אור ברסלב
גבורות שמונים מפתחות לעניינים שנתבארו אגב גררא

גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל

מפתחות לעניינים שנתבארו אגב גררא

פ

מפתחות איזה עניינים אשר נתבארו אגב גררא בקונטרס זה

א

ביאור ויק"ר פכ"ב עה"כ איש איש מבית ישראל וגו', אות ב'

ב

יביא ירושלמי מגילה פ"א הי"א דאין אשה בבמה ויבאר הכוונה דאשה פסולה להקריב גם בבמה ויתן טעם לזה, אות ו'.

ג

כמה פעמים צריך שימצא דבר עד שלא יחשב חידוש, אות ח'.

ד

קושיא על הת"י מנחות (דף מ"ט ע"ב) מגמ' מנחות (דף ט"ז ע"א) ותי' ע"ז, אות י"ט.

ה

הסברת דברי הר"ן ע"ז דהיתיר זוז"ג הוא מטעם ביטול, אות כ'.

ו

ידון בגמ' זבחים (דף ק"ד ע"א) דס"ל לר"ח סגה"כ דנמצאת טריפה בבני מעיים מרצה, אות כ"ג.

ז

אי אדם נעשה חשוד למפרע, אות כ"ד.

ח

פיגול לדיעה דמאני גם במחשבה הוא רק בקרבנות המכפרין דענין כפרה הוא לפניו ית' שלא יחשב לאדם עוד עון אשר חטא ולפניו ית' המחשבה גלוי' כדיבור ולכן גם המחשבה פועלת משא"כ מנחת סוטה דאינה לכפרה רק לברר עון דעניין הבירור הוא רק לפני בני אדם לבד דקמי שמיא גליא אם זינתה או לא ולכן בדבר שהוא לגבי בני אדם אין למחשבה מבוא כיון שהמחשבה נעלמת תמיד מבני אדם ואין שייכות למחשבה במה שבין בני אדם ולכן אין המחשבה פועלת בדבר כזה ולא הוי פיגול לכ"ע רק בדיבור, אות כ"ז.

ומה שדנתי שם איך הדין בקרבנות שאינם לכפר רק לטהר ולהכשיר ע' בפנים וכן יש לדון ג"כ לענין בכור ומעשר ופסח ותודה ושלמים:

ואולם באמת נראה דכל קרבנות יש בהם ענין כפרה וע' שיטה מקובצת כתובות (דף ל"ב ע"א) אהך דמה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור וז"ל לא איתבריר גבן פי' צד חמור דאי פרכינן צד חמור איפריכו להו כל מה צד דבכל התורה כו' ומדברי רבינו שלמה ז"ל במס' סנהדרין נראה שהוא סובר דכי פרכינן צד חמור ה"מ בשאין חומרא בלמד שאינה במלמדין ויש חומרא במלמדין שאינה בלמד אבל כל מקום שיש חומרא בנדון שאינה שמלמדין לא פרכינן צד חמור כו' מיהו קשיא עלי ההוא דאמרינן בפסחים (דף ע"ז ע"א) דפרכינן צד חמור דפסח ותמיד (לענין שאין ללמוד מהן שאר קרבנות ציבור הקבוע להם זמן שידחו שבת וטומאה) פסח שכן כרת תמיד שכן תדיר וכליל והא ודאי איכא חומרי בשאר קרבנות שאינם באלו שהרי שאר קרבנות מכפרין משא"כ בפסח שאינו מכפר כו' ואפשר לומר פסח כיון דאיכא הרצאת דמים וודאי מכפר הוא עכ"ל שם בשם הרא"ה ז"ל וכ"כ שם בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל ופסח כיון דאיכא הרצאת דמים מכפר הוא וצ"ע ובדיקה עכ"ל ז"ל:

וע' זבחים (דף מ"ח ע"ב) יכיל יהא פסק טעון צפון ודין הוא ומה עולה שלא קבע לו זמן לשחיטתו טעון צפין פסח שקבע לו זמן כו' מה לעולה שכן כליל מחטאת מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות מאשם מה לאשם שכן קדשי קדשים כו' ומדלא אמר סתם מה לחטאת שכן מכפרת [ואולי הוי אמר הכי לא הוי מצי למימר תו נמי מאשם דהא גם אשם מכפר] משמע דיש ענין כפרה גם בפסח רק דלא חשיבא כפרה דידי' ככפרת חטאת דמכפרת על כרת וע"ע שם (ד' י"ב ע"ב) ומה חטאת שאינה כליל שחטה שלא לשמה פסולה עולה שהיא כליל לא כ"ש מה לחטאת שכן מכפרת פסח יוכיח כו' הנה דכאן לא אמר מה לחטאת שכן מכפר על חייבי כריתות רק שכן מכפרת סתמא משמע דפסח אין מכפר כלל אולם לכאורה גם כאן הכוונה בהכרח דחטאת מכפר על כרת דכפרה גרידא הא יש גם לעולה על עשה ואולם שם (דף נ' ע"א) אמר ג"כ סתמא דאין ללמוד עולה מחטאת ואשם לצפון דמה להנך שכן מכפרין וברש"י עולה לגבי חטאת ואשם לא חשיבא כפרת עשה דידי' כפרה וא"כ גם מהך דד' י"ב אין ראי' די"ל דגם פסח יש בו ענין כפרה מה ולא חשיבא כפרתו כפרה לגבי חטאת וה"ה לעולה וע' זבחים (דף ה' ע"א) ויל"ע בזה עוד בכמה דוכתי וע' זבחים (דף כ"ט ע"ב) סד"ה ה"מ בכור דלאו בר הרצאה הוא אבל קדשים דבני הרצאה נינהו אימא לא לירצו כו' וברש"י דלאו בר הרצאה הוא אינו בא לכפר אבל קדשים כגון עולה שמכפרת על עשה ושלמים שמביאין לדורן ליתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ואימא הואיל ואיחרו בא בעבירה הוא ולא לירצו כו' עכ"ל ומשמע דבכור אין בו ענין כפרה כלל והוא לכאורה דלא כרמב"ן ורא"ה הנ"ל דכל הרצאת דמים מכפר הוא:

וע' זבחים (דף ל ע"א) דמתן דם בכור ומעשר ופסח יליף להו ריה"ג מחד קרא את דמם תזרוק עש"ה ומשמע דענין שלשתם אחד וכי היכא דבכור לאו בר הרצאה הוא ה"נ פסח ועכ"פ הרמב"ן ורא"ה הנ"ל הרי ברור מללו דכל הרצאת דמים מכפר הוא וא"כ כלהו קרבנות לפי"ז יש בם ענין כפרה וע"כ שפיר יש למחשבה מבוא בכולם מפאת ענין הכפרה אשר להם ולכן שפיר המחשבה מפגלת בכולם ורק במנחת סוטה דמבואר בזבחים (דף מ"ד ע"ב) ומנחות (דף ע"ג ע"ב) דאין בא לכפר רק לברר עון וכ"ה בזבחים (דף צ' ע"א) דמנחת סוטה אינה מכפרת וכ"ה בכריתות (דף כ"ד ע"א) מנחת קנאות לא לכפרה קאתיא אלא לברר עון וע"כ הבירור הרי עניינו רק לפני בני אדם ושפיר אין המחשבה פועלת בה כנ"ל וע"ע ל' כפרה בפסח בפסחים (דף ס"א ע"ב) שחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה כו' ע"ש כולה סוגיא:

ואולם גם במנחת סוטה יש כלשון זה בסוטה (דף ו' ע"ב) קרב הקומץ ולא הספיק לאכול שירים עד שמת הוא כו' הרי היא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באתה מתחלה כיפרה ספיקה והלכה לה וע"ש ברש"י שעמד ע"ז וע"ע כריתות (דף כ"ו ע"א) דמשמע דהוא פלוגתא דאביי ורבא שם אם יש במנחת סוטה ענין כפרה וגם אין כל לשון כפרה שוה דביומא (דף ב' ע"א) אמר דפרה לאו בת כפרה היא ואילו במ"ק (דף כ"ח ע"א) אמר מה פרה אדומה מכפרת כו' ובקרבנות הבאים לטהרה נמי נראה דענין הטהרה עצמו יש בו גם ענין כפרה וע' שאלתות פ' פרה דכ' הך דמ"ק בשינוי וז"ל מה פרה אדומה מכפרת ומעלת את ישראל מטומאה לטהרה אף מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל עכ"ל ומשמע דענין הטהרה דפרה הוא עצמו ענין כפרה וע' זבחים (דף פ"ח ע"ב) כתונת מכפרת על שפיכות דמים שנא' ויטבלו את הכתונת בדם וברש"י טבילה היינו כפרה עכ"ל וע' תוס' שבועות (דף ח' ע"א) ד"ה אמר ויש לדון עוד ממקומות רבות ואכ"מ.

ט

מצינו היתיר שדבר הוא מותר לענין ראויות לבד שיחשב ראוי להעשות אבל בפועל שפיר עדיין הוא אסור להעשות, אות ל"ב בארוכה.

י

ידון למ"ד כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת אם כיוון הכהן בשעת קידשו הקודש בכלי שדעתו שיקדש הכלי לכל דבר מלבד לפסול לינה אי מהני שיור זה. אות ל"ג בארוכה ומה שהבאתי שם מתוס' יומא (דף מ"ח ע"א) נזכרתי דכ"ה גם בתוס' זבחים (דף ק"ד ע"ב) ד"ה לא.

יא

יביא סברת הכ"מ פ"ה מתמידין ומוספין הי"ב שכ' בדעת הרמב"ם דהא דבעי' לענין פיגול קרב המתיר כמצוותו אתא לאפוקי רק שלא יהי' שם עירוב מחשבת פסול עם הפיגול כגון מחשבת חוץ למקומו או שלא לשמה במקום שפוסל אבל פסול אחר גרידא שלא מפאת מחשבה אין מונע חלות הפיגול ויבוא ראי' לסברא זאת, אות ל"ד.

יב

ידון אי שייך תפיסת פיגול שיתפוס רק במקצת קרבן ולא בכולו, אותיות ל"ה ל"ו.

יג

ידון בדבר שתלתתו תורה בבעלים והוא של שותפין אי בעי' כלהו בעליו או די במקצת בעלים וגם ידון אם היחיד חשיב בעלים בקרבנות ציבור אות ל"ו בארוכה ומה שהבאתי שם מתוס' פסחים (דף ס"ב ע"ב) נזכר ממנו גם בתוס' זבחים (דף ל' ע"א) ד"ה סימן.

יד

שחיטת. קדשים דבעי בעלים אם שחט אחר שלא בשליחות בעלים אם נפסל הקרבן עי"כ, אות מ"א ועוד אות ס"א בארוכה.

טו

יש ב' לאוין על מחשבות האסורות בקדשים לאו דלא יחשב ולאו דלא תזבח לד' אלקי"ך שור ושה וגו' כל דבר רע ומה החילוק ביניהם וגם אריכות אי הך דכל דבר רע מצריך דיבור דווקא או מהני גם מחשבה וגם ידון הא דמחשבה פוסלת בקדשים אם הוא רק מפאת דהמחשבה הוא איסור מלאו דלא יחשב משא"כ אילו לא הית' איסור לא הית' פוסלת א"ד הפסול הוא דבר עצמיי לא מפאת שהמחשבה איסור, אות מ"ג.

טז

אפי' למ"ד דשירים מעכבין מ"מ אינם מכפרים, אות מ"ד.

יז

קרבן הקרב בשינוי בעלים נחשב כאילו אין לו בעלים, אות מ"ז.

יח

יש כח לאדם להתפיס מהות גם בחפץ חבירו כל שאין חבירו נפסד בדבר, אות מ"ט בארוכה.

יט

יבאר דאכילת כהנים בקדשים כיון דמשלחן גבוה קזכי חשיבא אכילתם אכילת גבוה ומזבח ונחשב כהקטרה. אות נ"א בארוכה.

ומה שהבאתי שם דברי המהר"י באסאן ז"ל דזהו שהזוהר אומר על שתי הלחם דקריבין לאתוקדא על מדבחא והיינו דאכילת הכהנים כיון דמשלחן גבוה קזכי חשיבא הקטרה על המזבח וקרוי' לאתוקדא על מדבחא ע"ע זבחים (דף ח' ע"ב) מנא הני מילי (דמותר הפסח קרב שלמים) כו' א"ק ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לד' דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים אימא שלמים אין מידי אחרינא לא (אם ישחוט מותר הפסח לשם קרבן אחר יופסל) כו' לזבח לרבות כל זבח כו' אימא לכל דשחיט לי' ליהוי כוותי' (שחטו לשם עולה יהא עולה וכל כיוצא בזה) א"ר אבין דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים הנאכלין. ואין דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים שאין נאכלין (פסח דהוא קרבן הנאכל דוחין אותו אצל שלמים דהם ג"כ נאכלין ואין דוחין כו') אטו חטאת ואשם מי לא מיתאכלו (ואם שחטו לשם חטאת ואשם יהא חטאת ואשם) אלא דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים הנאכלין לכל אדם ואין דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים שאין נאכלין לכל אדם (פסח ושלמים תרווייהו נאכלין לכל אדם אבל חטאת ואשם אין נאכלין אלא לכהנים) וי"ל דר' אבין אמר באמת כל' המובא בגמ' דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים הנאכלין כו' והיינו עפ"י סברת תוס' ב"ק (דף י"ב ע"ב) דלא אמרי' משלחן גבוה קזכי רק בנאכל לכהנים לא בנאכל גם לבעלים ישראלים וע"כ חטאת ואשם נמי דנאכלין רק לכהנים והוי אכילתם משלחן גבוה חשיבא אכילתם ג"כ הקטרה כעולה לא אכילה וכזוהר הנ"ל דקרי לי' לאתוקדא על מדבחא ועוד ראיות שהבאתי בפנים מגמ' חולין ומנחות דלא חשיבא נבילה הותרה להדיוט במליקה דהיתיר אכילת מליקה חשוב רק היתיר למזבח לא לאדם כיון דכהנים משלחן גבוה הוא דקזכי ע' היטב בפנים וע"כ שפיר אמר דוחין נאכלין אצל נאכלין היינו פסח ושלמים דתרוייהו ואכלין לבעלים ואין האכילה משלחן גבוה וחשיבא אכילה ואין דוחין נאכלין אצל שאין נאכלין כעולה וחטאת ואשם דגם חטאת ואשם לא חשיבי נאכלין הואיל והאכילה משלחן גבוה וחשיבא הקטרה לא אכילה והש"ס פירש יותר יען הדברים כפי שטחיותן דאמר קדשים שאין נאכלים לכאורה אינם מובנים דהא חטאת ואשם נאכלין ג"כ וע"כ פירש הש"ס יותר ואמר דהכוונה קדשים הנאכלין לכל אדם כו' אבל הוא אמר באמת רק אצל קדשים שאין נאכלים והיתה כוונתו כנ"ל וע' ספרי "בית האוצר" היוצא כעת לאור ערך אלא אימא דקיבצתי כזה הרבה מאוד לשונות אלא אימא שאין כוונת הש"ס להגיה רק לפרש והמאמר נכון באותו לשון שהוזכר תחלה עש"ה דהבאתי שם כמה מקומות דהם דומות ממש להך דזבחים לפי פירושינו הנ"ל וע' עוד מהרי"ט קידושין (דף ס"ט) ד"ה שאני התם דריע חזקיהו וז"ל פי' בקונטרס במה שאין אוכלים קדשים ולא נהירא דמ"מ איכא למיחש דילמא אתי לאסוקי מתרומה לקדשים ומקדשים ליוחסין לשון התוס' כו' ונראה דלא קשיא כלל דלקדשים ליכא למיחש דאתו לאסוקי כו' שהרי היתה שם סנהדרי גדולה שיושבת ובודקת את הכהונה כו' ואינן חולקין בקדשים אא"כ בדקו אותו ב"ד כדאמרי' לקמן בפרקין גבי אין בודקין מן המזבח ולמעלה דאי לאו דבדקוהו לא הוו מסקי לי' וכי תימא דלא היו בודקין אלא אצל מזבח לענין עבודה ולא לאכילת קדשים הא אתו למיטעי הרי שנינו כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בקדשים ואתו למסקי' למזבח כיון שאינו בעל מום ותדע דבריש פסחים אההוא דאמר הגיעני כזנב הלטאה דבדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול פרכינן והא אין בודקין מן המזבח ולמעלה משמע דאכילת קדשים קרי לי' מזבח לענין בדיקה כו' עכ"ל המהרי"ט ז"ל:

ולדברינו מובן ביותר מאי דקרי לאכילת הכהנים מזבח דהיא ג"כ בכלל מזבח ממש הואיל ונחשבת אכילת מזבח וכנ"ל.

כ

פלפול בארוכה בדברי התב"ש סי' ד' סקי"ג אי שייכא סברת הגמ' זבחים (דף ל"ו ע"א) כל כמיני' גם לגבי מחשבת פיגול, שם אות נ"א.

כא

כל המוליד דבר או מהות הוא בעלים שלו, אות נ"ב. ומש"ש דבעלים מפגלין מפאת דהם בעלים של הקדושה שבקרבן עבור שהם הם שהולידו אותה בהקדישם וע"כ אף דאם יופגל ויופסל הקרבן הרי תופקע קדושתו כמהרש"א שלהי האיש מקדש מ"מ כיון דיושאר עדיין קדושה באימורים מפאת דאם עלו לא ירדו ויהיו עדיין בעלים של האימורין לכן תופס פיגולם בכל הקרבן משא"כ במנחה ס"ל לראב"י כמ"ד בזבחים (דף פ"ג ע"ב) דמנחה פסולה אפי' עלתה תרד ולכן שפיר במנחה אין פיגול לבעלים אפי' לראב"י ולק"מ ממנחת סוטה עי' בפנים בארוכה [ומה שהבאתי בפנים בזה מגמ' זבחים (דף מ"ג ע"ב) דבשר קדשים הנאכל אפי' עלה ירד אגב שוטפא הבאתי זה דנהי דנזכר גם שם מזה מ"מ הוא מבואר יותר בזבחים (דף פ"ה ע"ב) במשנה]:

ולכאורה יש לדון דגם בשר קדשים הנאכל יש בו קדושה עדיין מפאת אם עלה לא ירד דנהי דאם עלה על מזבח החיצון ירד כמשנה וגמ' זבחים הנ"ל מ"מ י"ל דאם עלה על מזבח הפנימי לא ירד דמה שאם עלה על מזבח החיצון ירד היינו משום דאינו חלק המזבח ואין ראוי למזבח ואין מזבח מקדש אלא בראוי לו וע"כ מזבח הפנימי דמקדש פסולין אפי' באין ראוי לו ע' זבחים (דף כ"ז ע"ב) א"ר אלעזר מזבח הפנימי מקדש פסולין מאי קמ"ל תנינא הניתנין בפנים שנתנן בחוץ והניתנין בחוץ שנתנן בפנים כו' (לא ירדו איבריהם ממזבח אלמא דקלטי' פנימי לדם החיצון ואעפ"י שנפסל בכניסתו להיכל) אי מהתם ה"א ה"מ דם דחזי לי' (דדם חזי לי' בעלמא כגון דמים הפנימיים) אבל קומץ דלא חזי לי' (דאין קרב על מזבח הפנימי רק דמים הפנימיים וקטורת) אימא לא קמ"ל מיתיבי קטורת זרה (קטורת נדבה) שעלה לגבי מזבח (קס"ד דמזבח הפנימי קאמר) תרד שאין לך מקדש פסולין אלא מזבח החיצון כראוי לו חיצון אין פנימי לא תריץ הכי קטורת זרה שעלתה למזבח החיצון תרד שאין מזבח החיצון מקדש פסולין אלא הראוי לו והפנימי בין ראוי לו בין שאין ראוי לו מ"ט האי רצפה והאי כלי שרת עכ"ל הגמ':

ומבואר דמזבח הפנימי מקדש פסולין אפי' א ראוי לו וא"כ גם בשר קדשים פסולין הנאכלין ג"כ יש לו לקדש ואף דמצינו רק דמקדש במה שיש כנגדו ראוי במקום אחר כגון קטורת נדבה דיש כנגדו ראוי קטורת ציבור מ"מ בשר קדשים נמי הא יש כנגדו ראוי בבשר עולה דקרב ע"ג המזבח וגם הוא הרי הוא שירי הדם כמו בקדשים הנאכלין דדם עולה מתיר את בשרה למזבח כי היכא דבנאכלין מתיר את הבשר לאדם וא"כ שפיר בשר כל הקדשים יש כנגדו ראוי למזבח בבשר עולה וא"כ שפיר לפי"ז גם בשר הנאכל יש בו קדושת אם עלה לא ירד מפאת המזבח הפנימי כיון דאם עלה על המזבח הפנימי מיהת לא ירד וא"ל דאין המזבח הפנימי מקדש רק מה שיש כנגדו ראויות במקום אחר למזבח הפנימי משא"כ בשר דאין בו ראויות אפי' בעולה רק למזבח החיצון דז"א דהא מקדש גם קומץ פסול אף דשום קומץ אין ראוי למזבח הפנימי לעולם ואולם י"ל דרק קומץ הואיל וחזי הוא גופי' למזבח החיצון וכן קטורת נדבה דיש כנגדה ראוי למזבח הפנימי עצמו בקטורת ציבור הוא דיש לו כח לקדש משא"כ בבשר קדשים דיש ב' חסרונות דהוא גופי' אין ראוי כלל לא לחיצון ולא לפנימי וגם השכנגדו בעולה לחיצון הוא דחזי אבל לא לפנימי אין לו כח לקדש ואולם אין זה מוכרח וי"ל שפיר דלא מחלקינן בזה בין חד חסרון לב' חסרונות וכיון דמזבח הפנימי מקדש בראוי לחיצון כמו בקומץ ומקדש גם מפאת שכנגדו ראוי לבד כמו בקטורת נדבה לכן גם בב' הדברים יחד ג"כ מקדש ולכן ולכן הוא מקדש שפיר גם בשר קדשים הנאכלין הואיל ושכנגדו ראוי בחיצון בבשר עולה]:

והנה אפי' נאמר כן דמזבח הפנימי מקדש בשר קדשים הנאכלין מ"מ נראה פשוט דשירי מנחות אפי' מזבח הפנימי לא יקדש דהא שירי מנחות אין ראוי אפי' בשכנגדם בחיצון דמנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים דכולם כליל הא אין בם שירים כיון דאין נקמצות ומשא"כ שאר מנחות הנקמצות ונעשו השירים שירים הא שירים אין ראוין למזבח לעולם ולא דמי לבשר קדשים הנאכל דגם בשר עולה הוא שירים כמותו דהדם מתירו למזבח כי היכא דמתירו בשאר קדשים לאדם וע"כ הוי שפיר שכנגדו ראוי וכנ"ל ותדע דהא אמר בסוגי' דזבחים הנ"ל דמזבח הפנימי מקדש קומץ ומשמע דשירי המנחה אין מקדש וז"פ]:

והנה אם כנים הדברים הנה מיושבת גם בזה הקושי' מסוטה ואך הוא להיפוך ממה שכתבנו בפנים דהואיל ונשארת קדושה באימורין לענין דאם עלו לא ירדו ועדיין יהיו הבעלים בעלים של האימורין גם אחר הפיגול לכן הואיל ויש לפיגולם תפיסה באימורין הוא תופס בכל הקרבן:

ואולם לפי דרכנו זה הנה י"ל להיפוך דכל שלא יושארו בעלים של כל הקרבן אין להפיגול שלהם לתפוס כלל וע"כ אילו הי' נפקע ענין הבעלים מן הבשר וא"א לפיגולם לתפוס בבשר לכן שפיר אין לו לתפוס כלל דלא שייך תפיסת פיגול בחצי קרבן כמו שהארכתי בפנים בכעין זה באותיות ל"ה ל"ו ורק דבאמת הא גם מן הבשר לא יופקע ענין בעלים שלהם דגם הבשר הא נשאר בו קדושה עדיין לשאם עלה במזבח הפנימי לא ירד ולכן שפיר בעלים מפגלין והתינח בזבחים משא"כ במנחות הנקמצות דשירי מנחות אפי' עלו המזבח הפנימי ירדו וא"כ הא יופקע ע"י הפיגול עניין הבעלים מן השירים וע"כ כיון דא"א לפיגולם לתפוס בשירים כיון דכח פיגולם רק מפאת בעלים ואילו ע"י הפיגול עצמו הרי יופקע ענין הבעלים מן השירים ולכן אין תופס עוד כלל דאין פיגול בחצי קרבן ולכן שפיר עדיין אין פיגול לבעלים כלל במנחות הנקמצות גם לראב"י ולק"מ ממנחת סוטה [והנה מהך דזבחים (דף מ"ג ע"ב) דאר"פ בבשר שלמים עסקינן דלא חזי להקרבה משמע לכאורה דאפי' עלה במזבח הפנימי ירד דאל"כ אכתי הא טומאה פורחת ממנו ע"י האור במזבח הפנימי דכיון דהמזבח מקדשו נראה לכאורה דפקע טומאתו מיני' במשילת האור כמו במזבח החיצון

ואולם י"ל דהיינו באמת טעמא דרבינא דמשני שם שינויא אחרינא דלכאורה מה לי לשינויא אחרינא והרי בהדיא איירי קרא בבשר שלמים כדכתי' והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לד' וטומאתו עליו וגו' ומ"ש ברש"י שם דמשום דרשא דאשר לד' לרבות האימורין הוצרך לשינויא אחרינא צ"ע מכמה דוכתי דמבואר דלא קאי פשטא דקרא אדרשא וע' תוס' שבועות (דף כ"ג ע"א) ד"ה שכר דואכלת דכתי' בכסף מעשר לא משמע לי' דקאי אתמד משהחמיץ דנלמד מריבויא דבי"ת דבשכר למידק מיני' דשתי' בכלל אכילה עש"ה וא"כ ה"נ הך וטומאתו עליו וודאי דקאי רק אבשר מזבח השלמים דכתי' בהדיא בקרא ולא אאימורים הנלמדים מריבויא דדרשי' אשר לד' לרבות האימורין:

ואולם להנ"ל י"ל דהיינו טעמא דרבינא באמא דנאיד משינויא דר' פפא והיינו משום דס"ל דגם בשר שלמים טומאתו פורחת ממנו ע"י האור במזבח הפנימי וכנ"ל וע"כ הוצרך לתרץ מי שטומאה פורחת ממנו כשהוא שלם כו' עש"ה בזבחים ותבין. ואולם במה שכתבנו דיש גם בבשר קדשים הנאכלין שנפסלו, קדושה עדיין מפאת שאם עלה במזבח הפנימי לא ירד נתיישבתי דיש לדון בזה מסברא די"ל דרק באימורין פסולין דאם עלו על מזבח החיצון לא ירדו הוא דשייך לומר דיש בם קדושה עדיין מפאת זה והיינו דיש בם קדושה עדיין מפאת היותם ראוים למזבח דגם הדיעבד מקרי ראוי והואיל ובדיעבד אם עלו המזבח מקבלם יש להם ראויות ושייכות עדיין למזבח ולכן יש בם קדושה עדיין מפאת זה משא"כ בבשר קדשים דרק אם עלה על המזבח הפנימי לא ירד לא שייך לומר דיש בו קדושה עדיין מפאת היותו ראוי למזבח הפנימי דז"א דלמזבח הפנימי הא אין לו ראויות ושייכות באמת כלל רק דכח המזבח הפנימי גדול לקדש גם את שאינו ראוי לו אבל הבשר אין לו קדושה מפאת זה כיון דהוא באמת אין ראוי כלל למזבח הפנימי ואין לו שייכות אליו כלל ולא שייך לומר דיש בו קדושה מפאת היות לו ראויות ושייכות למזבח עדיין דהא באמת אינו ראוי ורק דכח המזבח הוא שגדול לקדש גם את האינו ראוי ודו"ק היטב מאוד].

כב

שירים האסורים באכילה אי מהני בהו מחשבת אכילה חוץ לזמנן לפגל הקרבן על ידו, אות נ"ג.

כג

יביא רשב"א גיטין (דף נ"ד ע"ב) דמטמא תרומה אין בו איסור מה"ת ועשה דושמרתם את תרומותי אסמכתא בעלמא הוא וידון אי גם חיוב שימור דקדשים הוא רק דרבנן, שם.

כד

יביא סברא של חידוש לראב"ד בהשגות פי"ד מפסולי המוקדשין דקרבן שדינו שלכתחלה לא יקרב ואם קרב הורצה לא מהני בי' פסול מחשבה דחשיב אין ראוי לעבודה מפאת שלכתחלה אין לו להיות קרב ואין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה. שם.

כה

יביא סברת מ"ד נדרים (דף כ"ט) דקדוה"ג פקעה בכדי וידון דלפי"ז המקדיש עולה לשלשים יום לדמיון וקרבה ביום ל' אזי הבשר הנשאר ממנה אחר ל' נעשה חולין מאיליו ואם יחשבו בעולה זו על אכילת בשר למחר אין המחשבה מפגלת כיון דלא תהי' האכילה למחר אכילת קודש חוץ לזמנו רק אכילת חולין גרידא, אות נ"ו. וע"ע בפנים אריכות בזה באות ס"א

ומש"ש באות נ"ו דפשוט דהא דאמרי' בנדרים שם דאומר שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים דהוי כל ל' עולה ולאחר ל' שלמים דה"ה אם יאמר שיהי' עילה כל ל' ולא יקדישו אאחר ל' לשלמים אזי יעשה חולין לאחר ל' נזכרתי דכן מבואר בירושלמי קידושין פ"ג ה"א ר' אבוה בשם ר"י הרי זו עולה ל' יום. כל ל' הרי זו עולה לאחר ל' יום יוצאת לחולין מאילי' מעילתה מה היא ר' יוחנן אמר מעילתה ברורה (חייב עלי' קרבן מעילה ודאי כל ל' יום) ר' זעירא ר' הילא תרווהון אמרין מעילתה ספק (דס"ל הואיל ולא הקדישה אלא לשלשים ולאחר ל' יוצאת לחולין ספק הוא אם מועלין בה כשאר קדשים או לא. פני משה) עכ"ל הירושלמי ואי נימא דאין מעילה בהקדש קרבן לזמן יש לספק במה שכתבתי בפנים דהי' בעל הסוטה מקדיש את המנחה ליום ההוא לבד ע' בפנים די"ל דהואיל וסתם מנתה יש בה מעילה והית' כוונת התורה בסתמא במנחת סוטה אמנחה שיש בה קדושה גמורה למעול כמו שהיא סתם מנחה וע"כ אם לא תהי' בה קדושה גמורה למעול אולי לא יהי' בה עוד כח בירור ובדיקת הסוטה. ואולם ראב"י דזבחים (דף מ"ז ע"א) הא מצי סבר כר' יוחנן הנ"ל דמעילתה ברורה וגם זה הרי אין ברור אם לא יהי' לה כח הבירור מפאת שאין בו מעילה ואם נאמר דיהי' לה ג"כ כח הבירור שפיר אדרבה גם עפי"ז תתיישב הקושי' מסוטה וזה לפמ"ש כבר באות מ"ג דהא דבעלים מפגלין מטעמא דקרוין מקריב הוא רק מפאת ההקדש שמקדישין דההקדש קרוי הקרבה וכתבתי שם דרק במקדיש קדושה גמורה למעול הוא דחשוב מקריב מחמתה וע"כ קדשי עכו"ם דאין בהם מעילה לכן גם לראב"י דבעלים מפגלין מ"מ עכו"ם נודרין נדו"נ כישראל ואין חוששין שמא יפגל דעכו"ם אין בכחו לפגל גם לראב"י דלא חשוב מקריב בהקדישו מפאת שלא הקדיש קדושה גמורה למעול ע"ש בארוכה וא"כ ה"נ אדרבה י"ל דס"ל לראב"י דהקדש קרבן לזמן אין בו מעילה כר"ז ור' הילא דנסתפקו לומר כן וע"כ אם הי' הבעל מקדיש את המנחה לזמן שפיר אין עוד פיגול לבעלים ואין חשש שמא תפגל הסוטה [דאפי' תימא דמאי דקריי' קרא מנחתה היינו דאחשבי' קרא להקדש המנחה כאילו היא הקדישתו מ"מ הקדש לזמן אפי' הית' היא מקדשת ממש הקדש הזה נמי הא אין לה בו פיגול כיון דאינו קדושה למעול וכנ"ל] ועכ"ז היתה נבדקת שפיר כיון דהיא מנחה כשירה וקריבה כדין ואין בה פסול וז"פ,

כו

יביא חידוש מרמב"ם ה' סוטה פ"ד הי"ד דאם מתה הסוטה אחרי הקטרת הקומץ לפני אכילת השירים אין השירים נאכלין וידון בזה. אות נ"ז

ומה שנסתייעתי שם מסברת הרשב"א דאומר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין מאתים נה הוי כאומר כל ימי חייכי ולא הוי כריתות דכיון דא"א לה לחיות מאתים שנה הוי כאומר להדיא כל ימי חייכי ע"ש. נזכרתי דיש סתיר' לכאורה לסברא זאת מגמ' נזיר (דף ז' ע"א) הריני נזיר כל ימי חיי כו' ה"ז נזיר עולם (ואם הכביד שערו מיקל בתער ומביא ג' בהמות כדין נזיר עולם) אפי' מאה שנה אפי' אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא לעולם (אינו נזיר עולם להקל בתער אם הכביד כו' רק הוא נזיר נזירות אחת ארוכה עד יום מותו ואינו לא מגלח ולא מיקל ולא מביא קרבן כל ימיו ע"ש) וא"כ לסברת הרשב"א הנ"ל הי' ראוי לומר גם שם דכיון דא"א לו לחיות אלף שנים יהי' דינו כאומר להדיא כל ימי חיי ויש לחלק בדברים.

כז

אי אכילת קמח חשוב שלכד"א. אות ס' בארוכה ומש"ש דלא הי' ראוי להועיל מחשבה אאכילת קמח חוץ לזמנו כיון דלא דלא אכלי לי' אינשי ע"ע זבחים (דף ל"ה ע"א) אר"א פיגל בזבח נתפגל השליל פיגל בשליל לא נתפגל הזבח וברש"י קסבר ר"א שליל גופי' דזיבחא הוא דעובר ירך אמו הוא ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא דרובא דאינשי לא אכלי לי' וא"כ קמח נמי דמבואר ברי"ף פ' כיצד מברכין דלא רגילי אינשי לספויי' קימחא וכמו שהבאתי בפנים לכן ג"כ אין למחשבת אכילתו לפגל.

כח

יביא הבנת המל"מ פט"ו מפסוה"ק בתוס' ריש זבחים דבזריקה עצמה ליתא למחשבת שינוי בעלים ואם זרק קרבן ראובן לשם שמעון כשר ועלה לבעלים לשם חובה ויתן טעם לזה. אות ס"א:

ויש להביא עוד ראי' לסברא זאת מגמ' זבחים (דף ד' ע"א) דאמר דשינוי בעלים ליתא בציבור ובתוס' שם דאם שחט לשם היחיד הרי הוא בעליו ואם שחט לשם עכו"ם לא מיפסיל דבעי' חבירו דומיא דידי' מחויב כפרה כמותו עכ"ל וק' דהא ענין בעלים בקרבן היא רק מה שמתכפר בו כמו שהארכתי בפנים בכמה אותיות וע' מנחות (דף צ"ב ע"א) והלא אין סמיכה אלא בבעלים וזה אהרן ובניו סומכין בו אמר לו אף זה אהרן ובניו מתכפרין בו פי' והויין להו בעלים ומה"ט נמי אין מחשבת שינוי בעלים אלא בזריקה משום דאין ענין בעלים רק בכפרה דהוא בזריקה] וא"כ לפי המבואר בכריתות (דף ז' ע"א) [והובאו דברי הגמ' דשם ג"כ בפנים אות ס"ב] דהמבעט בכפרה היינו שאין רוצה בה אין מתכפר. וע' היטב בפנים אות ס"ב ופשוט לכאורה דה"ה יחיד המבעט בכפרת קרבן ציבור שאין לו חלק בכפרתו ואין הקרבן מכפר עליו רק על שאר ישראל וא"כ הא משכחת שפיר שינוי בעלים גם בקרבן ציבור בשוחטו לשם מי שמבעט בכפרה דאין מתכפר בהקרבן ואינו בעליו ואילו מחויב כפרה כמותו הרי הוא דהא הוא ישראל ומחויב בכפרת הקרבן שפיר רק שאין לו חלק בו מפאת הביעוט והוא קושיא גדולה לכאורה וצ"ל דכיון דמחשבת שינוי בעלים הוא רק על הזריקה בשוחט או מקבל או מוליך ע"מ לזרוק דמו שלא לשם בעלים לכן שפיר ל"ה שינוי בעלים בכה"ג משום דחזקת רשעות לא שייך כלל כמו שהארכתי בזה בכמה דוכתי בכתבים שלי:

וע' ע"ז (דף ט"ו ע"ב) וכ"ת כותי לא עביד תשובה ישראל עביד תשובה כו' ושם (דף ל"ב ע"ב) עכו"ם ההולך לתרפות בהליכה אסור דאזיל ומודי קמי עכו"ם כו' ישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר דילמא הדר בי' ולא אזיל כו' וע' קידושין (דף מ"ט ע"ב) וא"כ ה"נ ממה שהוא עתה מבעט אין לדון מזה כלל שיהי' מבעט גם בשעת זריקה ואם יחזור בו לפני זריקה וירצה בכפרה הרי יהי' שפיר בעלים בזריקה וע"כ כיון דסתמא נמי כשר ורק מחשבת שלא לשם היא הפועלת לכן בעי' שתהא המחשבה מבוררת בשעת המחשבה דומיא דמחשבת לשמה דכתבו התוס' גיטין (דף כ"ד ע"ב) דאפי' למ"ד יש בריר' מ"מ לא הוי מחשבה רק במבורר בשעתו עש"ה וה"נ דכוותה לענין מחשבת שלא לשם וע"כ אפי' לא חזר בו אח"כ מ"מ כיון דבשעת המחשבה לא היתה המחשבה מבוררת על זריקה שלא לשם בעלים דהא הי' אפשר שיחזור בו המבעט ויהי' בעלים בזריקה ולכן שפיר לא הוי מחשבה ולא מהני למיפסל [ואם לא יחשב על איש ידוע רק יחשוב סתם שיזרוק על מי שיהי' מבעט בשעת זריקה זה בלא"ה פשוט לכאורה דלא הוי מחשבה כיון שלא הוברר במחשבתו איש ידוע שיזרוק לשמו וגם הא אפשר שלא יהי' שום אדם מישראל מבעט בשעת זריקה ולכן אין זו מחשבה כלל]:

ואולם הרי עדיין יוקשה דהא משכחת שפיר שינוי בעלים גם בציבור אם חישב בזריקה עצמה לשם מי שהי' מבעט בשעת הזריקה דאז שוב הרי שפיר יש לו לפסול ועל כרחך לנו לומר דבזריקה עצמה בלא"ה לא מהני מחשבת שינוי בעלים כמל"מ הנ"ל ואי במחשב בעבודה שלפני הזריקה על הזריקה הא תו אינה מחשבה מבוררת כיון דאפשר שיחזור עד הזריקה מביעוטו וכנ"ל ודו"ק:

ואולם גם במבעט בשעת שחיטה וחוזר בו מביעוטו לפני זריקה יש לדון אם תכפר הזריקה עליו כיון דא"א לשחיטה שתצטרף בכפרה זו הואיל ובשעת שחיטה הי' מבעט וה"ז כעשה דלאחר שחיטה דהוא איבעי' בזבחים (דף ז' ע"א) שם אי עולה מכפר אעשה דלאחר שחיטה והיינו משום דא"א לשחיטה שתצטרף בכפרה כיון דהיתה העביר' אחר השחיטה וא"כ ה"נ דכוותה ודוחק לומר דכוונת הגמ' כאן באת"ל דעולה מכפרת אעשה דלאחר שחיטה [עש"ה בזבחים (דף ד' ע"ב) דאמר ואע"ג דתרתי לאו דווקא תרתי מיהא דווקא כו' ומשמע דזה דבר מוחלט וודאי דשינוי בעלים ליתא בציבור] וי"ל דכיון דכפרת הזריקה מה שהיא מכפרת מצד עצמותה הא שייכא גם בו כיון דבשעת זריקה אין מבעט ורק שאין כח לזריקה לבד לכפר בלי צירוף השחיטה וע"כ בזריקה מיהת שפיר חשוב בעלים כיון דבענין פעולתה מצד עצמותה הא איתי' וע"כ שפיר אין כאן מחשבת שינוי בעלים עדיין כיון דאין מחשבת שינוי בעלים אלא על מי שלא יהי' בעלים בזריקה וזה הא יהי' בעלים בזריקה שפיר בענין פעולתה מצד עצמותה אף שלא יתכפר בפועל מפאת חסרון צירוף השחיטה ודו"ק ובמ"א הארכתי מאוד בענין זה אי בעי' צירוף השחיטה לכפרה ויש כמה דוכתי דמוכחי דלא בעי':

וע' ב"ק (דף קי"א ע"א), דאמרינן, דאם נתן הכסף קודם האשם בגזל הגר לא יצא ויליף לי' מדכתיב האשם המושב לד' לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו ועדיין לא כיפר (דמדכתיב אשר יכפר בלשון עתיד משמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדיין לא כיפר. רש"י) ומבואר דצריך שיוקדם הכסף לכפרת האשם ועכ"ז כ' התוס' בזבחים (דף ק"ג ע"ב) ד"ה ומודה דלאחר שחיטת האשם יכול להביא עדיין הכסף קודם זריקה וקרינן בי' שפיר אשר יכפר ע"ש הרי דאע"ג דא"א לשחיטה ג"כ שתצטרף בכפרה זו דהא בעי' קדימת הכסף לכפרה ואילו בשחיטה הרי עדיין לא נתן הכסף ועכ"ז שפיר מיכפר בזריקה לחוד. ואולם י"ל דגם השחיטה מצטרפת שם שפיר בכפרה אף שלא קדם לה הכסף דבעי' רק שיהי' שם ענין כפרה עוד גם אחר הכסף כי היכא דניקרי בי' אשר יכפר ל' עתיד והרי יש ענין כפרה ועיקרה שפיר אחר הכסף בזריקה וע"כ גם השחיטה מצטרפת שפיר דאין הכוונה שם דלפני הכסף א"א שיהי' כפרת הקרבן כלל רק הכתוב מצריך שיושאר עוד שם ענין כפרה גם אאחר נתינת הכסף כי היכא דניקרי בי' אשר יכפר ואו שפיר גם לפני הכסף הי' יכול לפעול כפרה ודו"ק. ואולם בלא"ה נמי מוכח מכמה דוכתי דא"צ צירוף השחיטה לכפרה וכמו שהארכתי במ"א בזה ואכ"מ:

והנה מה שהבאנו סברת המל"מ הנ"ל בפנים שם לדון ממנה דאפי' לראב"י דבעלים מפגלין מ"מ בזריקה מודה ראב"י דאין פיגול לבעלים כי זה כל המכוון שלנו בפנים בזה בהביאנו סברת המל"מ הנ"ל ע' היטב בפנים ונתיישבתי עוד דגם זולת דברי המל"מ הנ"ל [דכבר הבאתי בפנים דבתוס' זבחים (דף ד' ע"א) ד"ה מה לזביחה מבואר להיפוך דגם בזריקה עצמה יש מחשבת שינוי בעלים וכ"ה עוד שם (דף י"ד ע"א) בתוד"ה ומה וכ"ה הפשיטות לכאורה בכולה שמעתתא קמייתא דזבחים ועוד בכ"ד וכמ"ש כבר בפנים] הנה בלא"ה יש סברא לומר כן דאפי' לראב"י דבעלים מפגלין מ"מ אין להם כח לפגל בזריקה רק בשאר עבודות וזה לפמ"ש בפנים בכמה אותיות דהך דראב"י דבעלים קרוין מקריב מקרא דוהקריב המקריב הכוונה דהכהנים שלוחי דידן. נינהו וע"כ קרוין מקריב ואע"ג דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד כו' מ"מ גזה"כ הוא וע"כ נראה לומר דכיון דהגזה"כ הזה הוא נגד הסברא דמסברא הא מי איכא מידי כו' וא"כ לפי המבואר בשו"ת הרמ"א סי' ק"ז וז"ל עוד הקשית שם פ"ק דעירובין בשמעתא דתלמיד ותיק הי' ביבנה והי' מטהר השרץ בק"נ פנים כו' ואמרו שם אמר רבינא אני אדון ואטהרנו ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור כו' וי"ל דבא ללמוד ק"ו זה לומר דאע"ג דהתורה כתבה דהשרץ מטמא מ"מ נמעט טומאתו בכל מה דאפשר מאחר דמדינא הי' טהור לגמרי (ר"ל דמדין הסברא הי' ראוי להיות טהור לגמרי וכק"ו הנ"ל) רק שחידשה בו התורה שהוא טמא אין לך בו אלא חידושו וע"כ הוצרך ללמוד מנחש דמדינא הי' טהור לגמרי רק שהתורה טימאתו וא"כ נוכל לומר שדמו אעפ"י שהוא כבשרו אינו בכעדשה דנמעט טומאתו כל מה דאפשר ובזה א"ש מה שהקשו התוס' מה חריפות הוא זה לטהר שרץ שטימאתו התורה כי מ"מ למדים משם שדמו אינו בכעדשה עכ"ל הרמ"א ז"ל [וע' מה שחידשתי עפ"י שו"ת רמ"א נ"ל בספרי בית האוצר הנ"ל ערך אהדרי' לאיסורא קמא] וע"כ נראה גם כאן מעין זה דאחרי דהוא נגד הסברא הא דכהנים שלוחי דידן בעבודה ע"כ אין לך בו אלא חידושו ויש לנו למעט בו ולאוקומי' מיהת על הריחוק הפחות ולא על מה שהוא רחוק יותר בסברא וע"כ יש לנו לומר דקאי רק על שאר עבודות קבלה והולכה דאין חסרון הזר והעדר ראויותו אליהם גדול כ"כ כמו שהוא בזריקה דהא אקבלה והולכה אין מתחייב מיתה רק שפוסל העבודה ואילו בזריקה דהיא מבודה תמה הוא מתחייב מיתה עלי' וא"כ הא חזינן דהוא רחוק וירוד יותר הרבה מענין הזריקה ממה שהוא רחוק וירוד מענין הקבלה והולכה וע"כ כיון דכל הך דכהנים שלוחי דידן הוא נגד הסברא לית לן לאוקמי' רק אקבלה והולכה ולומר דרק בהו הוא דהוי כהן שליח הבעלים דאין רחוק מעניינם כ"כ ולא שיהי' גם שלוחם בזריקה שהוא רחוק ובלתי ראוי לה עוד ביותר הרבה מדמתחייב עלי' מיתה וכנ"ל ודו"ק היטב וא"כ שפיר אין הכהן שלי הבעלים בזריקה גם לראב"י ואין הזריקה מתייחסת לבעלים ואין קרוי בה מקריב ושפיר אין לו כח לפגל בזריקה גם לראב"י:

ועוד נראה דאחרי דכל כוונתנו בפנים בזה לחדש דאין פיגול לבעלים בהקטרת קומץ דמנחות כי היכא דלא ליהוי פיגול לסוטה בהקטרת קומץ מנחתה ע' היטב בפנים וע"כ זה יש סברא עוד בלא"ה לאומרו לפי הנ"ל דטעמא דראב"י דכהנים שלוחי דידן ואי דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד כו' גזה"כ הוא וע"כ הרי אין לנו גזה"כ רק לגבי פסול זרות לעבודה אשר בבעלים דאע"ג דאין ראוין לעבודה מפני הזרות שלהם מ"מ הכהן שליח שלהם וכנ"ל דכיון דפסול הזרות לעבודה הוא תמיד בהם א"כ בהכרח הרי יש גזה"כ בזה דאף דפסולים לעבודה מפאת הזרות מ"מ הכהן שליח שלהם משא"כ בהקטרת קומץ דמנחות דמלבד מה שהזר אסור בהקטרה מפני הזרות הנה אם הזר מקטיר הרי יעבור עוד איסור כיון דהקטרה הוא בראשו של מזבח וא"כ הרי יעבור ג"כ אאיסור קריבה אל המזבח מלבד מה שיעבור אאיסור זרות בגוף ההקטרה [ואיסור הקריבה אל המזבח נראה לכאורה דהוא עצמו ג"כ מחלל העבודה ע' זבחים (דף ס"ה ע"א) יכול ימלקנו בסכין כו' ת"ל כהן ומלק אר"ע וכי תכלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח (ולא הוצרך למיכתב כהן) אלא מת"ל כהן שתהא מליקה בעצמו של כהן ומשמע דאיסור קריבת זר למזבח הוא עצמו ג"כ יש לו לחלל העבודה דאל"כ הא איצטרך קרא לענין חילול העבודה וכמובן וע"ע כהר דזבחים וכי תעלה על דעתך כו' במנחות (דף כ' ע"א) דאמר דא"א לפרושי מתני' דהתם (דף י"ח ע"א) דתנן לא מלח כשר דהכוונה לא מלח כהן אלא זר דוכי תעלה על דעתך שור קרב לגבי מזבח ועוד כזה ביומא (דף מ"ה ע"א) ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת דברי ר' יהודה אמר לו ר' שמעון וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח כו' (מאחר שאתה למד מן מאש על המזבח תוקד בו שתהא בראשו של מזבח כלום הוצרכנו למקרא זו להטעינו כהן וכי תעלה על לב שזר קרב לגבי מזבח והלא נאמר אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו. רש"י) ור' יהודה אי מהתם ה"א קאי אארעא ועביד במפוחא כו' ובתוס' שם דר"ש ס"ל דלאו אורח ארעא למיקם אארעא ולמעבד במפוחא מרחוק וא"כ ה"נ י"ל לראב"י דלאו אורח ארעא למיקם אארעא ולזרוק את הקומץ מרחוק על המערכה שעל המזבח והאי לאו אורח ארעא הוא איסור דאורייתא מדאמר ר"ש דלא בעי קרא מש"ה:

וע' זבחים (דף י"ד ע"א) רש"י ד"ה שא"א לבטלה דמשום דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל חשובה הולכת חטאת הפנימית עבודה שא"א לבטלה ומהני בה מחשבה מה"ת משום הכי גם לר"ש דס"ל דעבודה שאפשר לבטלה לא מהני בה מחשבה ע"ש וגם י"ל דפוסל העבודה מפאת דלאו אורח ארעא למיעבד ע"י זריקה מרחוק ונזכרתי דמבואר כן במל"מ פ"א מפסוהמ"ק הכ"ג דכ' וז"ל ויש להסתפק היכא דהוליך הדם ברגל מעט וזרקו בהושטת יד ולא הי' דרכו להושיטו מאותו מקום אם נפסל הזבח או לא ע"ש בסוף דבריו שכ' דדעתו נוטה דלא מהני כיון שאין דרכה בכך עש"ה ופשוט דכל דאין דרך זריקה והקטרה בכך לא הוי זריקה והקטרה כמבואר בזבחים (דף פ"ח ע"א) ומנחות (דף ט"ז ע"ב) ועוד בכ"ד וגם אולי א"א לעשות כן כלל לזרוק את הקומץ מרחוק וע' זבחים שם (דף ס"ה ע"א) ועוד שם (דף ס"ב ע"ב)] וע"כ שפיר גם לראב"י אין הכהן שליח הבעלים בהקטרה דאין לנו גזה"כ רק לגבי פסול זרות לעצם העבודה דד"ז הוא תמיד בהכרח אבל מה שיש בו העדר ראויות מטעם אחר כהך דאיסור קריבה אל המזבח מניין לנו היות הגזה"כ גם לגבי העדר הראויות מפאת זה ושפיר ראוי שישאר כפי הסברא החיצונה דכיון דהזר לא מצי למיעבד מחמתי' אין הכהן עוד שליח שלו וכמובן ועוד דכמו שכתבנו למעלה דכיון דהגזה"כ נגד הסברא לית לן לאוקומי' רק על העדר ראויות הפחות ולא על מה שיש בו העדר ראויות ביותר וכנ"ל כן ה"נ לית לן לאוקומי' רק על העדר הראויות שמפאת איסור הזרות לעבודה לבד דהוא בכל עבודת בהכרח ולא על עבודה שהיא בקריבה אל המזבח דאית בה תרתי העדר ראויות מפאת העבודה עצמה ומפאת הקריבה אל המזבח וא"כ הרי יש כאן העדר ראויות ביותר וע"כ שפיר יש לנו לומר דאין הכהן שליח הבעלים עוד בעבודה כזו ושפיר אין הבעלים יכולין לפגל בה:

וע' יומא (דף כ"ז ע"ב) א"ר אסי א"ר יוחנן זר שסידר את המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה וחוזר וסודרה מאי אהני לי' אלא אימא פורקה זר וסודרה כהן ובס' בית מאיר שם כ' וז"ל לפום רהיטא קשה לי למה מפרק זר וכי זר קרב לגבי המזבח ולמה לא מפרק נמי כהן עכ"ל וי"ל הכוונה ג"כ דקאים אארעא רחוק מן המזבח ומפרק ע"י דבר ארוך שבידו וגם י"ל דכאן רק בענין איסור עבודה בזרות איירי ובא להשמיענו רק דאין הפריקה עבודה להתחייב עלי' משום זרות דה"א דהואיל והפריקה צורך הסידור דא"א לסידור החדש בלא פריקה הויא לה הפריקה עצמה עבודת הסידור וליחייב עלי' משום זרות קמ"ל דלא אבל מה שיש איסור מפאת קריבה אל המזבח בהא לא איירי וה"ז כי הך דשבת (דף ג' ע"א) דאמר בבא דרישא פטור ומותר לא קתני ובת"י שם דאע"ג דעבר אלפני עור מ"מ אמר שפיר פטור ומותר והכוונה דלאיסור שבת דאיירי בי' פטור ומותר ורק שיש בו איסור מצד אחר משום לפ"ע ע"ש וכזה הוא בדוכתי טובי מאוד כמ"ש בקצרה בגליון הש"ס שלי בשבת שם [ויל"ע באמת בהך דיומא מדוע אין הפריקה חשובה עבודה בעצמותה למיבעי כהונה והרי הוא לכאורה ממש כהך דזבחים (דף ט"ו ע"א) הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו פליגי בה בני ר' חייא ור' ינאי חד אמר כשר וחד אמר פסול מר סבר אפשר לתקונה ומר סבר לא אפשר לתקונה ומשמע מדאמר והחזירו כהן דצריך הכהן להחזירו ולחזור ולהוליכו ואסור לזר גם להחזירו והיינו ודאי דמשום דא"א להולכה שני' בלתי שיוחזר תחלה לכן הויא לה ההחזרה עצמה עבודת ההולכה וצריכה גם היא כהן וה"ז לכאורה ממש כהך דזר שסידר דצריך פריקה וסידור מחדש דראוי שתוצרך גם הפריקה כהן ויל"ע בזה ברש"י זבחים שם ובאתי רק להעיר]

וגוף איסור הנ"ל דואך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו דנתי במ"א בארוכה בכמה הוא שיעור קירוב וכתבתי שם דלכאורה השיעור ד' אמות כהך דע"ז (דף י"ז ע"א) ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה וכמה א"ר חסדא ד' אמות ובנדרים (דף ה' ע"א) מרוחקני ממך דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע והארכתי שם בזה:

ולענינינו אם אין דרך זריקת הדם בריחוק ד' אמות הנה לא יהי' הזר ראוי גם לעבודת הולכת דם למזבח דהא צריך להתקרב לתוך ד' אמות של המזבח וזה איסור לו ויומצאו מדוקדקים גם בזה איפוא דברי רש"י בזבחים (דף מ"ז ע"א) שם שהבאתי בפנים דכ' אהך דבעלים מפגלין אם קיבל הכהן כשתיקה וחישבו הבעלים עלי' על פיגול הוי פיגול וכתבתי טעמים לזה בפנים מדוע נקט רש"י קבלה דייקא ולהנ"ל הנה נכון הדבר ג"כ דרק בקבלה דייקא הנעשית בעזרה הוא דיכולים הבעלים לפגל משא"כ בהולכת דם למזבח וזריקתו דצריך ליקרב למזבח ויש עוד איסור אחר דקריבה אל המזבח מלבד האיסור אשר בגוף העבודה שפיר אין הכהן שליח הבעלים עוד ואין הבעלים יכולין לפגל.

כט

ידון בהא דס"ל לר"ש במנחות דאם בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת אם הכוונה דא"צ כלי או הכוונה דהימין נחשבת כלי, שם אות ס"א. ע' בפנים בארוכה וע' ת"י יומא (דף מ"ח) ד"ה מדפסיל דכ' דמשמע דחפניו קידשו כמו כלי שרת.

ל

ידון אי מחשבת שינוי בעלים הוי דווקא במחשב לשם אחר א"ד אפי' אין מחשב לשם אחר רק מחשב שלא לשם בעלים לבד ג"כ פוסל ועוד באיזה פרטיים בענין מחשבות שלא לשמה ויביא דברי הרמב"ם דשוחט חטאת לשם מחויב עולה או לשם מת כשיר' ולא עלתה לבעלים לשם חובה דאין מובן מדוע לא עלתה ויתן טעם לזה ומש"ש דקרבן שאין עולה לבעלים לשם חובה אין לבעלים בו פיגול אפי' לראב"י דלא חשוב בעלים תו כיון דאין עולה לו ע' בפנים בארוכה. י"ל כן עוד בפשיטות טפי דכיון דגוף הקרבן של גבוה ואין לבעלים בקרבן רק הכפרה א"כ כל כה"ג דלא עלה לבעלים לשם חובה הא מבואר בזבחים (דף ו' ע"א) דלא כיפרו על מה שבאו ומה שקרב הוא רק מפאת דשלא לשמו מכח לשמו קאתי עש"ה וא"כ כיון דאין הקרבן מכפר שוב אין הבעלים בעלים כלל ואין יכולים לפגל וז"פ.

לא

בענין דין שדנין מה שם לא חלקת כו' שם.

לב

יעיר לומר דבקדשים ל"ש סברא דלקולא ולחומרא לחומרא דרשינן לפסול את הקודש דפסול הקודש הוי להיפוך קולא לגבי הקודש מה שאנו מפסידין לו את הקדושה ויישוב עד"ז לקושיית התוס' בשוחט פסח על החמץ דנימא כ"מ דא"ר ל"ת כו'. שם

וע' זבחים (דף פ"ט ע"ב) אמר רבינא בר שילא אימורי קק"ל שיצאו לפני זריקת דמים פסולין כו' נימא מסייע לי' בשר קק"ל שיצאו לפני זריקת דמים ר' יוחנן אמר כשר ר"ל אמר פסול ר"י אמר כשר הואיל וסופו לצאת (אחר זריקה שאכילתן בכל העיר) ר"ל אמר פסול עדיין לא הגיע זמנו לצאת ע"כ לא פליגי אלא בבשר אבל באימורין לא הה"ד דבאימורין נמי פליגי והאי דקמיפלגי בבשר להודיעך כחו דר"ל דאפי' בשר דסופו לצאת אמר עדיין לא הגיע זמנו לצאת ובתוד"ה והא דקא מיפלגי בבשר להודיעך כחו דר"ל כתבו. הוי מצי לאיפלוגי באימורין להודיעך כח דהתירא עכ"ל והנה דבריהם קושיא הוא דהא אמרי' בכל דוכתא דכח דהיתירא עדיף ואולם להנ"ל י"ל דלא שייך כאן כח דהיתירא עדיף דגם סברת הפוסל הוא ג"כ כח דהיתירא כמו סברת המכשיר דמה שהפסול הוא חומרא לגבי האדם הוא להיפוך קולא לגבי הקודש במה שהוא נפסד את קדושתו וכנ"ל ודו"ק היטב מאוד ויש להאריך בזה מכמה דוכתי ואכ"מ.

לג

ביאור דברי התוס' מעילה (דף ח' ע"א) ד"ה ובלינה התמוהים מאור לכאורה, שם.

לד

יישוב לתמיהת הגרע"א ז"ל במנחות (דף ה' ע"ב) שהניח בתימא דברי רש"י שם דכ' דמנחת קנאות חטאת קרי' רחמנא ויביא דדברי רש"י הם גמ' ערוכה במנחות (דף נ"ט ע"ב), אות ס"ב.

לה

בענין מצות עמידת הבעלים על הקרבן בארוכה, אות ס"ג.

לו

יבאר דיש מהות כהונה גם בלוים וישראלים והחילוק בינם לכהנים רק דהכהן עיקרו כהן ומשא"כ הזר עיקרו זר אבל מהות וענין כהונה במה יש גם בזרים, אות ס"ד בארוכה.

לז

ביאור גמ' יבמות (דף צ"א ע"א) א"ר ששת קנסא, שם.

לח

הבנת ענין דיחוי בקדשים, אות ס"ו.

לט

ביאור ירושלמי פסחים פ"ה ה"ד מניין לשוחט פסח על החמץ שהוא עובר בלא תעשה כו', שם.

מ

הכשר עבודה שא"א לעבודה בלתו חשוב כעבודה ומהני בי' מחשבה, אות ע"א.

מא

פיגול אינו במחשבת המוח גרידא שמחשב תיבות לאכול מבשרו למחר רק צריך שירצה בחמת לאכול למחר או שסבור בטעות שיהי' כך אבל אינו במחשבה גרידא, אות ע"ב בארוכה.

מב

יבאר אי אזלינן בתר גוף הכוונה בכוונת האדם או אזלינן בתר התכלית המבוקש שלו בכוונתו וכפי התכלית המבוקש כך נידונת כוונתו דנחשב כאילו כיוון את המבוקש. שם אות ע"ב. ע' בפנים ותבין וגם יביא שם מגמ' כריתות (דף י"ט ע"ב) מה החילוק שבין כוונה למחשבה.

מג

יבאר דרצין איננו בידו של אדם, שם.

מד

מנחת כהן דאינה נקמצת ענינו דהקידוש כלי שמקדשין המנחה בכלי פועל בה פעולת הקמיצה שבמנחת הדיוט, אות ע"ג.

מה

יביא חידוש מרש"י מנחות (דף י"ג ע"א) דלר' אליעזר לא הוי פיגול במחשב להקטיר כזית מקומצו למחר או לאכול כזית משירים למחר ורק אם מחשב להקטיר כל קומצו למחר או לאכול כל שירי' למחר הוא דהוי פיגול, אות ע"ד.

מו

ידון בהך דמנחות (דף כ"ו ע"ב) דס"ל לר' יוחנן והכי קיי"ל דמשמשלה האור בקומץ הוי קליטה לשלא יופסל בשקיעת החמה ולהתיר השירים בעי' הוצת האור ברובו וידון לענין יציאת הבעלים ידי מצוותן ועוד פרטיים מתי הוא אם במשילת האור או בהצתת האור ברובו, אות ע"ו.

מז

יביא דברי הפרמ"ג בפתיחה לה' פסח דהנידר הנאה מחמצו אין עובר עליו בב"י כיון דבאמת אינו ברשותו רק דעשאו כו' וע"כ הוא רק לענין חמץ משא"כ אם גם מפאת דבר אחר אינו שלו ויעיר ע"ז מגמ' ב"ק (דף ס"ט ע"ב), אות ע"ו.

והנה מה שדנתי בפנים בכמה אותיות מ"ט דרבנן דפליגי על ראב"י הא ראב"י קרא קאמר דכתיב והקריב המקריב אלמא דבעלים קרוים מקריב ומדוע לא יהיו גם בעלים בכלל קרא דהמקריב אותו לא יחשב הנה בפשיטות י"ל דרבנן ס"ל דפשטא דתיבת מקריב קאי רק על הכהן המקריב ואין הבעלים בכלל ורק היכא דלא מצינן לפרושי על הכהן רק על הבעלים כהך דוהקריב המקריב קרבנו דמדכתיב קרבנו ע"כ דאבעלים קאי דאין הקרבן של הכהן שם מפרשינן לי' אבעלים אבל היכא דמצינן לפרושי אכהן מפרשי' לי' שפיר רק אכהן כפשט תיבת מקריב וה"ז כהך דב"מ (דף נ"ו ע"ב) דאמר דכל ידו ידו ממש הוא ורק היכא דלא מצינן לפרושי ממש מפרשי' לי' ארשות ע"ש וכזה עוד בכ"ד וע' בקונטרס אחרון לאתוון דאורייתא בהוספה לכלל א' וע' מנחות (דף ס"א ע"ב) תניא אידך בני ישראל ק גבי תנופה) אין לי אלא בני ישראל גרים ועבדים משוחרין מניין ת"ל המקריב או אינו אלא זה כהן המקריב כשהוא אומר ידיו תביאנה הרי בעלים אמור כו' ומבואר ג"כ דסתם מקריב קאי רק אכהן ולא אבעלים ואולם בברכות (דף ל"ז ע"ב) אהך דהי' עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו כו' פירש"י שם דאבעלים קאי אולם אין לדון מל' חכמים לל' תורה וע' עוד ס' יראים סי' ת"ה וז"ל צוה הקב"ה את ישראל שיעשו את הפסח דכתי' בפ' בהעלותך ויעשו בני ישראל את הפסח ועשיית פסח היינו שחיטתו וזריקת דמו והקטר אימוריו אבל לא אכילתו כו' ואעפ"י שזריקת דמו והקטרת אימוריו כהנים עושין ולא ישראל כיון שהקרבן של ישראל ובמצות ישראל עושין יעשו בני ישראל קרינן בי' עכ"ל ומשמע לכאורה דיש לייחס מעשה ההקרבה גם לבעלים לומר שהם עושין אותה מפאת היות הקרבן שלהם והמעשה נעשית במצותן וה"ז כהך דשבת (דף כ"ז ע"א) דמפרש ועימר רבי (דברייתא דשם) ציוה ועימר וכתבתי כבר בפנים כזה אליבא דראב"י דכיון דבעי' רצין הבעלים להקרבה מש"ה קרוין מקריב [ומ"ש היראים דגם הקטרת האימורים הוא בכלל ויעשו את הפסח צע"ג לכאורה מגמ' זבחים (דף ד' ע"ב) כללא קמא מרבה עשיות ותו לא כללא בתרא כל לד' ואפי' שפיכת שירים והקטרת אימורין ע"ש דקאי אקרא ואת האיל יעשה זבח שלמים לד' ואמר דתיבת יעשה כולל רק ד' עבודות דאינהו הוא דמקריין עשיות אבל שפיכת שירים והקטרת אימורין אינם בכלל יעשה רק בכלל תיבת לד' דמשמע כל לד' ואפי שפיכת כו' ואכ"מ]:

וגוף הך דרי הונא ברי' דר"י דכהנים שלוחי דרחמנא ולא שלוחי הבעלים ע' ס' חידושי גור ארי' למהר"ל מפראג ז"ל שבת (דף ד' ע"א) ד"ה וכי דכ' דהא דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה לא חשוב חטא כדי שיזכה חבירך דכיון שעל הכהן מוטל להקריב קרבן ישראל עבודה זאת שייכא אליו דהא אילו הי' הישראל כשר להקריב הוי דחי עשה דהשלמה בשביל עשה דפסח והכהן הוא שלוחו לכך בכל מה שאפשר לעשות התיר לו הכתוב דכבר הוא נדחה אצל הבעלים עצמן (דבהו החטא והזכות באדם אחד) והכהן במקום הבעלים הוא עכ"ל וכזה כ' עוד בעירובין (דף ל"ב ע"ב) וז"ל שם נראה דכיון דהכהן מוטל עליו מן הדין להקריב קרבן ישראל והם שלוחי ישראל ולפיכך שפיר עובר עשה דהשלמה בשביל קרבן הישראל כי כשם שהישראל מוטל עליו להקריב פסח כך על הכהן להקריב קרבן אשר מחויב הישראל להקריב ולכך דוחה עשה דהשלמה עכ"ל:

ואולם נראה דלשון שליחות שכ' דהכהן שליח הישראל לאו דווקא הו דסברתו זאת נתנה להאמר שפיר אפי אי כהני שלוחי דרחמנא דמ"מ כיון דהוא קרבן הישראל ואצלו הרי הותר עשה דהשלמה אלא דא"א לו להקריב בעצמו מפאת הזרות שלו וע"כ הוטלה ההקרבה על הכהנים ע"כ ה"ל הכהן במקום הישראל [אף דאינו שלוחו ממש] ולא חשוב חטא באחד וזכות באחר וכמובן וראיתי עוד שגם הרמב"ן שבת שם כ' ג"כ כל' המהר"ל הנ"ל אהך דעשה דהשלמה דלא חשוב חטא כדי שיזכה חבירך וז"ל ואפשר לומר שאני כהנים דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא והוא אינו יכול לזכות מעצמו עכ"ל וי"ל עוד דטעמא דרבנן דפליגי אראב"י וס"ל דלא קאי קרא דהמקריב אותו לא יחשב לו אבעלים הוא לפי מאי דדרשינן בזבחים (דף כ"ט ע"א) אותו בזבח הכתוב מדבר ואין מדבר בכהן והיינו דה"א דכוונת לא יחשב לומר דאבד הכהן חשיבותו ע"י מחשבת פיגול שחישב ואינו נחשב עוד להקרבה והוא פסול להקרבה מעתה מש"ה איצטרך אותו לאורויי דלא יחשב אזבח קאי דאין הזבח נחשב והוא פסול ולא קאי אכהן עש"ה בזבחים וא"כ מדאיצטרך אותו לגלות דאין כוונת המקריב לא יחשב אכהן שנפסל להקרבה ע"כ דפשטא דתיבת מקריב אכהן קאי דאי אבעלים הזרים לא שייך לומר שיופסלו להקרבה דבלא"ה פסולים הם וע"כ גם השתא דכתי' אותו מ"מ כוונת תיבת המקריב אין משתנה עדיין ומפרשינן לי' עדיין שפיר רק אכהן ואין הבעלים בכלל כן י"ל ויש להאריך עוד בכ"ז ואכ"מ:

סוף הספר

תוכן העניינים

גבורות שמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה