אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן טז

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן טז

סימן טו

ה' נשיאות כפים

כבוד חתני חביבי הרב הג' החריף ובקי בכל חדרי תורה זך השכל ונקי הרעיון עדיו לגאון ולתפארת כש"ת מו"ה יוסף מרדכי בלום שליט"א האבד"ק גאליגורא יצ"ו.

אחדשתה"ט עיינתי בדבריך הנעימים וכלם מחמדים מדבש מתוקים והנני לתשובתך בקצרה.

א') נסתפקת האיך הדין בבת כהן שנתעברה באמבטי מש"ז של נכרי וילדה בן אם הוא כהן לכל דבר לעבודה ולדוכן וכדומה, והנה כתבת דהאמנם דאם נכרי ועבד בא על בת כהן הבן אין לו דין כהן אף דהולד כשר מ"מ אין לו דין כהן כיון דהאם נפסלה בביאת הנכרי ונעשית זרה א"כ גם הבן אין לו דין כהונה אמנם בנתעברה באמבטי דלא נפסלה האם יש להסתפק עכ"ד בקצרה:

הנה בזה שכתבת דבנכרי הבא על בת כהן הבן זר הוא מטעם דהאם נעשית זרה בודאי כיונת לדברי הש"ס בבכורות מ"ז דקאמר לענין פדה"ב דכהנת שנבעלה לנכרי הוית זרה והבן ג"כ זר הוא יעו"ש. והנה לכאורה מסוגי' שם מבואר דבלוי' שנתעברה הואיל ולא נעשית זרה מקדושת לוי' בנה פטור מפדיון גם לס"ד דש"ס דלא תליא בפטר רחם ובנתעברה מישראל חייבת בפדיון ואעפ"כ בנתעברה מנכרי פטורה משום דהבן לוי וכדקאמר הש"ס שם דרק בנתעברה מישראל בזה למשפחותם לבית אבותם כתיב אמנם בנתעברה מנכרי דלית לי' חייס וא"כ הבן מתייחס אחר האם וכמו שפירש"י שם. והסברא נראה עפמ"ש תוס' ביומא נ' וזבחים ו' לענין כפרת קופיא דאם איכא ג"כ כפרת קיבעא לא חשיבא כפרת קופיא אבל ביורשים דליכא כפרת קיבעא אז ע"י קופיא ג"כ נחשבו בעלים יעו"ש. וה"ה בנ"ד אמנם בזה עיקר משפחת אב ומשפחת אם לא הוה משפחה אבל בליכא משפחת אב כגון בנכרי דאין לו חייס שפיר נחשב כמשפחת אם, ומשו"ה אף דסובר ר"פ בבכורות שם דאין האם פוטרת ועיקר הפטור מצד הולד מ"מ פטור בלוי' שנתעברה מנכרי וע"כ משום דהבן נחשב לוי יעו"ש בסוגי' וברש"י וא"כ בכהן דחייב לר"פ רק משום דנעשית זרה וא"כ באמבטי דלא נפסלה שפיר לכאורה בודאי דיש לו דין כהן וכמעט שהדבר מפורש בסוגי' שם להמעיין, ואף להפוסקים דבנכרי ועבד הבא עב"י אף דהולד כשר מ"מ פגום לכהונה מ"מ זה רק מטעם דילפינן ק"ו מאלמנה לכה"ג ואף דהתם נתחללה גם בזה נפסלה כמבואר ביבמות דף מ"ה וא"כ כ"ז בבא עב"י אמנם בנתעברה ממנו באמבטי ולא בא עלי' א"כ האם לא נפסלה כלל א"כ גם הולד כשר לכהונה לכ"ע וא"כ אם האם בת כהן שפיר יש לומר דהוא כהן וכדמוכח בבכורות הנ"ל. אולם נראה דמשם מוכח רק דהוה כהן לענין בכורה וא"כ יש לומר דרק לענין מתנת כהונה דגם בת כהן יש לה דין כהן לענין זה שנוטלת מתנת כהונה כמבואר ביבמות צ"ט במשנה ובחולין קל"ב ר"כ אכל בשביל אשתו יעו"ש. וא"כ שפיר הבן הזה יש לו דין כהן לענין זה כמו אמו. אמנם לענין עבודה בקדשים ונשיאת כפים דבזה אין האם כשרה ורק אבי האם ובזה שפיר יש להסתפק אי יש לו דין כהן. ואף דמבואר ביבמות ס"ז דאף דעובר במעי אמו זר הוא מ"מ במעי כהנת הוא כהן. זה רק שם דנתעברה מכהן ורק במעי זרה נחשב העובר חלק מהאם אבל במעי כהנת לא. וכ"ז ג"כ רק לענין תרומה הוא נחשב כמו האם אבל שיהי' לו דין אבי אמו בזה יש לומר דהוא בא מכח קדושה דחוי' כעין דקאמר הש"ס בכריתות כ"ח במפריש נקבה לפסחו וילדה זכר ירעה דאתי מכח קדושה דחוי'. וה"ה בנ"ד אין לו רק דין בת כהן. אבל שיהי' לו דין בני אהרן זה לא נשמע מהך דבכורות, והנה לכאורה יש לומר דהדבר תלוי במחלוקת ש"ס דילן והירושלמי דביבמות ס"ב קאמר הש"ס דאף בני בנות המה כבנים אכן בירושלמי בפרק ו' דיבמות ה"ו שם קאמר דבני בנות אינם כבנים יעו"ש. וא"כ לשיטת הש"ס דילן דבן הבת הוא כבן שפיר יש לו דין כהן גמור אמנם לשיטת הירושלמי בודאי דאין לו דין כהן לכל דבר דאינו נקרא בן אהרן כן יש לומר לכאורה:

ב') אמנם נראה דגם לשיטת ש"ס דילן בנ"ד אינו נקרא בן אהרן ואין לו דין כהן בדברים שנוהגים רק בזכרי כהונה ומילתא חדתא קאמינא. עפ"מ שנראה לענ"ד לתרץ דברי התוס' בכתובות כ"ג ע"א ד"ה עדי טומאה שכתבו דבשבוי' נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנה ע"ג המזבח בשבת ותמה בהפלאה דהרי בנודע שהוא ב"ג וב"ח עבודתו כשרה ואין כאן חילול יעו"ש. ולענ"ד נראה לומר בזה. דהנה יש לדקדק בהא דקאמר הש"ס בפסחים ע"ב ובקידושין ס"ו ומכות י"א ובמשנה תרומות ונודע שהוא ב"ג וב"ח ולא קאמר סתם ונודע שהוא חלל. ולכן נראה בזה דהנה בהא דקאמר הש"ס דעבודתו כשרה מקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול הקשו התוס' מהא דקידושין ד' וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין משמע דלשון זרע משמע רק זרע כשר ותירצו דזרעו מיותר דהו"מ למיכתב ולבניו אחריו יעו"ש. ותירוצם תמוה דהרי כתבו תוס' ביבמות כ"ג דלשון ובניו משמע רק בנים ולא בני בנים א"כ אי הי' כתיב ובניו הוה משמע רק הבנים ולא בני בנים ומשו"ה צריך לכתוב ולזרעו דיהי' גם בני בנים בכלל כמ"ש תוס' ביבמות שם ומצאתי להמקנה בקידושין ס"ו שהעיר בזה ולכן נראה בישוב קושית התוס' דהנה כבר העירו תוס' ביבמות כ"ג שם בענין השינוי מלשון זרע לבנים דהוא מהיפוך להיפוך דלענין פסול אמרינן דסתם בן גם פסול במשמע וזרע לא משמע פסול כנ"ל ולענין בני בנים הדבר בהיפוך דזרע משמע אפי' בני בנים ובן משמע רק בן ולא בני בנים ובנות יעו"ש שלא תירצו. אכן לענ"ד הנה לענין בני בנים אין כאן קושי' דבאמת אם בני בנים הוה כבני הי' גם בני בנות כבנים כמבואר ביבמות ס"ב הנ"ל וא"כ כיון דלשון בנים ממעט בנות א"כ בע"כ דממעט ג"כ בן הבת דא"א לומר דהבת לא תהי' בכלל ובנה יהי' בכל וא"כ כיון דממעט בנות בע"כ דממעט ג"כ בני בנות וממילא ממעט ג"כ בני בנים דבני בנים ובני בנות דין א' להם וזה רק לשון בנים. אולם לשון זרע דגם הבנות בכלל שפיר גם בני בנים ובני בנות בכלל וזהו החילוק בין לשון זרע ולשון בנים. ונשאר לנו לבאר מה שהקשו תוס' לענין זרע פסול החילוק בין זרע לבנים. ונראה דבאמת אין חילוק בזה בין בן לזרע דהרי עיקר הוכחת תוס' דזרע משמע רק זרע כשר הוא מקידושין ד' הנ"ל. ולענ"ד נראה דאין קושי' משם דבאמת לשון הש"ס שם קשה דקאמר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין ת"ל אין לה עיין לה ואין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל זרע אין לה עיין לה ופריך והא אפיקתי' לזרע זרעה ומשני זרע זרעה לא איצטריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים כי איצטריך קרא לזרע פסול ולכאורה לשון הברייתא תמוה דאם א"צ קרא לזרע זרעה לאיזה צורך אמרה הברייתא אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין. ולכן נראה דהנה באמת הא דבני בנים הרי הן כבנים ילפינין ביבמות ס"ב שם מהא דמני מכיר ירדו מחוקקים וא"כ באמת משם לא נשמע רק דזרע כשר הוה בני בנים כבנים. אבל בזרע פסול נהי דסתם זרע גם פסול במשמע אבל על ב"ב בפסול לא נדע וכנ"ל. וא"כ יש לומר דבאמת בכשרים ב"ב הם כבנים וכן סתם זרע אפי' פסול במשמע אבל תרתי לגריעותא זרע פסול ובני בנים זה לא נדע. ומעתה הנה התוס' בקידושין שם כתבו דהא דקאמר זרע פסול מנין הוא רק זרע זרעה פסול דזרע פסול לא משכח"ל ורק זרע זרעה. ומעתה שפיר יתפרש הברייתא זרע זרעה מנין ת"ל עיין לה ואין לי אלא זרע כשר והיינו דבאה לפרש הרישא דנהי דסתם זרע אף פסול במשמע אבל זרע זרעה פסול מנין וסיפא לפרושי דרישא קאתי דעיקר קרא צריך לזרע זרעה וקאמר אין לי אלא זרע כשר והיינו דאף דב"ב המה כבנים מ"מ זה רק זרע כשר אבל זרע פסול מנ"ל דגם בזה בני בנים כבנים וקאמר עיין לה יעו"ש היטב בש"ס ותבין. וא"כ באמת אין שום שינוי בין לשון זרע ללשון בן ובכולהו הפירוש גם זרע פסול ורק ל זרע זרעה וא"כ מיושב קושית התוס' בקידושין ס"ו הנ"ל דאדרבה סתם זרע גם פסול במשמע ושני הסוגיות צדקו יחדיו ואין שום סתירה ודו"ק:

ג') ועפ"ז נראה לחדש דכ"ז רק בנו הפסול אבל בני בנים ובני בנות בפסול שפיר אינם בכלל ולזרעו אחריו דלזה צריך ריבוי דעיין עליו ולענין כהונה דאין ריבוי שפיר אינם בכלל. וא"כ בדיוק נקט הש"ס בכ"מ רק ב"ג וב"ח דסתם חלל משמע אף בנו של חלל ובאמת כיון דחלל הוה פסול א"כ רק החלל בעצמו הוה בכלל ולזרעו אבל בנו דהוא בן בנו של הכהן שפיר אינו בכלל ולזרעו דאין שום ריבוי לזה. ומעתה מיושב קושית הפלאה הנ"ל דמשכח"ל שתנשא לכהן ויהי' לו בן ולזה הבן בן ובן הבן שפיר מחלל עבודה ובשבת איסור סקילה ושפיר כתבו תוס'. ואף דהתוס' כתבו בנה זה ודאי לאו דוקא דבנה ובן בנה עד סוף כל הדורות בכלל ודוק כי זה דבר חדש מאוד. [והנה חתני הרה"ג השואל הנ"ל השיב על דברי דברמב"ם פ"ו מביאת מקדש כתב סתם כהן שעבד ונמצא חלל עבודתו כשרה הרי שלא חילק בין בן לבן הבן. אמנם הוא מותיב לה והוא מפרק לה דהרמב"ם לשיטתו דהביא הלימוד מקרא דפועל ידיו תרצה ולפ"ז שפיר אין חילוק אמנם אם ילפינן מקרא דולזרעו אחריו שפיר יש לחלק כדברינו עכ"ד ודפח"ח]:

ומעתה לפ"ז בנ"ד כיון דהוא זרע פסול גם באמבטי אף שאינו נפסל מ"מ אינו דומה להך דמני מכיר ירדו מחוקקים ולא נשמע על בני בנים בכה"ג דהמה כבנים ובפרט בני בנות וא"כ אינו בכלל ולזרעו אחריו ואין לו דין כהן כלל גם לשיטת ש"ס דילן דבני בנות כבנים בה"ג דהוא זרע פסול אינו בכלל זה ועכ"פ בדבר דצריך זכרי כהונה בודאי דאין בכלל זה בן כהנת שנתעברה באמבטי מזרע של נכרי וכנ"ל וזה דבר ברור לענ"ד ובזה מיושב קושית התוס' בקידושין ד' שם בהא דקאמר זרע פסול מנין והרי לא יצויר זרע פסול דהרי גם היא נפסלת ובהנ"ל שפיר משכח"ל בנתעברה באמבטי מנכרי או משארי פסולים דהזרע פסול והיא לא נפסלת וקמ"ל קרא דלא תאכל ודו"ק:

ד') ואם כנים אנחנו בזה יש ליישב בזה מה שיש לדקדק בקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו דהך אחריו הוא מיותר דהרי גם בחייו הבנים כהנים וביבמות ק' רצה הש"ס לדרוש מזה דבעינין זרעו מיוחס אחריו ומסיק דרק מדרבנן הוא וא"כ יוקשה למ"ל אחריו. אכן בהנ"ל יש לומר דקמ"ל קרא דרק הזרע שהוא אחריו דהיינו בנו דוקא ולא בן בנו שהוא אחר אחריו הוא אינו כהן מכחו. ויש לומר דמכאן נשמע דסתם זרע גם בני בנים בכלל מדצריך אחריו ורק שיש לומר כמ"ש דממעט זרע פסול וכנ"ל ועכ"פ מדויק היטב הקרא. ויצא לנו מזה דאינו כהן בדבר דצריך זכרי כהונה עכ"פ ואמנם לא מצאתי הדבר מבואר אבל לדעתי הדבר ברור כמ"ש. (ולפמ"ש המקנה בקידושין ס"ו דבנפלה ליבום פסולי כהונה דמה"ת עשה דוחה ל"ת. בה"ג לא נתחללה יש ליישב קושית תוס' בקידושין הנ"ל ג"כ בדרך זה דצריך קרא לזרע פסול בה"ג שלא נפסלה ואקצר:

ה') והנה בהיותי בזה ראיתי להתוס' ביבמות ל"ד ע"א הקשו בהא דקאמר הש"ס שם בתרומה בער"פ דאמאי לא אמר הטעם דאכילת תרומה איקרי עבודה וטעמא דר"י משום דכתיב ברך ה' חילו יעו"ש. ובאמת תמוה מאוד כיון דר"י פוטר ומכשיר העבודה בנודע שהוא ב"ג וב"ח א"כ מדוע קאמר הש"ס דמיירי בתרומה בער"פ דוקא הרי בכל השנה פטור כיון דאיקרי עבודה. והנה לכאורה רציתי לומר דהא דנודע עבודתו כשרה מהני רק בעבודה שהיא עבודה מצד עצמה אף אם נעשית ע"י חלל ורק דחלל פסול לעבודה זו וגלי קרא דפועל ידיו תרצה דבלא נודע עבודתו כשרה. וזה רק היכא דהחסרון מצד העובד בזה אמרינן דבלא נודע הוה כאילו הי' העובד כשר. אבל באכילת תרומה דבאמת האכילה מצד עצמה איננה עבודה דהרי כשרה בנשי כהונה ובעבדיהם ואם הי' עבודה הי' פסול באלו דהרי כתבו רש"י ותוס' בזבחים י"ד דמשו"ה שחיטה לאו עבודה הוא הואיל וכשרה בזרים ופסולים וא"כ אכילת תרומה בודאי דאינה עבודה. ורק דאם הכהן אוכל התרומה הנה עבודה אף דשחיטה גם בכהן אינה עבודה אכן בתרומה דמצוה באכילתה גילתה תורה דאם הכהן אוכלה הוה עבודה אבל גוף האכילה אינה עבודה וא"כ אם הוא פסול שפיר ל"ה עבודה לא מצד גוף מעשה האכילה ולא מצד האוכל דהוא חלל, דזה יצטרך לעשות ב' פעולות לעשות האכילה לעבודה ולעשות החלל לכשר זה לא מצינו. וא"כ באמת בתרומה חייב גם בנודע אח"כ ולזה מוקמי בתרומה בער"פ דוקא כן רציתי לומר. אכן עומד לנגדי הסוגי' דפסחים ע"ב דקאמר שאני תרומה דאיקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר כו' הרי מפורש גם בתרומה דבנודע אח"כ רחמנא אכשר אולם מדה טובה אינה חוזרת ודברינו נכונים בעזה"י דהנה בירושלמי פ"ח דתרומות ה"ב פליגי רב ורבי יוחנן בטעמא דעבודתו כשרה ויליף שם רבי יוחנן מקרא דובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם ורב יליף מקרא דברך ה' חילו וקאמר שם בירושלמי הנ"מ בין פלוגתתם לענין קדשי הגבול דהיינו תרומה דלרבי יוחנן גם בתרומה כן הוא ולרב דיליף מקרא דברך ה' חילו הוא רק בקרבנות דהוא פועל ידיו דוקא ולא בשאר דברים יעו"ש:

עכ"פ מפורש כדברינו דברך ה' חילו ל"ש בתרומה רק בקרבנות. ואולם הדבר תלוי במחלוקת רב ורבי יוחנן. ומעתה מיושב קושית התוס' דשם בפסחים דקאי הש"ס לפרושי ואלא רבי יוחנן כמאן וקאי בשיטת רבי יוחנן אליבי' שפיר נקרא עבודה גם תרומה כמפורש בירושלמי. אכן ביבמות שם דקאי הש"ס לפרושי דברי רב דאמר זו דברי ר"מ וקאי כל השקלא וטריא שם אליבא דרב אל בי' שפיר תרומה לא איקרי עבודה ומיושב קושייתם בדרכינו הנ"ל ולפ"ז הא דקאמר הש"ס בפסחים שם טעמא דר"י מקרא דברך ה' חילו הוא לאו דוקא כמ"ש תוס' בשבת קכ"ח ע"א ובכ"ד דהש"ס אינו מביא הקרא שממנו הדרשא רק קרא אחר וה"ה הכא הקרא דברך הוא לאו דוקא כיון דקאי אליבא דרבי יוחנן ואליבי' הלימוד מובאת כמבואר בירושלמי. או אפשר דרבי יוחנן סובר באמת תרתי דרשי דכיון דמברך ה' חילו נשמע לקדשי המקדש שוב בע"כ הקרא דובאת לרבות גם קדשי הגבול וגם אפי' בזה"ז כמבואר בירושלמי שם ולזה איצטרכו תרוייהו ואקצר [וראיתי להפ"מ בפירושו שם פירש לענין קדשי הגבול שאם נתנו לו תרומה אין מוציאין מידו לרבי יוחנן. ולא אבין מדוע לא פירש כפשוטו דאם אכל תרומה ונודע אח"כ פטור כמו דפליגי לענין עבודה. ואולי נדחק לפרש כן כדי שלא יוקשה מסוגי' דפסחים הנ"ל דיליף מקרא דברך ה' חילו גם לענין תרומה. ולזה פירש דהירושלמי מיירי לענין דאין מוציאין והיינו דרק אכילה דאיקרי עבודה הוה כמו פועל ידיו ולא:

לענין קבלת תרומה בתורת כהן. ואולם דוחק גדול לפרושי כן בירושלמי ובפשוט הכונה לענין אכילה כמבואר לכל מעיין בדברי ירושלמי שם]:

ו') ונראה להמתיק דברינו. דהנה לכאורה לדרשת חז"ל דקרא דברך ה' חילו הוא להכשיר עבודת החלל קודם שנודע צריך ביאור הא דברך ה' חילו בשלומא פועל ידיו תרצה הוא להכשיר הקרבן אבל הא דברך ה' חילו למאי אתי ואינו מובן. והנראה דהנה מעבודות הכהן הוא להקריב קרבנות ולעלות לדוכן לברך את ישראל. והנה כהן העולה לדוכן אינו בכלל הברכה ומבואר בספרי ורש"י הביאו בחומש וכן הוא בחולין דף מ"ט ע"א למדנו ברכה לישראל מפי כהנים לכהנים עצמן כו' כשהוא אומר ואני אברכם לכהנים. והנה לפ"ז כהן העולה לדוכן עם שאר הכהנים ואח"כ נודע שהוא חלל איך נתברך הוא הרי אינו כהן כשר ואינו בכלל ואני אברכם וגם אינו בכלל ברכת כהנים דהברכה רק לישראל ובזה נסתפק הפרמ"ג ביו"ד סי' ס"א אי חלל בכלל בני ישראל וא"כ אם אינו בכלל בנ"י אינו בכלל הברכה ולא נתברך מברכת שאר הכהנים. ואף אם נאמר כהך צד דגם חלל בכלל בני ישראל מ"מ לפמ"ש החרדים והובא בשערי תשובה בסי' קכ"ח דמשו"ה זר העולה לדוכן עובר בעשה משום דהוא אינו מתברך דהוא בכלל עם שאחורי הכהנים וא"כ המברך אינו בכלל הברכה ורק אם הוא כהן הוא בכלל ואני אברכם. אכן אם הוא חלל נמצא שאינו בכלל המברכים ולא בכלל המתברכים. אמנם נראה כמו דקיימ"ל בעבודה דאם נודע אח"כ עבודתו כשרה כמו כן בנ"כ הדוכן כשר וממילא הוא בכלל ואני אברכם. ומעתה נראה דזהו פירושא דקרא ברך ה' חילו היינו חללין שבו ה' יברך אותם דיהי' בכלל ואני אברכם ופועל ידיו תרצה דעבודתו כשרה. וא"כ הקרא לא חשיב ברכת כהנים ועבודת היד ולא אכילה דאינו בכלל פועל ידיו וכדברי הירושלמי ועכ"פ מיושב קושית התוס' הנ"ל ואקצר:

ז') ואשר בקשת להזכירך מה שאמרתי בביאור הא דבכורות ד"ג ע"ב בעובדא דר' מרי בר רחל הנני למלא מבוקשך. הנה בש"ס שם מבואר דרמב"ר הוה מקני לאודנייהו לעכו"ם ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים ופריך הש"ס וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני אודנייהו לעכו"ם ומשני דילמא אתי בהו לידי תקלה ופריך א"ה מ"ט כלו חיותי' ומשני דמפקע להו מקדושתייהו ופריך והא ר"י כו' ומשני הכא אפי' מקדושת כהן קא מפקע לי' יעו"ש. וכתבו תוס' שם דמשו"ה אין אנו נזהרים משום דהוא הקנה בהעובר ואיכא הפקעה אבל הקנאה באם שריא ועוד דהעובר הוה דשלב"ל והוא הקנה בהמה לאזני עובר ואתי למיטעי אבל לדידן דמקנה אזני הבהמה לא אתי למטעי יעו"ש. ומאוד תמוהים הדברים מדוע רב מרי עשה ככה והקנה אוזן העובר דאיכא הפקעה גם חשש אתי למיטעי הרי הי' יותר טוב לעשות כמו שאנו עושים להקנות אוזן הבהמה עצמה דליכא שום חשש ומאוד הדבר לפלא בעיני שלא ראיתי מי שיבאר הדבר. ואמרתי לבאר בעזהי"ת. דהנה בל"ז גוף המעשה דרב מרי תמוה מאוד מדוע אסר להו בגיזה ועבודה ובשלומא הא דיהיב לכהן יש לומר משום גזל השבט דלא רצה להפסיד לכהן אבל איסור גיזה ועבודה אין לו שום טעם. ואם נאמר דחש שמא הלכה כרבי יהודא דשותפות עכו"ם חייב א"כ מדוע לא חייש לאיסור שחוטי חוץ דזה איסור החמור יותר מגיזה ועבודה דהוא רק בלאו ושחוטי חוץ בכרת. ובפרט דהרי מבואר בבכורות ד"ט דגם לר"י שרי בגיזה ועבודה ורק דמצריך ליתנו לכהן וא"כ מדוע אסר בגיזה ועבודה ולא ראיתי מי שיבאר הדבר. ולכן נראה דבאמת רב מרי פשיטא לי' דשותפות עכו"ם פוטר כרבנן. ורק דטעמי' עפי"מ דקאמר בד"ג ע"א וכמה תהא שותפות עכו"ם ותיפטר אמר ר"ה אפי' אזנו ופריך ולימא לי' שקיל אזנך וזיל וקאמר הש"ס בדבר שעושה טרפה או נבילה ופירש"י שקיל אזנך וזיל דא"נ הוה בכור בע"מ ניתן לכהן יעו"ש. וסברתו נראה עפ"י המבואר בקידושין ד"ז בבהמה של שותפים הכא דעת אחרת מבואר דאין הקדושה חלה בחלק של אחר וממילא מעכב בכל הקדושה שלא תחול וא"כ גם בזה כיון שאין חל קדושת בכור בהאוזן דהוא של נכרי וא"כ אין כולו קדוש והוה כאילו חסר האוזן והוה בכור בע"מ. ויש להסביר יותר עפ"ד תוס' בחולין ע"ג ע"א דבמקום שמקצת מותר ומקצת אסור ועתיד לחתכו אמרינן כמאן דמפרתי דמי יעו"ש. וא"כ בנ"ד שכל הבהמה קדושה בבכורה והאוזן של נכרי והוא חולין בודאי עומד לחתוך וכמאן דמפרתי דמי והוה בע"מ ואקצר. ועכ"פ מבואר ברש"י דבאוזן דאינו פוטר עכ"פ יש על הבכור דין בכור בע"מ ומעתה לפ"ז הנה רב יהודא קאמר דמותר להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם בכדי שלא יצטרך להשהותו עד שיטול מום מעצמו וקאמר הש"ס בתמורה כ"ד דיש לגזור שמא יעשה בו המום אחר יציאת ראשו ומ"מ שרי דלא ליתי לידי תקלה. וא"כ רב מרי באמת רצה להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם ורק דחייש שמא יעשה אחר שיצא ראשו ולזה התחכם ומכר האוזן לעכו"ם וסובר באמת דבעינן שיהי' לו חלק בדבר שעושה טרפה או נבלה ובחלק אוזן אינו נפטר מבכורה ואולם אעפ"כ דין בכור בע"מ יש לו כנ"ל וא"כ בזה אין שום חשש והוה כמטיל מום קודם שיצא לאויר העולם ורק שאין בזה בית מיחוש כמו במטיל מום ממש לזה עשהו בע"מ באופן הזה. ומשו"ה נתנו לכהן ואסר בגיזה ועבודה כדין בכור בע"מ ממש והא דפירש"י דחייש דילמא אתי לידי תקלה בגיזה ועבודה היינו שאם לא הי' מוכר האוזן והי' בכור תם הי' צריך להמתין עד שיפול בו מום ובנתיים אתי לידי גיזה ועבודה כדקאמר הש"ס בטעמא דרב יהודא דמותר להטיל בו מום דלא ליתי לידי תקלה וממש זה הטעם שייך על רב מרי דעשה בו מום אך לא בפועל וכנ"ל וכ"ז בכדי דלא ליתי לידי תקלה כמבואר בתמורה הנ"ל וברש"י. והא דקאמר הש"ס מקדושת כהן מפקע לי' משום דזה רק לדידי' דע"כ סובר דבעינן דבר שעושהו טרפה או נבילה. אבל להלכה דקיי"ל דגם באוזן לבד פטור שפיר מקדושת כהן מפקע לי' ומשו"ה נענש. אבל הוא הי' סובר דרק בדבר שעושהו טרפה או נבילה וא"כ לשיטתו לא אפקעי' מקדושת כהן. ורק דלפי ההלכה הוה הפקעה. ומובן שפיר טעמי' דרב מרי. ומעתה זהו רק אם הקנה בעובר גופי' אבל אם הי' מקנה בבהמה עצמה א"כ ממ"נ אם הי' מקנה רק האוזן א"כ בזה לא הי' מועיל כלום דממ"נ אם נאמר דבעינן טרפה או נבילה א"כ נהי דבעובר גופי' מהני חלק האוזן לעשותו בע"מ אבל בהבהמה אם יהי' לו חלק בהאוזן לא יהי' לא מעלה ולא מוריד דהעובר יהי' בכור תם ראוי להקרבה. ואם הי' מקנה בדבר שעושהו טרפה או נבילה א"כ הי' מפקע גם מקדושת כהן וזה לא רצה רב מרי וכנ"ל. ולזה הקנה בעובר דוקא. אבל לדידן דגם באוזן העובר מפקע מקדושת כהן שפיר טוב יותר באוזן האם וכדברי התוס' ומיושב הכל ודוק כי קצרתי בזה וזה נקודה נפלאה בביאור טעמי' דרב מרי:

ח) ומה שהארכת בהא דכתובות נ"א דסופה ברצון דהרי הוה לא אפשר וקא מכוין ומצאת בהפלאה שהעיר בזה וכתב עפמ"ש מהרי"ק באומרת מותר דאסורה משום דמעלה מעל באישה ה"ה בסופה ברצון עכ"פ הוה מעל באישה. והארכת דאין הדמיון עולה יפה דשם עוברת עכ"פ ע"ז אבל בסופה ברצון כיון דתחילתה באונס ולא עברה מחמת אונס א"כ גם באיסור זה דמעלה באישה הוה לא אפשר ומכוין ואין מזיק כונתה בזה. ועוד דרק באומר מותר דעכ"פ הוית שוגגת והוה ביאה דאיסורא אבל באונס אין כאן איסור כלל. ותדע דאל"כ מדוע סובר רבא שם דמותרת משום דיצר אלבשה והרי עכ"פ הוה מעל באישה וע"כ כיון דהאונס היא אין כאן מעל באישה והכי הך דמעל באישה חמיר יותר מאיסור א"א. ואולם הבאת ראי' לדברי הפלאה מכתובות ג' ע"ב דקאמר משום פריצות ופירש"י דיעשו ברצון ונאסרו לבעליהן והרי שם ג"כ אנוסה היא והוה לא אפשר ומכוין וע"כ כדברי הפלאה זה תמצית דבריך והארכת בזה בפלפול נחמד. ולענ"ד נראה בזה עפ"מ שנראה להמתיק דברי מהרי"ק בהך דמעלה מעל באישה. דהנה הא דאשת ישראל שנאנסה מותרת נראה לבאר עפמ"ש תוס' ביבמות פ"ג ע"ב להקשות בהא דבכה"כ אא"א דשא"ש מ"ש מנותן חלב או נבילה בתבשיל חבירו דנאסר ותירצו דדוקא בדבר התלוי במחשבה אמרינן הכי יעו"ש. ומעתה לפ"ז באשת איש דהתורה כתבה והיא לא נתפסה והצריכה גם מחשבתה וא"כ אם היא אנוסה שוב שייך אין אדם אוסר דשא"ש ולא נאסרה, וא"כ באמרה מותר ונתרצתה א"כ שוב הוה כמו חתיכת חלב או נבילה דבזה ג"כ אא"א דשא"ש כיון שנעשה ברצונה. ומעתה מיושב קושייתך הנ"ל דנהי דהוה לא אפשר ומכוין מ"מ כיון שעכ"פ היא מתרצית א"כ שוב הוה כחתיכת חלב שנפלה וכקושית התוס' ול"ש תירוצם כיון דהיא מתרצית. ואולם רבא דסובר יצר אלבשה סובר דזה לא הוה רצון כלל דגם הרצון נעשה באונס ואנוסה גמורה היא ושייך אין אדם אוסר דשא"ש ומיושב הכל בעזהי"ת ודו"ק:

ואדרבה יתיישב בזה מה שיש להעיר על רש"י ז"ל בכתובות ד"ג שם שפירש פרוצות דעבדי ברצון ונאסרות לבעליהן וקשה מדוע לא פירש דהרי התוס' הקשו דגילוי עריות יהרג ואל יעבור ותירצו דקרקע עולם היא וא"כ כ"ז בעושית באונס אבל בפרוצות שעושה ברצון א"כ שוב עוברת באיסור א"א ומדוע הוצרך רש"י לדחיקי דנאסרות לבעליהן ולא פירש כפשוטו דיעברו באיסור א"א. ובהנ"ל מתורץ דמשום האיסור ל"ש בזה כיון שבגוף הדבר אנוסה שוב הוה לא אפשר ומכוין כדבריך. ורק משום דנאסרות לבעליהן ובזה ל"ש לא מכוין וגם יצר אלבשה ל"ש בתחילת הביאה וגם לרבא בה"ג אסורה ומיושב הקושי' הנ"ל:

ט) וראיתי להגור ארי' בפרשת לך הקשה בהא דאמרה שרה אחי הוא והרי בג"ע תיהרג ואל תעבור ותירץ דבזה ל"ש תיהרג ואל תעבור דבידם הי' לבעול אותה בע"כ ולא להרגה יעו"ש. ותמה אני דהקושי' וגם התירוץ תמוהים מסנהדרין ע"ד ובכ"מ דקרקע עולם שאני ולדבריו מה הקשה הש"ס ומדוע הוצרך לתרוצי קרקע עולם הרי בל"ז ל"ש באשה תיהרג ואל תעבור. אמנם באמת הרמב"ן במלחמות והר"ן בפרק בן סורר שם פירשו הא דקרקע עולם משום דיכולין לכוף אותה בעל כרחה ובכה"ג אין למסור עצמה למיתה שהרי אפילו תמסור יכופוה לדבר עבירה יעו"ש והיא ממש כדברי הגו"א ולפלא שלא הביא דבריהם. ולענ"ד הדברים מפורשים במאמר אאע"ה לשרה שאמר והרגו אותי ואותך יחיו ואינו מובן מה כונתו בהך דאותך יחיו ומה איכפת לי' בזה העיקר מה שיהרגוהו ותמהני שלא עמדו ע"ז מפורשי תורה. אכן בהנ"ל מיושב דבאמת רמז לה בזה שלא יוקשה לה מדוע מצוה אותה ע"ז הרי הוה גילוי עריות. לזה אמר ואותך יחיו והיינו בעל כרחך לא ימיתוך ויבעלו אותך וישאירוך בחיים לזנות עמך ורק אותי יהרגו ולזה ל"ש הא דג"ע משום דקרקע עולם אתה וכדברי הרמב"ן והגור ארי' וזה מרגליות טובה תלוי' בצוארו של אברהם בביאור דבריו בעזה"י:

י) ומה שכתבת בטעם הדבר דבפשרה ל"א בת"ר כמבואר בחו"מ סי' י"ב עפ"י המשנה דפ"ד דפיאה אפי' צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאומר כהלכה. וא"כ גבי פשרה שאינם אומרים דהדין כך רק כך דעתם א"כ אף שרוב אומרים שכך ראוי ומיעוט אומרים להיפוך שמא המיעוט אומרים כהלכה וא"כ להם שומעים גם נגד רוב ולזה ל"ש בזה ליזל בתר רובא עכ"ד והמה נחמדים להשכיל. ואולם לענ"ד נראה לומר בזה ונבאר מקודם מהו הענין של פשרה. והנה רש"י בפ' ואתחנן פירש הקרא דועשית הישר והטוב זו פשרה לפנים מהדין. ואמנם צ"ע דבפרשת ראה בקרא דכי תעשה הטוב והישר בעיני ה' פירש"י הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם והש"ס שם פירש כגון דינא דבר מצרא. ודבריו תמוהים מלבד דבב"מ ק"ח ילפינין בר מצרא מקרא דועשית הישר והטוב ורש"י פירש קרא זה על פשרה. ובודאי דכך מצא באיזה מקום. מ"מ מלבד זה קשה מדוע שינה פירושו מפרשת ראה לפרשת ואתחנן. אכן נראה. דהנה יש לדקדק דבפ' ואתחנן כתיב הישר והטוב ובפרשת ראה כתיב להיפוך הטוב והישר. ונראה, דבאמת הפירוש טוב בעיני שמים וישר בעיני הבריות כפירש"י בפ' ראה. ואולם איך נדע מה טוב בעיני שמים הוא בודאי מהתורה דהדין שפסקה תורה בודאי טוב בעיני שמים. והישר בעיני אדם הוא פשרה כמובן דזה לא ע"פ התורה רק בדעת בני אדם העושים פשרה. והנה קיי"ל בחו"מ סי' י"ב דקודם שנפסק הדין יכול לפשר ואחר פס"ד אסור לדיין לפשר וכתב הסמ"ע שם שמצוה להדיין שיסביר להבע"ד שטוב יותר פשרה ואם אין רוצים בפשרה אז יאמר הדין. ומעתה שפיר פירש"י ועשית הישר והטיב זה פשרה דפשרה המרומז בתיבת ישר יוכל להיות קודם שמודיע להם מה טוב בעיני ה' שהוא ד"ת רק אז יוכל לפשר. וזהו ועשית הישר והטוב היינו מקודם תראה לעשות הישר זהו פשרה ואולם אם אין הבע"ד מסכימים אז והטוב תגיד הדין. ואולם בפרשת ראה שכתיב בקרא הטוב קודם הישר לא הי' יכול לפרש פשרה שאחר שנודע הדין אסור לפשר ובפרט דפשרה קודמת וכאן כתיב הטוב קודם ולזה פירש"י והישר בעיני אדם דהיינו דינא דבר מצרא דבזה יכול הדיין לפסוק אע"ג דאינו מחויב עפ"י הדין כמבואר בש"ס ופוסקים ומדוקדק לנכון קרא הנ"ל ופירש"י. ועכ"פ מבואר דענין פשרה היא במקום שאין דעת האדם שוה לדעת התורה ציותה התורה דמצוה לעשות פשרה בכדי לפשר בינם ולא שאחד יזכה לגמרי ואחד יתחייב אף שכך גזרה תורה מ"מ מצוה לפשר. והנה כבר כתב השטמ"ק בריש:

ב"מ דהא שאמרה תורה אחרי רבים להטות אינו בתורת ודאי רק עדיין ספק הוא ורק דהתורה התירה והדברים עתיקים. והנה לפ"ז מצד סברת בני אדם אין הרוב מכריע ורק שכך גזרה תורה אחרי רבים להטות. וא"כ כיון שהמה רוצים בפשרה וא"כ ל"ש ליזול בתר רובא בפשרה דהרי גם זה דאחרי רבים להטות אינו מצד סברת ודעת בני אדם ורק גזרת התורה והמה הלא רצו בדרך הישר בעיני אדם ומשו"ה ל"מ רוב בפשרה עיין בזה וינעם לנפשך ברצו"ה:

י"א ויען שנשאר עוד נייר חלק אודיעך מה שעלה לענ"ד בעיוני בש"ס דחולין מ"ט שהובא באות ו' לבאר דברי תוס' שם בד"ה ואברכה מברכיך שכתבו דאפי' עו"כ המברכים את ישראל מתברכין והביאו ראי' מירושלמי דר"י השיב לעכו"ם מלתך כבר אמורה יעו"ש. ולכאורה אינו מובן מדוע הוצרכו לראי' ע"ז הרי לא כתיב בזה אדם שנאמר אתם קרוים אדם הלא סתמא כתיב ואברכה מברכיך יהי' מי שיהי' ובפרט דקרא זה נאמר לאאע"ה ואז היו כולם בני נח וא"כ בודאי דקאי על נכרי ג"כ. ואמרתי לבאר. עפ"מ שנראה לדקדק בקרא דאברכה מברכיך ומקללך אאור דיש שינוי דבברכה כתיב קודם הברכה ואח"כ המברך ובקללה כתיב מקודם ומקללך ואח"כ אאור. ונראה לבאר עפ"י הנודע דסוף מעשה במחשבה תחילה וכל עושה או אומר דבר קדמה לו המחשבה ועיין בשאג"א בסי' נ"ו בענין טבילת כלים לחלק בין זה למעלין את המדומע שכתב ג"כ סברא זו דבכל מעשה קדמה מחשבתו. וא"כ להמבואר בקידושין דל"ט דמחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ולא מחשבה רעה. וא"כ שפיר המברך א"כ קודם שמברך בפיו כבר קדמה מחשבתו לברך ומצטרפת למעשה וא"כ תיכף כשעלה במחשבתו לברך את ישראל הוא מתברך מה' ולזה כתיב ואברכה קודם מברכיך דעוד קודם שבירך הוא כבר מתברך. אמנם בקללה דמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה א"כ רק אחר שקילל הוא יקולל מה' ולזה כתיב קודם מקללך ואח"כ אאור ומבואר הקרא הנ"ל. ומעתה לפ"ז לפמ"ש תוס' בקידושין שם בשם הירושלמי דבעו"כ הדבר בהיפוך דמחשבה רעה מצטרפת ולא מחשבה טובה א"כ בעו"כ א"א לכאורה לומר שיהי' בכלל ואברכה מברכיך דאצלו ראוי להיות בהיפך ולזה הוצרכו תוס' להוכיח דגם בנכרי הוא כן והביאו מירושלמי דהשיב ר"י להנכרי מלתך כבר אמורה והכונה נראה ע"פ הנ"ל דלכאורה אינו מובן מה השיב לו בזה אכן נראה דהשיב לו דעוד טרם שברכת אותי כבר נתברכת מאת ה' כדכתיב ואברכה מברכיך והיינו דיתברכו טרם שיברכו ורק בעת שיעלה במחשבתו ולזה אמר לו מלתך כבר אמורה עוד קודם שאמרת, וא"כ מוכח דגם בנכרי שייך זה. וע"כ דזה מאהבת ה' את ישראל מצרף מחשבה טובה כזו גם בעכו"ם למעשה דהרי באמת בזמנו של אברהם היו כולם ב"נ וכנ"ל וא"כ בע"כ דגם נכרי בכלל ומבואר דבריהם היטב ודוק:

והנני בזה חותנך אוהבך בכל לב השמח בתורתך

נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה