברי משה בעצמו יעו"ש. ולפ"ז לק"מ דאין זה איסור רק גזרת משה וזה ל"ש בלחה"פ. אמנם תמהני על האוה"ח דהדבר מבואר בספר המצות להרמב"ם בשורש ג' דהקשה על בה"ג מדוע לא מנה ג"כ במנין הלאוין הלאו דאל יותיר הואיל וחשב גם הלאוין שהם לשעה יעו"ש. והגם שיש לומר דבאמת בה"ג סובר כסברת האוה"ח הנ"ל דזה אינו לאו כלל. מ"מ עכ"פ מהרמב"ם מפורש דזה לאו גמור וא"כ שוב יוקשה כנ"ל:
ב') והנראה בזה. דהנה יש לדקדק בקרא דפ' בשלח שם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר ומשמע פשטי' דקרא דציוה להניח העודף שישאר אחר הבישול והאפי' ובאמת הרי גם מהאפוי ומבושל הוצרכו להניח למחר ואדרבה עיקר האפי' והבישול הוצרך לש"ק שאסור באפי' ובישול ומדוע אמר להם רק שיניחו מהעודף עד הבוקר ותמו' לכאו', ולכן נראה דהנה הא שאמר להם להניח מהעודף עד הבוקר אף שמובן מאליו הואיל והודיעם שמחר שבת וילקטו היום לחם משנה א"כ ממילא ידעו להותיר ונראה מזה דבא להתיר האיסור דאל יותיר והוצרך להתיר לצורך שבת. ומעתה נראה לחדש עפ"מ דמבואר בב"ק ס"ה ע"ב באתנן זונה דצריך גם לרבות שינוייהם ובלא הקרא הו"א דרק בעצמם אסורים ולא שינוייהם. וכמו כן נראה במן דהאיסור הוא רק אם הוא בלא שינוי אבל מה שנשתנה ממנו לדבר אחר אינו בכלל האיסור. ואל תשיבנו מנותר דלא נאמר בו חילוק דז"א דבנותר המצוה רק אחר הבישול ואפי' אז מצוה לאוכלו וקודם אפי' ובישול אינו בכלל מצוה וממילא גם האיסור הוא אחר אפי' ובישול. אמנם במן דנאכל כמו שהוא חי כמבואר שם וטעמו כצפיחת בדבש ופירשב"ם דזה טעמו כמות שהוא יעו"ש. וא"כ כיון דנאכל חי שפיר יש לומר דאחר שנשתנה בבישול ואפי' אינו בכלל האיסור ואפי' למ"ד בב"ק שם דצריך הן למעט שינוייהם יש לומר דגם כאן דכתיב בקרא ממנו הוה כמו הן וממעט שינוייו וזה דבר חדש. ומעתה בדיוק אמר משה אשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו והיינו דזה נודע ממילא שיוכלו לבשל על מחר דאינו בכלל האיסור ומה שצריך אני לומר לכם הוא ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר שזה צריך להתיר לכם להשאיר גם החי עד הבוקר ואין בזה איסור, ומעתה מיושב ג"כ קושי' הנ"ל דבלחה"פ שנשתנה באפי' אין איסור כלל ומיושב קושית הגה"ק הנ"ל וקושיתו ודוק:
ג') ועוד נראה בזה לחדש דכמו דקיי"ל בנותר דבדבר האסור באכילה אין בו איסור דבל תותירו כמבואר בפסחים פ"ג וברש"י חולין ד"צ. כמו"כ במן אם מותיר דבר האסור באכילה אינו עובר ואף להצל"ח בפסחים כ"ח דגם בפסול שייך איסור נותר דצריך לשורפו זה רק בקדשים דמצוותן בשרפה אבל במן דאין בו חיוב שרפה בודאי דאם אסור באכילה ל"ש איסור דאל יותר. והגם דלכאורה איסור נותר בקדשים ואיסור מותיר במן חלוקים המה באיסורייהו. דטעם איסור נותר אינו משום שלא ידמה בנפשו להותיר לצורך אכילת יום מחר דהרי למחר כבר אסור באיסור נותר שאסרה תורה בפ"ע ורק דהאיסור בכדי שיאכלנו ביומו ויקיים מצות אכילת קדשים ולא יביא קדשים לבה"פ. אמנם במן הדבר בהיפוך דאין לומר הטעם כדי לקיים בו מצות אכילה בלי שיור דהרי אין בו קדושה ואין בו מצות אכילה ואין בו משום הבאת קדשים לביה"פ ואם הוא חולה או זקן שא"י לאכול כל השיעור אין בו איסור ויכול להותיר ואין בו מצות שרפה ועיקר האיסור שלא יותיר על דעת לאכול למחר דנמצא שאינו מאמין שגם מחר יהי' מן. ולזה כאשר הותירו ממנו נאמר ויותירו אנשים ממנו עד בוקר דזהו האיסור ומשו"ה קצף עליהם משה. אבל אם מותירו ע"ד שלא לאכלו אין בו שום איסור. וכן בשבת שלא ירד המן בו הותר ביום הששי להותיר וכנ"ל. מ"מ עכ"פ אם בא"ר לאכילה הוה כמו נותר דאינו עובר ורק דבנותר הטעם משום דא"י לאכלן היום ובמן הטעם דגם מחר לא יוכל לאכלו משום דאסור וז"ב. ומעתה לפ"ז בלחה"פ דהי' אסור באכילה עד שבת הבא דשלחן מקדש לכ"ע כמבואר במנחות צ"ה וא"כ תיכף כשסידרו נעשה קודש ונאסר באכילה והותר רק בשבת הבא בהקטרת הבזיכין וא"כ כל השבוע דאסור באכילה אין בי איסור דאל יותיר ורק ביום הששי הבא דיהי' מותר למחרתו הי' מקום לאסור בלאו דאל יותר אבל הרי בששי מותר בל"ז להותיר וא"כ ממ"נ אין בזה שום איסור, ובפרט דבלחה"פ דהמצוה הי' כך שיונח על השלחן כל השבוע ל"ש האיסור דטעמו שאינו מאמין שיהי' ביום מחר וזה ל"ש בלחה"פ דמצותו דוקא משבת העבר ומיושב קושית הגאה"ק הנ"ל וגם קושיתו:
ד') ועוד נראה בזה. ונפלפל קצת במה שהבאת במכתבך בשם הגה"ק בעל שפת אמת זצל"ה ספק אם המן שהותירו ביום הששי בהיתר מותר להתירו גם על אחר השבת אי אמרינן בזה הואיל ואשתרי אשתרי ע"כ ודברי לא ראיתי רק מה שהובא בדבריך. ולענ"ד נראה דבזה ל"ש הואיל ואשתרי. דהנה בקידושין כ"א פליגי ביפ"ת בכהן בב"ש אי אמרינן הואיל ואשתרי ב"ר אשתרי גם ב"ש. והרשב"א שם הקשה מהא דיבמות ד"כ דגזרינן ב"ר אטו ב"ש והרי אדרבה גם ב"ש לישתרי משום הואיל ואשתרי יעו"ש. ולענ"ד נראה ליישב הקושי', הנה לכאורה יש להעיר על מ"ד בקידושין שם הואיל ואשתרי והרי ביבמות מ"ד קאמר דצריך קרא ביבמה שמגרשה בגט ומחזירה דהו"א מצוה דרמיא עלי' שבדה השתא תיקום עלי' באיסור אשת אח והתוס' בדף ח' ע"ב הקשו דהרי צריך קרא לב"ש דמותרת וכתב האבני מילואים בסי' י"ת דבזה אם ב"ש אסורה שוב אינו מקיים המצוה גם בב"ר דלאחר ב"ר פקעה קידושין והוה אישות לזמן יעו"ש. אכן לענ"ד קשה בהיפוך דגם כשגירשה למ"ל קרא הרי בזה שייך הואיל ואשתרי אשתרי. ואין לומר דכשגירשה שוב ל"ש הואיל ואשתרי דהרי גם ביפ"ת ב"ר היא קודם כל המעשים ולביאה שני' שוב צריך לקדשה ועיין בתוס' שם וברמב"ם פ"ח ממלכים ואעפ"כ סובר רב דהואיל ואשתרי ומותר לו לקדשה ולבעול ב"ש. ואין לומר דמקרא הזה דיבום יליף רב דאמרינן הואיל ואשתרי מדהתירה תורה להחזיר יבמה שנתגרשה דא"כ קשה לשמואל בקידושין שם דלית לי' הואיל ואשתרי מהא דיבמה. וע"כ דמסברא פליגי וא"כ קשה למ"ל קרא ביבמה. ולכן נראה לומר דהואיל ואשתרי שייך רק במקום שנוכל לומר דב"ש הוה כראשונה. אמנם ביבמה דב"ר מצוה היא והשני' אף אם מותרת אינה מצוה כראשונה וא"כ ל"ש ביה הואיל ואשתרי כיון דסוף סוף א"א לומר דהשני' שוה להראשונה א"כ גם בזה אינה כראשונה ואסורה ומשו"ה צריך קרא להיכא שגירשה תיכף אחר ביאה ראשונה דבה"ג ל"ש הואיל ואישתרי. ומעתה מיושב קושית הרשב"א דרק ביפ"ת דהביאה שני' כראשונה ואינם מצוה כלל שפיר שייך הואיל ואישתרי. אמנם ביבמה דהראשונה מצוה והשני' אינה מצוה וחלוקה מראשונה ל"ש הואיל וכנ"ל, ומעתה גם במן דעל שבת המצוה להותיר ואח"כ אף אם מותר מ"מ היא רק רשות ל"ש הואיל ואשתרי ונראה עוד יותר דאף אם נאמר דגם במקום דהראשונה מצוה ולא השני' שייך הואיל מ"מ במן ל"ש זה דהואיל ואשתרי שייך רק במקום שגם הראשונה הי' בכלל איסור והותרה כמו ביפ"ת דגם ב"ר היתה אסורה והתירה תורה בזה שייך לומר הואיל ואשתרי. אבל במקום דבראשונה לא הי' כלל חלות איסור האיך שייך לומר הואיל ואשתרי בראשונה הרי בראשונה לא הותר כלל ולא מיבעיא לרבא בזבחים ל"ב דרק באידחי אמרינן ולא באשתרי בודאי דבה"ג ל"ש הואיל. רק אף לרב יוסף עכ"פ בעינין שיהי' בכלל האיסור ואשתרי אבל אם לא הי' כאן חלות איסור לכ"ע ל"ש הואיל וז"ב בסברא. וא"כ במן דליל שבת לא הי' מעולם בכלל איסור ותיכף כשנאמר האיסור דאל יותיר נאמר דבשבת יותירו א"כ אין שייך בזה הואיל ואשתרי וז"ב, לענ"ד:
ה') אכן בגוף הדבר נראה לענ"ד דבאמת הלאו דלא יותיר אינו בכל לילה ולילה רק בלילה הראשונה ולא יותר דלא מצינו שום רמז ע"ז דעובר בכל לילה רק בלילה הראשונה אסור להותיר ממנו עד בוקר וכיון שעבר הלילה שוב אין עליו איסור יותר, דהרי גם בנותר כתבו תוס' בפסחים כ"ח ע"א ד"ה וחמץ שאין עוברין רק בלילה הראשונה וא"כ ה"ה במן אין איסור רק בלילה הראשונה. הגם שיש לחלק דבנותר כיון שנפסל בלילה הראשונה שוב ל"ש איסור וכמ"ש לעיל באות ג' וזה ל"ש במן. אולם הרי גם בפסול שייך הלאו דצריך לשורפו וכמ"ש בשם הצל"ח וע"כ דאינו עובר רק בלילה הראשונה וה"ה במן. וא"כ בלחה"פ דבליל שבת אין איסור כלל וא"כ אין בו שום איסור דבשאר הלילות בל"ז מותר ומיושבים הקושיות הנ"ל לכאורה. אכן יש לומר דאדרבה נהי דבמן של שאר הימים אין איסור רק בלילה הראשונה אמנם במן של יום הששי דבאותה לילה מותר להותיר א"כ אדרבה עוברין עליו אח"כ והוה מוצ"ש זמנו כעין מ"ש תוס' ביבמות ע"ב ד"ה שלב"ז דכיון דא"א לשורפו ביו"ט זמנו בבוקר שני יעו"ש. וה"ה בנ"ד כיון דבליל שבת צריך להותיר ואינו יורד בשבת רק בע"ש עבור ב' הימים א"כ האיסור דאל יותיר זמנו במוצ"ש ועכ"פ כיון שכן בודאי דל"ש לומר בזה הואיל ואשתרי אשתרי וכדברינו הנ"ל וא"כ שוב יוקשה הקושי' הנ"ל בלחה"פ:
אכן בגוף הדבר נראה לענ"ד לומר דבר חדש דהאיסור דאל יותיר לא הי' נוהג כל הזמן שהי' המן והאיסור הי' רק על המן שנפל ביום הראשון והזהרו באותה לילה ולא יותר והמן שירד בימים שאח"כ לא הי' בו איסור כלל וטעמא דידי. דהרי חזינן בנותר דפסח צריך קרא בפסחים צ"ו שיהי' כל עבודות בחודש הזה כזה הרי דבלא קרא הו"א דכל המצות האמורות בפסח מצרים שייכים רק בפסח זה לבד ולא בשאר פסחים וא"כ במן דליכא קרא ע"ז איך איסור רק במן הראשון ולא אח"כ. וגם מצד הסברא נראה כן דכבר כתבתי דטעם האיסור אינו משום מצות אכילה בו ביום ורק להאמין שהשי"ת יתן להם דבר יום ביומו וא"כ רק ביום הראשון הי' שייך זה אבל אחר שראו שירדו בקביעות יום יום א"כ כבר הבינו וראו כולם שהשי"ת נותן להם אכלם בעתו ובפרט שכבר ראו שהבאיש המן הניתותר א"כ אין צורך באזהרה שלא להותיר. ונראה ראי' גדולה לזה דהרי הש"ס בפסחים שם הקשה אלא מעתה דכתיב אל תאכלו ממנו נא ממנו אי אתה אוכל אבל אתה אוכל נא בפסח דורות ומשני אמר קרא ועבדת והך ממנו לכדרבה יעו"ש. הרי דבמקום דכתיב ממנו הפירוש רק ממנו ולא מאותן שיהי' אח"כ וא"כ במן דכתיב אל יותר ממנו עד בוקר משמע ממנו אי אתה מותיר אבל אתה מותיר מהמן שיהי' בדורות אח"כ וא"כ מפורש בקרא דמותר להותיר המן שיהי' אח"כ וזה ראי' גדולה:
ונראה עוד סייעתא לזה דביבמות נ"ד ע"ב רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מנלן ופירשו תוס' דכיון דהתירה תורה יבום א"כ מיסתבר לומר דגם בנתגרשה מותר דאין סברא לומר דעדל"ת אי לאו דמוכח קרא בהדיא יעו"ש, וה"ה במן כיון שציותה תורה להניח צנצנת המן למשמרת וא"כ אם נאמר דאיסור דאל יותיר הוא גם לדורות נצטרך לומר שבזה התירה תורה ואין מיסתבר לומר כן ויותר טוב לומר שאין האיסור נוהג כלל במן שירד אח"כ. ויתיישב בזה מה שיש להעיר דכל המצות הנוהגת במן ציוה להם משה ביום הראשון תיכף ומצוה דצנצנת נראה מהכתובים דנצטוו אח"כ ומדוע לא אמר להם תיכף ביום ראשון גם מצוה זו. וע"כ משום דביום ראשון הי' אסור להותיר ורק אח"כ שלא נאסר נצטוו בזה ומזה ראי' לדברינו. ונהי דבזה אפשר לומר עפמ"ש לעיל דאיסור זה הוא רק במשאירו ע"ד לאוכלו ביום מחר. וא"כ בצנצנת דהונח למשמרת ולא לאכילה אין בו איסור. אכן יוקשה מזה דנצטוו להותיר ביום הששי. ונצטרך לומר דהתירה תורה ויותר מיסתבר לומר דבאמת אין בזה איסור כלל רק במן שביום הראשון. ודמיא לדברי תוס' ביבמות נ"ד הנ"ל. וזה אין להקשות דא"כ מדוע הוצרך להגיד דיניחו העודף עד הבוקר אם אין איסור בדבר די"ל דהוצרך להזהיר בדרך חיוב ובל ידמו בנפשם שאם לא ישאירו ירד גם ביום מחר. וגם אולי הי' מסופקים אם האיסור הוא גם לדורות והוצרך להודיעם שאין איסור. או דצריך להודיע משום הכנה כמבואר בריש ביצה. באופן שאין שום קושי' מהך דלחה"פ דבאמת אין בזה שום איסור ודוק:
ו') ונראה להביא עוד ראי' לזה מקידושין ל"ח דנסתפקו ממן שבכליהם מז' אדר עד ט"ז ניסן יעו"ש ולכאו' קשה מאוד האיך השאירו מהמן שבכליהם זמן רב כ"כ הרי עברו בלאו. ואף דאז לא ירד המן כבר ול"ש הטעם דאסרה תורה בכדי שיאמינו שירד גם ביום מחר דכעת ממילא לא ירד ביום מחר מ"מ קשה כיון שנאסרו בזה עכ"פ הי' מהצורך שמשה יתיר להם הדבר ע"פ השם כמו בהך דשובו לכם לאהליכם דיליף מזה בביצה ה' דצריך מנין אחר להתירו. וגם בזה הי' צורך להתיר להם. ובזה אין לומר ג"כ דהשאירו מהאפוי ומבושל דל"ש בזה האיסור כמ"ש באות ב'. דהלשון ממן שבכליהם משמע דהי' מן ממש בלי שינוי והקושי' גדולה ולא ראיתי למי שהעיר בזה. והנה לפמ"ש לעיל בשם השפת אמת דהמן שירד ביום הששי הואיל והותר להותירו לשבת הותר גם אח"כ מיושב הקושי' דהרי משה רבינו מת בשבת וא"כ המן האחרון ירד ביום הששי ומזה המן הותירו לשבת ואז פסק המן ומזה הותר להותיר, אמנם כבר כתבתי דא"א לומר כן ואדרבה אם הי' אסור גם במן שאח"כ התחיל האיסור במוצ"ש וכנ"ל ושוב יוקשה אכן בדברינו הנ"ל מיושב דבאמת לא נאסר כלל להותיר מהמן שירד אח"כ וכדברינו הנ"ל וכדין הותירו ודוק. והארכתי קצת בזה אף שאין נ"מ בזה עכשיו כדאמר ביומא ה' מאי דהוה הוה מ"מ לחיבת הקודש דברי הגה"ק שפת אמת והבדלו לחיים ארוכים בנו הגה"ק מגור שליט"א פלפלתי בזה:
ז') אכן בגוף קושית הרשב"א הנ"ל באות ד' מדוע קאמר הש"ס ביבמות גזרה ב"ר אטו ב"ש והרי גם ב"ש מהראוי שתהי' מותרת מטעם הואיל ואשתרי. נראה דכבר הקשו תוס' ביבמות שם בהא דקאמר גזרה ב"ר אטו ב"ש דהרי יבמה נקנית בהעראה וא"כ גמר ביאה אסור והו"ל לומר גזרה העראה אטו גמר ביאה יע"ש. ולענ"ד נראה דקושי' זו עם קושית הרשב"א מתורצת כ"א בירך חבירתה לפמ"ש התוס' בפסחים מ"ו ע"ב דאפי' מאן דאית לי' הואיל תרי הואיל לית לי' יעו"ש וכמו"כ איתא בתמורה י"א ובב"מ ד"ט לענין תרי מגו יעו"ש. ומעתה נראה דבאמת גם ביבמה אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ומשו"ה ב"ר מותרת גם גמר ביאה דאמרינן הואיל ואשתרי העראה אשתרי גם גמר ביאה. ואולם כ"ז בב"ר אבל בב"ש נהי דהעראה מותרת מטעם הואיל ואשתרי אבל בגמר ביאה בודאי דאין היתר בב"ש דבזה שוב נצטרך לבא לתרי הואיל דגם בב"ר מה שגמר ביאה מותרת היא מטעם הואיל ובב"ש נצטרך לומר הואיל ואשתרי העראה אשתרי גמר ביאה או הואיל ואשתרי גמר ביאה, ראשונה אשתרי גם גמר ביאה שני' ופמ"נ א"א רק ע"י תרי הואיל וזה ל"א. וא"כ גמר ביאה שני' בודאי דאסורה וממילא גם העראה אסורה מחמת גזרה אטו גמר ביאה כקושית התוס' וא"כ ב"ר אסורה גזירה אטו ב"ש שיגמור ביאתו אמנם ב"ר מותרת באמת גם גמר ביאה מצד הדין ורק מחמת גזרה אטו גמר ביאה שני' ומיושבים קושית התוס' וקושית הרשב"א בחדא מחתא בעזהי"ת:
ח') ובזה נראה לפרש דברי תוס' בחולין ק"י ומנחות מ' בשם ר"ת שפירש הא דקאמר הש"ס נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי דהיינו דבעידן עבודה הם הבגדים המיוחדים לעבודה ושלא בעידן עבודה היינו הבגדים שאינם מיוחדים לעבודה לא אישתראי. ולכאו' דוחק גדול לפרושי כן ובפשוט הפירוש דבעידן עבודה ממש ולא בגדים המיוחדים לעבודה והמעיין בש"ס שם ובתוס' יראה כמה רב הדוחק לפרש כן. אכן בהנ"ל נראה לבאר דבריו. דבאמת בכלאים בציצית הואיל ואשתרי אשתרי וכמו"כ בגדי כהונה מותרים אף שלא בעידן עבודה מטעם הואיל ואולם כ"ז בבג"כ. אמנם בשאר בגדים של כלאים נהי דבשעת עבודה אם הי' יצויר יתור בגדים הי' מותר ללבוש שאר בגדים של כלאים מטעם הואיל ואשתרי בגדי כהונה אשתרי גם שאר בגדים ורק שלא יצויר דמרובה בגדים אסור. אבל להתיר שאר בגדים של כלאים שלא בעידן עבודה זה הוה תרי הואיל הואיל ואשתרי בג"כ בשעת עבודה הותר גם שלא בשעת עבודה והואיל והותר בג"כ שלא בשעת עבודה הותר גם בשארי בגדים וזה ל"א. ורק בבג"כ דהוה חד הואיל. וזהו הכונה בתוס' נהי דאשתרי בעידן עבודה היינו גם שארי בגדים הי' מותרים ורק דאסורים משום מרובה בגדים אבל שלא בעידן עבודה להתיר שאר בגדים לא דהוה תרי הואיל ומבוארים דברי התוס':
ט') ובזה דעת קדושים אמצא בביאור דברי התוס' שם שכתבו ולפ"ז בטלית שאולה הי' אסור להציע תחתיו כו' ודבריהם תמוהים מאוד דמדוע רק שאולה הרי גם בשלו יש לאסור להציע תחתיו וכבר תמה בזה הלב ארי' בחולין שם והניח בצ"ע והרש"ש שם מחק תיבת שאולה והנה בפשוט הי' נראה לבאר דהרי למ"ד כלי קופסא חייבין בציצית א"כ אף בהצעה חייבין בציצית בבגד שלו. ורק בטלית שאולה נהי דלבישה שרי אבל בהצעה שפיר אסור בכלאים דבזה ל"ש הואיל ומשו"ה כתבו בטלית שאולה דיצויר אפי' למ"ד חובת מנא. ואולם עוד יש לפלפל בזה. ואכן בדברינו הנ"ל האיר ה' עיני לבאר דבריהם. דהנה זה שכתבו להוכיח דבג"כ שרי רק בדרך לבישה נראה לבאר ע"פ הנ"ל דכיון דשלא בשעת עבודה הותר רק מטעם הואיל וא"כ זה רק בדרך לבישה. אבל להציע תחתיו אף אם יצויר בשעת עבודה הי' אפשר להתיר רק מטעם הואיל וכן אף לבישה שלא בשעת עבודה דשרי הוא רק מטעם הואיל וא"כ להציע תחתיו דהוא שלא בשעת עבודה הוה ב' הואיל ומשו"ה אסור להציע תחתיו ורק אם הי' יצויר בשעת עבודה הי' מותר והנה לפ"ז כ"ז בבג"כ דרק בשעת עבודה מותר. אבל בציצית דכל יומא זמני' וא"כ כל ענין לבישה שרי מצד עצמו וא"כ להציע תחתיו הוה רק חדא הואיל ושרי. ואולם כ"ז בבגד שלו אכן בטלית שאולה דגם בדרך לבישה ראוי לאסור ורק שהתוס' כתבו דמותר מטעם הואיל. וא"כ כ"ז בדרך לבישה אכן להציע תחתיו דגם בבגד שלו שרי רק מטעם הואיל וא"כ להציע הוה ב' הואיל והוה ממש כמו בג"כ להציע. וכ"ז בשאולה אבל בגד שלו שפיר מותר להציע דהוה רק חד הואיל ומבוארים דבריהם בעז"ה בלי שום הגה. והנה לפ"ז צריכים לבאר מה שסיימו בסוף ומיהו נראה שיש לחלק בין טלית שכל עיקר לבישתו לצורך הנאתן ובין בג"כ שעיקר לבישתו לצורך עבודה יעו"ש. ולפמ"ש דהטעם משום ב' הואיל מה חילוק בדבר. אכן נראה דבאמת בתמורה י"א הנ"ל הדבר איבעיא דלא איפשטא אי אמרינן ב' מגו וא"כ אם נאמר דאמרינין ב' מגו א"כ ראוי להתיר כ"ז ג"כ. ונראה דזהו ספיקתם בסוף דבריהם והיינו שיש לומר דגם ב' הואיל אמרינין ומשו"ה בציצית שרי גם בשאולה להציע. ואולם מה דבג"כ שרי רק בדרך לבישה משום דבגדים אחרים לא משכח"ל בשעת עבודה וא"כ ל"ש הואיל בזה כיון דבגד זה אסור ללבוש בשעת עבודה מטעם יתור בגדים ומשו"ה ל"ש בזה הואיל והותר בשעת עבודה. וכן להציע תחתיו לא יצויר בשעת עבודה כיון דאסור אז להציע תחתיו דחוצץ בינו ובין הרצפה וא"כ כיון שלא יצויר בשעת עבודה משו"ה אסור שלא בשעת עבודה דל"ש בזה הואיל. אבל לעולם אמרינן גם ב' הואיל וא"כ בטלית שרי זהו ספיקתם ומבוארים דברי התוס' הנ"ל ודוק:
והנני בזה מורך דודך השמח בתורתך
נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל