אור ברסלב
בשמים ראש סימן ס

בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ

סימן ס

סימן נט

לכבוד ידידי ה"ה הרב החריף וכו' כש"ת מוה' יוסף מרדכי הלוי ני' אבד"ק אולאשקוויץ:

יסלח לי כבודו אשר עצרתי עד כה מלענות לו כי כאשר ידע כבודו כי טרוד אנכי כעת בעסק הוצאת חבורי השו"ת לאור וכי רוב חבורי זה כמעט חברתי ואספתי בקיץ ההוא ועלי הי' כל המלאכה המרובה כתובה וערוכה לגמור ואין עוזר לי ולכן נתתי את לבי להרבה ענינים אשר בהם נשאתי ונתתי ומחשבותי היו נעים עמם מקדם ולא יכלתי לקרא דרור וחופש לנפשי לפנות מהמה עד אם עשיתי כאשר הי' עם לבבי ואשימם בספר וכתוב ואחר אשיב אל דברו דבר השאלה אשר ראיתי כתב אלי כבודו בדבר המשפט אשר בא לפניו בדבר ראובן העמיד על הלאטריע סך עשרה צ"ל חדש ובא שמעון חבירו ונתן לראובן חמשה צ"ח על הקוויטל להיות עמו העסק הזה בשותפות וכעת הגריל ראובן והצליח ועלו הנימרין האלה גם עלה ועתה בא שמעון ותובע המחצה לחלקו אך ראובן מאן לתת לו ועתה יבא כבודו בשאלה איך לידיין להאי דינא אם זכה שמעון בחלק המחצה אם לאו ולכן אמרתי לעיין בי' והנני להשיבו כיד ד' הטובה עלי אך בדברים הנוגעים לענין דינא מאפס הפנאי והנה בתחלה אנחנו מחויבים לדעת ולהבין כח כל קנינה של הלאטריע ובמה ואיך ואימתי מתקיים הקנין אשר יעלה עליו הגורל אם בשעת הגרלה ואם קודם לכן והנה אם זה מבואר בסימן קע"ב בחו"מ לענין שותפים החולקים בגורל דיש שני דעות אם הגורל קונה דאמרינן איידי דמפייסי אהדדי לחלוק בגורל גמרו ומקנו אהדדי וא"ב שוב לקנות שום קנין בחלקו זו שנפל לגורלו מחדש ואולם דדעת הרא"ש מובא בהג"ה שם דגורל אינו קנין רק מברר החלקים ואם החזיק אח"כ אחד בחלקו אזי החלוקה קיימת אך נראה בנ"ד לדון דלכל אלה הדעות נתקיים קנין למקני בי' ואם דנימא דהגורל קונה לפי שהקאסע מקנהו בגורל אגב זוזי לזה שמוסרו לו הפועל עושה רצונם הקוויטל בנימרין שלו לכן מקנהו הקאסע המעות של הנימרין כמה שיעלה עליהם הגורל ולכן בודאי דאין כאן משום אסמכתא ומקנהו אל בעל הקוויטל המעות קנין גמור בעת צאת הגורל בהנימרין ורק דעדיפא מנה י"ל וכן האמת דבהוצאת השטר היא הקוויטל שיתנו ע"י פועלם נותני הפיתקין שלהם לעת ההיא כבר נשתעבדו הקאסע בגופייהו ליתן לכל מוציא השטר שלהם היא הקוויטל ככל אשר יעלה עליו הגורל וכנאמר עם השטר ההוא ולכן בודאי דל"ה הגורל רק מברר הנימרין שהגרילו והקנין בגופיהו מעיקרא הוי דהשתא ליכא הכא משום דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע כמש"כ המהרי"ט בחו"מ סכ"ג דכל דבר שאינו בעולם ניהו דא"י להקנותו בקנין מ"מ יכול להקנותו ע"י שמשעבד גופו לכשיבא לעולם יתחייב ליתן דהשעבוד חל על גופו וגופו בעולם וכמו דאקנה משתעבד בפ' מי שמת וכן מהמבואר בסימן ס' בחו"מ וע"ש בנתיבות וה"נ לפי שמשעבדים הקאסע גופיהו ליתן לכל מוציא הקוויטל שיצא עליו הגורל הסך הנגרל בודאי דקני קנין גמור והנה לא מבעי' באותן הלאזען שמוציאים בגורל בכל שנה או באיזה פעמים בשנה כפי הילוך וסדר הלאזען בודאי דקני מטעם הנ"ל קנין גמור ולית בהו משום אסמכתא דהא דכל דאי אסמכתא אינו רק משום דלא גמר ומקנה והכא הרי ממנ"פ יגריל אחד בעולם ולכל אופנים לא ישאר המעות בידם לכן מקנים לפי שכן הסדר להוציא סכום הנקצב להם בגורל מדי שנה או פעמים ושלש בשנה ואין להם עסק ושום תקוה להמעות ההוא להיות נשאר בידם עוד וא"כ הרי גמרו ומקנו בקנין גמור לכל מי שיצא עליו הגורל אך בעסק הלאטריע אינו כן דיכול להיות שלא יגריל שום אדם וישאר המעות בהקאסע ול"ש ס' הנ"ל אכן נראה פשוט דאפ"ה לית בה משום אסמכתא ע"פ המבואר בסימן ר"ז סט"ו בהג"ה דכל דדינא דמלכותא דינא לית בה משום אסמכתא וא"כ כאן פשיטא כיון דעסק הלאטריע הוי דבר הנוגע לנמוסי המדינה ויש הנאה ועסק עמה למלך הרי כתב הש"ך חו"מ סע"ג דבכה"ג בודאי דאמרינן דינא דמלכותא דינא ולית בה משום אסמכתא ולכן קנהו קנין גמור ע"י שהקאסע שעבדו גופם להמוציא הקוויטיל לתת לו כפי הגורל אשר יעלה עליו:

ומעתה נפן לענין שלפנינו ראיתי מה שכ' כבודו דאם היה שמעון נותן לראובן המחצה טרם שלקח ראובן הקוויטיל הנה אם דהוי ראובן שליחו של שמעון לחלקו עכ"ז פקפק מעלתו לפ"ד התוס' בש"ס ב"מ דף ע"א ד"ה בשלמא דנימא נמי הכא דאין שליחות לעכו"ם במחילה מכבודו שגה בפי' זה דהתוס' התם לא כתבו רק לפי שהעכו"ם מחויב לשלם להמלוה הלואתו ולכן נעשה כשהעמידו אצל ישראל האי שמקבל מהעכו"ם שליחו של העכו"ם לתת להמלוה המעות ולכן שפיר כתבו דאין שליחות לעכו"ם אבל הכא מה שייכות לעכו"ם שמקבלים ממנו הקוויטיל עם הישראל המשלח לדון דראובן נעשה שלוחו של העכו"ם לתת למשלחו הקוויטיל למימר אין שליחות לעכו"ם שהעכו"ם לא ידע ממשלח כלל ורק את זה שקיבל ממנו הקוויטיל ולכן פשוט דלא נעשה ראובן רק שליח שמעון ולא שליח עכו"ס:

ובהיותי בזה עמדתי משתומם על בעל נוב"י בחו"מ ס"ל במ"ק ע"ש דכתב ע"ד השואל וז"ל ומה שכ' עוד וכו' אפי' היה בבירור שליח לגבות חובו מן העכו"ם וגבה יכול לחזור משליחתו דטעמא משום זכיי' דמטעם שליחות אין שליחות לעכו"ם ועל זה כ' בעל הנוב"י ודברים בטלים הם דהא דאין שליחות לעכו"ם היא רק שאין זכות לישראל לזכות לצורך עכו"ם או שעכו"ם יזכה לצורך ישראל אבל שישראל יזכה לישראל אחר מעכו"ם ודאי יש שליחות וכו' ע"כ ע"ש ופליאה בעיני איך הי' בהעלם מעינו הבדולח דברי הסמ"ע בסימן ק"ה סק"ב בראובן ששלח שליחו ליקח מהעכו"ם יין בחובו וכן עשה ומשכו וכו' וכשהביא לעיר נתנו לשמעון שסי' העכו"ם חייב גם לו דזכה שמעון וע"ש בבאר הגולה היטב משום דאין שליחות לעכו"ם הרי דגם בכה"ג אפילו מן העכו"ם שחייב לו בעשה שליח לקבל חובו אמרינן נמי דאין שליחות לעכו"ם וכן משמע נמי מדברי התוס' ב"מ הנ"ל למעיין היטב דגם בכה"ג היכא דהעכו"ם חייב להמשלח דאמרינן דנעשה שליח העכו"ם ואין שליחות לעכו"ם אך בנ"ד בואדי דהוי רק שליח הישראל ול"ש אין שליחות לעכו"ם:

אך הנה נתעוררתי מתוך דברי כבוד מעלתו לעיין באותן הפרימעסין דהיינו מה שלוקחי הפרימעסין יקחו חלק בריוח של הלאזין מה שיעלה עליהם בגורל כשיקחם ראובן בשליחתו או בשותפות עם שמעון דאיך מהני בהו שליחות והא הוי ראובן תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קני חבירו שמעון לדהתוס' בב"מ דף יו"ד דגם בעשאו שליח אמרינן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני והנה מלבד די"ל דמטעם מגו דזכי לנפשי' וכו' מהני שפיר אך י"ל דבלא זה א"ש לפ"מ שכתבו התוס' בב"מ שם ד"ה ר"נ בההוא דביצה דמילא מים ונתן לחבירו דפליגי התם ר"נ ורב ששת ולר"נ הוי כרגלי מי שנתמלאו לו ומסיק דקמפלגי במגביה מציאה לחבירו ור"נ סבר קני חבירו ול"ה תופס לבע"ח וכו' וכ' הר"ת דהתם סבר ר"נ דקני חבירו דל"ה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לפי שיש הרבה מים בבור ומעתה ה"נ ל"ש כלל תופס לבע"ח אצל ראובן דאינו חב לאחריני שיש הרבה פרימעסין למצוא לקנות באותה שעה שקנה ואולם די"ל לפי דאח"כ כשהגרילה הלאזע של פרימעסע זו אגלי מלתא דהצלחה כזו לא הי' בנמצא לקנות ונמצא דלמפרע הוי חב לאחריני ונימא דלא קני לחבירו אך גם זה אינו לפ"ד הפנ"י בכתובות דף פ"ד שכתב בטעמא דתופס לבע"ח וכו' לא קני חבירו מטעם דאין שליח לדבר עבירה והשליחות בטיל ואולם בנ"ד ל"ש אין שליח לדבר עבירה לפי שבשעה שקנה הפרימעסע עוד לא נודע שיגריל הנומר של הלאזע זו ובהיתר גמור לקח לשם חבירו כיון דהוי עוד פרימעסין אחרים למצא לקנות באותה שעה ול"ש דברי הרב וכו':

אך בנידון שלפנינו אילו הוי נתן שמעון קודם מחציתו לראובן וראובן הלך וקנה לשם שניהם הקוויטל דפשיטא דקני לחבירו חלק המחצה ודבר שפתים בזה אך למותר:

אך בהאי עובדא שלפנינו אחר שכבר קנה ראובן הקוויטל בא שמעון ונתן חלק המחצה להיות הקוויטל בשותפות עמו בהא מלתא צריכנא לעיין אם קני המחצה ואם קני במאי ואיך יקנה והנה אם מצד קנין הכסף פשיטא דלא קני דניהו דדמי ה"נ לכל שטר שכ' לכל מי שמוציאו דהיינו כיון שהקאסע משתעבדים גופיהו בהקוויטל שנותנים ע"י עושי רצונם לכל מוציא ומביא הקוויטל כשיגריל לפניהם ולא בעי כומ"ס כמ"שכ הש"ך בסימן ס"ו דלא בעינן רק מסירה לחודא בשטר כזה מ"מ כיון דכל שטר לא נקנה בכסף לחודא מדינא וכש"כ התוס' בב"ק ומובא בש"ך שם וא"כ לא עדיף נמי זה השטר לכל מוציא מכל שאר מטלטלין דלא נקנין בכסף רק באידך הקנינים ועיין בנתיבות שם וא"כ אי מצד קנין הקוויטל ל"ה מהראוי לקנות שמעון בנתינתו רק הכסף אלא דלפע"ד נראה לדון דהנה באמת כ' הרא"ש בב"ב וקדושין דף י"ג לענין טבעת השאול דאם אמר לי' השאילני טבעת כדי לקדש בו את האשה דכיון שהשאיל לו לקדושין מסתמא נתן לו באופן המועיל לקדש בו אשה ואם לא יועיל לשון שאלה מסתמא היה בדעתו במתנה על מנת להחזיר באופן שיכול לקדש בו האשה וקשיא לי לכאורה מהאי דש"ס כתובות דף נ"ח גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דקאמר לא תימא טעמא דר"מ משום דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דר"מ מתוך שכופין למעשה ידי' נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן ופריך והא לא אמר הכי ומשני כיון דשמעינן לר"מ דסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן והשתא קשה לי על הרא"ש כיון דלא קיי"ל כר"מ בהא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכמו דפסק הרמב"ם בפרק א' מה' ערכין, וא"כ היכי כ' הרא"ש בהאי טבעת דאע"ג דאמר בלשון שאלה מ"מ אמרינן דבודאי הי' בדעתו באוה"מ ונעשה כאומר במתנה עמ"ל אך נראה דהחילוק מבואר למעיין דרק התם לשנות הדיבור שאמר בלשון שהקדיש מעשה ידי' שאינו מועיל משום דהוי דשלבל"ע וצריכין אנו לשנות כל דיבורו ולומר דהיה בדעתו לומר על הידים להקדיש הידים לעושיהן דהוי ענין אחר מכפי משמעות דיבורו דהדיבור אינו משמע כלל על הידים רק מעשה ידי' גופא דל"מ ההקדש משא"כ כאן דבלשון השאלה דקאמר יש משמעות נמי במתנה עמ"ל דהוא גם כן כענין שאלה כיון שמחזירו לאחר כאן ואין אנו משנין כל הדיבור לכן בידינו לתקן באופן המועיל לומר דברצונו הי' על דרך מתנה עמ"ל באופן שיתקיימו שניהם הדיבור לא ישונה ואופן המועיל לקדושין שאמר לו ששאול לו הטבעת לקדש בו אשה יתקיים וכיון שיכולין לומר דכוונת דיבורו הי' כך בלי שנשנה דיבורו אנו אומרים כדי לקיים אופן הנתינה שלו לקדושין דקאמר כיון דבאמת אין אדם מוציא דבריו לבטלה דבכה"ג אית לן כר"מ ורק לענין לשנות הדיבור מטעם אין אדם מוציא דבריו לבטלה בזה לא קיי"ל כר"מ וכן נראה להדיא מדברי התוס' כתובות דף ע' ע"ב גבי נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והקשו בתוס' ואמאי לא פריך והא לא אמר לה הכי ע"ז כתבו וז"ל דהכא אין אנו משנין הנדר מכמו שנדר ולכן אמרינן הטעם דלמה הוא מדירה מסתמא הוא רוצה שיתקיים הנדר באופן הזה שיהי' המעשה ידיה שלה ע"ש וע"ש בש"מ דבכה"ג הוי כאלו משמעות לשונו הכי הוי כיון שרוצה בקיום נדרו ואין אנו משנין דיבורו שנדר ועד"ז נלע"ד נמי הא דקאמר הש"ס בר"פ המפקיד גבי כפל נעשה באומר לכשתגנוב וכו' הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו היינו כיון שרוצה שיתקיים הקרן בידו מקנה לי' הכפל ומסתמא הוי באופן המועיל ונעשה כאומר כיון שאין משנין דיבורו וכי"ב מצינו הרבה בש"ס ופוסקים ואשר לפ"ז עלתה בידי לישב דברי רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' ערכין הלכה ד' שפסק במקדיש עצמו לא הקדיש אלא דמיו וכו' וע"ש במל"מ שהקשה על הרמב"ם דהרי בש"ס גיטין מוקמינן לה כר"מ דסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ורבינו לא פסק בריש הלכות ערכין בזה כר"מ וע"ש שהניח זה בצ"ע ולפי דרכינו י"ל משום דכיון דבלשון שהקדיש עצמו איכא נמי שום משמעות על קדושת דמיו וניהו דעל צד הריחוק בכה"ג שפיר דיינינן כר"מ כיון שאין משנין דיבורו ודיינינן משום דאינו מוציא דבריו לבטלה מסתמא כוון בהקדשו הקדש דמיו באופה"מ ואשר להרמב"ם ז"ל נראה לפסוק בכה"ג כר"מ כמו שנראה ממה שהבאנו למעלה מסתימת דברי הש"ס בכ"ד והיוצא לנו מכל מה שביארנו דהיכא דאין אנו משנין דיבורו שאמר ורק היכא דאית לן לקיים בשום פנים דיבורו ואפילו על צד הריחוק כדי לקיים ענין המקח וכדומה שהי' בלבו לעשות בכה"ג שפיר אנו דנין שבודאי לא הי' דיבורו ומקחו לבטלה ושע"ד קיים הוא עושה וקיימינן מעשהו ודיבורו בכל מה דאפשר ובי"ב לענין להתקיים ענין המכירה שלו מצינו בש"ס גיטין דף מ' גבי האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשני וכן האומר נתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתן חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר וע"ש ומעתה נלע"ד דאע"ג דמצינו דאין אדם מקנה דשלבל"ע דומיא דמקדיש מעשה ידי אשתו וכן בב"מ מה שתעלה מצודתי מכור לך וכי"ב ל"מ רק באמר בפי' שהקנה הדבר שלבל"ע וכדצריכין אנו לשנות דיבורו כדי לקיים מקחו בזה לא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה לומר נעשה כאומר שהקנה גופו לדשלב"ע לשנות דיבורו שאמר משא"כ בשא"צ לשנות הדיבור ואיכא לפרש נמי שהי' בדעתו באופן שיועיל מקחו בודאי אנו דנין דיבורו וכוונתו באופן המועיל לקיים מקחו שמכר ולא לבטלו כגון בשיש לפרש דיבורו וענינו שהי' באופן שמשעבד גופו לדשלב"ע דמהני בודאי אנו אחראין וא"כ אינו דין כאן אילו הוי א"ל סתם שמוכר לו מחצה הקוויטל שלו בודאי ל"ה מהני הכסף לחודא לקנות רק לפי שאמר ליה שנותן המחצה על הקוויטל שיהיה העסק בשותפות א"כ כיון דאיכא לפרש לשונו שהיה באופן המועיל שיהיה שותפים שניהם בהריוח שירויחו בגורל דמהני כש"כ בהדיא בהגה"מיי בפ"ד מה' שותפין הלכה ב' וז"ל שותפין שהתנו ביניהם שותפות במה שירויחו תנאן קיים אע"ג דאין אדם לקיים מקחו ולדון שבדעתו היה כך באופן שיתקיים מקנה דשלבל"ע כי כל אחד נעשה שכיר ופועל לחבירו וע"ש והיינו לפי שנשהתנו שיהיה שותפים בהריוח שיהיה אע"ג דהוי דשלבל"ע ה"ל כאלו כל א' מהם הקנה ושעבד גופו להריוח דמהני כש"כ המהרי"ט הבאתיו לעיל בסמוך ועיין בהג"ה בסקע"ו גבי אומנין דלענין מה שהרויחו סגי רק בהתנו בדיבור בעלמא ולא בעי קנין וע"ש בנתיבות ואולם בנידון שלפנינו הרי כיון דדין פועל כדין עבד לענין דמהני בי קנין כסף לחודא ועיין בקצה"ח בר"ה שכירת פועלים וכן ראיתי במחנה אפרים בשכירת פועלים וע"ש ולכן כיון דהוי בכאן כסף בודאי נתקיים השותפות אף לענין מה שירויחו להבא מטעם ששעבד ראובן גופו להריוח דהרי מה שמשעבד אדם גופו לדשלבל"ע הוי נמי מטעם עבד ועיין בראב"ד פ"ד מה' שותפין הלכה בב' ב' שכ' שם וז"ל ורבותי הורו שאדם יכול להקנות עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים כשם שמצינו באומר יקדשו ידיך לעושיהן והלכך בכאן בודאי מהני קנין כסף כמו דמהני בעבד כנ"ל ואפילו להבא שלא יוכל לחזור בו קודם שיבא לעולם הריוח כמש"כ הש"ך בסימן קי"ב סק"ב לענין דאקנה דא"י לחזור בו עוד אחר ששעבד גופו ואפילו קודם שקנה ע"ש.

אלא דיש לדון לכאורה דהרי באמת הקשה בסמ"ע בסר"ג על מה דשם בסעיף יו"ד בהג"ה הביא ג' דעות לענין החליף מעות ומטלטלין ע"י ק"ס די"א דהואיל ואצל המעות נתבטל הק"ס נתבטל נמי אצל המטלטלין ונתבטל כל הקנין וי"א דכל הקנין נתקיים מטעם מגו דמהני אצל המטלטלין מהני נמי אצל המעות וי"א דקנה מחצה ונתקיים אצל המטלטלין ולא נתקיים אצל המעות וע"ז הקשה בסמ"ע מההוא דסימן ר"ט ס"ד במקנה דבר שבא לעולם עם דשלבל"ע דלא כ' שם אלא דעה אחת דקני מחצה הדבר שבא לעולם ומ"ש:

ואמרתי ביישוב הדברים ע"פ המבואר במחבר בסימן קפ"ב ס"ט בא"ל מכור בית סאתים ומכר לו בית סאה דהרי הלוקח יכול לחזור בו מהכל לפי שלא הי' רק דעתו על סאתים ביחד וכיון שחסר לו מסאתים ה"ז יכול לבטל מקחו וא"כ ה"ה במעות ומטלטלין בק"ס ע"י קנין אחד אמרינן שפיר דכיון דנתבטל הקנין אצל המעות נתבטל גם אצל המטלטלין דלא סמכו דעתיהו למקני רק תרויהו בהדי הדדי ולכן פליגי שפיר דיש אומרים דמטעם זה דנתבטל קנינו אצל המעות לא קני נמי המטלטלין וי"א דע"כ דבכה"ג כיון דאילו תאמר שלא יקנה א' יתבטל הכל לכן אמרינן מגו ונתקיימו תרויהו ודעת שלישית דאפילו בכה"ג אמרינן דמאי דחזי למתפיס ביה קנין מתפיס לפי שכן היה בדעתם בקנין וכל אחד כקנין בפני עצמו וכפי' הרשב"ם בב"ב ואולם בההוא דסימן ר"ט במקנה דבר שבא לעולם עם דשלבל"ע התם אמרינן שפיר לכל הדעות דקני רק מחצה ונלע"ד דה"ט לפי מה דקיי"ל בש"ס קדושין דף מ"ו דהמקדש במלוה ופרוטה דמקודשת משום דדעתה אפרוטה הרי כיון דמלוה להוצאה נתנה לכן לא קפדה האשה למימר דלא סמכה רק דעתה נמי על המלוה וכיון דבמלוה לא מתקדשה גם בפרוטה לא תתקדש ואמרינן דרק דעתה הוי אמה שהוא בעין וכן בשטר לקמן קאמר התם הש"ס שמין את הנייר אם יש בה שו"פ מקודשת וכו' היא נמי מטעם זה וא"כ ה"ה בדשלבל"ע כיון דלא סמכה דעתו כמבואר בב"מ דף ט"ז א"כ אין לומר דדעתו היה רק גם על הדשלבל"ע עם הדבר שבא לעולם כיון דלא סמכה דעתיה ולא היה בדעתו בעיקר רק אדבר שבל"ע לפניו בעין לכן שפיר פסק רק התם בהג"ה דקני מחצה דל"ש התם לומר אידך טעמים שלא יקנה או שיקנה הכל:

ומעתה בנ"ד לכאורה כיון דהקוויטל לא נקנה לו בהכסף ורק שנשתעבד גופו להריוח שיהיה בשותפות ומעתה לכאורה אמאי לא נימא דכיון דדעת הלוקח מסתמא היה גם שיהיה לו קנין בגוף הקוויטל כדי שלא יכול ראובן למכור הקוויטל לאחר לפי שלא נשתעבד ראובן אליו רק כשיהי' ריוח בהלאטריע ומעתה כשימכור אותם קודם הגרלה לאחר שוב נסתלק השעבוד הגוף מעליו ורשאי היה למכור הקוויטל קודם הגרלה לאחר וא"כ בודאי שמעון בשעתא שקנה היה ברצונו רק שיתקיים כל המקח וגם בהקוויטל יהיה לו מחצה ונמצא כשנתבטל הקנין כסף אצל הקוויטל יבטל ממילא הכל לדעת הי"א בסימן ר"ג דבטיל כל הקנין ואולם דלאחר העיון י"ל כאן שפיר דהרי איתא בש"ס קדושין דף כ"ז בכתבו השטר למוכר והחזיק הלוקח בהקרקע נקנה אליו השטר בכל מקום שהוא דהשטר אפסרא דארעא הוא ואף דאיתא בש"ס ב"ק דף מ"ט גבי המחזיק בשטר לחודא של גר דנקטינן דכיון דדעתו נמי אשטר לכן קני השטר לצור ע"פ צליחותו והנה אם דזה ניחא דלפי שלא נותן הקונה כלום רק מחזיק בשל גר ל"ש לומר דאין דעתו לקנות רק יחד כמובן ואולם דצריך להבין בקדושין דלמה לא אמרינן דהשטר הוי של המוכר לצור ע"פ צליחותו כמו בב"ק התם וא"כ גם כשיחזיק זה בקרקע היכי יקנה להשטר ע"י הקרקע אך דזה אינו דכיון דהתם דדעת המוכר להקנותו גם להשטר בשעת קנינו לכן אמרינן דא"צ לעשות קנין מיוחד בשטר ורק כיון דאפסרא דארעא קני ליה בכלל הקרקע ולפ"ז ה"נ אמרינן כיון דדעת ראובן המוכר להקנותו גם המחצה בהקוויטל גופא כמו שמכר לו א"כ שפיר הוי השטר אפסרא דהריוח דכל עיקר הקוויטל לראיה על הריוח כמו התם דהוי השטר לראיה על הקרקע ואם דנקנה אליו הריוח ע"י שנשתעבד גופי' של המוכר להריוח שיבא נקנה אליו הקוויטל מחמתו ואם דיש לחלק מהתם דרק התם בכל עת הוי השטר אפסר הקרקע משא"כ כאן באם ימכור הקוויטל לאחר אזי נפסק הקנין שעבוד שלו כיון שלא שעבד גופו רק בשיהיה לו ריוח של הגורל ומעתה כשימכור הקוויטל ויהיה שייך לאחר הריוח תו ל"ה הקוויטל אפסרא דהריוח וכמובן:

אך זה נראה ברור דבכה"ג כ"ע מודים דאמרינן מגו דמהני קנין כסף אצל שעבוד גופו מהני נמי להיות השטר אפסר של הריוח ונקנה עמו מטעם מגו וכל הדעות יודו בזה דאמרינן מגו בכה"ג עכ"פ כמובן זה היטב וגם עיין בנוב"י מ"ק לחו"מ סכ"ו ד"ה ולפ"ז ודו"ק היטב:

וא"כ פשיטא דנקנה גם השטר גופא להלוקח לחלק המחצה שלו לענין שלא יכול המוכר למכרו לאחר אליבא דכ"ע וגם פשיטא דבכה"ג במשעבד גופו לדבר שלבל"ע דל"ש אסמכתא מצד המוכר דהרי גמר אדם ומשעבד נפשיה לדבר שאינו בעולם עוד ואינו מצוי כלל שיבא לידו בפרט כאן דהוי מלתא דלא שכיח כלל שיגריל אדם בלאטריע בודאי דאמרינן דגמיר ושעבד נפשו המוכר וא"כ בודאי דאין המוכר יכול לחזור בו משום אסמכתא ולכן שפיר אמרינן דכיון דמהני הכסף לקנין שעבוד הגוף של המוכר מהני נמי לענין השטר גופא מטעם מגו וכנ"ל וא"ל דלדעות הסוברות בסימן קי"ב גבי דאקנה דקודם שקנה מצי לחזור בו משעבודו וע"ש וא"כ הכא אפי' באינו חוזר המוכר קודם שיצא הגורל ואשתעבד גופו להריוח של הגורל מ"מ אמאי לא נימא כיון דלגבי הלוקח הוי אסמכתא דלא סמך דעתו הלוקח דדלמא יחזור בו המוכר וא"כ נימא דלא יקנה הקוויטל מכלל הקנין שעבוד הגוף דניהו דבגוף ל"ש אסמכתא גם אצל הלוקח דמ"מ ממילא משתעבד גופו לו אבל הקוויטל לא יקנה מטעם דלא סמך הלוקח דעתו עליו ויהיה ביד ראובן למכור הקוויטל לאחר ויסתלק שעבודו דלא אשתעבד רק כשיהיה לו ריוח וכנ"ל אכן נראה דגם זה ליתא דלא שייך אסמכתא גם אצל הלוקח כיון דעכ"פ לענין מי שפרע מהני קנין כסף של הקוויטל וא"כ שפיר ליכא משום אסמכתא דשפיר סמך דעתו שלא יחזור בו המוכר ולא ימכור לאחר הקוויטל מצד איסור מי שפרע וכמו שמצינו בסימן ר"ז בת"כ ושבועה דל"ש אסמכתא דהשבועה מחזק הקנין דל"ה אסמכתא וע"ש וה"נ האיסור מי שפרע שע"י קנין הקוויטל בכסף מחזק הקנין שסמך עליו הלוקח ולית בי' משום אסמכתא וגם זה ידע כבודו דגם לדעות אלו הסוברות בדאקנה קודם שבל"ע דהיינו קודם שקנה מצי לחזור בו מ"מ כאן בשיצא עליו הגורל רק קודם שקבל המעות בודאי דאין ראובן יכול לחזור בו לומר בפני עדים לעצמו אני מציל הממון שאקבל בהלאטריע דכיון שיצא הגורל הרי כבר בא לעולם הריוח ונעשה הריוח של שניהם ובשום פנים א"י לחזור אחר אשר יצא עליו הגורל וז"פ ומעתה מכל הלין טעמים שבארנו באר היטב נלע"ד דשמעון זכה בחלקו המחצה:

והנה ראיתי במכתבו הביא לפני העתקה מה שכתב אליו הרב מלבוב וז"ל העתיק כל התשובה שלו ולענין דינא לפע"ד שמעון זכה בחלק מחצה שלו דהנה הלאטריע הוא הגורל וכבר כחב החוות יאיר סימן ס"א דגורל הנעשה כהוגן בלי טעות ובלי פעולה אנישיות השגחה עליונה דבוקה בו להוציא לאור אמתתו ע"ש וא"כ כיון שדינו בהשגחה אלקית א"כ היתה השגחה על שניהם גם יחד ומאן מפיס שהיה השגחה רק על ראובן בלבד וע"כ ברור שגם שמעון יש לו מחצה בזה וז"ב ופשוט ולרוב הטרדא דברי מעטים דברי וכו' עכ"ל תשובת הרב הנ"ל העתיק אות באות והנה מלבד שאין בדברים כאלו די לפסוק ד"ת כמובן גם לכבודו אף לא ניתן להעלות עלי לוח דהרי ע"ז גופא אנו דנין הדין עם מי ואם הדין הוי רק עם ראובן ממילא דל"ה ההשגחה רק עליו והנני ידידו דו"ש:

תוכן העניינים

בשמים ראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה