אור ברסלב

גבורות השם· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]

פרק מז

פרק מו

"ויושע ה' ביום ההוא וגו'" (שמות יד, לא). במדרש (ילקו"ש ח"א רמז רמא), בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד עוזא שר של מצרים ואמר, אומה זו שאתה מוציא ממצרים דין יש לי עליהם. שאמרת (בראשית טו, יג) "כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה*", ועדיין לא עברו ארבע מאות שנה. אמר הקב"ה למיכאל, החזר לו תשובה, ושתק מיכאל. השיב הקב"ה ואמר לעוזא, יש לי ללמד זכות על בני. כלום נתחייבו בני שעבוד אלא בשביל דבור אחד שאמר אברהם (בראשית טו, ח) "במה אדע כי [אירשנה", ואמרתי לו (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי] גר יהיה זרעך [בארץ לא להם]". כלום אמרתי אלא (שם) "בארץ לא להם", וכבר גלוי וידוע כי מיום שנולד יצחק נעשו לגרים. באותה שעה הציל הקב"ה את ישראל מיד מצרים, לכך נאמר (שמות יד, לא) "ויושע ה' ביום ההוא וגו' מיד מצרים".

וביאור ענין זה, כי אין דעת האדם דעת קונו; כי לפי דעת האדם, ואף לפי שכל המלאכים, לא נחשב מה שהיו יושבים בארץ כנען לגרות, כי לא היה להם דבר קשה השייך לגר, כי היו חשובים בארץ כנען. אבל בעיני השם יתברך הוא גרות, כי אי אפשר שלא היה מגיע אליהם דבר מה שבו היו גרים, ואצל השם יתברך נחשב זה גרות. ובודאי אצל האדם לא נחשב גרות רק אם הוא שפל בעיני הכל, כאשר הוא דרך הגר. אבל אצל השם יתברך, שהוא מדקדק כחוט השערה לפי עומק השכל והמשפט, נחשב אף בארץ כנען לגרות. וזהו שאמר הכתוב "ויושע ה' ביום ההוא", כי היו נושעים על ידי השם יתברך, אבל לא לפי דעת האדם. כי לפי דעת האדם ושכל האנושי, לא יקרא 'גרות' רק אם הוא גר גמור. וזה שאמר כי אין משפט השם יתברך משפט האדם. הרי גם כן השעבוד היה להם בדבר קטן מאוד, שאמר אברהם "במה אדע", ואם כן בדבר קטן בא השעבוד. וכל זה בשביל כי הוא יתברך מדקדק במשפטו כחוט השערה.

ובפרק הפרה (ב"ק נ.), מעשה בבתו של רבי נחוניא חופר שיחין ומערות, שנפלה לבור גדול. ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם שלום. שניה, אמר להם שלום. שלישית, אמר להם עלתה. אמרו לה, מי העלך*. אמרה להם זכר של רחלים נזדמן לי, וזקן אחד היה מנהיגו. אמרו לו, נביא אתה. אמר להם, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי; דבר שאותו צדיק מצטער [בו], יכשל בו זרעו. אמר רבי אחא, אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר (תהלים נ, ג) "וסביביו נשערה מאוד", מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. רבי נחוניא אמר מהכא, (תהלים פט, ח) "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו".

וביאור זה, אחר שהיום נחלק לשעות, אין הקב"ה מניח הצדיק בצרה שלש שעות, שלא יהיה מוחזק בצרה. ולפיכך אמר דווקא בשעה שלישית עלתה.

ואמרה שנזדמן לה זכר של רחלים, וזקן אחד מנהיגו. וביאור ענין זה, האיל הוא קשה, כדכתיב (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". ובמדת הדין בא לה התשועה מאת השם יתברך, כי כאשר האדם בצרה, בא התשועה במדת הדין, שהוא קשה. ואמר "זקן אחד מנהיגו", כי הזקן הוא מלא רחמים, כמו שאמרו (מכילתא שמות כ, ב) שנגלה בהר סיני כזקן מלא רחמים. ורצה לומר בודאי במדת הדין בא לה התשועה, אבל הרחמים מנהיגים את הדין, כי מכח הרחמים, שמרחם על מי שהוא בצרה, באה התשועה במדת הדין. וכך דרך האדם, כאשר הוא רואה אחד בצרה, הרחמים מעוררים אותו לפעול בחזקה מאוד. וזהו שאמר "זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו".

ואמר (ב"ק נ.) אף על פי כן מת בנו בצמא. והכא לא אמרינן "דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו" כדלעיל, כי דוקא לענין מכשול אמרינן כך, כי נפילת הבור מכשול הוא. אבל מה שמת בנו בצמא, אין זה מכשול. והתוספות (שם) פירשו שם בענין אחר, אבל פירוש זה נראה.

וקאמר כי "הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה" (ב"ק נ.). פירוש, כי משפט השם יתברך בדקדוק גדול לפי עומק חכמתו. ולפיכך מדקדק עם סביביו, שהם קרובים אל השם יתברך, שמשפטו בדקדוק גדול כחוט השערה. ורבי חנינא למד דבר זה מן (תהלים פט, ח) "ונורא על כל סביביו". כי הוא יתברך, מצד משפטו שהוא בדקדוק גדול, לכך הוא נורא על כל סביביו, כי הם קרובים אל השם יתברך. וכבר אמרנו כי משפטו לכך הוא בדקדוק גדול, שהוא לפי עומק חכמתו. מכל מקום מזה תלמוד כי משפט הגמור הוא אל השם יתברך דוקא, ודבר זה נתבאר בספר באר הגולה באריכות. ולפיכך כמו שהוא יתברך הביא המשפט על אברהם כחוט השערה לפי עומק חכמתו, וכך בעצמו היה מושיע להם הוא יתברך דוקא לפי עומק חכמתו, שנקרא זה 'גירות' אף בארץ כנען*. וזהו שכתיב "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל וגו'". והוא פירוש נכון על פי דקדוק רז"ל.

"וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות יד, לא). במדרש (ילקו"ש ח"א רמז רמא), באותה שעה עמד עוזא לפני הקב"ה ואמר לו, רבונו של עולם, שב עליהם במדת רחמים. עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ואמר לפני הקב"ה, רבונו של עולם, בדבר זה שיעבדו את בניך. מיד חזר הקב"ה והטביען, עד כאן.

ובארו בזה כי לכך כתיב "היד הגדולה", כי לא היו ראוים לרחמים. ואף אם לימד כח שלהם, שהוא שר שלהם, זכות שיהיה מרחם עליהם, לא היו ראוים מצד כי שיעבדו את ישראל בדבר קשה בלי רחמים, והוא בחומר ובלבנים (שמות א, יד), ואין דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט, שכך אמרו במדרש (שמו"ר א, כז) אין מלאכה יותר קשה מן מלאכת הטיט. ולכך לא היו ראוים לרחמים כלל, כמו שלא נמצא אצלם רחמים. וזה "היד הגדולה", כפי מדתם שהיו משעבדים אותם ביד חזקה ובקושי*, לכך נאמר בהם "וירא ישראל את היד הגדולה".

ועוד בארו במדרש (מכילתא שמות יד, לא) "היד הגדולה", מפני שלקו על הים חמשים מכות, לכך נאמר "היד הגדולה".

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא). פירוש, שהיו מאמינים כי הוא יתברך - כל הנמצאים תחת רשותו, ולכך הוא יכול לפעול בהם כרצונו, מאחר שהכל תחת רשותו. והוא יתברך פועל ועושה שליחותו על ידי משה, שהוא שלוחו לעשות בארץ אשר ירצה. וזהו "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". והאמונה הזאת קנו ישראל על ידי קריעת ים סוף, כמו שנתבאר למעלה בפרקים הרבה מאוד כי הים אינו דבר פרטי, כי אין שני ימים בעולם, כמו שיש כמה נהרות. ואם כן היאור פרטי, וכן הירדן דבר פרטי. וידוע כי יש כחות מושלים על דברים פרטיים מה שהוא בחלקם. אבל הים אינו נחשב פרטי, ולפיכך דבר זה מיוחס אל מי שהוא כל יכול, ומושל על הכל. ולכך אמרה רחב (יהושע ב, י) "כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף". הרי כי עיקר הוא קריעת ים סוף, שעל ידו קנו האמונה בה'.

ועוד, כי מה שהיה משנה השם יתברך הים ליבשה, שהוא דבר אל הפכו, בזה נראה כי הוא יתברך בידו הכל, ואין חוץ ממנו. וזה כי כאשר אחד מושל על דבר אחד, הנה אין בידו הכל, רק דבר אחד פרטי. אבל כאשר הוא מושל על דבר והפכו, שהיה משנה המים ליבשה, הרי ברשותו הים, כיון שמשל עליו, ובידו היבשה, כיון שעשה הים יבשה, והרי אין בידו דבר אחד פרטי. וההפכים, במה שהם הפכים, אין להם שייכות זה אל זה כלל, שתאמר שהוא מושל על ענין אחד. רק נראה שהכל ברשותו, ואין חוץ ממנו. ולפיכך הוא יתברך בלבד מושל על ההפכים שהם בעולם. ומכל שכן כאשר נחבר שני הדברים יחד, כמו שהיה השנוי הזה הים ליבשה. שהים אינו דבר פרטי כמו שהתבאר למעלה, שמורה זה כי הכל ברשותו, במה שהיה המופת הזה שהוא כללי, והיה מהפך הים אל הפך שלו, ודבר זה יתבאר בסמוך עוד. ולפיכך אמרה רחב (יהושע ב, י) "כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף וגו'", זכרה המופת הזה, כי זה בעצמו מורה כי בידו הכל ואין חוץ ממנו, ומאחר שבידו הכל אין זולתו, כמו שיתבאר.

ושלשה פעמים נאמר "ויאמינו"; כאשר בא משה לגאול אותם נאמר (שמות ד, לא) "ויאמן העם כי פקד ה' את עמו וכי ראה ענים". ובקריעת ים סוף נאמר (שמות יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ואצל הר סיני נאמר (שמות יט, ט) "הנה אנכי בא אליך בעב הענן למען ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". הרי ג' אמונות שנתבררו ביציאת מצרים.

ודע כי ג' אמונות הם יסוד הדת, וכאשר חס ושלום תפול אחת מהם, תפול הדת בכללה; האחת, הוא ההשגחה, שהוא משגיח בתחתונים, ולא כמו שאומרים המינים (יחזקאל ח, יב) "עזב ה' את הארץ". שאם כן, למה נעבוד אותו, אחר שאין משגיח בתחתונים לפקוד את מעשיהם. האמונה השנית, שהכל הוא ביד ה', ואין דבר חוץ ממנו, וזהו אמונת מציאות השם יתברך. כי בודאי הכל מודים במציאות השם יתברך, רק שלא יאמר שאינו הכל חס ושלום, ויוכל לצאת מרשותו. לכך אמונת מציאות השם יתברך שהוא הכל, ואין דבר חוץ ממנו יתברך. האמונה השלישית, שידבר השם יתברך את האדם, ויתן לו תורה, וזהו אמונת תורה מן השמים.

ולכך כאשר בא משה לגאול אותם, וראה ה' ענים ולא עזב אותם, נאמר (שמות ד, לא) "ויאמינו כי פקד ה' את עמו וכי ראה את ענים", וזהו אמונת ההשגחה. ובקריעת ים סוף נודע להם אמיתת מציאות השם יתברך, שאין דבר יוצא ממנו יתברך, והכל הוא ברשותו וביכלתו, אחר שהיה הוא משנה הים ליבשה, כמו שהתבאר, ולכך נאמר (שמות יד, לא) "ויאמינו בה'". ובמתן תורה כתיב (שמות יט, ט) "וגם בך יאמינו לעולם", הרי אמונה שלישית. והרי ביציאת מצרים רצה השם יתברך להקנות להם כל אמונות אמיתיות, שזהו עיקר המופתים שעשה הקב"ה במצרים כדי שיאמינו כל אמונות אמיתיות.

ויראה לומר כי על אלו שלשה אמונות, שהם יסודי ושרשי הדת, ומי שהוא מפוקפק בדבר מה, ראוי לו ההפסד. אמרו בפרק ב' דעירובין (יט.), אמר רבי ירמיה בר אלעזר, שלשה פתחים יש לגיהנם. אחד במדבר, ואחד בים, ואחד בירושלים. במדבר, דכתיב (במדבר טז, לג) "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה". בים, דכתיב (יונה ב, ג) "מבטן שאול שועתי שמעת קולי". בירושלים, דכתיב (ישעיה לא, ט) "אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים". ותנא דבי רבי ישמעאל, "אשר אור לו בציון" זו גיהנם, "ותנור לו בירושלים" זו פתחה של גיהנם. ותו ליכא, והא איכא, דאמר* רבי מוריין אמר רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה תנא רבה בר מוריין* משום דרבי יוחנן בן זכאי, שתי תמרות יש בגיא בן הנום, ועולה עשן מביניהם, [ו]זו* היא ששנינו 'ציני הר הברזל כשרות', וזו היא פתחה של גיהנם. דלמא היינו דירושלים, עד כאן.

וביאור ענין זה כמו שבארנו, כי ענין מציאות השם יתברך, שהוא יתברך הכל ואין מבלעדו*, נודע להם בקריעת ים סוף, כמו שהתבאר למעלה. ופרעה, אשר אמר מתחלה (שמות ה, ב) "מי ה' אשר אשמע בקולו", נודע לו על ידי קריעת ים סוף באחרונה שמו יתברך. ועל קריעת ים סוף אמר (שמות ט, טז) "ואולם בעבור זאת העמדתיך למען הראותך כחי וגו'", בים סוף, כי בזה נראה אשר ברשותו הכל, ואין דבר חוץ ממנו. ואשר מפקפק במופת אשר נודע בים סוף, הרי שם פתח להכנס לגיהנם.

ולפיכך מביא מקרא זה (יונה ב, ג) "מבטן שאול שועתי". כי יונה, עם כי היה נביא ה', היה ממעט מן כבוד השם יתברך, וכדכתיב (יונה א, ג) "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'", ו"כי מלפני ה' הוא בורח" (שם פסוק י), כאילו היה רוצה לצאת מרשות הקב"ה. ואף על גב דבמדרש אמרו (מכילתא שמות יב, א) הלא כבר נאמר (תהלים קלט, ז-ח) "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים וגו'". וכדכתיב (זכריה ד, י) "עיני ה' משוטטות בכל הארץ". וכתיב (משלי טו, ג) "בכל מקום עיני ה' צופות". וכתיב (עמוס ט, ב) "אם יחתר* בשאול משם ידי תקחם". וכתיב (איוב לד, כב) "אין חושך ואין צלמות להסתר". אלא אמר יונה, אלך חוצה לארץ, שאין השכינה נגלית לשם. משל לעבד שברח מרבו כהן לבית הקברות. אמר, אברח לי לבית הקברות, מקום שאין רבי יכול להלוך. אמר לו רבו, יש לי עבדים כמותך, שנאמר (יונה א, ד) "וה' הטיל רוח סערה אל הים", עד כאן. ואם כן לא היה ממעט מן כבוד השם יתברך. מכל מקום בזה שהיה אומר שיכול לברוח מן השם יתברך, על כל פנים זהו מעוט מן כבוד* השם יתברך חס ושלום, כאילו יש דבר חוץ ממנו יתברך, וכדכתיב (יונה א, י) "מלפני ה' הוא בורח", שהיה סובר שיצא מרשות השם יתברך. ולכך היה ראוי שיהיה נפרע בים, כי בקריעת ים סוף נודע כי אין חוץ ממנו, ואם כן לא יוכל לברוח ממנו יתברך, כמו שהתבאר. ומי שמסופק בזה המופת הוא פתח לגיהנם, כי מכחיש הוא במציאותו יתברך, כמו שהתבאר*.

וכן במדבר, כי מה שנתן השם יתברך התורה במדבר לעיני כל, הוא ראיה ומופת על שהשם יתברך נותן ומצוה התורה, שהרי לעיני כל דיבר עם ישראל, וכדכתיב (שמות יט, ט) "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", "וגם" לרבות כל הנביאים שיבאו אחריך (מכילתא שמות יט, ט). ומי שמסופק בזה יש לו פתח לגיהנם, כי יבא להכחשת תורה מן השמים. ולפיכך מביא קרא (במדבר טז, לג) "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה", כי קרח כאשר ידוע מענינו לא היה מאמין בתורה מן השמים, כ(-י-)ידוע מענין קרח, וכמו שאמרו חכמים (תנחומא קרח אות ב) שאמר קרח 'על דבר זה לא נצטוית'. ועם ששמע מתן תורה, היה מסופק בתורה מן השמים.

ואחת בירושלים, היא השגחת השם יתברך בעולם. ודבר זה נראה מן ירושלים, אשר היה השם יתברך שומר אותה תמיד, וכדכתיב (ישעיה סב, ו) "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים וגו'". וזה שתקנו "פורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים", כי העיר הזאת שומרה הוא השם יתברך תמיד, ו"אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" (תהלים קכז, א). ודבר זה נראה בירושלים כאשר היו עושים רצונו של מקום, היה השם יתברך משגיח על העיר הזאת לשמור אותה. ולפיכך מביא הכתוב לראיה (ישעיה לא, ט) "נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים", דבר זה נאמר על סנחרב, שהבטיח את ישראל שישמור העיר שלא יחריבה סנחרב, ויהיה שומרה. ומי שאינו מאמין בשמירת השם יתברך, שהוא ההשגחה, יש לו שם אור ותנור.

ומקשה והאיכא וכו' (עירובין יט.). פירוש, כי יש אמונה רביעית*, שהשם יתברך משלם לרשע מעשיו לא בעולם הזה, רק אחר המיתה, שאם לא כן, יש רשעים הרבה שמגיע להם כמעשה הצדיקים, אם לא שנאמר שהשם יתברך משלם לרשעים אחר המיתה. לא כמו בני אדם שאין מאמינים כלל בגיהנם, ואין אמונתם רק שיש לנשמה דביקות בשכליים, ואם כן לא יהיה כאן גיהנם כלל. אבל כמו שהמקום שהוא נכבד בארץ, אותו מקום דבק במדריגה העליונה, כמו בית המקדש שהוא נקרא (איכה ב, א) "הדום רגליו" של הקב"ה. ואמרו (מכילתא שמות טו, יז) בית המקדש של מטה מכוון נגד בית המקדש של מעלה. שמזה תראה כי מדריגת המקום וחשיבותו הוא מכוון נגד מקום נכבד וקדוש למעלה. כך יש מקום שהוא הפך, שלפי פחיתותו יש לו דביקות בכח פחות למעלה. והנה מקום זה, שהיה חוץ לירושלים, נקרא "גיא בן הנום", כי לא לחנם נקרא "גיא בן הנום", רק מפני שהיה לו דביקות בגיהנם ממש. ולפיכך היה גיא, שהוא עמוק, כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל בספר יהושע (טו, ח), כי גיא בן הנום שהיה לפני ירושלים, הוא גיא עמוק, דומה לשאול עמוק.

וזה שאמר (עירובין יט.) 'שני תמרות יש בגיא בן הנום, ועולה עשן מביניהם, וזו פתחה של גיהנם'. וביאור זה, כי מפני שהמקום הזה יש לו דביקות בגיהנם, לכך היה מסוגל לגדל בו תמרים. כי אילן התמרה נקרא בשם "תמר" מפני שהוא עולה למעלה כתמרות עשן היוצא מן האש. ואין ספק כי האש שייך לגיהנם, ודבר זה מבואר במקומות הרבה מאוד, שאמרו (תנחומא חיי שרה אות ג) אש של גיהנם. ומה שאמר 'ועולה עשן מביניהם', פירוש כשם שהגיהנם נאמר שיש לו האש בעצמו, כך מקום זה שהוא מקבל כחו מן הגיהנם נאמר שיש לו העשן, שהעשן נמשך מן האש, ואינו אש ממש.

ודע בכל מקום שאמרו 'אש של גיהנם', רצה לומר כי אשר שם מתדבקים הרשעים, יוצא משווי המציאות. ולפיכך שם הוא דין הרשעים, שיצאו מן השווי ומן היושר בעולם הזה, ולכך נדונים בגיהנם, שהוא יוצא מן השווי בחזקו. ולפיכך נקרא 'אש של גיהנם', כי האש הוא כח פועל יוצא מן השווי לגמרי, מתנגד אל האדם. כי האדם יש לו מציאות שוה, לכך מתנגד אליו כח האש, היוצא מן השווי. ולפיכך אמרו 'עולה עשן מביניהם', רצה לומר כי המקום הזה מתיחס אליו העשן, שהוא יציאה מן השווי, רק שאינו בעצמו אש, רצה לומר יציאה מן השווי לגמרי, רק נמשך מן האש, ודבר זה מבואר. ומה שאמר 'שתי תמרות', מפני שבא לומר 'ועולה עשן מביניהם', וזה שייך בשתים דוקא, ולכך נקט 'שתי תמרות יש בגיא בן הנום'. וזו היא פתחה של גיהנם, כי המכחיש בדבר זה, שיאמר שאיך אפשר שיהיה גיהנם לנפש, כמו שהרבה מבני אדם הפילוסופים ימאנו זה, יש לו שם פתחה של גיהנם.

ומשני (עירובין יט.) 'דלמא ההיא דירושלים', כלומר שהכל הוא פתח אחד. שאם הוא יתברך משגיח בבני אדם ובמעשיהם, ואינו עוזב אותם, אם כן בודאי הוא משלם להם גמולם גם כן. שאין סברא לומר שיהיה הוא יתברך רואה מעשיהם ומשגיח, ולא יפקוד על חטאם. והרי אנו רואים כי יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ואם הוא מאמין בודאי שהוא יתברך משגיח בבני אדם, אי אפשר שלא יאמין שלא יהיה לרשעים גמולם אחר המיתה, שאם כן לא היה נפרע הרשע על מעשיו. ולכך מן ההשגחה נמשך השכר והעונש, ואי אפשר לומר שהכל הוא בעולם הזה, ולכך מוכרח לומר שיש עונש אחר מיתה בגיהנם. ועם כי באמת כי מאמר הזה יש לו עוד סוד נסתר ונפלא מאוד, מכל מקום פירוש זה נכון ומקובל כאשר תעיין בו.

וכנגד אלו שלש אמונות, שהם שרשים ויסוד לדת, צוה השם יתברך בשלשה רגלים (שמות כג, יד). ונקראים "רגלים" על שם שהם רגלי הדת, שעומד עליהם הדת. כי חג הפסח בו נודע שהוא יתברך כל יכול על ידי אותות ומופתים, עד קריעת ים סוף שהיה בשביעי של פסח (רש"י שמות יד, ה), ובו נודע בבירור שהכל ביכלתו, ואין חוץ ממנו. וחג השבועות, בו נודע נתינת התורה. וחג הסוכות, שהושיב אותם בענני כבוד בשמירתו, וזה מורה על ההשגחה והשמירה שהיה עליהם, ולא עזב אותם, שהושיב אותם בסכות, שהיא השמירה. וכמו שאנו אומרים "פורס סכת שלום עלינו* ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים". ובחג הסוכות היו מקריבין שבעים פרים (במדבר כט, יג-לב), נגד שבעים אומות, ויום השמיני פר אחד (שם פסוק לו), נגד אומה יחידה (סוכה נה:). לכך פר אחד באחרונה, כי אחר שיעברו האומות*, יהיו נשארים ישראל. וכל זמן ששבעים אומות בעולם, אז צריך סוכה ושמירה. וכאשר יעברו שבעים אומות העולם*, אז אין כאן סוכה, כי אין צריך עוד סוכה ושמירה כאשר אין אומות עוד מושלים, ודי בזה.

"אז ישיר וגו'" (שמות טו, א). במדרש, מהו "אז". עשה הקב"ה לדורו של אנוש היבשה ים, שנאמר (בראשית ד, כו) "אז הוחל לקרא בשם ה'". ולנו עשה הים יבשה, ב"אז" אנו מקלסים אותו. דבר אחר, למה ב"אז". אמר משה ב"אז" קראתי תגר לפני הקב"ה, שנאמר (שמות ה, כג) "ומאז באתי אל פרעה". בלשון שסרחתי, בלשון זה אני מתקן ואקלס אותך. דבר אחר, "אז" אל"ף אחד זיי"ן* שבעה, הרי שמונה, בזכות המילה שנתנה לשמונה נקרע הים, ב"אז" אנו נקלס. אמר רבי לוי, "לגוזר ים סוף לגזרים" (תהלים קלו, יג), שכן בלשון ארמי קורין למהולין 'גזורין', בזכות המילה נקרע הים, עד כאן.

כבר אמרנו למעלה כי מה שהיה הוא יתברך משנה דבר אל דבר הפכו מורה זה על שהוא יתברך הכל ביכלתו, כמו שהתבאר. ואחר שהכל הוא ברשותו יתברך, הוא אחד ואין זולתו. וזה כי הכחות הפרטים אין בידם רק דבר אחד פרטי, כמו שהוא פרטי. כמו שתאמר כי מיכאל ממונה על מים, וגבריאל על אש. ומפני כי מיכאל ממונה על דבר אחד פרטי, אין יכול לשנות המים לדבר שאינו ברשותו ובממשלתו. ובפרט דבר כזה, שהוא יסוד המים, בריאה כללית. כי מן המים הפרטיים אין ראיה, כי הפוך נהר אחד ליבשה, לא היה מורה זה על שהוא מושל על שני הפכים, כי המים הפרטיים אין ראוי שיקרא בשם 'מים' סתם, רק 'נהר' נקרא, ואינו 'מים' סתם. רק הים, שהוא יסוד המים, כמו שאמרנו פעמים הרבה. וזה הוא שנוי מים עצמם, שאין בטבע המים להיות יבשה, והם נהפכו אל היבשה. ודבר זה מורה שבידו וביכלתו הכל. ומאחר שהוא הכל, שהרי ברשותו הכל, אין עוד שני.

ולפיכך דור אנוש שעשה להם מן היבשה ים, נאמר "אז הוחל", וזה כי לשון "אז" מורה על העתה המיוחד, שאין בה חלוק זמן כלל. ולפיכך כאשר עשה מן היבשה ים, היה מורה זה על אחדותו יתברך, ולכך נאמר "אז הוחל לקרא בשם ה'". שמפני שהם היו מחללים אחדותו יתברך, שהיו עובדים עבודה זרה, כי דורו של אנוש התחילו בעבודה זרה, ולפיכך עשה להם מן היבשה ים, להודיע אחדותו, שכל אשר מושל על דבר והפכו בזה נראה שהוא אחד ואין כאן זולתו. ועתה הודיע שהוא יתברך אחד, והכל ברשותו, ועשה להם נס לעשות מן הים יבשה. ולכך ראוי לקלס אותו בזאת המלה, שזאת המלה של "אז" בעצמו יש בה האחדות, שהיא העתה שאינה מחולקת.

וכן גם* כן כתיבת המלה מורה אחדות. מפני שהאל"ף הוא אחד, רוכב על שבעה, כי השבעה רבוי החלקים בכל מקום. וכאשר רוצה להזכיר הרבוי, מזכיר אותו במספר שבעה, כמו (דברים כח, ז) "בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו מפניך", וזה נזכר פעמים הרבה, כי הרבוי המחולק נזכר בשבעה, וכאשר רוצה לומר כי הוא יתברך אחד מושל על החלקים כולם, מזכיר מספר "אז", שהוא יתברך אחד רוכב על שבעה. וכך אמרו במדרש, מהו "אז", אחד רוכב על שבעה.

ופירשו עוד למה ב"אז", מפני שאמר משה כי בלשון זה חטא, שאמר (שמות ה, כג) "ומאז באתי לדבר בשמך". כי משה היה דבק במדה העליונה הזאת, כמו שיתבאר עוד. ומפני גודל המדריגה הזאת ומעלתה, היה טועה משה במדה זאת, לפי גודל ההשגה בה. וזה שאמר "ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה", כי היה סובר כי ממדה זאת בא הרע להם. ועתה היה מקלס אותו ב"אז", נתן שבח לאותו המדה העליונה, שעשה נסים ונפלאות עמהם. ובזה היה מתקן משה את אשר חטא, והיה טועה לפי גודל ההשגה במדה זאת.

ועוד אמר בזכות המילה נקרע הים. באור ענין זה כמו שאמרנו למעלה כי קריעת ים סוף אינו טבעי, והיה גובר השם יתברך על הטבע, עד שנקרע הים. ומפני שכל אשר נברא בששת ימי בראשית הוא טבעי, ודבר שאינו טבעי הוא על שבעת ימי בראשית. ולכך המילה ביום השמיני, כי בדרך הטבע אין ראוי המילה, שהרי נולד האדם בערלה, והמילה היא על הטבע. ומפני שיש בישראל מדריגה זאת שאינם טבעיים, שהרי יש בהם המילה, ולכך נקרע ים הטבע בשביל זכות המילה שאינה טבעית, ודבר זה נתבאר למעלה גם כן. ולפיכך מלת "אז", שמספרו שמונה, לומר שנקרע הים במדריגה שהיא על הטבע, שהיא על שבעת ימי בראשית. וזה "אז", שהאל"ף שהיא מדריגה שאינה טבעית, הוא על שבעת ימי הטבע. ודבר זה מבואר.

ועוד במכילתא (שמות טו, א), יש "אז" לשעבר, ויש "אז" לעתיד לבא; (בראשית ד, כו) "אז הוחל לקרא בשם ה'", (שמות ד, כו) "אז אמרה חתן דמים למולות", (שמות טו, א) "אז ישיר משה", (במדבר כא, יז) "אז ישיר ישראל", (יהושע י, יב) "אז ידבר יהושע", (דהי"א טו, ב) "אז אמר דוד", (מ"א ח, יב) "אז אמר שלמה", הרי אלו לשעבר. ויש "אז" לעתיד; (ישעיה ס, ה) "אז תראי ונהרת", (ישעיה נח, ח) "אז יבקע כשחר אורך", (ישעיה לה, ו) "אז ידלג כאיל", (שם פסוק ה) "אז תפקחנה", (ירמיה לא, יב) "אז תשמח בתולה במחול", (תהלים קכו, ב) "אז ימלא שחוק פינו", (שם) "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה", הרי אלו לעתיד לבא, עד כאן.

ודבר זה מבאר לך מה שנתבאר למעלה כי מלת "אז" בא על העתה, שהוא נבדל מן הזמן, ולפיכך בא המלה הזאת לעבר ולעתיד. כי אם היה מלת "אז" בא על זמן, הזמן הוא עבר או עתיד, והעבר כבר היה, והעתיד עדיין לא היה, ואין זה כזה, לא היה אפשר שיבא מלת "אז" על העבר והעתיד. אבל כיון שמלת "אז" באה על העתה, שהוא נבדל מן הזמן, ולפיכך באה מלת "אז" על העבר והעתיד כאחד. ופירוש זה ברור, ודברים אלו מופלגים מאוד בחכמה. ובשביל כך היה ראוי לשבח את הקב"ה במלת "אז", לפי שהזמן בודאי מחולק, כמו שידוע מענין הזמן. ומאחר שמלת "אז" בא על דבר שאינו זמן, והוא העתה, אם כן אין בו חלוק, וראוי בו לשבח הקב"ה שהוא אחד מבלי חלוק.

ובמדרש אלה הדברים רבה, רבנן אמרי, כל פרקמטיא של משה לא היתה אלא ב"אז"; הצלת נפשו ב"אז", (שמות ד, כו) "וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות". קנטורו ב"אז", (שמות ה, כג) "ומאז באתי אל פרעה". שירתו ב"אז", (שמות טו, א) "אז* ישיר". הפרשת ערים ב"אז", (דברים ד, מא) "אז יבדיל משה שלש ערים", עד כאן.

וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי משה בפרט היה נבדל מן העולם הגשמי, ולפיכך נקרא (דברים לג, א) "איש האלקים". ולפיכך כל פרקמטיא של משה היה ב"אז". כי מלת "אז" מורה על המדריגה האלקית למעלה מן הזמן. ומפני שהיה מדריגת משה נבדל מן הטבע, והיה אלקי, תמיד מזכיר מלת "אז", כי זה הוא מדריגתו אשר היה דבק בה משה. כי כאשר תתבונן במדריגת משה תמצא בו שלא היה אדם טבעי שהוא תחת הזמן. שכן תמצא שעמד ארבעים יום בלא אכילה ושתיה (שמות לד, כח), ולא כהתה עינו ולא נס ליחו (דברים לד, ז). והיה מסתכל באספקלריא המאירה (יבמות מט:), ולא היה מונע לו מן החמרי העכור מלהסתכל באספקלריא המאירה, וכמו שפירשנו למעלה אצל (שמות ב, ב) "ותרא אותו כי טוב". הרי כל מדריגת משה שהיה אלקי, ולא היה טבעי, ולפיכך כל פרקמטיא של משה ב"אז", כמו שהתבאר.

ובמדרש עוד בשעה שאמרו ישראל (שמות טו, א) "אז ישיר", לבש הקב"ה חלוק של תפארת שהיו חקוקים עליו כל "אז" שבתורה; (ירמיה לא, יב) "אז תשמח בתולה במחול", (ישעיה לה, ו) "אז ידלג כאיל פסח", (שם פסוק ה) "אז תפקחנה עיני עורים", (יהושע י, יב) "אז ידבר יהושע", (ישעיה ס, ה) "אז תראי ונהרת", "את* ה' האמרת וה' האמירך היום" (דברים כו, יז-יח). וכיון שחטאו, חזר וקרעו. ועתיד הקב"ה להחזירו, שנאמר (תהלים קכו, ב) "אז ימלא שחוק פינו", עד כאן. פירוש זה תמצא מבואר בסוף הלל עיין שם. הרי נתבאר לך מלת "אז" על דעת חכמי התורה ויודעי בינה.

ובמלת "ישיר" פירשו ז"ל (סנהדרין צא:) "שר" לא נאמר, אלא "ישיר", מכאן לתחית המתים מן התורה. וביאור זה, כי האדם יקנה על ידי המעשים מדריגה עליונה. ואין תכלית המדריגה אשר יקנה האדם בעולם הזה, רק לתחית המתים, שאז יהיה גמר ותכלית מדריגת האדם. ולפיכך כתיב "אז ישיר", ולא כתיב "אז שר", כי השירה הזאת מדריגתה ומעלתה אשר קנו הוא לעתיד. ולפיכך לא נאמר "אז שר", שהיה משמע המדריגה אשר הגיעו לה בשירה הזאת הוא בעולם הזה בלבד, ואין הדבר הזה כך, אבל תכלית המדריגה אשר הגיעו לה הוא בעולם הבא. ולפיכך נאמר "אז ישיר", לומר כי השירה הזאת תכלית המדריגה שקנו על ידה לעתיד. כמו האדם עצמו, שהוא נברא בעולם הזה, ותכלית מדריגתו אינו רק בעולם הבא, כך השירה הזאת אין המדריגה הזאת בעולם הזה בלבד, רק לתחית המתים גם כן, וזה "אז ישיר". והוא ראיה אמיתית ברורה על תחית המתים, כאשר תבין דברים אלו.

"משה ובני ישראל" (שמות טו, א). הזכיר "משה" בפני עצמו ו"ישראל" בפני עצמו. ודבר זה כי השירה מורה על אמיתת מדריגת של בעל השירה, וכמו שיתבאר בסמוך. ומדריגת משה שהיה נבדל במעלתו מכל ישראל, ולא היה נכלל עמהם, כמו שהתבאר למעלה פעמים הרבה, ולכך לא נשא אשה מבנות ישראל. ואין משה אדם פרטי כמו שאר אנשים בישראל שהם פרטיים, כיון שלא היה נכלל בתוך כלל ישראל. ולפיכך היה שקול נגד כל ישראל (מכילתא שמות יח, א). ולכך זכר "משה" בפני עצמו ו"ישראל" בפני עצמם*, ודבר זה מבואר.

ובמסכת סוטה (ל:), דרש רבי עקיבא, בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה. כיצד אמרו שירה, כגדול המקרא את ההלל, והם עונים אחריו ראשי פרקים; משה אמר (שמות טו, א) "אשירה לה'", והם אומרים "אשירה לה'". משה אמר (שם) "כי גאה גאה", והם עונים אחריו "אשירה לה'"*. רבי אליעזר אומר, כקטן המקרא כו'; משה [אמר] "אשירה לה'" כו'. משה אמר "כי גאה גאה", והם אמרו "כי גאה גאה". רבי נחמיה* אומר, כסופר הפורס שמע בבית הכנסת*, שהוא פותח תחלה, והם עונים אחריו*, עד כאן.

וביאור ענין זה, כי השירה הזאת היא מורה על מדריגת מעלתם, כי השירה הוא לפי מדריגת הנמצא. וזה כי ענין השירה, כי העלול אשר נמצא מן העלה, משתוקק אל עלתו אשר הוא בא ונמצא ממנו, ולכך משתוקק אל עלתו אשר בראו. ודבר זה כאשר הוא עלול ונברא בעצם, רצה לומר שהוא עלול בעבור עצמו, ואינו בריאה שנברא בשביל דבר זולתו. שאם לא נברא מצד עצמו, רק כדי לשמש זולתו, כמו הבעלי חיים שאינם מדברים, כיון שאינו עלול בעצם, שהם נבראים בשביל האדם, אין עליו שם עלול שיהיה משתוקק אל העלה, שלא נברא מצד עצמו. ולפיכך אין ראוי לומר שירה רק ישראל, מה שהם נקראים "בנים" אל השם יתברך (דברים יד, א), והם עלולים בעצם ממנו. לא כמו האומות*, שהם נבראים בשביל ישראל. אבל ישראל נקראו "בנים" ועלולים מן השם יתברך, ועלול כזה משתוקק אל העלה. וזהו השירה, שהוא השתוקקות העלול אל העלה. ומזה תראה כי כל אשר יותר עיקר בעולם הוא ראוי יותר אל השירה.

ולפיכך סבר רבי עקיבא שאין סברא לומר כי ישראל אמרו כל השירה עם משה, כי הבדל מדריגתם עושה הבדל ביניהם. ודוקא משה אמר כל השירה, לא ישראל, כי אין מדריגתם שוים במציאות. ולפיכך היו מחולקים בשירה; משה אמר כל השירה, וישראל ראשי פרקים, שזהו שירה מה, דבר* שהוא עיקר השירה, דהיינו ראשי פרקים, אבל לא הכל.

ורבי אליעזר* סבר שזה אין סברא שלא יהיו ישראל אומרים כל השירה. שאף אם הבדל יש במדריגתם, מכל מקום אין ראוי לומר שלא יאמרו ישראל השירה כולה. רק כי משה היה אומר, וישראל עונין אחריו, כי על ידי משה קנו ישראל מדריגתם, וכיון שקנו על ידי משה מדריגתם, היו אומרים שירה על ידי משה. ומכל מקום אמרו ישראל כל השירה.

ורבי נחמיה סבר כי כלם ביחד אמרו שירה, ולא היו אומרים שירה על ידי משה, שאם כן היה זה חסרון למדריגת ישראל, שלא היו ראוים לשירה כי אם על ידי משה, ודבר זה אין ראוי. רק כי כלם ביחד אמרו שירה, כי השירה היא גם כן מצד מדריגת ישראל, ולא היה זה על ידי משה בלבד. ואם כי משה התחיל בשירה, מכל מקום היה השירה הזאת מצד מדריגת ישראל גם כן. והבן הדברים האלו מאוד.

עוד שם (סוטה ל:), דרש רבי יוסי הגלילי, בשעה שעלו מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה. [וכיצד אמרו שירה], עולל מוטל על ברכי אמו, ותינוק יונק משדי אמו. כיון שראו שכינה, עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו (שמות טו, ב) "זה אלי ואנוהו", שנאמר (תהלים ח, ג) "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז". היה רבי מאיר אומר, אפילו עוברים שבמעי אמן היו אומרים שירה, שנאמר (תהלים סח, כז) "במקהלות ברכו אלקים ממקור ישראל", עד כאן.

רצו בזה כמו שאמרנו למעלה, כי השירה הוא מצד העלול אשר הוא משתוקק הדביקות בעלתו אשר הוא בא ממנו, כי כל עלול הוא משתוקק אל עלתו. ולפיכך סבר רבי יוסי הגלילי כי הקטן אשר הוא עלול מן האם, והיה דבק באמו, או התינוק שהיה פונה אל דבר שהוא לו סבה מקיימת, שהוא היניקה, ויונק משדי אמו, כאשר ראה השכינה, הוא העלה באמת, היה מניח הסבה והעלה הגשמית, ופונה אל עלתו, שהוא עלה באמת, כי כל הדברים פונים אל העלה שלהם. כלל הדבר אשר רצו בזה, כי כל כך היה מדריגתם, עד שהיו כולם פונים אל העלה ודביקים* בה, וזהו ענין השירה. כי אין אתה צריך לומר השירה הזאת של התינוק שירה בפה ובדבור, כמו שמבינים בני אדם, רק כי היה מדריגת ישראל כל כך, עד שהיו כלם כאחד דביקים בעלה ראשונה, מסולקים מן החמרי.

וכן לרבי מאיר מה שאמר (סוטה ל:) "אף עוברים שבמעי אמם אמרו שירה". כל זה הוא התדבקות העלול* בעלה, וזהו השירה שאמרו ישראל. כי כבר אמרנו כי השירה היא השתוקקות אשר הוא עלול אל העלה מצד שהוא עלתו. ולפיכך אף העוברים, שהם עלולים, אף בבטן אמם יש אל הבריאה של ישראל השתוקקות מצד הבריאה עצמה* אל השם יתברך, וכמו שאמר הכתוב (ירמיה א, ה) "בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'", כי יש להם מצד עצם הבריאה חבור ודביקות אל השם יתברך, אף בבטן אמם. ומה שהביא לראיה (תהלים סח, כז) "ברכו ה' ממקור ישראל", פירוש פשוטו כך הוא, כי הברכה היא לישראל אל השם יתברך מתחלת ישראל, דזה נקרא "ברכו ה' ממקור ישראל". ולא שתהיה הברכה אל השם יתברך מן* הגדולים בלבד, רק מן התחלת ישראל, כולל הגדולים והקטנים. ומפני שלא נאמר "ברכו ה' מראשית* ישראל", וכתב "ממקור", דרשו שרמז הכתוב כי המקור, שהוא התחלה לגמרי, דהיינו אפילו עובר שהוא במעי אמו, דזה הוא התחלה לגמרי, "ברכו ה'". כי כלם ביחד הם דבקים בו יתברך, כי עצם הבריאה של ישראל יש להם דביקות בו יתברך. והבן הדברים האלו מאוד, כי אי אפשר לפרש יותר.

"אשירה לה' כי גאה" (שמות טו, א). אמרו במכלתא (שם) מלך בשר ודם משבחין אותו ואין בו, אבל כל השבחים שאתם משבחים* אותו, יש לו, כמו שמבאר שם. פירוש, כי לכך כתב "אשירה לה'", ולא התחיל לומר "ה' גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים", ואמר "אשירה לה'", כלומר "אשירה" מה שאני רוצה לשבח, ונמצא בו יתברך.

"כי גאה גאה". בפרק אין דורשין (חגיגה יג:), מה דכתיב "שירו לה' כי גאה גאה", שירו למי שמתגאה על גאים. ארבעה גאים בעולם; אריה בחיות, שור בבהמות*, ונשר בעופות, ואדם גאה על כולם. נטלן הקב"ה וקבען בכסא הכבוד, שמתגאה על הגאים, עד כאן.

ביאור* זה, כי המעלות נחלקים לארבע חלקים; האחד הוא החכמה, והשני הוא הגבורה, השלישי הוא העושר, הרביעי הכבוד. וכולם זכרם בן זומא באמרו (אבות פ"ד מ"א) "איזה חכם, איזה גבור, איזה עשיר, איזה מכובד". ואלו ארבע* דברים חלק השם יתברך לברואיו; חלק מדת החכמה לאדם, שאין חכמה בתחתונים כי אם לאדם. וחלק מדת הגבורה לארי.

וחלק מדת העושר לשור. כי אל תאמר כי העושר הוא הכסף והזהב, רק מעלת העושר שהוא נותן לאדם קיום וחוזק, וזה שאמרו במדרש (פסחים קיט.) "את כל היקום אשר ברגליהם" (דברים יא, ו), זהו הממון אשר מעמיד האדם על רגליו, ונותן לו חוזק. ומפני כי השור יש לו חוזק ביותר ממה שיש לכל שאר בעלי חיים, ואם שיש לארי כח וטורף הכל, אין זה מדת החוזק והקיום, כי הקיום הוא מדה אחרת לגמרי. ולפיכך השור בעל עבודה רבה, וזהו מורה על החוזק, ויש לו קיום, שיכול לעמוד במלאכה קשה. והעושר הוא נותן לאדם חוזק וקיום, לא גבורה. ודבר זה מבואר על פי החכמה גם כן, כאשר ידוע כי "פני השור מן השמאל" (יחזקאל א, י), וזה צד צפון שנקרא שמאל, ודרום ימין. ואמרו חכמים (ב"ב כה:) "הרוצה להעשיר, יצפין", ובדבר זה אין ספק.

וחלק מדת הכבוד לנשר, כי אין מדת הכבוד רק התרוממות, שהוא מתרומם. ואין בעל חי יותר מתרומם מן הנשר, אשר "דרך הנשר בשמים" (משלי ל, יט). ואתה אל תאמר כי אין ענין התרוממות בשוה; כי התרוממות זה הוא עפיפה לפרוח למעלה, וענין* התרוממות הוא זולת זה. הלא אם חכמת תדע כי מדת התרוממות אחד הוא, והכל נכלל בשם 'התרוממות'. כי שאר הנבראים דרך שפלות על הארץ, ודרך הנשר למעלה, דרך כבוד ביותר. וזהו הכבוד בעצמו שיש לו משאר הנבראים, ודברים אלו ברורים מאוד.

והנה אלו ארבע דברים, ארבע מדריגות עליונות, חלק השם יתברך לנמצאים, כי אין ראוי לשום בריה שיהיה לו יותר ממדריגה אחת. והאדם מתגאה על כלם (חגיגה יג:), כי האדם גאותו שהוא שכלי, וגאוה זאת על שאר המעלות*, והוא יתברך מתגדל על כל, וזהו "כי גאה גאה". ורצה בזה שאין דבר יוצא מן השם יתברך עד שלא יהיה תחת רשותו. ואם שיש נבראים שיש להם הגאוה בדבר מה, הרי הכל תחת הקב"ה, כי הוא מתגאה על הכל.

ולפיכך "סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, א). אמר "סוס ורוכבו", רצה לומר אף אשר יש לו ההתנשאות, וזה "סוס ורוכבו", כי הרוכב על הסוס מתגאה ומתנשא על הסוס, כמו שאמרו חכמים (שבת קנב.) 'דעל סוס מלך'. והוא יתברך היה מתנשא עליהם, ו"רמה בים". והרמז בזה על שר של מצרים, נקרא "רוכבו", ומצרים הם הסוס אליו נחשבים, והוא יתברך היה מתנשא על השר. וזה אמרם במכילתא "רמה בים", כיון שראה ישראל שרה של מלכות נופלת*, התחילו נותנים שירה, לכך נאמר "רמה". פירוש, "רמה" משמע כמו מי שמרים את אחד וזורקו, ואילו המצרים עצמם* היו נופלים ויורדים לים, ולא נקרא זה "רמה". אבל "רמה" מורה שהגביה* אותו בכחו ורמה אותו בים, וזה נאמר על שר של מלכות*. ועליו נאמר "כי גאה גאה סוס ורוכבו", שהשר הוא מתנשא עליהם, והוא יתברך היה מתנשא וגאה עליהם.

"עזי וזמרת יה" (שמות טו, ב). במכלתא (שם) אין "עזי" אלא תורה, שנאמר (תהלים כט, יא) "ה' עוז לעמו יתן". דבר אחר, אין "עזי" אלא מלכות, שנאמר (תהלים כא, ב) "ה' בעזך ישמח מלך". דבר אחר, אין "עזי" אלא תוקף, שנאמר (ירמיה טז, יט) "ה' עזי ומעזי". דבר אחר, עוזר ומסמך אתה לכל באי עולם, אבל לי ביותר, עד כאן.

וביאור זה, כי ישראל יש להם התוקף מצד התורה, שהיא שכל, שהשכל יש לו חוזק, כי הדבר שהוא גשמי הוא חלש, שהוא מתפעל, אבל החוזק הוא לשכלי, שאינו מתפעל. ולפיכך התורה תקרא "עוז", והוא עוז ישראל.

דבר אחר, אין "עוז" אלא מלכות. כי יש לישראל עוז מצד כח המלכות, שיש למלכות של ישראל בפרט כח אלקי, ולכך היו נמשחים בשמן הקודש (הוריות יא.), כי כח מלכות ישראל יש לו מדריגה אלקית. וזהו חזקם*, כי כל מלכות יש לו חוזק, וזה יותר.

דבר אחר, אין "עוז" אלא תוקף. רצה לומר, כי מצד ישראל בעצמם יש להם חוזק ותוקף, מצד כי הם אומה שלימה קדושה, וזהו חוזק האומה מצד עצמם. דבר אחר, "סומך אתה לי וכו'", כלומר שיש חוזק לישראל מצד השם יתברך, שהוא חזקם ותקפם.

ויש לדעת כי באדם הפרטי שלשה דברים; האחד השכל, והשני הנפש, והשלישי גוף האדם עצמו, וכל אחד מהם הוא חוזק מציאות האדם וכלל ישראל, שהם דומים לאיש אחד פרטי, כמו שהתבאר כמה פעמים. התורה נגד השכל, כי התורה היא שכל כלל ישראל. והמלכות בישראל נגד הנפש, שהוא* כמו המלך שמנהיג העם, כמו שהנפש הוא מנהיג אברי האדם, וכך* המלך מנהיג העם, שהם אברי האדם. והעם בעצמו נגד הגוף עצמו. ובמלת "עוז" נרמזו שלשתן, כי כל אחד ואחד עוז ישראל, כמו שבאדם כל אחד ואחד הוא נותן מציאותו וקיומו, והבן זה היטב.

"ויהי לי לישועה" (שמות טו, ב). 'היה לי לישועה' לא נאמר, אלא "ויהי לי לישועה", היה ויהי.

"זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב). בפרק רבי אליעזר דמילה* (שבת קלג:), תניא, "זה אלי ואנוהו", התנאה לפניו במצות; עשה לך תורה נאה, סוכה נאה וכו'. בארו בזה, כי איך אפשר להנוות את קונו שיאמר "זה אלי ואנוהו". אלא כאשר האדם מהודר במצות האלקיות, בזה נודע בעולם כי הוא יתברך מהודר, שמן המהודר יבא הדור. והמצוה היא מצוה אלקית* מן השם יתברך, ולכך על ידי הדור מצוה נודע הדורו. וזה פירוש "ואנוהו", שיהיה נראה נוי שלו בעולמו. ולא שיהיה פירושו שיתן האדם נוי אל הקב"ה, כי דבר זה אי אפשר, רק שנודע נוי שלו בעולמו. כלל הדבר, פירוש "זה אלי ואנוהו", שעל ידי ישראל נראה נוי שלו בעולמו, כמו שאמרנו.

תוכן העניינים

גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה