אור ברסלב
גבעת הלבונה נס על הגבעה

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

נס על הגבעה

למלאות הגיליון

בעזה"י

אמר הצעיר יוסף בן אחותו ותלמידו של מורי דודי עט"ר הגאון המובהק בעל המחבר שליט"א יען אנכי הייתי המשתדל בהדפסת ספרו הנוכחי גבעת הלבונה ועל ידי נגמר בעזה"י. וגם כמה שנים זכיתי לחסות בצל אהלו אהל תורה והרבה למדתי מפיו הן בהלכה הן באגדה תלי"ת, בהורמנותא דילי' אני מדפיס פה בסוף ספרו קונטרס אחד מחידושיי אשר חנני ד' למען יהי' למזכרת. וכאשר הספר נגמר כעת בימי חנוכה. בחרתי להדפיס מענינא דיומא קונטרס אשר הכינותי בענין השמן דנס חנוכה בשבת (כ"א) ואקוה כי בעזה"י ימצאו בו המעיינים הרבה דברים חדשים בפילפול ואגדה יחדיו משולבות, וקראתי שם הקונטרס נס על הגבעה מפני שמדובר בו בענין נס חנוכה ומעשה נסים. והוא נספח על הגבעה ס' גבעת הלבונה. והשי"ת יעזור לי שאזכה ללמוד וללמד מתוך הרחבת הדעת ויאריך ימי מו"ר דודי הגאון המחבר שליט"א על מי מנוחות ושובע שמחות ואשתעשע באור תורתו לאורך ימים אכי"ר:

הכו"ח בימי חנוכה תרצ"ט לפ"ק. יוסף שאלל בן לאאמו"ר החסיד המופלג בתו"י מו"ה שרגא פייביל שליט"א מק' יאברוב:

נין ונכד לרבינו בעל תבואות שור זי"ע.

ראיתי ונתתי אל לבי לעיין במה שראיתי בס' האחרונים שלשה קושי' בענין השמן דנס חנוכה בשבת (כ"א) ועד השלשה אני בא לתרץ כל הקושי' בחדא מחתא בעזה"י ובדרך אגב יתבארו הרבה דברים חדשים בענין דאין נהנין ממעשי נסים בש"ס תענית (כ"ד) ובזה החלי:

קושיא א' בס' החיים להגאון מהרש"ק מבראדי בסי' תר"ע הקשה לפי"ד הב"י שם בה' חנוכה דחלקו השמן לח' חלקים ובכל לילה אחר שנדלק ניתוסף שמן ע"י נס, דהאיך הי' אותו שמן הניתוסף כשר לחנוכה הרי בכל עניני קרבנות וגבוה בעי' שיהי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל כמבואר במנחות (ו') וכמו"כ בשמן של מנורה בעי' שיהי' מן המותר לישראל [דמנורה דין מזבח יש לה לכמה דברים ועי' באבני נזר או"ח ח"ב סי' תק"ב] וא"כ להמבואר בתענית (כ"ד) דאסור ליהנות ממעשי נסים והרי אותו השמן שניתוסף הי' מעשי נסים ואסור ליהנות ממנו וא"כ ל"ה ממשק"י מן המותר לישראל עכ"ק. [ומה שתי' שם עפי"ד הטו"ז בריש סי' תר"ע שכ' דבנס דחנוכה הי' הדבר בגדר ברכה לא בגדר נס לגמרי יש מאין והיינו שנשתייר קצת מהשמן הנדלק ואח"כ ניתוסף וא"כ קמא קמא שניתוסף בטל בשמן הנשאר עכ"ד. מ"מ עדיין קשה מפשטות דברי הב"י שנראה מדבריו שנדלק כל השמן ואח"כ ניתוסף לגמרי בדרך נס יש מאין דלא כהט"ז. וכן ראיתי בס' שפת אמת בליקוטים החדשים שהק' באמת על דברי הט"ז שכ' דהי' רק בגדר ברכה והקשה דהרי כאן הי' נס לגמרי יש מאין וכנראה מפשטות דברי הב"י ועכ"פ עדיין קשה לפי"ד הב"י]:

קושיא ב' בס' כלי חמדה בפ' וישב הק' הרי השמן של מנורה צריך להיות משל ציבור מתרומת הלשכה שיהי' לכל ישראל חלק בו וכיון שאותו שמן הניתוסף בא ע"י נס מן השמים ל"ה השמן של ישראל רק של גבוה והאיך יצאו בזה עכ"ק ועי' שבועות (י"ד) דדבר של ציבור צריכין הציבור לחסר ממונם ע"ז עיי"ש. [ולכאו' הי' אפשר לומר עפי"ד התוס' בתענית דף (ח') שכתבו דדבר הנתהוה ע"י ברכה בדרך נס הוי הפקר ואין לשום אחד רשות בו וא"כ כיון דהוי הפקר י"ל דזכו הציבור בהשמן מן ההפקר ע"י חצר ההקדש. אך ז"א ל"מ לשי' הרשב"ם והתוס' בש"ס ב"ב (ע"ט) דאין יד וחצר להקדש אלא אפי' לשיטת הרמב"ן שם דס"ל דיש חצר להקדש הוא רק לענין שלא יכול אחר לזכות בו אבל אין יכולין לקנות ע"י וא"כ לא זכו הציבור בהשמן. ואף בל"ז נלע"ד דאין ביכולת לקנות דבר הנתהוה ע"י נס לענין שיהי' נקרא שלו דהרי כיון דאסור ליהנות ממעשי ניסים א"כ הוי איסור הנאה ולכמה שיטות איסור הנאה לא מיקרי שלו עי' בר"ן נדרים (פ"ה) והדברים ארוכים. וא"כ כיון שלא מיקרי שלהם ל"ה יוצאים בהשמן הזה מצות הדלקה]:

קושיא ג' שמעתי מקשים משמי' דגברא רבה הגה"ק בעל אבני נזר זצ"ל דהרי בעי' למנורה רק שמן זית דוקא וא"כ הכא שניתוסף השמן משמים ע"י נס אף דשמן הוי אך שמן זית ל"ה דאין הויתן מזית רק ע"י נס והאיך הי' אותו השמן כשר למנורה עכ"ק [ועי' מנחות דף (ס"ט) דאיבעי' לן חיטים שירדו בעבים אי הוי ממושבותיכם ופי' בתוס' שם דהיינו שירדו ע"י נס עיי"ש ובהגהות מצפה איתן שם]:

א) ונלענ"ד ליישב הכל בעז"ה. ומקודם אפלפל קצת בקושיא הראשונה דהרי השמן ל"ה ממשק"י מצד דהי' מעשי נסים ולכאורה יש לת' דכיון דהא דאין נהנין ממעשי נסים הוא רק מדרבנן ומה"ת אין שום איסור בדבר כמ"ש בספר החיים הנ"ל (ולקמן נדבר בזה אי"ה] וא"כ י"ל כיון שהתורה הקפידה שלא יקריבו לגבוה דבר האסור לישראל ומה"ת דבר זה מותר לישראל שפיר הוי ממשק"י. ורק בדבר האסור מה"ת אז ל"ה ממשק"י. אך אחר העיון ז"א חדא לפ"ד הפ"י בשבת שם שתירץ לקושיא הנודעת דאמאי היו צריכין להנס הרי טומאה דחוי' בציבור ותירץ דעיקר הנס עשה השי"ת להראות חיבתן של ישראל שיוכלו לעשות המצוה בהכשר גמור לא ע"י דחויה עכ"ד עיי"ש. וא"כ אף דמה"ת שפיר הוי ממשקה ישראל כיון שמה"ת אין דבר זה אסור לישראל מ"מ בהכשר גמור ל"ה דהרי עכ"פ מדרבנן אין ראוי ליהנות ממ"נ ואין זה מיקרי הכשר גמור כמובן ועיקר הנס הי' שיעשו בהכשר גמור זהו חדא. ועוד דגוף דבר זה שאני אומר דדבר האסור רק מדרבנן ומה"ת מותר הוי בכלל ממשק"י לא ברירא לי עדיין ובאמת יש להסתפק בזה די"ל להיפך גם כן כיון דעיקר קפידת התורה הי' שלא יקריבו לגבוה דבר האסור לישראל, א"כ אף אם אסור רק מדרבנן ג"כ לא הוי בכלל ממשק"י דמאי נ"מ לנו אם איסורו מדרבנן או מה"ת הרי מ"מ הדבר אסור לישראל והתורה אמרה שדבר האסור לישראל אסור להקריב לגבוה, ועיין במלא הרועים אות א' האריך לבאר אי איסור דרבנן מיקרי אינו ראוי, מה"ת לענין כמה פרטים בש"ס ע"ש באריכות ובאמת יש להסתפק כמו"כ לענין פרט זה דממשקה ישראל אי דבר האסור לישראל רק מדרבנן אי מיקרי א"ר אף מה"ת ול"ה ממשק"י ולענ"ד דאף אם נאמר כאותן שיטות דאיסור דרבנן מיקרי ראוי מה"ת מ"מ בנ"ד כ"ע מודים דאף מה"ת ל"ה בכלל ממשק"י אף דאיסור דאין נהנין ממ"נ הוא רק דרבנן. דהנה גוף הספק הזה אם דבר האסור רק מדרבנן הוי ממשק"י או לא תלוי לדעתי בזה. דבגוף הדבר דממשק"י יש להסתפק אם עיקר כונת התורה הי' רק באיסור חפצא כגון נבילה וטריפה אז כיון שהחפץ בעצם איסור ומתועב לא יקרב לגבו' אבל היכא דל"ה איסור חפצא רק גברא כגון למשל אם כל ישראל יאסרו על עצמם בשבועה שלא יאכלו בהמה זו דשבועה הוי רק איסור גברא ואין הבהמה בעצם אסורה רק האדם אסור בה בה"ג שפיר יהי' ממשק"י כיון שאין החפץ בעצם מתועב, או י"ל דאין נ"מ אם הוא א"ח או א"ג דכיון דמ"מ הדבר אסור לישראל באיזה אופן שהוא ל"ה בכלל ממשק"י והוא ג"כ ספק הראוי לעורר עליו. והנה אם נאמר דעיקר קפידת תוה"ק גבי ממשק"י הי' רק היכא דהוי איסור חפצא. וא"כ באיסורי דרבנן דכבר ידוע ס' התשב"ץ דכל איסורי דרבנן המה רק איסורי גברא ולא חפצא דל"ה לחכמים כח להטיל איסור חדש על חפץ שהי' עד היום היתר, ורק יכלו להטיל איסור על האדם שלא יאכל ד"ז והדברים קילורין לעין שפיר הוי ממשק"י דהא הוי רק א"ג ואין על החפץ בעצם שום איסור אכן אם נאמר כהך צד דאין נ"מ גבי ממשק"י בין איסורי חפצא לאיסורי גברא ואם, רק אסור באיזה אופן שהוא ל"ה ממשק"י. שפיר אף דבר האסור רק מדרבנן דהוי רק איסור גברא ג"כ אסור לגבו' מטעם דל"ה ממשק"י:

ובירור הדברים כ' אלי מו"ר דודי הגאון המובהק שליט"א בעהמ"ס גבעת הלבונה [והוא ל"ו נדפס"ה בפנים בספרו בסי' ל"ט] לפשוט הספיקות הנ"ל מסוגי' מפורשת בפסחים (מ"ח) גבי ואי אמרת מוקצה דאוריי' מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א וכו' והוכיח מזה שם דמוקצה דרבנן עיי"ש בסוגיא ולכאורה יפלא אי מוקצה הוי איסור שאינו מגופו מאי נ"מ אם הוא דאוריי' או דרבנן הרי עכ"פ אינו מגופו אך גוף דברי הש"ס שם שאמר יצא מוקצה שאין איסורו מגופו צ"ב דמדוע בעינן דוקא שיהא איסורו מגופו. אך נראה דהטעם הוא דבאמת האיסור דממשק"י הוא רק היכא שהחפצא אסור בעצם אז כיון דמתועב הוא אסור להקריבו לגבוה אבל היכא שאין האיסור על החפצא רק הוי איסור גברא אינו פסול מטעם ממשק"י וא"כ מש"ה אמרי' יצא מוקצה שאין איסורו מגופו פי' ול"ה איסור חפצא ואינו אסור מצד ממשק"י. אמנם כ"ז אי נאמר מוקצה דרבנן אכן אם נאמר מוקצה דאוריי' ואיסורי תורה המה כולם איסורי חפצא ואף איסור התלוי בזמן כמו מוקצה מ"מ כל המשך הזמן שאסור האיסור על החפץ וא"כ שפיר קאמר הש"ס ואי אמרת מוקצה דאוריי' מאי לי איסור גופו מאי לי איסור ד"א דכיון דהוא איסור דאוריי' א"כ הוי תמיד חפצא אף באיסור ד"א שתלוי בזמן ורק באיסורי דרבנן נ"מ לנו אם איסורו מגופו או לא דפשר דבר כך הוא דהתשב"ץ כ' לחלק בין איסורי דאוריי' לדרבנן דאיסורי דרבנן המה איסורי גברא ואיסורי דאורייתא המה איסורי חפצא. ושאר אחרונים כתבו לחלק בין איסור התלוי בזמן ובין איסור האסור לעולם דבאיסור האסור לעולם הוי א"ח ובאיסור התלוי בזמן הוי איסור גברא. ויש לעשות פשרה בזה ולומר דאיסורי דאוריי' המה תמיד איסורי חפצא אף באיסור התלוי בזמן מ"מ כל המשך הזמן שאסור האיסור על החפצא. ובאיסורי דרבנן החילוק כמו שחילקו האחרונים דבאיסור האסור לעולם הוי א"ח, ובאיסור התלוי בזמן הוי רק א"ג ושפיר אי מוקצה דרבנן נ"מ לנו אי איסורו מגופו או מחמת ד"א אבל אי מוקצה דאוריי' אין נ"מ לנו דתמיד הוי. א"ח ומבוארים בטו"ט דברי הש"ס וראי' גדולה דעיקר קפידת התורה גבי איסור דממשק"י הוא רק היכא דהוי א"ח. וגם נמצא לפ"ז דאיסור דרבנן האסור לעולם ואינו תלוי בזמן דהוי איסור חפצא אסור שפיר מטעם ממשק"י להקריבו לגבוה ורק איסור דרבנן שתלוי בזמן דהוי רק א"ג אינו אסור מטעם ממשק"י ונפשטו ספיקותיי הנ"ל עכ"ד מורי דודי שליט"א ודפח"ח. וא"כ לפ"ז בנ"ד באיסור דאין נהנין ממעשי נסים אף דאסור רק מדרבנן מ"מ כיון שאסור לעולם והוי איסור חפצא שפיר ל"ה ממשק"י מה"ת אף להסוברים במק"א דאיסור דרבנן מיקרי ראוי מה"ת י"ל דזה רק באיסור התלוי בזמן דאז כיון שהוא איסור גברא ואין על החפץ שום איסור בעצם אף אחרי שחכמים אסרוהו ומה"ת לגמרי מותר שפיר מיקרי ראוי אבל בנ"ד מודו דמיקרי א"ר אף מה"ת ועוד יותר י"ל אף אם לא נאמר כחילוק הנ"ל של מורי דודי הגאון שיחי' רק כדברי התשב"ץ גופא דכל איסורי דרבנן המה איסורי גברא באין חילוק בין איסור התלוי בזמן או לעולם משום דל"ה להם כח להטיל איסור על חפץ שהי' עד היום היתר וכמש"ל. מ"מ הכא בנ"ד שפיר הוי א"ח דהרי עיקר ס' התשב"ץ. דלא יכלו חכמים להטיל איסור חדש על חפץ שהי' עד היום מותר, וזה רק בכל דברים טבעיים הנמצאים בעולם והי' עד היום היתרו לא הי' להם כח להטיל עליהם איסור. אבל בדבר הנתהוה ע"י נס שעד כעת ל"ה להדבר מציאות בעולם כלל שיהי' עליו חלות היתר בשום פעם ורק תיכף בבואו לעולם אסרוהו חכמים בה"ג שפיר יכלו לאסור, אף גוף החפץ כיון שלא הי' החפץ הזה עדיין היתר וזה סברא נחמדה [אך בגוף הדבר אי הא דא"נ ממ"נ הוא א"ח או גברא נברר לקמן אי"ה] ולפ"ז שוב תתעורר עלינו קושי' הגאון מהרש"ק דהאיך יצאו בשמן הניתוסף הרי ל"ה ממשק"י ואען ואומר ליישב הקושי' בכמה אנפי בעזה"י ועי"ז יתיישבו גם שאר הקושי' המוצגות בפתח דברינו:

ב) דהנה ראיתי להחת"ס בחאו"ח סי' קצ"ז כ' בענין הנס דאלישע דאי' ויעמוד השמן שעי"ז נעשה השמן ביוקר ומזה העשירה וכ' דזה כלל דלמעט בניסא עדיף ואין השי"ת משנה סדרי בראשית בחנם במקום שאין צורך וגם שם בנס דאלישע ל"ה נס לגמרי יש מאין רק שהשי"ת המשיך השמן מזיתי ארץ ישראל לשם ועי"ז נעשה השמן ביוקר ומזה העשירה עיי"ש בדבריו וכמו"כ י"ל בנ"ד בנס דחנוכה דאין הפירוש שנתהוה וניתוסף שמן ממש יש מאין רק דנמשך השמן מזיתי ארץ ישראל להמנורה. וא"כ י"ל דהא דאי' בתענית (כ"ד) דאסור ליהנות ממ"נ זה רק היכא שגוף הויית הדבר הי' ע"י נס אז הוא בכלל מעשי נסים דאסור ליהנות מהם. אבל היכא שאין גוף הויות הדבר ע"י נס רק דנמשך ממקום למקום ע"י נס כגון נידון דידן בה"ג ל"ש האיסור דא"נ ממ"נ כיון שאין גוף הויית הדבר ע"י נס. וא"כ שפיר הוי ממשק"י דבה"ג מותר ליהנות וזה נכון. ולפ"ז ממילא מיושב ג"כ קו' הגה"ק מסאכטשוב הנ"ל דל"ה שמן זית. דכיון שלא נברא שמן יש מאין רק דנמשך מזיתי א"י א"כ הוי באמת שמן זית והבן:

אך גוף דבר זה שחדשתי דהיכא דאין עצם הויית הדבר ע"י נס רק דנמשך ע"י נס ממקום למקום אינו אסור מצד מ"נ לא ברירא לי עדיין והדבר תלוי בספק עצום כאשר אבאר. נסתפקתי אי האיסור דאין נהנין ממ"נ הוא איסור חפצא מצד מעלת וגדולת הדבר יען שהוא דבר היורד מן השמים הוי דבר גבוה וזך כדמיון הקדש וכבר ביאר באבני נזר או"ח סי' ל"ז דאיסור חפצא היינו היכא שפוגמים את החפץ במקום שהחפץ גבו' מהאדם ואין האדם ראוי ליהנו' מהחפץ כמו הקדש ואיסור גברא היינו היכא שהאדם פוגם את עצמו בהחפץ כמו באכילת נבילות וכיוצא. והסביר בזה דברי הריטב"א בשבועות שכ' דכל איסורי תורה המה איסורי גברא ותמו' דאיך אנו יכולין לומר על איסור נבילה וטריפה דהוא רק איסור גברא הלא החפץ בעצם חתיכת איסור. אך הפי' איסור גברא שהפגם מגיע להגברא ואיסור חפצא הפי' שהפגם מגיע להחפצא עכ"ד המתוקים עיי"ש. וא"כ כמו"כ בנ"ד י"ל שהוא איסור חפצא מפאת שדבר הניסיי יורד מן השמים הוי דבר רוחני וגבו' מאתנו, וע"י שנהנה מאותו הדבר נפגום אותו ובקדושתו ומעלתו וכמ"ש. או דבאמת אין על גוף חפץ הניסיי שום איסור בעצם ואין מונח עליו שום קדושה וחשיבות כלל. רק דהאיסור דאין נהנין ממ"נ הוא עלינו שאין אנו מצידינו ראוים ליהנות ממ"נ וע"י שנהנה יגיע הפגם לנו [לא להחפץ] מטעם שהי' לנו הנאה מדבר שאין אנו ראוים לזה, והוי איסור גברא. והסברת הענין הוא עפ"מ שראיתי לגאון ישראל וקדושו בעל חי' הרי"ם זצ"ל בספרו ספר הזכות בפ' בשלח עה"פ הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ודייק בתיבת לכם דמיותר ופי' דהשי"ת בא להתיר להם האיסור דמעשה נסים דהרי המן הי' מ"נ וזה לכם שיהי' מותר לכם [ודבריו מתאימים עם דברי החיד"א זצ"ל בספרו מדבר קדימות בפ' בשלח שהקשה דהאיך הי' ישראל מותרין ליהנות מהמן הרי אין נהנין ממ"נ ותי' דכיון דהי' עפ"י הדיבור שהשי"ת ציוה להם לאכול הי' מותרין עכ"ד ולקמן נפלפל בדבריו אי"ה] ומסיים שם בטעמא דמילתא דאסור ליהנו' ממ"נ עפ"ד הש"ס בברכות (ל"ה) דרמינין קראי אהדדי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבנ"א ומשנינין כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. דאחר ברכה הארץ נתן לבנ"א שיוכלו ליהנו' ממנה. וא"כ כ"ז רק בדברים ארציים וטבעיים שהמה בכלל והארץ נתן לבנ"א עליהם יש ההיתר דלאחר ברכה שפיר מותרין ליהנו' מהם. אבל מעשי נסים דהמה דברים הבאים מן השמים דאינם בכלל והארץ נתן לבנ"א. אין עליהם היתר דלאחר ברכה ושפיר עומדים באיסורם כמו קודם ברכה עכדה"ק:

ונלע"ד להטעים דה"ק עפי"ד היד רמ"ה בסנהדרין (נ"ט) על מה דאמרי' שם דאדה"ר לא הותר לו לאכול בשר ותמהו התוס' שם דהרי לא מצינו שנצטוה רק על אמ"ה. וכתב ביד רמ"ה דהא דאמרי' לא הותר לו בשר אין הפי' שנצטוה ע"ז בפירוש דזה באמת אינו. רק משום שכ דברים הנמצאים בעולם היו אסורין לו ליהנות מהם עד שהשי"ת נתן לו רשות ליהנות כעבד זה שאין לו רשות ליהנות משל רבו עד שנותן לו רשות. וא"כ גם בשר קודם שהשי"ת נתן לו רשות לאכול לא הותר לו בלי נטילת רשות וזה הפי' לא הותר לו עכ"ד והמה נפלאים, ולפ"ד י"ל דזה ענין הברכות שאנו מברכים על כל דבר מאכל והנאה דהמה כנטילת רשות מהאדון ית' ליהנות מאותו הדבר ואחר הברכה כבר יש לנו רשות ליהנות מהם כמד"א והארץ נתן לבנ"א, וא"כ במעשי נסים שהמה אינם בכלל דוהארץ נתן לבנ"א. ע"כ באמת אסור ליהנות מהם דהוי בלי נטילת רשות וכמו אדה"ר שלא הותר לו לאכול בשר בלי נטילת רשות, רק במן דהשי"ת צוה להם לאכול ונתן להם רשות בפי' ליהנות שפיר הי' כשאר דברים הטבעיים שיש לנו הרשות ליהנות וזה נכון בסברא. ולפ"ז שפיר יובן מה שרצינו לומר דיכול להיות דהאיסור דאין נהנין ממ"נ אינו על החפץ כלל רק עלינו שאין אנו ראוים ליהנות בלי נטילת רשות ממנו ית' וכשנהנה יגיע הפגם לנו ע"י מה שהי' לנו הנאה מחפציו ית' בלי רשותו זה שורש הספק:

והנה אם נאמר כצד הראשון דאיסור דמ"נ הוא יען שמונח על גוף החפץ קדושה וחשיבות כמו חפץ הקדש והוי א"ח. אז היי"ד היכא דגוף הויית הדבר הי' ע"י נס ממש יש מאין שפיר יש לאסרו מצד קדושת וחשיבות החפץ כיון שהוא בעצם דבר נסיי שבא מן השמים. אבל היכא דלא נתהוה גוף החפץ ע"י נח יש מאין רק דנמשך ממקום למקום אצלינו ע"י נם כמ"ש בחת"ס בנס דאלישע כנ"ל בה"ג שפיר מותר ליהנות. דהכא א"א לומר שיש על החפץ קדושה וחשיבות דהרי החפץ אינו כלל דבר נסיי בעצם רק דנמשך ע"י נס וכמובן. אכן אם נאמר כצד הב' דאין איסור דמ"נ על גוף החפץ כלל רק עיקר האיסור עלינו מצד שאין אנו ראוים ליהנות מדברים שנמצאו לנו ע"י נס א"כ שפיר אף היכא שאין עצם הויית הדבר ע"י נס יש מאין רק שנמשך לנו בדרך נס ג"כ אסיר ליהנות מזה. דכיון דאין האיסור מפאת החפץ גופא. מה נ"מ לנו אם גוף החפץ נתהוה ע"י נס או דנמצא לנו ממקום למקום בדרך נס, ב"כ וב"כ בא הדבר לידינו בדרך נס ואין אנו ראוים ליהנות מזה וכ"ז ישר בסברא למי שמעמיק בהבנה הראוי':

ג) ולברר כ"ז אציע מקודם עוד ספק א' חדש שנסתפקתי בענין הלז אשר לדעתי תלוי ג"כ בהנ"ל, והוא. אי יועיל לגבי איסור זה דא"נ ממ"נ הולכת הנאה לים המלח ערך שיוי של הדבר ניסוי באופן ששוב אין מרויחין כלל מהמ"נ כעין דס"ל לר"א בע"ז דף (מ"ט) ופסחים דף (כ"ז) לענין הנאה בע"ז דמהני הולכת הנאה והתוס' ביבמות (פ"א) וזבחים (ע"ב) כתבו דרבינו שמואל פי' שם בע"ז דאף לענין שאר איסורין מועיל הולכת הנאה. וא"כ י"ל דגם בנ"ד באיסור דמ"נ מועיל שפיר שיוליך הנאה ואז יהי' מותר לו ליהנו'. ותלוי ג"כ בהנ"ל דאם נאמר דאיסור דמ"נ הוי א"ח היינו שגוף החפץ אסור מצד קדושתו וחשיבתו. אז בודאי דלא יועיל הולכת הנאה להתירו. דהכי בשביל שיוליך הנאה. יתהפך החפץ להיתר ויאבד מעלתו וחשיבתו. וכן כתבו באמת התוס' בזבחים (ע"ב) ויבמות (פ"א) הנ"ל לענין הולכת הנאה בע"ז גופא. דמהני רק היכא שאינו נהנה מגוף הע"ז רק בסיבתה כגון ע"י מכירה וכה"ג אבל היכא שנהנה מגוף הע"ז אינו מועיל הולכת הנאה עיי"ש בדבריהם וכונתם ג"כ כמו"כ דבשלמא היכא שאין נהנה מגוף הע"ז ממש רק שיש לו הנאה בסיבתה על זה שפיר מועיל הולכת הנאה דכיון שמוליך הנאה שוב אין מרויח כלל בע"ז. אבל אם נהנה מגוף הע"ז ממש אינו מועיל הולכת הנאה דכי בשביל שמוליך הנאה תתהפך גוף הע"ז להיתר בודאי דא"א לומר כן וז"ב, אכן אם נאמר כצד הב' דהאיסור דמ"נ אינו על גוף החפץ כלל ואין עליו שום איסור בעצם רק האיסור עלינו שאנחנו לא נרויח ונהנה מהמ"נ שפיר י"ל דיועיל הולכת הנאה דכיון שמוליכין הנאה שוב אין מרויחים כלל מהמ"נ ועל החפץ בעצם אין שום איסור, ובה"ג יהי' מותר ליהנו' ממ"נ:

ונפן עצמינו להביט במקור מחצבת האיסור דא"נ ממ"נ ומתוכו יתבארו כל הספיקות בעזה"י, והנה מקור הדבר הוא בש"ס תענית דף (כ"ד) גבי בתו של אליעזר איש בירתא בעת שנעשה לו הנס שקנה חטים בעד זוז ונתמלא מזה אוצר גדול ע"י נס. אמר לה העבודה הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל ופירש"י ע"ז משום דמ"נ הוא ואסור להנו' ממ"נ כדאמר לעיל דף (כ') ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו עכ"ל אנו רואים בפי' מדברי רש"י אלו דטעמא דמילתא דא"נ ממ"נ הוא משום דמנכין מזכיותיו דהרי כ' ואסור ליהנ' ממ"נ כמבואר לעיל דף (כ') ושם אין מבואר כלל דאסור ליהנו' אלא דאם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו וכמו שסיים רש"י בכאן ומאי ראי' מייתי מלעיל ד"כ אלא ודאי דפשיטא לי' לרש"י ז"ל דדא ודא אחת היא דבשביל דמנכין לו מזכיותיו עי"כ באמת אסור ליהנו' וז"ב בכונתו ונשמע מדבריו דזה שורש האיסור דמ"נ אבל לא מצד החפץ לומר שיש עליו קדושה וחשיבות. רק האיסור עלינו שלא ינכו לנו מזכיותינו, אך זה גופא צריך הבנה וכבר נשאלתי ע"ז מת"ח אחד דמה איכפית לנו אם ינכו לנו מזכיותינו והכי איסור יש בדבר שלא נניח לנכות מהזכיות שעי"ז יהי' אסור לנו ליהנ' ממ"נ, ולענ"ד להסביר הדבר דהנה ז"פ דהא דאי' דמנכין מזכיותיו הפי' משכרו המוכן לו בעלמא דאתי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (כדאי' בקידושין דף (ל"ט) ועיי' בשבת דף (קכ"ז) ובתוס' שם ד"ה אוכל וברש"ל ומהרש"א שם והדברים ארוכים] ועיי' שבת דף (ק"מ) גבי ואי אשקיין כסא אחרינא הואי מסתפינא דילמא מנכי לי מזכותא דעלמא דאתי וברש"י שם וכן בנדרים דף (נ') גבי דלי ציפתא וכו' אלא לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא, ובתענית דף (כ"ה) גבי רחב"ד שהראו לו בחלום שנמעט חלקו בעוה"ב מכ"ז נראה בפי' דעיקר הא דמנכין מזכיותיו היינו משכרו המוכן לו לעוה"ב, וא"כ לפ"מ דמבואר בב"י יור"ד סי' רמ"ו בשם הרי"ו והובא ג"כ ברמ"א סי' הנ"ל דשכר מצוה שכבר עשאה א"י למכור וטעמא דמילתא מדוע באמת א"י למכור ביאר מרן דודי מאור הגולה בעל אהל יהושע זצ"ל בספרו נחמד אה"י ח"ב סי' קי"ד עפ"מ שכ' ב"י שם עוד בשם מהרי"ו דעכ"פ המוכר אבד שכרו, והכוונה משום דשכר הצפון לעוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך וכשזה מוכרו בעד בצע כסף מראה בעצמו שאין שוה לו השכר ומזלזל בו ועי"ז אבד באמת שכרו וכיון שבעת שמוכרו אבד שכרו א"כ שוב אין לו מה למכור ולכך באמת ל"מ המכירה עכ"ד מר דודי זצ"ל וכמו"כ אני אומר בנ"ד כיון דמנכין לו מזכיותיו בעלמא דאתי בשביל הנס שעשו לו, ואם יהנה מהמ"נ הוי כאילו מוכר שכרו וזכותו בעוה"ב בעד המעשי נסים שהוא נהנה מהם, ויראה בעצמו שמזלזל בשכר טוב הצפון ולכך אסור ליהנו' ממ"נ דא הוא ברירא דהך מילתא לענ"ד:

ומכל זה נראה דעיקר האיסור דא"נ ממ"נ הוא עלינו שאם נהנה נפגום עצמינו שנהי' מראים בנפשינו שאנו מזלזלים בשכר הצפון. ומיקרי א"ג כמ"ש לעיל בשם האבנ"ז ועוד יותר דלא נצטרך לבוא למ"ש לעיל דהוא מצד שאין אנו ראוים ליהנות אלא אפי' אדם גדול שראוי שיעשו לו ניסים אך כיון דאפ"ה מנכין לו מזכיותיו כמ"ש הישועות יעקב באו"ח ח סי' רי"ח עיי"ש בדבריו אסור ליהנות ממ"נ והטעם כנ"ל כיון דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא וא"כ א"א לומר שעושין לו הנס בשביל שכר מצותיו בהאי עלמא רק דמנכין מזכיותיו בעלמא דאתי ועי"ז אסור ליהנות דלא יראה בעצמו שמזלזל בשכר הצפון] אבל לא נמצא שום רמז שיהי' איסור חפצא שיונח על גוף חפץ הניסיי קדושה וחשיבות. ועוד ראי' ברורה דהוי רק איסור גברא ולא על גוף החפץ מדברי הש"ס הנ"ל בעצמו דאמר לה ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל. חזינן דכאחד מעניי ישראל התיר לה ליהנות והטעם ביאר בס' יד דוד בתענית שם כיון דר"א קנה חטים בעד זוז והשאר ניתוסף ע"י נס כנז' שם ומה שקנה ל"ה מ"נ, וא"כ עכ"פ הי' מותר לה ליהנו' כאחד מעניי ישראל בעד הזוז דל"ה מ"נ עכ"ד עיי"ש וזה יתכן רק אם נאמר כמו שביררתי דאין מונח על חפץ הניסיי שום איסור בעצם רק האיסור עלינו שלא נרויח ונהנה ממ"נ, וא"כ כיון שבין החטים האלו שנתהוו ע"י נם הי' בעד זוז חטים דל"ה מ"נ שפיר הי' מותר לה ליהנו' כנגד אותו הזוז דהרי בזה אינה מרויחה כלל מהמ"נ. אכן אם נאמר דחפץ הנסיי אסור בעצם, א"כ החטים שנתוספו ע"י נס המה חתיכה דאיסורא ממש והחטים בעד הזוז שקנה מעורב בהם וא"א לבררם ועוד שהחטים שנתוספו ע"י נס הי' הרוב כנז' שם בגמ'. והאיך הי' מותרת ליהנו' מהחטים בעד זוז הרי הכל מעורב ביחד והכל הוי חתיכה דאיסורא כיון דמ"נ החפץ גופא אסור, אלא ודאי כנ"ל דאין על החפץ גופא שום איסור וזה ראי' ברורה בעזה"י:

ומצאתי עוד לרבינו הגדול השאגת ארי' בספרו גבורות ארי בתענית דף (כ"ה) כתב דבר חדש דהא דאסור ליהנו' ממ"נ הוא רק למי שנעשה הנס בשבילו ובזכותו אבל אחרים שלא נעשה בזכותם ובשבילם מותרין ליהנו' עיי"ש וזה דבר חדש [ולקמן נפלפל בדבריו בעזה"י] ומוכח ג"כ מדעתו ז"ל דאין האיסור על גוף החפץ, דאי הי' האיסור על גוף חפץ הניסיי בעצם האיך יותר לאחרים כיון שהוא חתיכה דאיסורא מפאת חשיבותו ומעלתו וכנ"ל אלא ודאי דאין שום איסור על החפץ רק עלינו ולכך לאחרים שלא נעשה בזכותם שפיר אין עליהם האיסור וז"ב:

ד) ומאחר עלות כ"ז דעיקר האיסור עלינו ולא על:

החפץ א"כ נמצא ממילא לפי"ז דאף היכא שאין עצם הויית הדבר ע"י נס יש מאין רק דנמשך ממקום למקום ע"י נם [כמ"ש לעיל בשם החת"ס בנס דאלישע]. ג"כ אסור ליהנות מזה והוה בכלל מ"נ עפ"מ שכתבתי לעיל אות (ב') דזה תלוי בזה וא"כ נסתרה דרכי במה שכתבתי בישוב הקושיא של הגאון מהרש"ק עפי"ד החת"ס לעיל אות (ב') כמובן. [אך י"ל דכעת שבררנו דאיסור דמ"נ הוי רק א"ג ולא חפצא הרי מיושבת קושיא הג' מהרש"ק בפשוט לפמ"ש לעיל אות (א') דבאיסור גברא ל"ש לאסור משום דל"ה ממשק"י ורק באיסור חפצא כדמוכח מש"ס פסחים (מ"ח) וא"כ שפיר הוי ממשק"י והבן.] ולכן אפתח אנא פתחא לנפשאי ליישב הקושיא בדרך פילפול חדש בעזה"י ובדרך הזה יתיישבו עוד איזה קושיות בענין דאין נהנין ממ"נ, הנה ראיתי לדו"ז קדוש ישראל היעב"ץ בהגהו' לש"ס בקידושין דף (מ') הקשה בדברי הש"ס שם גבי רב כהנא הוי מזבין דיקולי תבעתי' ההיא מטרוניתא וכו' אתי אליהו וכו' יהיב לי שיפא דדינרי והקשה דהאיך קיבל ר"כ הדינרים מאלי' הרי אין נהנין ממ"נ עכ"ק, עוד ראיתי בס' תפארת ישראל על משניות במס' מדות (פ"ג מ"ח) שהקשה במה דאי' בש"ס יומא דף (ט"ל) בשעה שבנה שלמה את ביהמ"ק נטע בו כל מיני מגדים של זהב והי' מוציאין פירות וכו' ומהן הי' פרנסה לכהונה, והק' האיך הי' מותרין הכהנים להתפרנס מפירות האלו הרי הי' מ"נ ואסור ליהנו' ממ"נ. [וראה זה מצאתי במד"ר שה"ש עה"פ עמודיו עשה כסף הובא שם ג"כ מימרא זו שבש"ס יומא רק במקום דאי' ביומא ומהן הי' פרנסה לכהונה אי' שם במד"ר ומהן הי' מצניעין לבדק הבית ועל המדרש ל"ק כלל קושיא הנ"ל דלצורך בדק הבית אין קפידא במה דהוה מ"נ כמובן] ואמינא ליישב כל הקושי' עפ"מ שראיתי דבר חדש מאוד לרבינו החת"ס זצ"ל בספרו תורת משה עה"ת בפ' פנחס שכתב שם לחדש דאף דאמרי' שכר מצוה בהאי עלמא ליכא מ"מ כהנים שאני דהם אית להו שכר אף בהאי עלמא עיי"ש טוב טעמו ומתק דבריו. ולפי מה שביארנו לעיל דעיקר הטעם דאסור ליהנות ממ"נ משום דמנכין לו מזכיותיו בעלמא דאתי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא וע"י שנהנה מהמ"נ מראה בעצמו כמזלזל בשכר טוב הצפון, וא"כ כ"ז רק כל ישראל דלית להו שכר מצוה בהאי עלמא והא דמנכין מזכיותיהם ע"כ הכונה מזכיותיהם שיש להם מוכן לעוה"ב אסור להם ליהנו' וכנ"ל. אכן כהנים עפי"ד החת"ס דאית להו שכר אף בהאי עלמא. שוב אין מנכין להם מזכיותיהם בעלמא דאתי. דהרי להם נותנין שכרם בעד זכותם אף בעוה"ז ואי"צ לנכות להם כמובן. שפיר יהיו מותרים ליהנו' ממעשי נסים דל"ש גבייהו טעמא דמנכין מזכיותיו וזה דבר חדש ונכון בעזה"י ולפ"ז מיושב בפשוט קושי' התפא"י הנ"ל בש"ס יומא דאיך היו מותרין הכהנים ליהנות מהפירות של זהב הרי הי' מ"נ. דכהנים שאני דהם שפיר מותרין ליהנו' ממ"נ. והבן:

ובזה יתיישב גם קושי' דו"ז היעב"ץ בש"ס קידושין (מ') הנ"ל גבי ר"כ שקיבל הדינרים מאלי' דהאיך קיבל הרי הי' מ"נ. דהנה התוס' בקידושין דף (ח') כתבו דתרי ר"כ הוו ואחד הי' כהן עיי"ש וכן כתבו בחולין דף (קל"ב) ועיי' פסחים (קי"ג) דרב אמר לרב כהנא פשוט נבילתא ואל תצטרך לבריות ואל תאמר כהנא אנא וכו' והפשט הפשיט כהנא אנא כהן אני [אף דהתוס' בפסחים (מ"ט) פירשו כהנא אנא לא שהי' כהן אלא כך הי' שמו. זה לפי שיטתם שם דלא הי' תרי ר"כ רק אחד ולא הי' כהן הוכרחו לפרש כהנא אנא כך הי' שמו כמובן, אבל לפי שיטתם בקידושין (ח') וחולין (קל"ב) דתרי ר"כ הוו ואחד הי' כהן שפיר יש לפרש שם בפסחים (קי"ג) כהנא אנא כהן אני ומיירי שם מהר"כ שהי' כהן וז"ב.] ונלענ"ד לומר דזה הר"כ שהוזכר בקידושין (מ') הנ"ל הוא באמת אותו הר"כ דפסחים (קי"ג) שרב אמר לו שם שיפשוט אפי' נבילה בכדי שלא יצטרך לבריות. והכא בקידושין מצינו שקיים באמת מאמר רב כדאי' שהי' מזבין דיקולי [ופירש"י סלים שנשים נותנות שם פלכיהן] ועסק במסחר עם נשים שהוא לגבי' כעין הפשטת נבילה וכדחזי' באמת מהנסיון שאירע לו עי"ז עם המטריניתא. והכל כדי שלא יצטרך לבריות וכדאמר לי' לאלי' מי גרם לי לאו עניותא עיי"ש. ואחר שביארנו דזה הר"כ הי' כהן שפיר ניחא מה שקיבל הדינרים מאלי' אף דהי' מעשי נסים. דכיון דהי' כהן הי' מותר לו לקבלם. דכהנים מותרין ליהנו' ממ"נ וכנ"ל ומיושב קושי' דו"ז היעב"ץ וזה נחמד:

[וחוץ לדרכינו י"ל קושי' דו"ז היעב"ץ הנ"ל בדרך קרוב לאמת עפ"מ דאי' שם בקידושין באותו עמוד תנינא כל הבא דבר ערוה לידו וניצול הימנו עושין לו נס. ופשוט דבכה"ג אין מנכין לו מזכיותיו דהרי זה שכרו המיוחד בשביל שניצול מהדבר ערוה שיעשו לו נס והוי כמו"ש בכהנים דבשביל דאית להו שכר אף בהאי עלמא ל"ש גבייהו טעמא דמנכין וכ"ש הכא דיש לו שכר מיוחד שיעשו לו נס וז"ב. וא"כ רב כהנא ג"כ שבא לידו דבר ערוה עם המטרוניתא וניצול הימנו כנז' שם בגמ' הי' שכרו שיעשו לו נס. ובאמת הי' כן ועשו לו תיכף הנס שאלי' בא ויהיב לי' שיפא דדינרי ולכך שפיר הי' מותר לו לקבלם משום דל"ש בזה הא דמנכין מזכיותיו כיון דבא בשכרו בשביל שניצול מהערוה ול"ה שם כלל איסור דמעשי נסים והבן]:

ומעתה נתנה ראש ונשובה לקושי' הראשונה בשמן דנס חנוכה. דהנה שיטת התוס' בזבחים (פ"ח) ד"ה מן המדומע דרק דבר האסור לכל ישראל כולם ל"ה בכלל ממשקה ישראל אבל דבר שאינו אסור לכל ישראל כגון תרומה דלכהנים מותרת הוי שפיר ממשק"י ודבריהם נודעים וכעין סברא זו כ' המהרש"א בחולין (צ') לענין מליקה והענין ארוך בספרי האחרונים ולפ"ז נמצא דמעשי נסים אף דאסור ליהנו' מהם מ"מ כיון דאינם אסורים לכל ישראל דהא כהנים מותרים ליהנו' ממ"נ וכנ"ל עפי"ד החת"ס. המה שפיר בכנל ממשק"י. ונמצא דשפיר יצאו ישראל בשמן הניתוסף מצות הדלקה אף דהי' מ"נ ואסורים בהנאה, מ"מ הוי ממשק"י משום דאינם אסורים לכל ישראל דלכהנים מותרים והבן. ומיושבים כל הקושי' בדרך חדש וחריף בעזה"י:

ה) ובאופן אחר נלענ"ד ליישב הקושי' הנ"ל דהרי כבר ביארתי לעיל אות (ג') דאם נאמר דאין איסור דמ"נ על גוף החפץ רק עלינו שלא נהנה ונרויח מהם. יועיל לגבי האיסור דמ"נ הולכת הנאת הדבר ניסיי לים המלח כיון דבה"ג שוב לא נרויח כלל בהמ"נ נהי' מותרים ליהנו' מהם ומעתה לפ"מ שהעלינו באות הנ"ל דאין האיסור דמ"נ על גוף החפץ רק עלינו, וא"כ נמצא לפ"ז דין חדש דיועיל הולכת הנאה לגבי איסור דמ"נ שיהי' מותר ליהנו' מהם. וא"כ י"ל בפשוט דאז בעת שנעשה הנס בשמן בודאי עשו הציבור עצה זו שהוליכו הנאתו לים המלח ונעשה עי"ז מותר בהנאה והוי שפיר ממשק"י וז"פ. ולפ"ז יתיישב גם קושי' הכלי חמדה הנ"ל דאיך יצאו בשמן הזה הניתוסף ע"י נס מצות הדלקה הרי בעי' שהשמן יהי' משל ציבור וכאן הי' השמן של גבו'. ולפי הנ"ל מיושב. דהרי בע"כ אנו מוכרחים לומר דהוליכו הנאה בעד השמן דאל"ה הי' פסול למנורה משום דל"ה ממשק"י. וכיון שבאנו לזה שפיר מיקרי השמן משל ציבור דהרי קנו אותו במה שהוליכו הנאתו מעות ערך שיוי השמן, ועי"ז קנו אותו שיהי' מותר להם בהנאה ועי"ז נעשה שלהם. ומיושבים ב' הקושי' בחדא מחתא בעזה"י והבן כי קצרתי:

ומה מאד חדאי נפשאי דדברינו אלו נעימות יתנו בביאור דברי רש"י ז"ל בתענית דף (כ"ד) דסתרי אהדדי דשם (כ"ד ע"א) גבי בתו של אליעזר איש בירתא שאמר לה הרי הן הקדש עליך פירש"י דמ"נ הוא ואסור ליהנות ממ"נ וכו' משמע מדבריו ז"ל דהוי איסור גמור ושם (כ"ד ע"ב) גבי רב מרי דהוה קאים אגודא דנהר פפי חזי למלאכי דאידמי לאינשי וכו' אתי כו"ע למיזבן אמר להו מהא לא תיזבנון דמעשי נסים הוא ופירש"י וכל מה דאפשר להתרחק ממ"נ יותר טוב ונכון ע"כ. משמע מדבריו אלו דרק הרחקה יתירה אית בדבר ולא איסור גמור בהיפך ממ"ש לעיל (ע"א) וכבר עמד בדברי רש"י אלו בס' יד דוד בתענית שם אכן לפי דרכינו הנ"ל נכונים דברי רש"י ז"ל בטו"ט. דבשלמא שם גבי בתו של אליעזר איש בירתא שהיתה עני' ולא היה בידה להוליך הנאה בעד החטים שנתהוו ע"י נס רק רצתה ליהנות בחנם מהם ובאופן כזה באמת איסור גמור יש ליהנות ממ"נ וכדאמר לה אבי' הרי הן הקדש עליך שפיר פירש"י ואסור ליהנות ממ"נ דבאופן זה איסור גמור יש ליהנות. אכן בע"ב שם גבי רב מרי הי' המעשה שהביאו המלאכים הסמידי ולא נתנו בחנם רק לקחו מעות עבור זה וכדאיתא שם הלשון אתי כו"ע למיזבן וברש"י שם ד"ה דסמידי כ' והן עצמן מוכרין אותו עיי"ש. וכיון שהם רצו לתת להמלאכים מעות בעד המ"נ הוי כהולכת הנאה ולא רצו ליהנות בחנם דלא היו מרויחים כלל מהמ"נ באופן הזה. ובה"ג כבר ביארנו דאין איסור ליהנות ממ"נ וא"כ הי' מותר להם באמת ליהנות רק רב מרי לרב חסידתו החמיר עליהם ואמר מהא לא תזבנן דהרי מ"מ הדבר מ"נ הוא ולכך פירש"י וכל מה דאפשר להתרחק ממ"נ יותר טוב ונכון דאיסור גמור באמת ל"ה בכאן כיון שרצו לשלם מעות בעד הסמידי והוי כהולכת הנאה ורק רב מרי החמיר עליהם משום דטוב להתרחק והבן כי זה נקודה נפלאה בדברי רש"י בעזה"י:

ובזה יובן גוף ענין הנס שהי' שם. דבאמת לכאו' יפלא מדוע נעשה להם באופן הזה שיצטרכו לשלם מעות להמלאכים עבור זה וכי מאתו ית' יבצר לעשות להם הנס באופן שלא יצטרכו לשלם מעות, וביותר יפלא וכי המלאכים צריכין למעות וכל הענין מחוסר הבנה. אכן לפי דברינו יונעם הדבר דהשי"ת המציא להם במכוון באופן הזה כדי שיוכלו ליהנות מהמ"נ בהיתר גמור ולא יהי' ע"ז האיסור דאין נהנין ממ"נ דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים ובפרט במידי דאכילה כמבואר בתוס' שבת (י"ב) והם כיון שזכו לנס כזה שהמלאכים יביאו להם מזון ומחי' בע"כ דהיו ראוים לזה והיו צדיקים ולזה המציא להם שיצטרכו לשלם מעות עבור המ"נ דזה הוי כהולכת הנאה ובאופן כזה יהי' להם הדבר היתר גמור וכנ"ל ולא יבוא להם שום תקלה. אך רב מרי לגודל חסידתו החמיר עליהם גם באופן הזה ולא הניח אותם לקנות והבן כי הענין ישר ומתוקן תלי"ת:

ו) ואעורר עוד דמה שביארתי לעיל באריכות דאף היכא דאין עצם הויית הדבר ע"י נס יש מאין רק דנמשך לנו בסיבה נסיית ג"כ הוי בכלל, מ"כ ואסור ליהנות ממנו. ראיתי כעת בס' שנות חיים ם להגאון מהרש"ק תשו' קכ"ב שכתב להיפך דבאמת היכא דגוף הדבר הוא טבעיי ולא נתהוה ע"י נס יש מאין רק דנמשך לנו ע"י נס ל"ה בכלל מעשי נסים והביא סמוכין לזה מדברי הר"ן בנדרים (דף מ"ט) על מה דאי' שם בגמ' אלא הכי קאמר אי לא מיקרב פומא להכי ליקרב וכ' הר"ן וקריבה בעלמא ליתא בכלל אין כל חדש ע"כ א"כ חזינן כיון דהפתח גופא כבר נברא ורק אקרובי פתחא להכא ל"ה בכלל דבר חדש ומעשי נסים ומותר ליהנו' ממנו עכ"ד וביאר שם בזה דברי הש"ס בתענית (ה') בדרך נפלא עיי"ש בדבריו באריכות אך לענ"ד י"ל דהגאון מהרש"ק לשיטתי' אזיל בזה במה שכתב בספרו ספר החיים [בה' חנוכה שהבאתי לעיל] לחדש דהא דאסור ליהנו' ממ"נ היינו רק מגוף חפץ הניסיי. אבל מותר למכור חפץ הניסיי וליהנו' מדמיו ומתרץ שם בזה מה דקשה ג"כ בנס דאלישע האיך הי' אשת עובדי' נהני' מהשמן שנתהוה לה ע"י נס הרי א"נ ממ"נ. אלא ודאי משום דהיא הי' מוכרת השמן כנז' בקרא שם (מלכים ב' ד') דאמר לה הנביא לכי מכרי את השמן ולא הי' לה הנאה מגוף השמן ובה"ג אין איסור ליהנו' ממ"נ עכ"ד ומוכח מדבריו אלו דס"ל דאיסור דא"נ ממ"נ הוא על גוף החפץ יען שמונח עליו קדושה וחשיבות. ולכך אסור ליהנו' רק מגוף החפץ אבל מדמיו ע"י מכירה שפיר אין איסור ליהנו'. [דאם נאמר דס"ל דאין האיסור על גוף החפץ רק האיסור עלינו שלא נרויח ונהנה מהמ"נ א"כ מה נ"מ לנו בין אם נהנה מגוף החפץ או נהנה רק מדמיו סוף סוף נהנה הוא מהמ"נ ואסור ליהנו'.) והנה כבר כתבנו לעיל דאם נאמר דהאיסור הוא על גוף חפץ הניסיי ולא עלינו. אז אסור ליהנו' רק היכא שגוף הדבר נתהוה ע"י נס דאז שפיר יוצדק לומר שהחפץ גופא אסור כיון שגוף החפץ דבר ניסיי. אבל היכא שגוף החפץ לא נתהוה ע"י נס דל"ש לומר שיש חשיבות בגוף החפץ כיון שאין גוף החפץ דבר ניסיי בה"ג מותר ליהנו' וא"כ כיון שמוכח מדבריו בס' החיים הנ"ל דס"ל דהאיסור דמ"נ הוא על גוף החפץ שפיר לשיטתי' אזיל כאן בספרו שנות חיים שכתב דהיכא דאין עצם הויית הדבר ע"י נס מותר ליהנו' ול"ה בכלל מ"נ וז"ב בדעת הגאון מהרש"ק:

אך בגוף דבריו בס' החיים הנ"ל במכתה"ג ועפר אני תחת כפות רגליו. לענ"ד ברור דלא כדבריו ז"ל חוץ ממה שהוכחתי לעיל מש"ס תענית (כ"ד) דאין איסור דמ"נ על גוף החפץ רק עלינו וממילא דאין חילוק בין אם נהנה מגוף חפץ הניסיי ובין אם נהנה מדמיו דבכל אנפין אסור דסו"ס יש לנו הנאה ממ"נ דעוד יותר מוכח כן מדברי הש"ס בתענית (כ"ד) הנ"ל ממה שאמר אליעזר איש בירתא לבתו בעת שנעשה לו הנס העבודה הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל ואי כדעת הגאון מהרש"ק דאם אין נהנין מגוף חפץ הניסיי רק מדמיו אין איסור א"כ הרי הי' לה עצה שתמכור החטים שנתהוו בנס ותהנה מדמיהם. ותוכל עי"ז ליהנו' מכל החטים ומדוע אמר לה שאין לה בהן אלא כאחד מעניי ישראל אלא ודאי דאף אם היתה מוכרת החטים הי' אסור לה ליהנו' מדמיהם ולכך אמר לה דאין לה בהן אלא כאחד מעניי ישראל וזה ראי' ברורה. דלא כדברי הגאון מהרש"ק. ואחת היא שקשה לי בדברי הש"ס בתענית שם דכיון דר"א קנה חטים בעד זוז ומזה ניתוסף ונתמלא אוצר גדול כנז' שם בגמ' ולפ"ד הס' החיים שהבאתי בראש דברינו דהיכא דניתוסף ע"י ברכה יש לומר קמא קמא בטל במה שנמצא מקודם דל"ה מ"נ. וא"כ הרי הכא הי' ממש כן שנמצא חטים בעד זוז וע"ז ניתוסף וא"כ הוי בגדר ברכה ונצרך לומר דקמא קמא שניתוסף בטל בהחטים שהי' שם מקודם בעד הזוז שקנה ומדוע אסר לה ליהנו' ואמר הרי הן הקדש עליך וצ"ע:

ובגוף הדבר שכתבתי דאף היכא דאין עצם הויית הדבר ע"י נס רק שנמשך לנו ע"י נס ג"כ הוי בכלל מ"נ ואסור ליהנו'. אף דהשנות חיים כ' להיפך כמ"ש לעיל מצאתי לי בעזה"י תנא דמסייע ה"ה קדוש ד' מכובד בספר הק' בני יששכר במאמרי חודש אדר (מאמר ו' אות י"א) עה"פ ובבזה לא שלחו את ידם כתב הטעם משום דאין נהנין ממעשי נסים עכדה"ק ומוכח בפי' מדעתו הק' דס"ל דאף היכא דגוף הדבר טבעיי רק דנמצא לנו ע"י נס ג"כ אסור ליהנו' ממנו דהוי בכלל מ"נ. דהרי שם הבזה בעצם הי' רכוש וחפצים טבעיים ולא נתהוו ע"י נס רק דנמצא ליד ישראל ע"י נס ואפ"ה לא רצו ליהנו' מהבזה משום דאין נהנין ממ"נ וזה ממש כדברי ושמחתי מאוד שכיונתי לדעת גדול וקדוש הבני"ש זי"ע:

ז) ועפי"ז נ"ל לבאר מה דמצינו גבי אאע"ה שלא רצה ליהנו' מרכוש סדום ועמורה שהציל. ואמר למלך סדום אם אקח מחוט ועד שרוך נעל, אף דעפ"י דין הי' הרכוש שלו דהרי המציל מזוטו של ים הרי זה שלו וכמו"כ אברהם הציל אחר שהם נתייאשו בודאי. וא"כ הי' הכל שלו ול"ה גם בכלל שונא מתנות יחי' וכמו"ש האור החיים בשם. ומדוע באמת לא רצה ליהנו'. אך עפי"ד הבני"ש הנ"ל דלכך לא רצו ישראל אז בימי מרדכי ליהנו' מהבזה אף דהבזה בעצם ל"ה דברים ניסיים רק משום דבא לידם ע"י נס דנו בזה דהוי בכלל מ"נ דאסור ליהנו' מהם, וכמו"כ הכא דן אברהם אבינו ברכוש שהציל משום שהוא נצח המלחמה בדרך נס כמ"ש ברש"י בפ' לך שאליעזר לבדו הי' עמו ואעפ"כ עמד נגד מלכים אדירים שהוא דבר היוצא מן הטבע. וא"כ בא לו הרכוש בדרך נס והוי בכלל מ"נ דאסור ליהנו' מהם ולכך לא רצה ליהנו' אף דבאמת היי הכל שלו. ולכן באמת לא החזיר למלך סדום רק חלקו אבל חלק גבו' לא החזיר רק נתן מעשר למלכי צדק כדכתיב בקרא ויתן לו מעשר מכל דהא באמת הי' שלו והי' מחויב ליתן מזה מעשר ורק הוא לא רצה ליהנו' משום דאין נהנין ממ"נ וזה נכון בעזה"י:

אך יש להעיר לפמ"ש הרד"ק במלכים (ב' ד') בנס דאלישע בשם תוספתא וז"ל וכד איתרחיש לה האי ניסא אמרה לי' לנביא אית לי עישור מהאי מישחא או לא אמר לה דמן נס הוא ואי"צ לעשר עכ"ל ונשמע מזה דבר חדש מאוד דדבר הבא ע"י נס פטור ממעשר וכבר האריך בדברי הרד"ק אלו בשו"ת בית יצחק יור"ד סי' פ"ד בדברים ערבים. ולפ"ז האיך נתן אאע"ה מעשר מהרכוש שבא לידו ע"י נס הרי דבר הבא ע"י נס פטור ממעשר אך אחר העיון הדבר נכון. דטעם הדבר דמה שבא ע"י נס פטור ממעשר כתב בבי"צ שם בשם ס' נחלת בנימין משום דעיקר ענין מעשר הוא שהדבר צריך תיקון זה להתעשר וכך גזרה התורה וא"כ דבר ניסיי בודאי אי"צ שום תיקון כדאי' בש"ס סנהדרין דף (נ"ט) אין דבר רע יורד מן השמים. ולכך פטור ממעשר. עכ"ד. וא"כ זה ניחא רק היכא שגוף הדבר נתהוה ע"י נס מן השמים אז י"ל שפיר אין דבר רע יורד מן השמים אכן בכה"ג דהי' אצל אאע"ה דגוף הרכוש הי' דברים טבעיים ולא ירדו מן השמים, רק דבאו לידו בסיבת נס ל"ש לומר דאין צריך תיקון משום דאין דבר רע יורד מן השמים ושיהיו פטורים ממעשר עי"ז דהרי לא ירדו משמים כלל ולכך באמת הי' חייבים במעשר וכן עשה אאע"ה ויתן לו מעשר מכל. אך לענין ליהנו' מזה. דכבר כתבנו לעיל דאין נ"מ בין אם נתהוה ע"י נס בעצם וירד הדבר מן השמים או דגוף הדבר טבעיי ובא לנו בסיבת נס. דבכל אנפין אסור ליהנו' לכך לא רצה אאע"ה ליהנו' והבן:

ועפי"ד הבי"צ הנ"ל בביאור דברי הרד"ק דלכך דבר הנתהוה ע"י נס פטור ממעשר משום דדבר ניסיי יורד מן השמים ואין דבר רע יורד מן השמים ולכך אי"צ תיקון להתעשר. העירני יד"נ הב' הגדול בתורה כמר מרדכי יודא לובארט יחי' מקוטנא, ליישב הקו' המפורסמת מאדמו"ר רשכבה"ג

מבעלזא זי"ע ועכ"י בש"ס שבת דף (ל"ג) גבי רשב"י בעת שהי' במערה איברי לי' חרובא ועינא דמיא ואכל מזה. והק' דאיך אכל תיכף מאותו אילן חרוב בעת שנברא לו הרי קודם ג' שנים הוי ערלה דאסור באכילה עכ"ק ולהנ"ל יש ליישב לפמ"ש בזוה"ק קדושים דף (פ"ז) דענין שצריכין להמתין באילן ג' שנות ערלה הוא משום דהאילן צריך תיקון זה וקודם שעברו עליו ג' שנים לא נתקן עדיין שיהי' ראוי לאכול ממנו עיי' בזוה"ק שם באורך. והוי כמו ענין מעשר שהוא ג"כ לתיקון התבואה וא"כ לפי"ד הרד"ק הנ"ל דדבר הנתהוה ע"י נס פטור ממעשר משום דאי"צ תיקון דאין דבר רע יורד מן השמים וכמו שהסביר הבי"צ. א"כ גם הכא דהאי חרובא נתהוה ע"י נס. בודאי דלא הי' מחיוב בערלה [שהיא ג"כ לתיקון כמ"ש בזוה"ק]. דדבר הנתהוה ע"י נס אי"צ לתיקון כלל ושפיר הי' מותר לו לאכול תיכף מהאי חרובא ומיושב קושי' מרן הקדוש זי"ע מבעלזא עכ"ד ידידי הנ"ל ויפה אמר [ובגוף דברי הש"ס שם בשבת (ל"ג) אין להקשות דהאיך נהנה רשב"י מהאי חרובא הרי הי' מעשי נסים. זה אין קושי' כלל כיון דשם הי' פיקוח נפש שירא לצאת לחוץ מאימת המלכות כנז' שם בגמ' ואם לא הי' אוכל ממה שנברא לו שם במערה ע"י נס הי' מת ברעב וא"כ הוי פיקוח נפש ממש ולצורך פק"נ הותרו אפי' איסורים חמורים ומכ"ש הא דאין נהנין ממ"נ]:

ואגב אעיר בדברי הבי"צ שם שכ' עוד טעם ע"ד הרד"ק מדוע דבר הנתהוה ע"י נס פטור ממעשר והוא עפי"ד התוס' תענית (ח') דדבר הנתהוה ע"י נס הוי הפקר והפקר פטור ממעשר. ומסתפק לפ"ז אם דבר הנתהוה ע"י נס חייב במתנות כיון דהוי הפקר. וכתב דאם זכתה לו חצירו קודם שחיטה חייב דתו ל"ה הפקר עיי"ש ולענ"ד כיון דאסור ליהנו' ממעשי נסים א"כ הוי מ"נ איסור הנאה ואיסור הנאה לכמה שיטות לא מיקרי שלו וא"כ מה מועיל זה שזכתה לו חצירו כיון דלא מיקרי שלו בודאי דא"ח במתנות [והא לא קשי' דכיון דמ"נ אסורים באכילה א"כ איך יאכלו הכהנים המתנות הלא אסורין המה מצד מ"נ. דשפיר יהיו הכהנים מותרים ליהנו' מהם עפי"ד הגבו"א שהבאתי לעיל דאחרים שלא נעשה בזכותם מותרין ליהנו' וא"כ הכא דהנס נעשה לבעה"ב שפיר מותר הכהן ליהנו', ועוד יותר לפ"מ שחידשנו לעיל דכהנים מותרין ליהנו' ממ"נ בודאי דאין קושי' כלל והבן] ויש לפלפל בזה ואכ"מ, עוד כ' שם הבי"צ להעיר גבי אשה הצרפית שאלי' אמר לה עשי לי עוגה קטנה ואי' במדרש שציוה לה להפריש חלה והאיך הי' בשם העיסה מחויבת בחלה הרי כיון ששרה שם נס וברכה כנז' בקרא שם ודבר הנתהוה ע"י נס פטור ממעשר וכן מחלה לפי"ד הרד"ק. ותי' דאפשר דמה"ט אמר אלי' עשי לי עוגה קטנה בראשונה קודם שתשרה הברכה כדי שתוכל להפריש חלה. דאח"כ שתשרה הברכה באמת יהי' פטור מחלה. עכ"ד. וראיתי בס' מרכבת המשנה על המכילתא בפ' בא עה"פ ויאפו את הבצק כ' להקשות דהאיך לקחה האשה חלה מהעוגה קטנה הרי ל"ה בהעוגה קטנה שיעור שיתחייב בחלה ותי' דביחד עם מה ששרתה הברכה הי' כשיעור וצרפה זה לשיעור עכדה"ק. ודבריו צ"ע דאם יצטרף מה ששרתה הברכה א"כ אדרבה פטור לגמרי מחלה עפ"י הרד"ק הנ"ל דדבר הנתהוה ע"י ברכה פטור ממעשר. וגם דברי הבי"צ הנ"ל שכ' דלקחה חלה מהעוגה קודם ששרתה הברכה ג"כ צ"ע כמו שתמה במרכה"מ דהרי בהעוגה ל"ה שיעור שיתחייב בחלה וכ"ז צ"ע לע"ע ובאתי רק להעיר:

וראיתי במכילתא שם בפ' בא עה"פ הנ"ל אי' נס גדול נעשה להם בחררה שאכלו ממנה, עד ירידת המן ולכאורה כיון דזה הי' ע"י נס שהספיק להם כ"כ המצות שאפו במצרים עד ירידת המן וא"כ האיך הי' מותרין ליהנו' מזה הא א"נ ממ"נ אך י"ל דשם הי' בגדר ברכה שנתוסף על המצות שהי' להם והספיק עד ירידת המן ובה"ג יש לומר קמא קמא שניתוסף בטל למה שהי' מקודם דל"ה מ"נ ושפיר הי' מותר להם ליהנו' וכמו שהבאתי לעיל דברי ספר החיים שתי' כן קושי' בנס חנוכה והבן:

ח) והנה לעיל הבאתי קושי' החיד"א זצ"ל בספרו מדבר קדמות דאיך הי' ישראל מותרין ליהנו' מהמן הרי הי' מעשי נסים. ותי' דכיון דהשי"ת ציוה להם לאכול והוי עפ"י הדיבור לכך הי' מותרין ליהנו'. עכדה"ק. ובזה אמרתי פרפרת נאה דהנה ראיתי בשו"ת חדות יעקב להגאון מלאסק ז"ל בסי' כ"ו מובא שם תשו' הגה"ק מגור שליט"א ורצה שם לחדש דבמן דכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר אם עברו והותירו אותו הנותר הי' אסור באכילה משום ל"ת כ"ת דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל [ויותר חידוש מצאתי בשו"ת מהרי"א הלוי סי' ק"ט שכ' דבמדבר הי' כל הכלים של ישראל צריכין הגעלה בכל יום דכיון שבישלו בהם המן וא"כ בכל יום הבליעה של יום אתמול הוא נותר ואסור באכילה עכ"ד עיי"ש.] וכעין זה נסתפק המנ"ח מצוה רט"ו לענין נותר דאם הותיר יהי' אסור בלאו דל"ת כ"ת עיי"ש. והגאון בעל חדות יעקב שם תמה עליו מתוס' חולין (קט"ו ע"א) ד"ה חורש דמש"ה מעשי שבת אין בהם משום ל"ת כ"ת משום דבמעשה שבת אין ניכר שעושה בשבת וכל שאין ניכר התועבה ל"ש לאסור משום ל"ת כ"ת וא"כ גם הכא לא ניכר במן שהותירו אותו. ול"ש לאוסרו משום ל"ת כ"ת. עכ"ד הגאון בחדות יעקב עיי"ש, ולענ"ד להצדיק גוף חידושו של הגה"ק מגור שליט"א דאם הותיר מהמן אותו הנותר אסור באכילה. אך לא מטעמי' דל"ת כ"ת. [דז"א כמו שתמה הגאון בחדות יעקב הנ"ל] וטעמא חדתא קאמינא. והוא עפי"ד החיד"א הנ"ל דבאמת קשה האיך הי' ישראל מותרין בכלל ליהנו' מהמן הרי אין נהנין ממעשי נסים. ועיקר התירוץ הוא דהי' עפ"י הדיבור שהשי"ת ציוה להם לאכול וע"כ הי' מותרין. וכ"ז יתכן רק במן של אותו יום דציוה להם השי"ת לאכלו אז שפי הי' מותרין ליהנו' ממנו ול"ה בזה האיסור דא"נ ממ"נ. אכן במן שהותירו על יום מחר דמן כזה לא ציוה ד' לאכול אדרבה ציוה שלא להותיר לאכול ביום מחר. וא"כ שוב אהדרי' לאיסורא קמא דאין נהנין ממעשי נסים דל"ש הכא התירוץ דהי' עפ"י הדיבור. דהרי בזה אדרבה עפ"י הדיבור הי' שלא להותיר מהיום לאכול למחר, ונמצא דשפיר יוצדק דין הנ"ל דאם הותיר מהמן אותו הנותר אסור באכילה מטעם דאהדרי' לאיסורא קמא דא"נ ממ"נ והבן כי זה נחמד בעזהי"ת.

ולכאו' יש להעיר על דברינו אלה מהא דאיבעי' לן בש"ס חולין (י"ד) אברי בשר נחירה שהי' להם לישראל בכניסתן לארץ ישראל אי נאמר הואיל והותרו כבר פ"א איברים אלו במדבר דהי' מותר להם אז בשר נחירה הותרו גם כעת בכניסתן לא"י. או לא. ועיי' ברא"ש שם דנ"מ לענין מי שנדר מאיזה דבר והי' לו מאותו המין מזמן קודם שנדר אי נאמר הואיל ואותו המין כבר הותר לו קודם שנדר יותר לו גם כעת לאחר שנדר ועיי' בנובי"ת חיור"ד סי' ס"ד מה שפלפל שם בדברי הרא"ש אלו בארוכה. ולפ"ז לכאו' גם בנ"ד יש לומר. דכיון דאותו המן שהותירו כבר הי' מותר פ"א באותו יום שנפל משום דאז הי' באמת עפ"י הדיבור לאכלו ול"ה שייך אז האיסור דאין נהנין ממ"נ. א"כ גם בהותירו אותו למחר אף דכעת ל"ש ההיתר דעפ"י הדיבור וכנ"ל מ"מ כיון שאותו המן כבר הותר פ"א שוב יהי' מותר גם כעת. אך אחר העיון דברינו צודקים ואין שום דמיון נידן דידן להא דחולין הנ"ל, דבשלמא שם דהאיסור דבשר נחירה הוא על גוף הבשר והאיברים א"כ שפיר שייך לומר כיון דאותן האיברים כבר הי' עליהם פ"א חלות היתר במדבר ל"ש כעת לומר שיתהפכו לאיסור כמובן. אבל בנ"ד דכבר ביררנו לעיל דאיסור דאין נהנין ממ"נ אינו על גוף החפץ רק האיסור עלינו שלא נהנה. וא"כ מאי איכפית לנו דביום אתמול הי' המן מותר. ביום אתמול דהי' עפ"י הדיבור ול"ה שייך בו האיסור דא"נ ממ"נ שפיר הי' מותר וכעת שהותירו אותו למחר דל"ה עפ"י הדיבור שוב אסור ליהנות ממנו. כיון דבחפץ גופא לא נעשה שום שינוי דגוף החפץ גם כעת מותר הוא רק דביום אתמול בעת שלא הי' נותר והי' ע"פ הדיבור ל"ה עלינו האיסור דמ"נ וכעת שנעשה נותר ול"ה עפ"י הדיבור יש עלינו האיסור דמ"נ וא"כ ל"ש הכא לומר כיון דאישתרי פ"א אישתרי גם כעת ושפיר יש לאוסרו וכ"ז ישר בסברא בעזה"י ודברינו הנ"ל צודקים והבן:

ומצאתי בסה"ק בני יששכר במאמרי חודש אב (מאמר א' אות י') מביא שם דבר חדש בשם ספר עיקרי הד"ט וז"ל בעיה"ק ירושלים נהגו שלא לאכול בשר מר"ח אב עד התענית. ואם נשאר לו ממה שקנה לצורך שבת ור"ח שמע בשם הרב מהר"א יצחקי שהי' אוכל משיורי שבת ור"ח והביא ראי' לזה מש"ס חולין (דף י"ד) הנ"ל שיש סברא לומר כיון שהאיברים הי' כבר פ"א היתר במדבר יותרו גם כעת בזמן איסורן בכניסתן לארץ. וכיו"ב הכא כיון שהבשר כבר הי' היתר בש"ק או בר"ח דאז מותר לאכול בשר יהי' מותר גם בחול עכ"ד ס' עיקרי הד"ט והבני"ש שם דחה ראי' זו עיי"ש בדה"ק ופלא בעיני ולא זכיתי להבין דעת קדושים מדוע לא הרגישו דבפשוט אין שום דמיון דין זה להא דחולין כמ"ש לעיל. דשם בחולין דהאיסור דבשר נחירה הוא על האברים גופא א"כ שפיר י"ל כיון דאותן האיברים כבר הי' עליהם חלות היתר א"א לומר שיתהפכו כעת לאיסור אבל אכילת בשר בט' ימים הכי האיסור על הבשר הלא הבשר היתר הוא רק דבימים אלו אין אנו רשאים לאכול בשר וא"כ אין נ"מ כלל אם נשתייר משיורי שבת ור"ח. אף דבשבת הי' מותר לנו מ"מ כעת באמת אסור לנו לאכול כיון דבגוף הבשר לא נעשה שום שינוי דגם עכשיו היתר הוא ורק עכשיו בחול אסור לנו לאכול בשר וז"ב ואמת:

ט) ובגוף קושי' החיד"א הנ"ל דאיך היו מותרין ישראל ליהנות מהמן הרי א"נ ממ"נ, נלענ"ד ליישב עפ"ד הגבורת ארי שהבאתי לעיל דהא דאסור ליהנות ממ"נ זה רק למי שנעשה בשבילו ובזכותו דאז שייך טעמא דמנכין מזכיותיו אבל לאחרים שלא. נעשה בזכותם שפיר מותרין ליהנות וא"כ לפ"מ דמבואר בתענית (דף ט') דהמן היה בזכות משה א"כ שפיר היו כל ישראל מותרין ליהנות מהמן דהרי ל"ה בזכותן רק בזכות משה ול"ש לאסור מצד מ"נ וממשה גופא ל"ק האיך נהנה מהמן הרי הי' בזכותו ובה"ג אסור ליהנות די"ל דאולי גבי משה ל"ש לומר דמנכין לו מזכיותיו דנפיש זכותי' טובא כדאיתא בתענית שם ועי' ע"ז (דף ז') שאני משה דרב גוברי' ומיושב קושיית החיד"א. וזה נכון:

י) ובעוסקי בענין זה אכתוב מה שנסתפקתי אי לצורך מצוה מותרין ליהנו' ממעשי נסים. והנה זה פשוט בעיני דבמצוה שאין בה הנאת הגוף רק הנאת המצוה דשפיר מותרין ליהנו' לצורך המצוה מדברים שנתהוו בנס דמצות לאו ליהנות ניתנו. וניקח למשל. ד' מינים שנמצאו לנו ע"י מעשה נסים שפיר מותרין ליטול אותם ולצאת בהן יד"ח מצות לולב. דאין בנטילתן שום הנאת הגוף רק הנאת המצוה גופא ומלל"נ וכעין זה מצינו בש"ס מעילה (יב) דאי' שם ערבה של הקדש לא נהנין ולא מועלין ראב"צ אומר נוהגין היו הזקנים שהי' נותנים אותם בלולביהם ועיי"ש בתוס' דהטעם דראר"ב משום דמצות לאו ליהנו' ניתנו ועיי' במנ"ח מצוה שכ"ד מביא שהר"ם בפ"ה מה' מעילה פי' פירוש אחר במשנה שם ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ אך יש לעורר מטעמים אחרים דלא נוכל לצאת יד"ח בד' מינים שנתהוו ע"י מעשי ניסים ראשית י"ל כיון דבקרא כתיב פרי עץ הדר וכפות תמרים. וא"כ לולב או אתרוג שנתהוו ע"י מעשה נסים מן השמים. אף דלולב ואתרוג מיקרי מ"מ פרי עץ וכפות תמרים ל"ה כיון דאין הוייתן מעץ ומתמר. רק הוייתן ע"י נס מן השמים וכמו שהבאתי לעיל הקושי' בשמן דנס חנוכה האיך הי' יוצאין בו כיון דבעי' שמן זית ושמן שבא ע"י נס מן השמים אף דשמן מיקרי מ"מ שמן זית ל"ה דאין הוייתו מזית רק מן השמים, כמו"כ י"ל הכא. ואין יוצאין יד"ח המצוה בזה. שנית י"ל כיון דגבי מצות לולב בעי' לכם משלכם, כדאי' בש"ס סוכה בפ' לולב הגזול. וא"כ לולב שנתהוה ע"י מ"נ כיון דמעשי נסים אסורים בהנאה ולכמה שיטות איסור הנאה לא מיקרי שלו כמ"ש לעיל. וא"כ ל"ה משלכם, וא"י לצאת בו יד"ח. אך בזה עדיין יש לדין ולומר כיון דלצורך מצוה מותרין ליהנו' ממ"נ וכמש"ל א"כ שפיר חשוב לגבי המצוה גופא שלו ומיקרו משלכם, וכעין זה בתוס' ב"מ דף (מ"ח) בד"ה עושה מעשה עמך. דאף דלכל מילי הוי כעושה מעשה עמך מ"מ להא מילתא גופא מיקרי אינו עושה מעשה עמך עיי"ש בדבריהם וכמו"כ הכא, אף דלשאר מילי מעשי נסים לא מיקרי שלו כיון דאסורים בהנאה מ"מ לצורך המצוה גופא דמותרין ליהנו' ממ"נ שפיר מיקרי שלו ושפיר י"ל דיוצאים יד"ח מצות לולב בנתהוה ע"י נס וראי' לדברי אלה ממה שנסתפק במשנה למלך בפ"ה מה' אישות הלכה י"ט אם מקדש אשה באתרוג שמצד עצמותו אינו שו"פ רק בשביל מצותו שו"פ אם מקודשת (ועיין בס' יד המלך על הרמב"ם ובנובי"ת חאה"ע סי' ק"כ בענין זה בארוכה) ונראה פשוט מדעתו ז"ל דמצות אתרוג שפיר יוצאים אף באתרוג כזה שאין שו"פ רק למצותו רק עיקר הספק אם יכולין לקדש בו אשה כיון דלשאר דברים אינו שו"פ ולכאו' צ"ל אף דלמצותו שו"פ מ"מ כיון דלשאר דברים אינו שו"פ מדוע יוצאים באתרוג כזה יד"ח המצוה הרי כיון דאינו שו"פ בעצם רק מפאת המצוה לשי' רש"י בסוכה (כ"ז) דפחות משו"פ לא הוי לכם. וא"כ הכא דהאתרוג אינו שוה בעצם פרוטה ל"ה לכם. ועיין במנ"ח מצוה שכ"ה מה שהרעיש לענין ערבה כיון דאינו שו"פ האיך יוצאים בה לש' רש"י הנ"ל. אלא ודאי כמ"ש דכיון דלצורך המצוה אתרוג הזה שו"פ אף דבעצם אינו שו"פ ע"כ לגבי המצוה עכ"פ שפיר הוי לכם וז"ב בסברא, וכמו"כ בנ"ד דמעשי נסים אף דלענין שאר דברים אסורים ליהנו' מהאתרוג שנתהוה בנס ולא מיקרי שלו, מ"מ כיון דלצורך מצוה מותרין ליהנו' מיקרי עכ"פ לגבי המצוה שלו ושפיר י"ל דיוצאים יד"ח בד' מינים שנתהוו ע"י נס. ויש לפלפל בזה הרבה ובאתי רק להעיר) אך עיקר הספק הוא במצוה שיש בה הנאת הגוף ג"כ כגון מצה אי מותרין לאכול מצה כזו שנתהו' ע"י נס ולקיים בה מצות מצה [ולפ"ד הרשב"א הנודעים דס"ל דאף במצוה דאיכא בה הנאת הגוף אמרי' מלל"נ פשיטא דמותרין לצאת יד"ח ח במצה כזו.] כן נסתפקתי מכבר, אח"כ מצאתי בס' הנפלא רסיסי לילה להגה"ק מהר"ץ הכהן זצ"ל מלובלין בקונטרס דברי חלומות (אות ו') כתב בפשיטות דלצורך מצוה מותרין ליהנו' ממ"נ אף במצוה דאית בה הנאת הגוף ומתרץ שם בזה הא דאי' בש"ס סנהדרין דף (ס"ה) ר' חנינא ור' אושעי' הוי יתבי כל מעלי שבתא ועסקו בספר יצירה ומיברו להו עגלא תילתא ואכלו לי'. ולכאו' קשה דהאיך אכלו ממה שנברא להם ע"י ספר יצירה הרי הוי מ"נ דאסור ליהנו' מהם, אך כיון דהם הי' עניים ולא הי' להם בשר אחר לצורך ש"ק רק זה א"כ הוי לצורך מצוה ולצורך מצוה מותרין ליהנות ממ"נ עכדה"ק עיי"ש ומפורש בדה"ק דלצורך מצוה שפיר מותרין ליהנו' ממעשי נסים ונפשט ספק הנ"ל:

יא) ועפי"ד הרסיסי לילה הנ"ל דנראה מדעתו ז"ל דמה שנברא ע"י ספר יצירה הוי ג"כ בכלל מ"נ ואסור ליהנו' מזה. נראה לי לבאר הא דאי' שם בש"ס סנהדרין (ס"ה) רבא ברא גברא שדרי' לקמי' דרב זירא א"ל מחברייא את חוב לעפרך עיי"ש. והנה זקיני החכם צבי בתשובותיו סי' צ"ג הביא מדברי הש"ס אלו ראי' דאדם הנוצר ע"י ספר יצירה אין יכולין לצרפו לעשרה דאי יכולין לצרפו לעשרה א"כ יש בו תועלת ול"ה ר"ז הורגו במה שא"ל תוב לעפרך עכ"ד אך עדיין יוקשה דהרי יש בו שאר תועלת לשמש בני אדם וכדומה וא"כ שוב הי' אסור לר"ז להורגו אף דאין איסור דשפ"ד בהריגתו כמ"ש בחכ"צ שם מ"מ הוי הדבר בגדר בל תשחית כיון שיש בו תועלת וכן כ' שם באמת בס' רסיסי לילה הנ"ל. אכן לפי הנ"ל דמה שנברא בספר יצירה הוי מ"נ ואסור ליהנות ממנו. וא"כ כיון שהאדם שברא רבא בספר יצירה הי' מעשי נסים. הי' אסור להשתמש עמו וליהנות מתשמישו דאין נהנין ממ"נ ושפיר לא הי' בו שום תועלת ולכך הי' מותר לר"ז להורגו וא"ל תוב לעפרך והבן כי זה דבר נכון וחדש בעזהי"ת:

יב) ובגוף דברי הגה"ק מהרצ"ך הנ"ל דפשיטא לי' דלצורך מצוה שפיר מותרין ליהנו' ממעשי נסים לכאו' יש להביא ראי' להיפך מש"ס תענית (כ"ה) גבי רחב"ד דנתחלף לבתו כלי של שמן בכלי של חומץ והדליקה ממנו אור לשבת אמר לה מאי איכפת לך מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק תנא הי' הולך ודולק כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה ופירש"י שהביאו ממנו אור להבדלה הדליק ממנו נר אחר ליהנו' בו ונר של מעשה נסים כיבה כי היכי דעבד רב יהודא (לעיל דף כ"ד) בחלא דהוה סמידא עכ"ל רש"י עיי"ש הרי אף דשם הי' צריכין הנר להבדלה דהוא צורך מצוה מ"מ לא רצו ליהנו' מאותו הנר משום דא"נ ממעשי נסים. רק הדליקו ממנו נר אחר ומוכח לכאו' שלא כדברי הגה"ק הנ"ל. רק דאף לצורך מצוה אסורין ליהנו' ממ"נ. אכן אחר העיון דבריו נכונים ואדרבה מגמ' זו ראי' לדה"ק דהנה לכאו' צ"ל בגוף הנס שהי' בשם שדלק כל השבת והרי עיקר נר בשבת הוא משום שלו' בית שיהנו לאורו ובפרט בעת הסעודה [כמבואר בשבת דף (כ"ה) ועיי' בהגהו' הב"ח שם והאיך הי' בתו של רחב"ד מותרת ליהנו' מהנר שדלק ע"י נס. אלא ודאי כדברי הגה"ק הנ"ל דלצורך מצוה אין שום איסור ליהנו' ולכך בנר שבת דהוי מצוה שפיר הי' מותרת ליהנו'. אך כ"ז בשבת שלא הי' עצה אחרת דל"ה יכולין להדליק נר אחר שפיר הי' מותרין ליהנו', אכן במוצאי שבת דהי' עצה להדליק נר אחר ולא הי' מוכרחין ליהנו' מהנר שדלק ע"י נס שפיר עשו כן ולא רצו ליהנו' מנר שדלק ע"י נס במקום שאין צורך. וז"ב וראי' לדברי הגה"ק הנ"ל:

ובזה ידוקדקו גם דברי רש"י הנ"ל אף במה שסיים שם כי היכא דעביד ר"י לעיל בחלא דהוה סמידא וצ"ל מדוע הוצרך להביא דמיון מהא דר"י הרי הי' יכול לפרש בקיצור משום דאין נהנים ממעשי נסים. ולפי מ"ש מובנים דברי רש"י ז"ל בטוב דכיון דבאמת עפ"י הדין הי' מותר ליהנו' כאן מנר הניסיי כיון דהוי צורך מצות הבדלה ורק דהם רצו להתרחק ממ"נ הדליקו נר אחר וא"כ עשו כמו שעשה ר"י לעיל בחלא דהוה סמידא. דגם שם הי' באמת חותר עפ"י דין ליהנו' וכמו שהארכנו לעיל אות (ה) ורק דהוא החמיר עליהם משום דטוב להתרחק ממ"נ שלא ליהנו' מהם אף במקום דמותר עפ"י דין וכמו שפי' רש"י בשם. כמו"כ הכא עשו כן שהדליקו נר אחר ולא רצו ליהנו' מנר הניסיי אף דעפ"י דין הי' מותר להם ליהנו' כיון דהי' לצורך מצות הבדלה. משום דטוב להתרחק ממ"נ וזה נכון:

י"ג) וראיתי בספרי האחרונים שנסתפקו אם מותר לעשות מלאכה בשבת ע"י פעולה ניסיית אי בה"ג נחשבת למלאכה או לא והנה בחת"ס בחלק ששי בסי' כ"ט מביא בשם השל"ה לתרץ הקושי' לשי' האומרים דמרע"ה מת בשבת וא"כ האיך נפרנס הא דאי' במד"ר דבאותו יום שמת כתב י"ג ספרי תורות. והרי כיון דהי' אז שבת איך כתב בשבת. ותירץ השל"ה דכתב בהשבעת הקולמס ולא בידו ממש ועיי"ש בחת"ס. ונראה מזה דמלאכה ע"י פעולה ניסיית ל"ח מלאכה לענין שבת והסברא פשוטה לדעתי דכיון דבשבת עיקר הקפידא שיהי' גופו מושבת ולא על עצם תכלית המלאכה כידוע ס' הבית מאיר לענין שליחות וא"כ מלאכה ע"י פעולה נסיית אף דהמלאכה נעשית גם באופן הזה בשלימות כמו שעשאה בפועל מ"מ כיון שגופו שבת ולא עשה כלל מלאכה בפועל ידיו לא נחשבת מלאכה לענין שבת וז"ב. וכשפלפלתי בזה עם ש"ב הרב הגאון החריף המפו' מוה"ר מרדכי ארי' האבערמאן שליט"א שהי' רב בוויען. בהיותו כעת במדינתינו בין הגולים גולי וויען, אמר לי שיש להעיר מדברי רש"י תענית דף (י"ט) ד"ה אפי' בשביעית כל שעה צריכין לשתי' ואעפ"י שהגשמים מועילין לקרקע בשביעית עיי"ש דמבואר מדבריו דאי לאו דכוונתו משום צורך שתי' הי' אסור להתריע על גשמים בשביעית משום דמועילים להקרקע, הרי דגם בכה"ג דנעשה ע"י תפילה שייך איסור מלאכה בשביעית. ומוכח לכאו' מדברי רש"י אלו דאף ע"י פעולה רוחניות כמו תפילה הוי ג"כ מלאכה לגבי שביעית. אך אחר העיון נראה דאין כוונת דברי רש"י דע"י תפילה הוי כעושה מלאכה בשביעית רק כונתו מצד המ"ע שיש גבי שביעית דתשמטנה ונטשתה היינו שיזניח הקרקע מבלי שיהי' לו שום עסק בה וכאילו אינה שלו דשמיטה הוא ענין הפקר והזנחה כמ"ש הרמב"ם בס' המצות מ"ע דשביעית. ואם מתפלל על הגשמים בשביעית בשביל הקרקע הוי כמבטל מ"ע דונטשתה דהרי מראה בזה שמתפלל בשביל הקרקע שיש לו עסק עמה ודעתו עלי' זה תורף כונת רש"י והבן וא"כ שוב אין שום ראי' מדבריו דע"י פעולה רוחניות כמו תפלה תחשב מלאכה. עכ"ד ודפח"ח:

ומצאתי בעזה"י ראי' לדברי השל"ה הנ"ל דמותרין לעשות בשבת מלאכה ע"י פעולה ניסיית דלא חשיב מלאכה לענין שבת. מירושלמי מפורש ביומא (פ"ח סוף ה"ה) דאי' שם ר' יודין דכפר אמי פריס גולתי' אגדישא ונורא ערקא מיני' עיי"ש הרי דר' יודין כיבה האש ע"י פעולה נסיית בשבת ומפורש דבה"ג ל"ח מלאכה לענין שבת וזה ראי' ברורה וכל האחרונים שפלפלו בזה לא הזכירו דברי ירושלמי אלו ומקום הניחו לי בעזה"י:

זה מה שהעלתה מצודתי בענין זה דאין נהנין ממעשה נסים שלא נתבאר עוד כל הצורך בדברי האחרונים ובעזה"י ביארתי כל הענינים השייכים לזה וישמע חכם ויוסיף לקח, ולחיבת הקודש אני מדפיס פה המכתב אשר השגתי מכ"ק הרב הגאון הקדוש אספקלרי' המאירה תפארת ישראל כקש"ת מרנא ורבנא

משה שליט"א אדמו"ר

מבאיאן אור תורתו זורחת בק'

קראקא נשיא שלטון הרוחני של ישיבה"ק

יח"ל אחרי שהי' הקונטרס הנוכחי למראה עיניו הבדולחים וזל"ק:

ב"ה אור ליום ב' פ' נח תרצ"ט

לכבוד ידידי הב' כהלכה התורני המצוין חריף ובקי צורבא מרבנן מתלמידי יח"ל כמר יוסף שאלל נ"י

אחרי דרך מבוא השלו'. - הקונטרס עם חידושי תורתך לנכון הגיעוני במועדו. אולם לא נפניתי עד עתה לעיין בם מפאת המון טרדותי. ועכשיו אצלתי לי פנאי לעיין בדבריך ומאוד הוטבו בעיני כו המה דברים נכונים וישרים למוצאי דעת ויסודתם על אדני השכל הוטבעו. ותוכו רצוף בקיאות הרבה. ואני מברכך שתזכה להגביר חיילים ביתרון הכשיר חכמה בלימוד תוה"ק מתוך מנוחת הדעת באין מפריע:

ומה שהבאת בקונטרוסך בשם דודך הרב הגאון מסאמבור נ"י מהגמ' פסחים מ"ח יצא מוקצה שאין איסורו מגופו משם רק ראי' דאף בדבר האסור מדרבנן והוא איסור מגופו אין מקריבין אותו ע"ג המזבח משום ממשקה ישראל. וכן מבואר בירושלמי סוכה פ"ד שהמים והיין המגולים פסולים לגבי מזבח אף שאין איסורם מה"ת. אבל הפי' בדברי הגמ' שם אין דעתי נוחה לפרש דתליא אם הוא איסור חפצא או לא אולם צריכין אנו לבוא לדברי הרשב"א יבמות קי"ד שם מבואר דדבר האסור רק מדרבנן ואין איסורו מגופו ורק איסורא דיומא רביעא עליו אז חזיא לקטנים לאכול וממילא מערבין בו אף לגדול. וכן לענין ממשקה ישראל כיון דאיסורו רק מדרבנן ואין איסורו מגופו ממילא חזיא לקטנים והוי ממשקה ישראל עפ"י שיטת התוס' זבחים פ"ח ד"ה המדומע דאף אם רק חזיא לסוג אחד מאנשים הוי בכלל ממשקה ישראל ובזה עולה יפה הפי' בדברי הגמ' שם ואי מוקצה דאורייתא הוא מה לי איסורו מגופו מה לי איסורו ע"י ד"א כיון דדבר האסור מדאוריי' לא חזיא אף לקטנים:

ומה שהבאת לענין אין נהנין ממעשה נסים בשם הגבורות ארי דזה קאי רק לאותו האיש שנעשה בזכותו הנס אבל לאחרים שריא. יש קצת סעד לזה מדברי התוס' תענית ח' דדבר הנחרבה ע"י ברכה ל"ה של בעלים והוה הפקר ומרומז בדברי הגמ' תענית כ"ד הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל.

ומה שהבאת הקושי' בשם הגאוה"ק מבעלזא זצ"ל משבת ל"ג שנברא לרשב"י במערה חרובא, והאיך אכל ממנו תיכף הרי הי' שנות ערלה. לדידי ל"ק כ"כ כיון דנברא בדרך נס ל"ה בגדר ונטעתם לכם. וגדולה מזו מבואר בירושלמי ערלה דשקיל וטרי אם הנוטע זית בשביל שמן למנורה הוה בכלל ונטעתם לכם אף דהנטיעה הי' בידי אדם. ומסיק דזה הוי בכלל ונטעתם לכם אבל כשנברא בדרך נס ולא היו בו כלל תפיסת ידי אדם בודאי ל"ה בכלל ונטעתם:

ומה שהבאת בשם הגאוה"ק מגור שליט"א לענין אם הותיר מהמן למחרתו אם הי' שרי באכילה אם הוה בכלל ל"ת כל תועבה. והדבר תליא בהא אם עיקר מה שהקפידה התוה"ק הוא רק שלא יותיר למחרתו וממילא אם עבר והותיר מותר לאכול ול"ה בכלל ל"ת כל תועבה כיון דהוה רק דבר הבא מכח המתועב ודמיא לחוסם וחורש. או עיקר שהקפידה התוה"ק שלא לאכול חוץ לזמנן וכפי המבואר בשיטה מקובצת שעל הגליון בדפוס ווילנא בזבחים ל"ו ומביא שם בשם הר"פ דלא תותירו הכונה שיאכל אותו בזמנו ומחשבת נותר הוי כי חשב לאכול חוץ לזמנו, וא"כ כשאוכל למחרתו הוי בכלל ל"ת כ"ת כיון שאוכל הדבר המתועב. ומה שהעיר מתוס' חולין קט"ו דצריך להיות ניכר התועבה, דברי התוס' קאי רק במקום שלא נזכר איסור על האכילה ורק האיסור הוא שנעבד בו דבר המתועב והוה בכלל ל"ת כ"ת אבל במן דכתיב לא תותירו אם נפרש שכונת התוה"ק שיאכל בזמנו וממילא נמצא שלא לאכול חוץ לזמנו כמבואר בשיטה מקובצת שם. והוה איסור ככל איסורים שבתורה ואין צריך להיות ניכר התועבה וזולת זה נוכל לומר דממילא ניכר התיעוב ע"י הרמת תולעים והבאישה כרשום בתוה"ק ולא שמעו כו':

דברי ידידך הדו"ש תורתך ושובך המברכך בכל הטוב

משה במו"ה שלו' יוסף זצ"ל

והנה במ"ש הגה"ק הנ"ל ליישב קושי' מרן הקדוש זי"ע

מבעלזא בש"ס שבת (ל"ג) דהאיך הי' מותר לרשב"י לאכול מאותו אילן חרוב שנברא לו שם במערה הרי צריכין להמתין ג' שנות ערלה. וע"ז תי' דכיון דאותו אילן לא נטעו אדם רק נתהוה בדרך נס. א"כ ל"ה בגדר ונטעתם דכתיב גבי ערלה ופטור מערלה. עכדה"ק ולכאו' יש לעורר ע"ז מהא דאי' בירושלמי ערלה (פ"א ה"ב) דאילן העולה מאליו חייב בערלה. א"כ אנו רואים דל"ב לענין חיוב ערלה נטיעת אדם כלל דגם אילן העולה מאיליו חייב בערלה. אך באמת דה"ק נכונים. דלעיל בירושלמי שם (ה"א) מוקמינן הא דאי' במשנה הנ"ל דאילן שעלה מאליו חייב זה רק כשעלה מאיליו במקום ישוב [דשם דרך שיעלה מאיליו דמסתמא ע"י עבודת האדמה שעבדו שם מתחלה עלה כמ"ש הש"ך ביור"ד סי' רצ"ד ס"ק ל"ד] אבל אם עלה מאיליו במקום תרשין [היינו במקום שאינו מהישוב] פטור מערלה. ופי' מהר"א פולדא שם דהן אמת דל"ב לענין חיוב ערלה נטיעת אדם מ"מ בעי' כדרך נטיעה ובמקום שאינו מהישוב אינו כדרך נטיעה ולכך פטור עכ"ד, וא"כ שפיר מובנים דברי הגה"ק הנ"ל. דכאן ברשב"י שעלה האילן במערה שלא הי' מקום ישוב ובה"ג אילן העולה מאיליו פטור דל"ה כדרך נטיעה וכן פסק הרמב"ם בפ"י מה' מע"ש ונטע רבעי עיי"ש. ושפיר הי' מותר לו לרשב"י לאכול מאותו האילן והבן:

ולמלאות הגליון אכתוב מה שיש לעורר עוד מש"ס שבת דף (ק"נ) במעשה דחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עלי' לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנו הי' פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ע"כ. ולכאו' קשה האיך הי' מותר לו לאותו חסיד להתפרנס מאותו הצלף הרי הי' מעשי נסים וא"נ ממ"נ אך לפמ"ש לעיל באריכות דעיקר דאין נהנין ממ"נ הוא משום דמנכין מזכיותיו בעלמא דאתי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וא"כ לפמ"ש בשם המהרש"א דאף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. מ"מ בעד זהירות מצוה לפנים משוה"ד נותנין שכר גם בהאי עלמא וא"כ הכא בהאי חסיד שנעשה לו הנס בשביל שלא רצה לגדור הפרצה יען שבא לו המחשבה לגודרה בשבת. אף דעפ"י דין אין איסור בזה והי' מותר לו לגודרה. אך הוא לרוב חסידותו החמיר על עצמו לפנים משוה"ד. ובה"ג נותנין לו שכר אף בהאי עלמא. וא"כ ל"ש בזה לומר מנכין לו מזכיותיו כמובן ולכך הי' מותר לו ליהנות מאות הצלף וזה נכון ודו"ק כי קצרתי:

והנני הכו"ח ומסיים מעין הפתיחה בתפילה להשי"ת שיעזור לי ללמוד וללמד שבתי בבית ד' לאורך ימים אכי"ר

יוסף שאלל

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה