גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל
מט
עי"ל עפ"י הנ"ל דהך דבעלים מפגלין אין הכוונה על מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו רק על מחשבת שלא לשמה ולפי"ז נראה דבאמת הא יש לדון בכל מחשבות הפוסלות בקדשים דהא כלהו אית בהו לאו דלא יחשב כמבואר ברמב"ם דכל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים עובר אלאו דלא יחשב וא"כ לא הי' להם לפעול פסול בקרבן באמת מטעמא דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ דעבירה אין לה כח לפעול דבר ואך לפי המבואר ברמב"ם גם כן (פי"ח מפסולי המוקדשין ה"ב) דכל האיסור דלא יחשב עניינו הוא מפאת שהקרבן נפסל וה"ל במחשבתו הבלתי נכונה כמטיל מום בקדשים במה שפוסל את הקרבן ע"ש וא"כ הא לא שייך כאן הך דאעל"מ דאי נימא דלא מהני ולא יופסל הקרבן הרי גם עבר אמימרא דרחמנא לא יושאר כיון דכל העבירה רק מה שהקרבן נפסל והוי מטיל מום וכמובן:
ואולם עדיין יש לדון בהא דמחשבת שלא לשמה בכל הקדשים אין פועלת רק מה שהקרבן אינו עולה לבעלים לשם חובה אבל אין נפסל לגמרי ואילו בפסח וחטאת נפסלין לגמרי במחשבת שלא לשמה ואם כן בפסח וחטאת עדיין שפיר הא הי' לנו לומר דאעל"מ וג"כ לא יופסלו לגמרי רק לא יעלו לבעלים לשם חובה לבד כמו בשאר קדשים דכאן שפיר הרי ישאר עבר אמימרא דרחמנא דהא גם בשאר קדשים יש אותו לאו דלא יחשב עצמו ואע"פ שאין המחשבה פועלת פסול גמור רק שאינו עולה לבעלים לשם חובה לבד [והיינו דמה שאינו עולה לשם חובה שהוקדש לו הוא ג"כ גרעון בקרבן והוי זה גם כן כמו הטלת מום] וא"כ שוב מה שבפסח וחטאת המחשבה הולכת יותר ופועלת יותר שלא לבד שלא יעלה לשם חובה רק שיהי' עוד יותר הקרבן נפסל אם כן יתרון הפעולה הזאת שהמחשבה פועלת שוב שפיר הי' לנו לומר בו שאין כח לעבירה לפעול מטעמא דאעל"מ ולא יהי' שם יתרון הפעולה ההוא ודו"ק היטב מאוד:
[והנה במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו לא קשיא כזה דמחשבת חוץ למקומו פועל רק פסול ושנאמר שלא יפעול פסול רק שלא יעלו לבעלים לשם חובה לבד זה הא לא שייך במחשבת חוץ למקומו דמניין לנו כלל דיש ענין למחשבת חוץ למקומו לפעול ענין אין עולה לבעלים לשם חובה אחרי שלא מצאנוהו בשום מקום במחשבת חוץ למקומו ורק פעולת פסול הוא דמצינו בי' וא"כ הא יוכל להיות דאין ענין כלל למחשבה זאת רק לפעול פסול ולא דבר אחר ואם לא יוכל לפעול פסול אז לא יוכל עוד לפעול כלל דאין לו ענין לעשות פעולה אחרת וא"כ כיון דאם לא יפעול פעולה השייכות לו היינו הפסול הרי לא יפעול כלל ויהי' הקרבן כשר וגם יעלה לבעלים לשם חובה ואם כן שוב הרי גם עבר אמימרא דרחמנא לא יושאר ולכן שוב שפיר פועל פסול וכמובן ואמחשבת חוץ לזמנו נמי לא קשיא נהי דמחשבת חוץ לזמנו פועל פעולה יתירה יותר מפסול גרידא דפיגול הוא יותר מפסול גרידא דיש בו כרת וא"כ בזה הרי קשיא לכאורה ג"כ דנימא ביתרון הפעולה הזאת דאעל"מ דהא מחשבת חוץ לזמנו יש בכחה ג"כ הפסול גרידא דהא חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו מצטרפין זה עם זה לפסול וא"כ אז הרי מחשבת החוץ לזמנו פועלת רק פסול גרידא דלולי המחשבת חוץ לזמנו הרי לא הי' למחשבת חוץ למקומו לפעול כלל וכלל דה"ל רק חצי זית ומחשבה בחצי זית אין פועל כלום ועל כרחך דמחשבת החוץ לזמנו והחוץ למקומו שתיהם יחד פועלים הפסול וא"כ הרי יש למחשבת חוץ לזמנו ענין פעולת הפסול גרידא ורק שבהיותו לבדו מחשבת חוץ לזמנו בכזית אז הוא פועל עוד יותר ביתרון פסול חזק יותר שהוא הפיגול שחייבין עליו כרת וא"כ שוב על היתרון הזה הרי שפיר קשיא דלא הי' לו לפעול היתרון הזה רק החלק ממנו דהוא הפסול לבד דזהו ג"כ בכחו ויהי' גם כן עבר אמימרא דרחמנא בלאו דלא יחשב כמו במחשבת חוץ למקומו במה שפועל הפסול ואם כן שוב באותו היתרון שהוא פועל שפיר ראוי לומר דאעל"מ:
ואולם באמת לק"מ דהא פיגול יש בו הרצאה שהוא מרצה לפיגולו וכמו שהארכתי כבר וענין ההרצאה הוא ג"כ מפאת שבכחו הפסול לבד ג"כ ולפי ענין הפסול לבד שהוא פועל שוב לא הי' לו לפעול יתרון ענין הפיגול דכיון דהוא פסול א"א שיהי' פיגול דלא קרבו כל מתיריו ורק דגזרה תורה בפיגול ענין הרצאה שהוא מרצה על ענין הפסול שבו ונחשב כאילו לא הי' פסול כדי שיוכל לחול כל הפסול כולו בשלימות יחד ביתרון ענין הפיגול שבו ודו"ק היטב מאוד וא"כ גם על זה מרצה היינו שהוא מרצה על העבירה דלא יחשב לענין זה שיוחשב כאילו לא הי' שם עבירה כלל כדי שיוכל לחול כל הפסול כולו בשלימות ביתרון ענין הפיגול שבו ודו"ק היטב מאוד ואולם דמחשבת שלא לשמה בפסח וחטאת שפיר קשיא דשם הרי אין הרצאה וא"כ שפיר אין למחשבת שלא לשמה לפעול פסול כיון דבכח מחשבה זאת פעולת הלא עלה לבעלים לשם חובה לבד כמו בשאר קדשים שהוא פועל זה לבד וא"כ יתרון הפסול שהוא פועל בפסח וחטאת שפיר תיקשי דנימא אי עביד לא מהני וכנ"ל:
ואולם באמת לק"מ דהרי כבר כתבתי בכמה דוכתי והזכרתי ממנו גם לעיל אות כ"ב דהא דמחשבת שלא לשמה פועלת בשאר קדשים שאין עולין לבעלים לשם חובה ופסול בפסח וחטאת אין הענין שהמחשבה בעצם פועלת זה רק דהא ילפי' בכולה שמעתתא קמייתא דזבחים מקראי דבעי מחשבת לשמה בקדשים לענין העליי' לשם חובה ובפסח וחטאת לעיכובא ורק דהא דגם סתמא כשר היינו משום דסתמן נמי לשמן קאי והוי כחישב לשמה וע"כ כיון שמחשב בהדיא שלא לשמה והרי עכ"פ עתה לא נוכל לומר דהוי כחישב לשמה מפאת דעומד לכך דהא אדרבה חישב בהדיא שלא לשמה ואגלאי מילתא דאינו עומד לשיחשב לשמו והרי עוקרו עכ"פ במחשבת שלא לשמה מהך דסתמא לשמן קאי ולא נוכל לומר עוד כשחישב של לשמה דחשיב חישב לשמה וא"כ כיון דחסר מחשבת לשמה שוב שפיר העדר מחשבת הלשמה בעצמו הוא פוסל ואין כאן פעולה כלל שמחשבת השלא לשמה דכהן פועלת הפסול כי היכא דנימא דכיון דהמחשבה עבירה אין בכחה לפעול דאין לעבירה כח לפעול רק דהקרבן הרי הוא מעצמו כן שאין עולה בשאר קדשים לבעלים לשם חובה והוא פסול בפסח וחטאת כ"ו שאין שם מחשבת לשמה המכשירתו ורק דסתמא נמי הוי כחישב לשמה ונחשב שיש שם מחשבת לשמה משא"כ כשחושב שלא לשמה בהדיא וא"כ הרי א"א עכ"פ שיוחשב שחישב לשמה א"כ הרי הקרבן מעצמו פסול ומאיליו הרי נפל בו המום ואין מחשבת הכהן צריכה לפעול כלל כי היכא דלישייך בי' אעל"מ וכמובן:
ולפי"ז עכ"פ לענין בעלים דלא מצינו לראב"י רק דבעלים מפגלין ויליף לי' מדכתי' והקריב המקריב וע"כ כיון דבעלים קרוין מקריב הויין להו בכלל קרא דהמקריב אותו לא יחשב והוזהרו מלחשב מחשבת שלא לשמה ומחשבתן פוסלת אבל הרי לא מצינו בבעלים שצריכין לחשב מחשבת לשמה ותדע דהא אף דסתמא כשר מ"מ לכתחלה מיהת צריך הכהן לחשב מחשבת לשמה כמבואר בתוס' זבחים (דף ב' ע"ב) ד"ה קיימי דלכתחלה צריך מחשבת לשמה וזה הרי הוא מפאת קראי המצריכים מחשבת לשמה ואילו בבעלים הרי לא מצינו גם לכתחלה שצריכים לחשב בשעת הקרבה דבר דלא שמעינן לראב"י רק דבעלים מפגלין אבל הא לא מצינו לו דין זה שיאמר שמחויבין הבעלים לחשב מחשבת לשמה לכתחלה וא"כ על כרחך דלא הצריכה תורה כלל מחשבת לשמה של הבעלים וכבר כתבתי כן באות כ"ב דגם לראב"י א"צ מחשבת הבעלים לשמה והוא פשוט וא"כ כיון דא"צ מחשבת הבעלים לשמה א"כ שוב מה שמחשבתם שלא לשמה פוסלת הרי הוא שוב פעולה בעצם שהמחשבה פועלת הפסול לא שהקרבן מאיליו פסול מפאת שלא היתה שם מחשבתם לשמה דהא א"צ כלל מחשבתם לשמה ורק דמחשבתם שלא לשמה פועלת בעצם וא"כ שוב כיון דמחשבתם היא הפועלת בעצם שוב בפסח וחטאת אין לבעלים לפסול באמת הפסח והחטאת לגמרי ע"י מחשבת שלא לשמה מטעמא דאעל"מ ויהי' דין הפסח והחטאת במחשבת בעלים שלא לשמה ג"כ רק דלא עלו לבעלים לשם חובה דלענין זה לא שייך אעל"מ דא"כ הרי לא ישאר גם עבר אמימרא דרחמנא אבל יתרון הפעולה אשר למחשבת שלא לשמה בפסח וחטאת בפעלו גם פסול הקרבן לגמרי זה שפיר ינהוג רק בכהן אפי' לראב"י אבל במחשבת בעלים שפיר לא יהי' יתרון הפעולה הזאת והא דאמר ראב"י דבעלים מפגלין והיינו דמחשבין מחשבת שלא לשמה וכנ"ל היינו רק לענין שלא יהי' הקרבן עולה לשם חובה אבל הקרבן גופי' כשר גם בפסח וחטאת וכנ"ל ודו"ק היטב מאוד:
[ויש עוד חילוק בין כהן לבעלים וזה דבכהן לא שייך ג"כ הך דאעל"מ לומר שאין להקרבן להפסל מטעמא דאעל"מ וזה שהרי העבודה צריכה להעשות ע"י כהן ואילו היתה נעשית מעצמה הרי היא פסולה בלא"ה וכגון שהי' הדם נופל בכלי מעצמו או בא למזבח מעצמו הרי הי' פסול דאפי' הולכת כהן שלא ברגל לאו שמה הולכה וע' זבחים (דף ט"ו ע"א) וכן אילו נפל הדם על המזבח מעצמו הי' פסול וודאי דאין כאן זריקה ויש מקום עיון בזה בזבחים (דף ס' ע"א) ודילמא משום דקסבר שפיכה מכח האדם בעינן כו' ואכ"מ] וא"כ כיון דא"א לך להכשיר הקרבן רק ע"י מעשה הכהן לומר שהוא עשה העבודה ע"כ שוב ההכרח לייחסה אליו כפי מה שעשה והרי הוא עשה במחשבת פסול וע"כ שפיר מחשבתו פוסלת כיון דא"א לך לומר דל מעשהו מהכא דאז הרי בלא"ה תיפסל משא"כ הבעלים שהם אינם עובדים באמת ורק דמחשבה הוא שיש להם שמחשבתם פוסלת א"כ שוב שפיר יש לנו לומר דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ואין למחשבתם כח לפעול פסול זולת שלא יעלה הקרבן לשם חובה דאם לא יפעול זה אז אפי' עבר אמימרא דרחמנא לא ישאר וכנ"ל וה"ז כדברי הר"ן סוף השוחט בשוחט את של חבירו לשם הרים כו' דאע"ג דאין אדם אוסר דשא"ש מ"מ אסורה באכילה מיהת דלענין היתר האכילה הרי צריך למעשהו דמתה מאליה הרי אסורה וע"כ לענין מה שצריך למעשהו שוב שפיר יש למחשבתו לפעול ג"כ וא"כ ה"נ בעבודת הכהן דצריך למעשהו לענין כל הכשר הקרבן דאם נעשית העבודה מאיליה הרי פסולה וא"כ שוב שפיר יש למחשבתו ג"כ לפעול פסול וכמובן משא"כ הבעלים שאין עושים מעשה כלל רק שמחשבתם פוסלת א"כ שפיר שייך הך דאעל"מ וכמובן]:
ולפי"ז נמצינו למידין דמחשבת בעלים בחטאת הוא רק לענין שלא יעלה להם החטאת לשם חובה אבל החטאת עצמו כשר [ואף דאין חטאת בא נדבה מ"מ במחשבת שלא לשמה שפיר אפשר שיוכשר ולא יעלה לבעלים לשם חובה וכדמצרכינן בזבחים (דף ז' ודף ח') קראי בפ"ע בפסח וחטאת לעיכובא במחשבת שלא לשמה היינו דמחשבת שלא לשמה יפסול בהם לגמרי ולא נימא דכשרין ורק דלא עלו לבעלים לשם חובה כמו בכל הקדשים הרי דלולי קרא הייתי אומר כן דמחשבת שלא לשמה פועל גם בהם רק דלא עלו לבעלים כו' ונשארים קרבן כשר בלי עלי' לבעלים לשם חובה ואשם נמי אע"ג דג"כ אין בא נדבה מ"מ כשר ג"כ במחשבת שלא לשמו אלא דלא עלה לבעלים כו' וע' זבחים (דף ה' ע"א) וא"כ כיון דיש סברא לחלק בזה בין כהן לבעלים דבבעלים ראוי לומר גם בפסח וחטאת דמחשבת שלא לשמה שלהם פועלת רק המנע העלי' לשם חובה כו' מטעמא דכ"מ דא"ר כו' כנ"ל א"כ שפיר יש לנו לומר דקראי הנ"ל דילפי' מינייהו בזבחים (דף ז' ודף ח') פסול הפסח והחטאת במחשבת שלא לשמה קאי רק אכהן אבל בבעלים כדקאי קאי וכשירים במחשבת שלא לשמה ורק לא עלו כו' כנ"ל וז"פ]:
ולפי"ז נראה לפי המבואר ברש"י מנחות (דף ה' ע"ב) ד"ה ובדבר דכל פסול מחשבה דמנחת קנאות היינו רק מדקריי' רחמנא חטאת ויש לה דין חטאת לענין זה דכי היכא דבחטאת מחשבה פוסלת ה"ה במנחת קנאות עש"ה וא"כ א"א למחשבת בעלים ג"כ לפעול בה יותר מבחטאת וג"כ אין המחשבה פועלת רק שלא יעלה לבעלים לשם חובה אבל המנחה גופה כשירה וא"כ לענין המנע העליי' לשם חובה הרי א"א כלל למחשבת הסוטה שתפעול שלא תעלה לה המנחה לשם חובה דהא אין צריכה המנחה כלל לעלות לה לשם חובה דחובת המנחה באמת כולו הרי היא רק על בעל הסוטה לבד וכמ"ש והביא את מנחתה עלי' הרי דרק הבעל הוא דחייב בהבאת המנחה וכדכתיב והביא ורק דמכריחין דיש לסוטה ג"כ חלק במנחה מדקריי' קרא מנחתה וא"כ על כרחך דיש לה חלק בה שמחמתו קרוי' מנחתה ומה"ט כתבו התוס' בסוטה (דף כ"ג ע"א) דיש לה חלק שותפות בהמנחה וכמו שהארכתי בזה כבר ע' אותיות ט"ו ט"ז וא"כ כיון דמחשבת בעלים אין פוסלת הקרבן ואם כן החלק אשר לה במנחה הרי עדיין כשר הוא אפי' תחשב ועדיין קרוי' המנחה שפיר מנחתה מפאת זה שהרי יש לה חלק כשר במנחה עדיין כמו אילו לא חישבה ואי דהמחשבה פועלת המנע העלי' לבעלים לשם חובה זה הרי אין למחשבת סוטה לפעול כלל דהא א"צ שיעלה לה כלל לשם חובה ואין היא בעלים כלל לענין זה רק הבעל כולו הוא בעלים בזה דרק עליו לבד הוא חובת הקרבן והוא הרי לא חישב וא"כ שפיר המנחה עולה לו לשם חובה ושפיר המנחה ע יין כאילו לא חישבה דחלק שלה במנחה כשר עדיין וקרוי' המנחה שפיר מנחתה מחמתו ואל הבעל שעליו חובת ההבאה הרי הוא עולה לו שפיר לשם חובה ג"כ וא"כ שפיר לא הי' מחשבתה פועלת שום דבר ושפיר היתה המנחה בודקתה אפי' חישבה ודו"ק היטב כי נכון הוא מאוד בח"ד:
[ודע דעד"ז י"ל עוד בפשיטות אפי' אם כוונת ראב"י אמחשבת חוץ לזמנו כפשט תיבת מפגלין וזה די"ל דלא הי' ראוי באמת לשום מחשבה לעשות שום פסול מטעמא דכ"מ דא"ר כו' כיון דעובר אלא יחשב ואך הרי גזה"כ הוא בכל פסולי מחשבות דהא בכלהו עבר אלא יחשב ואפ"ה גלי רחמנא דפסלי ואולם הרי ראוי לומר לפי"ז דה"מ עכ"פ לענין לאו דלא יחשב לחוד אבל אם יהי' במחשבה עוד איסור אחר שוב שפיר הרי יש לנו לומר דא"א למחשבה לפעול מטעמא דכ"מ דא"ר כו' מפאת האיסור האחר כיון דלגבי האיסור האחר הא ליכא קרא וכדברי הרמב"ם לענין אשלד"ע במעילה דכ' ובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר וא"כ הרי הי' עצה פשוטה בסוטה להשביע אותה שלא תחשב מחשבת פיגול דאז שוב גם אם תחשב לא תפעול מחשבתה כלום מטעמא דכ"מ כו' ואף דהוא נשבע לקיים את המצוה מ"מ י"ל דראב"י דזבחים הנ"ל ס"ל כריב"ב דשבועות (ד' כ"ז ע"א) דנשבע לקיים את המצוה ג"כ השבועה חלה ע"ש וגם הרי אפשר להשביעה בכולל על מחשבת פיגול עם עוד מחשבה אחרת של רשות ובמחשבת פיגול גופי' היינו במחשבת חוץ לזמנו אם ישביעוה שלא תחשב שום מחשבת הקטרה ואכילה חוץ לזמנו הרי יש ג"כ כולל דמגו דחייל אמחשבת חצי זית חוץ לזמנו דבזה ליכא משום לא יחשב דמחשבה בחצי זית לאו כלום הוא ושפיר השבועה חלה עלי' לכן היא חלה שפיר גם על מחשבת כזית מטעם כולל וז"פ ונכון בעזה"י ומובן מאיליו דדברינו אלה הם רק לדעת המרדכי שבועות דגם בשבועה אמרי' סברא דכ"מ דא"ר כו' אע"ג דהוא איסור הבדוי מלב ע"ש:
וגם י"ל שלא היו צריכין להשביעה כלל בפרט ע"ז שלא תחשב מחשבת פיגול דמה שהכהן משביע אותה אם לא שכב איש אותך וגו' הנקי וגו' ואת כי שטית וגו' יתן ד' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ד' את ירכך נופלת וגו' והיא אומרת ע"ז אמן אמן ודרשו ז"ל אמן על האלה אמן על השבועה ה"ל האמירת אמן גופה שבועה מצדה שלא תבטל ענין הבירור של ההשקאה דאמירת אמן שלה היא הסכמה בשבועה שיהי' שם הבירור של אם לא שכב וגו' או ואת כי שטית וגו' והיא נאסרת ממילא איפוא לפגל ולבטל פעולת הבירור כאילו נשבעת ע"ז דאמירת אמן גופה ה"ל ג"כ שבועה על זה ודו"ק היטב מאוד ואם נאמר כן י"ל דשייכא סברא דכ"מ כו' אפי' לדיעה הסוברת בשבועה בעלמא דלא אמרי' כ"מ כו' מפאת דהוא איסור הבדוי מלב די"ל דכאן לא חשוב בדוי מלב רק הוא כאיסור עצמיי כיון דהוא שבועת התורה שהתורה מחייבתה לישבע על כך זולת אם תאמר איני שותה אבל ברצותה לשתות הרי התורה מחייבתה השבועה ולא חשיב בדוי מלב ושפיר ראוי לומר כ"מ כו' ובאתי רק להעיר:
והנה מה שכתבתי דהך דבעלים מפגלין הוא רק לשלא יעלה לבעלים לשם חובה אבל לא לפסול הקרבן הנה יש לי לומר כן עוד מטעם אחר וזה עפ"י קושית הר"ן נדרים (דף ל"ו ע"א) דמדוע הכהן יכול לפגל הרי הקרבן של גבוה וא"א אדשא"ש והנה לסברת הר"ן חולין הנ"ל דשוחט את של חבירו לשם הרים אסורה באכילה עכ"פ מפאת תקרובת עכו"ם והיינו משום דלהיתר האכילה מיהת הרי צריך לבא למעשהו דא"א לומר דל מעשהו מהכא דא"כ הא ה"ל מתה מאילי' ואסורה בלא"ה באכילה מטעם נבילה וא"כ כיון דלענין היתר האכילה צריך לבא למעשהו שוב לענין זה יש לו כח לפעול שפיר וע"כ שפיר יש כח למחשבתו לשם עכו"ם לאסור באכילה מיהת משום תקרובת עכו"ם דוודאי הכוונה שם דמשום תקרובת עכו"ם הוא שאסור באכילה דאין לומר דהיא נבילה באמת דא"כ תטמא ג"כ טומאת נבילה ועוד מכמה טעמים א"א לומר כן כמובן וע"כ הכוונה כנ"ל דהוא אסור משום תקרובת עכו"ם ואך דאסורה משום זה רק באכילה ולא בהנאה והיינו דמחשבתו לשם עכו"ם בכמה לאסור במה שצריך למעשהו ולא במה שא"צ דלענין הנאה הרי א"צ למעשהו ולכן ג"כ אין במחשבתו כח לאסור לענין זה וז"פ] וא"כ ה"נ לענין פיגול דא"א לך לומר דל מעשה הכהן מהכא דא"כ הרי בלא"ה יופסל דקרבן שלא נעשו עבודותיו ע"י מעשה כהן הרי פסול הוא וכנ"ל וע"כ שוב לענין הפסול שפיר יש כח גם לכהן לפסול במחשבתו וכנ"ל ואי דאכתי הא תיקשי דהי' ראוי להקרבן להיות רק פסול דהוא רק בלאו ולא להיותו פיגול דהוא בכרת דכיון דאילו לא היתה העבודה נעשית על ידו הרי הי' רק פסול ג"כ ולא פיגול וא"כ גם לו ראוי שיהי' כח רק לפסול ולא לפגל וזה נראה דבאמת לק"מ וזה דנלענ"ד די"ל דהא דא"א אדשא"ש ואין כח למחשבת אדם לתפוס במה שאינו שלו היינו רק היכא דיהי' חבירו נפסד ע"י תפיסת מחשבתו אבל אם יבא אדם להתפיס איזה מהות בחפץ של חבירו ולא יהי' חבירו נפסד כלל ע"י היות מהות ההוא על החפץ שלו אזי שפיר יש בכח מחשבת אדם להתפיס מהות גם בשל חבירו:
ויש לי ראיה לזה מדברי השלטי גבורים ע"ז פ"ק אהך דאין מקדישין בזה"ז (דף של"ג ע"ב מדפי הרי"ף) וז"ל ור"ח כ' והביא דבריו הר"ן פרק שואל דאעפ"י שאסרו להקדיש בשבת לא אסרו להקדיש אלא כלי משום דמיחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדיבורו ומה שהקשה הר"ן על ר"ח וכ' דאין נוחין לו דברי ר"ח דאכתי איכא ערכי עלי שאינו מקדיש כלי ידוע ואפ"ה אמרינן דאין מעריכין (בשבת) אינו נראה לי קושיא די"ל דגם האומר ערכי עלי הוי מקדיש שפיר כלי ידוע דהיינו גופו ועצמו שהוא מקדישו אלא שפודהו אח"כ מיד ההקדש בדמי ערכו ודמי למקח וממכר משא"כ במחייב עצמו לתת כך וכך לגבוה כו' עכ"ל ומבואר סברת השלטי גבורים דערכין הוא חלות מהות קדושה על הנערך ונתינת דמי הערך הוא פדיון הקדושה וא"כ מדיש בכח אדם להעריך גם את חבירו ולומר ערך פלוני עלי א"כ על כרחך דאפשר לאדם להתפיס מהות גם בשל חבירו כל שאין מפסיד לחבירו בדבר וע"כ גם מהות קדושה דערך דהיא ג"כ מהות קדושה שאינה אוסרת בשום דבר דאל"כ האומר ערכי עלי יהי' אסור ליהנות ממנו או איזה דין אחר והרי דינו שוה עדיין לשאר אדם וע"כ דהיא מין ומהות קדושה דאינה אוסרת ומחייבת את נושאה בשום דבר ורק דיש למהות קדושה זאת פדיון בדמים וכך הדין שהאומר ערכי עלי משים מהות קדושה זאת על עצמו ומתחייב ג"כ בדבורו לפדות הקדושה ע"י דמי הערך ולכן ג"כ גם באומר ערך פלוני עלי חל שפיר ג"כ מהות הקדושה על הפלוני אחרי שאין הפלוני נאסר ומתחייב בשום דבר ע"י מהות הקדושה הזאת שעליו ואינו נפסד בשום דבר ומתחייב ג"כ המעריך בדבורו לפדות הקדושה ההיא בדמים וז"פ ומוכרח לסברת השלטי גבורים הנ"ל:
ויש עוד ראיה לזה דיכול אדם להתפיס מהות בשל חבירו כל שאין חבירו נפסד דהא נדרים איסור חפצא נינהו כמבואר בנדרים (דף ד' ע"ב) וא"כ הרי פשוט דגם באומר קונם פירותיו של פלוני עלי ג"כ חל האיסור על גוף הפירות וא"כ הא תיקשי ג"כ דאיך ביכולתו להתפיס מהות איסור על חפץ של חבירו וע"כ דאפשר לאדם שפיר להתפיס מהות בחפץ של חבירו כל שאין חבירו נפסד בדבר וע"כ גם כאן דחל האיסור על גוף הפירות רק לגבי הנודר דרק לו הם אסורים אבל לבעליהם מותרים ואת עצמו הרי יכול להפסיד ולכן שפיר ביכולתו להתפיס מהות איסור כזה גם בפירות חבירו שיהי' המהות בגוף הפירות לגבי דידיה שיהיה הוא אסור בהם ודו"ק היטב מאוד:
וראיתי במל"מ ה' מעילה פ"ד ה"ט וז"ל דע שיש מעילה בקונמות כו' אך אני מסתפק בקצת דינים בזה כי' עוד נסתפקתי אם הא דאמרינן דיש מעילה אם הוא דווקא באוסר פירותיו על עצמו או על חבירו בזה הוא דאמרי' שדינו כהקדש שהרי יכול להקדיש פירותיו אבל באוסר פירות חבירו עליו אף דאסור ליהנות מהם אפשר דליכא מעילה כיון שאינו יכול להקדיש פירות חבירו עכ"ל ולפי דברינו הנה גם בהקדש גופיה הי' יכול להקדיש פירות חבירו אילו הי' ההקדש באופן שלא הי' חבירו נפסד וע"כ בהקדש דקונמות שאומר קונם פירותיו של פלוני עלי דאין הפלוני נפסד דבר דנהי דחל מהות ההקדש על הפירות מ"מ הא חל רק לגבי הנודר ולא לגבי הפלוני וע"כ שפיר יכול להתפיס גם מהות ההקדש על פירות חבירו כמו דיכול להתפיס מהות קדושת ערך על חבירו מטעם הנ"ל וכנ"ל וע"ע ירושלמי כלאים פ"ה ה"ה דפועל המקיים ירק בכרם בעה"ב אע"ג דאין הכרם נאסר דא"א אדשא"ש מ"מ לפועל עצמו אסור ע"ש וא"כ לסברת רוב הראשונים דאיסורי תורה איסורי חפצא נינהו א"כ ע"כ דיש מהות איסור כלאי הכרם על גוף הכרם לגבי הפועל וא"כ משמע ג"כ כנ"ל דבכח אדם להתפיס מהות בשל אחר כל שאין האחר נפסד בכך ואולם י"ל דכוונת הירושלמי שם רק מדרבנן משום קנס ובאתי רק להעיר]:.
ולפי"ז הנה גם לענין פיגול אחרי דבלא"ה הקודש נפסל עכ"פ דלענין הפסול הרי יש כח לכהן מפאת דאם תאמר דל מעשהו מהכא ג"כ יהי' פסול וכנ"ל וא"כ שוב מה שיש חומר בפיגול על פסול דעל פיגול חייבין כרת ואילו קודש פסול רק בלאו זה הרי איננו הפסד לגבוה עוד ולכן שפיר חל גם מהות הפיגול ע"י מחשבת הכהן ולק"מ:
[ועפי"ז יש להבין הא דאמרי' בכל דוכתי בפיגול דהוא מרצה לפיגולו וע' לעיל אות (ל"ד) ולכאורה הדבר צריך הבנה באמת דמה ענין הרצאה זו דנהי דדרשי בזבחים (דף כ"ח ע"ב) כהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר עד שיוקרבו כל מתיריו אף הרצאת פסול עד שיוקרבו כל מתיריו הרי זה רק גזה"כ דאם יש פסול אחר א"א לפיגול שיחול אבל כל שאין פסול אחר וחל הפיגול לבד מה צורך הריאה יש בו והרי כמו שכל פסול שהוא בלאו אפשר לו לחול כן ג"כ פסול פיגול דבכרת ש לו לחול ולמה הוא צריך להרצאה ובשלמא אם הי' חל חלק הפסול שלו תחלה ואח"כ יתרון חומר הכרת שבו שפיר הי' צביך הרצאה על ענין הפסול דאל"כ א"א לפיגול שיחול ואחרי שיש בו פסול תחנה שוב הרי לא קרבו כל מתיריו ושוב א"א שיהי' יתרון הפיגול משא"כ אחרי שענין הפיגול חל כלו בב"א למה הוא צריך להרצאה ואולם לפי דברינו אלה י"ל דכיון דבאמת לא הי' לכהן לפגל כלל דא"א אדשא"ש ורק דאמרי' דכיון דבין יחול הפיגול ובין לא יחול מ"מ פסול הרי יהי' כיון דלענין הפסול אם תאמר דל מעשהו מהכא ג"כ יהי' פסול וכנ"ל וע"כ כיון דיש כאן פסול בהכרח המפסיד כבר את הקודש לגבוה ואין הפיגול מוסיף עוד בהפסד לגבוה דבר ורק חומר הכרת הוא שמוסיף דאין בזה ענין הפסד לגבוה דההפסד לגבוה הוא רק במה שהגבוה נפסד את הקודש שלו וזהו במה שנפסל לבד ופקע קדושתי' מיני' וע"כ שפיר חל ג"כ יתרון ענין הפיגול כיון שהוא אין מפסיד עוד לגבוה וא"כ לפי"ז הרי כל חלות הפיגול הוא רק מפאת היות בו חלק ענין הפסול בהכרח מפאת דלא שייך דל מעשהו מהכא כו' כנ"ל וכבר יש הפסד הגבוה בחלק הפסול וע"כ אפשר למחשבתו להוסיף חלות ענין הפיגול שאינו מפסיד עוד וא"כ שוב הרי תמיד ענין הפסול קודם בסבה לענין הפיגול ושוב הרי הי' ראוי לנו לומר מטעם זה דאין ענין הפיגול חל דכיון דכבר קדם ענין הפסול בסבה א"כ שוב אחרי שפסול הוא הרי לא קרבו כל מתיריו וא"א לענין הפיגול לחול וע"כ בזה שפיר צריך הרצאה היינו דיש בכל פיגול הרצאה בזה שמרצה לענין זה על ענין הפסול שבו לשיוכל ענין הפיגול לחול אף שיש בו כבר ענין הפסול ממנו עצמו בסבה תמיד ודו"ק היטב מאוד כי עמוק הוא בס"ד]:
והנה לפי"ז כל מחשבת פסול תתכן רק בכהן דשייך לומר דל מעשהו מהכא הרי ג"כ יהי' פסול משא"כ לענין בעלים המפגלי' במחשבתם דלא שייך זה דהם אינם עושים כלל ורק מחשבתם לבד מפגלת וא"כ שוב הרי ראוי לומר שפיר דא"א אדשא"ש ואין ביכלתו לפסול את של גבוה וע"כ שוב שפיר הנה קמו דברינו דמחשבת הבעלים יש לה חלות רק לענין שלא יפלה לבעלים לשם חובה דבזה כיון דגוף הקרבן עדיין כשר לגמרי ואין הפסד לגבוה ורק הבעלים עצמן הם שמפסידים במה שאינו עולה להם לשם חובה ע"כ שפיר מהני מחשבתם משא"כ לפסול הקרבן שפיר לא מהני מחשבת הבעלים כלל ודו"ק ונראה דגם לפי דברינו אלה צ"ל דקאי ראב"י רק אמחשבת שלא לשמה דאילו במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו הרי לא מצינו ענין לא עלה לבעלים לשם חובה ואין למחשבות אלו רק או לפעול פסול ופיגול או שלא לפעול כלום וכנ"ל וע"כ כיון דפסול ופיגול הקרבן א"א לבעלים לפעול מטעמא דא"א אדשא"ש שוב גם המנע העלי' לבעלים לשם חובה אינו נפעל ורק במחשבת שלא לשמה דמצינו זה אזי שפיר מחשבת בעלים שלא לשמה תמיד ואפי' בפסח וחטאת פועלת רק המנע העלי' לבעלים לשם חובה ולא יותר וכנ"ל]:
ובזה ניחא ג"כ הקושי' מסוטה כנ"ל דכיון דא"א למחשבתה רק לפעול המנע העלי' לבעלים לשם חובה וע"כ זה לא שייך כלל במנחת סוטה דכיון דחובת המנחה הוא רק על הבעל ולא עלי' כלל לא שייך לומר דע"י מחשבתה לא תעלה המנחה לבעל לשם חובה דא"א למחשבתה לפעול רק במה שהוא שלה ורק אילו היה גוף הקרבן נפסל ע"י מחשבת בעלים אזי במנחת סוטה נמי הי' החלק שלה במנחה נפסל וממילא הרי המנחה כולה פסולה משא"כ אחרי שבגוף הקרבן אין המחשבה פועלת דבר והיא פועלת רק המנע העלי' לבעלים לשם חובה ע"כ וודאי דלא שייך מחשבה זאת רק למי שהוא בעלים בזה היינו מי שעליו חובת הקרבן ולא שתפעול מחשבת האשה דאין לה אפי' חלק בענין זה דחובת המנחה היא כולה על הבעל ותפעול שלא תעלה לו המנחה לשם חובה דידי' וכמובן:
ועוד נראה דלפי דברינו אלה דהך דבעלים מפגלין לראב"י הכוונה דמחשבת בעלים פועלת המנע העלי' לשם חובה אבל אין הכוונה על פסול הקרבן דא"א אדשא"ש וככל הנ"ל הנה לפי"ז יש לי לומר עוד דהך דבעלים מפגלין לראב"י הוא לגמרי רק בקרבן איש אבל אם בעלת הקרבן אשה אין בכחה לפעול במחשבתה כלום ואפי' לא המנע העלי' לשם חובה וזה עפמ"ש כבר באות מ"ג דלפי מה שנסתפק הפמ"ג בפתיחה כוללת לומר דאין נשים מצות אלשאב"מ כיון דהא דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה נלמד רק מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם ע"כ בעי' מעשה דכי יעשו כתיב ע"ש ודנתי שם דאי נימא כן דאין נשים מצוות אלשאב"מ אזי י"ל דאין למחשבת אשה לפסול בקדשים כלל דכל מה שהמחשבה פועלת גרעון בקדשים הוא רק הואיל והמחשבה איסור מלאו דלא יחשב משא"כ נשים דאין מצוות אלא יחשב דהוא לשאב"מ כמבואר בזבחים (דף כ"ט ע"ב) לכן אין במחשבתה כלום עש"ה בארוכה ואולם הנה עמד לנגדינו שם בזה משנה ערוכה בזבחים (דף ל"א ע"ב) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים כו' לפיכך הן פוסלין במחשבה כו' הרי דגם אשה פוסלת במחשבתה:
ונראה בזה דהנה לשון הגמ' בזבחים (דף כ"ט ע"ב) שם אמר ר' ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב א"ל ר' אשי לר' מרי לשאב"מ הוא וכל לשאב"מ אין לוקין עליו א"ל הא מני ר' יהודה היא דאמר לשאב"מ לוקין עליו והנה בתמורה (דף ב' ע"ב) איתא טעמא דרבי קרא לאשה (בלאו דתמורה ע"ש) הא לא רביי' קרא ה"א כי עבדא תמורה לא לקיא והא"ר יהודה אמר רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה איצטריך מהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדא לא לקיא קמ"ל וברש"י שם יש נוסחא אחרינא בשינויא דגמ' וז"ל ה"ג הנ"מ לאו שיש בו מעשה בהני עונשין שוין זה לזה דכתיב אשר יעשו דמשמע עונשין שיש בהן מעשה כגון חילול שבת ושאר איסורים שיש בהן מעשה אבל לאו שאין בו מעשה כגון תמורה דבדיבורא תליא מילתא אימא לא תילקי קמ"ל עכ"ל והנה דלנוסחת רש"י הנ"ל מבואר דבר זה בגמ' דמקרא דאיש או אשה כי יעשו אין ללמוד רק לאו שיש בו מעשה כיון דכתיב יעשו וכבר העירו בזה:
ואולם עכ"פ לפי האמת דאיתרבאי נשים בלאו דתמורה אף דאין בו מעשה א"כ י"ל דמעתה ילפי' מתמורה גם אכל לאוין שאין בם מעשה דגם נשים חייבות ואולם בתמורה שם (דף ג' ע"א) איתא א"ר אידי בר אבין א"ר עמרם א"ר יצחק א"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם שאעפ"י שלא עשה מעשה חייב ושם (עמוד ב') איתא א"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר משום דבדיבורו עשה מעשה (שנעשה מחולין קדשים) וכבר העירו בזה דר' יוחנן מחולק בזה עם סתמא דגמ' הנ"ל לנוסחת רש"י הנ"ל דסתמא דגמ' ס"ל דתמורה לא חשיב מעשה ור' יוחנן ס"ל דחשוב מעשה דבדיבורי' איתעביד מעשה ולר' יוחנן צ"ל דהא דצריך ריבוי לתמורה לנשים היינו מטעם האחר הנ"ל דה"א דהואיל ואין שוה בכל לא לקיא וכנ"ל] והנה התוס' בחולין (דף ב' ע"ב) ד"ה אנא כתבו דסתמא דגמ' הוא ר' אשי ע"ש:
ולפי"ז הנה תו לק"מ דהא מחשב בקדשים נמי כיון דהקרבן נפסל ע"י המחשבה א"כ הרי ג"כ במחשבתו איתעביד מעשה מה שהקרבן נפסל ונאסר כמובן וא"כ חשוב שפיר מעשה ג"כ לר' יוחנן הנ"ל דומי' דתמורה וע"כ ר' אשי דזבחים (דף כ"ט ע"ב) הנ"ל דאמר דלא יחשב הוא לשאב"מ הנה הוא לטעמי' אזיל דס"ל דגם תמורה אע"ג דבדיבורי' איתעביד מעשה הוא לשאב"מ כיון דסתמא דגמ' הוא ר' אשי וא"כ אחרי דסתמא דגמ' ריש תמורה הנ"ל לנוסחת רש"י הנ"ל סוברת כן א"כ הרי זהו סברת ר' אשי וע"כ ר' אשי לטעמי' גם לא יחשב הוא שפיר לשאב"מ אעפ"י שהקרבן נפסל ע"י המחשבה ואולם לסברת ר' אשי הנ"ל הרי שוב נשים חייבות גם על לשאב"מ מכח הלימוד מתמורה וא"כ הרי גם נשים איתנהו בלאו דלא יחשב וע"כ שוב שפיר מחשבתן פוסלת ג"כ משא"כ לר' יוחנן דתמורה הנ"ל הרי י"ל שפיר דבלשאב"מ אין נשים בכלל דמתמורה אין לימוד דהא תמורה חשוב לדידי' מעשה מטעמא דבדיבורי' איתעביד מעשה והא דמחשבת נשים פוסלת בקדשים וכמשנה זבחים הנ"ל ג"כ ניחא דמחשבה הפוסלת הרי ג"כ חשיב מעשה מפאת דבמחשבתו איתעביד מעשה וע"כ הרי שפיר ג"כ נשים בכלל וכמובן:
ואולם עכ"פ לר' יוחנן מחשבה שאין פוסלת הקרבן רק מונעת העלי' לבעלים לשם חובה לבד אבל גוף הקרבן כשר עדיין א"כ תו הרי לא איתעביד מעשה כלל ע"י המחשבה וכמובן וא"כ שוב אף דגם מחשבה זאת הוא בלאו דלא יחשב דלאו הנ"ל קאי על רל מחשבה שאינה נכונה בקדשים מ"מ נשים עכ"פ תו ליתנהו בלאו הנ"ל לענין זה וא"כ תו מחשבת נשים בכה"ג אין פועלת כלל ואף לא המנע העלי' לבעלים לשם חובה דהדרינן לכללין דכל שאין המחשבה איסור אין פועל כלל דכל פעולת גרעון של המחשבה הוא רק הואיל והמחשבה איסור וכנ"ל [ולפי"ז הך דזבחים לפיכך הן פוסלין במחשבה יסוב לר' יוחנן רק אמחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו ואשלא לשמה בפסח וחטאת דפוסלין הקרבן אבל אשה ועבד שישחטו שאר קרבן במחשבת שלא לשמה יעלה לבעלים לשם חובה ג"כ ואין רחוק לומר כן דאין לזה סתירה משום מקום לכאורה] ולפי"ז י"ל דראב"י דזבחים הנ"ל נמי כסברת ר' יוחנן הנ"ל ס"ל וא"כ אחרי שהקדמנו דהך דבעלים מפגלין לראב"י הוא רק לענין שלא יעלה לבעלים לשם חובה א"כ תו הרי אין לנשים מחשבה זאת כלל וא"כ תו ג"כ לק"מ מסוטה ודו"ק היטב בכ"ז כי כל הדברים עמוקים ומחודדים בס"ד: