גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל
יט
עי"ל דהילפותא מקרא דוהקריב המקריב הוא רק דכיון דחזינן דקרי קרא לבעלים מקריב והם אינם עושים מעשה ההקרבה כלל וע"כ צ"ל הכוונה דהכהן המקריב הוא שליח הבעלים ומש"ה קרויין הבעלים מקריב כיון שמקריבים ע"י שלוחן [ואי דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד כו' ז"א דהא גזה"כ היא ועי"ל בפשיטות דלית ליה לראב"י סברא דמי איכא מידי כו' וכסוגיא דנדרים (דף ל"ה ע"ב) עיין תוס' קידושין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה דאמר דכתבו בתירוצם הראשון דסוגיא דנדרים הנ"ל לא בעי למיפשט רק ממשנה כו' וקשה דאכתי ה"ל למיפשט מן הסברא עצמה דמי איכא מידי כו' ואילו היתה הסברא ברורה לסוגיא ההיא הא לא שייך למיבעי כלל דכל ענין איבעיא הרי הוא רק שהסברא מסופקת לב' הצדדין וא"כ ע"כ דלא ברירא הסברא לסוגיא והיא מסופקת בה וא"כ הא שפיר י"ל גם בדעת ראב"י כן דלית ליה סברא דמי איכא מידי כו' וכמובן וז"פ] וע"כ כיון דנלמד מקרא דהכהן המקריב הוא שליח הבעלים לכן ממילא מהני גם מחשבת פיגול של הבעלים דכיון דהכהן שליח הבעלים לכן סתם עשייתו הוא על דעת הבעלים והוי מחשבת הבעלים כאילו חישב הכהן עצמו וראיה לסברא זאת ממ"ש התוס' ישנים יומא (דף מ"ט ע"ב) ד"ה שחט ומת דאפילו למ"ד שחט ומת אין אחר נכנס בדמו משום דכתיב בפר ולא בדמו של פר מכל מקום היינו רק בשחט ומת אבל בנטמא שפיר אחר נכנס בדמו דכיון דהראשון חי והקרבן שלו אין האחר אלא שלוחו של ראשון ופר עצמו קרינן ביה עכ"ל:
וקשה לכאורה ע"ז מש"ס מנחות (דף ט"ז ע"א) במשנה פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ ר' מאיר אומר פיגול וחייבין עליו כרת וחכ"א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר ובגמרא שם אמר רב מחלוקת שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה אבל נתן הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה ד"ה פיגול שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה כו' איתיבי' כו' (מהא דתניא) נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה רמ"א פיגול וחייבין עליו כרת וחכ"א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר קתני מיהא נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ופליגי (רבנן) כו' תרגמא ר' חנינא בב' דיעות (דאחד הקטיר קומץ במחשבה ואח"כ הקטיר חבירו לבונה בשתיקה דליכא למימר ע"ד ראשונה עשה, רש"י) ת"ש דמים הניתנין על מזבח הפנימי כגון מ"ג של יוה"כ וי"א של פר כהן משוח כו' פיגל בין בראשונה ובין בשני' ובין בשלישית רמ"א פיגול וחייבין כו' וחכ"א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר קתני מיהא פיגל בין בראשונה כו' ופליגי וכ"ת ה"נ בשתי דיעות הניחא למ"ד בפר ואפי' בדמו של פר אלא למ"ד בפר ולא בדמו של פר מא"ל עכ"ל הגמ':
וקשה לתי' הנ"ל דאפי' למ"ד בפר ולא בדמו של פר מ"מ בנטמא מודה וא"כ הא אכתי משכחת לה ב' דיעות בנטמא הראשון אחר מתנות בין הבדים ונכנס אחר לתת שאר המתנות ועל כרחך לומר דכיון דמה דנכנס אחר הוא רק משום דהוא שלוחו של ראשון וחשוב כאילו הראשון עצמו העובד וה"ל בפר עצמו ולא בדמו וכנ"ל ע"כ כיון דהוא שלוחו לכן עבודתו על דעתו הוא וע"כ כיון דהראשון פיגל בבין הבדים ולגבי' הא אמרי' דהסתמיות הוא כדעתו הראשונה וכדאמרי' כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה ע"כ גם השני שלוחו עבודתו סתמיות על דעת משלחו זאת היא נעשית וה"ל כאילו פיגל הוא גופי' בכולן ושייך שפיר סברת רב דכל העושה על דעת הראשונה הוא עושה כמו אילו הי' גומר בעצמו כל העבודה כיון שגם האחר הוא שלוחו וא"כ הרי מבואר בזה לסברת הת"י הנ"ל דכהן העובד בשליחות אחר ויש להאחר ההוא מחשבת פיגול מתייחסת המחשבה ההוא לכהן העובד דסתמיות עשייתו הוא על דעת משלחו וע"כ ה"נ ס"ל כזה לראב"י דכיון דהכהן המקריב הוא שליח הבעלים מדקריא קרא לבעלים מקריב והם אינם מקריבים כלל וע"כ דהכהן המקריב הוא שלוחם כנ"ל וע"כ ממילא מתייחסת מחשבת הפיגול דבעלים לכהן עצמו דסתמיות עשייתו הוא ע"ד משלחו ולכן בעלים מפגלין [וע' לקמן אות מ"ג ותמצא הסברת דבר זה עוד לנכון בעזה"י] ולפי"ז אם יחשוב הכהן בפירוש שאינו עובד על דעת משלחו ואף אם הבעלים מחשבין מחשבת פיגול מ"מ אין הוא חפץ במחשבה ההוא ואינו עושה על דעתו בזה א"כ שוב לא יועיל פיגול הבעלים כלל וא"כ במנחת סוטה שפיר הרי הי' הכהן יכול לחשב בפירוש כן ושפיר לא יכלה הסוטה לפגל: