אור ברסלב
גבורות שלמה פרשת שלח

גבורות שלמה· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

פרשת שלח

פרשת בהעלותך

שלח לך אנשים וכו' איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו י"ל דתחלה אמר לשון יחיד שלח לך ומסיים בלשון רבים למטה אבותיו תשלחו וגם מ"ש וישלח אותם משה עפ"י ה' הלא הקב"ה לא הסכים לשליחת המרגלים ומה זה שאמר עפ"י ה' גם יובן מ"ש שלך לך לדעתך אמנם יתורץ עפ"י הצעה קטנה דבאמת הסכים הקב"ה לשליח מרגלים רק לא רצה לשלוח רק שנים יהושע וכלב שהם צדיקים ובודאי לא יוציאו דבה על הארץ והרי יהושע ג"כ לא שלח רק שני אנשים מרגלים אבל ישראל רצו לשלוח נשיא מכל שבט ולזה לא הסכים הקב"ה והנה מיעוט אנשים שנים וז"ש הקב"ה שלח לך אנשים היינו יהושע וכלב שהם יסכימו לדעתך וזה שדייק רש"י לך לדעתך היינו אנשים כמותך שיסכימו לדעתך רק איש אחד למטה אבותיו ר"ל אם רוצים לשלוח מכל שבט זה תשלחו אתם בלי הסכמתי וז"ש וישלח אותם דייקא היינו השנים יהושע וכלב זה הי' עפ"י ה' אבל כולם היינו שאר אנשים ראשי ב"י המה ולא של הקב"ה ודוק היטב (כת"י)

בפסוק דבר אל ב"י ועשו להם ציצית להבין טעם הסמיכות לפ' מקושש ואף למאן דלא דריש סמוכין כאן ודאי י"ל כיון דאמר ועשו להם בוא"ו הוסף והי' ראוי לומר יעשו להם ציצית ולשון ועשו משמע דמוסיף על ענין ראשון וכן דייק האוה"ח והנה חז"ל דרשו הסמיכות לפי דרכם ואף אני אענה חלקי בעזה"י וטרם נבוא אל תוכן הענין נקדים מה די"ל מ"ש ועשו להם ציצית דלהם מיותר והי' די לומר ועשו ציצית על כנפי בגדיהם וחז"ל הרגישו בזה ופירשו לפי דרכם ולדעתי בדרך אגדה דהרשות נתונה לתלמיד לדרוש בע"א נ"ל עפ"מ דנסתפקתי בסה"ח סי' י"א להסוברים מצות א"צ כוונה אם גבי היכי דעשה דוחה ל"ת אי נימא כיון דבעלמא מצות א"א כוונה א"כ גם היכי דהוי באסורא רק דעשה דוחה ל"ת נמי לא בעי כוונה או היכי דהוי דרך איסור רק עשה דוחה ל"ת בזה בעינן כוונה לשם מצוה לכ"ע ע"ש שהארכתי בזה בעזה"י וכעת נראה דזה קמ"ל התורה דעיקר עשה דוחה ל"ת נלמוד מכלאים בציצית כידוע ולכך קמ"ל דאמר ועשו להם אפילו אם יכוונו להם לעצמם ולא לשמו ית' נמי מותרין לעשות כלאים ואף בזה דעשה דוחה ל"ת א"צ כוונה והנה במעשה מקושש י"ל הרבה א' מה לשון וימצאו הול"ל ויראו ובאוה"ח הרגיש בזה גם מ"ש ויהיו ב"י במדבר הוא למותר למה אמר כן וכבר הרגישו בזה המפ' גם לשון איש דמורה לשון חשיבות וצדיק והול"ל וימצאו אחד גם הוא ית' אמר מות יומת האיש והול"ל מות יומת המקושש כמ"ש בפ' אמור מות יומת המקלל גם מ"ש בי לא פורש מה יעשה לו ובפ' אמור אמר ויניחוהו במשמר לפרוש להם ע"פ ה' ורש"י בפ' אמור הרגיש בזה אבל תירוצו א"ל הבנה בשביל דכאן ידעו שחייב מיתה רק דלא ידעו באיזה מיתה ל"ש לומר לפרוש להם ע"פ ה' הרי סוף סוף צריכין פירוש ואם הכוונה דקמ"ל בשינוי לשון שנדעו כי ידעו הדין שחייב מיתה רק שלא ידעו באיזה מיתה מה נ"מ לנו שנדע זה וגם להבין למה לא פירש הכתוב שמו ואם בשביל כבודו אדרבה הרי אחז"ל דבחטא מפורסם ראוי לפרסם חטאו. אך נראה בהקדם מ"ש בחידושי תורה מכבר בשנת תקצ"ב בפסוק ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת וי"ל במ"ש כי תחל לזנות הי' די לומר תזנה ומצורף לזה יתבאר מ"ש בילקוט שם דסמוך לפ' זו אמר והכהן הגדול מאחיו לימד דב"כ שזנתה מעבירין לפניה כ"ג ואומרים לה אם לא היית מזנה היית מוליד כ"ג כ"ז כזה ולפי פשוטו אינו מובן ולמה כל בנות ישראל או בנות כהנים שאינן מזנין אין כולם יולדות כה"ג אך יש שני מיני רשעים יש שחוטא מצד היצה"ר המסיתו כדרך רוב ב"א ויש דעון אביו גרם לו שתי' מחשבתו לרעה כמ"ש דוד המע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ולהכיר בעוה"ז מי החוטא כך ומי כך הוא בסימן זה דהנה החוש מעיד דאיש הולך תמים א"א שמתמימותו תיכף יעשה עברה גדולה כגון חילול שבת או עריות רק אחז"ל כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך וכו' וישעי' הנביא אמר הוי מושכי העון בחבלי השוא ואח"כ כעבותות עגלה חטאה ולכך האדם שנולד תמים רק היצה"ר מחטיאו א"א לעשות ברגע אחד מהיפך להיפך אבל אם כולד בטבע רע מבטן זה יתכן שבפתע פתאום יפרוש לרשעו וז"ש התורה דחז"ל אמרו בסנהדרי מנין שקורין לרשיעא בן צדיקא רשיעא בן רשיעא דכתיב את אביה היא מחללת ולמה יהי' כן ולדברינו מדויק שאמרה תורה ובת כהן כי תחל לזנות שמתחלת בזנות ולא בעבירות קטנית מזה מוכח דנולדה רע מבטן את אביה היא מחללת דגם הוא הי' רשע ולכך קורין לו בר רשיעא ולפ"ז א"ש הילקוט דהנה המנחם עזרי' בע"מ פי' משחז"ל גבי ר"ע וראב"ע דיצאה ב"ק לא שזה גדול מזה אלא זה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו ואם כפשוטו הרי הוא גדול ממנו אם ר"א אינו מעביר על מדותיו לכך פי' הכוונה להיפך שזה ראב"ע אינו מעביר על מדותיו שזה נברא טוב ואינו חידוש אבל ר"ע מעביר על מדותיו שנברא בטבע רע ונעדה צדיק צדיק והוא מעביר על מדותיו שנברא בהם לנך הוא עדיף ע"ש וז"ש הילקוט הנ"ל דודאי כל בנות ישראל כיון שנולדין בטבע טוב אף שאין מזנין מ"מ אין זוכין להוליד כ"ג דאין מעבירין על מדותיהם אבל בת כהן זו שנולדה בטבע רע מדהתחילה בזנות אם היתה כופאת ליצרה והיתה מעבירה על מדותיה היתה יולדת כה"ג כן כתבנו בחידושנו מכבר והזכרתיו כ"פ ובזה נבין כאן דהנה אחז"ל דמקושש לש"ש נתכוין ומה הוי לש"ש אם כוונתו דל"ה יודעין באיזה מיתה א"ז כדאי להפקיר נפשו עבור כך אך י"ל יותר דהוא ע"ד משאחז"ל דמעשה הי' באחד שרכב על הסוס בשבת ותביאוהו לב"ד וסקלוהו לא דהדין כן אלא שהשעה צריכה לכך שהי' פרוצין בעריות כן י"ל אז דהנה ישראל היו במדבר חוטאים פעם אחר פעם ולא עשו כן בארץ רק אחר זמן מרובה כמאמר הכתוב כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם אבל לא מיד ולמה במדבר חטאו כל פעם אך ידוע דהמקום גורם דא"י מקום קדוש ולא הרבו לחטוא אך במדבר שהוא מקום טומאה ומקום שליטת החצונים וגרם להם לחטוא וכיון שישראל הרבו לחטוא בחילול שבת לכן הטיל עליהם אימה ולמגדר מלתא אך מנין ידעינן אם כיוון לש"ש או לחטוא ממה דעד הנה הי' צדיק ופתאום הי' מחלל שבת בע"כ שהי' כוונתו לש"ש והנה חז"ל בהדי הני דבאין בהיסח הדעת מנו חד מהם מציאה דבא בהיסח הדעת וכן הכוונה כאן דאם אדם קל במעשים עשה עבירה גדולה אינו חידוש דידוע שהוא קל ועלול לחטוא אך איש צדיק שעושה עבירה גדולה זה תמהון גדול וזה בא בהיסח הדעת וז"ש הכתוב דמכח ויהיו ב"י במדבר וחטאו כל פעם ולכך וימצאו איש מי שהוא צדיק ולא עלה על לב אדם שיעשה זה כן ובהיסח הדעת מצאו אותו מקושש עצים ולכך י"ל דידעו הדין שמחלל שבת בסקילה אך נסתפקו דמוכח דכיוון לש"ש דעד הנה הי' צדיק ונסתפקו בעבירה נשמה אם ג"כ חייב מיתה אי אזלינן בתר המחשבה או בתר המעשה ולכך אמר ויניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו היינו לו דייקא דדין מחלל שבת ידעו רק לו דכיוון לש"ש לא ידעו אם חייב מיתה או לא ולכך אמר הקב"ה מות יומת האיש אף שהוא צדיק יומת דבתר מעשה אזלינן וא"ש שלא זכר שמו דלא הי' אפשר דלהזכירו בלי שם אביו אין דרך התורה כך דתמיד כשמזכיר איש מזכיר גם שם אביו כמ"ש בנות צלפחד בן חפר וא"כ ה"נ ממ"נ בלא שם אביו לא נדע מי הוא ולהזכיר שם אביו ג"כ אחז"ל בפ"ק דמגילה כל שמזכיר שם אביו ושמו לגנאי בידוע שהוא רשע בן רשע ולא יהי' מוכח דכיוון לש"ש דלמא כיוון לעבירה ומה דבא פתאום לעבירה חמורה דנולד מבטן כן בחטא אביו כבת כהו ושוב לא יהי' מוכח הדין דבעבירה לשמה חייב מיתה לכך לא זכר שמו ושם אביו ומוכח דלאו באביו תליא מילתא והאיך בא לעבירה פתאום בע"כ דהוי לשמה ומוכח דבעבירה לשמה חייב מיתה וא"כ ת"נ בכל דבר יש מעשה ויש מחשבה ואם נימא דמעשה עיקר הוי עבירה לשמה חייב מיתה ובמצוה שלא לשמה דוחה ל"ת דמעשה עיקר אבל אי נימא דמחשבת עיקר ובעבירה לשעה פטור ממיתת ומצות שלא לשמה אינו דוחה ל"ת וכיון דכאן אמר הקב"ה מות יומת האיש דבעבירה לשמה נמי חייב מיתה ומוכח דמעשה עיקר ומדה טובה מרובה ממדת פורעניות א"כ מצוה שלא לשמה מותר אף היכי דעשה דוחה ל"ת לכך אמר ועשו להם ציצית אפילו אם העשי' יהי' להם שלא לשמה נמי דוחה ל"ת דמעשה עיקר ודינא קמ"ל וא"ש בעזה"י:

תוכן העניינים

גבורות שלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה