גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל
כח
עי"ל לפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה דאע"ג דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ אינו מסירה לגבוה וגם ההבאה למקדש אינו מסירה דחצר אין קונה להקדש כמבואר בתוס' ב"ב (דף ע"ט ע"א) ד"ה ואין וגם נטילת הכהן את הקרבן מן הבעלים הרי אין כוונתו וזכות בו עבור הגבוה רק נוטלו לעשות בו העבודות המצוות ונמצא שאין מסירה לגבוה בקרבן רק בעבודה הראשונה שבו דעבודה שעובדין בו לד' בזה הוא שמוסרין אותו לגבוה והוא הנחשב מסירה לגבוה וכן מבואר בירושלמי נזיר פ"ד ה"ה דאדתנן שם במתני' נזרק עלי' אחד מן הדמים אינו יכול להפר רע"א אפי' נשחטה עלי' אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר [משום הפסד קדשים אמר שם בירושלמי עלה דהך דר"ע מעתה אפי' מחיים (אחר שהופרש הקרבן גם מחיים לא יוכל א עוד משום הפסד קדשים) אינה נמסרת לגבוה אלא בשחיטה (שינויא הוא דמחיים לא חיישי' כ"כ להפסד קדשים שלא יוכל להפר עבורו כיון דעדיין לא היתה שם מסירה לגבוה ורק אחר שחיטה דכבר נמסרו לגבוה בשחיטה יותר יש לחוש לאיבודן ולכן אינו יכול להפר וע' רש"י זבחים (דף כ"א ע"ב) ד"ה איכא בינייהו דמשמע מדבריו דליכא עשה דשימור לשמור קדשים שלא יופסלו ויאבדו רק בקדשים שנתקדשו בכלי שרת ע"ש והארכתי במ"א] כן הוא פי' הירושלמי בפשיטות (ודברי הפני משה שם מוקשים מאד):
ולפי"ז י"ל דמה דבעלים קרוין מקריב ויכולין לפגל משום זה לראב"י היינו רק משום דחובת שחיטה על הבעלים ואפי' כהן ששוחט הוא רק שליח הבעלים וכמ"ש כבר באות ב' וע"כ תמיד השחיטה מתייחסת לבעלים וכיון דהשחיטה היא מסירה לגבוה נמצאו הבעלים מוסרין הקרבן לגבוה ולכן קרוין מקריב מפאת זה משא"כ במנחה דהקמיצה בה במקום השחיטה בבהמה וא"כ ג"כ נמסרת לגבוה רק בקמיצה והקמיצה הרי פסולה בזר ואין הכהן בה שליח הבעלים והוא רק מעשה הכהן לבד ונמצא שהכהן הוא המוסרה לגבוה ואין בה מסירה לגבוה מן הבעלים כלל ולכן לא חשיבי הבעלים מקריב כלל ואין יכולים לפגל: